אסון בית המכס העליון

המ"פ יעקב בז'ה מאשים את המג"ד פנחס אלוש ששלח אותו לבונקר שכביכול נבדק, מג"ד 13 טען שפלוגת הנדסה מחטמ"ר 3 אישרה לו, אבל מג"ד ההנדסה אבישי כץ לא זוכר אירוע כזה * צלילה לנבכי פרשת אסון בית המכס שבו נהרגו 11 חיילי גדוד 13 * העדויות, המסמכים, ההכחשות – והמשפחות המשוועות להנצחה ראויה, אבל ננטשו ע"י צה"ל והרשויות

סגן יעקב בז'ה, מ"פ ד' בגדוד 13 של גולני במלחמת ששת הימים

"אנו רוצים שכל הציבור כאן יידע בדיוק מה שהתרחש  […] הדבר השני, והוא אולי החשוב ביותר, הוא לנסות להפיק לקחים מה היה טוב, מה היה פחות טוב, איך אפשר לעשות יותר טוב כדי שכולנו נלמד מכך".

את הדברים הללו אמר יונה אפרת, מח"ט גולני, בפתיחת פאנל של קציני מיפקדת החטיבה לסיכום מלחמת ששת הימים. האירוע נערך ב-19 ביוני 1967 עבור ענף היסטוריה, במסגרת איסוף עדויות מגזרות הלחימה. באוויר ריחפו תחושות מעורבות. מצד אחד, הצלחת החטיבה בביצוע המטלות במלחמה, ומצד שני האבידות הכבדות של גדוד 12 בקרב תל פאחר שהשתבש. אבל בינתיים כבר התרחש אירוע מעיק ומעיב עוד יותר, שלא הוזכר אפילו במילה אחת באותו אירוע: ארבעה ימים קודם לכן, ב-15 ביוני, ספגה החטיבה מכה קשה בעקבות מה שנקרא במשך הזמן "אסון בית המכס העליון" – 11 לוחמי פלוגה ד' מגדוד 13 שנהרגו בפיצוץ בונקר תחמושת מסיבות שאינן ידועות.

העניין הזה הוסתר מהציבור במשך עשרות שנים, נמחק ממורשת הקרב של גולני ושל גדוד 13, ורק כוכבית ליד מספר הרוגי החטיבה במלחמת ששת הימים, תוך ציון העובדה ש-11 חיילים נהרגו באירוע שהתרחש לאחר המלחמה, רמזה על הטרגדיה. על קברם של ה-11 נכתב כי נפלו בקרב במלחמת ששת הימים, גם כדי להסתיר שמדובר בתאונה. לא היה בכך כדי לנחם מעט את המשפחות השכולות, שרק במרוצת הזמן למדו שמות יקיריהן היה לשווא.

גם אחרי 48 שנים לא מוצאות המשפחות מרגוע ונחמה. כל הורי ההרוגים שבעי היגון כבר הלכו לעולמם זה מכבר, ונותרו האחיות והאחים שמסרבים להבליג על עלבונם לאחר שהרשויות השונות, ובראשן צה"ל, הדפו במשך השנים את האשמותיהם בשתיקה מרגיזה ובתגובות לקוניות. דומה שההכרה היחידה של צה"ל באירוע הפכה להיות חמישה חיילים מגדוד 13 שנשלחים מדי שנה לאזכרה בבית הקברות בנהריה, רק כדי להבטיח שיהיה מניין, בתוספת חזן צבאי ומש"קית נפגעים.

אולי גם כתבה זו תתרום את חלקה הפעוט ותגרום לצה"ל להכיר במחדל של כ-50 שנה ולשים סוף למועקת המשפחות.

11 חללי אסון בית המכס ז"ל. למעלה מימין: אהרון ג'מיל, יעקב איטח, אלי בן יקר, גבריאל תמם, שמואל לוי ואברהם בסון. למטה מימין: אלי קרן, יוסף אלישע, נסים צאיג, יעקב עזר, עובדיה זנדני [אתר "יזכור"]

טירוני פלוגה ד' באימוני שלב ב' בעמיעד: טיפוס על מתלולי נחל דישון כמודל לרמה הסורית

יעקב בז'ה [לימים, יעקב דביר] היה המ"פ שלהם. התגייס באוקטובר 1963 במחזור שנועד לקורס טיס. הוא הגיע לשלב "צ'ק סולו", ואז החליט לעזוב. אחת הסיבות: "חבר שלי התנדב לצנחנים והיה לו רובה אפ.אן, ואני שהייתי בקורס טיס היה לי צ'כי, וזה לא הסתדר לי העניין הזה".

סגן בז'ה ב-1967

התחנה הבאה שלו היתה קורס מ"כים בשבטה ולאחר מכן קורס קצינים. הגיע לגולני, שימש מ"מ בגדוד 13, עבר קורס קציני מק"ב/מרגמות בבה"ד 3, הצטרף למסייעת של 13 בפיקודו של גדעון המאירי. בשלב הבא קיבל בז'ה את פלוגת הטירונים הראשונה שלו, ולאחר שהחיילים סיימו ופוזרו ליחידות בגדוד, קיבל את הפלוגה המדוברת שעימה נכנס למלחמת ששת הימים, פלוגה שחייליה התגייסו בפברואר 1967.

