הסולן של גדוד 129

עוזי אברהם, סולן להקות קצב בשנות ה-60 וה-70, מספר על חייו – ילדותו בשכונת בת גלים בחיפה, הופעותיו במועדונים ברחבי ישראל וחלקו כמקלען בטנק בקרב של גדוד 129 לכיבוש קלע ב-1967 * וגם: על הקשר שלו לאליל הזמר דאז מייק ברנט  

עוזי אברהם בהופעה ב-2019

לעוזי אברהם יש חזון: להקים את בית הקלע, שם יסופר הסיפור של גדוד 129 בקרב לכיבוש מוצבי הכפר קלע במלחמת ששת הימים. היוזמה יפה, אבל הדרך ארוכה ורחוקה.

עוזי היה מקלען בטנק השרמן של המ"מ נחום גנצרסקי, אחד משני הטנקים היחידים מגדוד 129 שהגיעו לפסגת הכפר קלע מבלי שנפגעו.

בארבע השנים האחרונות הוא מנסה להזיז דברים, אבל העניינים הפרוצדורליים יגעים. מעל לכל, לא ברור מהיכן יגיע המימון הנדרש, המוערך ב-30 מיליון שקלים.

עוזי מוכר בין חבריו לגדוד כרוח החיה וכדמות ססגונית. הוא היוזם, המארגן והמניע, ובזכותו התקיימו שני מפגשים של חבריו הוותיקים, בלטרון וברעננה. לקראת סוף יולי 2022 מצא את עצמו עוזי במיון של רמב"ם, לאחר שבדמו נמצא אשלגן ברמה גבוהה. הוא אושפז, הרופאים ביצעו בדיקות פולשניות בכליות ועכשיו מחכים לתוצאות הביופסיה. ממיטתו בבית החולים שלח הודעה בקבוצת הווטסאפ של לוחמי גדוד 129 – "לכל חבריי היקרים, רציתי רק להודיעכם שקולי לא נדם… מקווה מאוד להשתחרר עוד כמה ימים ולהגיע לביתי".

"סך הכל אני מרגיש מצוין", מספר לנו עוזי בשיחה מביתו בחיפה. ניצלנו את ההזדמנות לעשות לו גרסה מקוצרת של "חיים שכאלה", בכתבה שחורגת ממנהגנו לגולל אך ורק סיפורי קרבות. הפעם קבלו לוחם שריון ותיק, אדם המוכר היטב לתושבי חיפה הוותיקים מהצד המוזיקלי, שכוכבו דרך בעיר בשנות ה-60, ה-70 וה-80.

ילדותי בחיפה:

"נולדתי בבת גלים ב-1943. הכתירו אותי כילד היפה של השכונה והיו מאוהבים בי. לא אהבתי את השם שלי. עוזי נשמע לי מתאים יותר לאנשים מבוגרים, אולי משום שלאבי היקר ז"ל היה חבר בשם הזה. היתה לי ילדות מיוחדת במינה. נולדתי בתקופה כה מיוחדת, זמן קצר לפני הקמת המדינה. רוב היום היינו שורצים בבריכה ובים, שיחקנו כדורגל, כדורסל, הוקי, גלשנו בים עם הגלים ללא כלי עזר נוספים, שיחקנו קלאס ובלורות (ג'ולות), שיגענו את המורים ואת ההורים".

עוזי אברהם בילדותו

ההורים שלי:

"אבי, וורנר אברהם, נולד בדואיסבורג בגרמניה, ואמי רחל אברהם לבית אפרתי נולדה בנס ציונה, צאצאית למשפחת לרר ממייסדי נס ציונה, שנחשבת למשפחה הגדולה ביותר בישראל. אבא היה דמות מוכרת במדינה הקטנה של אז. הוא היה מומחה בתחום הקירור ובתי קירור".

גדלתי בבית מוסיקלי:

"המוזיקה משכה אותי עוד בימי ילדותי. אבא ידע לנגן על פסנתר. לדודתי הייתה גיטרה, וכל פעם שהגעתי לבקר אותה בחגים הייתי ניגש מיד לגיטרה, אך משום מה לא יכולתי לקבל אותה. בגיל תיכון התחלתי לשיר. את הבריטון, הקול המיוחד שלי, ירשתי מאבא".

