הייתי בזחל"ם של מוסא קליין

"לחצתי יד למוסא והוא אמר לי – חבל שאתה לא תראה מלחמה כי אנחנו נוסעים לטיול" * סיפורו של דן שילון, כתב קול ישראל, שבצהרי ה-9 ביוני 1967 הגיע למרגלות תל פאחר * הדיווח שלו מהקרב זכה לצל"ש אגודת העיתונאים ("זה לא הגיע לי") 

דן שילון בראיון לבלוג נעמוש 2013. "האווירה בזחל"ם היתה זחוחה לגמרי, בדיחות וסיפורים וצחוקים"

לדן שילון היתה הזדמנות לחשוף את אחת התעלומות הגדולות ממלחמת ששת הימים – מה השתבש בדרך לתל פאחר. הוא היה בזחל"ם של מג"ד 12, מוסא קליין, שנע בראש הכוח, ישב במרחק של שני חיילים ממנו. אלא שכתב הרדיו הצעיר לא הצליח לקלוט את תמונת הקרב, או שלא ניסה. אולי כי לא הבין מה נאמר, אולי בגלל המולת הקרב או  כי חלק מהזמן היה עסוק בהקלטת שיחות עם הלוחמים. בהמשך, רשמקול הסלילים שלו לא שרד את הפגיעה בזחל"ם וסיים את חייו כשהוא מושלך בצד הדרך. כך נגוזה האפשרות להבין את הטוויסט בעלילה של גדוד 12 בתל פאחר.

המזכרת היחידה שנותרה לו מהקרב ההוא היה צל"ש אגודת העיתונאים על הכתבה הכי טובה, או שמא הכי קרבית, ששודרה בקול ישראל ממלחמת ששת הימים.

שילון היה אז בן 27, כתב רדיו אחרי שלוש שנים כדובר עיריית חיפה תחת אבא חושי המיתולוגי. בתקופת ההמתנה גוייס, כמו כתבים נוספים ברדיו ובעיתונים (הטלוויזיה עוד לא נולדה), וסופח ליחידת דובר צה"ל. הוא נשלח לחזית הצפון, משם הוא זוכר את חיים יבין, מייק הולר וטומי לפיד. יומיים לפני כיבוש הרמה הסורית הוא היה עם חבריו במלון בטבריה, שם שמע מיבין את קורותיו מקרב בג'נין – "אני הייתי אכול קנאה שהוא הצליח להיכנס לשדה קרב", מספר שילון בראיון השבוע לבלוג.

ב-9 ביוני התגלגל שילון לקבוצת הפקודות של גולני בראשות המח"ט אל"מ יונה אפרת, לקראת אפשרות של ביצוע פקודת "מקבת" לכיבוש הרמה. הוא זוכר את המח"ט עם ביטחון עצמי גבוה. "הבנתי מהנאמר מעט מאוד", הוא מספר, "שפה צבאית מאוד כבדה, זה נשמע לי כמו סינית".

בסיום שאל אפרת את הכתבים מי מהם רוצה להצטרף לכוחות. שילון אומר שהוא היה היחיד שהרים יד. אפרת צירף אותו לזחל"ם של מוסא קליין, מג"ד 12. "נכנסתי לזחל"ם של מוסא, לחצתי לו יד והוא אמר לי – 'חבל שאתה לא תראה מלחמה כי אנחנו נוסעים לטיול. לחימה לא תהיה, הם כבר ברחו'. הצטערתי לשמוע כי רציתי לראות לחימה".

שילון זוכר פרט נוסף: "כשאני הוזמנתי למוסא קליין, המג"ד השני בני ענבר (מג"ד 51, שהיה אמור לכבוש את תל עזזיאת) הספיק להפטיר לעברי – אתה מפסיד שאתה לא בא איתי".

הפנייתו של שילון לגדוד 12 לא היתה כנראה מקרית. תל עזזיאת נחשב לאימת המוצבים הסורים לאורך הגבול, ולפי ההערכות כיבושו היה פעולה מסוכנת יותר מתל פאחר.

יחסי הצבא-תקשורת היו טובים מאוד במלחמה הזו.  בתקופה ההיא של מדינה קטנה המוקפת באוייבים שרוצים להשליכה לים, באווירת העולם-כולו-נגדנו, צה"ל היה פרה קדושה שבקדושות. רוב הכתבים היו על מדים, מגוייסים, חיילים לכל דבר, מזדהים היטב עם מושא הסיקור שלהם, לא שמעת מהם כמעט מילה רעה על הצבא.

