שיניתי את התוכנית הגדודית ותקפנו ממערב

מודיעין בסיסי, תוכנית חפוזה, קשר לקוי ולוחמים לא מיומנים – אלה היו נתוני הפתיחה של גדוד 33 שנשלח ע"י פיקוד צפון לתקוף בגזרת דרדרה, ולהוות למעשה פעולת הסחה למאמץ ההבקעה העיקרי בצפון הרמה * המ"פ יואב חורין מספר איך חייליו והוא נעו בתוך סבך הפטל של שטח הפג'ר בדרך לכיבוש תל הילאל

חורין כותרת

יואב חורין, מ"פ ג' בגדוד 33, על הגדרות המזרחיים של מוצב תל הילאל

ממרומי תל הילאל 2014 רואים היטב את השדות המעובדים בקפידה הגובלים בחולתה/יסוד המעלה, אבל שייכים דווקא לקיבוץ גינוסר. פעם השדות האלה היו סבך קוצני שדרכו עברה פלוגה ג' מגדוד 33 בדרך למוצב שממעל. הדוקטרינה הצה"לית גרסה שמוצבי אויב כובשים מהעורף שלהם, אבל מי שיביט במפה (בהמשך הכתבה) המשרטטת את מסלול כיבוש מוצב תל הילאל בצהרי ה-9 ביוני 1967, ימצא שכאן הביצוע היה הפוך. הכוח עלה וטיפס מהחזית המערבית, כאילו מדובר בצבא של מתאבדים.

אלא שבשיחה עם יואב חורין, המ"פ שפיקד על כיבוש תל הילאל, מתגלה שהעלייה הזו היתה מחושבת, מתוכננת, וכנראה אפשרות טובה יותר מהתוכנית המקורית שהוכנה על-ידי הגדוד. חורין עצמו היה זה שתיכנן כמה שעות קודם לכן את תוכנית הקרב, הגדוד אישר והעסק הזה עבד. בשעה 12:18 נרשמו ביומן פיקוד צפון המילים – "תל הילאל בידינו".

חורין, בן 76 מאיילת השחר, התגייס ב-1958 ועבר מסלול פיקודי בנח"ל, השתחרר בדרגת סגן, הוצב במילואים בחטיבת אלכסנדרוני החדשה והפך למ"פ. ב-1966 נעשה אימון הקמה מחדש של חטיבה 3, הוותיקים הוחלפו בצעירים והיחידה התגבשה. חורין, שהוצב בגדוד 33, מספר שרק שליש מהחיילים היו ברמה של לוחמים. היתר היו יוצאי חיל האוויר, חיל הים, גדנ"ע ועוד, רובם עולים חדשים, שעברו שלושה חודשי אימון. במקומו של המג"ד הקודם אפרים ריינר מונה סא"ל איציק חלפון, שעבר מסלולי פיקוד בגולני.

בשלב הגיוס לקראת מלחמת ששת הימים היה חורין בן 28, נשוי עם שני ילדים. הגדוד עבר לשטח כינוס באיזור אליפלט. חורין זוכר שבאחד הימים קיים תרגיל אש פלוגתי בסיוע מרגמות בשטח הררי באיזור עמיעד/כחל. בזמן התרגיל נפלו הפצצות סמוך ללוחמים, ומח"ט 3, סא"ל מנו שקד, שהגיע לצפות, העיר בלחש לחורין: "נדמה לו שזה היה קרוב מדי". חורין מספר: "לא עניתי לו. חשבתי שאם זה יהיה בזמן אמת, אז זה מה שצריך".

בתקופת ההמתנה, בעקבות תזוזות של הצבא הסורי, חולקו גדודי החטיבה לאיזורים שונים. גדוד אחד התמקם בקיבוץ דן, השני באיזור גשר בנות יעקב, גדוד אחר באלמגור, ושתי פלוגות מגדוד 33 בחוסניה – באיזור צומת יסוד המעלה. חורין עצמו ישב בפילון, בפלוגה העורפית ביותר.

לחטיבה בפיקודו של מנו שקד לא נועד מקום בתוכניות תקיפת הרמה. היא היתה מתוכננת למגננה בלבד. זאת ועוד: לקבוצת פקודות שהתקיימה בפיקוד צפון ביום חמישי בלילה ה-8 ביוני, יום לפי כיבוש הרמה, חטמ"ר 3 כלל לא הוזמנה. קבוצת פקודות או לא קבוצת פקודות – שקד גילה בראיון כאן כי לא התכוון לשבת בחיבוק ידיים כשצה"ל יתקוף ביום פקודה.

חורין בביתואני שואל את יואב חורין אם כמ"פ הוא ידע על תוכניות התקפה כלשהן, והוא עונה בשלילה: "ידענו שאנחנו מיועדים רק להגנה. אלה מגולני שהלכו על תל עזזיאת [גדוד 51] התאמנו על מודל וידעו על כל פיתול וכל תעלה. אנחנו לא ידענו כלום, אצלנו זה בא מהרגע להרגע".

