תערוכת "1973 – יומן משא"

מחייל מעוטר, דרך ההולכים אל גורלם, משאית שלל מדממת, אלמנות ועד טיפה-מחזה * 120 יצירות של כ-40 אמנים, שנלחמו במלחמת יום הכיפורים, מחכה לכם ביד לבנים בנתניה * מדהים, מזעזע, מרגש

"יומן משא". עודד בקמן, מ"מ בגדוד 53 בקרבות הבלימה של רמת הגולן, על רקע הציור שלו "אש כוחותינו" בתערוכה בנתניה

הגענו לבית יד לבנים בנתניה, לתערוכה של אמנים לוחמי מלחמת יום הכיפורים וחזרנו עם מטען כבד על הלב, המון מחשבות ובעיקר טעם של עוד. בקיצור, שווה להגיע.

שנת היובל למלחמת יום הכיפורים מביאה עימה שלל אירועים בכל הגזרות ובכל החטיבות. אחד מהם הוא התערוכה "1973 – יומן משא", שנפתחה בנתניה, תוצג שם עד ספטמבר 2023 ולאחר מכן תנדוד לחיפה, תל אביב ובאר שבע. כ-40 האמנים בתערוכה, כולם בוגרי הטראומה שנקראת מלחמת יום הכיפורים, מציגים כ-120 ציורים, פסלים, קטעי כתיבה ושמע, וכל מיני מזכרות. כל יצירה עם העומק שלה, ועם הכאב או השכול שמאחוריה.

רבות מן היצירות נושאות מסר סמוי שצריך לפצח. ככה זה עם אמנים. אתה עומד מול ציור עם כותרת של שתי מילים וכמה מילים על היוצר – שמו, תפקידו והיכן נלחם, ומשתדל להבין את פרי יצירתו, או עד כמה המלחמה התאכזרה אליו.

קחו למשל את הציור המהמם שיצר עודד בקמן – "אש כוחותינו". בקמן היה מ"מ בגדוד השריון 53 מחטיבה 188 ברמת הגולן. במבט ראשוני הציור שלו מביע עוצמה וניצחון, אבל לא היא. הציור מנציח דווקא רגע מבעית במלחמה הפרטית שחווה בקמן. הוא היה באותה שיירה עצובה שכונתה "שיירת הרפאים" – טנקים וחי"ר שנסוגו מתל פארס ביומה השני של המלחמה, ועימם פצועים וחיילים יגעים באווירת נכאים, שידעו שהפסידו את הקרב.

הכוח ניסה לחמוק מהסורים, נסוג לכיוון מעלה גמלא בואכה הכינרת, אבל בשעת לילה לא זוהה וכמו שקורה לא מעט במלחמות ספג אש מכוחותינו. טנק מגדוד 39 ירה פגז מ-600 מטר, שהרג את יוסי ספיר, קמב"צ 53, שהיה המדריך של בקמן בקורס קציני שריון.

"אש כוחותינו" – עודד בקמן

וכך, ציור השמן הסוריאליסטי של בקמן, שנראה כמו חגיגה של מפלצת הברזל, תופס את העין מרחוק ונתפס כביטוי לעוצמתו של צה"ל, מקבל משמעות אחרת לגמרי. הציור המדהים הזה נבחר לקשט את ההזמנה לתערוכה.

ממנו עברנו ל"חייל מעוטר", פסל של אליעזר [גוגו] רוזן, לוחם ותיק משייטת 13, שהתגייס ב-1961, עבר את מלחמות ששת הימים, ההתשה [הפשיטה על האי גרין], יום כיפור, לבנון ומבצעים שונים. הוא מספר לנו כי עקב המפגש הבלתי אמצעי שלו עם פצועים, הרוגים ושכול, חש צורך להביע בדרכו – אומנות הפיסול, תחושה של חוסר אונים ותסכול מול ביטויי הערצה על האובדן.

"חייל מעוטר" של גוגו רוזן

בבסיס הפסל להב של כלי חפירה באדמה, מעליו קווים סכמטיים של רצועות כובע פלדה על ראש חייל שאיננו, ומעליהן כובע פלדה שמעוטר בזר של מיסבי מתכת שהיו אמורים לנוע, אבל נותרו במקומם. בקודקוד הכובע יש נקב שמרמז למה שעבר דרכו. ונראה שהמסר הוא שככל שהחייל מעוטר יותר, הוא לא יחזור הביתה בחתיכה אחת, אם בכלל.

