הטנק שנשכב על הגדרות

"היה צריך להיות אידיוט בשביל לפספס אותנו. הוא כיוון היטב ופגע בדיוק במקום הרגיש של הטנק" * ארבעה מבין חמשת אנשי הטנק שהוביל את גדוד 12 לקרב תל פאחר מספרים על היום הגורלי – התנועה אל היעד, הרגע בו נפגעו מתחת לתל ו-4 השעות עד שפונו * ויש גם אש נגדית מול הביקורת כלפיהם מצד גולני

השרמן M-50, מחלקה 3, פלוגה ז' ("זיוה"), גדוד 377, חטיבה 37. הטנק של ברוש, מולכו, גולן, דנגור וחיים כהן

ברשומון של קרב תל פאחר, הכולל ויכוחים, האשמות וחילוקי דעות אינסופיים, בולט בין היתר העימות בין גולני לשריון. כמה מאנשי גדוד 12 מאשימים את הטנקיסטים בהתנהלות חובבנית, רשלנית, אפילו על גבול ההפקרות. חריף במיוחד היה שמיל גולן, סמ"פ א' של גדוד 12, שבראיון איתו אמר: "מרגע שמחלקת החוד שלהם נפגעה, כל פלוגת הטנקים שותקה לגמרי. הם עמדו עם תותחים אחד אחרי השני כמו ביום העצמאות".

היחיד שמציל מעט את כבוד השריון, לפחות בעיני אנשי גולני, הוא הטנק המוביל בפיקודו של עזרא ברוש, שהגיע עד הגדרות המערביים של המוצב הצפוני, שם נפגע ונבלם. מרבית אנשיו נפגעו, מהם אחד שנהרג.

ברוש, שחי מאז את הקרב הזה מדי יום ביומו, הודף כל העת את הביקורות כלפי כוח הטנקים, כמעט באותו חירוף נפש שבו נסע לבד מול המוצב.

עדות חדשה של חיים כהן, מקלען בצוות הטנק, הפכה לאש ידידותית כלפי מפקדו. בשיחה איתו אמר כהן על ברוש: "הוא היה צעיר בקרבות, קצת פזיז ועלה למעלה כשהיה ברור שהסורים מחכים לנו".

הדברים הללו הולידו את הרשימה הזו, שמוקדשת לעדויות אנשי הצוות, מילואימניקים בני 30-28 שגוייסו בצו 8 במאי 1967, ולמעשה לסיפור הטנק כולו בקרב תל פאחר.

הטען-קשר יוסף מולכו נהרג במהלך הקרב. הנהג ראובן דנגור הלך לעולמו לפני מספר שנים, אבל עדותו פורסמה בספר של חטיבה 37 שיצא לאחר מלחמת ששת הימים, ודברים שכתב שם מובאים עתה כאן. עם המפקד ברוש, המקלען חיים כהן והתותחן עודד גולן שוחחנו לאחרונה בדרך למסמך הנוכחי על מאורעות טנק השרמן M-50 ממחלקה 3 בפלוגה ז' ("זיוה"), גדוד 377 מחטיבה 37. שעות האירועים המצויינים בכתבה – הערכה בלבד.

עם גיוסם בצו 8 הגיעו אנשי הגדוד למחנה כורדני, משם עברו לשטח 9 בעראבה. עודד גולן: "ישבנו שם כמה ימים, עשינו את הבדיקות בטנקים וגמרנו לזווד אותם כי הם היו במצב מתחת לכל ביקורת מבחינת שמישות. משם יצאנו לקרית שמונה והתמקמנו בחורשה לפני הכניסה לתל חי".

6 ביוני 1967 (היום השני למלחמת ששת הימים): הפלוגה הודפים את ההתקפה הסורית על דן

גולן: "מוקדם בבוקר הזעיקו אותנו שיש התקפה על דן ושאר ישוב. חצינו את נחל דן ליד חורשת ה-40, עלינו ליד הקיבוץ ונכנסנו לשדה חציר ושם בלטנו בשטח. הסורים ירדו מלמעלה, השדה נדלק ובער, והיינו בתוך העשן. כל פעם שהעשן קצת זז, מה שראית דרכו – ירית. ההתקפה נהדפה ומשם נסענו לחורשת טל".

ברוש: "היתה הפגזה נוראית על כל הקיבוצים. התמקמנו על כביש דפנה-דן. היו הודעות על טנקים שיורדים מרמת הבניאס. התקדמנו עד קרוב לקו הגבול ומשם ירינו לכיוון מוצבי הבניאס. לעת ערב הכל נרגע ורק השדות היבשים עוד המשיכו לבעור. משם התמקמנו בחורשת טל בין עצי האלון, מוכנים לצאת לכל אירוע".

7 ביוני: משחקים בכדור בחורשת טל – ומחכים

דנגור: "הייתי נהגו של מפקד המחלקה, עזרא ברוש. חבריי לצוות היו חיים כהן המקלען, בחור מוצק ובעל מבנה גוף של מתאבק וכולו שופע מרץ. בחייו האזרחיים שימש מנהל מחלקת הבדק בלוד. עודד גולן התותחן, הקיבוצניק משדה נחום, שהיה מארגן חיי ההווי והתרבות במחלקה. יוסף מולכו, הטען-קשר, בחור חביב מחיפה, שהצטיין בשירת פרקי אופרה בקול ערב. עזרא ברוש המפקד, קיבוצניק לשעבר, שהכל רחשו לו כבוד והוקירוהו משום שהיה אחד מהחבר'ה ודאג לכל מחסורה של הפלוגה, החל בפריט הקטן ביותר הדרוש לטנקים וכלה בקפה ובמעדנים לבחורים. עזרא גיבש רוח צוות למופת במחלקה".

גולן: "בכל אותם ימים הסורים הפגיזו מדי פעם עם מרגמות 120 את החורשה שישבנו. כל פעם שהיו צועקים שיש יציאה היינו רצים וזוחלים מתחת לטנקים. חוץ מזה שיחקנו כדורגל וכדורעף. לא התרחצנו במי הנחל כי זה היה קר מדי".

כהן: "לא היה הרבה מה לעשות, משה דיין עיכב את הפקודה, אז שיחקנו כדורגל. לא שהייתי איש כדורגל, היה שם כדור וסתם שיחקנו".

עד שתגיע הפקודה – משחקים כדורגל בחורשת טל. עם הכדור: המקלען חיים כהן (שני מימין). עוד בתמונה: הטנק של ברוש וזחל"ם המ"פ (צילום מארכיון צה"ל)

8 ביוני: תצפיות לאיזור ההבקעה המתוכנן

ברוש: "בתדריכים שהיו לנו אני תמיד הייתי שם. קיבלנו תוכניות כלליות. עלינו לבד לתצפיות בגבעת האם עם המ"פ זאב נמיר לראות את השטח. אני זוכר שאמרתי לנמיר – אתה רואה את שדות החומוס איפה שעובדים הבדואים? שם נעבור. כי הבנו שהם לא ממוקשים".

גולן: "באחד הימים היתה קבוצת תדרוך שנסעה לקרן נפתלי להשקיף על השטח. זה סיקרן אותי אז התגנבתי איתם לשם, ופעם ראשונה שראיתי את השטח. היו שם חבר'ה מגולני ושניים-שלושה מהשריון, כולל המ"פ נמיר. השם תל פאחר לא הוזכר".