על פעילות גדוד 33 בימי המלחמה הראשונים הוא מספר: "ביום הראשון היו הפגזות כבדות מאוד על הגליל, ואז נכנסנו לקרקע, התחפרנו והתבצרנו. הסורים הפגיזו ישובים וקיבוצים ותקפו את מוצב אשמורה. היו שם שבע עמדות בטון ותעלת לחימה שהלכת בה זקוף, ואי אפשר היה להילחם מהתעלות, רק בעמדות. הם הפגיזו, וכמעט כל מה שהיה על פני השטח, כמו צריפים, נהרס. זה לא הסיפור שלי, אבל זה כרקע. המחלקה שישבה שם היתה שייכת לגדוד שהחזיק את גשר בנות יעקב ומשמר הירדן, ומחלקה נוספת שהיתה בגשר הפקק. לכוח שם [באשמורה] היה הרוג אחד, מ"מ פצוע קשה ועוד פצועים, והם נסוגו משם. הגיע כוח שלנו בפיקוד המג"ד חלפון על שני זחל"מים, שהיו בקו חולתה, עם קומנדקרים ועם סמג"ד הגדוד השני, והם השתלטו מחדש באש על אשמורה.  ממה שראיתי אחר כך הסורים קידמו תול"רים על דרך הפטרולים שלהם. אני אחר כך הייתי שם וראיתי את הזווילים. הם ניטרלו את העמדות והיה קשה להילחם בחוץ. הסורים ירדו רגלית והגיעו אל מחוץ לגדרות.

"קיבלתי הודעה להתייצב במיפקדת הגדוד באיזור צומת יסוד המעלה, ומשם הסמג"ד אמר לי תיסע לאשמורה. הגעתי לשם, בכניסה היתה עמדת בטון, על ידה עמד ג'יפ תול"ר, רצתי לעמדה, שם היו המג"ד איציק חלפון ומ"מ הסיור והיתה להם בעיה: אחרי שהם השתלטו על אשמורה הם החלו לחטוף אש צלפים מאוד מדוייקת. היו פצועים, והם ניהלו מלחמה לתפוס את הצלפים האלה. אני נכנס לעמדה ואז הג'יפ תול"ר שבחוץ קיבל פגיעה ונדלק, והיו שם שני פצועים. מישהו צעק שצריך לפנות, ואז אמרתי יאללה. לקחתי פצוע אחד ופיניתי אותו לג'יפ שלי ואחר כך חזרתי למג"ד וקיבלתי פקודה להיכנס בלילה לאשמורה ולהחליף את הכוח שהיה שם. בלילה היו שם חלק מהפלוגה שלי. אחת ההוראות שלי, בעקבות מה שלמדתי מהמצב באשמורה, היתה להכין עמדות לחימה מחוץ לעמדות הקיימות, ועם שחר להיות מוכנים להתקפה. בלילה ראינו אורות מחוץ לגדר, כנראה של סורים שחיפשו נפגעים שלהם. בשהייה שלי שם במשך 24 שעות היה לי ברור שהמקום נשלט, נחות, מטווח, מסוג הדברים שהפנמתי מהסיטואציה שם.

"בצהריים נקראתי לקבוצת פקודות ראשונה של הגדוד – תקיפה על דרבשיה מדרום לגונן. הציגו תוכנית מסודרת, כל מה שצריך. אנחנו מדברים על היום השלישי למלחמה [יום רביעי, 7.6]. נתתי פקודה לאחת המחלקות שלי, שתתאמן ככוח פורץ. הם קיבלו אמצעים ואנשי חבלה, ואנחנו יצאנו לסייר ולראות נתיבי גישה איך מגיעים. בסופו של עניין היו כל מיני שיקולים אם כן להתקיף או לא להתקיף. עבר יום רביעי, אמרו שזה יהיה ביום חמישי, אבל ביום חמישי לא קרה כלום. בינתיים קיבלתי את האנשים שלי בחזרה [ממוצב אשמורה] והיינו בחורשה על יד שדה אליעזר. לפנות ערב אני פוגש את מ"פ המסייעת. המרגמות שלו היו בצומת אשמורה על דרך מע"צ. הוא מספר לי שהם חטפו שם הפגזה איומה. הפגזים פוגעים בעצים ויש לזה אפקט של רסס. לא עוברות כמה דקות ואנחנו חוטפים הפגזה על החורשה ליד שדה אליעזר. הייתי עם הסמ"פ, רצנו לחורשה, הוצאנו את החיילים לשטח פתוח. חפרתי שוחה במהירות שיא ושם עברתי את הלילה".

ואז מגיע יום שישי. "יום שישי בבוקר, קבוצת פקודות במיפקדת הגדוד על יד שדה אליעזר. הידיעות אמרו שהסורים בנסיגה, שהתצפיות לא מגלות פעילות, והמשימה של הגדוד היא לכבוש את מוצב דרדרה הערבית ותל הילאל, ולנצל הצלחה לגב הרמה. התוכנית הגדודית אומרת עבורי להגיע לצומת אשמורה דרך מע"צ, ומשם להגיע ברגל לדרך הפטרולים הסורית שחיברה בין המוצבים שלהם ולהיכנס לתל הילאל מאחור, ממזרח".

תל הילאל 67

איזור מוצב תל הילאל, ע"פ מפת פיקוד צפון 1967

מה המודיעין שקיבלת על תל הילאל? "נתנו לי תצ"א ואמרו לי תתכנן ותחזור לאישור. התצ"א מראה לי שזה מוצב מאורך, שיושב על הפאה הדרומית של תל הילאל כשהחצי הצפוני כולו ממוקש. המוצב מחופר ומבוצר, יש בו שתי גדרות פנימיות היקפיות, גדר חיצונית ובין הגדרות מוקשי נ"א. החלק המבוצר ביותר של המוצב, עם תעלה נוספת, פנה דרומה לכיוון אשמורה ולכיוון דרך הפטרולים הסורית. ברור שהשער האחורי של המוצב מוגן היטב. המוצב הזה שולט מערבה, דרומה ומזרחה, ונקודת התורפה היחידה היא מצפון, בגלל שזה שטח מת מבחינת הסורים ושם נמצאת הדלתה של הפג'ר, שהיתה סבך מאוד גדול. מניתוח של הקרקע אמרתי שדרך הסבך הזה אני יכול לנוע, ואם אני אתגלה אני יכול להסתתר. אולם לפי התוכנית הגדודית יראו אותי מתחילת התנועה, האיזור מטווח ונצפה, ויחכו לי. ראיתי מניתוח פני הקרקע שאם אני נצמד למרגלות תל הילאל, אני בשטח מת עד שאני מגיע למעלה".