באותה תקופה היו פלוגות הטירונים של גולני עושות את שלב א' – שלושה חודשים בבא"ח 1 במחנה בן עמי. את שלושת החודשים הנוספים [שלב ב'], שכללו אימוני לחימה, עשו בגדודים. שלב ב' של אותה פלוגה התבצע בפילון, שהיה המחנה של גדוד 13. לאחר שהכין עבור הפלוגה תוכנית אימונים שאושרה על-ידי המג"ד והסמג"ד, יצא איתה בז'ה לשטח והתחיל לעבוד. הוא מספר: "שטח האימונים שלי היה שטח 100 צפונית לפילון ושטח עמיעד. מפילון לעמיעד אתה הולך ברגל, עושה מסעות, הולך לכינרת, עולה מהכינרת, כל מיני תעלולים כאלה, ולאחר מכן עולה לשטח האש, מקים מאהל סיירים ועושה אימוני פרט ואימונים פלוגתיים".

בז'ה זוכר את קרב האוויר שבו הופלו שישה מיגים סוריים [7 באפריל 1967]: "זה קרה באיזור שמעל פילון, ואני זוכר שצפינו בקרב הזה וראינו את המטוסים הסורים נופלים".

בעיצומם של ימי האימונים בשלב ב' תפסה אותם תחילת תקופת הכוננות [מאי 1967], שלושת השבועות עד לפרוץ המלחמה. בז'ה: "מכיוון שהיינו פלוגה טירונית והיתה החלטה עקרונית שאת הפלוגות הטירוניות לא מכניסים ללחימה, אז כל נושא ההתארגנות למלחמה של החטיבה עבר לנו מעל הראש".

ובכל זאת, זכתה פלוגת הטירונים של בז'ה לטעום משהו מההכנות. במסגרת אימוני טיפוס במדרונות תלולים, כהכנה לעלייה דומה על הרמה הסורית, השתתפה פלוגה ד' באימון לילה שערך הגדוד. היא נעה בתנועה מבצעית לאיזור של מצוקים בסביבת נחל דישון לכיוון רמת דלתון, שם תירגלה את הטיפוס. האתגר שלי, אומר בז'ה, היה להביא את הפלוגה הכי מהר שאפשר לסוף האימון.

המלחמה מתקרבת, אתה כמ"פ הולך להיות "תקוע" עם פלוגת טירונים ולא להשתתף בלחימה, איך הרגשת עם זה? בז'ה: "זה מתסכל, כי אתה רואה שכל הגדוד בקבוצות פקודות ותכנון, עושים תרגולים על מודל, ואתה בעצם בצד, ממש בצד. אני לא הייתי רגיל להיות במצב כזה. זה היה מתסכל מאוד. ידעתי שאני לא יכול ללכת למלחמה עם חיילים טירונים כי זה מסכן אותם, ולכן השתדלתי שהאימון יהיה יותר אינטנסיבי, לגמור מה יותר נושאים כדי להכשיר אותם לטובת המלחמה".

פלוגה ד' במלחמת ששת הימים: בז'ה לוקח יוזמה ומכניס אותה ללחימה

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, ציפתה חטיבת גולני בקוצר רוח להפעלתה בגזרה הסורית. אולם מלבד גדוד 17 שנשלח לסייע בצפון השומרון והשתתף בכיבוש שכם, שום גדוד חי"ר בגולני לא ירה אפילו כדור אחד. "החטיבה היתה במצב של 'במקום דרוך'", אומר בז'ה. "המשיכו בתכנונים ובביצוע תרגולים על מודל. גדוד 51 ידע שהוא צריך לתקוף את תל עזזיאת ועוד כמה מוצבים בסביבתו, אז הוא תירגל ותיכנן. אותו דבר גדוד 12 על תל פאחר וכן כוחות טנקים שהיו מצוותים לחטיבה. אבל כל פלוגות הטירונים היו מחוץ לעניין".

ביום שישי בבוקר ה-9 ביוני ניתנה הפקודה לכיבוש הרמה הסורית וחטיבה 1 יצאה לדרכה – כיבוש תל פאחר, תל עזזיאת, בורג' בביל ועוד. גדוד 13 היה עד שעות הצהריים בעמדת המתנה כעתודה. רק לקראת השעה 16:00 קודמו שלוש פלוגות מאיזור כינוס הגדוד בעמיעד אל גבעת האם. "בשלב מסוים", מספר בז'ה, "כלו כל הקיצין. אמרתי לעצמי – לעזאזל, אני עולה עם הפלוגה עכשיו ודורש להיכנס ללחימה. אני לא שואל שאלות, שם את הפלוגה על שני אוטובוסים, לוקח אותם מעמיעד ומגיע לאג"מ החטיבה שישבה באיזור חורשת טל [בין החורשה להגושרים] בשטח פתוח".

הודעת על כך למג"ד או למישהו מהגדוד? "הייתי מנותק קשר מהגדוד, לא היה לי קשר עם אף אחד ולא שאלתי אף אחד".

באיזו שעה הגעת לאג"מ החטיבה? "אני זוכר שזה היה אחרי הצהריים. אני מתייצב באג"מ עם שני אוטובוסים ועם משהו כמו 80 או 90 חיילים".

