מלחמת יום הכיפורים: יותר מ-100 לוחמים מחטיבה 317 של הצנחנים הועלו לאחר כיבוש מוצב החרמון אל שיא ההר – 2,814 מטר, כדי לקבוע עובדה בשטח * סופה קשה תפסה אותם ללא בגדים חמים וציוד מתאים. ניסיון לרדת מההר נכשל והם חזרו אל הפיסגה גמורים ומיואשים * סיירת מטכ"ל הוקפצה כדי לחלץ, אולם נקלעה לקשיים ואחד מלוחמיה קפא למוות * שלושה ימי בלהות בתחילת נובמבר 1973 על שיא ההר, שהבליט את צה"ל במערומיו * "תחקיר הכפור" שיזם מח"ט 317 חשף התנהגויות קיצוניות של חיילים ומפקדים * אחד החיילים: "חשנו שיש זלזול בחיינו מתוך אדישות או רשעות של מישהו שיושב למעלה"
חיילים בסופת שלג בחרמון [צילום: פלס"ר 7]
נראה שכל התשובות נכונות. בצה"ל היו משוכנעים שתפיסת שיא החרמון חיונית לביטחון המדינה, עד כדי כך ששלחו לשם חיילים לא מצויידים ולא מוכנים לתנאי קור, עד כדי סכנת חיים.
רשימה זו לוקחת אותנו לדרך ארוכה ומייגעת במעלה ההר, הכי גבוה והכי רחוק שאפשר, אירוע שלא הסתיים בהפי אנד ושאפשר לדרג אותו כאחד מרגעי השפל של צה"ל אי-פעם, לא כולל מחדל ה-7 באוקטובר.
החרמון קרץ לישראל הרבה לפני כיבושו במלחמת ששת הימים. השלג הלבן ונוף הפסגות הריחו כמו חוץ לארץ. בטח עבור מדינה חצי מיובשת בצבעי חום מדברי. הר שלג ענק שמספק חלק נכבד מתצרוכת המים של ישראל, ושגובהו החריג במושגים ישראלים איפשר יתרונות צבאיים ומודיעיניים.
מיד עם סיום מלחמת ששת הימים והניצחון הטוטאלי בגזרה הסורית, נזכרו שכדאי לתפוס גם את החרמון. העלו לשם בהליקופטר מחלקה מגולני ותפסו את נקודת גובה 2,100 מ' לערך ללא קרב. באותה תקופה צבא סורי לא ישב בכלל בחרמון. מכאן יכלו אנשי המודיעין להשקיף טוב יותר אל עומק סוריה בואכה דמשק, וגם להאזין.
"חיילי צה"ל מחליקים על שלג החרמון", בישרה כותרת עולצת בידיעות אחרונות ב-16 ביוני 1967. אדמת החרמון בתחילתו של אותו קיץ היתה צחיחה, והדבר היחיד שהזכיר שלג היו פסי הקרח שריצדו מצפון במרחק כ-3.5 קילומטר ובגובה של כ-200 מטר מעל המשלט הישראלי הדל, שהורכב מכמה שקי חול ומא"ג.
יום שני, 12.6.1967, צילום ראשון של ישראלים על החרמון – גדוד 13 של גולני בגובה כ-2,000 מטר [מאלבומו של המג"ד פנחס אלוש]
באותם ימים "נכבשה" לראשונה נקודה 2,814 מטר של החרמון. היה זה במסע שאירגן מ"פ הסיור של חטמ"ר 3, רס"ן עזרא אוריון, שלקח את אנשיו להרפתקה במעלה ההר. המסע התקיים ללא אישור פיקוד צפון, 55 אנשים החלו אותו, לא ברור כמה סיימו, אבל ביום השני למסע הזה הונף דגל ישראל ליד הטריג המציין את שיא הגובה. אוריון ננזף ורותק בסוף השבוע, אבל הבטיח את מקומו כפרט טריוויה בהיסטוריה של החרמון הישראלי.
לצה"ל היה עכשיו קיץ שלם כדי להיערך לשהייה בחורף בתנאי אקלים לא מוכר. המשלט הראשוני שהוצב על-ידי גולני טיפס בינתיים עוד קצת למעלה, תוגבר וחוזק. לקראת החורף הראשון על ההר הלבן נבנו מספר צריפי עץ והחיילים צוידו במיטב הביגוד החורפי שהיה אז. חורף 67-68 שהתנפל על רמת הגולן לא היה קל, במיוחד לא לחיילים שאיישו את נקודת גובה 2,120 מ', כ-100 מטר מעל הרכבל העליון.
פברואר 1969, מוצב החרמון של צה"ל [צילום: יגאל אשוח]
השניים החלו במסע רגלי לכיוון מג'דל שמס, מבלי לדווח לאיש. במוצב היה מי שראה אותם נעלמים בערפל הכבד. החיפושים אחריהם בימים הקרובים לא העלו דבר. במרץ 1968, עם התחלת הפשרת השלגים, התגלו גופותיהם לא הרחק מהכפר הסורי בית ג'אן [השוכן כשבעה ק"מ ממזרח למוצב החרמון] והוחזרו לישראל.
היתה זו הפעם הראשונה שצה"ל חווה את אימי הקור בהר המושלג. מכאן פחות או יותר לא חסכו בחיל האספקה וציידו את חיילי החרמון בכל מה שרק אפשר, כדי להקל עליהם.
1968, פריצת דרכים בחרמון [מתוך ספר נופים ואתרים ברמת הגולן, מחברות יצחקי]
יום אחרי הקרב על המוצב החל פיקוד צפון לפזר כוחות על רכסי החרמון, כדי לקבוע עובדות: נקודה במצפה שלגים, נקודה על מוצב החרמון הסורי, עוד אחת צפונה לו במוצב הפיתולים, והדובדבן – נוכחות על שיא החרמון. הסיבה הכללית לתפיסת הנקודה העליונה הוסברה באפשרות החדשה שנוצרה לאיסוף מודיעין לכיוון צפון ומערב – אל לבנון.
ביום שלישי 23.10.1973 נשלחו כוחות מחטיבת הצנחנים 317 אל מרומי ה-2,814 מטר. התכבדו ועלו הפלוגה המסייעת מגדוד 471, קש"א, שני קת"קים וכמה מרגמות, מחלקת הנדסה, רופא וארבעה חובשים. כל אלה הונחתו על הפיסגה במספר סבבים של מסוקי יסעור.
עם הכוח הונחת ציוד לשהייה של כמה ימים, כולל חומרי התבצרות, חומרי נפץ, מוקשים, שקי שינה ומעילי דובון. מזג האוויר באותו יום היה חם, אבל במרומי החרמון הסיפור היה אחר, והוא עתיד להשתנות בימים הקרובים.
מפת החרמון הישראלי והסורי, ונקודת השיא [Google Earth]
מרכז החיים בשיא החרמון היתה מערה, שאליה הורשו להיכנס רק מתי מעט ובכלל זה התאג"ד. המערה היתה המקום היחיד שסיפק מחסה ותחושת ביטחון מסוימת, על אף שהיתה קרה, רטובה ומעופשת. כל היתר שהו בשפניות אישיות.