חורין בצעירותו

חורין ב-1967

שיתפת מישהו במחשבות האלה שלך? "לא, אני יושב לבד ומתכנן, משהו כמו עשר דקות. אחרי זה חזרתי לאישור תוכניות למיפקדת הגדוד ואמרתי שאני רוצה לשנות את התוכנית, ושהתוכנית שלי היא לתקוף מצד צפון מערב. יש סגירות של ארטילריה, ואת הסיוע הארטילרי ניהל המג"ד חלפון עד שנהרג. חיברו לי תול"ר ומק"כ מהמסייעת, וצוות המאגים שלי היה בסיס אש שהיה צריך לחפות על התנועה. אני חוזר לפלוגה עם התצ"א הזו, ויש לי מחלקה שהתאמנה על פריצה עם כל הציודים. אני מטיל על הסמ"פ שלי, עמי קרש, להוביל את התנועה ואחר כך לפקד על הפריצה, ואני מקצה לשתי מחלקות אחרות שאחת תלך בצד הדרומי ואחת לצפוני. אני כל הזמן הערכתי שהבעיה העיקרית תהיה בצד דרום. אני נותן תדריך קצר למ"מים ולמש"קים. היה ברור לי שאני צריך לעבור את צומת דרך אשמורה כמה שיותר מהר, כי זה מטווח. שעת הש' נקבעה לעשר בבוקר, וטנקים של הגש"פ שהיו מדרום לגשר הפקק צריכים לפתוח באש על ג'לבינה. אני אומר למ"מים תגמרו את התדריך, תעלו על המשאיות, כי ברגע שיש הוראה לזוז צריכים לעבור באיזור המוכה. אני חוזר לגדוד, מחכים למח"ט, מגיע מנו והוא אמר בדיוק שלושה משפטים. ממה שאני זוכר הוא אומר ככה: הולך נוהל קרב משוגע, כל אחד לוקח מה שהוא יכול, בהצלחה. אולי קצת שיבשתי משהו, אבל זה מה שהוא אמר. בחטיבה תחת פיקודו היו הרבה יחידות, גם צנחנים וגולני וטנקים, שנכנסו יותר מאוחר. ואנחנו מתחילים לדהור, עוברים את הצומת בשלום".

החבר'ה מרוצים שסוף סוף יוצאים לקרב? "לא זוכר מה היתה האווירה, אבל עד שאתה לא חוטף אתה לא מבין כל כך את המשמעות של מלחמה. אני זוכר שנתתי הוראה לקחת הרבה עשן למקרה שנתגלה, חביות של עשרה קילו, היה פעם דבר כזה, כדי שאם ניתקע בדלתה של הפג'ר שנוכל לעשות פעולות כשאנחנו חשופים. יצאנו לדרך, עברנו את הצומת לפני שהתחילו ההפגזות, שם היה אחר כך גיהנום, חלק מהמסייעת וחלק מהתאג"ד, והיו שם הרבה נפגעים".

אתם בעצם הכוח הראשון או השני ב-9 ביוני שמבקיע את קו המוצבים הסורי. "נכון. נכנסנו לשטח במשאיות של קואופרטיב גליל עליון, משאיות די גדולות שנועדו להוביל סחורה ולא יודע מה. אנשים ישבו על הרצפה. הפלוגה נסעה בשתי משאיות, ולבסיס האש היה לנו קומנדקר. נסענו צפונה על דרך מע"צ עד נקודת התחלת ההליכה, ושם אני מזהה למ"ממים שלי את הנתיב. אני חוזר לבסיס האש, הוא היה ממש ממערב לתל, וכלל תול"ר, שני מק"כים ומאגים".

מחוץ לגדרות של תל הילאל

מבט על מוצב תל הילאל מדרך הפטרולים הסורית

בתור תושב איילת השחר הכרת את האיזור הזה? "לא. עברתי שם באשמורה הרבה פעמים, אבל אף פעם לא הסתכלתי על זה דרך המשקפיים של מי שצריך להגיע לשם בקרב".

לפני שעולים לתל הילאל: מה היתה בשבילך הרמה הסורית כתושב איילת? "מהפעילויות של הסורים נפגעו משקי הקו הראשון – גדות, חולתה, יסוד, דן. אנחנו באיילת תמיד היינו בהצגה הכי גדולה בגליל, עמדנו וראינו את חילופי האש ואת הקרבות כשהם התחילו לחפור את תעלת ההטיה ["הקרב על המים"], אבל אף פעם לא היינו בתוך האש. הישובים של הקו הראשון סבלו מאוד, בעיקר גדות. פעם מישהו סיפר לי שאחרי הפגזה סורית גדולה על דן, לא בששת הימים, היתה שם עזיבה מאוד גדולה. היה מקרה ב-59 שרועה מגונן נרצח על יד נוטרה, ומזה התפתחה תקרית שלמה. בתל קציר היו תקריות, אבל לא באיילת".