רוזן מסכם: "הפסל שעשוי מברזל הוא אנטי מלחמתי לגמרי, ומתאר באופן מינימליסטי ומופשט את תחושת מחיר המלחמה".

חטיבה 188 מציגה בתערוכה חמישה יוצרים, ונראה שהיא החטיבה עם מספר המציגים הרב ביותר. מלבד עודד בקמן, תמצאו כאן את אלי קופלביץ, דוד יסעור, מאיר בן ריטן ועודד ישראלי ז"ל [שנפטר לפני כמה שנים]. אם תרצו, גם את אמנון שרון מחטיבה 179, שנלחם ת"פ חטיבה 188 בלילה הראשון ללחימה, בגזרת נפח, נפצע ונפל בשבי הסורי לשמונה חודשים.

הטנק של פלוגה ז'/74, היצירה של מאיר בן ריטן

בן ריטן, נהג טנק, הקדיש את יצירתו לחבריו החללים – "גיבורי פלוגה ז' מגדוד 74 שנפלו בקרבות הבלימה ברמת הגולן". המיצג שלו הוא טנק שוט קל א', שאותו הרכיב מחלקי פלסטיק שהזמין בחו"ל. הטנק המיניאטורי נראה חי לגמרי וניתן להתרשם מההקפדה על הפרטים הקטנים – פגזים, ג'ריקן מים, אנטנות, סל צריח.

מאיר בן ריטן ליד הטנק שהרכיב. מאחוריו איורים שיצר לספר "חריץ בנפש" שכתב, המתארים את מהלך הקרב שעבר

הטנק נצבע בצבעים מקוריים והונח על אדמה ובזלת שנלקחו מרמת הגולן. ברזומה של בן ריטן טנקים מיניאטורים נוספים שבנה – שוטים וטירנים לסוגיהם. זה לשבת עשרות שעות עם זכוכית מגדלת ופינצטה ולהרכיב חלק אחרי חלק, כאילו שהוא בפס ייצור של מפעל טנקים. האתגר הבא שלו, הוא מספר, הוא בניית זירת לחימה של קרב שריון בשריון, שוט קל מול טי-55, כמו שהוא עבר. את כל זה הוא עושה קודם כל לזכרם של חבריו בפלוגה ז' בגדוד 74.

החברים של בן ריטן לפלוגה ז', שנלחמו עד כלות על מוצב 111 ולבסוף נסוגו ונחלצו בעור שיניהם, הגיעו כדי לפרגן ולתת כבוד לחברם האמן ולחברים שלא חזרו.

פלוגה ז' מגדוד 74 חטיבה 188 בפתיחת התערוכה. מימין: יעקב הרשקוביץ, ציון שרעבי, אבי גנגר, דוד נהון, יהודה ארדמן ומאיר בן ריטן [צילום: יעקב שא נס]

את התערוכה אירגנה והפיקה עמותת המרכז למלחמת יום הכיפורים. הרעיון הגיע מהצייר קובי לפיד, מפקד טנק מגדוד 79 [בית ספר לשריון] מחטיבה 14, שנלחם בקרבות הבלימה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ ולאחר מכן בארץ גושן, בטנק המ"פ רמי מתן. בזמן אמת ביצע לפיד איורים רבים שתיארו את הלחימה.

יו"ר העמותה: "מי שרוצה לדעת מהי מלחמת יום הכיפורים, שיגיע לתערוכה ויגלה את האמת" 

רמי סווט, יו"ר העמותה למלחמת יום הכיפורים, שנפצע כטנקיסט בגדוד 71 ברמת הגולן ולאחר מכן נלחם בתעלת סואץ, איבד את אחיו סגן יאיר סווט בקרבות הבלימה ברמת הגולן, ואחיו השני מיקי נפצע בקרבות על המוצבים מכשיר וחמוטל, סיפר לנו כי העמותה חיפשה לקראת שנת ה-50 למלחמה לארגן אירוע שיותיר חותם: "קובי לפיד, שהוא אמן דגול, בא אליי והציע שנעשה תערוכה של יוצרים מהמלחמה, וכך עשינו. יש פה יוצרים מדהימים עם סיפורים עם הרבה מאוד רגש. מי שרוצה לדעת מהי מלחמת יום הכיפורים, שיגיע לתערוכה הזאת ויגלה את האמת".