את מי אתה פוגש שם? "נמצא שם גורודיש, קצין האג"מ החטיבתי, אחיו של השריונר הידוע [שמואל גורודיש]. ואז ניגשתי אליו, דפקתי לו על השולחן ואמרתי – לא ייתכן שאתם לא תכניסו אותי, אני עם הפלוגה שלי מוכן ללחימה, אתם מתסכלים את כל החיילים והקצינים, לא ייתכן כדבר הזה, אני דורש להיכנס לכל הדבר הזה. ואז הוא כנראה יצר קשר עם המח"ט יונה אפרת ז"ל, ויונה ככל הנראה נתן אישור להכניס את הפלוגה. במועד מאוחר יותר הכניסו גם את הפלוגות הטירוניות האחרות, אבל פלוגה ד' בגדוד 13 היתה הראשונה שנכנסה".

התמונה המפורסמת של גדוד 13 נכנס ללחימה ליד גבעת האם ב-9 ביוני לקראת ערב [לא ידוע איזו פלוגה נראית בצילום. ארכיון צה"ל]

בשלב הזה מה אתה יודע על הלחימה בשטח? "הארטילריה שלנו תוקפת, ארטילריה סורית יורדת על אצבע הגליל ואנחנו בתוך החגיגה. ואז אני אוסף אינפורמציה ומבין שהכוח [החטיבה] פרץ מתחת לגבעת האם. לקחתי את החיילים שלי, התקדמתי לגבעת האם, פרקתי את החיילים, כל הציוד על הגב והתחלנו להתקדם".

ואיפה גדוד 13 כולו? "לא ידעתי איפה גדוד 13, ידעתי שהוא בפנים".

ולא הצלחת עדיין ליצור קשר עם הגדוד? "ידעתי שכל החטיבה נכנסה דרך גבעת האם, זאת נקודת הפריצה, שם נמצאת החטיבה, ידעתי שהגדוד שלי נמצא שם. אם דיברתי בקשר או לא, אלה פרטים קטנים שקשה לזכור. בכל אופן התקדמתי לנקודת הפריצה, לקחתי את החיילים שלי והתחלנו ללכת. כמו שהלכנו מגבעת האם אנחנו נתקלים בזחל"ם צה"לי שרוף, שחטף פגיעה ישירה ומתחתיו לוחם שרוף לחלוטין. זה היה מזעזע. אתה צועד כמה מטרים פנימה וטראח נתקל בזה. אני מתחיל ללכת ואז מבין שהיתה בעיה קשה בגדוד 12 מול תל פאחר ואני מבין שתל עזזיאת נכבש על-ידי גדוד 51 כמעט בלי נפגעים, ואז אני מגיע בסוף לציר הנפט אחרי צעדה קשה מאוד ושם אני חובר לגדוד".

עליתם בחושך? "ממה שזכור לי את העלייה עשינו באור. כשהגענו למעלה לציר הנפט כבר ירדה החשיכה. אצבע הגליל היתה חשוכה לגמרי בהנחיית פיקוד צפון, כי זה היה מצב לחימה. לא ראית שום דבר, ואז באיזשהו שלב בשעה עשר בלילה מישהו הרים את השאלטר ובבת אחת אצבע הגליל הוארה. זו היתה אחת החוויות הבלתי נשכחות שלי בחיים".

בשעת לילה קיבלה פלוגה ד' פקודה להיות בכוח של הסמג"ד רס"ן אורי כהן, ביחד עם פלוגה ג', לכיבוש הכפר בניאס ומוצביו. פלוגות א'-ב' בפיקודו של המג"ד פנחס אלוש עברו ת"פ גדוד חרמ"ש 121 לטיהור זעורה. בז'ה: "נענו שתי פלוגות לכיוון בניאס ועם שחר [שעה 0600] ניהלנו שם התקפה. לא ידענו אם המקום מאוכלס או לא. היה שם מוצב סורי והיה שם כפר עתיק ויפה, שכיום איננו ואני לא מבין למה מחקו אותו. נכנסנו פנימה, למזלנו ללא התנגדות כי הצבא הסורי כבר נסוג. אנחנו טיהרנו את הכפר, חלק עם אש וחלק בלי אש, והתברר שהכפר היה נטוש. הפלוגה שלי היתה הראשונה שהגיעה לקו המים של הבניאס".

למחרת בצהריים קיבלו שתי הפלוגות בבניאס הוראה להגיע לקונייטרה. "שלחו לנו את האוטובוסים ואמרו לנו לחבור מיד לשתי הפלוגות האחרות בזעורה ועין פית, ולרוץ מהר לקונייטרה מאחר והצבא הסורי נסוג להגן על דמשק. עלינו על האוטובוסים, חברנו לשתי הפלוגות בזעורה [בשעה 1100] ואני זוכר ששם הצטלמנו כל המ"פים של גדוד 13. יש תמונה יפה בצבע של כולנו [המ"פים: יריב חן, גדעון המאירי, דניאל בנימין, דוד מונסנגרו-"מונטי" ובז'ה). משם עלינו על האוטובוסים ודהרנו לקונייטרה בלי התנגדות ובלי כלום. הגענו לקונייטרה שהיתה נטושה, סרקנו את המבנה שדמה לתחנת משטרה בריטית, אבל שימש למעשה מיפקדה סורית מרכזית. מצאנו שם מצבורים של נשק ותחמושת, קלאצ'ים חדשים שזה עתה נחתו מרוסיה עטופים בנייר שעווה וגריז. אימצנו אותם וזה שירת אותנו נאמנה כי הנשק שלנו היו רובי אפ.אן ועוזים".

