כשהמלחמה זרמה בנהר

זה היה יום אביבי נחמד, מזג אוויר נהדר, ריח חריף מאוד של הטבע ושל הצמחייה בתל דן, המון פרפרים באוויר * כך תיאר אלוף ישראל טל, מפקד גייסות השריון, את הדקות שלפני חיסול מפעל ההטיה הסורי * כך התנהלה המלחמה בת 19 שנה על נהר הירדן ומקורותיו

בימים משכבר, בימים קדומים, 
שלושה נחלים היו מפכים 
לרגלי החרמון הלבן, 
חצבאני ובניאס ודן. 
פרצה מריבה באחד הימים 
בין שלושה נחלים כחולים וזכים, 
לרגלי החרמון הלבן 
חצבאני ובניאס ודן

(מתוך השיר "תל אל קאדי", / רות חפץ, 1960)

מכונות ענק עם השמות "זחליל" ו"חריש" עבדו בעצלתיים, גורפות טונות של עפר וסלעים. זו היתה התמונה ב-1953 דרומית לגשר בנות יעקב בפרויקט העמקת אפיק נהר הירדן. כך החל מפעל ההטיה הישראלי בדרך לפרויקט הלאומי – המוביל הארצי, שייקח את המים מאצבע הגליל ועד לנגב. אלא שהפרויקט הזה לא עבר בשקט.

המלחמה על המים היתה מערכה יצרית במיוחד בין ישראל לסוריה. שתי המדינות לחמו על מי הירדן ומקורותיו (הבניאס, החצבני והדן). הסורים, ולמעשה כל המדינות הערביות, טענו שלישראל אסור להעביר אפילו מטר מעוקב אחד של מי הירדן דרומה. זה היה אבסורד: כ-110 ק"מ של נהר הירדן התפתל בשטחי ישראל מנקודת הגבול הצפונית ועד שהוא נשפך לכינרת, ולמדינה שבתחומה הוא עובר אסור לעשות במים כראות עיניה? ואם כבר הגענו לכינרת, נזכיר שהמלחמה עם הסורים היתה גם על הדגים.

ישראל, שבחזון שלה ראתה את עצמה מדינה חקלאית מתפתחת הזקוקה לכל טיפת מים, לא הסכימה לוותר. גם הסורים לא. מגובה של עשרות ומאות מטרים הם השקיפו למטה בזעם. כל מהלך ישראלי סביב נהר הירדן זכתה למענה חם במיוחד. העמדות הסוריות ברמה הפכו עם השנים למוצבים אימתניים – ועצבניים במיוחד.

בעיתון "דבר" של תחילת שנות ה-50 תוארה התמונה של הצד הסורי על רקע עבודות ההטיה הישראליות: "הרי גולן אפורים-צהובים ואל צלעותיהם דבוקים עצי אטד ירוקים סבוכים. עמדות הסורים נראות יפה. רובים מזדקרים, פה ושם דמות יושבת או עומדת. על ההר בית המכס הסורי. מוקף עצים. שקט. אין תנועה. ומעל לשרשרת ההרים מציצה רמה, הלוא היא ראש אבי הטללים".

אבא אבן, שר החוץ באותה תקופה, בספרו "ארצי", כתב על המלחמה הזו: "כדי למנוע את זרימת המים לנגב הוחלט לחנוק את תעלות ההשקאה של ישראל על-ידי הטיה זדונית ויקרה של יובלי הירדן העילי לאותם איזורים בלבנון וסוריה שלא היה להם כל צורך בהם. המטרה לא היתה לקדם אינטרסים ערבים, אלא להזיק לאינטרסים של ישראל".

המלחמה על המים היתה במוקד הסכסוך הישראלי-סורי. היא התנהלה סביב ייבוש החולה והקמת המוביל הארצי מהצד הישראלי. מהצד הסורי – פרוייקט ההטייה של הנחלים הנשפכים לירדן. תקריות האש היו גם סביב סכסוך על הגבול. מי שחטף את האש סביב המערכה הזו היו דייגי הכנרת (משני הצדדים), רועי בקר וחקלאים. במקרים רבים החלו התקריות בגלל פרובוקציות ישראליות. היו שולחים טרקטור לעבד שטח באיזור מפורז, כדי לאותת לסורים למי שייכת הריבונות. זה כמובן לא עבר בשקט, והריטואל נמשך שנים.