ביום רביעי ה-31.10 מזג האוויר הפך לסוער מאוד. שלג כבד, סופות רעמים אדירות, ראות אפסית ואדמה שהפכה לשכבת קרח. חיילים החלו לקפוא ולאבד עשתונות. כמה מהם אף לא יצאו באותו לילה מהשפניות לשמירה. הקור המשתק וחוסר היכולת להתגונן ממנו, הפכו למרדנות בין החיילים. רבים מהם תהו מה הם עושים פה, והאם המשימה שאליה נשלחו כל-כך חשובה יחסית לסיכון בחיי אדם. הם חשו מנותקים והתחילו להאמין ששכחו מהם.
חורף 73', סיור בזחל"ם בחרמון [צילום AP]
אחרי לילה קשה החליט ביום חמישי בבוקר, 1 בנובמבר 1973, המפקד רס"ן אהוביה נבות להוריד את כל הכוח אל מוצב הפיתולים, שהיה מתחתם במרחק אווירי של שלושה קילומטר [ברגל – כשמונה קילומטר] ונמוך יותר בכ-600 מטר. משם היו אמורות זלדות להסיע את החיילים למטה.
החיילים קיבלו הוראה לקחת ציוד קל בלבד – נשק, חגור ושמיכה. הדרך היתה מפרכת, השלג צלף על הפנים, הטמפרטורה ירדה אל מתחת לאפס, הראות היתה כחמישה מטרים. חיילים רבים פיגרו מאחור, אחרים החלו להתמוטט ונזקקו לתמיכה. המצפן הפסיק לתפקד, הכוח התחיל להתברבר. לא היתה אז דרך סלולה בין שיא החרמון למוצב הפיתולים. בחלוף כשעה ארוכה, לאחר שעשו כ-1.5 קילומטר, החליט רס"ן אהוביה על-פי דרישת הרופא לחזור על עקבותיו.
למרבה המזל, הקשר עם מיפקדת החטיבה לא אבד. בפיקוד צפון הוחלט לשלוח מיד את סיירת מטכ"ל [יחידה 269] אל שיא החרמון, כדי להוריד את הכוח.
מסוק יסעור מביא ציוד לחיילים בחרמון [צילום: AP]
חמור במיוחד היה מצבו של סמ"ר שי שחם, שסבל מהתכווצויות שרירים ומקור, מעד שוב ושוב ונכנס לאפטיה. על אף זאת התעקש להמשיך, אבל האט את תנועת הכוח. כשהחמיר מצבו, שקל מפקד הכוח סגן רמי לפידות לשוב על עקבותיו, אולם סגן מפקד היחידה, רס"ן יוני נתניהו, שפיקד את מבצע החילוץ ממוצב החרמון הסורי, הורה להמשיך, נאמן לסיסמה – לא חוזרים עד שמבצעים. יצוין שבכוח החילוץ של הסיירת היה גם עדו נתניהו, אחיו של יוני.
במקביל, ביקש נתניהו מרס"ן אהוביה לשלוח בדחיפות אנשים שיתקדמו לקראת אנשיו ויעזרו להם להגיע. בינתיים סמ"ר שחם קפא לגמרי. צוות הצנחנים שירד לקראת לוחמי הסיירת התחבר אליהם איכשהו באמצעות יריות באוויר. בהתייעצות במקום הוחלט להשאיר את גופתו של שחם בשטח, תוך הצבת ציון בולט. החבורה השתרכה חזרה בעליות והגיעה בקושי אל יעדה.
למחרת נשלח זוג מסוקים לשיא החרמון, כדי לחלץ נפגעים ותשושים. בתום טיסת תלאות ואחרי שנמצא חור בעננים נחת אחד המסוקים, אסף כ-25 אנשים וחזר למחנה גיבור. יתר האנשים חולצו למחרת ה-3.11, כולל גופתו של שחם שהובאה בינתיים לשיא החרמון על-ידי חבריו מהסיירת.
רק מהספר של עדו נתניהו ידעה משפחתו של שי שחם כי גופתו הושארה בשטח
שי שחם ז"ל
על שי שחם, בן 21, לוחם סיירת מטכ"ל וחבר קיבוץ כברי, כתב מפקד הסיירת דאז סא"ל גיורא זורע: "העובדה ששי קרס-נפל הפתיעה את כולנו, מאחר שהיה בין הלוחמים החזקים והקשוחים ביותר ביחידה. בזכות חוסנו זכה לכינוי 'שריר'. שי התגלה כבחור בעל כוח רצון עצום, עקשנות ותפיסה מהירה. לאורך השירות המפרך ביחידה היווה שי משקל נגד לכל אותם לוחמים, שבאופן טבעי התעייפו מן הקשיים. הוא עשה זאת בכך שהיה משכים ראשון, נוטל על עצמו כל עבודה קשה, משתיק את המתאוננים ועושה בעצמו את העבודות האפורות, כשהוא מפזם מנגינה חוזרת וסתומה. לשיאה הגיעה יכולתו וקשיחותו במבצעים המפרכים עצמם".
חלפו מספר שנים עד שלהוריו ואחיותיו של שי נודעה כל האמת על נסיבות מותו. "בהתחלה סיפרו מעט מאוד", אומרת לנו אחותו יונת. "סיפרו שפלוגה של צנחנים נתקעה בחרמון והצוות של שי, שהיה צוות מיומן בעליות של החרמון, עלה אליהם ובמהלך העלייה שי קפא, וחוץ ממנו היו עוד שניים שהיו בתהליכי קפיאה".
החברים בסיירת החליטו לא לגלות למשפחה כי גופתו של שי הושארה בשטח במשך יממה. המשפחה למדה זאת רק אחרי פרסום ספרו של עדו נתניהו "המצילים". מספרת יונת: "זה הפתיע אותנו מאוד. שי הושאר בשטח, למרות שלא היה רופא שיכול היה לקבוע מוות. זה גרם קצת לחוסר אמון, אבל הבנו שיש כל מיני דברים שם. ההורים שלי לא באו בטענות, אם כי היו קצת כלפי מפקד הצוות רמי לפידות, שלא דיווח ליוני נכון על מצב החבר'ה. אבל נשארו יחסים מאוד חמים וטובים עם חבריו של שי, שעדיין ממשיכים לבקר אותנו. היו הרבה עיסוקים סביב המקרה, הצוות של הסיירת חי מאז בטראומה".
יוני נתניהו נכח בהלוויה של שי. לדברי יונת הוא נשא הספד מאוד יפה – "אבל חוץ מזה הוא לא בא לדבר עם ההורים. סך הכל היו לי טענות לגבי תהליך קבלת החלטות".
החרמון חורף 1972 [האוסף הציוני]
דובר צה"ל מודיע: הוחל בחלוקת ציוד חם לחיילים ברמת הגולן!
קצת אירוני היה לגלות ביום ראשון 4.11 ידיעה בעיתונים, כי צה"ל החל לחלק לחיילים ברמת הגולן אוהלים מחוממים. "צה"ל החל בהנפקת ציוד חורף מיוחד לחיילים", נכתב בידיעת הדובר. "הציוד כולל פריטים העמידים בטמפרטורות נמוכות מאוד. חיל האספקה החל בחלוקה מזורזת של הדובונים – מעילי חורף מיוחדים שפותחו על-ידי צה"ל ונמצאו כיעילים ביותר בעולם בתנאי חורף".
עוד נכתב כי צה"ל מחלק לחיילים בגולן מגפי גומי עם ריפוד, כובעי צמר עם אוזניות, משקפי שלג, חליפות סערה וסרבלי שלג. כן יוכנסו לשימוש תרמוסים של 5 ליטר ושק שינה חדש בעל כושר חימום של ארבע שמיכות צמר, שאינו חדיר למים.