נחזור לתל הילאל. "אני ממקם את בסיס האש, אני מזהה להם איפה המוצב שיושב בחלק הדרומי של התל, ובצד צפון שלו יש כמה סלעים גדולים. אני מראה למפקד הסיוע, שאין לו מכשיר קשר, שמהסלעים האלה וימינה לשם צריך לירות ושהחיפוי יהיה לפי תצפית. כשהתחלנו ללכת אני רואה שהתול"רים יורים על הסלעים, אבל כבר לא היה לי קשר איתם. אני הלכתי והם יכלו לראות את התנועה ולחפות. קדימה היתה מחלקת הפריצה שעמי קרש הוביל, אחריהם אני הלכתי עם החפ"ק הקטן שלי, שני קשרים ורץ, ואחרי זה המחלקות לפי סדר הכניסה שלהן".

איך זה שלא היה לך קשר עם הסיוע? שמע, זה לא הצבא של היום שהולכים עם מכשיר קשר באוזן. אספר לך משהו שלא קשור. במלחמת יום כיפור היינו חטיבת הרמה וגייסו אותנו. באנו למחסן החירום של הגדוד והוא היה ריק. לקחו משם את כל הציוד לרמת הגולן. שלחו אותנו לגדוד אחר להצטייד. קיבלנו רובים צ'כיים, אפודים אנגליים, בלי מכשירי קשר, בלי כלום. לאט לאט הצטיידנו בעצמנו. אנחנו אמרנו – הצבא לא יפתיע אותנו יותר. כשהשתחררנו אחרי חצי שנה היה לנו במחסן איזה 40 מ"ק 25 שלנו, פרטיים. עד כדי כך היה חוסר אמון בצבא. כשהחלה התנועה לתל הילאל לא היה לנו קשר עם הסיוע, ומפקד הסיוע היה בכלל מישהו מפלוגת מיפקדה. ואיזה מכשירי קשר היו לנו? מ"ק 10, מכשירי יד כאלו, לקשר עם הגדוד, ומכשירי קשר ידני לקשר עם הפלוגה. בקיצור, התחלנו ללכת וזה סבך נוראי, בעיקר פטל, קנה, שצריך להשכיב אותם וללכת עליהם כדי להתקדם. אנחנו הולכים לאט, לא יורים עלינו, אבל מתחיל לחץ מהגדוד. החלק הזה של ההתקרבות, לצלוח את הסבך הזה, לקח שעה. וברגע שצלחנו אותו נצמדנו לדופן של תל הילאל, היינו בשטח מוגן והגענו עד לנקודה שמשם צריכים לעלות. שם עצרנו להתארגנות עד שהגיעו כולם".

כמה מניתם? "80 חיילים. מחלקות גדולות, מילאו אותנו".

עמדה הרוסה בתל הילאל

מבנה הרוס בחזית מוצב תל הילאל

ועד אז עוד לא גילו אתכם. "בתוך הסבך אתה הולך, והסבך מגן עליך. ברגע שיצאנו מהגשר למטה וירדנו מדרך מע"צ, אחרי חמישה מטר היית בתוך הסבך. היה שם ג'ונגל. היום יש שם מטעים. לא מזמן פגשתי את מפקד מחלקת הפריצה, שמו היה אדם [לסלו], ומה הוא זכר מכל הלחימה? הוא אמר לי – אני זוכר שאנחנו נלחמנו בפטל. למרגלות התל עצרנו והתארגנו, ואז עלה בדעתי רעיון. היו לי מרגמות 52, אמרתי תקחו רק עשן והשארתי אותם בתחתית התל עם קשר שיתנו לי עשן על התל למעלה. אין קשר עין, זה הכיוון ואני אתן לכם הנחיות ימינה או שמאלה. לקחתי את שלושת הרגמים, שמתי על ידם קשר ואמרתי להם אתם יורים לפי פקודה שלי. תוכנית האש הארטירלית היתה כזאת: בתחילת התנועה עשר דקות של ירי ארטילרי על תל הילאל, ובשלב הפריצה חמש דקות של אש ארטילרית מרוכזת על התל עצמו. זו היתה תוכנית האש.

"כשאנחנו מתארגנים אני מסתכל דרומה, אני רואה כוח שלנו הולך בשולי אשמורה. זו היתה פלוגה א', וראיתי איך ההפגזה יורדת עליהם. היו שם ארבעה הרוגים וכמה פצועים. בשלב הזה שאנחנו מתקדמים לנקודת ההמתנה הזו, חלפון מחליט שהוא מפעיל כוח עתודה שמבוסס על מחלקת הסיור של הגדוד עם חיילים מהמסייעת, איזה 30 חייל שאספו מן היקב ומן הגורן [הערה: זו היתה החלטה שנבעה מהלחץ הרב מהפיקוד והחטיבה להתקדם כמה שיותר מהר]. כוח עתודה גדודי ישב באשמורה, מפקד עליהם דודיק שליט והמג"ד מחליט שהוא מפעיל אותם לפי התוכנית המקורית. אני מקבל את זה בקשר, מעדכן את החבר'ה שלי. מה הם קלטו או לא, את זה אני לא יודע, אבל ברור בתודעה שלי שיכול להיות שמצד שני של התל יש עכשיו חיילים שלנו. הם מתקדמים מאוד מהר, תופסים את דרך הפטרולים הסורית ונעים לעורף המוצב [מדרום], הסורים נוצרים את האש וכשהם מגיעים עשרות מטרים מהתעלות הם חוטפים מכת אש קשה, הקשר נהרג, נותק עימם הקשר, דודיק נפצע קשה ומתפנה בכוחות עצמו, והם נשכבים שם מרותקים בקפל קרקע. לדבריהם, הם ראו הרבה חיילים סורים שברחו מתל הילאל, ירו ופגעו בחלק מהם, אבל יש להם יותר ויותר נפגעים.