רבין אמר לי: צבי, תפתח מיד באש בשני התותחים החדשים שקיבלת

חלק מהפוסט שאתם קוראים נשען על סרט של ד"ר צבי גנין מבית ברל. בסרט המעניין והייחודי אפשר לקבל דוגמית להתפתחות המלחמה על המים. היה מעיין קטן, עין דופילה, ליד קיבוץ שמיר שנבע בצד הסורי והישראלים השתמשו בו לשתייה. יום אחד (מדובר באירוע מתקופת הקמת מהמדינה) חדלו המים להגיע. הלכו לבדוק על מה ולמה, והתברר שבעל קרקעות סורי החל לגדל אורז, ומכיוון שאורז צורך מים רבים הידלדל קשות המעיין בצד הישראלי. תא"ל במיל' אריה שלו, ראש המשלחת הישראלית למו"מ עם סוריה על שביתת נשק בשנים 1951/2, סיכם את המקרה הזה: "איפשהו במוח שלהם וגם שלנו היה התקדים שבדבר הזה. משום שאם הם מונעים מאיתנו מים פה, הם יכולים למנוע גם בירדן וגם בבניאס".

על אחת מתקריות האש הרבות לאורך הגבול סיפר מפקד גוש תל-חי, אל"מ במיל' צבי רסקי, שהיה מעין מח"ט איזורי. "בנובמבר 1958 הכוח בקו היה גדוד 12, המיפקדה שלי היתה במשטרת כנען. בא לבקר אותי המג"ד קותי אדם. בא ושואל אותי מה נשמע, אמרתי לו הכל שקט, אין דברים מיוחדים. עשר דקות אחר-כך אני מקבל הודעה באלחוט מכוח שישב בנוטרה מדרום לגונן. אמרו לי: אנחנו שומעים יריות מכיוון מוצב דרבשיה, ואנחנו רואים את העדר של גונן בורח לכיוון שלנו, מה לעשות? ירדתי לכיוון שלהם, בדרך דיווחו לי שהרועה של גונן הגיע ואמר שהחבר שלו נהרג, הרגו אותו הסורים ושדדו ממנו את הנשק, שמו היה רועי, ואת העדר הם כבר אספו. אמרתי להם תצאו לשטח ותביאו את הגופה. את כל זה דיווחתי לאלוף שלי, יצחק רבין, והוא ישב אז אצל הרמטכ"ל חיים לסקוב. הוא אומר לי: צבי, תפתח מיד באש בשני התותחים החדשים שקיבלת, 155 מ"מ. התותחים האלה כדי שלא יהיו בקרבת הגבול ויקבלו אש מרגמות 120, שמנו אותם מאחור, לרגלי רמות נפתלי, מה שנקרא היום קרן נפתלי. אמרתי לו: יצחק, אני מבקש, תן לי זמן, אני רוצה להוריד את הישובים למקלטים. אז הוא אמר תעשה את זה מהר.

"נסעתי לחפ"ק ואני מזרז את הישובים בקו, מגדות ועד דפנה, להיכנס למקלטים. אחרי חצי שעה הוא מתקשר ושואל: נו, הורדת אותם למקלטים? אמרתי כן, אבל לא כולם. אחרי חצי שעה מצלצל שוב: כולם במקלטים? כן, אבל לא כולם. אחרי שעה קיבלתי הודעה שכולם במקלטים. בינתיים שני הקנים האלה התארגנו לירות על דרבשיה. אמרתי 'אש', פגז שני בול על דרבשיה. פתאום הכינו לנו מארב ארטילריה הסורים, מגדות בדרום ועד דפנה בצפון, עשרות סוללות פתחו באש נוראית על כל הישובים. והאש נפסקה רק לפנות ערב.