רק מלקרוא את פירוט הציוד הזה נעשה לנו חם בכל הגוף. השאלה היא איפה היה כל הטוב הזה שבוע קודם, כשהיה צריך להזרים אותו לחיילים שהוצבו על ההר – ברכבל תחתון ועליון, דרך מוצב החרמון, מצפה שלגים, מוצב החרמון הסורי, מוצב הפיתולים, ועד לאומללי הפיסגה הסוערת, עם ביגוד שלא מספיק גם לפיסגת התבור.
הידיעה עשויה ללמד כי בצה"ל תפסו את עצמם בעקבות מחדל שיא החרמון, וביקשו לתקן את הרושם לפחות בעיני החיילים, בתוספת מסר מרגיע למשפחות המודאגות, ואגב כך לעשות סוג של כסת"ח לעצמם. אבל מעט מדי ומאוחר מדי.
אגב, לא מצאנו בעיתונים של אז אף ידיעה על נפילתו של סמ"ר שחם. בסיירת מטכ"ל האירוע נחשב לכתם עד היום הזה.
החרמון, חייל צה"ל על המשמרת
תחקיר חטיבה 317: "הלכנו כ-1,500 מ', נפתחו רווחים, נזרק ציוד, אדם אחד התעלף"
כמה ימים מאוחר יותר, ב-7.11.1973, קיים מח"ט 317 אל"מ חיים נדל תחקיר בלשכתו, במחנה נפתלי ליד צומת גולני, עם מפקדי הכוח שהיו בשיא החרמון בין ה-31.10.1973 ל-3.11.1973. מטרת התחקיר, כפי שצוינה במסמך: להפיק לקחים לקראת העתיד בתום התנהגות במצבי לחץ חריגים, שעד כה צה"ל לא נתקל בהם בצורה קיצונית. מה הן ההשלכות הפיזיות והנפשיות שנבעו מתנאי מזג האוויר החורפי שאנשים לא התכוננו לו? להלן התחקיר במלואו, מקור ארכיון צה"ל.
נוכחים: רס"ן אהוביה נבות, מפקד הכוח; רס"ן עמיהוד גיא, סגן מפקד; סגן אורי, מ"מ תול"ר; סגן גברי, מ"מ מרגמות 120; סגן צביקה, קצין נוסף בתול"ר; סרן אלוני, סמ"פ מסייעת 471. סגן בני, מ"מ מרגמות 81; אלון, רס"פ הכוח; עודד אליגון, ע' רס"פ; עמנואל בר ניב, קש"א ומסו"ל 120 מ"מ; ד"ר עמי אסודי, רופא הכוח; יגאל תלמי, קמ"ן 317. וכן מספר פסיכולוגים שתחקרו את האנשים לפני תחקיר המח"ט.
חלק א'
רס"ן אהוביה מתאר את התפתחות מצב המצוקה: ביום רביעי 11.73 בבוקר החלה סערה מכיוון מערב. התפתחות הסערה התבטאה בהופעת עננים וירידת ברד כבד במשך שעות ארוכות. באותו יום ד' אחה"צ הלכו לאיבוד גם שלושה חיילים. ביום ה' המשיכה הסערה וחיפשו את האנשים. מאוחר יותר קיבלנו אישור לרדת מהחרמון עם כל הכוח. הלכנו כ-1,500 מטרים לכיוון 2772 על מנת להגיע למוצב הפיתולים. היינו 114 איש, כולל 22 אנשי הנדסה. הציוד שנלקח היה חרמונית, שמיכה, נשק וחגור קל. הראות היתה גרועה מאוד, ונראה היה לי שהמצפן לא פעל כראוי בגלל הלבה. לבני לא היה מצפן וכן גם לא לאלוני. נראה שהיו בכל הכוח רק שני מצפנים תקינים.
הלכנו כ-1,500 מטרים, נפתחו רווחים בין האנשים ונזרק ציוד. אדם אחד התעלף. לאחר שלא הצלחנו להזדהות החלטנו לחזור. אנשים זרקו כל ציוד אפשרי. ראיתי זרוקים רובים, חגור, מכשירי קשר ושקי שינה. הרובים היו רובים צ'כים בלבד. חזרנו לשטח המתחם וכל אחד חזר למקומו, כאשר רוב האנשים חזרו למערה – כ-65 איש. נראה היה שחלה התאוששות בכוח.
חיילים על החרמון, חורף 1969 ["מחברות יצחקי"]
יום ו': בבוקר יצאו פעם נוספת 15 איש עם שתי אלונקות ומכשירי קשר. הלכנו באזימוט 235 מעלות והגענו לאנשי 269 אחרי חבירה בעזרת ירי וזריקת רימונים. טיפלנו באנשינו והעלינו אותם למוצב כאשר שלושה מהם במצב קשה. אלוני נתבקש על ידי לארגן כוח של 20 איש לעזור בחילוץ. יותר מאוחר פגשנו אותו הולך לקראתנו. את הנפגע שבינתיים נפטר השארנו בשלג מסומן כדי שנוכל למצוא אותו. הדוקטור נתבקש להכין את המערה לקראת האנשים.
אחרי-הצהריים הלכנו להנחית שני מסוקים בעזרת 'מירי' וירי מרגמות. פינינו 46 חיילים, ביניהם שלושה מיחידה 269 שהיו עם אינפוזיות. ניסינו להנחית עוד מסוקים – ללא הצלחה. באותו עת היתה מהירות הרוח בין 45 ל-65 קשר. בבוקר באו מסוקים ועם נחיתת המסוק הראשון באו עוד אנשים מיחידה 269 בפיקוד שמריהו, ואיתם יצאנו לקחת את ההרוג. חזרנו לכיוון המוצב כאשר ממרחק מה לפניו הנחתנו את המסוק שפינה גם אותנו וגם את אלוני. באותה עת השמיים היו בהירים כמעט לגמרי.
להלן תוספות מפי המשתתפים
אורי: ביום ד' בבוקר היה הכל מלא שלג, כלומר השלג ירד כבר בליל ג'-ד'.
הרופא: האנשים היו מלכתחילה תשושים ובמסע הראשון התעלפו חמישה אנשים בקילומטר וחצי. אחד מהם הובל על גבי אלונקה ואחר-כך התאושש.
המח"ט: מה היו הדברים שהושארו על הגבעה לאחר הירידה?
אורי: כאשר התקפלתי ביום ד' בבוקר לעבר הגוף העיקרי לא השארתי מאומה.
המח"ט: מה היו הדברים שהושארו על הגבעה כאשר התחילו ללכת?
בני: לקחו מכשירי קשר, חגור ונשק. השאירו שני מא"גים, טל' 8 ובזוקות מתכלות.
בר ניב: השארנו משקפת 20X20, פרט לזה הכל נלקח.
הרופא: לקחנו שני תרמילים, חגור ונשק והשארנו שני תרמילים.
אורי: השארנו שני מא"גים, בזוקות מתכלות ומרגמה 52.
גברי: השארנו שני קנים 120 מ"מ, מא"ג, אס.אל.אס, ציוד מפיקוד.
אליגון: הרבה חיילים השאירו חגור.
יסעור מעל החרמון [צילום נתי הרניק]
המח"ט: אהוביה, מה היתה הפקודה בקשר לציוד שלוקחים אותו?