עיתונאים וצלמים הפכו לחלק ממבצעים צבאיים עוד מתקופת פעולות התגמול בשנות ה-50. בעיקר ייזכרו הצמד-חמד הכתב אורי דן והצלם אברהם ורד, שכבר היו עם רקורד מפואר ממבצע סיני. ורד המשיך וטיפס לשיא – צל"ש מהשתתפותו בפשיטה על מוצב נוקייב ב-1962 (בצפון הכינרת), עם שלל צילומים של חיילי גולני במהלך הקרב ובסיומו, ועזרה ראשונה לפצועים. בששת הימים זכו הכתבים לדלת פתוחה בכל הגזרות. רוב המפקדים בשטח כלל לא ראו בהם מטרד. הם צורפו ברצון לזחל"מים הקדמיים ולכוחות הלוחמים. כמה אלופים עם שאיפות לרמטכ"לות ולפוליטיקה, וגם שר ביטחון אחד (שביים היטב את כניסתו בשערי העיר העתיקה), ניצלו את נוכחות התקשורת כדי להנציח את עצמם לדורות הבאים.

הזחיחות והאופוריה של המפקדים חלחלו גם למטה. שילון לא שוכח: "התחושה היתה בכל יחידות חטיבת גולני, לפחות כך אני הרגשתי, שזו תהיה עלייה חלקה. אחרי שהכותל נכבש, אחרי שמצרים הובסה, הגזרה הסורית היתה החוליה האחרונה של המלחמה, והתחושה היתה שהסורים יתקפלו ללא תנאי. זה לא קרה, ההיפך מזה קרה, הסורים נלחמו מאוד מאוד חזק. בניגוד לתדמית של ששת הימים, זה לא היה זבנג וגמרנו. זו היתה מלחמה קשה".

החיילים עשו לי יופי של צבע מבחינת ההקלטות

שילון ישב בירכתי הזחל, באותו צד של מוסא קליין. הדרך התנהלה במצב רוח מרומם. "האווירה בזחל"ם היתה זחוחה לגמרי, בדיחות וסיפורים וצחוקים. ככל שהתקדמנו, שמענו יותר ויותר הדי פגזים, אבל עדיין שום דבר לא נגע אלינו. כשהתקדמנו לכיוון תל פאחר רעשי הפגזים התגברו, ואז ראינו יותר ויותר אמבולנסים באים מולנו עם פצועים (מדובר בנפגעי חטיבה 8 שעלתה למעלה כשעתיים קודם לכן). ועדיין האווירה בזחל"ם היתה זחוחה, ומוצב תל פאחר כמו שהעריך מוסא קליין היה ריק מאדם, לכאורה. הוא לא השמיע קול".

את הנסיעה הוא מתאר כך: "הדבר הכי מעניין היה להסתכל אחורה ככל שהתקדמנו ולראות את הישובים הישראלים שלמטה. אני זוכר בדרך חיילים פגועים, חובשים, אמבולנסים, אני זוכר מראות של שוטרים צבאיים שמכוונים את הזחל"מים והטנקים. שוטרים צבאיים, שאנחנו רגילים לראות נותנים דוחות על כומתה, עומדים בשדה הקרב חשופים לגמרי כדי לכוון את התנועה. כל הזמן חוזרים אליי פרטים, אבל הסיפור של השוטרים הצבאיים מאוד הזדקר לי לעיניים. עומד חייל בלי כלום, כובע פלדה מצ'וקמק כזה, חשוף, בלי אפוד מגן או משהו. פתאום הסתכלתי אחרת על המשטרה הצבאית".

שילון ראיין את החיילים תוך כדי נסיעה. לצידו היה מונח רשמקול סלילים מסוג "קוואר" ובידו החזיק במקרופון. אלה היו שיחות חולין, הוא זוכר, סיפורי בית. אחד היה בקולנוע וזה היה בתיאטרון – "דיברו על הכל חוץ ממלחמה, וזה דווקא עשה לי יופי של צבע מבחינת הקלטות". הוא זוכר חיילים עם מצלמות סטילס, אבל לא ראה אף אחד מצלם תוך כדי תנועה.