מתוך יומן מבצעים פצן

9.6.1967, מתוך יומן המבצעים של פיקוד צפון

"סיפר לי מישהו משם, ממחלקת הסיור, שהיה איתי בקשרי עבודה, הוא אומר לי אחרי 30 שנה – שהיה שם גוריאנוב שהוריד להם את הראש והם שיתקו אותו עם בזוקה. ושם הם שוכבים, אין קשר איתם, הזנב של הכוח נסוג רגלית, אבל עיקר הכוח איזה 20 איש שכבו שם. ובינתיים אנחנו מתקדמים למעלה וזה מאוד תלול. אני חושב שאולי רק 20 מטר מהגדרות ו-50 מטר מהעמדות, רק אז אנחנו רואים את המוצב. אני מפעיל את תוכנית האש והיא יורדת ממש על קו הגדרות, ומתחילים לפרוץ לפי התרגולות. זה היה כל כך תלול שהרתקים היו צריכים לעמוד בשביל לירות. אבל הארטילריה עשתה את העבודה.

"מפעילים בונגלור מתחת לגדר החיצונית והוא לא מתפוצץ. מפעילים פעם שנייה וזה חותך את הגדר, ואז התרגולת בצה"ל היתה שאתה לא עוצר לטפל במוקשים, אתה רץ עליהם. כי הטיפול יכול לעלות ביותר נפגעים. בקיצור, החבלנים חצו בריצה את שדה המוקשים ומצאו פירצה כתוצאה מארטילריה. פתאום מהארטילריה שלנו יש לנו פצוע. ברגע שנגמר הסיוע הארטילרי אני אומר לכוח הפריצה להשתלט על קו העמדות הראשון. אני אחריהם, כולנו רצים על המוקשים, אף אחד לא מתפוצץ. אלה היו מוקשי נעל, אבל כנראה בדיוק בנתיב שלנו לא היו. אחר כך פוצצנו על נתיב הפריצה איזה שני מוקשים.

"ההשתלטות על קו העמדות הראשון זה בלי התנגדות, אבל אחד החיילים של הכוח הפורץ פשוט מסתער פנימה. אני רואה אותו רץ ואנחנו צועקים לו, והוא המשיך עד הצד השני ושם הוא נהרג. ואז מתחילים להיכנס הכוחות. בהתחלה אני מכניס דרומה את המחלקה של הודי בר, שם הערכתי תהיה עיקר הלחימה, ואחר כך את המחלקה שהולכת צפונה, של נתן גור, ואני עומד בצומת והחיילים מבולבלים, ואני מכיר כמעט כל חייל. אני שואל כל אחד למי אתה שייך? אתה הולך שמאלה, למי אתה שייך? אתה ימינה. ועדיין היו כאלה שהחליפו צד. והודי מתקדם, וברגע ששני הכוחות האלה יצאו אמרתי למחלקת הפריצה להשתלט על מרכז היעד לפי התרגולות הרגילות, ואני הולך בכנף שלהם.

מבט מתל הילאל

תצפית מתל הילאל לשטח ישראל. השדות המעובדים מימין היו ב-1967 הסבך הקוצני שדרכו נעה פלוגה ג'

"הערכתי שהלחימה תהיה בצד הדרומי, שם הלך הודי. בחלק הראשון הצד הזה היה ריק, אבל אחר כך עלו מולו שני חיילים סורים. הם יורים אחד על השני ומפספסים, ככה סיפר הודי, והוא לוקח איתו קסדה שיש בה שני חורים, אחד משלב של ההפגזות ואחד מתוך הלחימה עצמה שהוא חטף. הקשר שלו היה לו חור בקסדה של קליע שעבר מצד לצד. בסופו של עניין הסורים נסוגים ונפגעים. גם בהשתלטות על המרכז אין בעיה מבחינת התנגדות. אני מגיע לצד שני ומתרומם פתאום מישהו מהכוח של דודיק [פלוגת העתודה שהגיעה מדרום]. שואל אותי חייל מי אלו, אני אומר לו אלה שלנו, אל תירה. זיהיתי אותם כי למסייעת היו קסדות אנגליות.

"במהלך הטיהור הגיע הודי לאיזה בונקר וזרק רימון פנימה. יותר מאוחר הוא ירד לשם ועל המיטה שכב הרוג, ואחר כך כשמישהו משלנו בא לחטט, הוא מצא סורי מתחבא מתחת למיטה.

"הלחימה העיקרית היתה בצד הצפוני. היתה שם פינה שאליה הסורים ברחו. כשהכוח הגיע לצד המזרחי בתעלה הצפונית, החייל המוביל נהרג והמ"מ נתן גור נפצע קשה. היה שם עוד קצין בכוח, הוא הסתער קדימה, עבר את העיקול ונהרג. סמל המחלקה היה מעבר לעיקול, ניסה לזרוק רימון, נהרג גם כן. הכל בטווחים של מטרים. ואז חיילים משלימים את הכיבוש, וזה נגמר סביב השעה 12, ואנחנו את החלק שלנו גמרנו".