ממלחמת ששת הימים רשם גדוד 13 מורשת קרב פושרת מאוד, בלשון המעטה: הגדוד כאמור היה עתודה חטיבתית [כך על-פי דו"חות הסיכום של חטיבה 1], ועד שכבר הוכנס ללחימה יצא לו לטהר מקומות שכבר ננטשו. בכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר: הגדוד עשה היסטוריה קטנה – הנפת דגל ישראל לראשונה על החרמון [גם כאן – ללא קרב].

גדוד 13 יצא מהמלחמה הזו ללא אף נפגע. בעצם, בכל זאת היה משהו: בדו"ח סיכום שכתב המג"ד אלוש צויין כי במהלך טיהור הכפר בניאס נפצע אחד הלוחמים בשעת "בדיקת שלל" [ככל הנראה מדובר בפליטת כדור מקלצ'ניקוב]. בז'ה אומר שהוא איננו זוכר אירוע כזה.

לאחר המלחמה התמקם גדוד 13 בתל אבו נידא [כיום הר אביטל] והחל לעסוק במשימות שוטפות. בהמשך הימים עברה פלוגה ד' והתמקמה בכרם, סמוך לכפר הצ'רקסי חושניה.

יום האסון – יום חמישי, 15 ביוני 1967

כמה ימים לאחר האסון: פלוגה ד' בגדוד 13, פחות 11 חיילים, צועדת מקונייטרה לתל אבו נידה – לטקס הניצחון של חטיבת גולני במלחמה [צילום: זאב שרון, גדוד 13]

יום למחרת סיום מלחמת ששת הימים, ב-11 ביוני 1967, הוכרזה רמת הגולן שטח צבאי סגור. תושבי הקיבוצים שכל השנים חיו תחת אש, לא התרשמו מצו האלוף ומיהרו לטפס בשמחה אל הרמה שאך אתמול היתה עבורם כמפלצת. נהירה דומה של אזרחים לשטחים שנכבשו היתה בעיקר אל העיר העתיקה בירושלים, אלא שברמה הסורית המצב היה אחר. מדובר בשטח ענק של מאות מוצבים, בונקרים, מחנות ובסיסים, עם כמויות אמל"ח אדירות ושדות מוקשים אינסופיים. בעקבות כך קיבלו חלק מכוחות צה"ל משימה דחופה לפנות את השלל לריכוזי תחמושת. כך בין היתר חטיבת גולני, שבימים הבאים העסיקה פלוגות שונות במשימה, ובהן פלוגה ד' של גדוד 13.

בז'ה זוכר היטב את המשימה: "הפלוגה שלי מקבלת את גזרת גשר בנות יעקב, שזה מוצב גדות [המורתפע] ומספר מוצבים למעלה באיזור בית המכס העליון. המשימה היא לפנות את כל התחמושות והנשקים ולרכז אותם בנקודה שנקבעה, מזרחית לבית המכס העליון".

יום חמישי ה-15 ביוני 1967 היה יומה הראשון של הפלוגה במשימה הזו. בז'ה: "אני לוקח את הפלוגה שלי ומפצל את הכוחות, ומנחה ומתדרך אותם. הכוחות היו עם המ"מים והסמ"פ ואני בעצמי. אנחנו מפוזרים בין המוצבים ולאט לאט באמצעות רכבים שקיבלנו מעמיסים את הציוד, והם נוסעים ופורקים וחוזרים".

מה התדריך שנתת לחיילים שלך? "זהירות, יש שם שדות מוקשים, אסור להיכנס לשד"מים, להיות רק על דרכים בדוקות שאתה רואה שנוסעים בהן. אם אתה רואה מבנה – אז אפשר להיכנס כי הסורים חיו שם, אבל לפני שאתה נכנס תבדוק ותיזהר ממלכודים".

איך נזהרים ממלכודים? אלה טירוני חי"ר, לא טירוני הנדסה. "נכון, זה לא הנדסה, אף אחד מאיתנו לא היה איש חיל הנדסה ולא היה לו ידע בסילוק פצצות".

איך חיילים בראשית דרכם בצבא, שנכנסים לבונקר סורי, אמורים לזהות אם יש מלכודים? "זו באמת בעיה. אבל אני מזהיר לא להתעסק עם מוקשים. יש כל מיני מצבים של מוקשים. לפי תרגולת רוסית, הצבא המגן יכול להניח אלפי מוקשים גלויים על הקרקע על מנת לבלום את התוקף, ואז ברור לך שאם אתה רואה מוקש על הקרקע ברור שהמרעום שלו מכוון לפעולה, ולא יקרה לך שום דבר אם תעקוף אותו, אבל אם תדרוך עליו הוא יתפוצץ. אין פה חוכמות. לעומת זאת היו מוקשים שארוזים עדיין בארגזי עץ ולא היו חמושים. דוגמה נוספת, אם אתה רואה פגזים בסמוך לטנק מוכנים לטעינה והמרעום גלוי, או יש להיזהר מפגזים מסוג זה. או שאתה רואה פגזי טנקים בתוך זווילים, זה דין אחד וזה דין שני, ההתייחסות לצורת הטיפול בכל מקרה היא שונה. את כל אלה אתה מלמד את האנשים. יותר מזה: כשאתה נכנס למבנה אתה צריך להיזהר מתיילים ממעידים. אם אתה רואה חוט, יש לעצור מיד, לא לגעת, להתרחק, ךקרוא למפקד ובשום פנים אל תדרוך על זה. יש לזכור דבר נוסף: שבראש כל קבוצות החיילים עמדו מפקדים, היו קצינים או מש"קים, שהיו חיילים עם יותר ניסיון. יש פירמידת שליטה ואתה מתדרך ומסביר ויוצא לדרך".