לבסוף הגיע הזחל"ם שלו קרוב מאוד למוצב הסורי. לדבריו, בין 50 ל-100 מטר. "ואז הסגן של מוסא, אלכס קרינסקי, הציע לו שהוא יירד מהזחל"ם עם שני קשרים וינסו להגיע למוצב בחצי איגוף דרך הגדרות ברגל, מכיוון דרום מערב. מוסא נתן לו אישור ואכן הבחור ירד עם שני קשרים והתחילו לנוע מול העיניים שלנו. ברגע שהם הגיעו לגדרות של המוצב נפתחה אש תופת עליהם ועלינו, והתחילה המלחמה. הם נהרגו שם בניסיון לחצות את הגדרות ואנחנו המשכנו להתקדם כשאז היתה אש תופת מסביבנו. אני זוכר אפילו שתוך כדי האש עדיין החבר'ה בזחל"ם לא הרגישו כמו במלחמה. כל זה עד לרגע שבו חטפנו פגיעה ישירה בקדמת הזחל"ם.

"בשנייה שנפגע הזחל"ם שלנו, חלק מהלוחמים נפגעו או נהרגו, חלק אחר קפצו החוצה. מההדף אני עפתי החוצה בלי מכשיר ההקלטה שלי. מצאתי את עצמי שוכב על קרקע הבזלת. מוסא קליין נפגע, אבל רץ החוצה, אסף כמה חיילים והסתער על המוצב. הוא נהרג בתוך המוצב. ברגע הפגיעה בזחל"ם חדלתי להיות כתב והתחלתי להיות חובש ועוזר לצוות הרפואי. טיפלתי בפצועים ככל שיכולתי וככל שידעתי, וכך זה נמשך שעות עד שבשלב מסוים ביקש אחד הרופאים שאמלא זחל"ם בפצועים ואלך אחורה להביא אותם לעמדה קדמית רפואית. וזה מה שעשיתי".

שילון מתאר את הירידה בזחל"ם מלא פצועים, חלקם במצב קשה מאוד. כנראה שהרגעים הקשים ארכו עבורו כמו נצח: הוא מעריך את זמן הנסיעה לקרית שמונה כשלוש שעות. הוא מספר שהזחל"ם איבד את הבלמים ולכן ביצע הנהג תמרונים כדי להאט את הנסיעה מטה.

אני מחזיר אותו לרגעים שלפני הפגיעה, מנסה להבין מה הוא שמע ממוסא קליין, שעשוי לשפוך אור על התנהלות הגדוד. שילון מודה שהוא לא הקשיב לדיווחים ולא ידע מה קורה. הוא לא זוכר שמדברים על עלייה לדרך הנפט או שלא מוצאים את התוואי. "הייתי במרחק של כמה חיילים ממנו ואני לא יודע מה הוא דיבר. לא הרגשתי באותן דקות שיש בו איזה היסוס, הרגשתי שהוא יודע מה הוא רוצה".

דן שילון ב-1968. גם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום כיפור חשבו שהוא נהרג

הזכרת בכתבה שלך ששודרה בקול ישראל את אלכס קרינסקי, שנהרג בהמשך, מה אתה זוכר ממנו? שילון: "הוא היה מאוד זחוח לגבי מה שצפוי בקרב הזה. דיברתי איתו, הוא היה מאוד סימפטי. גם מוסא קליין היה סימפטי. מוסא היה עוף שונה מהקצינים הרגילים, כי לא היה יליד הארץ. איש מאוד חם, לבבי, אנושי, להבדיל ממה שהיה מקובל של קציני צה"ל נוקשים. הוא היה כנראה אמיץ מאוד אם הוא כפצוע מסתער על מוצב".

איפה הוא נפצע בדיוק? "לא יודע להגיד לך איפה. כשהוא הסתער אני טיפלתי בפצועים".

מה אתה זוכר מרגע הפגיעה בזחל"ם? "אני עפתי החוצה. הייתי קיצוני, ישבתי בסוף, הדלת מאחור היתה פתוחה ומצאתי את עצמי בחוץ בלי מכשיר ההקלטה. לימים מצאו את המכשיר והחומר לא היה. הכל היה מפוייח ופגוע".