זו מפת הילאל

כך נכבש תל הילאל. בכחול: המסלול שעשתה פלוגה ג' מכביש מע"צ (כיום 918), דרך הפג'ר ובעלייה התלולה. בוורוד: כוח העתודה. הנקודות האדומות: מיקוש

מה קורה בשלב הבא? "התחלנו לפנות פצועים. היו לנו שני פצועים. את ההרוגים פינו יותר מאוחר. הבאנו פנימה את כוח העתודה, שהיו שם גם פצועים קשה, כולל מ"מ הסיור עמוס רימון שהיה פצוע קשה. התחלנו לפנות אותם באלונקות. ואין דרך, אין גישה, שום רכב לא עבר. התחלנו לפנות פשוט מערבה דרך הפירצה שנכנסנו. מתישהו מגיע הרס"פ עם שניים-שלושה עוזרים, הגיע ממערב דרך הפירצה, הביא מים, ואחר כך עלה וירד ארבע חמש פעמים לפנות נפגעים.

"באיזשהו שלב נכנס מישהו בקשר ואומר לי – 'תשמע, המג"ד שלך נהרג, אני עכשיו המג"ד'. וזה מישהו מהגש"פ. שואל אותי מה אתה רוצה, ואיך אני אסביר לו איפה אני? היתה לי מפת קוד, אני מתחיל לדבר איתו בקודים וזה כמו לדבר סינית. זו מפת קוד שהיתה מין שיטה של צבעי שמש, ואני לא רוצה להגיד בקשר איפה אני, אולי מישהו מאזין ויזמין לי ארטילריה. איכשהו הסברתי לו, יש מתחת מקום שנקרא שבעת האלונים. אמרתי לו תשלח לי חיילים עם אלונקות לפנות נפגעים. לי היו ארבעה הרוגים, לעתודה היה הרוג אחד ועוד כמה פצועים. היו שם גם שני פצועים סורים. לפנות ערב יש עלינו הפגזה, ובדיוק מגיע קצין עם חייל ואלונקה. אמרתי לעצמי מה אני אעשה איתם. היה לי רעיון, היו לי שלושה שבויים. אמרתי לקצין אתה עם החייל שלך והסורים תהיו אחראים על פינוי הפצועים. פתאום גם הגיע למוצב חייל סורי מחופשה, הולך ברגל עם שקית מלפפונים, לא יודע בכלל מה קורה. אז צירפנו אותו לשבויים".

OLYMPUS Tel Hilal

צילום מתוך שטח המוצב לכיוון מזרח אל דרך הפטרולים הסורית (לאורך שדרת העצים) והרכס שמעליו (לחצו להגדלה)

חורין בשלב הזה נותן הסבר על תמונת הגדוד כולו בלחימה: "פלוגה ד' בפיקודו של יונתן בויארסקי כובשת את דרדרה הערבית. הפלוגה הזו היא הראשונה שמגיעה לשטח ועושה איגוף צפוני כדי לבוא מהצד. בזמן התנועה התצפית דיווחה על 14 חיילים שסורים עוזבים את מוצב אשמורה. הפלוגה מתקרבת לדרדרה ומתברר שהמקום ריק. הם מקבלים הוראה להמשיך להתקדם, ומגיעים לכיפה בגובה של מוצב ג'לבינה, נערכים להגנה ואז מתחילים לחטוף אש מג'לבינה שמדרום, ומכיוון צפון מזרח. הם לא מזהים מאיפה, השמש בגב של הסורים ומתחילים נפגעים. נפצע סמ"פ, החובש שמטפל בו נהרג והמ"פ יונתן חוטף כדור בלסת ומתפנה, והשליטה שם עוברת לאחד המ"מים, אבל בגדול הם מרותקים לקרקע, לא רואים מאיפה יורים עליהם והם תקועים. בינתיים יקי מפלוגה א' שחטף את ההפגזה בשולי אשמורה, אחרי שהתארגן, הגיע פחות או יותר לעורף של הפלוגה הזו. ואחריו הגיע המג"ד חלפון עם סמב"צ, קשר וקמ"ן. הוא מגיע לאיזור איפה שיקי, ואומרים לו – תשמע, יש צלפים, תיזהר. הוא עולה, מתרומם ונהרג. אחר כך יקי סיפר, שאחרי הצהריים כשהשמש היתה להם בגב, הם זיהו את עמדת הצלפים ופגעו בה והיא אפילו נדלקה. לפנות ערב אומרים לי שיש שלושה חיילים סורים שמתקרבים למוצב מצד מזרח. הם היו להערכתי החבר'ה שצלפו על הפלוגה של יונתן, והם ירדו לכיווננו. ירו עליהם, לא פגעו והם הסתלקו.

"היתה גם פלוגה ב', שהיתה אמורה להיות כוח עתודה שלי שתנצל הצלחה. הם הגיעו מאוחר לשטח, כנראה שהיתה להם בעיה של רכבים. הם הגיעו לצומת אשמורה בדרך מע"צ וחטפו שם, הלכו צפונה קצת, אחרי שנגמרו ההפגזות הם חזרו, ואז איציק [פרידן, המ"פ] לקח איזה מ"מ ושני סמלים להראות להם לאן צריך להתקדם, והחבורה הזו חטפו פגז של תול"ר, שניים נפצעים קשה. אחר כך התארגנו והגיעו בסופו של עניין לאיזור איפה שעיקר הגדוד. תוך כדי ההתקדמות שלהם ירו עליהם מג'לבינה. המ"פ נתן הוראה למקלען לשכב ולחפות על התנועה, ומצאו אותו אחר כך הרוג. לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון קרבי. פתאום אתה נוחת על מלחמה ואתה צריך ללמוד תוך כדי. המשמעות של הצלפים, למשל. אני נתקלתי בהם באשמורה כשבאתי לשם שלושה ימים קודם, וההוראות שלי לחיילים היו שאחרי שנרד מכוננות עם שחר אתם לא מסתובבים על פני השטח כי יש צלפים. עשיתי הטמעה, אבל לא כל דבר שאתה מטמיע עוזר לך, לא הכל בידיים שלך".

