שש שנים, שישה ימים

לישובי הצפון נמאס מהחיים בצל ההפגזות הסוריות. חיים בר מהגושרים טילפן ליגאל אלון ובחוצפה פלמ"חית אמר: מה העניינים איתכם? בשביל מה אתה יושב שם? מה אתה מחשה ומרשה לעצמך? אלון ניסה להסביר שלא הוא האחראי למצב, אך בר לא נרגע והרים את קולו – העסק אינו זז, תן לי את אשכול! * מתוך הספר "שש שנים, ששה ימים", בפרק על החזית הסורית

אפריל 1967, ראש הממשלה לוי אשכול (במרכז) בסיור בגדות אחרי הפגזה סורית. מימין" אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, משמאל הרמטכ"ל יצחק רבין

אפריל 1967, רה"מ לוי אשכול (במרכז) בסיור בגדות אחרי הפגזה סורית. מימין אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, משמאל הרמטכ"ל יצחק רבין

הספר "שש שנים, ששה ימים" מאת ד"ר משה א' גלבוע [יצא לאור ב-1968] סוקר את מקורות וקורות מלחמת ששת הימים. בתיאור שמצאתי ברשת על אודות הספר, הוא מוגדר כחריג באיכותו, ושאין בו תיאור של מהלכים צבאיים בלבד. גלבוע, כך נכתב עליו, היה הראשון שקישר את המלחמה על המים עם מלחמת ששת הימים, ואף שהספר נכתב רק כשנה לאחר המלחמה הציג פרספקטיבה היסטורית מרשימה.

הקטע הבולט של הפרקים המוקדשים בספרו של גלבוע לחזית הסורית הוא בסיפור ההתגייסות של ראשי ישובי הצפון, שמהיום הראשון למלחמה הפעילו לחץ כבד על פיקוד צפון, המטכ"ל, שרים וראש הממשלה, לפעול מול הסורים. ביום חמישי ה-8 ביוני 1967 נסעו שלושה מהם לתל-אביב וממש כפו את עצמם להופיע בישיבת השרים לענייני ביטחון, שם שטחו את טענותיהם כי אסור לסורים להימלט מחשבון ארוך עם מדינת ישראל, ובפרט עם ישובי קו העימות.

להלן פרקים מהספר:

______________________________________________________________________________

6 שנים 6 ימים

סוריה מחכה לאלעזר

בישראל מקובל בפיטורי עובדים הכלל "ראשון נכנס – אחרון יוצא", ולהיפך. במלחמת ששת הימים חל כלל זה גם על סוריה. סוריה אשר גררה את מצרים למלחמה חששה להסתבך בה בעצמה. היא ישבה על הגדר תוך ציפייה להכרעה בשדה הקרב בדרום ותרועות מלחמה בצפון. כרזות "מוות לישראל" ותמונות אנטי ישראליות בנוסח נאצי התנוססו בערי סוריה. ההאפלה הונהגה בכל, הוקמו מחנות אימונים למתנדבים לצבא העממי – ארבע חטיבות מילואים גוייסו ונשלחו לגבול ישראל ו-14 אלף חייל מעבר לאיזור המפורז.

כל אמצעי התקשורת בסוריה הפיחו רוח מלחמה, אולם בהסתייגות מודגשת חוזרת ונשנית: "סוריה תצא למלחמה רק אם ישראל תתחיל בקרבות". אנשי דמשק רגילים היו לתרועות הקרב "עשרים שנה והם לא התרגשו".

ברגע שפרצה המלחמה נחבאו הסורים על הכלים. אומנם שר החוץ ד"ר איברהים מאחוס הכריז כי "המלחמה היא ניצחון ההשקפה הסורית", ייתכן שגרס כי צדיק זוכה ומלאכתו נעשית בידי אחרים.

מסמכים שנתפסו בגולן אחרי המלחמה מלמדים על פקודות התראה סוריות בדבר פלישה לישראל לשם ניתוק אצבע הגליל במבצע ניצר (ניצחון). במסמכים הסוריים סומן התאריך 6.6.67 כמועד להתקפות העיקריות הללו. תוכנית אחת קבעה: מרחב המבצע: 75-55 ק"מ, משך המבצע: 6 ימים. אומדן ההתקדמות היומית הממוצעת: 25-20 ק"מ. התקדמות לחוף תוך 5 ימים וכיבוש איזור הנפט בחיפה. עומק המתקפה: 75 ק"מ. הוקצבו לכך 4 עוצבות בגודל של דיביזיות מוגברות ובריגדה אחת. הן נועדו לתקוף בדרום: בכיוון אל חמה וטבריה. באמצע: בקו משמר הירדן/צפת/גוש חלב. ובצפון: לכבוש את איזור דן.