התגייסתי לשריון:

"לפני הצבא רציתי להגיע לחיל האוויר. היו לי שני בני דודים טייסים, שהיו פייטרים בלתי רגילים. זה משך אותי. אבל הם אמרו לי שמספיק שני טייסים במשפחה. התגייסתי ב-1961 והפנו אותי לשריון. הגעתי לגדוד 52, פלוגה נ'. קיבלתי את זה ברוח טובה. עברתי קורס מקצועות, והוצבתי בטנק בתור מקלען ונהג. המ"פ הראשון שלי היה טוביה רביב".

מקהלת גברי השריון:

"יום אחד באו ואספו אותנו לחזרות לקראת יום השריון. היה אירוע גדול שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב, עם תזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני האגדי. היינו כ-300 חיילים במקהלה".

להקת גברי השריון 1962 שעוזי אברהם הופיע בה [להאזנה של אחד השירים "כאן השריונים" לחצו כאן]

"בסוף הערב הגיע אליי הקריקטוריסט רענן לוריא, שהחליט לפרסם אותי בעיתון 'במחנה'. בציור שצייר נראים כולם שרים ואני היחיד שלא שר. לשאלה מדוע לא שרתי, הוא הוסיף את תגובתי – כשכולם היו בחזרות, אני ביליתי בשירותים, כך שלא יצא לי ללמוד את השיר. אני זוכר גם ששאול ביבר ז"ל [קצין החינוך של להקת גייסות השריון] מאוד התלהב ממני ורצה להכניס אותי ללהקת גייסות השריון, אבל סירבתי משום שרציתי להיות ביחד עם חבריי בטנקים".

השירות בגדוד 52:

"בסיום הטירונות הייתי אמור להיות חניך מצטיין, אבל היה שם עולה חדש ממרוקו והחליטו לתת לו. באותו רגע המוטביציה שלי ירדה פלאים, והפכתי לבלגניסט. השירות בטנקים היה חוויה, עשינו הרבה תרגילים, החבר'ה היו מגובשים ועברנו ביחד כברת דרך לאורך השנים, בששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים".

אחרי שהשתחררתי מצה"ל:

"ב-1963 עבדתי קצת בנמל, אצל חבר של אבא שלי, שהיה קבלן של חישוקים שסגרו ארגזים. עבדתי במפעל שייצר מצננים, שהלכו לאילת. החיים שלי קיבלו תפנית כשבאחד הימים, בשנת 1965, הגיע לבית הקפה מולין רוז' בחיפה אדם בשם זיגי, ושאל אותי אם יש לי להקה. עניתי שיש לי תזמורת, למרות שכלל לא הייתה לי, ואז הוא הזמין אותי להופיע במלון בן חור, שהוא רכש זמן קצר קודם, בנשף סילבסטר. הסכמתי מיד.

"הצלחתי לצרף אליי חבר, שהיה מתופף בתחילת דרכו, ועוד חבר שניגן על גיטרה רגילה. היות ובמקום היה פסנתר הבאתי עוד חבר שישב ליד הפסנתר ואמרתי לו שיעשה תנועות של כאילו. באותה תקופה ידעתי לשיר שניים או שלושה שירים בלבד. הגענו לנשף ואת קומץ השירים האלה שרתי כל הערב במקצבים שונים. העסק עבד, כולם נהנו מאותו ערב מפני שרובם היו שיכורים".

הנוודים:

"יום אחד ב-1965 כשהלכתי בשכונת הדר, שמעתי צלילי גיטרה בוקעים ממבנה ישן. נכנסתי פנימה וראיתי שלושה גיטריסטים ומתופף, שערכו חזרות עם עוד זמר. הם שאלו מה אני מחפש, אמרתי שאני זמר. הם שמעו אותי, שחררו את הזמר שהיה איתם ומאותו רגע הפכנו להיות ביחד. החלטתי לתת לנו את השם 'הנוודים'. התחלנו להופיע במועדון תלפיות בחיפה מדי מוצ"ש. השמענו בעיקר מוסיקה לריקודים. ההרכב הזה הצליח והמקום שקק מספר רב של מבלים ומעריצים" [לחצו כאן וצפו בעוזי ובחבריו מופיעים ב-2019].

