מי שכח את רפי

רס"ן רפי מוקדי, מ"פ סיור, שניסה להציל את גדוד הטנקים 129 מטעות ניווט טראגית, נפצע וננטש לגורלו * סרט שיצרו בתו ונכדתו חושף סיפור כאוב מחטיבה 8 ומעלה תהיות על מימוש ערכי צה"ל 

תרשים מהשטח: מוצב 8173, מקום הימצאו של רפי מוקדי (בצילום הקטן) והטנק הנטוש. זו התמונה שהתגלתה למחפשים ב-17.6.1967

בנימוקי עיטור המופת לרס"ן רפאל מוקדי ז"ל נכתב כי נהרג כשירה לעבר מוצב סורי בעת שהיה חשוף בטנק. מאחורי העובדות הפשוטות בשפה הצבאית נטולת גינונים, מסתתרת טרגדיה כואבת ממלחמת ששת הימים. כשאשתו וילדיו הקטנים של מוקדי קיבלו כעבור מספר חודשים את צל"ש האלוף (הומר בהמשך בעיטור המופת), הם עוד לא היו מודעים לנסיבות שליוו את נפילתו. בתוך אריזה סכרינית של אלבומי ניצחון הסתתר מחדל אנושי.

סיפור הקרב המלא של רפי מוקדי נשאר עלום במשך שנים רבות. למעשה, רק בדצמבר 2010 פרץ הסיפור הכואב הזה לציבור, כשהבת ארנה והנכדה יעל יצרו את "אם תמשוך צפונה" – סרט מרגש ומטלטל על דמותו, אישיותו ופועלו של האבא והסבא. לא מדובר בעוד סיפור בשבחו של אדם. ציר מרכזי בסרט עוסק בהתנהלות כושלת של צה"ל. על אף שזו מתוארת בצורה מינורית מאוד, הצופים נותרים בתחושה קשה.

מוקדי נפגע בחזית מוצב סורי צפונית מערבית לקלע ברמה הסורית (מעל כפר סאלד ושמיר), כשאצבעו סוחטת את הדק מקלע ה-0.5. הוא נפל מהטנק אל אדמת הטרשים, אלא שהטנק התרחק מבלי להביט לאחור. הוא היה מוטל בשטח פצוע קשה במשך דקות רבות, שהפכו לשעות, שהפכו לימים, שהפכו לשבוע ויום. ובכל הזמן הזה אף אחד בחטיבה 8 לא הפך עולמות כדי לגלות לאן נעלם קצין המילואים הבכיר. שמונה יממות היה נטוש ומופקר. הוא נמצא רק בזכות כמה מחבריו הטובים שלקחו יוזמה וארגנו את החיפושים. כשהתגלה כבר לא היה בחיים.

"לקח לי זמן להבין את המהות של הבעיה", מספרת בתו של רפי מוקדי, ד"ר ארנה מוקדי-שביט, על התהליך בדרך להבנת האירוע כולו. כמעט 40 שנה היא היתה בידיעה ששום דבר חריג לא קרה בסיפור נפילתו של אביה. האסימון נפל רק במהלך יצירת הסרט: "היתה לנו כבר אינפורמציה רבה ובכל זאת לא תפסנו עד הסוף מה קרה פה. זה, כנראה, משהו שלא רצינו להבין כי זה מאוד קשה וחמור. כבר בשלבים די מוקדמים של התחקיר שמעתי מכמה אנשים, אחד מהם דוד כרמלי, החבר של אבי שחיפש אותו, דברים שלא נראו לי. התחלתי להבין שמשהו פה לא היה בסדר. גם כעבור שלוש שנים נוספות, של מחקר ושל עשיית הסרט, היה קשה לתפוס שהוא, למעשה, הופקר בשטח".