9 ביוני: מתקדמים מגבעת האם, מוסא קליין נוסע מאחוריהם בזחל"ם

גולן: "לפני שיצאנו לגבעת האם ישבנו כל הפלוגה לתדרוך. אמרו שאנחנו נהיה מחלקה ראשונה שמובילה ושלא צפויים שם כוחות שריון. כלומר, אולי ברמת הבניאס יהיו טנקים, אבל בחלק הראשון שאנחנו צריכים להתקדם אין שריון סורי בכלל. היו לנו בתחמושת נפיצים וזרחן. נ"ט היו בודדים, שמנו אותם בצד. זה זכור לי כי אני בעצמי סידרתי את זה. נתנו לנו ארגז עם רימוני הלם, אמרו שזה למקרה שנעבור באיזה כפר, או בבורג' בביל או עין א-דייסה. בתצפית שעשינו הוזכר שיש מקום בשם תל פאחר, אבל לא בטוח שיש שם כוחות בכלל. לפני שיצאנו לא הזכירו את תל פאחר ולא את דרך הנפט. אמרו שאנחנו נתקדם במקביל לתוואי ההטיה. ראינו שיש שדות מעובדים והחלטנו שניסע דרכם כי שם בטח אין מוקשים".

אנשי הצוות. מימין: עזרא ברוש, ראובן דנגור, יוסף מולכו, עודד גולן וחיים כהן

ברוש: "כולם עברו את גבעת האם מצד ימין שלה, אנחנו עקפנו אותה מצד שמאל. חיכינו שהבולדוזרים יפתחו לנו מעבר, כי בשטח שלנו היה מיקוש. התקדמנו, אחרינו היה הזחל"ם של המג"ד מוסא קליין".

דנגור: "מחלקה 3 היתה מחלקת החוד בהתקדמות אל התל. השטח טרשי מאוד. הטנקים התקדמו במלוא המהירות שאפשרו להם פני הקרקע. היתה דרך אחת להעפלה אל התל. הטנקים והזחל"מים עברו בדרך זו, שהיתה מטווחת על ידי כל הכלים שהיו ברשות הסורים באותה גזרה. כבר במטחים הראשונים שהוטחו בנו על הרמה נפגעו כלי רכב. המשכנו בתנועה אל התל אשר חלש על השטח. נענו תוך ירי".

גולן: "לפנינו עלו קודם חטיבה 8, שם היה דבר שלא נשכח כל החיים – את החיילים בזחל"מים הבוערים. לנו זה היה הלם נוראי לראות אנשים אחרים נשרפים. עמדנו בגבעת האם כעשר דקות, היתה התייעצות עם החבר'ה של גולני. אם אני זוכר נכון, אנחנו עלינו בסביבות השעה אחת. כמה חבר'ה מגולני עלו על הטנק שלנו. בקושי היה מקום. תוך כדי תנועה ירינו כמה נפיצים לכיוון הרכס של עין א-דייסה, שראינו שם כמה מבנים. לא כי ראינו שם אנשים, אבל ידענו שאנחנו צריכים להגיע לשם, ככה הקצין מגולני שהיה איתנו (המ"פ שלמה סגל) אמר לנו".

גולן: "בשלב מסוים כשנסענו במקביל לדרך ההטיה, בשדות, הקצין מגולני אמר לנו עכשיו עולים לרכס הזה. עלינו מעל המעיין (של עין א-דייסה). כל הזמן הסתכלתי על הכפר לראות אם יש שם תנועה, כי אמרו לנו שאולי ינסו לטפס לנו על הטנקים. עברנו על יד הכפר והתמקמנו ליד טראסות. הדבר העיקרי שהתבקשנו זה לירות לעבר בורג' בביל, כי אמרו לנו אתם צריכים אחר כך לעבור לידו, תתקיפו אותו שלא יהיו איזה משוגעים שיקפצו עליכם שם. חששנו באיזשהו שלב שמסודה והבניאס יגיעו טנקים. כשהיינו למעלה ראינו את השלוחה הדרומית של תל פאחר, ומשם ירו עלינו עם מקלעים ומרגמות. הייתי כל הזמן עם הראש בהאזנה כדי לדעת מה הולך מסביב. ליד הכפר החבר'ה של גולני ירדו מהטנק. אני זוכר שהיינו שני טנקים, השני היה של אמנון ישראלי, אבל אני לא בטוח. חיפשתי עמדות שמהן יורים. בתל פאחר היתה מיצדית כזאת בחלק הדרומי, שבה פגענו. אתה רואה עמדה, רואה שני חלונות, מכוון לימני ויורה ורואה שהפגז נכנס פנימה".

ברוש: "ירינו ממרחק של 850 מטר, אני זוכר שעודד אומר '850 מטר אש'. ירינו שבעה פגזים נפיץ וח"ש. אחרי פרק זמן של 20 דקות כשמתחילה אש ארטילרית כבדה וירי בכינון ישיר על כוחותינו, מתקבלת פקודה מהמג"ד לחזור לדרך ההטיה ולתקוף את תל פאחר מלמטה כלפי צד מערב וצפון".

גולן: "הטנקים שהגיעו לשם ירו עשרה עד 15 פגזים, אני אפילו לא ידעתי למה אני יורה. ירו קצת מהתל, אבל לא מי יודע מה. היו מרגמות 120 שנפלו באיזור, לא יודע מאיפה ירו. מרגמות 120 זה דבר מפחיד. היה שלב שקיבלנו קצת גם על הסיפון. עמדנו שם עשר דקות או רבע שעה, אמרו לנו לחזור לדרך ההטיה ולרוץ מהר לכיוון תל פאחר".

תרמיל פגז שנמצא באיזור לאחר המלחמה. לדברי ברוש, התמונה צולמה בעין א-דייסה והיא הוכחה לירי של הטנקים לעבר תל פאחר

ברוש: "דבר אחד אני לא מבין עד היום, למה מוסא קליין לא השאיר אותנו ברתק בעין א-דייסה במקום שאני שולט על כל התל, ומחליט להוריד אותנו ושנמשיך לנוע. מההתחלה הייתי איתם בקשר בקבוצת הפקודות, ידעתי שאני מוביל עד לקראת חירבת סודה ורמת הבניאס. התוכנית היתה שאני נותן סיוע וגולני עוברים אותי ומתפרצים לעבר רמת הבניאס, שם ידענו שיש מוצב פלוגתי. אבל אחרי שירינו כמה דקות על תל פאחר אמרו לי לחזור לדרך ההטיה. ברגע שירדתי, המג"ד אמר שמתקדמים ומתקיפים חזיתית. זה המשפט האחרון ששמעתי ממוסא קליין. כבר אז ידעתי שיש לגולני נפגעים, ראיתי מאחורה ארבעה חמישה זחלים שנפגעים מארטילריה".

גולן: "שמעתי שאנשים בגולני אמרו שלא יכולנו לעלות לציר הנפט ובגלל זה התוכנית השתנתה. אני יכול להגיד שאין דבר כזה לא יכולים לעלות, זה לא בחבר'ה שלנו. אני עם ג'יפ לכל מקום יכול שם להגיע".

ברוש: "כל מי שיגיד לך שהיתה תוכנית או פקודה שהטנקים צריכים לעלות לציר הנפט, הוא מדבר שטויות. למה להעלות טנקים לציר הנפט, אם יש כבר טנקים בזעורה על ציר הנפט? (הכוונה לכוח אחר מגדוד 377 שהצטרף לחטיבה 8). שנית, אנחנו לא יכולים להגיע לשם בגלל הסלעים. טנקים יכולים לעלות בדרך עוקפת. היה לנו אולי טנק אחד, של יוסי כהן, שהמצמד שלו החליק, אבל חוליה טכנית תוך עשר דקות תיקנה את זה".