כשעפת מהזחל"ם לא חשבת שהדבר הכי חשוב שלך, בעצם הנשק שלך, מכשיר ההקלטה, נשאר בזחל"ם וניסית לחפש אותו? "באותן שניות כל מה שחשבתי זה אם אני חי או לא חי. כי באותו רגע הבנתי באיזו מלחמה אני נמצא. רק שתבין, בכל שנייה כמעט נפל על ידי איזשהו פגז, וכשיש נפילת פגז על ידך, על אדמת בזלת, מתרוממים רסיסים שאתה לא יודע אם זה רסיסים של הפגז או של האבנים. וכל אלה נופלים עלי ואני ממשש את עצמי לראות אם אני פגוע".

מה הבנת בדיעבד על מה שקרה? "שהסתבר שהיתה טעות בניווט של מוסא, שהוא עלה מהכיוון הלא מתוכנן עם הגדוד, אבל אני לא יודע אם זה היה משנה את התוצאה כי הסורים המתינו היטב להתקרבות שלנו כדי לפגוע כמה שיותר".

ותוך כדי תנועה לא ידעת דבר ממה שקורה? לא הייתי מודע לנעשה. אני לא ראיתי את התמונה הרחבה של הקרב הזה, ראיתי את זה בפריזמה של זחל"ם, וכך גם דיווחתי ברדיו".

לא שמעת שיש התייעצויות, התלבטויות? "לא ידעתי כלום. תראה, אני לא יודע אם קצינים ידעו מה קורה, גם מוסא אולי לא ידע".

מוסא שלח קצינים לבדוק את הדרך. "לפי עצתו של אלכס קרינסקי, למרות שמוסא היה בטוח בנתיב ובכל".

מוסא מביא את הכוח לחזית של תל פאחר, אתה יכול להבין את זה? "יכול להיות שבינו לבין עצמו החליט לשנות נתיב, אבל בזה הוא לא שיתף אף אחד. לא היו לו התלבטויות בעניין הזה".

המפגש עם העיתונאי יעקב העליון – הטנקיסט שנפצע קשה

חוזרים אחורה לשעות שלפני התנועה לרמה, בחורשת טל. מישהו קרא "דן", שילון נפנה וראה מפקד טנק. היה זה חברו יעקב העליון, כתב "מעריב". שילון מספר: "צעקנו זה לזה 'להתראות בשש אחרי המלחמה'. מסתבר שהפלוגה שלו (מגדוד 377) היתה חיפוי לגדוד שלנו. כשכבר הייתי מחוץ לזחל"ם שלי שנפגע, היתה כעבור זמן-מה פגיעה ישירה באיזשהו טנק שהיה על ידנו ועפו זיקוקי דינור לשמיים. כעבור עוד זמן, כשהתחלתי להעמיס פצועים על הזחל"ם כדי לקחת אותם לאיזור קרית שמונה, אמר לי החובש שהיה איתי – 'הנה אנשים, חלקם לא ישרדו, חלקם גוססים, טפל בהם ככל שתוכל'. מולי שכב פצוע מרוטש לגמרי ולא הגיב לכלום. באיזשהו שלב החלטתי לראות אם הוא חי, שאלתי איך קוראים לך והוא מילמל לי 'יעקב העליון'".

לא זיהית אותו? "לא זיהיתי אותו. הפנים שלו היו מרוטשות לגמרי. ואז אמרתי לו – 'זה אני דן על ידך, ואני אשמור עליך'. הוא חילץ חיוך רפה ומאותו רגע המלחמה נעשתה לי מאוד אישית. ניקזתי לו את הדם מהפה והשקיתי אותו במים עד שהגענו לנקודה לאיסוף פצועים. הוא חולץ משם, ולימים נקטעה לו רגל ואיבד עין".

וכך זכר העליון את המפגש שלו עם דן שילון בכתבה אישית שפירסם ב"מעריב", כחודש אחרי המלחמה: "משהו חמים הציף אותי. שמעתי קול מוכר ששאלני לשמי. לא זיהיתי את בעל הקול, אך עניתי לו מוכנית ואמרתי את שמי הפרטי. הוסיף ושאל לשם המשפחה. עניתי לו ואז חשתי כאילו נחנק הקול בגרונו, שהייה של משהו, ואז שמעתי אותו אומר: 'יעקב זה אני, דן שילון'. חשתי כיצד הרגשת אושר אופפת אותי. מן הרגע שנפצעתי ליוותה אותי הרגשה כאילו טפל אני במלחמה, כעין גורם מפריע. בקרב אין זמן לפצועים. ככל שיישמע הדבר מחריד הרי הם בכל זאת מפריעים, מעסיקים לוחמים אחרים, אולי גם מסכנים אותם. לכן חשתי בדידות, אבל ברגע זה ידעתי כי איני בודד. כי יש מישהו קרוב שאוכל לסמוך עליו ולו בהרגשה בלבד".