בלילות 3-4 ו-5 ביוני הובאו סירות גומי ומתקנים לגשר על הירדן והוחלפן פלוגות בגדוד 123 ובבריגדה 123 כדי להכין את העמדות למיתקפה. בליל ה-6 ביוני הועברה הבריגדה דלעיל מקונייטרה לנקודת קפיצה בין ג'לבינה לדוריג'את. בבוקר היו צריכים הכוחות הסוריים להתחיל המיתקפה על איילת השחר וכפר הנשיא.

אולם כל אלה נעשו בשיטה של מלחמה למחצה. ממשלת סוריה החזיקה חלק מהכוח הצבאי המעולה שלה בסביבות דמשק ובצפון סוריה מפחד הפיכה. כל הכוחות שהובאו לגולן רוכזו בהיערכות התקפית והיו מוכנים בלי ספק להתקפה כללית למקרה שצה"ל היה מתמוטט בעקבות ההתקפה המצרית. עד אז נערכו 9 חטיבות סוריות מתוגברות בשריון לאורך הגולן, לרוחבו, לעומקו ולגובהו.

הצלתה של סוריה

הפיקוד העליון בסוריה ביקש לעצמו המתנה של ימים ספורים עד שיתפזר ערפל המלחמה בדרום. אך שעתו של נאצר קצרה היתה והוא דחק את הקץ וביקש מנשיא סוריה אל אתאסי להעמיד את ישראל בפני חזית נוספת. אחרי המלחמה גילו מקורות חוץ כי נאצר פנה בשיחה טלפונית אל עמיתו הסורי וביקש ממנו: "יא אחי, נשיא סוריה האמיץ, אנו מתקיפים ומתקדמים באוויר וביבשה. אנו מוחצים את חיל האוויר הציוני ומתקדמים בנגב. הזדרזו והתקיפו גם אתם". ד"ר נור א-דין אל אתאסי נחפז לענות ולהבטיח: "אנו איתכם, עורכים כוחותינו, מתקיפים ומשחררים את פלשתין, חזק ואמץ יא אחי".

תקוותיהם של ההמונים הסורים גברו מאוד אחרי היום הראשון של המלחמה גם תודות לאמונתם המהפכנית בדברי קול קהיר על עצחונות מצרים על ישראל וחילותיה. בלי אמונה זאת קשה להסביר את נסיונה המתגרה של סוריה לכבוש את תל דן, שאר ישוב, דרדרה-אשמורה ודפנה ביום השני למלחמה, בהתקפות שנפתחו החל בשבע בבוקר. הסורים הפגיזו ללא הפסקה את ישובי הגבול ובמיוחד את ראש פינה, שבסביבתה דימו לראות תנועות צבא ניכרות.

היו בממשלת סוריה אחדים שתבעו להפסיק את הקרבות, אולם המשטר המהפכני הקיצוני, משטר "התחייה אל בעת", לא יכול להפסיק במלאכת ההרג שעה שהמצרים "המתונים" והירדנים הריאקציונרים שפכו דמם למען הלאומיות הערבית. העומדים בראש סוריה חששו מתסיסה שהחלה בפנים.

הפגזות ישובי הגליל לא נתנו מנוח לתושבים ולצבא. כוחות צה"ל שציפו למשימה ו-17 ישובים בגליל – לא שקטו. מ-02:00 אור ליום ה-5 ביוני נכונו המפקדים וחששו ממתקפה סורית. ישובי הצפון ואנשי הפיקוד השתוקקו להשיב לסורים כגמולם, אולם ביום הראשון למלחמה התנחמו בהפצצת שדות התעופה בסוריה על-ידי חיל האוויר הישראלי. אך אנשי הצפון לא הסתפקו בחצי נחמה. היו יחידות שלמות שנתנסו מרה במאורעות החודשים האחרונים.