אהוביה: אמרתי לקחת נשק, חגור, שק שינה, מכשירי קשר ושמיכה.
המח"ט: בר ניב, מה לקחת בנושא קשר?
בר ניב: השארתי ארבעה מכשירים (כולל 660) ולקחתי שניים.
גברי: לקחתי שני מכשירים תקינים.
המח"ט: מה היו הנימוקים והשיקולים של מפקד הכוח לחזור מהניסיון לרדת?
אהוביה: 1) אי הזדהות בשטח. 2) מצב האנשים, במיוחד אנשי הנדסה. 3) מזג האוויר החמור. לכן החלטתי לחזור למקום מוכר שם יהיה לי מים, אוכל, קשר ומחסה לשיא החרמון.
חזי: אהוביה אמר לי שהוא חוזר מכיוון שהמצפן לא תקין והוא הולך לקבל מתקן חדש. מהו המתקן?
אהוביה: המתקן הוא שבשבת המטוסים שעליה היה המצפן.
חזי: אני הבנתי שלאחר זאת אתה מתכוון להמשיך ללכת.
אהוביה: באמת התכוונתי.
המח"ט: באופן כללי זה לקח כשלוש שעות מיציאה לחזרה, שעות בהן היה ברד ושלג ורוח מערבית חזקה.
חלק ב' – המסע
מבט ממוצב החרמון הישראלי צפונה לכיוון שיא החרמון [ביצוע: יואב חרמוני, אתר "כוכב הצפון – טיולים וירטואלים אינטראקטיבים"
אורי: לא בצורה מסודרת.
המח"ט: למה?
אורי: האנשים היו במצב בו לא חשבו לאכול.
גברי: במשך 24 שעות מיום ד' בבוקר עד יום ה' בבוקר היתה סופה רצינית וכל האנשים היו בשפניות ולא יצאו מהן מכיוון שלא רצו להירטב. בשפנייה אי אפשר לאכול מחוסר מקום וכל שאר הציוד היה בחוץ מחוסר מקום. וכך יצא שהאנשים היו כ-30 וכמה שעות לבד בשפניות. אני הייתי יוצא מדי פעם לראות אותם, אבל לא נתתי פקודה לאכול.
המח"ט: אני משער שאם היה חמסין המפקד היה עובר בין האנשים. בכפור ובקור לא בוצע הדבר והמסקנות מתבקשות.
צביקה: האוכל היה קבור מתחת לשלג בגלל הצפיפות בשפניות ולכן האנשים לא אכלו.
אלוני: אהוביה ואני הסתובבנו בין הכוחות ערב לפני המסע, לכולם היה אוכל וכולם היו מאורגנים. עשינו זאת מכיוון שידענו שלמחרת אנו עומדים ללכת.
בני: חוץ מסוכריות ו-ופלים לא אכלו.
אליגון: לא אכלנו בגלל – 1) פחדנו שנצטרך לחרבן. 2) היתה תחושה של פחד ומוות שדחקה את תחושת הרעב. 3) לא הרגשנו צורך ולכן התייבשנו.
אלון: אני אכלתי ודאגתי שלכולם יהיה אוכל, לא חשבתי שהאנשים לא אוכלים.בר ניב: כל הדבר הידרדר די מהר. לא הרגשנו רעבים. היו שם אוכל ומים בשפע. אנשים לא זזו ולכן לא היו רעבים. אהוביה נתן פקודה לכולם לאכול (ביום ו'). ביום הראשון של השלג בישלנו סיר גדול של אוכל ואהוביה דאג להאכיל את כולם.
הרופא: כל האנשים היו במתח דבר שדיכא את יתר הרגשות כולל רעב. הטרידו את האנשים דברים כמו רגליים רטובות וכו'. לאנשים לא היה צורך לאכול ולכן הם לא הרגישו את עצמם רעבים. הוסבר לאנשים שצריך לאכול. אהוביה, אלוני ואני אמרנו לאנשים שצריך לאכול. האנשים ידעו זאת, אך דיכאו זאת. הוסברה לאנשים חשיבות העניין כולל בבוקר המסע. האנשים פחדו על חייהם.
תלמי: מה היה רדיוס השכיבה של הכוח.
אהוביה: פריסת האנשים היה משולש שווה צלעות, שצלעותיו 400 מטר. ריכוז המזון היה בנקודת הטריג ובמערה. מבעירי גז היו לכולם, פרט ללאופר ול-81. דעתי היא שמבחינה טכנית היה אפשר לחמם מה שרצו, היו צריכים רק יוזמה.
אורי: לא היה לנו זמן להתעסק עם זה.
המח"ט: למה לא נעשה תה לכולם?
תשובה: טכנית היה בלתי אפשרי. מי שלקח קופסה מחוממת למרחק היא היתה מיד מתקררת.
המח"ט: מה פעלו מפקדי הכוחות להרפות את מתח האנשים כדי שיאכלו ויחממו את עצמם? ברור שאדם שלא אוכל ושותה מאבד נוזלים ואת ההכרה בכפור, לכן יש לדחוף לו אוכל בכוח, ולכך אחראים המפקדים.
חזי: הגיוני, אך לא תמיד ניתן לביצוע.
המח"ט: ייתכן והמסקנה היא שצריך אוכל מיוחד המושך יותר, אולם בכל זאת דבר זה לא משחרר את המפקד.
גברי: אני לא זוכר שהמפקדים אמרו לאכול, אלא רק להיכנס למחסות.
הרופא: אדם שלא רוצה לאכול לא יכול לאכול בגלל המתח. יש הלשכה גם על המצב הנפשי לפני כן. האנשים לא ידעו כמה זמן עוד יישבו שם והרגישו ממורמרים על כך שלא סללו לשם דרך.
המח"ט: מה האוכל המיוחד למקרים כאלה?
אהוביה: אנשים אכלו כל מה שהיה בחבילות הביתיות – פירות מיובשים, שוקולד ושקדים.
בר ניב: אפשר לאכול הכל, תלוי איך התנאים שם.
גברי: נראה לי שצריכים במקרים כאלה לרכז את כל האנשים ביחד וכך להוריד את המתח. אני עשיתי זאת על-ידי בניית אוהל מברזנט, ושם ישבו האנשים ואכלו.
ד"ר לפסיכולוגיה: נושא ההתקבצות מאוד חשוב כאן.
המח"ט: לאחר החזרה מהמסע וההתארגנות, המצב היה סביר. יציאת 269 [סיירת מטכ"ל] היתה בהנחיית הפיקוד העליון עם מכשירי הכוונה מיוחדים, שכנראה לא פעלו. החבר'ה מ-269 יצאו ללא שינה ואוכל והשתלשלות מקרים (פציעה וקריעת בגד) גרמו לפטירתו של אחד מחייליה. החלטת הפיקוד לפינוי המקון היתה כתוצאה מאי-חבירה של 269 וצורת הפינוי שנקבעה היתה במסוקים.
חייל צה"ל בחרמון [צילום AP]
1 הירידה למטה היתה לפי פקודה. 2) שיקול המפקד לחזור היה כי המצפן מזייף, מזג האוויר ומצב האנשים. 3) אחרי החזרה מהמסע נשמרו האנשים בצורה סבירה. 4) יש לשער שאם 269 היו מגיעים בשלום להר היה מתבצע פינוי ההר בעזרתם, אם מזג האוויר לא היה לרועץ.