העליון המשיך ונזכר ברגעים שלפני קרב תל פאחר: "דקות אחדות לפני ההסתערות, נתונים לאש תותחים ומרגמות, הצצתי מרוב שיעמום דרך משקפתי לנעשה מסביב. ואז ראיתי את פניו (של שילון) בזחל מפקד גדוד החי"ר שהצטרף אלינו לקרב. צעקתי את שמו. הוא ואני יחדיו הנפנו אצבעות כלפי מעלה לאות בהצלחה. בשלישית פגשתי בו שניות אחדות לפני שנפגעתי, כשהזחל שבו ישב נופץ באש פגזים. עתה, בפעם הרביעית, נסע להעביר כתבה מקרית שמונה בזחל הפצועים, והוא שזיהני. אהבתיו כי טרח להזכיר ללא הרף לאנשים שלא לגעת ברגלי השבורה והתחנן לפני נהג הזחל לנסוע לאט בראותו את עיוותי הכאב בפניי אחרי כל טלטול, וגם מפני שלא חדל להשקותני מים, שלגביי כאילו נלקחו מן הזכים שבמעיינות גן עדן".

[לראיון עם יעקב העליון לחצו כאן]

"הפרס על הכתבה מתל פאחר לא הגיע לי"

בהגיעו לקרית שמונה טילפן שילון למערכת הרדיו בתל-אביב והקריא את הכתבה שלו, שאותה כתב על נייר שהוכתם בדמו של יעקב העליון. הכתבה, הוא מספר, נמצאת אצלו איפשהו בבית. חמישה חודשים אחר כך זכה הדיווח שלו להערכת איגוד העיתונאים הארצי – מקום ראשון מבין כתבות הרדיו ששודרו במהלך המלחמה. בראש ועדת הפרס ישב אלוף חיים הרצוג, שקנה את עולמו כפרשן צבאי בקול ישראל בעת המלחמה. פרשנויותיו הפכו לשלאגר ברוח הימים ההם וזמן קצר לאחר המלחמה אפשר היה לרכוש תקליט עם מבחר דבריו.

קול ישראל מילא בששת הימים תפקיד מכריע בדיווחים לאזרחי המדינה, כולל ד"שים מהחזית לעורף ולהיפך. הטלוויזיה הישראלית תיוולד רק שנה לאחר מכן. לא סתם היו שהציעו לקרוא למלחמה "מלחמת הטרנזיסטורים". אחוזי ההאזנה לקול ישראל היו עצומים (גלי צה"ל היתה אז תחנה זניחה מאוד), ו-CBS רכשה את הזכויות כדי להפיק תקליט ניצחון במסגרת טרנד אלבומי מלחמה במחיר של 23.80 לירות.

שילון זוכר טקס מכובד בבית סוקולוב – "זה היה כמו לזכות בפרס ישראל". הוא מספר שקיבל תעודה בלבד, ללא פרס כספי, אלא שבעיתונים נכתב כי זכה ב-1,250 לירות. במקום השני זכה רון בן ישי על כתבה ששידר מקנטרה ובמקום השלישי ירמיהו יובל על "השעות הראשונות של המלחמה". שילון: "אני אפילו לא ידעתי שאני מועמד בכלל. קול ישראל הגישו לוועדה כתבות לפי משקל". 

הכתבה הקצרה שלו, כדקה וחצי, שודרה ביום ראשון ה-11 ביוני. בין כל רעשי הרקע, אפשר לזהות צרורות של מקלעים שהודבקו במקומות הנכונים והעניקו גוון דרמטי ואותנטי.