איזה הוראות בטיחות נוספות אתה זוכר שהיו? "למשל, אם אתה מוצא קלאץ' יש לפרוק אותו ולבודקו מחשש להימצאות קליע בקנה. מישהו יכול להיהרג או להיפצע מפליטת כדור, ולאחר מכן תשים את הרובה בקומנדקר. דברים מהסוג הזה.

"החיילים שלי התפזרו כל אחד במשימתו, ובאיזשהו שלב בצהריים סיימנו את המשימות. ואז אני מדבר עם הסמ"פ שלי ואמרתי לו – תשמע, סיימנו את המטלות, בוא ניתן לחיילים לאכול ארוחה קלה בסגנון של קצת לחם, קצת ריבה, קצת קפה, אולי מרק. זה קורה באיזור בית המכס העליון. תארגן צהריים, תן לחיילים לאכול, ואחרי שגמרת אנחנו נחזור למאהל [בקונייטרה].

כאן זה קרה: מוצב 6166 מוקף שדה מוקשים, מול בית המכס מעבר לכביש

"רוצה אלוהים ומישהו מצפצף לי. זה היה הגלדיאטור של אלוש [המג"ד], והוא קורא לי ואומר שמתחת לבית המכס העליון יש בונקר ויש שם מוקשים – ואני מבקש שתפנו אותו. אמרתי לו: תשמע, אני גמרתי את המטלות שלי וכבר בהיערכות לחזור למאהל. הוא אומר – לא, לפני שאתם חוזרים אני מבקש שתפנו את הבונקר הזה. אני אומר לו – בסדר, אני אשאיר כוח קטן איתי ואלך איתם לבונקר. שאלתי אותו איפה נמצא הבונקר הזה, הוא הסביר לי [לפי תיאורו של בז'ה, מדובר במוצב מספר 6166 ע"פ מפת מודיעין של פיקוד צפון בששת הימים], שאלתי האם הוא נבדק, הוא אומר לי כן. בסדר – מג"ד אומר, מ"פ מבצע. אני קורא לסמ"פ, אומר לו זה המצב, צריך לפנות עוד בונקר, זו מטלה חדשה, אתה גומר לאכול צהריים, תיקח את החיילים למאהל, אני לוקח עשרה חיילים איתי ויורד איתם למטה לבונקר.

"הסמ"פ מתארגן על הפלוגה ואני לוקח איתי את ג'מיל אהרון, בחור זהב, סמל יוצא מהכלל, ואומר לו תארגן לי עשרה חיילים ונרד ביחד לפנות בונקר. אמרתי לו תיקח גם את צאיג, החובש הפלוגתי. לקחו את החיילים מאחת המחלקות, היה שם גם מ"כ, בן יקר, ומתארגנים לזוז. ואז עוד פעם אלוש מגיע: נו, בז'ה, מתי אתם יורדים? אני אומר לו – הנה אני מכין את הכוח. אז הוא אומר לי בסדר. ואז אני שואל אותו פעם שנייה – הבונקר נבדק? הוא אומר לי כן. אני שואל אותו על-ידי מי נבדק? הוא עונה לי – על-ידי חטמ"ר 3 [החטיבה המרחבית שבאחריותה היה איזור בית המכס], פלוגת ההנדסה שלהם. אז אם מג"ד אומר לך דבר כזה, כל מה שנותר הוא להצדיע וללכת למשימה.

רמת הגולן, כביש 91, מזרחית לגדות ולגשר בנות יעקב. בית המכס העליון לפני מספר שנים [צילום מהרשת]

"אני לוקח את ג'מיל אהרון, לוקח את החבר'ה שלי ומתחיל לצעוד איתם, יורד לשביל שיורד לבונקר. תבין, בתוך שדה המוקשים שסביב למוצב אתה רואה בדיוק איפה השביל ואיפה מתחיל שדה המוקשים. השבילים שימשו את החיילים הסורים ובהם הם צעדו אלף פעם, ומימין ומשמאל יש גדרות של שד"מים, גם היום זה קיים. אנחנו מתחילים לצעוד בשביל במגמת ירידה, אני נמצא עם החיילים שלי ואז פתאום אני שומע צפירות מכיוון הכביש, איפה שהיום יש תחנת אוטובוס. אני מסתכל אחורנית, רואה את הגלדיאטור של אלוש והוא מסמן לי וקורא לי לבוא אליו".