הזחל"ם של מוקדי באיזור גבעת האם ביום הפריצה לרמה הסורית

ד"ר רפי מוקדי, יליד 1929, היה מדען לחקר הקרקע והמים, קצין מילואים בחטיבה 8, נשוי לשושנה ואב לארנה, דן ועופר. ה-9 ביוני 1967 במלחמת ששת הימים מצא אותו מפקד על פלוגת סיור 87. צוות סיור מתוך הפלוגה, ובראשו רפי, נע בראש גדוד שריון 129 אל הרמה הסורית. הגדוד שמנה שלוש פלוגות מתוך חמש בפיקודו של סא"ל אריה (בירו) דיין, נע בראש חטיבה 8. מדובר בתוכנית "מקבת צפון", שכונתה "המאמץ העיקרי" לכיבוש הרמה והורכבה מחטיבת שריון וגולני. כוח השריון היה אמור לכבוש את המוצבים הסורים הקטנים שעל דרך הפטרולים (גור אל עסכר ונעמוש) ומשם לפנות לצפון-מזרח, לחצות את כביש הנפט, לנוע אל איזור זעורה (מזרחית מעל תל פאחר), לכבוש את המוצבים שם ולהתחבר לכביש המוביל לכפר מסעדה. הרעיון בבסיסה של תוכנית זו היה לאגף את איזור המוצבים המסוכנים של קלע ולהימנע מלהגיע אליהם ממערב.

מוקדי היה בזחל"ם הראשון – הנווט של כל הכוח. כשטור הזחל"מים והטנקים יצא לדרך מגבעת האם הוא ספג ארטילריה כבדה, מספר זחל"מים נפגעו, לוחמים נהרגו ונפצעו, ואלה היו המראות הקשים שליוו בהמשך היום את כל הלוחמים שיצאו מנקודת הזינוק הזו.

הטנקים שעטו בינתיים בלי בעיות, אלא שהזחל"ם של מוקדי נתקע. מוקדי ועוד שני קצינים המשיכו לנוע ברגל, ובהמשך מוקדי עלה על ג'יפ של צוות הסיור. דרומית מנעמוש, בפיצול שחותך בצורה חדה שמאלה לכיוון צפון-מזרח, אמור היה הכוח לפנות ולטפס לכיוון זעורה. אלא שבנקודה זו פרץ ויכוח בין מוקדי לבין סרן דן בונה, סייר בכוח, שטען כי הדרך הנכונה היא להמשיך דרומה ולפנות רק בהמשך. דעתו של בונה התקבלה מכיוון שהתגורר באחד מישובי הצפון והכיר את השטח.

ההחלטה הזו תחרוץ את גורלו של גדוד הטנקים. הכוח שממשיך דרומה נתקל במוצב העיקש עוקדה, בהמשך הוא מטפס אל דרך הנפט ושם חוטף אש כבדה ממוצבי סיר א-דיב וקלע, כולל מחסום קוביות נ"ט. המג"ד בירו היה עדיין משוכנע שהוא נלחם באיזור זעורה וביקש סיוע ארטילרי כמו שתוכנן. הוא נענה בקשר שסיוע כזה הוא אכן מקבל. בירו מופתע מכיוון שאינו מבחין בשום מרגמות שנופלות על המתחם הסורי ושהאש לעברו נמשכת. זו הנקודה שבה הוא מבין שקרתה טעות ושהוא לא בכיוון זעורה. למרות הטעות הגדוד ממשיך להתקדם תחת אש כבדה שגורמת לנפגעים רבים. בירו נפצע כאן קשה בלסת, הוא מנסה להמשיך לתפקד כשהוא רושם פקודות על נייר, אבל לבסוף נאלץ להתפנות לאחור.

מי שתופס יוזמה הוא מוקדי, שלוקח על עצמו את הפיקוד על הגדוד על אף שאיננו איש שריון. זו תחושת האחריות שלו, אומרת בתו ארנה. מינוי החירום הזה תוך כדי קרב מקבל את אישורו של מח"ט 8, אלברט מנדלר. מוקדי עולה לטנק של בירו ומנסה להוביל את יתר הטנקים לכיוון צפון. בסרט אפשר לשמוע אותו ברשת הקשר כשהוא מדרבן למשוך לכיוון צפון, ומנהל דו-שיח עם המח"ט אלברט מנדלר. המח"ט מורה לו לפנות צפונה על-מנת למשוך אחריו את הכוח.

מוקדי פונה לכיוון צפון, שם הוא מוצא את עצמו מול המוצב המסומן בפיקוד צפון כמספר 8173 (ראו מפה). יתר הכוח, מסיבות שונות, כמו בעיות בקשר, ממשיך אל שטחי השמדה סורים, שם התנהלו קרבות קשים. זמן-מה לאחר ההסתבכות הזו, הכוח העיקרי של חטיבה 8 שהורכב מגדוד 377 וגדוד חרמ"ש 121 פנה צפונה בדרך הנפט ובכך החזיר את עצמו לכיוון התנועה הנכון. עם הכוח הזה היה גם זחל"ם החפ"ק ועליו המח"ט מנדלר. כל הכוח הזה עלה לכביש הנפט אל עבר התוואי הנכון (הדרך שעליה התעקש מוקדי), ומשם המשיך לכיבוש זעורה.