הנה תמלול הכתבה. כדי להעמיד את גרסתה מול המציאות, הוספתי באדום את הערותיו של סג"מ דני ביזר, שלחם ונפצע בתל פאחר וחוקר בחודשים האחרונים את הקרב מחדש:

"אנו עולים על מוצב תל חאפר. הפגזים רועמים מכל עבר. סרן אלכס הג'ינג'י שהיה עימנו בזחל"ם קופץ עכשיו למטה עם שני קשרים ומסתער אל המוצב כשהוא חשוף לחלוטין (אלכס הסתער עם 12 לוחמים). תחת אש מקלעים עזה הוא ממשיך בהסתערותו. פגיעה ישירה בטנק הסורי שנמצא ממולנו. הטנק עולה בלהבה אדירה (לא ידוע לי על טנק שעלה בלהבות). למעלה על המוצב, הנמצא עתה במרחק של כ-30 מטרים מאיתנו, אנחנו מזהים חיילים סורים אחדים המתחילים לנוס (קשה להאמין שראה חיילים סורים כיוון שהיו בתעלות עמוקות מאוד או בתוך בונקרים). חבריהם ממשיכים עדיין להתנגד וממטירים עלינו אש עזה. תשובתנו – מנה הגונה. הדקה הבאה לא זכורה לי היטב. אני מוצא עצמי מחוץ לזחל"ם. עוד דקה ואני מזהה את הזחל"ם שלנו במרחק קצר עולה בלהבות (הזחל"ם לא עלה בלהבות). אנחנו תופסים מחסה כי האויב מנסה להמטיר עלינו עכשיו אש מקלעים. כוח של מחלקה מסתער על המוצב. עוד דקה הנמשכת כנצח והנה המוצב בידינו (אם הוא חזר לקרית שמונה בסביבות 16:00, אזי הלחימה עד לכיבוש המוצב נמשכה עוד שעתיים וחצי, לא "עוד דקה"). חוויה נדירה להציץ מבעד לאשנביו של המוצב אל עבר שטח ישראל (לא ייתכן שבאותו יום הוא היה בתוך המוצב והציץ מאשנביו). מתקרב זחל"ם האוסף פצועים, אני מצטרף לזחל"ם כדי להגיע למכשיר טלפון ולבשר לכולכם על הצלחתנו. מכשיר ההקלטה שלי נפגע בזחל"ם".

שילון זוכר שהצנזורה מחקה קטעים רבים ("כשהקשבתי לה ברדיו התפלאתי איפה כל מה ששלחתי"). כך למשל העביר שאלכס קרינסקי נהרג, אבל הדברים נפסלו מכיוון שהוריו עדיין לא התבשרו על מותו. "דיווחתי שאלכס הסתער על המוצב, ואז משפחת קרינסקי, שלא ידעה על גורל בנה, החלה לצלצל לאשתי. גרנו אז בחיפה, וכשאני צלצלתי אליה היא אמרה שממשפחת קרינסקי מצלצלים כל הזמן ומנסים לברר מה איתו. אמרתי לה שתשתדל להתחמק מהם כי הבן שלהם נהרג ועוד לא הספיקו להודיע להם".

אחרי המלחמה הגיע שילון, בהזמנת המשפחה השכולה, לביתם בקרית טבעון וסיפר להם על הדקות האחרונות של בנם. ביקור ניחומים הוא ערך גם בבית משפחת קליין.

בקול ישראל, הוא אומר, חשבו שהוא (שילון) נהרג מכיוון שלמנהליו הגיע דיווח כי הזחל"ם שעליו נסע נפגע. "כשצלצלתי לרדיו אז המנהל שלי, חגי פינסקר, אמר לי 'אתה חי? כי כולם יודעים שנהרגת'".

הוא מספר שגם במלחמת יום כיפור היה לו סיפור דומה. הוא הגיע לפאיד שבסיני במסוק, כשמסוק נוסף שטס לשם הופל על-ידי המצרים. שילון היה רשום כמי שנמצא על המסוק שהתרסק. אפילו אמו קיבלה דיווח שהבן שלה כנראה נהרג. כששילון נחת בפאיד הוא אמר לצ'יטה, מפקד הכוח היבשתי, כמה חבל שהוא (שילון) פיספס את המסוק הראשון, וזה ענה לו – "פספסת את ההלוויה שלך". שילון מספר: "ואז מפקד חיל האוויר, בני פלד, התקשר אליי לשם ואמר לי 'אני שולח לך ססנה בשביל להביא אותך לירושלים'. אמרתי לו – למה, מה קרה? והוא אמר שיש שמועות שאני נהרגתי וזו פגיעה במוראל הלאומי, ואני חייב להגיש בערב את החדשות בטלוויזיה. בקיצור, באותו ערב הגשתי חדשות כדי שהעולם יירגע, וגם אז אנשים לא האמינו שאני בחיים. צלצלו למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ואמרו לו שהם יודעים שהוא שם תמונה שלי מחדשות אחרות".