חזי: לקחים לעתיד – האם העיתוי היה נכון לירידה, או היה מקום לשקול ירידה קודם לכן?
המח"ט: אהוביה קיבל אישור להחליט עצמאית והוא היה המפקד בשטח.
תלמי: האם אחרי החזרה היתה התארגנות מאורגנת בנושא אוכל ופקודות?
אהוביה: כאשר חזרנו למערה, שהיתה המקום הנוח ביותר. אומנם היו לי ויכוחים עם הדוקטור על הקיבולת, אולם זה הסתדר.
חלק ג'
המח"ט: כל אחד מהמפקדים – איך היה נוהג במקרה דומה, בלי שום כוונה 'להחליק', אלא למצוא אם הגוף הזה עמד כמו שצריך, כל אחד ברמתו.
אורי: לא הייתי מוכן לדבר הזה מבחינת ידע. מהחינת התנהגות עם אנשים עשיתי כל מאמץ שאנשיי יהיו במצב טוב. כשחזרנו הבנתי שכל מ"מ דואג לאנשיו ואפילו רבתי עם הדוקטור כדי שכל אנשיי ייכנסו פנימה למערה. חיפשתי את מפקד הכוח, לא התאמצתי במיוחד, מכיוון שפחדתי שמישהו יתפוס את מקום המחלקה שלי במערה.
סוף אוקטובר 1973, דחפורים פורצים את הדרך ממוצב החרמון הישראלי אל החרמון הסורי [צילום: מיכאל אסטל / ארכיון צה"ל]
המח"ט: האם אתה מכיר את הפלוגה?
גיורא אלוני: מחציתם בלבד. דברים שאמרתי לאנשים לעשות נעשו. הכרחתי אותם לאכול.
המח"ט: אם לא היו הולכים, האם לא היית מגיע לאותה מסקנה מוראלית?
אלוני: כמפקד שהייתי עסוק במחשבות לא הופרע המוראל שלי במיוחד. שמרתי עליו בייחוד מדוגמת גברי. הרמנו את המוראל על-ידי עידוד האנשים.
המח"ט: מי מהמפקדים חשב על הבעיות המוראליות לפני ההליכה?
גברי: חשבנו שהבעיה העיקרית – שמירת האנשים יבשים.
אליגון: יש חשיבות להכרת הכוחות על-ידי המפקד. ייתכן ויש במקרה זה לקחת את הנושא המוראלי לפני הנושא הביטחוני. חשנו שיש זלזול בחיינו מצד הפיקוד שלנו בכל הדרגות מתוך אדישות או רשעות של מישהו שיושב למעלה. נראה לי שחלק חיים בזכות אלוני ואלון גלילי. אחרת היינו קופאים למוות. אני חושב שאתם לא מבינים מה הלך שם. לא היה סדר בכל פינוי הנפגעים. ידענו שההנדסה מתפנה, יותר מזה לא ידענו. נראה לי שהשיחה יותר מדי מגמתית ולא מתוך ניסיון לחשוף, ייתכן ואני טועה.
המח"ט: זוהי טעות, אני פשוט רוצה לדעת אם התנהגות המפקדים היתה בסדר.
אליגון: אני רוצה לציין את אורי שנהג מצוין על אף שהיינו ללא פיקוד.
נקודות עיקריות על החרמון. מבט מכיוון דרום מזרח
אלון: החזרה מהמסע היתה לא מאורגנת ואחרי שעברנו את הגדר היה כל אחד לנפשו, לא היה אמון במפקד המוצב. לא קיבלנו הזמנות שביקשנו בציוד ואוכל. היתה הרגשה שהציוד מגיע בצורה עיוורת ולא מושלמת. לא הסבירו לנו למה אנחנו שם. זה נתן לנו הרגשה שך בדידות. כך שהאנשים נכנסו לכל המצב הזה עם הרגשה מחורבנת. נראה לי שתחילת ההליכה היתה טעות ומשגה, שיכול לעלות בחיי בני אדם. אמרתי לאהוביה בתחילת ההליכה שהוא מתחיל לטעות, אולם אהוביה 'שטף' אותי וחזרתי אחורה.
המח"ט: זכותו של המפקד להחליט אם זו הדרך הנכונה או לא. אולם רצוי להתייעץ בהליכה.
איזורשיא החרמון. צולם באביב 1974 לאחר שהציר נפרץ למעבר רק"מ [צילום: פלס"ר 7]
בר ניב: נראה לי שתיקנו קצת את התמונה והיא הרבה יותר קשה מה… המסוקים היתה פקודה ברשת אורז מ-126 א' שמזג האוויר יורע ויש … שיותר אנשים. נראה לי שביום שישי בערב היה אפשר להוריד אנשים בלילה בכל מזג אוויר. הודיעו לנו בקשר שמחר יהיה הפינוי.
אליגון: המסוק הראשון הגיע בשבת בשעה 08:00 בבוקר בעוד שבשעה 06:00 אפשר היה להתחיל לפנות.
בר ניב: הכושר הגופני היה בעוכרי האנשים. אני רוצה לתקן את הרושם של אהוביה, מכיוון שאהוביה נתן פקודות לצאת לטפל באנשים. חוסר הוודאות היה בעוכרי האנשים. הניווט לא היה קל שם, ואני לא חושב שמישהו היה יכול להגיע לנקודה כלשהי בדיוק. אסור לבן אדם ללכת שם לבד, אלא שני אנשים מינימום. קל ללכת שם לאיבוד.
הרופא: יש לחלק את האנשים לשניים – חיונים ולא חיונים. היו אנשים שאיבדו את ראשם מההתחלה. המערה היתה מקלט, אולם לא לכולם. לא גילו נכונות ללוות אותי והייתי יוצא לבד וכך הייתי הולך לאיבוד. אנשים לא מילאו הוראות, דיברו הרבה ובזבזו אוויר. ההנדסה מילאו פקודות מפחד. אותם חיוניים חייבים להודות להם על שהחזיקו את השאר. הלא חיוניים לא הגיבו. יותר מדי אנשים עניין אותם רק עצמם. פחדתי שאנשים ייחנקו במערה מחוסר חמצן. המטארולוג אמר לאנשים מספר ימים קודם שהוא לא יודע מה הם עושים שם, וזה התחיל להתגלגל בין האנשים. חוסר הידיעה למתי נקבעה ההחלפה ועצם ההישארות שם גרמה לאנשים חוסר ידיעה, אי ודאות והתמרמרות.
גברי: מפקד ה-81 זנח חלק מאנשיו ועלה עם ארבעה בלבד, מתוך שישה, על המסוק.
צביקה: אני עליתי למסוק יחד עם אנשיי.
אהוביה: לא נכון, צביקה עלה למסוק בניגוד לפקודתי ואלוני יעיד על כך.
הרופא: התנהגות האנשים במצוקה לא היתה כל הזמן מכובדת.
פטר: אהוביה אמר לי לעבור בין האנשים ולתת עדיפות לחולים שיעלו ראשונים למסוק, ולדעתי היה סדר בדבר בצורה די סבירה. מאוחר יותר אלוני כיוון את האנשים למסוק. אנשים לא עזרו בנושא פצועים, על אף שאהוביה נתן פקודה. לקח הרבה זמן עד שבאו לעזור לי לסחוב את האלונקה. כשחזרנו אחרי המסע הראשון לא נראה לי שספרו את האנשים בשלב ראשון והיה יכול להיווצר מצב שאנשים יכלו ללכת לאיבוד ואף אחד לא היה יודע זאת.