מפה של חורין

מפת הקרב כפי ששירטט חורין. 1) מוצב תל הילאל. 2) מוצב דרדרה הסורית. 3) כתף דרדרה. 4) ג'לבינה, מוצב עליון. 4-5) ירי צלפים על פלוגה ד'

מה היה איתכם למחרת? "התארגנו להגנה בתל הילאל. הסמג"ד היה בלי קשר בדרך מע"צ עם המסייעת. אני אחר כך כשהייתי מג"ד וסמח"ט, תמיד היו לי שני חפ"קים. אתה מוכרח ליצור מצב שאתה לא מאבד שליטה. הסמג"ד מתישהו הגיע, אבל העיקר היה התעסקות עם פינוי נפגעים. הפלוגות שהגיעו לכתף דרדרה התארגנו למגננה, התחפרו, קיבלו תחמושת, אף אחד לא ידע שזה הולך להיגמר. בלילה שמענו את הצנחנים, את הגדוד של לוי חופש, שעברו דרך אשמורה. היתה עוד הפתעה אחת: שתי פלוגות מגדוד הגש"פ ישבו בתוך גשר הפקק, והגשר חטף פגיעה והיה מעורער ולא רצו להסיע עליו טנקים. היה גשר שני ק"מ צפונה, שחיבר בין תליל לבין אשמורה, אבל לא היה גשר לכלי רכב גדולים. אז הם נסעו דרך גונן. מתישהו בעשר בבוקר אני מסייר בפלוגה לראות שהכל בסדר, אנשים פעם ראשונה נלחמים, הם די בשוק, פתאום אני רואה טנקים מתקרבים מצפון. אני מתקשר לגדוד, ואף אחד לא יודע מכלום. אני לא מזהה אותם כי הדרך הולכת שם בין ואדיות, ערוצים ועצים, בסוף אני מזהה שזה שרמנים. עכשיו הפחד שלי עוד יותר גדול: אולי הם לא יודעים שאנחנו נמצאים, והחיילים שלי בחגיגה. אני צועק עליהם תיכנסו לעמדות, אבל בסוף היה מפגש בהחלט מרגש. הטנקים עברו ממש בשוליים והם אחר כך נכנסו לתוך ג'לבינה.

"בג'לבינה נכנס הגדוד של לוי חופש, אחריו נכנסה פלוגה של הגדוד שישב באיזור משמר הירדן, הם תפסו את החלק התחתון של הכפר, ועבר אותם עזרא אוריון, מפקד הסיירת המהולל של חטיבה 3. הוא נסע קדימה עם שני ג'יפים או שלושה, והסורי האחרון שנשאר כנראה בגזרה עם תול"ר פגע באחד הג'יפים והרג שניים. אחרי שנים כשנפגשנו הוא אמר לי – אני עזרא הגדול נסעתי בראש הכוח, חטפתי ואיבדתי את השליטה. כלומר, הוא ביקר את עצמו. נכון, הלכתי קדימה, אבל בסוף הכוח שלי לא יכול היה לבוא לידי מימוש. מי שניטרל את התול"ר הסורי היה מ"פ מאיילת השחר. הם ראו את התקרית ולא הצליחו לשתק עם המאגים, זה היה די רחוק. היה שם תול"ר סורי נטוש בלי כוונת, הם ירו איתו ביישור מקורב ושיתקו אותו. אלה היו הקטעים שהשיקו לנו בגזרה.

"בשבת הורידו אותנו בצהריים. החטיבה שלנו השתלטה על איזור אלמגור ובית המכס. הכל היה ריק. ההתנגדות האחרונה בשבת היתה בג'לבינה בבוקר, עם הסיפור הזה של עזרא. גם בית ספר למ"כים של גולני כבש פה מוצב [8100] שהיה ריק. גדוד הצנחנים כבש את דרבשיה שגם היא היתה ריקה. עזרא אוריון בלילה שבין שישי לשבת הלך לעין טינה, שהיתה ריקה. היו לו נפגעים שעלו על שדה מוקשים. לפני שנה ראיינו קצין דרוזי ממג'דל שמס והוא סיפר חוויות שלו. הוא אמר שהתנגדות שלהם היתה רק בשני מוקדים: כמובן בצפון [קלע, תל פאחר], והאיזור השני זה ג'לבינה ותל הילאל".

עמדה בתל הילאל

מחסה לחיילים במוצב תל הילאל

היה לכם תחקיר אחרי המלחמה? "שום דבר. שבוע אחרי המלחמה אספו בשדה אליעזר את כל הקצינים של היחידות שנלחמו, וכל אחד סיפר מה שסיפר, וזהו".