גולן: "חזרנו לדרך שממנה עלינו, שוב קצינים של גולני עלו על הטנק (הכוונה לסגל ולאלכס קרינסקי). נסענו צפונה והגענו לוואדי די רציני על דרך ההטיה. היינו הראשונים, עוד טנק אחד היה מאחורה די קרוב אלינו ושניים אחרים די רחוקים. בכניסה לוואדי הטנק מושך שמאלה וכמו שהוא עושה את תחילת הסיבוב (לכיוון מעלה התל) אני פתאום רואה מצד ימין טנק AMX עם הקנה אלינו במרחק 30 מטר ממני. אם אני אירה בו כשיש לי מישהו מגולני מאחורה על הסיפון – הוא ייפגע. אז ירינו במקלעים. עזרא ירה ב-0.5 ואני יריתי במקביל (לתותח הטנק). זו היתה לי הפתעה נורא גדולה כי לא חשבנו שיהיו שם טנקים. מה, עם זרחן אני אלך להילחם בטנק? ירינו, הסורים בטנק ברחו מתחתיו, הקצינים מגולני ירדו כאן. המשכנו שמאלה וחזרה ימינה. זה מקום שמוסתר מתל פאחר".

דרך ההטיה צומת פאחר/בורג' בביל. מימין טנק ה-AMX הסורי. למעלה כנראה הטנק של יעקב העליון שהגיע כדי לסייע לטנק ברוש שנפגע ואנשיו נקלעו למצוקה צולם כנראה למחרת הקרב (מתוך ספר חטיבה 37)

ברוש: "הופתענו לראות את ה-AMX כי לפני זה לא שמענו דיווח על טנקים. עצרנו לידו לשבריר שנייה. ידעתי שזה סורי לפי הצבע הירוק שלו. הרבצנו עליו מקלעים, וכמו שהוא נראה בתמונה בה צולם זה בדיוק הפוזה שלו שנתקלנו בה כשהתותח שלו מופנה הצידה. הוא כנראה קיבל פגיעה קודם. זה טנק של 28 מ"מ פלדה, כל פגז חודר בפנים. כנראה שהצוות נפגע, אני לא יודע אם היו אנשים בפנים, הוא נראה נטוש".

דנגור: "בעיקול האחרון לפני התל ראיתי לפתע AMX סורי בטווח קצרצר, אולי עשרה מטר. עודד התותחן ירה מספר צרורות ועזרא צעק שהטנק נטוש. עקפנו טנק זה והתחלנו עולים במדרון התלול".

ברוש: "המשכנו להתקדם. בצד שמאל שלי 40 מטר מאחורה נסע הזחל"ם של מוסא קליין ועוד זחל"ם אחד לידו, אולי של יוסי פרידמן (קמב"צ גדוד 12) ואנחנו עולים חזיתית. אני מושך למעלה בשביל להגיע לאורך הגדרות. מה שעלה לי בראש זה שאני עולה באלכסוני ולאט לאט מסביב מגיע לתוך המוצב. כבר בשלב הזה הוצאתי את העוזי שלי, היו לי גם שני רימונים בחגורה, לא יודע איזה טיפשות זו היתה, אולי הכנתי אותם, ואני מתקיף עם הטנק".

גולן: "ואז כמו שאני נוסע על השלוחה בשיפוע שלה, נגלה לעיניי תל עזזיאת. חיפשתי מטרות. תל פאחר בשלב הזה היה מוסתר, שקט, היו הדים של מרגמות ובאיזשהו שלב שמעתי שאולי כוחות שלנו יורים עלינו, עד כמה שאני יודע לא עלינו ממש. אני רואה טנק בתל עזזיאת עם הפנים מערבה בתוך חפירה כזו. הכנסתי לו פגז לתובה, וזהו".

ברוש: "אני זוכר שהיה דיווח שלי למ"פ שאני חושב שכוחות שלנו יורים עלינו זרחן".

דנגור: "המשכנו בתנועה בדרך שעברה בדיוק לרגלי התל כשהתותחן יורה בתותח ובמקלעים, והמקלען קולע אל כל אבן חשודה".

גולן: "גומרים את השלוחה ונכנסים לתוך השטח שתל פאחר מזדקר מעלינו. בנקודה הזו החלו לירות עלינו. יריתי לאיזור הבונקר המרכזי. זה מה שראיתי, בונקר אחד עם שני חלונות כאלה".

כהן: "כשעלינו היה שקט. עלינו ועלינו. אני הודעתי בקשר שצריך לתפוס עמדה ולא לעלות ככה סתם כי ידעתי שהסורים מחכים לנו באיזה מקום. הם חיכו שנעלה. השקט הזה היה מלאכותי. כשאני הסתכלתי בפריסקופ ראיתי שבמוצב אין כלום, אבל שזה לא ייתכן, חייב להיות פה משהו. ואז בבת אחת קיבלנו כמה פגזים. אחד היה בגלגל מניע ומיד נעצרנו. אחר כך בתוך הצריח וברוש נפצע מזה קשה".

גולן: "נסענו על הדרך ובשלב מסוים כשאני עם התותח בכיוון התל, ביקשתי מהנהג שיפנה אל התל, אולי אוכל להגיע יותר גבוה עם התותח. וברגע שלקח ימינה נפגענו מצד שמאל. איך שנפגענו התחילו לגלגל אלינו רימונים מלמעלה וירו עלינו מטענים חלולים. כל כמה דקות הטנק נפגע עוד פעם. ואז נכנס פגז מצד ימין שלי. אני ישבתי בתוך הטנק, חיפשתי מטרות בטלסקופ, ונכנס פגז מתחת לעזרא שעמד מעליי עם הרגליים. הטען קשר שלנו, מולכו, בדיוק התכופף בשביל להוציא פגזים נוספים מהבטן, ואז עבר פגז ופגע בו. הוא פגע לי ביד וברגל. היד נשברה לי".

הטנק של עזרא ברוש. מתוך ספר הביוגרפיה שלו "ולמרות הכל הנני כאן – סיפור של הישרדות, נחישות ואומץ לב"

דנגור: "משעברנו את כל חלקו הדרומי של התל חשתי לפתע זעזוע חזק. ניסיתי להתקדם ולא יכולתי. חטפנו פגז בגלגל ההינע השמאלי. תא הנהג והמקלען נתמלא עשן, ועד שהתאוששתי מהמהלומה הראשונה ספגנו מהלומה שנייה, חזקה יותר וקטלנית יותר: פגיעה בצריח. המקלען פתח את פתח המילוט ואני הסתכלתי לצריח לראות מה עלה בגורלם של אנשי הצוות האחרים. הצריח היה ריק. ברגע בו אספתי את הנשק והחגור שלידי התחלחל הטנק בשלישית".