גם בירושלים הורגש מתחץ ראש הממשלה ל. אשכול זכר את אהבת נעוריו – את מקורות הירדן, ותבע "לקחת אותם מיד". יגאל אלון שלל כל המתנה נוספת מעבר לבוקר יום רביעי 7 ביוני, שכן לדעתו הדבר כרוך בסיכון מבחינת היקף הפעולה ועצם ביצועה, ולפיכך אסור היה לדחות את תקיפת סוריה עד לאחר הסכמת הסורים להפסקת אש. לימים הסביר כי לדעתו "חובה היתה לפתוח במתקפה חזיתית בחזית הסורית מיד אחרי שחיל האוויר הישראלי הדביר את חילות האוויר הערביים, לרבות הסורי, מתוך מאמץ לעקור את הסורים מההר, לרסק את כוחותיהם ככל שאך ניתן, לאלץ את שאריתם להתארגן להגנה על דמשק, לכבוש את כל דרום סוריה, להתחבר עם העם הדרוזי המדוכא על-ידי דמשק ולתת יד להגשמת שאיפתו ארוכת השנים לביסוס ריבונות".

לא כולם חשבו כמוהו. השר ד"ר זרח ורהפטיג טען אפילו זאת שמגזימים בתיאור הנזק שנגרם למשק גדות. שר הביטחון משה דיין גרס שאין להסתבך בחזית שלישית, כל עוד נמשכים הקרבות בשתי חזיתות, בדרום-מערב ובמזרח. לגופו של עניין לא החשיב את כיבוש רמת הגולן (אף לאחר המלחמה). בשנות השבעים אפשר יהיה לדעתו להגן על ישראל באמצעות מטוסים, טנקים ותותחים, מבלי להסתבך בכיבושה ובהזחקתה של הרמה הסורית. מובן מאליו שאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר (דדו) וחבריו נאבקו על קביעת מועד מוקדם יותר ככל האפשר לפעולה כנגד התוקפנות הסורית. פרשת העיכוב של כיבוש הגולן עוררה אצלם פירושים רבים, אך תירשמנה העובדות בלבד.

כפר סאלד

כפר סאלד מכיוון הרמה. ראשי הישובים התכנסו ב-8 ביוני 1967 בקרית שמונה והחליטו לארגן משלחת לישיבת הממשלה

הכל הוכן למכה מוחצת ואף בתל-אביב המתינו לשווא לחדשות מהגולן. לאחר המלחמה התוודה אלוף אלעזר: "השעות הקשות ביותר שעברו עליי במערכת ששת הימים ואולי בכל חיי היו שעות יום ה', היום הרביעי למערכה, כאשר באו"ם דובר על הפסקת אש ובלבי התעורר החשש שצה"ל אולי לא יספיק לפעול נגד הסורים. לשבת ולחכות, ולהרגיש כיצד חומקת הזדמנות היסטורית מבין האצבעות זה הכי גרוע".

כמוהו, ואולי גרוע יותר, הרגישו פיקודיו ואנשי הגליל. אנשי צה"ל הם ממושמעים, אחדים חרקו שיניים ושתקו, אחדים חשבו על שיבה הביתה. לא כן אנשי הישובים.

התקוממות הגליל

סיפר שלום חבלין מהגושרים (בעבר קצין המינהלה של הפלמ"ח): "ביום ה' [8 ביוני 67] ירדו ערפילי קיץ על הגולן וכאשר שעת הציפייה היתה לאפס, התבדחו אנשי הישובים במרירות כי זהו ערפל 'מרוסיה באהבה' וכי כל תוכניות ההתקפה נגנזו בערפל".

חברי קיבוץ הגושרים החליטו לחפש דרך לפיזור הערפל. חיים בר, בעבר קצין החבלה של מטה הפלמ"ח, נפעם כאשר חש ביום חמישי בבוקר בהרפיית המתח ומיד ניסה לכנס את כל אנשי הביטחון והמזכירים של הישובים כפר סאלד, דן, שאר ישוב, דפנה והגושרים, כדי שיתארגנו להאיר את עיני הממשלה לגבי משמעותה של הרמה הסורית.

לא כולם הסכימו לתוכניתו. חברו מכפר סאלד טען: "אין לנו זכות להפעיל לחץ על הממשלה". נחום גולן, מי שהיה מפקד חטיבת גולני בימי מלחמת הקוממיות, אמר שהם פקודים ועליהם לקבל פקודות ותו לא. לעומתם נמצא שאמרו: "אין אנו מפעילים לחץ, אך על הממשלה לשמוע ממקור ראשון מה פירושם של מוראות ההפגזה וההסתננויות מסוריה". כולם הסכימו שאין לערבב ביטחון בפוליטיקה, וכך סוכם לסכם את הגוף האזרחי – "המועצה האיזורית של הגליל העליון".