מפת הקרב. באדום: הדרך שהיה אמור לעשות גדוד 129 ע"פ התכנון. שחור: הביצוע. ירוק: הטנק של מוקדי

הטנק של מוקדי מצא את עצמו בודד בחזית מוצב 8173. בשלב מסוים התותח שלו משתתק וכך גם יתר המערכות. מוקדי יוצא מצריח הטנק, יורה במקלע המפקד כשהוא חשוף לחלוטין, נפגע ונופל מהטנק. קצין הקשר, סגן יובל בן ארצי, יוצא לראות מה קורה ולהשיב אש, אבל חוטף צרור וצונח הרוג פנימה. שלושת אנשי הצוות הנותרים נכנסים ללחץ. הם מצליחים להניע את הכלי ומתחילים להימלט מהתופת. כעבור כ-200 מטר הטנק נתקע בצלע של ואדי, הצוות מחלץ את עצמו ונסוג ברגל.

מאחור, במרחק-מה משם, נותרו בן ארצי ומוקדי. הפיקוד על הגדוד עבר אל המ"פ הצעיר, נתי הורביץ (גולן). כמעט כל גדוד 129 שיצא אל זעורה ומצא את עצמו בקלע נפגע בתום שעות רבות של לחימה. 13 הרוגים, 33 פצועים ו-24 מתוך 26 הטנקים שהחלו את היום נפגעו או יצאו משימוש בגלל תקלות. אפשר להבין שגם בשוך הקרב עדיין שרר בשטח תוהו ובוהו. לא הרבה ידעו מימינם ומשמאלם. החשיכה ירדה, חטיבה 8 התארגנה לקראת יום הלחימה השני לעומק רמת הגולן. למחרת, שבת, המלחמה הסתיימה. ביומיים הבאים ידוע על חיפושים שטחיים בלבד אחר מוקדי. לא רבים, אם בכלל, העמיקו באיתורו של מפקד פלוגת הסיור שהפך למג"ד במהלך הקרב. אולי חשבו שהוא נמצא איפשהו בין הכוחות, חי ושלם.

ביום שני ה-12 ביוני עוזבת חטיבה 8 את רמת הגולן ועוברת לרמאללה. בבית משפחת מוקדי בחיפה מצפים לידיעה כלשהי מרפי. הימים עוברים, החשש הופך למועקה. מוקדי בן ה-38 היה איש אחראי ומסודר, הוא היה חייב לצלצל הביתה מתישהו ומאיפשהו, במיוחד כשהמלחמה כבר הסתיימה. אבל שום סימן חיים לא מגיע מכיוונו.

מי שלוקחים יוזמה הם חבריו, דוד כרמלי, איש תה"ל וחבר בכיר בצוות הטכניון, וינון עזרוני, לשעבר קצין חימוש ראשי וממקימי תעשיית הרכב בנצרת עילית. הם מתחילים לברר בחטיבה 8 מה קורה, ומבינים שלקצינים אין מושג איפה מוקדי. כרמלי נוסע בעקבות החטיבה לרמאללה, מפתיע את המח"ט מנדלר, שבהתחלה מסתייג מכך שאזרח תובע ממנו תשובות. בהמשך הוא מתרכך ויורד לו האסימון. מח"ט 8 מבין פתאום את חומרת העניין ונרתם לסייע בהקצאת כוחות וכלי רכב לחיפושים. באותו יום מתאספים רבים מחבריו של מוקדי, בבית המשפחה נפתח חפ"ק של חיפושים. קרובים וחברים מפעילים קשרים ומרימים טלפונים לקצינים בכירים ולפוליטיקאים.

ביום שישי, שבוע אחרי הקרב,– מגיעים לאיזור בו נראה מוקדי לאחרונה כ-50 מחפשים. למחרת, בשבת, נמצאת גופתו של מוקדי. על ידו נמצא היומן שלו, שהופך בסרט לאלמנט המתאר את הימים החולפים ללא תכלית ומעצים את תחושת חוסר האונים ואי-הידיעה.