"אני מקבל הודעה מרבין: תחכה לי ב-11 בלילה במפקדה שלך, ואני אבוא לקחת אותך, אני רוצה לסייר בישובים. סיירנו בגדות, חולתה ויסוד. כשהגענו לחולתה חיכה לנו המא"ז והגננת. המא"ז מוביל אותנו לגן הילדים וכאן מספרת לנו הגננת: אחרי שנכנסנו למקלטים, אחרי כמה דקות התחילה ההפגזה הסורית ושני הפגזים הראשונים נפלו ישר על גג גן הילדים. תארו לכם מה היה קורה אם לא היינו מספיקים להיכנס למקלט. כשיצאנו מחולתה רבין תופס את הראש בשתי ידיים ואומר: צבי, איזה מזל גדול היה שלא נתתי פקודה לפתוח ישר באש, אלא חיכיתי שתגיד לי שכולם במקלטים. איך הייתי נראה עכשיו בחולתה כשהילדים היו בגן והפגזים האלה היו עליהם?".

פגיעה בבית הילדים בקיבוץ דן

חיל האוויר לא הורשה לפעול במשך שנים בגלל מדיניות הממשלה

תקריות האש החלו ב-1951. הסורים נהנו מעליונות טופוגרפית. עד כדי כך שלפעמים אש מרגמות האוייב היתה חולפת מעל כפר סאלד בגלל קרבתו לעמדות הסוריות. ד"ר גנין הלך לברר אצל מפקד חיל האוויר לשעבר, מוטי הוד, מדוע לא הופעלו מטוסים לשיתוק האש.

הוד ענה: "היה אז הלך רוח, קשה היום להבין את זה, שבו יש איזה כללים לא כתובים בהתנגשות ובפעילות המבצעית שבין הסורים והמצרים לבין ישראל. כאשר חיל האוויר היה מחוץ להסכמה של כללי המשחק הלא כתובים האלה. אפשר היה לירות אחד על השני בתותחים או בטנקים, אפשר היה להפגיז ככה או אחרת. חיל האוויר לא היה כלי שחשבו שכדאי להשתמש בו כל עוד היו אלטרנטיבות אחרות. כל התקריות לאורך הגבול הסורי, היו כשניסינו לממש זכות על השטח המפורז שהיה בעצם שטח ישראל. היתה החלטה שניתן לעבד אותו, והסורים כמובן לא קיבלו את זה והיה דיאלוג שאנחנו מנסים לעבד, הם יורים, אנחנו יורים חזרה והם מפגיזים ישובים. חיל האוויר לא היה קונצנזוס ובתפיסה שניתן להשתמש בו כשמפגיזים ישובים. החשש של הדרג המדיני היה של הידרדרות שתוביל למלחמה. כל זמן שאפשר היה לחיות עם התקריות האלה בלי להידרדר למלחמה, זו היתה תפיסה מועדפת. לא אשכח את היום שבו חולתה הופגזה בצורה חריפה מאוד. אני זוכר ביקור של לוי אשכול שם, אני התלוויתי לביקור הזה לראות את ההרס שנעשה בישוב. ואנחנו בתקרית הזו לא השתמשנו בהפגזות חיל האוויר. וזה נמשך עד שהתחיל המאבק על הטיית המים" (1964).

חיל האוויר מפציץ מוצבים סורים ברמה

לוי אשכול: הכמיהה למים ליוותה את עמנו משחר חיותו

מפעל ייבוש החולה הביא למעשה לסלילת כביש 918 של היום. בהסכם שביתת הנשק עם סוריה נקבע שהגבול יסתמך על הגבול הבינלאומי, ובעיקרון נהר הירדן וכל שטחי המים יהיו הגבול הטבעי. אלא שעם ייבוש החולה, תעלות המים עברו יותר מערבה. בעקבות כך, החליטה ישראל לסלול דרך בצד המזרחי של החולה, בין גשר הפקק עד גונן, שנקראה אז דרך מע"צ על שם החברה שסללה אותו. הדרך הזו הפכה לדרך הפטרולים הישראלית לאבטחת שטחי העיבודים, וגם כדי לאותת לסורים – זה שלנו.

