החובשת מהגושרים

מבט מבפנים על נקודת פינוי הנפגעים של חטיבת גולני, כפי שתיארה האחות של קיבוץ הגושרים שהגיעה לעזור * "הביאו סגן אלוף פצוע. כדור חדר ללחיו האחת ויצא מן הלחי השנייה. הקצין לא יכול היה לדבר. הוא ביקש נייר ועיפרון וכתב – חבשי אותי מהר והחזירי אותי ליחידה" * ומי היו הפצועים שנפצעו בבטן ובשת? * כתבה מהעיתון "למרחב" 

חוה דרורי, אחות קיבוץ הגושרים, מעניקה טיפול לאחד מחברי הקיבוץ ב-1954 [ארכיון הגושרים]

כתבה מהעיתון "למרחב" שפורסמה ב-20 ליוני 1967, כעשרה ימים אחרי סיום מלחמת ששת הימים, מתארת את הנעשה בפח"ח גולני [פלוגת חובשים חטיבתית], שהיה ממוקם ליד הכניסה של קיבוץ הגושרים. נקודת פינוי זו היתה שלב ביניים עבור הפצועים. הללו קיבלו טיפול ראשוני בתאג"ד בשדה הקרב, משם הועברו לפח"ח בהגושרים וממנו הופנו לבית החולים התת-קרקעי בקרית שמונה, שהוקם ערב מלחמת ששת הימים, ולאחר מכן לבתי החולים השונים – צפת, נהריה, רמב"ם, או פוריה.

הכתבה מאת אריה אבנרי, כתב "למרחב" וחבר הגושרים, מספרת על החובשת ח.ד. מקיבוץ הגושרים, שתיארה את התנהגות הפצועים. אחד מהם, ששמו לא הוזכר, אבל אנחנו יודעים כיום, הוא סא"ל אריה דיין [בירו], מג"ד 129 שנפצע בלסת בתחילתו של הקרב על מוצבי קלע. בירו היה אמור להיות מפונה לפח"ח של חטיבה 8 שהתמקם בתל קליל שעל יד כפר סאלד, אבל הגיע לנקודת הפינוי של חטיבת גולני בהגושרים.

בהמשך הכתבה נאמר על פצוע קשה בבטן, שח.ד. ליוותה לבית החולים בקרית שמונה. פצוע זה עשוי להיות סגן שלמה סגל מ"פ ב' בגדוד 12 או סגן פליקס רוטר, קצין הקשר. שניהם נפצעו פציעה דומה מאותו צרור. סגל לא שרד את פציעתו.

הצלחנו לאתר מי היתה ח.ד. – חוה דרורי, שהיתה אחות הקיבוץ מתחילת שנות ה-50.

להלן הכתבה במלואה [מקור: אוסף העיתונות, הספריה הלאומית]:

הפצועים ביקשו לחזור לקרב / אריה אבנרי

זה היה מזלו של הקיבוץ ומזלה של החובשת במקום, שלא היתה לה עבודה רבה. המשק היה מחופר היטב והתותחים הסורים בחרו להם משום-מה מטרות אחרות. אך בחלקת חורש שליד המשק הקימה פלוגת חובשים חטיבתית את אוהליה, מוכנה לראשית הפעולות על הרמה הסורית.

משהחלו להגיע האמבולנסים הראשונים מן הרמה ירדה החובשת ח.ד והציעה את עזרתה. הרופאים והחובשים הודו לה על נכונותה, אך אמרו לה שהם עובדים לפי שיטות אחרות, וחובשת אזרחית לא תועיל להם הרבה. תשובה דומה נתנו לרופאה, חברת המשק, כמה שעות לפני כן, כאשר אף היא באה להציע את עזרתה. באין ברירה חזרה החובשת כלעומת שבאה.

אך ממול, ברמה, גבר רעם התותחים והשריון שלנו הסתער ובעקבותיו זחל"מים מלאי חיילים, והאמבולנסים החלו לדהור תכופים יותר לכיוון העמק והביאו פצועים לתחנה.