הבת והנכדה. ארנה מוקד-שביט ובתה יעל, יוצרות הסרט

ארנה ויעל בחרו לפתוח את הסרט בסיאנסים שעשו בטכניון חבריו המהנדסים. מוקדי-שביט אומרת: "תחשוב על זה שאנשי הטכניון, כלומר אנשי המדעים המדויקים ומהנדסים, האחרונים שהיית בכלל חושב שיכולים לדבר בשפה הזו, עושים סיאנס. הם בטראומה כל כך גדולה, לא מבינים מה קרה והם מחליטים לשאול את רפי בעצמו. אני חושבת שזו דרמה, שמעידה על הטראומה הנוראית שהם נמצאים בה. קל וחומר בני ביתי בתקופה ההיא".

מה דיברו על זה בבית? מוקדי-שביט: "לא מדברים על זה ולא שואלים שאלות. ולמה שנשאל? סיפרו לנו מה שסיפרו, שרפי נהרג במקום, הכל פשוט וזהו. מי חיפש ומי לא חיפש, זה לא היה הנושא, לא מדברים על זה. אני גדלה במחשבה שחיילים רבים בחטיבה מחפשים ומחפשים, ובמקרה יצא שהחבר שלו דוד כרמלי מצא אותו. חשבתי ככה מגיל 10 ולא קרה משהו שיגרום לי לחשוב אחרת".

אבל כיום ברור לך שהצבא למעשה הפקיר בשטח קצין בכיר. "זה די מזעזע, לא?".

למרות זאת הסרט מטפל בעדינות רבה באירועים הקשים: "היה לנו מאוד חשוב לא לפגוע באנשים, שלא עשו די בסיפור הזה. חשבנו עליהם ועל בני משפחותיהם. השקענו בדבר הזה המון תשומת לב ונתח מאוד גדול של זמן העריכה: איך אנחנו מעבירות את הסיפור בצורה מובנת ויחד עם זה מבלי לפגוע באף אחד. זה כרוך בלבטים מאוד קשים. הכי פשוט זה לא לספר, לוותר. אבל ברגע שמתברר לך סיפור כזה על בן משפחה שלך, אתה לא יכול להשאיר אותו לא מסופר. בסופו של דבר הצלחנו ליצור סרט מאוד מאופק ולא מאשים".

מוקדי-שביט החלה בהכנת הסרט ב-2006. בתה, יעל, שסיימה אז את שירותה הצבאי, הציעה עזרה חלקית. היא למדה את הסיפור של הסבא רפי, וכשהחלה להתבהר התמונה החליטה להתמסר כל כולה לסרט. "רפי נעזב וננטש", היא מסבירה, "זה לא דבר שנעים לאנשים לשמוע ולא דבר שנעים להגיד אותו. זה משהו שגם אחרי שהבנו אותו מתוך העובדות וההיגיון, היינו צריכות לעמוד מולו יום יום מחדש, ולקלוט אותו מחדש. משלב מסוים היה לי ברור שאני לא מתכוונת לנטוש את סבי שוב".

הקסדה והיומן של רפי מוקדי כפי שנמצאו ליד גופתו ע"י המחפשים

כארבע שנים של תחקיר ואיסוף חומר, פגישות עם מאות אנשים, רבים מהם לוחמי החטיבה, מסמכים וצילומים שנשלפים מהבוידעמים, כל אלה הולידו סרט מרתק של 67 דקות. הבכורה היתה בפסטיבל ירושלים לקולנוע יהודי, ומאז הוא נודד ברחבי הארץ כשארנה מוקדי-שביט מקיימת בסיומו שיחה עם הצופים. ד"ר מוקדי-שביט, עבדה בעבר במכון ויצמן כביולוגית ובהמשך הפכה ליוצרת דוקומנטרית. הבת יעל היא שחקנית בניו יורק והיא מלווה את הקרנות הסרט בארה"ב.