חיים בר לא התאפק כפי שסיפר לי: "ב-11:30 טלפנתי ליגאל (אלון) ובחוצפה פלמ"חית דיברתי איתו משפטים – מה העניינים איתכם? בשביל מה אתה יושב שם? מה אתה מחשה ומרשה לעצמך? יגאל ניסה להסביר לי שלא הוא האחראי למצב, אך לא נרגעתי. חשדתי בכשרים אחרים. לא קלטתי את הרמז בדברי יגאל שהשרים הוותיקים בדעה אחת איתנו. הרמתי את קולי בטלפון – העסק אינו זז, תן לי את אשכול!

"יגאל אלון המיטיב להכיר את הפציינטים שלו החשה וחשב דקה ואמר: 'תדבר עם אשכול בתנאי שתבטיח להיות מנומס'. הבטחתי. אולם אך שמעתי בטלפון את המילים 'מדבר אשכול', נשמטה ההבטחה מזכרוני. חשבתי שהוא האשם והפלגתי דעתי לעיקר: 'המצב ברוממה הוא ללא נשוא אחרי 19 שנה. מבחינה בטחונית אין הצורך בפעולה מועט יותר מאשר בכל שכונה בירושלים. וזאת אומר לך חניך ירושלים. פה מפגיזים כל הזמן'.

"מיד הפסיקני אשכול: 'אני שומע את הרעמים'.

"מיד המשכתי להרעים בקולי ולהתרעם על הממשלה: "אנו שואלים – עד מתי?". להפתעתי נשמעו דברי התשובה בנחת ובלא תרעומת: 'אני שמח שדיברת איתי, שיחה זו נתנה לי הרבה. למרות שאני מכיר את המצב, הכנסת אותי לעניין כאילו אני איתכם במקלטים. תמסור שלום לילדים, אני תקווה שיקבלו את דעתי'.

"התחלתי להתרגש ולחוש רגש אשמה. נזכרתי שיגאל ביקשני לדבר בנימוס, מיד שיניתי את הטון: 'אני מצטער שדיברתי בחריפות אל ראש הממשלה, ואני מבקש סליחה'. הפעם שכח אשכול את כללי הנימוס והתפרץ לתוך דבריי ואמר: 'לא אתה, אלא אני צריך לבקש סליחה מכם'. הבינותי מה דעתו ונחה דעתי".

פטרול צה"לי בגבול עם קיבוץ דן

פטרול של צה"ל בגבול עם קיבוץ דן

לא הכל סלחו לחיים בר על חוצפתו: מא"ז ממשק דן איים עליו בהעמדתו לפי בית דין על חלקו בלחץ על הממשלה בעניין הגולן.

בינתיים נאספו נציגי המועצה האיזורית במשרדיה בקרית שמונה. לכולם חרה שהסורים ייהנו מיומרה ומיוקרה של צבא בלתי מנוצח, אך הדעות נחלקו על הסיכויים לתיקון המעוות ועל התועלת בשיגור משלחת אל הממשלה. שמואל שרייבר מקיבוץ דן חשב שמשלחת יכולה להשפיע, אך טען כי השאלה היא "אם נכון להטיל לחץ לוקאלי על שיקולים גלובאליים. הרוסים למשל עשויים להבטיח שלא ילחצו על ישראל לסגת מסיני ומיהודה וירושלים, אם סוריה תישאר שלמה".

בשעת השיחה טילפנו מקיבוץ גדות והודיעו כי מחמת המצור הסורי על המקום לא יכול נציג הישוב להגיע, אך כל אנשי המשק מוכנים לעמוד לרשות הצבא ולהשתתף במלאכה. לעומתם הצטרפו אנשי שאר ישוב לשוללי שיגור המשלחת וההצעה ירדה מעל הפרק.