ברוש: "בעלייה האחרונה של הטנק אני מסתכל רגע אחורה ורואה שהכל נעצר, אבל אני לא עוצר. בנצי פדן (סמג"ד 377), שחנך אותי במילואים כשריונר, נלחם ביום כיפור בגולן והכתבה שעשו עליו פותחת בזה ששרמנים לא עוצרים בעלייה. זה מוטו כזה. אתה לא עוצר, ואם אתה עוצר אתה מטרה. נסענו מאוד לאט, עלינו בין הסלעים ומתחילים לשאוף למעלה. אני באותו רגע לא ידעתי שהגעתי כל כך למעלה, רק אחר כך הבנתי לפי התמונות. ראיתי את הגדרות, הייתי 40 או 50 מטר מהן. כמה שניות לפני זה נפגע הזחל של מוסא. ראיתי שישה או שבעה חבר'ה שלו קופצים החוצה. הזחל קיבל פגיעה על המכסה מנוע, ובום עשן, וכולם קופצים. ואז אחרי כמה שניות חטפנו פגיעה בגלגל מניע מצד שמאל, שהוריד לי את הזחל וגרם לטנק להיעצר. אחרי עוד 20 או 30 שניות חטפנו תול"ר מהתל. צריך להיות אידיוט בשביל לפספס אותנו, והוא כיוון היטב ופגע בול בטבעת הצריח, בדיוק במקום הרגיש של הטנק. התול"ר הזה ניטרל אותנו לגמרי".

כהן: "ניסיתי לפתוח את דלת ההצלה ולא הלך. תפסתי פטיש, דפקתי ולא עזר, ואז משכתי בכוח עד שהציר נשבר והפתח נפתח. בתוך הטנק היה שקט דממה, ובינתיים אני לא יודע מה נעשה למעלה. לא ברוש ולא עודד היו שם ואני לא יודע לאן הם נעלמו. הנהג דנגור היה בסדר. בחוץ ראיתי את מולכו, שהיה חבר שלי טוב, כשהוא פצוע. הפגז נכנס לו בשוק ועשה לו חור ברגל".

דנגור: "יצאתי מפתח המילוט ומתחת לטנק מצאתי את חיים ועודד. מולכו שכב פצוע ליד הזחל מצד ימין. שאלתי את עודד היכן עזרא, והוא אמר לי שעזרא נפצע קשה ונמצא משמאל לטנק. כבר עמדתי לצאת ולגרור אותו אל מתחת לטנק, באותו רגע ראיתיו על רגלו הימנית. רגלו השמאלית תלויה מגופו, מדולדלת וחסרת חיים".

ברוש: "במאמץ אדיר הצלחתי להסיט את התותח ולצודד את הצריח, הייתי פצוע ברגל, אבל עוד לא שמתי לב לזה. את עודד גולן שנפצע משכתי והשלכתי אותו החוצה, פשוט עזבתי אותו והוא נפל למטה על הכתף וכנראה שבר אותה. אני קפצתי למטה. הרגשתי שאין לי שליטה ברגל, נפלתי והתגלגלתי לצד של תל פאחר ואחרי זה קפצתי על שלוש, דחפתי אחריי את הרגל הפגועה וירדתי לצד שמאל של הטנק ליד קפל קרקע, בערך במקום שמונח כיום הגלגל מניע. אחר כך דנגור הגיע אליי. חיים כהן יצא מלמטה, מולכו יצא לבד מהצריח וקפץ למטה".

נשכב על הגדרות. הטנק הפגוע של מחלקת החוד ניצב דומם מתחת לתל פאחר

גולן: "את מולכו היה לנו קשה מאוד להוציא מהטנק. עזרא ואני משכנו אותו החוצה. קפצנו מהטנק והתחלתי לרוץ ולהתרחק, היינו בטוחים שהטנק יתפוצץ. פתאום אני רואה שהרגל שלי נשברה ואיך אני יכול לרוץ? הנהג והמקלען יצאו מלמטה, הסיפורים מה שסיפרו לי אחר כך בבית חולים היו שהמקלען נעלם, עזרא אמר לי שהוא נפצע, אבל לא שמעתי יותר ממנו. הוא לא הגיע מאז לשום כנס".

כהן: "כשיצאתי מהטנק, ראיתי את מולכו שוכב מצד ימין ליד השרשראות. חבשתי לו את הרגל עם איזה סמרטוט, שמתי על ידו מימיה, אמרתי לו אני לא עוזב אותך. היינו חברים טובים, היינו מדברים גם בספרדית. חזרתי לטנק לקחת נשק למקרה שהסורים יגיעו אלינו . שכבתי מאחורי השרשרת ומולכו לא רחוק ממני. כדורים שרקו בכל מקום. כנראה שקיבלתי כדור בשריר היד, אבל לא הרגשתי כלום בגלל הבלגן מסביב. לא ראיתי אף אחד, לא את דנגור ולא את עזרא, אין לי מושג איפה הם היו. בכל הזמן ששכבתי שם אני לא ראיתי אף אחד חוץ ממולכו ששכב לידי".

ברוש: "דנגור ראה שהסתדרנו, כי זחלנו מאחורי הטנק בין הזחלים. הוא עלה לטנק וניסה להוריד מכשיר קשר. אמרתי לו תוריד ג'ריקן מים, הוא הביא מים ותיק עזרה ראשונה. אמרתי לו תעשה לי חוסם עורקים. הוא עשה לי תחבושת על הרגל. לא ידעתי איזה כמות דם אני מאבד. ראיתי שאני לא רואה בעין אחת, אבל לא התייחסתי לזה. אמרתי לדנגור תנסה לחבר את כל הפתילים של הקשר כדי שנוכל לדווח בערוץ חירום חש"ן, ערוץ תשע. הוא אומר חיברנו, ניסה לדבר ולא עבד. כנראה בגלל שמערכת החשמל נפגעה. אמרתי לו תרד למטה ותדווח למ"פ ותנסה להביא עוד עזרה ראשונה. הוא פעל במסירות ובאומץ לב. ביקשתי שיביא את כל הנשק, את העוזי, המחסניות והרימונים. הוא נכנס שוב לטנק ושם לידי שני עוזים. הפחד הכי גדול שלי היה שהסורים לא יירדו וישחטו אותנו, אז דאגתי שיהיה לנו נשק כדי שנוכל להתגונן".

מסלול הטנק (בקו הכחול) מגבעת האם ועד לגדרות המערביים של המוצב הסורי (להגדלה – לחצו על התמונה). מרשם: דני ביזר

דנגור: "כולנו הוצאנו את התחבושות האישיות מהכיסים, אני התחלתי מטפל בעזרא, ואילו חיים הלך להביא את תרמיל העזרה הראשונה מהטנק. כאשר חזר חבשתי את עודד ועזרא, בעוד חיים מטפל במולכו. אחר כך יצאתי להביא ג'ריקן מים שהיה קשור לטנק. בחוץ השתוללה האש במלוא עוצמתה, ואני הרגשתי שהג'ריקן שוקל טונה. השקיתי את הפצועים ואחר כך החלטתי לרוץ ולהזעיק עזרה ראשונה".

ברוש: "אמרתי לדנגור איפה מולכו. הוא אומר אני אחפש. הוא יצא מהחסות של הטנק ואחרי כמה רגעים חוזר ואומר מולכו הרוג אין מה לעשות, הוא כנראה נפגע וקפץ מהטנק, כי אני יודע מעודד גולן שהוא היה פצוע בידיים. הוא כנראה התבלבל ורץ לכיוון תל פאחר ופשוט ירו בו. יכול גם להיות שנפגע מרסיסים של הפגזה. אבל עד כמה שאני זוכר דנגור אמר לי שירו בו. אמרתי לו תביא אותו אליי, אז הוא אמר אין טעם, הוא הרוג".

כהן: "מולכו כל הזמן בכה ובכה. הוא שכב מצד ימין של החלק האחורי מחוץ לשרשראות ואני במקביל אליו. הוא היה בהכרה וכל הזמן קרא לי – כהן כהן, בוא תציל אותי. עד היום כשאני מדבר עליו יש לי דמעות בעיניים. בהמשך דנגור רץ למטה לקרוא לחובש. עד כמה שהבנתי אחר כך, החובש שבא איתו נהרג בדרך".