אהוביה: שוחחתי עם אנשים להסביר להם למה אנחנו כאן. התנהגות מפקדים, יש כאלה שהתנהגו מעל ומעבר ויש כאלה שהתנהגו בצורה הגרועה ביותר שאפשר. היו מספר התנהגויות שליליות ביותר. השליטה על האנשים היתה מאוד קשה. אנשים לא רצו להתנדב להתחבר עם 269 בשתי הפעמים. גם מפקדים לא. בעיות ניווט, כל אדם יכול לטעות. בשטח זה הולכים במצפן ביד ולא בשום דרך אחרת. נקודה שזעזעה אותי היא שהאנשים היו במצב רוח נפשי כה חמור ואנשים חשבו להתמסר ללבנון או לסוריה.
אורי: גם אני חושב כך, אולם לא להתמסר אלא לנסות להגיע לארץ.
אהוביה: אני ניהלתי את כל נושא ההתחברות עם 269. ראיתי דוגמאות פיקוד של כאלה שירדו מתחת לקו לעומת כאלה שהיו מעל האחרים.
תחילת שנות ה-70, כשנגמ"שי שלל סורים שימשו לביטחון שוטף על החרמון הישראלי [האוסף הציוני]
עמיהוד: קיבלתי הוראה לעלות עם שתי מחלקות לשיא החרמון. ניתנה לי פקודה שאני מקבל את הפיקוד על ההר. עלינו והתארגנו. עלה המח"ט ונקבעה פריסה לאחר התייעצות משותפת. לא נקבע זמן מדויק לישיבה למעלה. בשלב מסוים הגיע אהוביה וקיבל את הפיקוד.
המח"ט: בתחילה בר ניב נשלח להיות קת"ק על האיזור. נאמרה לשדה לעלות למחרת ולהיות מפקד. לא זכור לי אם נאמר לו לכמה זמן. כשהועלה עמיהוד נאמר לו שהוא הולך להיות מפקד המקום. משמעות מפקד היא כולל דאגה לאנשים. אמרתי לאנשים לא להיכנס לאשליות בקשר לזמן שאנו נשב כאן. מה שלא ידוע לי, אם נאמר לאנשים לשם מה הם יושבים שם.
עמיהוד: ביום הראשון אמרתי למפקדים בלבד מה המטרה והם העבירו פקודות לאנשים. היינו ת"פ החטיבה ולאור זאת שהיה מגע בקשר בלבד ולא היה ישירות היה הדבר די מסורבל. ההרגשה שלי – שלמטה לא מטפלים בי מבחינת מינהלה, אוהלים וכו'. על אף כל בקשותיי לברזנטים, לא קיבלנו מה שרצינו. כלי בישול וכו' לא הגיעו אלינו בכלל. חזינו שמזג האוויר נעשה גרוע. כשראיתי שהעניינים לא זזים סיכמתי עם אהוביה שאני יורד לדחוף את הדברים מלמטה. למחרת התחיל מזג האוויר הגרוע ולא ניתן היה לעלות למעלה. נראה לי שבחטיבה לא היו מודעים לעניין והחלטתי אולי לעלות לפיקוד, אולם לפני כן החלטתי לחכות למג"ד. הוא לא הגיע (היה בחרמון הסורי) ובהצעת הסמג"ד עליתי לפיקוד, שם דיברתי עם ע' קצין אג"מ על כל דברי החימום והבגדים. למחרת בבוקר חיכיתי במחניים מ-7-5 בבוקר ולא היה זכר לכל הדברים שהפיקוד אמר שיגיעו להר. קיימנו כל יום ישיבת מפקדים וכן כל פעם דיברנו שם האנשים, אולם לא הספקנו לדבר עם כולם. נראה לי שכל המפקדים קיבלו הסבר על סיבת הישיבה [בשיא החרמון]. הרגשת אנשיי היתה גרועה כיוון שהם היו היחידים שלא הוחלפו. גם הסמח"ט אמר שלא יחליפו אותנו בגלל הקצבת מסוקים ודרשתי ממנו לעלות למעלה ולראות מה קורה. למשימות מסוג זה חייבים לבחור אנשים מסוג מעולה וגם את הנספחים (כמו קשרים, רגמים וכו').
אהוביה: אני הרגשתי שעריף לא שלח לנו את הטובים.
עמיהוד: מסקנותיי – אנשים חייבים לדעת את המטרה הסופית ואת האינפורמציה הקשורה לעניין, דבר שיביא אותם להקרבה ולנכונות.
אהוביה: דרשתי מהאנשים למטה את האינפורמציה על מה שקורה בחטיבה ולא קיבלתי.
עמיהוד: לא קיבלנו יומני תצפית ולא מילאנו. לסיכום, אין להתבסס על המערה שתיסתם בשלב רציני ראשון. יש להתבסס יותר על מבנים.
זה שעולה וזה שיורד. חילופי משמרות על החרמון
תלמי: מה קרה לקשר הקווי?
תשובה: נשרף בעקבות הברקים ובעקבות זה השתמשו יותר בקשר האלחוטי.
תלמי: מה היתה ההרגשה אם עמיהוד היה למעלה?
אורי: שמחנו שהוא למטה מכיוון שיש מישהו שדואג לנו למטה.
אליגון: כאשר עמיהוד קיבל פקודה לעלות למעלה ביום שבת התנדבנו מיד להצטרף אליו.
אהוביה: על אף כל החיכוכים יכול אורי להגיד שהחלטותיי היו נכונות והוא אפילו לחץ לי יד לבסוף.
אורי: מודה.
חזי: תגובות החיילים כפי שסופרו לפסיכולוגים, לרוב הדברים איני מאמין בגלל לחץ הנסיבות המסוימות והזיכרון הסלקטיבי שלהם יש לשער שיותר מאוחר כולם יזכרו זאת אחרת. טכניקה של פיקוד במצבים כאלה, הדבר החשוב הוא שברגע כזה המפקד חייב לגייס את כל מאמציו להתגבר על המצב. מעין מצב חירום הנדרש מכל מפקד ברמה הנמוכה ביותר.
סיכום המח"ט: "השארת ההרוג של 269 בשטח היא נגד רוחי. היתה אפשרות עם ה-20 איש של אלוני להביא את ההרוג"
אל"מ נדל: דברים מתגלגלים במלחמה ביתר מהירות, אולם יש להשתדל להסביר לאנשים, לעיתים מסבירים למפקדים מספר מילים מתוך כוונה שהם יסבירו את השאר לחיילים.
לחרמון יש חשיבות טקטית ואסטרטגית, וזה מה שכואב לסורים היום. לא היתה כל כוונה של אף אחד לזכות בכבוד או יוקרה. חשיבות שיא החרמון – להיות מקום תצפית וכו'.
המשימה שהוטלה על החטיבה היתה כיבוש החרמון ותפיסת שיא החרמון. המטרה היתה לשבת עם מינימום וליצור עובדות בשטח כאשר תיגמר המלחמה. הוחלט לתגבר את המקום לאור ידיעות. החלטתי למנות לי שלאהוביה הוסברה המשימה בהתאם לתנאי הלחץ שהיו שם. המשימה היתה חטיבתית ולא של פלוגה מסייעת מגדוד 471.
יש אשמה מסוימת בגורמים של צה"ל על אי-הגעת ציוד. זהו צה"ל וכך הוא עובד בלחץ.