למען הדורות הבאים. רמי סווט, יו"ר עמותת מלחמת יום הכיפורים, בתערוכה בנתניה

מלבד התערוכה מתכננים בעמותה הקמת מרכז, שאמור להיבנות במתחם יד לבנים בנתניה. בנוסף תיחנך כנראה ב-5 באוקטובר 2023 אנדרטה לזכר 2,678 חללי המלחמה, ייצא ספר היסטוריה במלאת 50 למלחמה ובנוסף נמצא בתהליך הקמה ארכיון דיגיטלי, שיהיה המקיף ביותר למלחמת יום הכיפורים. ביום הזיכרון האחרון הוציאה העמותה ביחד עם השירות הבולאי בול מיוחד ליום הזיכרון עם 50 שנה למלחמה יום הכיפורים. כל אלה ביחד מותירים חותם לדורות הבאים.

בדבריו בטקס הפתיחה אמר קובי לפיד: "הרצון ליצור וחדוות היצירה שונים מאמן לאמן, ומבחינתי זה מעלה את השאלה מה אני כאמן עושה ותורם לחיזוק מורשת המלחמה, לספר את סיפור הגבורה וחשוב מאוד להיות נאמן לאמת ההיסטורית, וקיבלתי תשובה פשוטה. יום אחד עמדתי ליד מט"ק ותיק, איש מילואים, שצפה במשך זמן ארוך ביצירות שלי. פתאום פנה אליי ואמר בפשטות – זה לא אתה, זה אנחנו. ובמשפט הקצר הזה התגלמה העוצמה שבאמנות".

אורחים בתערוכה "1973 – יומן משא" בנתניה

הוא ציין כי האמנים הפכו את החוויה הקשה שעברו לציור, פסל או תמונה – "שמבטאים רגשות ייאוש, כאב וגעגוע לאלה שאינם, אבל גם גאווה ותקווה".

לפיד דיבר על ציור שנחשף לראשונה בתערוכה – סיפורו של מעוז פורקן על גדות התעלה. "המוצב כותר ומצבו היה קשה ביותר. שוב ושוב ניסו ללא הצלחה לחלץ את אנשי הכוח הלכודים. מפקדי הכוח היו נחושים. באישון לילה יצאו 33 לוחמים, חמקו בין אלפי לוחמי האויב וחברו למג"ד 184, כולם טיפסו על הטנק של שאול שליו, והוא נע עם כל הכבודה אל עבר כוחותינו, שרק בנס לא ירו לעבר הטנק בעל הצורה המוזרה".

חילוץ חיילים ממוצב פורקן, ציור של קובי לפיד

אוצרת התערוכה, אורלי עזרן, ציינה: "צמד המילים 'לוחם-אמן' מביע סתירה פנימית, בשל השוני הרב שבין כל אחד מהמושגים ובשל הקונוטציות הפשטניות, הפלקטיות והתעמולתיות שיכולות לדבוק בהם. אולם מאז ומתמיד תיעדה האמנות קרבות היסטוריים ומהפכות חברתיות, וזעקה את סבלותיו של הפרט. התערוכה שמה לה לאתגר לבחון היבטים מקומיים של צמד המילים הזה. התערוכה היא התבוננות בשני 'עמודי אש' שמשתרגים זה בזה – מלחמה ואמנות, שמאוגדים בהיבט הסיפורי, הרעיוני והמוחשי. האש היא דימוי מטאפורי לפנימיותו של היוצר, ומבטאת עוצמות שטקסטים אינם יכולים להמשיג.

בתערוכה בנתניה

"אלא שהאמנים שמציגים בתערוכה זו חוו גם אש אחרת, זו של שדה הקרב. הסינתזה בין אש האמנות לבין אש שדה הקרב מייצרת מערבולת חושית של להבות אש ועשן, פחד, אובדן, כאב וחוסר, ובכך כוחה. האמנים שמציגים בתערוכה נושאים כולם צלקת או כאב, שאינם מרפים מהם מזה 50 שנה. רק אמנות יכולה לעזור בהתמודדות עם מוראות המלחמה. בעבודה איתם למדתי מהי מסירות, חברות, נאמנות ודבקות במטרה. כל מפגש עם כל יוצר כאן הצית בי תשוקה להמשיך בפרויקט הזה. רקמנו ביחד את הנרטיב של לידה מחדש או נקודת מפנה".