ח.ד לא יכלה לשבת בבית וירדה עוד פעם אל התחנה וביקשה לעזור. במקרה פגשה רופא מבית החולים רמב"ם, שם השתלמה בשנה החולפת בחובשות. מששמע הרופא את בקשתה של ח.ד הציע לה ללוות פצועים לבית החולים הצבאי שהוכן בעוד מועד.

ח.ד קיבלה את הצעתו של הרופא והחלה מיד בהעברת הפצועים מן התחנה לבית החולים.

ח.ד איננה חובשת טירונית. יש לה ניסיון רב, אף השתלמה, כאמור, בבית חולים גדול וטיפלה בחולים ובפצועים רבים בשנות עבודתה. אך מעודה לא ידעה חוויה עזה ומזעזעת כמו הפעם בטיפול בפצועי הקרב. לא המספר הרב של פצועים בבת אחת ולא מקרי הפציעה הקשים חרתו בה רשמים עמוקים כל כך, כמו עמידתם של הפצועים לפני הטיפול, בשעת הטיפול ובעת העברתם לבית החולים.

מדי פעם מנסה ח.ד לתאר במילים את השקט והעוז בהם נשאו הפצועים את יסוריהם. היא מנסה לספר את הדאגה לחברים שגברה אצל הפצועים מסבלם הם, את התביעה הנמרצת של אחדים לחבוש אותם מהר כדי שיוכלו לחזור לשם – "כי זה עוד לא נגמר"…

אך ח.ד מתייאשת מן התיאורים והיא מספרת מקרים כהווייתם – אולי יבטאו הם את הגבורה הגדולה, השקטה והמובנת מאליה, שהילכה באוהלי החובשים באותו לילה וביום המחרת – כאשר הפצועים לא זעקו, אלא שאלו על חבריהם ועל מי שנטל את הפיקוד ועל השעה מתי יוכלו לחזור לקרב.

בירו, יוני 1967

מספרת ח.ד: "הביאו סגן אלוף פצוע. כדור חדר ללחיו האחת, פצע את לשונו ויצא מן הלחי השנייה. הקצין לא יכול היה לדבר. הוא ביקש נייר ועיפרון וכתב שם: 'חבשי אותי מהר והחזירי אותי ליחידה, האנשים שם נשארו בלי מפקד. אני מוכרח לחזור לפיקוד'.

"כאשר אמרו לו שזה לא בא בחשבון, היו צריכים לשני חובשים גברתנים ולהרבה מילים טובות כדי לשכנעו ולהניא אותו לקבל טיפול ראשון ולנסוע לבית החולים.

"הביאו חייל פשוט, צעיר, פצוע בכתפו. משהחלו לחבוש אותו והוא שמע שיעבירו אותו לבית חולים, החל לדרוש בתוקף שיחזירו אותו. משנתקל בסירוב דחף את החובש וטעאן שהוא יחזור ויהי מה. משהשתלטו עליו התחיל להתחנן: 'החבר'ה שלי שמה, אני צריך לחזור, תנו לי, אני יכול אני בריא'.

"היה שם חובש צעיר שזה עתה התנדב והוא התחיל לטפל בחייל הזה בעדינות, ללטף אותו, לדבר על לבו, לנחם אותו שיש מי שיילחם, להטיף לו ששם הוא רק יפריע בכתפו החבושה. לבסוף לא עצר החובש את דמעותיו והחל לבכות.

"לפתע הגיע זחל"ם עם פצועים. לא הספיקו לחבוש אותם בשדה הקרב ונסעו עם הפצועים כולם לפלוגת החובשים. היו שם פצועים קשה, אך הגה לא נשמע".

על ח.ד הוטל להוביל פצוע בבטנו לבית החולים. הפצוע שכב בשקט, הידק את שיניו, לחץ על ידה של ח.ד בחוזקה והביט עליה דומם. ח.ד אינה יכולה לשכוח את המבט הזה.