פעם שלישית שהוא קורא לך? "פעם שלישית. אני מסמן לו בידיים ושואל אותו 'מה?', והוא אומר לי בוא בוא. אני אומר לו: מה הבעיה אלוש? הוא אומר – בוא בוא. אני אומר לג'מיל – תמשיך עם החיילים לבונקר, אני תיכף מצטרף אליכם. אני מסתובב והולך לאלוש. היה לו גלדיאטור יפה, חדש. הוא פותח את החלון, אני מתכופף לחלון, נשען על דופן הדלת, מכניס את הראש פנימה – כן אלוש, מה העניין? אני לא מספיק להגיד ג'ק רובינזון – ופיצוץ אדיר מאחורי הגב. אני מסתכל אחורנית, אני רואה פטריה כמו פטריה אטומית והכל עף באוויר, האדמה רעדה תחתיי ואז החל מבול של בולדרים, אבנים בגודל כזה, חלקי בטון וחלקי אדם ונשקים ובגדים קרועים, ואז שקט מחריד. אני מסתכל ואומר לו – אלוש, אלו החיילים שלי, והוא אומר לי – זה לא יכול להיות. אני אומר לו – אלוש, אלו החיילים שלי".

באיזה מרחק זה קורה ממך? "חמישים או שישים מטר".

אם זה היה פיצוץ אטומי גם אתה וגם אלוש לא הייתם צריכים להיות כאן היום. "אז למזלנו לא חטפנו בולדר על הראש ולמזלנו זה מה שהיה. יכולנו בהחלט להיהרג שם. היתה שם פטריה ענקית, האדמה רעדה, אני עמדתי שם והרגשתי את זה. ואז אתה שומע את העסק עף באוויר ונוחת, מטר סלעים ואבנים וחלקי נשק וגופות, או חלקי אדם, הכל נוחת בחזרה".

איזור האסון בצומת בית המכס, צילום גוגל לוויין

מה קרה אחר כך? "לקחתי את הפלוגה, סיפרתי מה קרה ונתתי להם הוראה להתחיל לסרוק את השטח ולנסות למצוא נפגעים. אתה יכול לסרוק רק איפה שאין שדה מוקשים, וזה מה שעשינו. סרקנו את איזור הכביש, את המבנים של בית המכס העליון. בקומה העליונה של בית המכס מצאנו שוק של חייל. החיילים שלי אספו חלקי נשק ואדם, חלקי קרקפת שנתלו על קונצרטינות של שד"מים, חלקי נשק, עוזים מפוייחים, לא נותרה גופה אחת שלמה. החיילים נעלמו כלא היו, איש לא שרד את הפיצוץ".

יש לך מושג מה היה שם? "אני יודע שהבונקר התפוצץ, אבל אף אחד לא יודע איך ולא יידע. יכולות להיות כל מיני אפשרויות. יכול להיות שאחד החיילים דרך על מוקש וזה הפעיל את כל המצבור. יכול להיות שהיה מילכוד, אני לא מאמין בזה. הדיווח היה שזה מצבור מוקשים. היה שם בור ענק שנפער מהפיצוץ והיום הוא כבר נסתם. והיו חלקי אדם מפוזרים, ומה שהצלחנו לאסוף שמנו בשמיכה צבאית מצמר את כל מה שנשאר מ-11 חיילים ואת זה שלחו לבית חולים רמב"ם. באותו היום או למחרת החלה חקירת מצ"ח סביב העניין הזה. אותי חקרו אולי פעמיים, פעם אחת בשטח ואחר כך אולי גם במאהל. ומה שאני מספר לך עכשיו, זה מה שסיפרתי גם אז. יכול להיות שאז סיפרתי את זה בצבעים יותר חדים וברורים".

מה אמר על זה אלוש? "לי היו טרוניות קשות מאוד לאלוש כמג"ד. אני התגאיתי בזה שכל החיילים שלי ללא יוצא מהכלל נכנסו למלחמה ויצאו ממנה ללא שריטה קטנה. זו היתה הגאווה שלי, ופתאום טראח – בגלל רשלנות של מג"ד אתה מאבד כל כך הרבה חיילים צעירים".

מהי הרשלנות של המג"ד? "הרשלנות של המג"ד שהוא שלח אותי להיכנס לבונקר שלא נבדק".

ואיך אתה יודע שהוא לא נבדק? "הנה, עובדה. הוא התפוצץ".

ואם אלוש דיבר אמת ומישהו מחטמ"ר 3 אכן אמר לו שהבונקר נבדק? "תראה, אני לא יודע. אלוש לי לא אמר מה הגירסה שלו. אבל סביר להניח שבעדות שלו למצ"ח הוא היה צריך להגיד מי זה מחטמ"ר 3 שאמר לו. הוא לא דיבר איתי פעם אחת על העניין הזה. אגב, אם אני היום בחיים זה רק בזכותו. אם הוא לא היה קורא לי אליו, הייתי מתפרק כמוהם. מצד אחד אני חייב לו את חיי, ומצד שני טיפת הגינות: אתה המג"ד. אם טעית, תגיד – שגיתי.