בכתבה דיווחת שאתה מסתכל דרך האשנבים של תל פאחר, הכיצד? "הייתי שם למחרת, אחרי הדיווח. חזרתי לשם עם אחת היחידות שהגיעו לטהר את המוצב. ראיתי את שרידי הקרב, הסתכלתי בעיקר בחלונות לעבר הישובים הישראלים שהיו מטווחים על ידי המוצב. זה היה מפחיד. כל הישובים היו ממש מתחת למוצב כמטרות נוחות".

כשאתה מקשיב לכתבה שלך ממרומי 46 שנים, איך היא נשמעת לך? "היחס אליה הוא אמביוולנטי. בפעם האחרונה הרגשתי אי נוחות. שמעתי כתב זוטר שמשתמש בקלישאות שאנחנו הכתבים היינו משתמשים לפני כל כך הרבה שנים, מאוד מגוייסים לרוח הקרב. היום לא הייתי משדר כתבה כזו, אבל זה חלק מהניסיון שאתה צובר". 

הפרס הגיע לך? "אני לא הרגשתי שהגיע לי. היו כתבות מדהימות מהדרום של מיכה שגריר, של ירמיהו יובל, של רפי אמיר מהכותל. את כל אלה שמעתי לפני העלייה לרמה, כשהייתי בהמתנה, ואמרתי לעצמי – וואו, איפה אני אגיע אי פעם בחיים שלי לרמת עיתונות כזו? ולכן כשזכיתי בפרס די הופתעתי. אגב, רק כששמעתי את הכתבה שלי התברר לי שמרוב התרגשות קראתי למוצב תל חאפר. הייתי כתב זוטר, הגעתי לכיסוי המלחמתי אחרי ניסיון מאוד קצר ברדיו. חיים יבין ומיכאל הולר נראו לי אז אלילים של שידור בהשוואה לזוטרות שלי. אבל הייתי חדור שאיפה להוכיח שגם אני יכול".

במהלך השנים התבקשת למסור את גרסתך בפני אנשי צבא? "המון פעמים פנו אליי, כל מיני קצינים ואנשי היסטוריה של הצבא, אינספור פעמים התבקשתי לספר את הסיפור האישי שלי. ככל שחלפו השנים כך פחות ופחות פרטים היו זכורים לי.

תרמת לצבא פרטים שהם לא ידעו? "בהתחלת התחקירים שהשתתפתי הם ידעו הרבה פחות, לימים התגלתה להם התמונה המלאה".

לא הרגשת בתקופה ההיא ולאחריה שאתה רוצה לכתוב ספר על הקרב הזה? "לא, זה לא עבר לי בראש. אני בכלל הייתי, ועדיין, חסיד קטן של ספרי מלחמה, אלא אם כן היסטוריון כותב את זה, ואני לא היסטוריון".

תחשוב על הסיטואציה שאתה כעיתונאי נמצא בכוח הקדמי שעולה על המוצב העיקש ביותר, עם המג"ד בראש, וחוטפים אש כבדה. "היתה אז תרבות לחימה בצה"ל, שלמרבה הצער במלחמת לבנון השנייה כבר לא היתה – שקצינים הלכו בראש הטור. במלחמת לבנון השנייה היינו עדים לעניין הפלזמות. בששת הימים לא היו פלזמות, הקצינים הלכו בראש הלוחמים. אני לא הכרתי מציאות אחרת".

ולא שמעת דבר וחצי דבר על ההתלבטות אם לעלות מציר ההטייה לדרך הנפט ולמה זה לא נעשה בסופו של דבר. "אני לא זוכר ציר הטייה ואיך מוסא מחליט. הייתי במרחק של כמה חיילים ממנו ואני לא יודע מה הוא דיבר תוך כדי. לא הרגשתי באותן דקות שיש בו איזה היסוס, הרגשתי שהוא יודע מה הוא רוצה. הבעיה היא שמאז אותו יום כיסיתי עוד מלחמות, כך שהכל מתערבב. מלחמת ששת הימים היא אחת המלחמות שהייתי בהן, אבל עדיין חוויה אישית נצרבת ויותר עמוקה למרות שגם ביום כיפור היתה לי חוויה אישית מאוד טראומתית".

המצב המשוער מול תל פאחר בסביבות השעה 15:00 וצפונה, הזמן בו נפגע זחל"ם המג"ד שעליו היה דן שילון. לצפייה בהגדלה – לחצו