חזרנו לעודד בקמן מחטיבה 188 בקרבות הבלימה של רמת הגולן. "טיפה-מחזה" הוא ציור מדהים נוסף שלו, שדורש התבוננות מעמיקה, כדי לעכל את שלל הפרטים הקטנים שמספרים סיפור גדול. צומת טיפה-מחזה הוא איזור ג'וחאדר, שדרכו עברה "שיירת הרפאים" של גדוד 53, שקיבלה פקודת נסיגה מתל פארס ונעה על ציר "טיפה" מערבה, תוך שהיא חוצה את ציר הנפט – "מחזה". מי שיתבונן היטב בציור יגלה דמויות רפאים, ובעיקר יתרשם מהכאוס הרב ותחושת אחרית הימים, כפי שחווה היוצר. עובדה: כשצפה ממרומי תל פארס בשריון הסורי ששטף את העמק תחתיו, הוא הבין שגורלו נחרץ וכתב מכתב צוואה להוריו ולחבר טוב. המכתב המצמרר מוצג לראווה בתערוכה.

"טיפה מחזה" – ציור של עודד בקמן

מוצג רביעי של בקמן, שצמוד לציור "אש כוחותינו", הוא קסדת שריון. מי שיחבוש אותה יוכל להאזין לרשת הקשר, שבה הודיע אלוף פיקוד צפון יצחק חופי למח"ט 188 איציק בן שהם כי הסורים עולים על מוצב 116 ויש לעשות כל מאמץ שלא ייפול.

עוד כמה יצירות מהתערוכה:

אחרי כיבוש החרמון / גד אולמן כתב צבאי  

ההולכים אל גורלם / דוד יסעור גדוד 53 חטיבה 188 ברמת הגולן 

בנוי מחלקי מתכת שנלקחו משדה הקרב ברמת הגולן. הדמויות חתוכות במכונת cnc ומטחנת בשר ישנה. האנשים הם לוחמים  הנמצאים בשדה הקרב וצועדים בבטחה אל גורלם במטחנת המלחמה. שרידיהם נמצאים בכובע הפלדה

שפוי / אלי אלקרס חטיבה 16 נפל בשבי המצרי במעוז מצמד 

קרב לילי מעל סוריה / דני שלום מש"ק קשר אוגדה 143 בגזרת סיני

בנפול אויבך / יצחק ניר טייס קרב 

ליד ציור זה פורסמה התרשמותו של טייס קרב: "בציור זה מתואר טייס שמטוסו נפגע בקרב, כעוף אגדי המרחף מעל נופי מלחמה אדומי שמיים. פגזי האויב חרכו חורים בגלימתו הלבנה ועצרו את מעופו. כנפיו עוד חותרות בייאוש ונוצותיו מתבדרות באימה, כשאחיו מתרחקים הביתה. ואנו הצופים מבעד לכוונת המיראז' עומדים מול המחזה קצרי יד מלהושיע. הנוגע שבציור הוא האדם – הטייס שמטוסו נפגע מיוצג באמצעות העין הפעורה בטירוף ובמקור הפעור בזעקה. זה הרגע בו מתגשם סיוטו האולטימטיבי – בנפילה אל המוות או אל השבי המר. ועדיין הוא מסרב להשלים וזועק אל אחיו המתרחקים – 'חכו לי, חיזרו, אל תעזבו אותי כאן'. אך הוא ואנחנו יודעים שבא הרגע. וכמו רבים מחברינו, גם הוא נשאר בודד לגורלו. כטייס שנפגע, הציור מרגש אותי. הוא מבטא רגע חד פעמי שאי אפשר להביעו במילים. אני מקווה כי גם לך יתאפשר לחוות משהו ממה שעבר במוחי ובנפשי כשעמדתי לראשונה מולו".

נעדרים / זאב פלק 

זאב פלק צייר בעשרת החודשים שבהם אבדו עקבותיהם של בנו שולי ושל קצין שהיה עמו בטנק בגזרה המצרית. לדבריה של האוצרת אורלי עזרן, האב היה עיוור צבעים והוא רצה שכולם יבינו את כאבו. לכן צייר בצבעים ריאליסטים, בסיוע בנו האחר. הוא צייר עד יום מותו, דבר שסייע לחסר שנוצר לו.