בנוסף למפעל יבוש החולה הוחל ב-1953 בביצוע השלב הראשון של המוביל הארצי. בתקופה זו הוחל בנסיונות להגיע להסכמה על חלוקת מי הירדן. נשיא ארה"ב, אייזנהאור, שלח לישראל שליח מיוחד מטעמו, אריק ג'ונסטון, כדי שיכין תוכנית מוסכמת לניצול מי הירדן והירמוך בין לבנון, סוריה, ישראל וירדן. בראש הצוות הישראלי עמד לוי אשכול, שר האוצר. ישראל אישרה את ההסכם שטווה, אבל הערבים התנגדו והתוכנית נפלה.

על חשיבות מפעל המים הישראלי אפשר ללמוד מהנאום מלא הפתוס שנשא אשכול, מהדוחפים הגדולים לפרויקט, באירוע לציון עשר שנים להקמת "מקורות" ב-1955: "הכמיהה למים ליוותה את עמנו משחר חיותו, מאז נבקע הים לפניו בצאתו מבית עבדים במצרים. מריבות ממושכות ומתמידות רבו האבות עם הפלשתים בימי אבימלך מלך גרר על פי הבארות, וחפרו וסתמו. האדם, הטף והמקנה צמאו למים. ורבו התלונות בשל המים בימי משה. ומשרבו התלונות נחפז האיש משה בסערת נפשו להכות על הסלע ולהוציא ממנו מים לבני עדתו. משה הכה על סלע, ומי יודע אם אין כאן רמז למכונות הענק החדשות שלנו, המכות בבטנה של אדמתנו ומגלות מים. כי המים רוח האדמה הם, ונפש כל חי".

תחילת מפעל ההטיה הישראלי בשנות ה-50

ישראל החלה בהקמת המוביל הארצי מהכנרת: 130 ק"מ, 15 אלף צינורות בטון ופלדה, ובשיא עבדו בו כ-4,000 איש. המוביל הארצי הושלם ב-1964. אלא שבאותה שנה התכנסה ועידת הפסגה הערבית באלכסנדריה, שראשיה ראו במוביל הארצי כנרת-נגב יתרון כלכלי אדיר לישראל והחליטו לייבש אותו באמצעות מפעל הטיה סורי. מדובר על הטיית מי החצבני, באמצעות כריית תעלה, חלקם אל הליטני וחלקם אל הבניאס. כן תוכנן להטות את מי הבניאס בתעלה באורך 70 ק"מ אל הירמוך, ליד גבול ירדן-סוריה, שם תוכנן סכר שימנע מישראל את האפשרות להשתמש במי הירמוך. לא היתה לסורים שום תועלת מהטיית המים הללו, מלבד האינטרס להזיק לישראל.

הטרקטורים הסורים החלו תוך זמן קצר בחפירת תוואי תעלת ההטיה בכמה קטעים מצפון לדרום: מול תל דן, מול כפר הנשיא ומול אלמגור-כורזים. המשמעות:  ישראל עמדה לאבד כ-450 מיליון קו"ב מים מדי שנה.

כך חיסל טליק את מפעל ההטיה הסורי

ישראל טל

ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, ביקש מהמטכ"ל תוכנית שתסכל את ההטיה הסורית מבלי להידרדר למלחמה. לאלוף ישראל טל, שהיה אז מפקד גייסות השריון, היה רעיון (אם כי גם דדו שהיה לפניו בתפקיד הציע זאת). טל מספר: "אני הצעתי לרמטכ"ל (רבין) שנשתמש בטנקים, ופשוט לא ניתן להם באמצעות אש טנקים להטות את המים. היתה התנגדות גדולה מאוד להצעה שלי בחוגים רחבים בצבא, כי לא האמינו ביכולות של הטנקים לפגוע בטווחים גדולים. אבל הרמטכ"ל האמין בזה ולילה אחד בעשר בלילה קיבלתי ממנו טלפון במפקדה שלי בקסטינה. הוא אומר לי: אנחנו יושבים בדיון אצל אשכול, אני מציע לחסל את הניסיונות הסורים באמצעות טנקים, אבל יש פה דעות מנוגדות, ראש אג"מ ואחרים גורסים שלא בטוח לעשות את זה. ראש הממשלה שואל אותך אם אתה בטוח. אמרתי לו: כן, אני בטוח במאה אחוז. כעבור רבע שעה צלצל אליי עוד פעם: ראש הממשלה שואל מה 'הגרנטי' שאתה נותן לו. זו היתה המילה שאשכול שאל. אמרתי לו תגיד לראש הממשלה שהגרנטי הוא שאני אישית אעשה את זה. הרמטכ"ל צלצל לי ואמר: זה מאושר, מתי אתם יכולים לעשות את זה?"