מתי למדת לראשונה על התרומה שלכם כגדוד 33 בסיפור ההבקעה? "קודם כל, היו לנו 21 הרוגים לכל הגדוד. במלחמה אין לך שום מושג מה קורה מסביב. אני הייתי בתל הילאל ולא היה לי שום מושג מה קורה פה. שמעתי ביום שישי אחר הצהריים שהצנחנים נלחמים פה, שמעתי את הפיצוצים, ואתה לא יודע כלום. בשבת לא היה לי מושג שהלחימה בעצם נגמרה".

ואחרי חודשים ושנים? "מה שברור שתקפו בגזרה מאוד רחבה כדי להסתיר את הפעילות. לפי מה שקראתי, היה גדוד נח"ל [908] שעשה מצעד ברווזים מתחת לתל קציר, וחטף שם הפגזה [שני הרוגים ומספר פצועים]. הגדוד שלנו עוד היה בטווח מגע, הם היו צריכים לעלות דרך ארוכה. כשאני מסתכל על זה היום ברור לי שהמהלך שלנו היה חלק ממהלך של הסתרת כוונות התקיפה העיקרית".

איזה מהלך? "אני לא חשבתי שעשינו משהו יוצא דופן. אתה שומע שהקרב העיקרי היה בכלל בתל פאחר, אז אתה מרגיש בשוליים. בתוך זה אני מסתכל על מה שעשיתי. תחשוב היום על זה שמ"פ ישנה תוכנית של גדוד ויבחר בנתיב אחר לגמרי. היום אני לא חושב שזה מקובל, זה גם צבא אחר לגמרי".

למה בגדוד לא ראו את מה שאתה ראית? "לא יודע. אולי הם חשבו שהעסק ריק. המודיעין אמר שהסורים בנסיגה".

למה שהסורים יהיו בנסיגה? היה אמור להיחתם באותן שעות הסכם הפסקת אש והם גם לא האמינו שצה"ל יתקוף אותם, אז למה שהם ינטשו את המוצבים? "לא יודע. אני לא הייתי בנקודה שאני יכול לשקול את זה. תראה, יונתן הלך על דרדרה והיא היתה ריקה".

ברור לך שהייתם הסחה להבקעה העיקרית בצפון הגזרה. "כנראה".

כלומר, אין תוכניות מסודרות, תעלו כמו שאתם, תייצרו אש, תעשו בלגן. "כן. מסתבר שהנשק שהיה ברשותנו, כששליש מהפלוגה היו עם עוזים, לא התאים ללחימה בשטח פתוח. מה זה עוזי כשאתה בשטח פתוח? אחר כך כשהייתי יוצא למילואים בלי סוף, הייתי יושב בקליטה ואומר לחיילים – אתה תיקח מקלע, אתה תיקח מקלע, אתה תיקח מקלע, אתה תיקח רובה, אין אצלי עוזים. לעוזי אין שום אפקט בשטח. אפ.אן היה נשק טוב, אבל כמובן שהוא לא מגיע לקרסוליים של הקלצ'ניקוב. אין שום נשק בכלל שמשתווה אליו. אחר כך במשך שנים היה לי קלצ'ניקוב. נפרדתי ממנו רק כשהחלו פה פיגועי מיקוח, והמח"ט קולר האיום אמר לי – לא נדע להבדיל בין היריות שלך למחבלים, תיקח אם.16".

צל"שים קיבלתם קצת? "אחרי המלחמה כל חטיבה היתה צריכה להגיש רשימה. אני המלצתי על הודי בר. נתתי עדות ובסוף קיבלו מאיתנו שניים: קיבל הרופא שלנו [ד"ר אוריאל קליינהאוז] שעבד בחורשת מע"צ תחת הפגזות, וקיבל גם חובש שעבד בגיהנום".

פירוט על פעולות חטמ"ר 3 בששת הימים – באתר המושקע של עמותת אלכסנדרוני החדשה בעריכת אמנון נבר

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “שיניתי את התוכנית הגדודית ותקפנו ממערב

  1. עדנה רימון אשתו של המ"מ עמוס רימון שנפצע קשה מ-2 כדורים בעלייה מדרדרה לשטח הסורי. הגיב:

    חיפשתי חומרים על 'דרדרה' ל-50 שנה למלחמת 6 הימים, ונדהמתי להחשף לכתבה מפורטת של המ"פ יואב חורין באשר למלחמה בדרדרה וסביבתה. יואב אדם רציני ברמח אבריו, פיקח ורהוט כשמספר על האסטרטגיה שהיה חייב לשנות בעת הלחימה! יואב הציל את בעלי ואחרים בפינוי היחסית 'איטי' בהתאם לתנאי השטח. עמוס היה אז איש שב"כ במגזר הישראלי אז לאחר המלחמה עבר לרכז בעזה. במלחמת לבנון נפל בהתמוטטות הביניין בצור ע"י משאית תופת!!! זהו! נשארו 3 רימונים מקסימים. בסרט לזכר עמוס ששמו 'עץ הרימון' רואים את יואב חורין מספר על שלבי המלחמה ועל פציעתו של עמוס כשהוא יושב על העמדה של הסורים בדרדרה . שותלת כאן קישור לסרט שמדברים בו אנשי שב"כ אז בפנים חסויות והוא הוקרן בכל ערוצי הטלויזיה. גם השנה הוקרן כמו בכל שנה בימי הזיכרון. יהי זכר החללים בששת הימים ברוך. ויהי זכר עמוס ברוך! ממליצה בכל פה לצפות בסרט כי גם רואים את יואב מדבר ביושבו על המוצב בדרדרה ומספר לי את הפרטים… וזה בערוץ 8:41 בסרט.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s