עם סיום הצפייה עולה אוטומטית השאלה מדוע הסרט לא עוסק באשמים במחדל ותולה אותם בכיכר העיר. "זה פרי החלטה מאוד ברורה שלנו", מסבירה ארנה. "יצאנו לעשות סרט על רפי מוקדי, שהיה מדען מבריק, מבטיח מאוד, שהיה איש משפחה, שהיה מילואמיניק מאוד פעיל ושנפל במלחמה. כבר בשלבים די מוקדמים התחלנו לשמוע דברים שלא הסתדרו לנו בקשר למה שידענו על נסיבות נפילתו. העמקנו חקר וגילינו סיפור שלא הכרנו. כשאנחנו למדנו את סיפור הקרב של רפי, את המסירות והאחריות יוצאות הדופן שהוא גילה, ואת הסיום הכל כך קשה, החלטנו שאנחנו רוצות לספר את זה, כדי שיהיה ידוע. אנחנו לא רוצות לחפש אשמים. אנחנו פשוט לא עוסקות בזה. נציג את העובדות, וכל צופה ייתן את האינטרפרטציה מהמקום שלו, מהעולם שלו. זו היתה ההחלטה שלנו ולכן הלכנו על סרט מאופק, שלא מותח ביקורת על תפקוד הצבא, למרות שהוא באמת לא היה מוצלח".

הבת יעל: "המטרה שלנו תמיד היתה לספר את הסיפור האמיתי של רפי. להוציא לאור סוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים ואין-ספור גרסאות לא נכונות, את מה שבאמת קרה שם. העובדות הן כל כך חזקות, הסיפור הוא כל כך דרמתי במהותו, שהמשימה שלנו כיוצרות הפכה לעדינה ביותר. לאורך תהליך עשיית הסרט, משלב התחקיר דרך הצילומים והעריכה, ביצענו את הבחירות שלנו בעדינות וברגישות. זאת הדרך הנכונה ביותר לספר את הסיפור הזה. אין צורך בשום דבר אחר, העובדות מדברות בעד עצמן".

מתוך לוח האירועים בפיקוד צפון של ההבקעה בצפון רמת הגולן. בהמשך יש התייחסות לקרב של מוקדי (השעה 13:30 לערך): "מ"פ ותיק עולה שמאלה למוצב 8173 מנהל קרב אש נגד טנקים באיזור ג'וב אל מיס" (לקוח מארכיון צה"ל)

אני שואל את ארנה מה היא ואמא שלה ידעו בזמן אמת, ב-1967. "לא אמא שלי ולא אנחנו ידענו שכשהחברים של רפי, כרמלי ועזרוני, מתחילים לחפש הם פוגשים אי-עשייה מוחלטת, וואקום. כלומר, לא קורה כלום בשטח. החטיבה עשתה כמה פעולות לא יסודיות כשעוד היתה ברמה, ויומיים וחצי אחרי הקרב היא עזבה את רמת הגולן והחיפושים הופסקו פורמלית. רק ביום שישי בבוקר, שבוע אחר-כך, יתחילו, ביוזמת החברים, לחפש שם".

היא זוכרת שבביתם החלו להתאסף אנשים שונים כדי להתארגן ליציאה לשטח. הדוד של אביה, עמנואל ילן, ניהל יומן חיפושים. הוא זה שצייר את תרשים השטח בו נמצא מוקדי (ראו למעלה). חברים רבים מרימים טלפונים לכל מי שאפשר. לאלוף עזר ויצמן, ראש אג"מ, כדי שידאג להקצות חיפושים אוויריים, פנייה לנשיא המדינה, זלמן שזר, לח"כ דוד הכהן, לצלב האדום. בתנאי התקשורת של אז, הם הצליחו להגיע אל אנשים רבים ולצאת לשטח תוך יום אחד בלבד. כולל הגעה ביום שישי בערב לביתו של התותחן יוסף אלמסי, איש צוות הטנק, האחרון שראה את מוקדי בחיים. הם תחקרו אותו בביתו והביאו אותו למחרת לחיפושים. כרמלי נוסע איתו בג'יפ בשטח, ולפתע אלמסי מסובב את הראש לכיוון משוער שהבזיק בו. גופתו של מוקדי מתגלה תוך זמן קצר. כל זה בפעולות פשוטות שיזמו וארגנו אזרחים.

מהתחקיר המקיף שעשית את יכולה להעריך מה קרה לאביך מהרגע שנפגע ונפל מהטנק? "אני לא חושבת שאני יכולה לספר על זה הרבה. הוא נפגע כשהוא מחוץ לטנק, כי בכדי להפעיל את ה-0.5 בקונפיגורציה של הטנק הספציפי המדובר, הוא היה חייב לצאת החוצה ולעמוד על התובה. זה לא ראש בחוץ, זה לא חשוף בצריח, זה ממש להיות בחוץ. ואז הוא נפגע ונופל מהטנק".