בית הקברות הארעי בבארי / שוקי זהבי מ"מ הנדסה קרבית גדוד 926 אוגדה 210 רמת הגולן

מראות מלחמה / זאב בן דור טייס סקייהוק טייסת 102 הגזרה הצפונית והדרומית

החברים בטייסות 102 ו-105. משמאל זאב בן דור הצייר, צביקה ענבר, דובי קדמון צייר/טייס וצביקה רוזנברג, כולם טייסי קרב במלחמת יו"כ 

ג'יפ 370 / לביאה ואורי מנוס, סמג"ד תותחנים 405 רמת הגולן

משאית שלל מדממת/ שוקי אפלבוים גדוד צנחנים בקעת הירדן והקילומטר ה-101

יומן מלחמה / יורם קופרמינץ

חוקר מדמשק, פיסול בחימר / אמנון שרון מ"פ גדוד 179 ברמת הגולן נפל בשבי הסורי

אלמנות / דויד לוייתן 

היוצרים המשתתפים

האמנים המשתתפים בתערוכת מלחמת יום כיפור בנתניה

18 מחשבות על “תערוכת "1973 – יומן משא"

  1. כמה מרגש ומוערר מחשבה היה. הרגשתי שאני חוזרת אחורה במנהרת הזמן בניסיון להבין איך בכלל אפשר להתמודד עם מלחמה כזאת

    אהבתי

  2. לצערי לא הייתי בפתיחה אבל שמעתי דברים טובים מפי אנשים שהגיעו והרגישו שהפצע שלהם נפתח שוב. חשוב לנפש.

    אהבתי

  3. 1)הייתי בפתיחה ונדהמתי מהעושר של היצירות והיוצרים.
    2)התערוכה בעיני נתפסת כמסע לחיפוש זהות חדשה של הלוחמים.והיא מוצאת.
    3)חסרו לי נשים אמניות, דומני שרק אמנית אחת מופיעה בתערוכה. היינו שם במלחמה קמבציות וקצינות חן, חינוך משקיות ותפקידים שונים. יש לנו מה להגיד. חסר.
    4)ה" אלמנות" מדהים מדהים מדהים. לא יכולתי ללכת ממנה.
    5)כנ"ל מיצב ההולכים אל מותם.
    5)הצילום של בקמן בראשית כתבה זו יצירה בפני עצמה. 🙂
    ברכות למארגנים עשיתם משהו גדול מהחיים.
    רוחמה

    אהבתי

    • שפויי מלחמה
      כבר עברו 50 שנה —
      וכעת אתייחס לזה בקטנה
      מלחמה בלי אלבומי ניצחון ושירי הלל
      מלחמה ארורה אותה אני מקלל
      קינה ארוכה במחזוריות על אוקטובר ויום הכיפורים
      טרגדיה של זכרונות והרבה הרבה סיפורים
      על קרבות הירואים ,של אלמונים וחברים
      אנדרטאות, אתרי הנצחה והרבה קברים.
      מבכים את חללינו ומאשימים במחדל
      אם את אופוריית 1967 או צמרת המימשל
      האם "הגברת הזקנה" או "בעל הרטייה"?
      או "גנרלינו", שטעו בשיקול ההטעיה?
      זה הפאן האחד מכל הסיפור
      שבו לא מעט החלקה ואיפור
      של מנהיגות מן האמת בורחת
      ודואגת למעטה של כיסוי תחת
      הפאן השני בעיני הוא החשוב
      שמלווה אותי מאז שוב ושוב
      המשפחה,ההורים,האחים/אחיות והילדים
      ולא נפקד מקום השכנים,החברים והידידים
      בעצם כולם עטופים בטרגדיה הנוראה
      שכמעט כמעט הגיע לממדי שואה
      כל אחד בדרכו הוא מתמודד ,מהרהר
      בסיפור שלו וככל שהזמן עובר.
      וגם אם לא נפגע גופנית
      וסוחב איתו יום יום רגשית נפשית.
      כאן בא הסיפור האישי
      המייצג פרט במלחמה במצבו הנפשי
      שחזר בשלום מהקרב לכאורה
      כמו ניצול יחיד מהחבורה