טל מספר שבאותו זמן הסורים כבר החלו בעבודות עם שמונה כלים כבדים, ליד נוחיילה שמול תל דן. מצד ימין של הערוץ עובדים ארבעה כלים ומצד שמאל עוד ארבעה, וכל זה במרחק של כשני ק"מ מהקיבוץ.

פטרול צה"ל על גבול סוריה

טל: "כשהרמטכ"ל שאל מתי אתם יכולים לעשות את זה, אמרתי לו מחר בבוקר. וזה היה אמצע הלילה ואני בקסטינה. הוא אמר לי 'איך?'. אמרתי לו: יש טנקים בחורשת טל, אני לא צריך הרבה טנקים, אני אקח איתי עוד אחד, שני טנקים, ואני יכול עכשיו להניע אותם לתל דן בלילה ואני אבוא לשם. הוא אמר לי בסדר, תתאמו גם עם המבצעים, ונעשתה עבודת מטה קדחתנית, גם הכינו את הישובים למקרה של הפגזות סוריות כבדות בתגובה.

"נתתי הוראה לשלוח טנק צנטוריון וטנק שרמן אחד לתל דן, ביחד איתם לשלוח סמל ששמו שלום כהן, שהיה צלף טנקים, תותחן טנק טוב מאוד, ותיאמנו עם דדו (אלוף פיקוד הצפון) שהתהליך יהיה כזה: לרגלי תל דן ישנו מקור הדן. גם מקור הדן היה סלע מחלוקת בין סוריה וישראל, הסורים תבעו את הבעלות על הדן. אנחנו נהגנו כל בוקר ללא יוצא מהכלל לשלוח פטרול רכוב על זחל"ם מסביב לתל דן על דרך פטרולים כזו, ולהקיף את מקור הדן עצמו כדי להמחיש את הריבונות שלנו. הסורים נהגו לירות צרור אחד של מקלע באוויר, מקלע גוריאנוב, בשביל הרקורד. כפי שאנחנו המחשנו כל בוקר את הריבונות שלנו, הם המחישו כל בוקר את המחאה שלהם, ומשקיף האו"ם היה כותב דו"ח. זה היה ריטואל קבוע. ובתעודות של ארגון האומות המאוחדות היה רשום, על כל בוקר שהיהודים שולטים על הדן, הסורים מוחים והאו"ם מפקח.

"דדו החליט לנצל את הריטואל הקבוע הזה כעילה לפתיחה באש שלנו. לכן אני ישבתי בטנק השרמן, שלום כהן בצנטוריון וחילקנו את העבודה בינינו. הוא ישמיד את ארבעת הכלים מימין לערוץ ואני את ארבעת הכלים משמאל לערוץ. היה יום אביבי נחמד, מזג אוויר נהדר, פרחים, ריח חריף מאוד של הטבע והצמחייה של תל דן והמון פרפרים היו באוויר, ואידיליה פסטורלית. והסידור היה שאני מזנק עם הטנק שלי ושלום עושה מה שאני עושה. הסורים לא ראו את הטנקים, הם באו בלילה והיו במורד האחורי. ואני עושה את זה ברגע שאני שומע את הצרור של המקלע הסורי. וכשהיינו מוכנים, דדו היה בבונקר בתל דן, כשהוא ראה שהכל מוכן, נתן הוראה לפטרול להתחיל לנוע.