ברוש: "אמרתי לדנגור תרד למטה ותגיד לריבקין, ורסנו ויוסי כהן (מפקדי הטנקים מאחור) שיחפו עלינו שהסורים לא יירדו".

גולן: "עזרא שכב מתחת לטנק ואני כל הזמן צריך לתת לו מים. הוא דיבר עם דנגור ואמר לו שירוץ וינסה להזעיק עזרה שיחלצו אותנו. דנגור רץ וחזר אחרי חצי שעה בערך, ואמר שאי אפשר להגיע אלינו, שניסו להגיע אלינו עם זחל"ם והזחל"ם נפגע. אחרי כמה דקות ביקשנו שירוץ עוד פעם לראות מה קורה. אנחנו כל הזמן מתחת לטנק, כל הזמן יש אש על הטנק ויש פגיעות בטנק, וכל פגיעה כזו אני מאבד את ההכרה לא יודע לכמה זמן. המכה בטנק היא כזו חזקה, שאתה מאבד לגמרי את הרגע. יכול להיות שזה שנייה ויכול להיות שזה עשר דקות. בשלב מסוים לקחתי את כובע הטנקיסטים, דחפתי אותו על המזקו"ם של הטנק ושמתי את הראש על הכובע. באיזשהו שלב היה פיצוץ והכובע נעלם. הייתי מונח עם הראש על הזחל, והכובע נפגע ועף. ארבע שעות שכבנו שם. בשעתיים הראשונות ירו עלינו חזק. התל מעליך, אתה שוכב מתחת ואתה כמו עכבר, אין לך לאן לברוח".

דנגור: "רצתי עקלקלות במלוא במהירות שאיפשרו לי הקליעים ששרקו סביבי. מעבר לעיקול הראשון, במרחק 150 מטר מאיתנו, ראיתי את הטנק של סמל המחלקה שלנו ואת מפקד גדוד הרגלים. הסברתי את בעייתי וניתנו לי שני חובשים. באותו מקום שכבו כעשרה פצועים. לאחר שניתנו לי החובשים, נשארו המג"ד והקשר לבדם. הודיתי למג"ד ואיחלתי לו הצלחה כשם שאיחל הוא לנו לפני הקרב. ראיתיו עולה למוצב, שמענו מספר צרורות וכפי הנראה זה הרגע בו נפל המג"ד מוסא קליין ז"ל (יצוין כי המג"ד נהרג יותר משעה לאחר מכן). אחד משני החיילים שנתן לי המג"ד נפצע בראשו, אך המשיך לרוץ. החייל השני נפצע ביד. חבשתי את הפצוע בראש. ביקשתי מהשני שייתן לי מורפיום לשכך את מכאוביו של עזרא".

סתיו 1967, עזרא ברוש, עם פרוטזה זמנית לרגל, חוזר לתל פאחר לשחזור הקרב בפני צוות תורת חש"ן. כאן ליד הגלגל מניע שנותר בשטח עד היום (צילום פנחס אלעזרי)

כהן: "שכבתי על יד מולכו, רק השרשראות הפרידו בינינו. פתאום חטפנו פגז מרגמה על הטנק. נפצעתי קשה, רסיסים בכל הגוף, בראש, ואיפה לא. נהייה לי חושך בעיניים, לאט לאט התחלתי לראות. הייתי כולי מלא דם, חשבתי שזה הסוף. כבר לא ידעתי מה קורה עם מולכו, לא הסתכלתי עליו יותר, הבנתי שהוא חטף רסיסים ונהרג. ואז תפסתי אומץ, לא יודע מאיפה, אמרתי לעצמי אני לא מת פה. קמתי והתחלתי לרוץ בין השיחים והאבנים כדי לכסות את עצמי מירי, כי ראיתי שמכוונים לעבר הטנק. כדורים שרקו בכל מקום. הבנתי שאם אני נשאר מאחורי הטנק אני מת. רצתי לעבר הטנקים האחרים שעמדו מאחורה. הגעתי לטנק הראשון, ביקשתי  שיכניסו אותי פנימה, ולא היה עם מי לדבר. זה היה הטנק של קונפורטי מהמחלקה שלנו. הוא לא הגיב. עמדתי בחוץ והתחננתי שיכניסו אותי, שלא אקבל איזה כדור או פגז. ואז נשכבתי מאחורי ערימת אבנים וכבר לא זוכר".

ברוש: "בשלב מסוים, חצי שעה אחרי שנפגענו, כשאני שוכב מאחורי הטנק, אני רואה קבוצה של חיילים מגולני עולים לכיוון התל. ראיתי שיש להם בונגלור אחד. הבונגלור זו תמונה שנחרטה בזכרוני. זה חבר'ה שעלו לצד הצפוני. אני כבר הייתי חבוש, ואז כשאני מסתכל לכיוון שהם עולים, מגיע אלינו חייל עם מה שנראה לי כמו להביור. זה היה אלכס פורדי (חובש בגולני). שאלתי אם הוא להביונר, אבל זה היה תיק עזרה ראשונה או כנראה אלונקה מתקפלת שהיה לו על הגב. הוא נשכב איתנו מאחורי הטנק ואז כשהציץ מאחורי המחסה נפגע בראשו מכדור. דנגור חזר בינתיים מלמטה עם תיקי עזרה ראשונה. עשינו לחייל חבישה על הראש. אמרתי לדנגור תשים לו משהו שילחץ לו ושישכב פה".

סיפורו של אלכס פורדי החובש מגולני: המג"ד קרא לי לבוא איתו, אבל החלטתי לרוץ לפצועי הטנק

פורדי. נפצע בראשו ליד הטנק

פורדי: "הייתי חובש בפלוגה א' של גדוד 12, לא בדיוק חובש כי לא סיימתי את הקורס, אבל שמו אותי עוזר של החובש דני ברגר. לא זוכר באיזה זחל"ם נסעתי, אולי של דני ביזר, אולי עם דב רוזנבלום. הגעתי לאיזה מקום שבו שכבו הרבה פצועים (סמוך למקום הפגיעה בזחל"ם המג"ד). פתאום מגיע חייל מהשריון בריצה ואומר שהטנק שלו נפגע ויש פצועים קשה.

"איך שאני בא להצטרף אליו, המג"ד מוסא פונה אליי ואומר לי להצטרף אליו והולך לכיוון התל. אבל לא הלכתי עם המג"ד, אלא עם החייל. למה? אם הייתי הולך עם המג"ד אני לא הייתי מדבר איתך עכשיו. מה שהחלטתי באותו רגע זה שאני צריך ללכת לאיפה שיש פצועים כי זה יותר חשוב.

"הצטרפתי לדנגור, עשינו את הדרך בריצה, לא היתה עלינו אש. הגעתי לטנק, ראיתי את עזרא פצוע ולידו עוד אחד פצוע. נתתי עזרה ראשונה מה שצריך. בשלב מסוים הפצועים ביקשו שאביא להם מים ושמיכות כי נהייה להם קר. איך ששמתי יד להביא ג'ריקן נפתחה עליי אש. חזרתי להסתתר מאחורי הטנק.

"אחר כך התחלתי לאבד סבלנות, רציתי לחזור אחורה להזעיק עזרה. הצצתי מאחורי הטנק לראות אם יורים ואז פגע בי כדור שחדר דרך הכובע פלדה ויצא מצד שני. נשרטתי מעל המצח, למזלי הכדור לא נכנס לגולגולת. שמתי תחבושת אישית ועליה שמתי את הקסדה. לא ידעתי בהתחלה איך נכנסים לטנק מלמטה, אבל בסוף הצלחתי. רציתי להוציא משם אקדח זיקוקים כדי לקרוא לעזרה.