      לכאורה חי בשפיות בחיי היומיום
      אך בפנים,בתוכי נושא מטען איום
      לילות של חרדות וסיוט
      כל חלום הוא קרב הישרדות
      זיעה קרה עוטפת את גופך
      למה למה אין כאן חוק השיכחה?
      מחכה כי יפציע הבוקר
      קם מתעורר מהר כמו חטפתי שוקר.
      אלמנת צה"ל בשיחה גלויה וכנה
      שאלתני לא מזמן (לפני פחות משנה)
      "כיצד אתם חיים עדיין בשפיות?
      שפיות? לא עניתי כי אם חיות
      אני את עצמי יום יום מעודד
      בכאב, בסבל שעברתי מתמודד
      מפנים ואוצר בתוכי בלב כבד
      ובתרפיה עצמית כל הזמן עובד.
      נכון אני חי בכבוד וקצת ברווחה
      מוקף בילדים, נכדים ומשפחה
      כלפי חוץ ומול הבריות
      אמשיך לצחוק לדבר ולחיות.
      כי מאז תחילתה של האנושות
      אדם לאדם זאב ונוקשות
      של מלחמה,אסון טבע וטרגדיות
      ואלו מקצת לאדם עם צרות ובעיות.
      ובימים אלה של ימים נוראים
      אל הבורא עינינו נושאים
      למדינה ולכל עמנו
      ואני הפרט אשר עדיין עימי סוחב
      מאז הקרב מפנים ובתוכי תוחב.
      עד סוף ימי אזכור ואחשוב
      אלה שהלכו מאיתנו לבלי שוב
      לחקוקים בגלעד או לא נודע מקום קבורתם
      זכרם בליבנו ולעד נזכור אותם
      נכתב ערב יום כיפור (הכותב דני דניאל חובש קרבי גדוד 377 בעברו)
      dani0944@walla.com

      אהבתי

  4. כל אחד רשאי להבין מה שהוא רוצה מהתערוכה.
    העיקר שתביא קצת מזור לנפשות הלוחמים. אין כמו פסל טוב לשחרר מועקות.
    כואב לי על אלפי לוחמים שהכאב האצור אצלם והפוסט תראומה לא בא לביטוי בציורים כתיבה או פיסול.

    אהבתי

  5. הייתי ברפידים 9 חודשים בחדר ניתוח. לא קל לחזור למראות לסיפורים. התותחים והמטחים שהיו השבוע לא היו נעימים לכל מי שעדין כאן אחרי 50 שנה. מעניין שעל הצוות הרפואי נרשם מעט מאוד. מקווה שהיומן או אנציקלופדיה דיגיטאלית תעלה הכל לטובת הדור הצעיר.
    הגיע זמן לשלום לכולנו.

    אהבתי

  6. ההולכים אל גורלם / דוד יסעור גדוד 53 חטיבה 188 ברמת הגולן .
    דוד , מדוע מטחנה ? !
    עולה בדעתך שאפשר לקיים עצמאות של מדינה יהודית ללא הנכונות הזאת להלחם על קיומה ?
    המטחנה האמיתית הייתה באירופה כשלא היה לנו את צה"ל.

    אהבתי

  7. המטחנה היא שדה הקרב או גורלו של לוחם .
    אני יוצא מתוך הנחה שכל לוחם בשדה הקרב יוצא בשליחות המדינה או צה"ל מתוך צידקת הדרך.
    במיצג זה אני מראה תחושות ומחשבות תוך כדי קרב.
    אגב הורי ניצולי שואה ואני יודע היטב מה גורלנו לולא צה"ל.
    בברכה
    דוד יסעור

    אהבתי

  8. דוד יסעור. יצירה מרשימה. מרטיטה ומדוייקת הדימויים שלך חזקים ובמקומם. כן. הרבה חברים נכנסו למטחנת הבשר הזאת כדי להגן על המולדת. מדינה לא תשרוד ללא נכונות להגן על קיומה. לצערי, יש אנשים שסבורים שמדינה היא מתת חינם משמים. אחרים סבורים שלא נורא אם אחרים יצעדו לתוך המטחנה הזאת. יצרת מיצג מרשים.

    אהבתי

  9. לבני ,
    בחור צעיר שעומד לפני גיוס ורואה חיילים עומדים בתור לפני מטחנת בשר.
    מה זה עלול לעשות לו ?
    הרי עדיין אין לו את הפרספקטיבה ההיסטורית ועומק של ניסיון החיים כמו שיש לאנשים מבוגרים.
    הינך כותב : " מדינה לא תשרוד ללא נכונות להגן על קיומה ".
    נכון מאוד .
    זהו בדיוק הענין.
    במיצג – בנפול אויבך / יצחק ניר טייס קרב ,
    מצורפת התרשמותו של טייס הקרב.
    אולי ראוי לצרף גם כאן את התרשמותו של היוצר .

    אהבתי

  10. קיבלתי את ההמלצה לתערוכה, הגעתי ולא התאכזבתי, תערוכה עוצמתית וחשובה. החזירה אותי לימים ההם. מומלץ לכל מי שנלחם ולא משנה מתי.

    אהבתי

  11. תערוכה מקצועית ומושקעת עם מיטב החומרים. בחירה טובה של אמנים ויצירות מכל הסוגים. שאפו לאוצרת ולכל מי שארגן את הפרויקט המורכב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s