"אני יודע דבר אחד, שאני החלטתי אז שיותר מהאיש הזה אני לא מקבל פקודות. אני ראיתי בו האחראי למותם של החיילים שלי והחלטתי שאני עוזב את הגדוד. ניסו להניא אותי, ואמרתי שאני עם האיש הזה לא רוצה יותר להישאר. אמרו לי לחכות עוד שבוע שבועיים אחרי שהחיילים יתפזרו לפלוגות, אז אמרתי בסדר. אבל יונה אפרת [המח"ט] לא עבר על זה לסדר היום, הוא קרא לי אליו ללשכה, זה היה בערך שבוע אחרי האירוע, ובלשכה ישבו אלוש, וישבו קצין האג"מ החטיבתי [ברוך גורודיש] והקמ"ן החטיבתי [אורי שמחוני] ועוד אנשים ממיפקדת החטיבה. אלוש ישב לימיני, כתף אל כתף, והמח"ט שאל אותי – 'נו בז'הל'ה, מה הבעיה? מה לוחץ?'. אמרתי לו – תראה, כך וכך קרה, אני נכנסתי ביוזמתי ללחימה עם הפלוגה שלי ויצאתי ממנה עם אפס נפגעים, וראה זה פלא אחרי הלחימה בעניין מנהלתי לחלוטין אני מאבד כל כך הרבה חיילים בהרף עין. אני רואה באלוש – והוא יושב לידי ושומע – האחראי למותם. לכן אני רוצה לעזוב את הגדוד בהקדם ככל האפשר. אמרתי לו: אם אני הייתי מתרשל הייתי מתפטר עכשיו, אבל אני כמ"פ שאלתי את אלוש המג"ד שלי, והוא בר סמכא לעניין הזה, שאלתי אותו אם הבונקר נבדק והוא אמר לי שכן, והתעקשתי פעם שנייה ושאלתי מי בדק את הבונקר והוא נתן לי תשובה שהבונקר נבדק על-ידי פלח"ן חטמ"ר 3, וראה זה פלא החיילים שלי נהרגים. יכול להיות שהם נהרגו על ידי מוקש ויכול להיות שנהרגו בגלל תיל ממעיד, אני לא יודע מה היה שם, לא נדע בחיים, אבל אני רואה באלוש האחראי לעניין הזה".

איך אלוש הגיב? "הוא שתק, לא דיבר".

מה אתה יודע על הגרסה שלו בהמשך? "כלום, לא שאלתי, הוא לא אמר לי. הוא היה המג"ד, הוא היה יכול לקרוא לי בנוכחות הסמג"ד ולשבת בשש עיניים ולדבר, אבל הוא לא עשה את זה. גם לא היתה ישיבת מ"פים על זה".

וברמה של החטיבה? "החטיבה שלחה אנשים ובדקה, אני לא יודע להגיד לך, אני הייתי מ"פ בסך הכל. אני יודע שהתרוצצו שם קצינים מהחטיבה, אני יודע בוודאות כי נחקרתי על ידם כי מצ"ח הסתובב, אבל לא יודע מה היתה ההנחיה של יונה אפרת. אבל הגורם היחיד שחקר אותי זה מצ"ח".

גרסת המג"ד אלוש: מישהו החליט על דעת עצמו להיכנס, הבנתי שהם שיחקו שם בכלי נשק 

מג"ד 13 פנחס אלוש ב-1967

בכתבה שהתפרסמה לפני כשנתיים בגלי צה"ל ["כן היו הדברים מעולם"] התייחס המג"ד אלוש לעניין, והודיע שלא הוא האשם: "יש להן [למשפחות] כעס גם עליי, למה שלחתי אותם לשם. אבל מישהו פשוט מאוד החליט על דעת עצמו להיכנס. מה היה לך לרוץ לחפש שם? ההוראה היתה לא עוברים גדר תיל, ואם צריך לעבור יש חייל ממחלקת החבלה בגדוד שיילך קדימה עם דקר ויבדוק ויברר. אבל איך, למה, ומי נתן להם את ההוראה להגיע לשם, זה בכלל לא היה בתכנון להגיע לאיזור. לא ברור החלטה של מי זה היה, לעבור גדר תיל וללכת לבונקר שבכלל לא היה ידוע לנו".

ועוד הוסיף: "האירוע הזה מלווה אותי עד עצם היום הזה. יש לי כאן ארכיון שלם עם תמונות של הנופלים ועם סיפור חייהם. אני מרגיש אשמה לא קטנה בחלק הזה. הייתי נוכח במקום. אם הייתי יודע דקתיים לפני זה שהם נכנסים לשם, הייתי עוצר".

בראיון כאן ב"נעמוש" לפני כחצי שנה התייחס אלוש לנסיבות האסון ואמר: "ההוראות היו להיכנס למוצבים בבית המכס העליון, המורתפע ומוצב החביות. אלה שלושת המקומות שפלוגה ד' של בז'ה היו צריכים לסדר. בסביבות 12 או 12 וחצי הייתי שם, ראיתי שגמרו לנקות את בית המכס העליון, ישבו לאכול צהריים ובעוד אנחנו מדברים היה פיצוץ. שאלתי את בז'ה מה זה, הוא אמר כנראה שאלה חיילים שלי, הם עברו את הגדר, נכנסו לאחר המצבורים של המוקשים. אני לא ראיתי את זה, אף אחד לא ראה, אבל אני הבנתי אחר כך מאנשים שהם שיחקו שם בכלי נשק. היה 7 טון פיצוץ ו-11 חבר'ה הלכו".

מעניין היה לדעת מי האנשים שמהם הבין אלוש שהחיילים שיחקו שם בכלי נשק, כשמשפט קודם לכן הוא אמר – "אני לא ראיתי את זה, אף אחד לא ראה".