אני כזמר בלהקות קצב:

"הייתי חבר בלהקות 'הנוודים', 'נערי החצר' ו'פרחי הצבר'. הופענו במועדונים רבים, כמו מועדון תלפיות, בקתת הדייגים, במועדון ארבל בטבריה עם ג'ימי לויד, פינגווין בנהריה, האוהל הבדואי בנתניה עם בני ברמן, היינו להקת הבית של מועדון כליף ביפו, שהיה אז המועדון מספר 1 בארץ, הופענו במלון דן תל אביב, במלון אוויה ביהוד ובמועדון מלון אכדיה בהרצליה, שבו הכרנו את קליף ריצ'ארד שהגיע לביקור בישראל ואפילו הופיע איתנו פעם או פעמיים. בתקופה של להקת נערי החצר, היינו מפורסמים מאוד בארץ והופענו בחתונה של גברי מהגשש".

עוזי אברהם [כורע בחולצה הכהה] ולהקת הנוודים

"חברים ודמויות מפורסמות שפגשתי והופעתי איתם לאורך הקריירה היו גדי יגיל מלהקת פיקוד צפון, שגם למד איתי בבית הספר המקצועי בת גלים, אריה פלדמן פפה ז"ל, אריה מוסקונה, בני נרקיס, צביקה פיק, דני שושן, גבי שושן, הצ'רצ'ילים, עוזי פוקס, חברי להקת הכל עובר חביבי, לואיג'י, כריסטוף, מייק ברנט ז"ל, דוד קריבושה, נועם סמל (בן דוד), להקת הזרים של נסים סרוסי, להקת האריות עם חיים ושוקי אלגרנטי וחיים סבן, עדנה גורן, מוני עמרי, הצנחן המזמר משה הילל, שלמה גרוניך, שבזכותי הוא הצליח כזמר, דני בן ישראל ז"ל, יעקב ונטורה הלוא הוא קובי אשרת, מוצי אביב, יהודה ברקוביץ' (ברקן) ז"ל, יגאל בשן ז"ל, עדנה לב, דני ליטובסקי (ליטני), אפי נצר, דובי גל, סמדר ברנר, מנחם זילברמן ז"ל, גרי אקשטיין ז"ל ועוד ועוד".

לילות חיפה העליזים:

"הייתי דמות בולטת בחיי הלילה של חיפה. הופענו במועדון דניה בשכונת דניה, שאחד מהבעלים שלו היה שחקן הכדורגל ממכבי חיפה, דני שמילוביץ', שמילו, ואשתו ציפי. זה היה דיסקוטק, ודפקנו שם הופעות עם שירי החיפושיות, וכל הלהיטים הגדולים של אז, הצלליות, הביץ' בויז, שלמדנו אותם ועשינו להם קאבר. לא הרווחנו הרבה. שמחנו על כל גרוש שנכנס לכיס. להבדיל מתקופה מאוחרת יותר, שבה הופענו בבתי מלון בתל אביב והרווחנו אלפי לירות. ההופעות שהכניסו לנו הכי הרבה כסף היו בכליף ביפו. סך הכל עשינו הרבה מוסיקה מכל הלב, והרבה אנשים חיזרו אחרינו ובאו לשמוע אותנו".