תוואי ההטיה הסורי. הסימנים האדומים" – המקומות בהם פגע צה"ל בכלים ההנדסיים

"הפטרול התחיל לנוע, אני עמדתי בצריח עם הראש בחוץ כדי לשמוע את הצרור הסורי, כי לא היתה לי תצפית, היינו במורד, בהסתר. שמעתי את הצרור, זינקנו עם שני הטנקים לעמדות האש ופתחנו באש במהירות עצומה. תוך שתיים-שלוש דקות השמדנו את כל הכלים האלה, והם בערו כמו נרות חנוכה, אבל לא שמונה, אלא שבעה כי אחד מהשמונה מהפגיעה התגלגל במורד החרמון כמה מאות מטרים כשהוא בוער. האחרים בערו כמו נרות חנוכה לאורך החרמון, ובבת אחת נשברה כל הדממה הפסטורלית הזו. וכולנו ללא יוצא מהכלל, לא רק בתל דן ולא רק בחבורת הפיקוד של דדו, בכל אצבע הגליל, שמעו את רעמי התותחים וכולם חיכו עכשיו למכת האש הסורית האדירה, אבל לא. כלום לא שבר את הדממה. הפרפרים המשיכו לעוף, הכל חזר לקדמותו חוץ מאשר לאורך החרמון בערו האבוקות האלה".

הסיפור הזה של טליק נשמע פנטסטי (הרמטכ"ל רבין צפה בפעולה ממגדל המים של כפר יובל), אבל מאחורי אידיליית הפרחים והפרפרים של אלוף גייסות השריון, הסתתר מאבק מר ומכוער לא פחות מהעימות בין ישראל וסוריה: מלחמה בין השריון והתותחנים – מי יטפל טוב יותר בסורים. דוד אלעזר, מפקד השריון (1961-1964), טען כי הטנקים יוכלו לשתק את האש הסורית הרבה יותר טוב מהארטיליריה. הרמטכ"ל רבין אישר לדדו להוכיח זאת. בינתיים סיים דדו את תפקידו בשריון, התמנה לאלוף פיקוד צפון ובמקומו מונה ישראל טל. יומיים לאחר מינויו של טל, ב-3 בנובמבר 1964, נשלח טרקטור אל תל דן מלווה סיור זחל"ם עם אנשי חיל ההנדסה כדי לגרום לסורים לירות. מהמוצב הסורי נוחיילה נפתחה עליהם אש ואז נכנסו הטנקים הישראלים לפעולה. בקרב שנמשך שעה וחצי נורו 89 פגזים אל מקורות האש ואף אחד לא פגע. "תהיה חקירה", זעם טל על הכישלון.

יצחק רבין בספרו "פנקס שירות" כתב על האירוע: "הזעקתי את דדו, את ראש אג"מ חיים בר-לב ואת ישראל טל לאחד מאותם דיונים עגומים וצובטי לב. התחושה הכללית היתה שמשהו לקוי בממלכה. כאשר אמרתי שלא ייתכן שזו תהיה הרמה של צה"ל – ידעתי שאני מייסר במילים את עצמי ואת חבריי ללא צורך. היינו מיוסרים ללא מלים".

עשרה ימים לאחר מכן (כשבינתיים התקיימו תרגולות לשיפור רמת התותחנות), בתקרית יזומה נוספת הצליח השריון הישראלי לפגוע בכמה קנים סורים. הצלחת הפעולה הזו הביאה בהמשך להחלטה לתת לטנקים לחסל את הציוד ההנדסי הכבד של הסורים, כפי שתיאר קודם לכן אלוף טל.

כישלון השריון בפעולה הראשונה בתל דן הכניסה לסיפור את חיל התותחנים. בפעמים בהן נדרשו תותחי צה"ל לפעול (בעיקר בירי על מוצבים סורים באיזור כורזים) הם השיגו תוצאות טובות יותר. בכינוס ספ"כ תותחנים חגג קצין תותחנים ראשי, אל"מ ישראל בן אמיתי, את ההישגים במשפט: "להבא יש להפעיל נשק על-פי אופיו וטבע בריאתו". ישראל טל נפגע מהדברים וכאן צף ועלה על השטח הסכסוך בין שני החילות. שני הקצינים הבכירים יישרו בהמשך את ההדורים בשיחת טלפון. הקרב על המים בין סוריה וישראל תרם בסופו של דבר להכרה של המטכ"ל בארטילריה וביעודיה.