יושב ראש המועצה האיזורית, יעקב אשכולי, שהביע אמונו שצה"ל יכה ללא ספק את סוריה ויכבוש את הגולן, הציע להיוודע מה חדש בפיקוד ולהתקשר טלפונית עם ירושלים והצעתו נתקבלה. מיד יצא יעקב אשכולי מכפר גלעדי, יהודה הרמן מזכיר המועצה האיזורית מאיילת השחר ושלום חבלין מהגושרים למיפקדת פיקוד צפון ביום ה' בשעה 17:00. שם לא מצאו את האלוף, ומאחר שלא עלה בידם להשיג קשר עם הממשלה החליטו לעשות דרכם לתל-אביב. תחילה הובטח להם מסוק, אך בהיעדרו נסעו לתל-אביב במכונית בדרכי עקיפין פתלתלות וארוכות מחמת המכשולים של צה"ל בדרך.

חברי המשלחת הגיעו לתל-אביב בערב, נפגשו עם ראש הממשלה וביקשו רשות להופיע בפני ועדת השרים. לדבריהם אמר להם אשכול באידיש כי חפצו להגיע לגולן ולמקורות הירדן – כמו "בולדוג מתפרץ מהשרשרת". הם פגשו שרים אחדים, השר מנחם בגין שאמר: "טוב שבאתם, זה חשוב". השר יגאל אלון שסיפר להם על שיחת חיים בר עם אשכול וסייע להם להופיע לפני הוועדה, וישראל ברזילי שהתעניין מאלו משקים הם.

ב-20:00 קיבלו חברי המשלחת פתק מראש הממשלה להיכנס לישיבת ועדת השרים. חברי המשלחת נמנעו מלספר על הנאמר שם, רק ציינו שסבר פניהם של המשתתפים בישיבה לא היה אחיד. היו פנים שהביעו רב-קשב והיו שהביעו יחס של ביטול. מהשיחות עם אישים שונים מחוץ לישיבה נתברר להם כי יגאל ידין מחזיק בדעה כמותם, ואילו שר הביטחון רב אלוף משה דיין גרס כי ברית המועצות לא תניח בשום פנים לפגוע בסוריה ובמשטר שלה, וכי התגרות ישראלית בחזית זאת תמתח את החבל מעבר לגבול המותר ותגרום להתערבות צבאית של רוסיה. באותה שעה טען גם כי המצרים לא יוותרו על יוקרתם ויילחמו עד הסוף. על כל פנים, הסורים הקיצוניים ודאי ינהגו כך, לדעתו, ולכן לא חשש להפסקת אש ולא רצה למהר במערכות הצפון.

הוא חזר ואמר: "למרות רצוני הגיע צה"ל לסואץ. לכן אין תקווה להפסקת אש. המלחמה עלולה להימשך עשרות בשנים תוך גיוס מלא של ישראל".

בני פלוגתא של משה דיין שרצו בכיבוש הגולן גרסו ששתי הטענות שלו הן תרתי דסתרי. אם רוצים שליטי ברית המועצות למנוע כל נזק מסוריה ודאי יפעילו את השפעתם כדי שהיא תפסיק את האש מיד, ואם כך אין פנאי להמתנה. ואם קיים חשש מפני התערבות רוסית נגד ישראל, כי אז יש למהר ולסיים את כיבוש הגולן מיד.

בלהט הוויכוח הוסיף משה דיין עוד נימוקים נגד העלייה לגולן: הביצורים הסורים החזקים עלולים לגרום לאבידות רבות מאוד (אחד מעוזריו נקב את המספר אלף). נימוק שלילי אחר היה שחיל האוויר היה משופשף ומתוח יתר על המידה ואסור היה להמשיך ולמתחו בקרבות על הרמה. לוי אשכול הבין מכך כי דיין מאשים אותו באי-דאגה למלאי מספיק של חלפים למטוסים, והוא טילפן בחצות הליל לאלוף עזר וייצמן ולאלוף מרדכי הוד ושאל כל אחד מהם מה מצב החלפים (הוא זכר שהאלופים היו מחייכים לשמע דאגתו להרבות בחלפים, וכן למשמע לשון המשלים של דגניה שנקט באומרו: "אין תועלת בפרות ברפת אם אין להן מספוא, אין תועלת בכלים בלי להבטיח שיהיו שמישים באמצעות חלפים ותיקונים"). אולם התשובה שקיבל ראש הממשלה היתה שיש מלאי לתקופה ארוכה. בכוחו של חיל האוויר להמשיך להילחם ללא כל קושי גם ברמה הסורית. פרשה זו היתה מקור מתיחות מיותרת כשהוסבר כי משה דיין התכוון לא לחלפים, אלא לעייפות הטייסים ולבלאי הכללי של המטוסים, אשר עמדו בסופו של דבר גם במבחן זה. מספר הגיחות בחזית הצפון בסוריה שקול היה כנגד מספר פעולות חיל האוויר בחזית הדרום ובחזית המזרח גם יחד.