עוזי אברהם [במרכז] בתקופת להקת "נערי החצר"

מלחמת ששת הימים: 

"גוייסנו בצו 8, העבירו אותנו לגזרה המצרית, מול כונתילה. היינו מול אוגדה מצרית כשהמטרה היא שהמצרים יורידו כוחות דרומה מולנו. זה היה תרגיל הסחה, שפעל יפה. היתה רק בעיה אחת, שהטנקים שלנו לא יכלו לפגוע בטנקים שלהם, ב'סטלינים', שהיו עם 200 מ"מ שריון פלדה. חוץ מזה היה לנו טווח בעייתי לפגוע בהם. אבל כשהחלה המלחמה התקרבנו אליהם יותר ויותר, והכנסנו להם באבי אביהם. תפסנו גם שבויים, היתה שמחה וששון, עד לאותו רגע שקיבלנו פקודה לחזור לגבול ישראל והתחלנו לנוע צפונה בדיוק בשעות שבהן ירושלים נכבשה.

"עברנו בבאר שבע, זרקו עלינו סוכריות מכל כיוון. בחדרה עצרנו כדי לתדלק את הטריילירים ואת הטנקים. זוכר שאביגדור גרינשפן רצה לקפוץ הביתה ולבקר את אשתו שהיתה בהריון, אבל הפיקוד אמרו לו שאין אפשרות כי אנחנו חייבים לנסוע מיד. הוא נהרג אחר-כך.

"בצפון הכניסו אותנו בין עצי התפוחים מצפון לראש פינה. בבוקר ה-9 ביוני עלינו לקרב ברמת הגולן. בתור מקלען בטנק ראיתי את המלחמה מבעד לפריסקופ. אני זוכר היטב את הרגע שעברנו את מחסום האבנים [הקוביות]. מפקד הטנק היה נחום והנהג היה אבישי אטינגר, אחיו של עמוס אטינגר. המשכנו לעלות, הגענו לגיא הריגה, ושם התחילו לטווח בנו. היו שם הרבה מאוד קנים של נ"ט, חלק היו 'דמה', והיה קשה לזהות אותם. לי כמעט שלא יצא לירות, אבל תוך כדי הקרב הטען-קשר שלנו, דני כנר, הכניס בטעות את הרגל שלו לצידוד ועיקם את הרגל. קיבלתי פקודה מנחום לצאת מתא המקלען, לחלץ את דני, ושאני אמלא את מקומו.

מחסום הקוביות דרכו חלפו הטנקים של גדוד 129 בדרכם לכיבוש קלע

"ברגע שפתחתי את המדף לצאת, עף עליי צרור יריות, משהו מדהים. אחרי זה עמדתי ליד טבעת הצריח לחלץ את דני וירו עליי. הכדורים תקתקו בטבעת הצריח, ולמזלי אף כדור לא פגע בי. הם ריססו את כל האיזור. הצלחתי להוציא אותו תוך צעקות לא נורמליות שלו, הכנסתי אותו במקומי, סגרתי את המדף, נכנסתי במקומו והתחלנו לנוע. הצעקות שלו גרמו לדמורליזציה בטנק, החבר'ה פשוט נכנסו לאובדן עשתונות בגללו. נאלצתי לרדת אליו ולשתק אותו עם בעיטה. לא היתה ברירה, הייתי חייב להחזיר לטנק למצב שלא יהיו צעקות כאלה".

המשך הקרב על קלע:

"תוך כדי נסיעה, שמעתי את נחום צועק – עוזי תטען מיד. היתה שם בזוקה סורית שהורידה שני טנקים שלנו, ואנחנו היינו המועמדים להיות הבאים בתור. ניסיתי להכניס את הפגז ללוע הבליעה, אבל הוא לא נכנס. כל בית הבליעה של התותח היה מלא בבוץ. הפגז נתקע מילימטרים לפני הסוף שלו. ממש בדקה ה-90 הצלחתי לדחוף אותו בשארית כוחותיי, הורדנו את הבזוקה של הסורים והטנק ניצל. היינו אחד משני הטנקים שהגיעו לקלע בלי שנפגעו.

"אחר-כך, לפי פקודה מנחום, יריתי באקדח זיקוקים כדי לאותת למטוסים שלנו איפה אנחנו. היו כמה מטוסים שהגיעו לעזור לנו, ואחר-כך התברר לי כנראה שבאחד המטוסים האלה היה בן דוד שלי, יאלו שביט, ובמטוס השני חבר שלי, צביקה רוזנברג. הם היו אמורים לתקוף תגבורת של הסורים, שכנראה היתה בדרך אלינו".