6 מיגים ב-7 באפריל

הסורים לא נרתעו מחיסול ציוד ההטיה בתל דן והעבירו את הטרקטורים שלהם למרחק שישה ק"מ מול כפר הנשיא ולאחר מכן 11 ק"מ מול אלמגור. למרות המרחק הרב השמיד טל גם את הציוד הסורי הזה. בעקבות כך הרחיקו הסורים את מפעל ההטיה עם כלים חדשים ל-20 ק"מ, לעין סופירה, הרחק מעבר לטווח הטנקים.

אלוף מוטי הוד מספר כי ברגע שהגיע מצב שבו לצה"ל נגמרו האמצעים לירי מדויק לטווחים האלה, הוחלט להפעיל את חיל האוויר כלפי מה שנחשב אז אינטרס עליון למדינה. "אנחנו דאגנו שהמבצע הזה יחסל את כלי העבודה הסורים. השתמשנו בכמות גדולה של כוח אווירי, שלא יישאר הרבה מהכלים האלה".

הפעולה הזו שמה קץ למפעל ההטיה הסורי, אבל האש לא חדלה. ב-7 באפריל 1967 הנחיתו הסורים הפגזה קשה על תל קציר, עין גב וגדות. התקרית החלה בירי על חקלאים ישראלים שעיבדו אדמה באיזור קיבוץ האון (אחרי עוד פרובוקציה ישראלית). בתגובה הופעל חיל האוויר נגד המוצבים. הסורים שלחו מיגים אל השטח וכאן נרשם אחד הקרבות הגדולים בהיסטוריה של חיל האוויר, בו הופלו שישה מטוסים סורים. נשבר שיא הפלות מטוסי אויב מאז ה-7 בינואר 1949, בו הופלו חמישה מטוסים מצריים באיזור אל עריש [לכתבה בנושא לחצו כאן].

מוטי הוד מספר על האירוע עליו פיקד מהחפ"ק בתל-אביב: "זה היה יום דרמטי מאוד. לשמחתי, ולמזלו של חיל האוויר, ההצגה הזו היתה לנגד עיניו של הרמטכ"ל רבין, שישב מאוד מתוח ונרגש בחפ"ק של פיקוד צפון, ובעיניו ראה את קרב האוויר כאילו שהוא יושב בתיאטרון. הוא היה מודאג מאוד תוך כדי הקרב, כי כל פעם ראה מטוס נופל. הוא לא ידע מי נופל, אנחנו או הם. אנחנו כל פעם מהחפ"ק שלי הרגענו ואמרנו זה עוד מטוס סורי. היה לנו חפ"ק קדמי והוא דיווח לרמטכ"ל – זה מטוס סורי, זה לא מטוס שלנו, וזה עוד מטוס סורי". בעקבות ההצלחה בקרב הזה, מספר הוד, שהיה אז מפקד חיל האוויר בדרגת אל"מ, קודמה הענקת דרגתו לאלוף בשבוע.

העבודות על המוביל הארצי בשנות ה-60

מנחם קנטור, נציב המים משנת 1959 ועד 1977, סיכם את הדברים בסרט של גנין: "30 שנה חלפו מאז תקריות האש, אבל בעיית המים מהווה נושא בלתי פתור באיזור. אנחנו, כולל ירדן, יונקים מבאר אחת משותפת. כל מקורות המים מאוד קשורים אחד עם השני, והפיתרון צריך להיות מוסכם עם ניהול מבוקר. האלטרנטיבה היא מלחמה, אם רוצים או לא רוצים. אנחנו יונקים ממקור אחד ואי אפשר לחלק אותו. זה לא יעבוד. צריך לקבוע איך מספקים מים ולא איך מחלקים מקורות. פוגעים במקור אחד, פוגעים באחרים".