היא ממשיכה ומוסיפה: "מזעזע לחשוב שכל השנים לא ידעת את זה והתנהגת כאילו הכל בסדר. זה מדיר שינה הדבר הזה. מדובר בדבר קשה שנבע מצירוף של תקלות רבות. דוגמה קטנה לתקלה בזמן הקרב: התגלגלו הדברים כך שהטנק של המג"ד לא היה מסומן במספר 10 כמו שטנק מג"ד אמור להיות מסומן. הוא היה מסומן ב-3 ב'. מט"ק שרצה לנסוע אחרי הטנק של המג"ד והוציא את הראש, כדי לראות איפה 10 – לא יכול היה לאתר אותו. זאת תקלה אחת מתוך שרשרת של דברים שהשתבשו, והובילו לתוצאה הקשה".

איך אמא שלך קיבלה את זה? "אמי חושבת שנעשתה טעות קשה, ושלטעות זה אנושי. אמי ואבי הם אנשים שגדלו כאן בתקופת טרום המדינה. עם כל הלהט והאמון בעשייה נכונה וערכית. גם אנחנו, ילדיהם, גודלנו כך, וגידלנו כך, ללא ערעור על המערכת הצבאית. זה לא השתנה אצלנו גם היום".

ועל אף זאת מטרידה אותה המחשבה שאביה שנתן את עצמו למען החטיבה, שהוביל אותה במסירות בשטח, לא זכה ממנה לאותו יחס. ארנה: "במשך הקרב יש הרבה שיבושים והסתבכויות. רפי פותר בעיה אחרי בעיה. בכל פעם הבעיה קשה יותר מהקודמת, אבל גם אותה הוא פותר. הוא כל הזמן מתאמץ להציל את הכוח מהפגיעות שצפויות לו. לעומת זאת, אחרי שהוא עצמו נפגע, הוא לא מקבל עזרה כראוי. יש כאן ניגוד חריף: התנהגותו האחראית והמסורה של רפי כלפי קבוצה של אנשים, שלא גומלת לו אחר כך כמו שהיתה צריכה לעשות".

למה בעצם יתר הטנקים לא נסעו אחריו והוא הפך לטנק אחד מול מוצב אויב? "מ"פ אחד לא שמע בגלל בעיה בקשר. מ"פ אחר היה עסוק בדברים אחרים, ומפה לשם הוא כבר המשיך לכיוון קלע".

אני שואל אותה על התנהלות צוות הטנק. הם לא חשבו אחר כך לברר איפה הוא? מוקדי-שביט: "צוות הטנק עבר יום לחימה מאוד קשה. המג"ד המקורי נפצע בתוך הטנק. את רפי, המג"ד החדש, הם פתאום לא ראו, כי הוא נפל מהטנק. קצין הקשר הגדודי, יובל בן ארצי, נהרג. וכל זה ממש בטנק שלהם. הם כנראה בטראומה, בהלם".

תצ"א של מוצב 8173 שבחזיתו נפגע מוקדי

המרואיינים בסרט מצולמים על רקע תרשים דמוי עכביש. זו למעשה הצורה של מוצב 8173 כפי שצולם מהאוויר. מוקדי-שביט מסבירה שהשימוש בצורה בא להמחיש שהפיתרון לתעלומת מיקומו של אביה היה פשוט מאוד: "הוא נמצא איפה שאמרו לו להיות, שמאלה-צפונה. והוא נמצא במקום שממנו הלכו שלושת אנשי צוות הטנק. כל השטח הזה מצומת הנפט זה משהו כמו קילומטר מרובע, זה כלום. זה לא מרחבי סיני, ששם לך ותמצא מישהו. ולא רק רפי ויובל בן ארצי חסרים, אלא חסר גם טנק, שאותו, כמובן, עוד פחות קשה לאתר. המקום הזה הוא בשטחנו, לא אצל האויב, לא צריכים להיות חיפושים כל כך מסובכים. מפעילים קצת היגיון, שואלים את זה שבא משם איפה הוא היה, מבררים לאן, במהלך הקרב, הורו לרפי להתקדם, והולכים לשם. זה מה שכרמלי עשה. מה שאנחנו רוצות להראות זה שכל הזמן אפשר היה לדעת איפה הוא נמצא. מרגע תחילת הסרט אתה רואה את הצורה של 8173, ואיכשהו לא מחפשים שם, לא חושבים לחפש שם".