"ראיתי בצד את ההרוג של הטנק, הוא שכב לכיוון תל עזזיאת. אני זוכר שעזרא ביקש שאוציא מהארנק שלו תמונה משפחתית. הוצאתי אותה ונתתי לו ותוך כדי כך ראיתי מאחורה את השם שלו. נשארתי שם עד שהקרב למעלה נגמר והגיעו אלינו. הייתי בבית החולים בנהריה ארבעה ימים ושוחררתי. אחרי יומיים נפלתי פתאום ואיבדתי את ההכרה לארבעה ימים בגלל הפגיעה בראש.

"לפני 20 שנה היתה כתבה במקומון ("שתי ערים") על עזרא, צלצלתי לעיתונאי והוא הפגיש בינינו בפעם הראשונה. עד אז לא חיפשתי את עזרא. הוא גר בחולון ואני בראשון לציון, ומאז אנחנו נפגשים מדי פעם".

גולן: "בכל הזמן ששכבנו שם אני לא זוכר חיילי גולני שעולים על התל. שמעתי את הקרב, אבל לא ראיתי אף בנאדם במשך הזמן ששכבתי שם, גם לא ראיתי זחל"מים שעברו אותנו. אי אפשר היה לעבור. הטנק עמד על הדרך, וזו הדרך היחידה להגיע למעלה. היינו 40 או 50 מטר קרוב לגדרות. אבל בינינו לבין התל לא עבר אפילו זבוב כל משך הזמן. אני לא ראיתי אף אדם. ההיגיון אומר שאם היו עוברים שם רכבים, הם היו עוזרים לנו. אם הייתי רואה מישהו שעובר לידינו ולא נעצר הייתי מקלל אותו שהוא לא עוזר לנו. אני יודע שדנגור רץ פעמיים וניסה להזעיק ופעמיים לא הצליחו להגיע אלינו. הוא עשה דבר הרואי".

דנגור: "בינתיים מת מולכו. אם מפצעיו ואם מפגיעה נוספת. נשארו איתי מספר פצועים עליהם נמנה גם חיים כהן שפצע גדול נפער במצחו. גם אותו חבשתי בעזרת החובש שהבאתי עימי. היינו מנותקים בתוך התופת מתחת לטנק. מעל לטנק המשיכו להתעופף קליעים ופגזים והיתה סכנת התלקחות או פיצוץ תחמושת. האחרים רצו לצאת ממחסה הטנק. החזרתי אותם משום שבאותו מעמד זה היה המקום הבטוח ביותר בשטח. על אף המצב הקשה התנהגו הפצועים בשקט מופתי. משאלתם היחידה היתה שאדאג לפינויים".

מימין: עודד גולן, עזרא ברוש וחיים כהן

כהן: "את מולכו היו יכולים להציל. אני אומר את זה בלב שלם, לא יודע למה השאירו אותו בשטח. הוא נהרג מפגז המרגמה שנפל עלינו. שמעתי אחר כך כל מיני סיפורים על מולכו, אבל רק אני ידעתי מה קורה איתו. אחר כך שבועיים לא הייתי יכול להירדם. אני הייתי שומע אותו בלילה צועק לי".

דנגור: "כעבור כמחצית השעה החלטתי לחזור על מבצע ההתאבדות שלי. העדפתי לרוץ לאחור ולנסות למצוא מכשיר קשר מאשר לעלות על הטנק הפגוע שלנו ולנסות להפעיל את המכשיר שבתוכו. ידעתי שהפצועים לא יוושעו מגוויה נוספת או מפצוע נוסף. לפני שיצאתי ממחסה הטנק אמרתי לפצועים כי עליהם להתאזר בסבלנות משום שמסוקים כבר נמצאים בדרך על מנת לפנותם. בעודי מדבר כך נצבט לבי בקרבי כי ידעתי שאני בודה דברים. אמרתי להם להתראות ופתחתי במרוצה באותה דרך שמפקד הפלוגה תיאר אותה לאחר מכן כ'נתיב ההריגה'. הגעתי אל הטנק של ורסנו וראיתי מאחוריו את הטנק של מפקד הפלוגה, שהיה פצוע בכתפו הימנית. סיפרתי לו על מצבנו המחמיר והולך. הוא אמר לי שלא יוכל לעשות דבר מכיוון שנפגעו עוד טנקים, לרבות הטנק שלו. מאחורי טנק המ"פ ראיתי את מפקד המחלקה (מאיר צוק). רצתי אליו ושנינו תפסנו מחסה משום שפתאום ניתך עלינו ברד כדורים. מפקד המחלקה היה מגואל בדם. הוא נפצע בפניו מאש תול"ר. נהגו מישאל לוי נהרג. זו היתה מהלומה נוספת לדידי כי מישאל היה חברי הטוב גם מחוץ למסגרת הצבא. אבל הזמן והמקום לא אפשרו לי לעכל את הידיעה המרה הזאת. באותו רגע חשבתי אך ורק על הפצועים שלי מהתופת המשתוללת מסביב לטנק הפגוע.

"רצתי אל הזחל"ם של תחנת האיסוף הגדודית, ראיתי את הטנקים ערוכים מאחורי סוללה בעמדות אש של צלפים. ביקשתי זחל"ם ואלונקה, אך הראו לי את מספר הנפגעים הגדול בשטח ואת כלי הרכב המעטים שעמדו לרשותם. לא נותר לי אלא זחל"ם יחיד לאחר פינוי הפצועים. התרוצצתי כסהרורי עם חובש שחש לעזרתי, עמדנו חשופים לאש הצלפים, אובדי עצות. יוסי, מפקד טנק, צעק שניכנס לטנק שלו ונחדל להתרוצץ לפני שנחטוף כדור בראש. נכנסתי לטנק במקום איש צוות שנפצע ופונה. עשיתי זאת רק אחרי שוורסנו הבטיח לי כי ידאג לפינוי הפצועים וכי אני חיוני כאיש צוות למלא את מקומו של רוברט שנפגע. עכשיו נראה לי כי שיחק המזל לפצועים שלי, שלא מצאתי זחל"ם באותו מעמד משום שאילו העמסנו את הפצועים על זחל"ם היינו מסכנים את חייהם".

יולי 1967: מרים, אשתו של עזרא ברוש, ליד הגלגל המניע הפגוע של הטנק מתחת לתל פאחר. למטה: הגלגל המניע כיום

גולן: "רק כשהחל להחשיך הגיעו אלינו מהתאג"ד. אני זוכר שהרופא והחובשים הסתכלו ואמרו שכדאי לחתוך לי את הרגל. ואז הרופא אמר שכדאי שיחליטו בבית החולים. חבשו אותי ופינו אותי על הזחל"ם עם עזרא. באיזשהו שלב הפרידו בינינו, את עזרא לקחו לרמב"ם ואותי לנהריה. את הרגל לא קטעו בסוף".

ברוש: "החלו דמדומים, הגיע אלינו חובש, כנראה שזה היה זמיר כהן מגדוד 12. הם הורידו אותנו לתאג"ד, שם ד"ר ג'קי הורנר טיפל בי. הוא סיפר אחר כך שכשבדקו אותי הם מצאו אותי עם התמונה של הילדות שלי. עם התמונה הזו הגעתי לרמב"ם, ושם סיפרו לי אחר כך שלא יכולו לפתוח לי את היד ולהוציא את התמונה".