התמונה הזו אחרי המלחמה עם החבר'ה:

בששת הימים, אחרי שירדנו מרמת הגולן, הציבו אותנו [חטיבה 8] ביריחו. כאן אנחנו בזמן ארוחת צהריים במשטרת יריחו, שם שמרנו על הגזרה. אני רביעי משמאל.

זכיתי ב-100 אלף לירות בלוטו:

"בשנת 1969 התגוררתי ברחוב יוחנן הגדי בתל-אביב, על יד מילק בר מילאנו, בשכנות לזמרת אילנית. ליד הבית הייתה חנות מכשירי כתיבה, שמכרה גם כרטיסי מפעל הפיס עם הגרלה מיידית בזוטא. נכנסתי לחנות עם חברי ללהקה, מוטי המר, התחלתי לגרד ויצא לי לזכות ב-24 כרטיסים שהיו ממש בסדרה. שילמתי על הכל רק 12 לירות.

"ההגרלה של מפעל הפיס נערכה בימי חמישי, והמספרים הזוכים הופיעו בעיתונים של יום ששי. משום מה הייתה לי הרגשת מתח לא רגילה. ביום חמישי בלילה נפגשנו כל האמנים והזמרים במקום המפגש הקבוע במלון שרתון, שהיה פתוח כל הלילה. בשתיים אחר חצות נסעתי הביתה, חיפשתי את מחלק העיתונים ואחרי שלא מצאתי אותו הלכתי לישון. בעשר בבוקר שמעתי צלצול ודפיקות בדלת. ארנון ברקאי, המתופף שלי, פתח את הדלת. בפתח עמד איזי, בעל חנות מכשירי הכתיבה, ושאל איפה אני. ארנון אמר לו שאני ישן. הבנאדם ביקש לבדוק את הכרטיסים שקניתי. הוא אמר שנראה לו שזכיתי בפרס הגדול. אני תוך כדי נמנום אמרתי לארנון שהכרטיסים נמצאים בארון, במדף העליון. בעל החנות התחיל לבדוק את הכרטיסים, הגיע ממש עד לכרטיס האחרון, שלף אותו מהחבילה והתחיל לברוח מהדירה.

"מיד קפצתי עם התחתונים, התחלתי לרוץ אחריו ותפסתי אותו. הוא מסר לי מיד את הכרטיס הזוכה, שהסיום שלו היה המספר 43. זה מה שנקרא גורל בחיים. מבחינה כלכלית הזכייה הזו עזרה לי להתבסס כלכלית ומכאן התחלתי לרוץ קדימה. מאז החברים קראו לי 'עוזי 100'".

מייק ברנט ואני:

מייק ברנט בשיא תהילתו

"הייתי אחד החברים הטובים של משה ברנד, שאחר כך נקרא מייק ברנט [זמר ישראלי שכוכבו דרך בצרפת לזמן קצר, עד שהתאבד בשנת 1975]. נפגשנו לראשונה בחנות המוסיקה והתקליטים בחיפה, 'אבילאה'. הוא הגיע לשם עם חבר לקנות אורגן, או בעברית פשוטה קלידים. הם רצו להקים להקה, והקימו תזמורת שהופיעה בדן כרמל. לי היתה את הלהקה שלי, והתחילה בינינו חברות. הוא ביקש שאעזור לו לכתוב שירים. הוא בא אליי הביתה, היינו יושבים על המיטה של אבא שלי, שמים תקליטים, מורידים את המהירות ל-33 כדי לקלוט את המילים ואז הייתי כותב לו אותן בחוברת עברית עם ניקוד.