נראה לי שכמפקדים לא נתתם הכל מבחינת מחשבה. המוצב היה ת"פ החטיבה לצורך פישוט העניין וריכוז מיידי. הכוח היה חטיבתי ועדיפות הציוד היתה חטיבתי. המוצב לא היה שייך לגדוד.
ההתרשמות מהשיחה וממקורות אחרים (פסיכולוגים), נראה לי שלא הייתם חזקים ברוחכם. אולי בגלל שלא היתה התכוננות מוקדמת בנושא הכפור ואיבוד נוזלים.
חורף על החרמון [צילום: משה מילנר, לע"מ]
זריקת הציוד היא בושה ועצם זה שחלק לא זרק מביא למחשבות. אם הוחלט ללכת עם חגור ונשק, היו צריכים להמשיך ללכת עם זה. כאן מתגלה המפקד. יש להשגיח שהחייל יאכל. החייל הולך על קיבתו. אם לא אוכל ולא שותה, לא יוציא את הדברים שאנו רוצים ממנו.
סיכום הפסיכולוגים: "האנשים נמצאו במצב לחץ קיצוני, דמורליזציה ומשבר אמון בפיקוד"
בסקר פסיכולוגיה על הלכי הרוח ביחידות פיקוד צפון נכתבה חוות דעת מסכמת על החיילים שעברו את החוויה המטלטלת בשיא החרמון:
"האנשים נמצאו במצב לחץ קיצוני בהרגשה חריפה של בדידות ושל בידוד, הן קבוצתי והן אישי (שהייה בשפניות מבודדות). תוצאות המצב היו הרגשת ניתוק וניכור, דמורליזציה ומשבר אמון בפיקוד. היתה אי-ודאות בקשר למטרה ולנחיצות המשימה. הושמעו דעות שזו היתה פעולה ראווה.
חוסר הדאגה לציוד הגביר את תחושת אי האמון. ציוד שהוזמן לא הגיע (יריעות אוהלים, גפרורים) והביגוד היה חדיר לרטיבות. מפקד היחידה היה חדש, לא הכיר את אנשיו ולא עמד על מצבם הנפשי. נתון זה תרם לחוסר האמון בפיקוד בתנאי לחץ קיצוני. לאחר שהסופה פסקה, וגם לאחר הירידה, לא בא איש מהפיקוד הבכיר להסביר לאנשים מה בעצם קרה, או לפחות לשמוע את דבריהם. לפי המלצת הצוות, נשלחו האנשים לחופשה מיידית. כמו כן החליט האלוף לקיים שיחה עם החיילים, בהתאם לנקודות שהעלה הצוות בפניו. שתי הפעולות הוכחו כיעילות להרמת המוראל".
הרס"פ עודד אליגון אחרי 50 שנה: "זה היה כמו להיות בשבי הסורי"
ממרחק 50 שנה מסכם בפנינו עודד אליגון את האירוע. במלחמת יום הכיפורים היה אליגון צנחן במילואים בן 33, חבלן בגדוד 471 מחטיבה 317. ב-21 באוקטובר הם היו כוח עתודה שסייע לחטיבת גולני בכיבוש מוצב החרמון. בשעות הערב סיימו את פעילותם והלכו לישון מתחת המוצב. למחרת בבוקר הוקפצו במסוקים לשיא החרמון. המשימה היתה לאבטח קת"קים שהועלו לנקודת השיא, כדי לטווח את הארטילריה.
מספר אליגון: "ביחד איתנו הועלו מילואימניקים של הנדסה קרבית, שהיו איתנו לאורך כל הדרך. הם היו מבוגרים יחסית ועזרו לנו להתבצר במקום. היינו עם ציוד בסיסי, היו לנו מעילי דובון, אבל לא היה לנו שום ציוד שמתאים לסערה".
מאחר שהרס"פ שלהם נותר למטה, הפך אליגון יחד עם שניים מחבריו לרס"פים של המוצב. הוא ממשיך: "בסביבות 28 או 29 באוקטובר מזג האוויר הלך והחמיר. מסוקים ניסו לנחות, באו ונסוגו. היה ברור שאם יתחיל לרדת שלג או גשם, מצבנו יוחמר מאוד. מפקד הפלוגה שלנו, עמי [עמיהוד גיא], שהיה סגן מפקד המוצב, עזב אותנו וירד כדי להסביר למפקדים את חומרת מצבנו. הוא נתקע למטה ולא הצליח לחזור אלינו. רוב החיילים ישנו בשפניות אישיות, שהוקמו מתחת לפח גלי, ואנחנו שלושת הרס"פים סידרנו לעצמנו תנאי פינוק – היה לנו אוהל סיירים, שהיינו מצטופפים בו בלילה. השגנו איכשהו שק שינה אחד מרופד בפוך ובלילה פרסנו אותו וניסינו להירדם. בבקרים היינו מתעוררים מלילה ללא שינה, רטובים עד העצמות. כשהחלה הסערה והשלג, לא ידענו איך להתנהג. אחת הבעיות היתה שפחדנו לאכול שמא נצטרך לצאת לעשות את הצרכים בשלג. אז גם לא אכלנו, שזה דבר שאסור לנהוג כך בשלג".
חיילים בשלג בחרמון [צילום עוזי פז]
היתה זו החלטתו של מפקד המקום, רס"ן אהוביה נבות, שלדברי חיילים הצילה את חייהם. בינתיים נשלח אליהם הכוח מסיירת מטכ"ל, שכאמור נקלע למצוקה קשה ולא הצליח להמשיך. אליגון: "ירד לקראתם צוות מאיתנו, ששני חבריי הרס"פים היו בו. אני לא הצטרפתי כי הייתי במצב גופני גרוע מאוד, מפעולה שלנו כמה ימים קודם במובלעת למטה. יצאנו אחת הפלוגות לפוצץ סוללת תותחים סורית, הלכנו בלג'ה עשרה קילומטר הלוך ועוד עשרה קילומטר חזור, כשבדרך היה לנו פצוע שסחבנו באלונקה. ללכת בלג'ה זה דבר קשה מאוד. הסלעים שם חתכו אותנו כמו סכינים. הכתפיים שלי היו גמורות מהאלונקה ההיא.
שיא החרמון כיום ועליו מוצב האו"ם [Discover Lebanon)
לדברי אליגון, בפגישה שהיתה לו שנים אחר-כך עם לוחמי הסיירת, הוא שמע שהם יצאו לא מוכנים – עייפים וללא ציוד מתאים. "היה אצלם מאבק קשה אם לצאת למשימה הזו. מפקד הצוות שלהם, רמי לפידות, התנגד מאוד ליציאה. הוא סיפר לנו שהוא הלך ממש מכות עם יוני [נתניהו], הם היו חברים אישיים עוד מילדותם בירושלים. לפידות סבר שהלוחמים לא ערוכים טוב ולא יעמדו בזה, ויוני דרש בכל תוקף לצאת. שי שחם יצא למשימה עם מכנסיים קרועים, וזה מה שגרם לו לקפוא".