הגיע פצוע שקיבל סכין בגב וביד. פצעיו לא היו מסוכנים, אך ללא ספק מכאיבים. אך הפצוע הביט סביבו ושאל – איפה אני? אמרו – ב-ה [בהגושרים]. אמר – אה, אני מכיר את המקום, הייתי כאן לפני שעלינו, שחררנו לכם את הרמה. איפה הילדים שלכם? כולם בסדר? איש לא נפצע? הפגיזו אתכם חזק?

חיילי גולני על דרך המוצבים הסורית 1967 [צילום: סלק גל, ארכיון הגושרים]

הדבר המזעזע ביותר היה מקרה הקצין קטוע הרגליים. מוקש או פגז ריטש את שתי רגליו והוא עדיין לא ידע. כידוע קיימת ההרגשה של מציאות הגפיים זמן רב אחרי חסרונם.

כשהתאושש הקצין מכאביו אמר: 'אני רוצה לעלות למעלה'. ניחם אותו החובש: 'אתה תעלה, אתה תעלה, אך עכשיו עליך לנוח'.

לא חסרו גם מקרים של בדיחות-דעת, למרות הייסורים הקשים. לפלוגה הגיע פצוע שקיבל כדור בשת. אמרו לו לשכב, אמר: 'איך אני יכול לשכב? קיבלתי כדור בישבן, אני אעמוד'.

בינתיים התעכב האמבולנס היוצא והפצוע חיכה. אמר לחובשים: 'למה לכם אמבולנס? תנו לי אופניים, אסע לבד'…

באו שני קצינים, אחד בריא, שהביא את חברו שנפצע מרסיסים בגב. פתחו את החולצה, ניקו את גבו והחלו לחבוש אותו. ראה הפצוע שאפשר לסבול והתבייש בפני חברו. כשגמרו לחבוש אותו יצא עם חברו הבריא, עלה על הרכב וחזר לחזית.

תעלות קשר בקיבוץ הגושרים [צילום: סלק גל, ארכיון הקיבוץ]

אלה הם רק מעטים מסיפוריה של ח.ד. עד שתיים וחצי עשתה עם הצוות. הללו עבדו ללא הפסקה 36 שעות לאור לוקסים שהובאו יחד עם כל הציוד, וגם תחת הפגזה.

משום מה לא הביאו להם אוכל בזמן, והם עבדו כל העת בלי לאכול. גם הקפה והסיגריות אזלו להם. משעמדה ח.ד על כל העניינים האלה, הוציאה את בעלה מן העמדה וזה העיר את החשמלאי, ואחרי כמה זמן התקין להם חשמל מן הרשת של המשק. כן דירבנה כמה חברים לדאוג לצוות הרפואי לאוכל, לקפה ולסיגריות, שכן הצוות עצמו לא התפנה אף לשעה קלה לעניינים שלו.

מה שהיה לצוות הם חילקו בין הפצועים קל: סיגריות, תה חם וביסקוויטים. לא אחת שאלו הפצועים – מה העניינים, כאן בית הבראה?

ולא זו בלבד. עד מהרה התברר שגם חומרי החבישה אוזלים והולכים. הלכה א.ד. למרפאה שלה, נסעה ודאגה לתוספת חומר רפואי.

רק לפנות בוקר הלכו הכל לנמנם קצת. לאחר שהאמבולנסים וההליקפוטרים הביאו את החולים לבתי החולים המתאימים, אם לבית החולים הקרוב ואם לבתי החולים המרוחקים יותר, בהם ניתן הטיפול לפצועים קשה. למחרת בשבת בערב שוב החלו האמבולנסים להגיע, אך הפעם לא לעתים תכופות כל כך, כי עד שעות הצהריים החלק הצפוני של הרמה כבר היה כולו בידי צה"ל.

עד כאן הכתבה

————————————————————————————————————–

לדו"ח רופא חטיבת גולני על פח"ח הגושרים במלחמת ששת הימים – לחצו כאן