"באותם הימים, כל המוסיקאים של חיפה היינו נפגשים כמעט כל יום במולין רוז' ברחוב הנביאים בהדר, ומדי פעם בלילות היינו נפגשים במועדון הלילה של רוז', במרתף, ושם כל אחד היה עולה לבמה ונותן שניים-שלושה שירים. לא היתה בינינו תחרות, היה פירגון. כל אחד והסגנון שלו. מייק ואני היינו הולכים הביתה ברגל, כי לא היה לנו מספיק כסף לאוטובוס. אני הייתי מלווה אותו לבית שלו ומשם הלכתי הביתה לבת גלים. היה שם מוסך אוטובוסים ופעם עלינו בסולם מאחורה על גג אחד האוטובוסים ושם התחלנו לשיר בשתיים וחצי בלילה.

"בזכותי פרח כוכבו של מייק. אחרי שהלהקה שבה הוא הופיע התפרקה, הוא הגיע אליי לתל אביב וישן אצלי בדירה. כשהופעתי עם 'נערי החצר' בכליף, העליתי אותו על הבמה לאודישן. הוא שר שם את 'דליילה' של טום ג'ונס וכשסיים אמר באנגלית לקהל 'טנק יו', ובעל המועדון זרק אותו מהבמה בבושת פנים כי לא אהב פוזות. מייק נכנס לדאון בגלל זה. הוא היה דור שני לשואה ובחור מאוד רגיש. באותה תקופה התחלתי להופיע עם הלהקה שלי בדן תל אביב, הרקדנו את הקהל כל הלילה והפכנו לסיפור הצלחה.

"יום אחד הגיע אמרגן מטהרן, ראה אותנו בהופעה ורצה לחתום איתי שאופיע באיראן במלון הילטון, עם תזמורת צרפתית של 17 נגנים. אמרתי לו שאני חתום על חוזה במלון דן תל אביב, ומעבר לזה אני לא יכול לוותר על הלהקה שלי. אמרתי לו – אביא לך חבר שלי ששר. העליתי את מייק על הבמה, הוא נתן שיר והאמרגן התלהב ממנו ולקח אותו לטהרן. פה התחיל הסיפור של מייק שעלה ופרח. היינו בקשר עד ליום מותו. לא מזמן יזמתי בחיפה קריאת רחוב על שמו, שדרות מייק ברנט, ליד איצטדיון קרית אליעזר".

יוזמות ועסקים שעשיתי:

"שנים רבות היו לי כל מיני עסקים. אחי ואני הבאנו לארץ מכונות לשתייה חמה, אני הוגה הרעיון של הבאת איקאה לישראל. זה היה בידיים שלי, ועשיתי טעות וזה נשמט ממני. מי עדן זה רעיון שלי ושל אחי. התפרנסנו מזה יפה מאוד. אחר-כך התעסקנו עם בנושא בטיחות בכבישים. אין אצלי רגע דל".

אשתי הסקנדינבית (ומשפחתי):

1972, עוזי וגיטה ביום נישואיהם

"אשתי גיטה נולדה בעיר לנסקרונה בשבדיה, ולאחר מכן עברה להתגורר עם הוריה במאלמו. הכרנו בזמן פגישה מקרית בקפה רוול בתל אביב בשנת 1969, ומכאן החלו יחסינו לפרוח.

נישאנו ב-27 ביולי 1972. אנחנו ביחד 50 שנה, הזוגיות שלנו באהבה מרובה, אנחנו חיים באידיליה, נהנים מכל רגע, נוסעים ומבלים. יש לי שתי בנות וחמישה נכדים, וכולם גרים בחיפה על ידינו".

חתונת הזהב. עוזי וגיטה

מלחמת יום כיפור:

עוזי במלחמת יו"כ

"באוקטובר 1973 גוייסנו בצו 8, הגענו לשדה תימן ונענו עם השרמנים לכיוון תעלת סואץ. כשהגענו לאיזור התעלה הציבו אותנו מול הארמיה המצרית השלישית. פרסו אותנו לאורך הקו, שם התבססנו, חפרנו שוחות והיינו בסיני תשעה חודשים. למחלקה שלי לא יצא ממש להילחם.

"היה בכל זאת מצב לא סימפטי בערב אחד, ופעם ראשונה בחיים שלי שרעדתי בכל הגוף. שמעתי הליקופטר מגיע מכיוון צפון ופנה מערבה, לכיוון הארמיה השלישית. קיבלתי פקודה לירות עליו ב-0.5, יריתי וכל הזמן פחדתי שאני יורה בהליקופטר ישראלי. ממש רעדתי.