פיסקה נוספת שאמר שר הביטחון משה דיין בוויכוח זה עוררה פליאה אצל חבריו בממשלה. הוא אמר: "במלחמה הזאת היו רבבות או מאות אלפים של עקורים שזזו ממקומותיהם. מבחינה תיאורטית אפשר להזיז ישובים אחדים עם כמה עשרות משפחות בכל אחד עשרה ק"מ מערבה. אפשר לעבד את השטחים עם הטנקים".

שאר ישוב ודפנה בצילום מקורב מתל עזזיאת

שאר ישוב ודפנה בצילום מקורב מתל עזזיאת. ראשי הישובים אמרו לדיין שאם לא ינצל את המלחמה לכבוש את סוריה זו תהיה בכייה לדורות

אף על פי כן לא שוכנעו החברים וקשה לדעת כיצד היתה נופלת ההחלטה של השרים ביום חמישי בלילה, אילו הועמדה להצבעה. אך הדבר לא נעשה בשל העמדה התקיפה של השר האחראי לענייני הביטחון, שתבע כי יניחו לו להכריע בתחומי אחריותו. השרים התפזרו בהנחה שראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל יעקבו אחרי המצב והם ייקראו לישיבה נוספת שתחליט על שינוי עמדה אם יהיה צורך בכך.

באותה שעת לילה מאוחרת חזרו חברי משלחת הישובים לגליל בהלך רוח פסימי: "איחרנו את הרכבת, אנשי הפיקוד הלכו לישון". אך המערכה לא נסתיימה. מזכיר תנועת המושבים עוזי פיינרמן, שעוד בצהרי היום המריץ את המשלחת לנסוע לתל-אביב לא נרגע ונטל יוזמה נוספת. הוא נסע מן הצפון אל ידידו משה דיין כדי לשכנעו. הם שקעו בדין ודברים עד אחרי 02:00. נימוקיו היו: א) אין להניח את התוקפנות הסורית בלי תגובה אחרי שמצרים ביקשה הפסקת אש. ב) יש יסוד להניח שהמערכה תהיה יותר מהירה ופחות קשה ממה שמעריכים אחרים והמהירות תגבר והקושי יפחת, אם המגמה תהיה לא להישאר בתחומי הגבול המנדטורי שאין לו ערך צבאי. מגבלה זו תקשה על הלחימה וקשה יהיה להחזיק בה. ג) אסור להשאיר את סוריה בלתי מנוצחת גם מבחינת היחסים עם כל עמי ערב. ד) הישובים בגליל הגיעו לקצה גבול המתח שהם מסוגלים לעמוד בו ויציבותם עלולה להיפגע על כל המשתמע מכך.

עוזי פיינרמן יצא חזרה לצפון בבקשו ממשה דיין: "חשוב ושקול עוד ועוד את כל הנימוקים מכל הבחינות כולן, זו תהיה בכייה לדורות!".

ובהנחה שאין סיכוי לפעולה נסע חזרה לצפון והגיע שמה כדי לבשר שלא תהיה מלחמה. אולם מסתבר כי משה דיין שמע לעצת ידידו עוזי ו"ישן על הבעיה", ושקלה מחדש במשך שעות הלילה.

המהפך האנטי סורי

היה זה בשעה 2:30 אחר חצות אור ליום שישי, כשסיים שר הביטחון את מלאכת יומו. הוא הספיק לשמוע כי היחידות הראשונות של צה"ל מגיעות לסואץ. כל סיני וכן הר יהודה והר שומרון היו בידי צה"ל. דומה היה שהמלחמה נגמרה, נאמר לרמטכ"ל. אחרי כן קמו משה דיין ויצחק רבין ונסעו לנוח איש איש לביתו אחרי סיום ארבעת ימי המלחמה.