ד"ר הורנר, הרופא של גדוד 12, זוכר השבוע היטב את הפציינט: "עזרא הגיע אליי בהכרה על אלונקה עם תשע עשיריות רגל כרותה. נשאר רק חיבור עור וקצת שומן. כרתתי לו מיד, חבשתי את המקום, הכנסתי לו מורפיום לווריד ושלחתי אותו לפח"ח בהגושרים. למה אני זוכר אותו? כי הוא הגיע אליי עם תמונה של המשפחה שלו שהחזיק אותה בכוח, אי אפשר היה להוציא לו אותה מהיד. אני חושב שהתמונה הזאת זה מה שהחזיק אותו בחיים".

כהן: "לקחו אותי בהליקופטר לרמב"ם. הראש שלי היה מלא רסיסים, עד היום נשארו לי בגולגולת, היה לי רסיס בעין, עברתי ניתוח עמוק במצח, הורידו לי משם רסיס גדול ועוד רסיסים בכל הגוף, והי לי שבר פה ושבר שם. שכבתי ברמב"ם במיטה ליד יעקב העליון, הייתי כולי חבוש, אפילו אשתי לא הכירה אותי".

הדילמה של חמווי: במי לטפל קודם

בסיפור הקרב שלו על התל סיפר רב"ט יצחק חמווי כי כשירד למטה לאחר שהמג"ד נהרג הוא הגיע לצוות הטנק הפצוע. כשניסה לטפל בברוש הוא אמר לו – אל תטפל בי, תטפל בו כי הוא מתחתן בעוד שבועיים. כשעבר לעודד גולן, אמר לו התותחן – אל תטפל בי, תטפל בו כי הוא מוזמן לחתונה שלי.

עודד גולן: "אכן הייתי לפני חתונה, אבל אני ממש לא זוכר את המקרה הזה".

ברוש: "לא זוכר דבר כזה. לפי מקום האירועים והשעות, נראה לי שחמווי הגיע לצוות של יעקב העליון".

חיים כהן & עזרא ברוש

כהן: "לדעתי עזרא היה צעיר וקצת פזיז שעלה עם הטנק לבד מול המוצב. לא עולים ישר ומסתערים כשאתה לא יודע מה יש שם. אמרתי לו שיעלה לאט ולא לעלות סתם ככה. הוא היה צריך לתפוס עמדה שקשה לפגוע בו, כמו שעשו טנקים מאחורה. כל המפקדים האלה בטנקים ההם היו בסיני (מבצע קדש) וידעו פחות או יותר מה לעשות. מצד שני, ברוש עשה את העבודה או מה שאמרו לו לעשות. הוא לא אשם, אולי הפיקוד אשם. המג"ד אמר לו להגיע לאיזו נקודה וברוש רצה להראות שהוא יכול להגיע".

ברוש: "חיים כואב את זה שהוא נפצע, אבל מקלען בקושי רואה עשרה מטר ימינה ועשרה מטר שמאלה. הוא רואה רק קדימה. הוא לא רואה את כל התמונה ולא הוא מקבל את הפקודה. כשאני קיבלתי פקודה ממוסא קליין בדרך ההטיה שעולים חזיתית, אז עולים חזיתית. אני נוסע ראשון והמג"ד אחריי. כהן לא ידע מה התוכניות, הוא לא ידע שהיינו למעלה בעין א-דייסה וירינו. הוא מקלען והוא סקנד דרייבר שצריך להחליף את הנהג במקרה שהוא נפגע. עד הפגיעה הוא לא ידע מהחיים שלו מה קורה. רק בדיעבד. אני ידעתי שאני מוביל את כל החטיבה. זו היתה משימת התאבדות. אמרתי אח"כ לאשתי – כל סוריה יורים עליי. אז בדיעבד הוא אומר שהייתי פזיז מדי. כי מה קרה, פתאום הטנק נפגע וחיים כהן מצא את עצמו מתחת לטנק עם פצועים, ואחרי זה לא ראיתי אותו יותר. יכול להיות שפינה את עצמו ורץ למטה, אבל אני אף פעם לא באתי אליו בטענות למה לא עזרת לי להתפנות. לעצם העניין, המפקד שלך, מוסא קליין, מסתער יחד איתך, אז אתה לא תסתער? אני הייתי עם דבקות במטרה והובלתי את הכוחות. שאלו אותי פעם מה חשבת כשאתה עולה מול התל הזה, אני אמרתי שפחד לא היה לי. להיעצר לא היה בשבילי אופציה. אני רציתי להסתער לתוך המוצב ולהיכנס בתור טנק בודד. לא חשבתי שאני נפגע, חשבתי שאני צריך להתקדם ולהוביל ולירות, במיוחד כשהמג"ד על ידי".

פגיעה בטנק. לדברי ברוש, החור בסיפון נוצר מפגיעת פצצת מרגמה של כוחותינו

הביקורת על תפקוד המ"פ

ברוש: "המ"פ שלנו נפגע מחבית גריז שעפה עליו כשהוא קיבל פגיעה בטנק שלו. זו חבית של 20 קילו, זה לא פשוט. חוץ מזה הוא לא היה מקצוען, לא לוחם, הוא לא היה בשדה הקרב. נכון, גם אני לא הייתי עד אז בשדה קרב, אבל אני הייתי באימונים, הוא לא היה גם באימונים. נמיר החליף בתפקיד את המ"פ הקודם, יריב בן אהרון. הוא היה איתנו אימון אחד בסך הכל. איך מינו אותו למ"פ, אני לא יודע. הזכרתי לגדעון נוימן (הסמ"פ) שהיינו בסדרת הכנה לפני מלחמת ששת הימים, אז בשבת לא נתנו לצאת עד שלא ננקה את הטנקים. לא היה לנו דלק, אז מה המ"פ הביא לנו? ארגז עם סינטבון. הוא רצה שעם זה נרחץ את הטנקים. בקרב עצמו הוא קיבל פקודות מגולני והוריד אותן אלינו. אבל בהמשך הוא לא שלט על הפלוגה שלו כי לא היה לו קשר איתי ולא עם הסמ"פ שלו".

גולן: "המ"פ היה 'נפל'. בשלב מסוים שמעתי בקשר שהטנק שלו נפגע והוא התחיל לדבר כל מיני דברים לא הגיוניים. הוא אמר שהוא לא רוצה להילחם ואז הצוות ניתק אותו מהקשר וניטרלו אותו. זה מה שסיפרו לי אחרי המלחמה".

ברוש מגיב לביקורת של קציני גדוד 12: למה לא לקחתם איתכם טנקים? הרי היינו ת"פ גולני

גולן: "לא ידענו על התל, הכל היה בהפתעה, אתה חושב שעזרא היה מסכים לנסוע כטנק בודד במקום שהוא לא יכול להתגונן ממנו ושיש שם כוח? כל הדרך שנסענו לא היה שום שלב שהטנקים נתקלו במכשולים שהם לא יכולים לעבור. הייתי במוזיאון גולני ואין שם התייחסות אחת לטנקים. אנחנו לא מופיעים לא בכניסה לתל פאחר ולא באנדרטה. החבר'ה שלנו נורא נפגעו מזה. עוד כששכבתי בבית חולים חבר'ה שלנו אמרו שגולני מתעלמים מאיתנו. אחרי שיצאתי מבית חולים זה כבר לא עיניין אותי".