רס"ן נעדר אחרי קרב ואף אחד לא עושה כלום. מה זה אומר על המערכת הצבאית של אז? "חייבים להגיד שעשו מעט ושטחי, אבל עשו משהו. אני לא גוזרת מהמקרה הזה ומכלילה לכל צה"ל. אני כן אומרת שקרתה פה טעות איומה, יודעים שבנאדם חסר להם ומחליטים אחרי יומיים וחצי של עשייה מצומצמת להפסיק את החיפושים, להפסיק כל עשייה. זו טעות חמורה וכל מה שיש לי להגיד על זה שטעויות צריך לתחקר וללמוד ולתקן. את זה אומרים גם עשרות רבות של קצינים שראו את הסרט וחושבים כך. מטעויות לומדים".

מה את למדת? "תכונות והתנהגויות אנושיות עומדות במבחן קשה בזמן מלחמה ואפילו בעקבות ניצחון. בתנאים האלה קורות טעויות. צריך לעשות הכול כדי ללמוד מהטעויות האלה ולתקן. חשוב לספר את הסיפור של רפי מוקדי כדי שמה שקרה לו לא יקרה שוב. בשונה מהטעויות שנעשות בסערת הקרב ובעקבותיו, הסתרת הסיפור של רפי היא טעות בלתי נסלחת. טיפוח של יחידות לאיתור נעדרים ופיתוח של טכנולוגיות מתקדמות, הם חשובים מאוד, אבל הצלחתם תלויה בהתנהגות נכונה של מפקדים.

יעל מדברת על הערכים שבבסיס הסיפור – נאמנות ואחריות. "אני רוצה לקוות שזה המסר שנשאר עם מי שצופה בסרט. אני חושבת שהתחושה המיידית החזקה ביותר של הצופים בתום הצפייה היא תחושה של החמצה. וזה בסדר, כי הסרט עוסק במה שהיה, בעבר. אבל אני מקווה שמה שנשאר עם הצופים יכול להשפיע עליהם גם הלאה, בהחלטות ובמעשים שלהם בעתיד. אחריות ונאמנות הם ערכים שאני באופן אישי מאוד מאמינה בהם, ושהייתי שמחה לחוות אותם יותר מהאנשים שסביבי בחיי היום יום, וגם מבעלי ההשפעה ומקבלי ההחלטות".

המח"ט אלברט מנדלר הוא זה שהורה על הפסקת החיפושים אחרי מוקדי. מנדלר, שנהרג במלחמת יום כיפור כאלוף (פיקד על עוצבת סיני), הפך מאז מלחמת ששת הימים לידיד המשפחה. ארנה זוכרת לטובה מפגשים רבים איתו בבית. ממרומי 40 שנה היא מנסה לנתח את התנהלותו בסיפור אביה: "אני חושבת שמנדלר עשה שגיאה, הוא הבין את זה, השגיאה הזו מאוד הציקה לו וכמו שהסרט מראה, הוא התאמץ לתקן אותה. זה נכון שאחרי האירוע לא כל כך עסקו בלתחקר את זה בחטיבה. דרגים מסויימים בצבא ידעו מה קרה, אבל רוב האנשים בחטיבה לא יודעים על כך כל השנים".

חיילים וקצינים לשעבר שצפו בסרט הציעו אותו גם לצה"ל, אלא שנכון לעכשיו בצבא לא מתלהבים. יותר נכון – מתלבטים. קצין מיוחד מונה כדי להכריע בסוגיה. למוקדי-שביט יש תחושה שהיום כמו אז מנסים להסתיר את הסיפור של אביה. זה לא מוצא חן בעיניה: "הסרט נועד לספר את הסיפור מבלי לפגוע באיש. שמו של רפי ותיאור הקרב הופיע בעשרות רבות של פרסומים עוד לפני הסרט. מעבר לטעויות נפוצות בתיאור הקרב, כל מה שקרה לרפי אחרי שהוא נפגע לא סופר, כאילו לא היה. לא אומרים את זה, לא כותבים את זה. הרבה קצינים מהחטיבה ששוחחנו איתם לא יודעים על זה דבר, לא מכירים את הסיפור הזה בכלל. לנו חשוב שסיפור הקרב המלא של רפי מוקדי לא יהיה סיפור גנוז".

רפי מוקדי בעת שירותו הצבאי