על התחקיר עם המח"ט שבוע אחרי האירוע הוא מספר: "במהלך הפגישה נדל הוציא אותנו להפסקה, ואמר שכשנחזור כל אחד יגיד איך הוא ינהג אם ייקלע עוד פעם למקרה דומה. לצערי כל אחד מהקצינים סיפר כמה הוא היה בסדר, וכשהגיע תורי אמרתי – אני מוחה נגד השאלה. לא חשוב איך אנחנו ננהג בפעם הבאה, חשוב איך אתם [המפקדים] תנהגו בפעם הבאה, וזה מה שיש לתקן. מאותו רגע נדל היה חם עליי, אבל אחרי כמה שנים נפגשנו במלחמת של"ג ברמב"ם על יד מיטתו של אחד הפצועים ועשינו סולחה".
החרמון עדיין מלווה את אליגון: "הזיכרון הולך ונהייה יותר דהוי, פחות ברור, אבל בוודאי שאני זוכר את המקרה. זה היה סבל קשה, אף אחד לא צפה את זה. להערכתי היתה שם טמפרטורה של מינוס 8. היו איתנו בהתחלה כמה חבר'ה מהמטאורולוגיה של חיל האוויר, וכשהעסק נהייה מטורף הם אמרו לנו – אם אתם רוצים להישאר פה תישארו, אנחנו הולכים. הם עזבו במסוק האחרון. זה היה סבל נורא, כמו להיות בשבי בסוריה. השלג הצליף על הפנים, וכשנזקקנו לצרכים והיית מוריד את המכנסיים זה היה כמו נחיל דבורים שהתיישב לך על התחת. כשחברים שלי עשו טיולים לחרמון אני לא הצטרפתי. מאז ועד היום לא ביקרתי בחרמון. אני לא רוצה לשמוע על שלג ולא רוצה לראות את זה".
* * * *
עד כאן אירוע השלג בשיא החרמון בתחילת נובמבר 1973.
לנקודת 2,814 נכונו בשבעת החודשים הבאים עלילות שונות ומשונות, במסגרת התכתשות עקשנית של ישראל וסוריה להיאחז במקום. ישראל היתה נחושה יותר וחזקה מספיק כדי לכבוש את המקום באביב 1974. כוחות צה"ל ששהו כאן הפכו לבשר קטיושות על בסיס יומי. כל לוחם שהגיע לשם לא ישכח מקום מופלא, פראי, שהיה גם גיהנום, שתי דקות ממלאך המוות. אבל זה כבר לפרק אחר.
כיום מוחזקים שיא החרמון ומוצב הפיתולים על-ידי כוחות או"ם, במסגרת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה.
25 ביוני 1974, הגדוד האוסטרי של האו"ם מקבל לאחריותו את שיא החרמון [צילום: @UNDOF]
2022, הגדוד הנפאלי של האו"ם על פסגת החרמון [@UNDOF]
כתבה שפורסמה כאן ב-2019 – מסע רגלי בשלג להבאת אספקה למשלט החרמון בינואר 1968 בפיקודו של קמ"ן גדוד 13, סגן יהושע מנור. לקריאה לחצו כאן.
"נעמוש" - הרמה הסורית / רמת הגולן 
לפני הסערה זכינו לביקור של משה דיין במוצב הפיתולים , הודיע לנו חגיגית להתכונן לסערה באותו ערב.
אכן כך היה!
אהבתיאהבתי
הייתי שבוע במוצב הפיתולים והקור של סוף מרץ היה קשה מנשוא. היו לנו אמצעי חימום ואנשים פשוט נדבקו אליהם ולא רצו לצאת לשמירה או פטרול וממש הקצינים היו בועטים בנו שנקום. בגלל זה התחלופה היתה גבוהה וכל כמה ימים היו מחליפים משמרות ויורדים לבניאס או יער אודם.
אהבתיאהבתי
גורם לי לתהות אם לאנשים האלה יש להם בכלל מושג על מה היתה המלחמה שבגללה נשלחו בפקודה לשבת בשיא הקור. מי שחזר הביתה נאלץ להתמודד עם פוסט טראומה כמו אליגון שבשבילו המקום שנקרא חרמון הוא קו אדום ולא מסוגל לחזור לשם. עוד לא נתקלתי בחיים שלי במישהו שהחרמון עבורו זאת מילת גנאי.
אהבתיאהבתי
לגבי מותו של שי שחם:
יש עדות בראיון לדור כיפור" ביוטיוב, ששי חלה בדיזינטריה, והסתיר את העובדה הזאת כדי שיוכל להשתתף בפעולה. הוא למעשה מת משילוב של התייבשות עקב השילשולים התחופים והקור העז, יחד עם המאמץ הקשה של הטיפוס
אהבתיאהבתי
הקרעים שהוזכרו במכנסיו של שי, נעשו על ידו, כדי שיוכל לשלשל תוך כדי הטיפוס.
אהבתיאהבתי
כמו תמיד ….כתוב כל כך יפה .
תיקון קל :
"ביום שלישי 23.10.1974 נשלחו כוחות מחטיבת הצנחנים 317 אל מרומי ה-2,814 מטר"
השנה היא כמובן 1973, שכן ב 10.1974 שיא החרמון היה כבר בחזקת האו"ם.
אהבתיאהבתי
ראיון עם פרופסור עודד מימון במסגרת "דור כיפור" ביוטיוב. עודד היה הקש"א של החרמון בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור. אדם רב אשכולות, ראיון מאוד מעניין:
אהבתיאהבתי
כפי שנכתב שי היה בחור אמיץ מאד שלא ויתר לעולם גם ברגעים קשים אם זה באימונים ואם בפעילויות מבצעיות. הוא היה יכול לבקש מיוני לא להצטרף למסע בשלג בעודו חולה אבל בסיירת לא משתמטים בכל מצב ולצערנו הסופה היתה קשה מידי גם עבורו וגם עבור כולם. מפקד הצוות היה צריך לדעת ששי חולה ולא לצרף אותו בכוח. אבידה מיותרת בנפש.
אהבתיאהבתי
"מסורת" בצה"ל להתעלם מהפרטים הקטנים, מהציוד האישי, מהמיגון, מציוד העזר, להשקיע את הכסף ב"צעצועים" יקרים ולהאמין שהאדם ינצח, גם אם היריב מצויד טוב יותר או הסביבה והטבע חזקים יותר. בכל מלחמה מתברר שבימ"חים יש חגורים וקפל"דים ממלחמת ששת הימים, שמערך התובלה מבוסס עדיין על משאיות ריו שנרכשו אחרי מלחמת יום כיפור לפני 50 שנה, שאין משקפי אבק / בירכיות/ שכפ"צים / משקפות / קסדות / פנסים / חגורים / וכו'. אני עוד זוכר איך פעם, לפני 30 שנה בערך, בשיחת מח"ט בגזרת הדרום, דובר על כך שהצבא המצרי מצטייד במאות טנקי אברהמס חדישים, שהם טובים יותר מהמרכבות של צה"ל, בעוד שבימ"חים של החטיבה עוד היו זחל"דים ממלחמת ההתשה. מה ענה המח"ט לשאלה בנושא? "אני מאמין שהאדם ינצח".. בדיוק ככה נתקעו על החרמון בגלל שלא קנו ציוד חם בכמה שקלים, בדיוק ככה התחילה המלחמה הנוכחית, עם ימ"חים ריקים מציוד אישי ומנשק, שעה שיש תקציב ביטחון של 75 מיליארד שקל בשנה… על מה בדיוק הם מוציאים את הכסף? למה לא לתת לחייל הלוחם את הציוד הכי טוב שיש, כדי שהוא יוכל להפיק מעצמו את הטוב?
אהבתיאהבתי