"חוץ מזה, הגיעו אלינו להקות צבאיות, גדי יגיל בא לבקר אותי וגם יזהר כהן. יזהר בזמנו היה מגיע למלון דן תל אביב כדי לשמוע אותי".

תרומתי לחיי החברה של חיפה:

"ערכתי אירועים מיוחדים עבור מעריצי שנות ה-60, ה-70 וה-80 במועדון 'הביט' בחיפה. הנושא נקרא – 'עוזי מעיר את העיר'. באותם ערבים הקפדתי שיגיעו תזמורות ולהקות ברמה גבוהה ביותר, שהרקידו ושימחו רבים. ב-2007 יזמתי מפגש של ילדי שכונת בת גלים מגיל 50 ומעלה. לכנס הגיעו למעלה מ-800 איש, חלקם מכל רחבי העולם. כמעט כל השכונה המיוחדת שלנו הגיעה".

האופי שלי:

"את האופי שלי קשה כיום למצוא בשוק. קיבלתי מאבא שלי את המתנה הכי טובה – אופי קליל, שמח, אוהב לעשות דברים נחמדים לאנושות ומאוד חברי. זו הסיבה שיש לי המון המון חברים. אני תמיד מדבר עם אנשים בגובה העיניים, אוהב את החיים ואוהב ליהנות, וכמה שיותר".

היוזמה לבנות את בית עוז הקלע ברמת הגולן:

"בששת הימים עברנו ברמת הגולן מלחמה קשה בקטע קצר ביותר. עשינו מהלכים בלתי רגילים, שאנחנו לא יכולים לשכוח אותם. היה לי הרבה זמן מחשבות שחייבים לעשות דבר מיוחד למורשת הקרב של גדוד 129, ומכאן הכל התחיל לנוע קדימה. החלטתי לקחת יוזמה, כי לחבר'ה לא היה זמן לדברים האלה, והתחלתי לסחוף אותם שיתמכו בזה. אמרתי שבעזרת כל מיני גורמים שיתרמו כספים נוכל לעשות משהו מדהים. זה מהלך גרנדיוזי, יש הרבה אנשים סקפטיים, אבל אין לנו מה להפסיד. אנחנו בקשר עם המועצה האזורית גולן ומחכים להתפתחויות.

"בכל מקרה, בינתיים עשינו סרט, שהייתי אחד משני הקריינים שלו, והוא יהיה לדורות הבאים. כרגע בגלל מצבי הבריאותי, העסק של בית עוז הקלע קצת נעצר, אבל אני אחזור לעצמי מהר מאוד ואמשיך הלאה. אני מאמין שיום אחד זה יתגשם".

עוזי אברהם [במרכז] בדיון על בית הקלע שאותו יזם. לצידיו המ"פ אילן לבנון [מימין] והמ"מ נחום גנצרסקי מגדוד 129 במלחמת ששת הימים

אני והיהדות:

"יש לי ויכוחים גדולים עם נושא הדת. אני טוען שכל הנושא הזה של 'שמע ישראל', או כשאומרים שהכל בזכות האלוהים שלנו, אני אומר לעצמי – לאן לעזאזל הגענו? בני אדם חושבים שיש משהו קיים, שהם לא ראו מעולם, וקובעים שזה אלוהים. אני טוען שהאלוהים שלי זה האדם. כי האדם נברא בצלם אלוהים, ולכן האדם הוא האלוהים. בלי האדם לא היינו מגיעים לכל הטכנולוגיה ולכל מה שאנחנו היום".

עוזי אברהם, 2022 חיפה

החיים מגובה 78 שנים:

"אתה מסתכל אחורה ואומר – עברתי כברת דרך שמכילה המון המון סיפורים. סיפורי חיים וחוויות שמחשלים אותך, ולומד מכל דבר קטן".

מוטו בחיים:

"חיה ותן לחיות".

——————————————————————————————————————————————————-