על אותה שעה ידעו נציגי "הארצות המהפכניות" לספר באו"ם כי בשעה 03:00 אחר חצות הבריק נשיא מצרים לנשיא סוריה מברק היסטורי ובו נאמר: "יא אחי, נשיא סוריה ד"ר נור א-דין אל אתאסי, מועצת הביטחון ציוותה להפסיק את האש פה אחד. עלינו למלא אחריו. קע"מ הפסיקה את האש. אני מציע שגם אתה תתקשר מיד עם מזכיר האו"ם, תודיע שסוריה מפסיקה את האש. הפעם הפסדנו קרב אחד, אך בפעם הבאה ננצח ונביס את הציונים, אינשאללה. אחיך הנאמן, גמאל עבד א-נאצר, נשיא קע"מ".

ביום שישי בבוקר, סמוך לשעה שבעה, כאשר ראשי סוריה עדיין ישנו את שנתם, הגיע שר הביטחון משה דיין למוצב הפיקוד. דומה שעבר עליו ליל נדודים. מבעד לשפע של העניינים שהפיקוד היה נתון בהם, שם לבו להודעה של סוריה להפסיק את האש, אלא שהסורים למרות החלטתם על הפסקת אש המשיכו בתוקפנותם ודיין החליט כי הגיעה השעה להשיב לסוריה כגמולה בטרם תתחמק מעונש.

בלי שום שהייה התקשר במישרין עם אלוף פיקוד הצפון ושאלו אם הצבא עדיין ערוך ומוכן לקרב. כאשר ענה אלוף אלעזר ב"כן", שאלו דיין: אז למה אתה מחכה? ותבע להתחיל בפעולה נגד התוקפנות הסורית עד שעה 11:30 לכל המאוחר.

[…] מול הגולן נערכו בינתיים כוחות צה"ל במלוא הקצב כדי לשים קץ להטרדות ולתוקפנות של הסורים. כל הספקות והחששות שכרסמו באנשים נמוגו כליל. עוד ב-07:50 בבוקר קיבלו המא"זים הוראה להוציא את הילדים מהמקלטים לבתי הספר. ב-08:00 כבר רשמו ברשתות הקשר את הוראות התכונה והתנועה לחיל השריון, וחיל האוויר החלה במלאכתו.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שש שנים, שישה ימים

  1. תיאור נפלא על מאחורי הקלעים של ההחלטה לתקוף את הרמה: חיים בר צועק על יגאל אלון ומוכיח אותו, וכשזה לא עוזר הוא תובע "תן לי את אשכול". החבר'ה מהקיבוצים, ידעו לסגור עניינים בשפה של הפלמ"ח בשביל יגאל אלון, ועם קצת אידיש בשביל לוי אשכול (שמספר לכולם שהוא "כמו בולדוג המתפרץ מהשרשרת" – באידיש זה בטח נשמע יותר טוב). ככה סוגרים עניינים.

    וכשנראה שזה לא כ"כ עוזר מגיע פיינרמן הפלמ"חניק מכפר יחזקאל לשר הביטחון בן מושב נהלל, וככה החברים מהעמק יושבים כל הלילה, בטח עם קצת ברנדי או וויסקי, וזו פגישה הרבה יותר משכנעת עבור דיין מאשר ישיבת ממשלה מעיקה שבה תוקפים אותו אשכול מזה, אלון מזה, ורבין ודדו משם. כשפיינרמן עוזב את ת"א לפנות בוקר וחוזר פסימי לצפון הוא לא יודע שדיין החליט להפתיע אותו ובעצם את כולם. דיין רק צריך חיזוקים קטנים כדי להסביר למחרת למה התהפך בדעתו.

    דיין מגיע בשש בבוקר לבור מוצב הפיקוד בקריה, נובר במסמכים, מתפלל בלבו שיהיו כאלה שיתנו לו את החיזוק. ואז הוא מגלה את המברק של נאצר לנשיא סוריה, את הדיווח של רמ"ח אוויר על סימני נטישה סורית, את המסמך שחיבר ראש מדור סוריה-לבנון באמ"ן כי מחנות קונייטרה ריקים – והולך על זה בהחלטת סולו בלי לשתף איש ומעל ראשו של רה"מ.

    העיקר שההיסטוריה תזכור מי נתן את ההוראה – וכל השאר היסטוריה.

    • תודה לשלמה מן על ההבקעה לארכיון צהל על ההבקעה לנעמוש הרמה הסורית וספרים שמספרים אמת(יש גם ספרים בדיוניים)וסוף סוף השריון קבל הוראת תנועה להבקעה(גם גולני)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s