ברוש: "גולני יכולים לעשות איזה ביקורת שהם רוצים, אבל פלוגה ז' של 377 מחלקת החוד תחת פיקודו הישיר של מוסא קליין הובילה את הכוח. שלא הזחל"מים יחטפו את התול"רים, אלא שהטנקים ינסו לחסל אותם. מלכתחילה, תל פאחר, 'שפרה', לא היתה האופציה שלנו. ידעתי שעולים לעין א-דייסה לתת אש עד שגולני כובשים את תל פאחר, משם יורדים, ממשיכים לבורג' בביל, נותנים סיוע למוצב רמת הבניאס (חירבת סודה) ומשם ניצול הצלחה ועולים לתל חמרה. זו היתה התוכנית שאני ידעתי. אני לא יודע מי יכול לחשוב בכזו טיפשות שדרך ההטיה היא הדרך להתקדמות הכוחות, כשיש לך מוצבים משמאל ומימין. אז מאיפה היה הרעיון הזה שיעלו משם לציר הנפט? ואני רוצה לשאול את שמיל (סמ"פ א' בגדוד 12) עם כל התיאוריות שלו בכתבות שהוא פירסם בבלוג: מישהו אמר לכם לא לקחת מאיתנו טנקים ולהורות להם לעלות לתל? איזו יוזמה הם רצו שניקח? אנחנו הרי ת"פ גולני, עובדים תחת פקודות. אני נפגעתי, איזו יוזמה הם רוצים ממאיר צוק (מ"מ 2 של הטנקים) כשהוא עומד מאחורי המג"ד? בכלל, מישהו דיווח שהמג"ד נהרג? אתה רוצה להשתמש בטנקים? בבקשה, אתה יודע שהם תחת פיקודך. זה שלא ידעת בתור מ"פ גולני להשתמש בטנקים, זה לא בעיה שלנו. מה יש לבוא אלינו בטענות? קחו את הטנקים, תעשו מה שאתם רוצים. אבל הם מקשקשים.

"הם סיפרו שנמיר התחבא מתחת לטנק ולא רצה למלא פקודות. אף אחד בפלוגה שלנו לא זוכר את זה ולא מאמין לזה. עובדה שהיינו למעלה וירינו, ואחרי זה ירדנו והתקדמנו. התוכנית השתבשה בגלל דבר אחד – שהם לא יכלו לעלות עם הזחלים. מוסא קליין החליט שלא עולים מעין א-דייסה לציר הנפט. שיקול הדעת שלו אולי לא היה במקום, אבל כל זה היה תוך כדי הפגזה נוראית. אתה לא יודע מי יורה עליך, ובחלק מהזמן ירו עלינו כוחות שלנו, וזו זכותו של המפקד להחליט במיוחד כשמאיצים בו להתקדם מהר.

"גולני מחקו את השריון מהקרב הזה, כמו שהם מחקו את המחדלים שלהם. כמו שטייחו את זה ככה כל הקצינים התקדמו הלאה, כל אלה שאמרו אל תעירו דובים ישנים. היתה מערכת טיוח וחילקו צל"שים כמו אני לא יודע מה. במהלך הקרב היו כמה חיילים מגולני שהלכו לאייש זחל שעמד נטוש, ואז ירו עליהם מהתל, נפגעו כמה חבר'ה ואז הטנק של אמנון ישראלי ירה לשם ופגע. אז אחרי זה אומרים עלינו שלא עשינו כלום? אם מישהו היה נותן לנו פקודה, החבר'ה היו עושים את זה. זה לא חבר'ה שמפחדים, הם פשוט לא ידעו מה קורה וחיכו לפקודות".

עזרא ברוש מחזיק צילום שבו תוחקר ע"י צוות תורת חש"ן בסתיו 1967. לשם כך הוסע במיוחד ממחלקת השיקום בבית החולים תל השומר לתל פאחר

הצל"ש לברוש

בעיטור המופת לו זכה ברוש נכתב: "בקרב תל פאחר פקד סגן עזרא ברוש על מחלקת טנקים שהובילה את הכוח התוקף. בטווח 100 מטר מגדרות המוצב נפגע הטנק שלו מפגזי טנק סורי ואש בזוקות. אנשי הצוות פרט לנהג נפצעו וביניהם סגן עזרא ברוש, שאחת מרגליו נקטעה. למרות פציעתו הקשה השתלט על צוותו ופקד על ריכוזם בחסות הטנק הפגוע. הוא וידא את אבטחתם וחבישתם ע"י הנהג שלא נפצע ועודד את רוחם משך כ-4 שעות, פרק הזמן ששהו פצועים באיזור מוכה אש עד לפינויים".

ברוש: "אני זוכר שאיחרנו לטקס קבלת הצל"ש שלי מהמח"ט אורי רום. היה יום גשם ונתקענו ליד נתניה. הגעתי לטקס בכורדני בדיוק כשהוא נגמר וכולם יצאו החוצה. ואז לכבודי כולם נכנסו חזרה. עליתי ואמרתי תודה רבה, אבל זה צל"ש לכל המחלקה שלי".

סיכום האירוע

כהן: "אני זוכר כמו היום איך עלינו ועלינו עד שנפגענו. לא יכול לשכוח את זה. שכבתי אחר כך בבית חולים ואף אחד לא בא אליי מאז, לא שאלו אם אני הרוג, חי או מת. הקרב הזה היה מיותר. לא היו צריכים לעלות לתל בצורה כזו, אלא לעבור על ידו ולחכות".

גולן: "האמת, בדיעבד מזל שלא הגיע אלינו אף טנק לחלץ אותנו. מי שהיה מגיע היה נפגע. הפלוגה לא פעלה כפלוגה, לא היתה מטרה מוגדרת. מכל מה שנאמר לנו לא הזכירו את תל פאחר, לא הזכירו לעלות בדרך הנפט, לא הזכירו שום דבר. יצאנו בלי מודיעין מספיק. בורג' בביל נחשב למקום החזק יותר, לא תל פאחר. וגם על תל פאחר אמרו לנו שמקסימום תצטרכו לזרוק רימוני הלם. אף אחד לא הזהיר שבתל פאחר מרוכז כוח שעליו מבוססת כל ההגנה הסורית על הרמה. אמרו שאנחנו צריכים לרוץ קדימה, גולני יבואו איתכם ואם תהיה התנגדות הם יטפלו בזה. לא הצלחתי להבין בדיעבד מה אנחנו חיפשנו במקום שהגענו אליו. מכניסים אותי למקום שאני לא יכול לירות עליו, שאני לא מוגן ממנו. אם זה תל שעליו צריך להילחם, למה מכניסים אותי תחתיו? מה ההיגיון? צריך להיות משוגע בשביל לעבור מתחת לתל".

דנגור: "לקראת ערב חנינו ליד מוצב בורג' בביל שטוהר. אנשי הרגלים החלו מתקבצים. נתברר שהפלוגות דולדלו כדי המחצית. כל אותה עת לא חדלתי לחשוב על הפצועים שהשארתי בשטח, חבריי לצוות ולמחלקה. נרגעתי רק לאחר שהראה לי החובש את טפסי הפצועים של חבריי, אשר פונו מבלי שייפגעו שוב. אז גם נודע לי כי הטנק של יעקב העליון, אותו קיבלנו כתגבורת לפני הקרב, נפגע וכי כל אנשי הצוות נפצעו. התמונה מתחת לטנק לא תמוש מעיניי הרבה זמן. הן בגלל זוועות המלחמה והן בגין אומץ לבם של חבריי הפצועים".

תרשים משטח הקרב