על דברים אלה מגיב בז'ה ואומר: "זו איננה הפעם הראשונה שהוא מאשים את החיילים באסון. האיש מכחיש את אחריותו ומשקר בעזות מצח. כך גם סיפר לבני המשפחות. הוא מעלים במכוון את פקודתו אליי ללכת ולפנות את הבונקר, מתעלם מכך שנשאל פעמיים באם הבונקר נבדק ומתעלם משתי תשובות שנתן לי אישית – "הבונקר נבדק'. בפעם השנייה לשאלתי אף טרח ומסר שזה נבדק על-ידי פלוגת הנדסה של חטמ"ר ראש פינה. מה שנותר הוא לנסות ולבדוק את תיק חקירת מצ"ח, שם נמצאות עדויותיהם של בעלי תפקידים שונים".

גם ההיסטוריון הצבאי, משה גבעתי, שהיה חייל באותה פלוגת טירונים של גדוד 13 וניצב במרחק קצר ממקום הפיצוץ, לא התרשם מדברי אלוש. לגלי צה"ל הוא אמר: "לטענת המג"ד אלוש, הוא אמר לא להיכנס לבונקרים ומי שנכנס לבונקרים עשה זאת בניגוד לפקודה שלו. תרשו לי לומר בנימוס – הוא מטייח טיוח מקצועי. איש לא נתן לנו לא אזהרות, לא תדריך אזהרה ולא לא להיכנס, נהפוך הוא – אמרו לנו להיכנס ולרוקן את הבונקרים".

המסמכים מגלים: לא היו שום הוראות בטיחות לפינוי השלל

עיתון מעריב מיוני 1967: הרמז היחיד בתקשורת לאסון בית המכס

אסון בית המכס לא התפרסם בעת שהתרחש. עשרות שנים היה אפוף מסתורין וקשר שתיקה. העדות היחידה לאירוע בתקשורת של אותם ימים היא ידיעה ב"מעריב" שהתפרסמה שלושה ימים לאחר האסון: "מלכודות מוקשים הותקנו בבונקרים ברמה הסורית […] דבר זה הוברר בכמה מקרים".

הסיבה העיקרית לסודיות שהוטלה על האירוע היא בין היתר הרצון שלא לפגום באווירת הניצחון. הדאגה למוראל הלאומי היתה כנראה באותן שנים לא פחותה מדליפת מידע בטחוני. הצנזורה פעלה בהתאם. יצוין כי גם מותם של שמונה חיילי צה"ל מארטילריה סורית בראש פינה ב-6 ביוני 1967 לא הופיע בעיתונות של אותם ימים.

ביומן המבצעים של פיקוד צפון מיום ה-15 ביוני 1967 הופיע דיווח מאג"מ מבצעים בשעה 20:30: "במסגרת איסוף שלל ליד בית המכס העליון 10 חיילים מגדוד 13 שעסקו באיסוף שלל נכנסו לתוך בונקר, הבונקר התפוצץ, אין זכר לאנשים".

למחרת הופיע ביומן המבצעים רישום נוסף: "דיווח מסכם על מקרה הפיצוץ מאתמול – המקרה אירע בין 15:30 ל-15:40 באיזור בית המכס העליון בצד הכביש המערבי בבונקר, שלפי ההשערה היה בו מלכוד. 11 חיילים עסקו בפינוי שלל במסגרת פעולה פלוגתית. ניתנה התראה להיזהר ממלכודות, נשמעה פתאום התפוצצות חזקה מאוד שיצרה פטריה גדולה של עשן. נעדרים 11 חיילים. רשימת שמות שהוכנה לפי מסדר במקום הועברה לשלישות הפיקוד".

אסון בית המכס נפל בעיתוי רע מאוד גם על גולני. החטיבה, שיצאה בשן ועין מקרבות ששת הימים, החלה אז לעסוק בהפיכת סיפור קרבותיה למורשת מפוארת, שתתמקד בערכים כמו גבורה, נחישות ודבקות במטרה. אבל מאחורי המורשת הזו בצבצו לא מעט כשלים, ובראשם הסתבכות קרב תל פאחר. לא רק זה: אפילו גדוד 51 שיצא גדול בכיבוש נקי וחלק של תל עזזיאת [הרוג אחד בלבד] הסתיר פצע מדמם: מי ידע ומי שמע שלמחרת הקרב בתל עזזיאת נהרגו בכפר בניאס ארבעה מלוחמי גדוד 51 מפגזי מרגמה שירה גדוד המכמ"ת החטיבתי? והכל בגלל מה שנראה כרשלנות של אחד ממפקדי גדוד 51.

בארכיון צה"ל עדיין גנוזה חקירת מצ"ח של אסון בית המכס, אבל לאחר חיפוש שביצענו במסמכים ממלחמת ששת הימים, שרבים מהם הותרו לאחרונה לפרסום, התגלו מספר ממצאים מעניינים השופכים אור חדש על אסון בית המכס.

העניין החל להתגלגל ב-11 ביוני 1967: פקודה שיצאה מאגף מבצעים במטכ"ל בחתימת רס"ן משה פלדמן, קצין מטה מבצעים, אל פיקוד צפון ואל אג"א מח' אמצעים. בפקודה נמסרו הנחיות לגבי המשך ההתנהלות בעקבות קביעת הגבול החדש עם סוריה. בין היתר נכתב: "יש להתחיל במהירות האפשרית בפינוי שלל, הפינוי יבוצע ע"י הנחיות מקצועיות של אג"א והקצאת שלוש פלוגות על-ידי פיקוד צפון לאג"א לצורך ביצוע הכנסת השלל לשטח המדינה".

הפקודה מאגף מבצעים במטכ"ל שממנה החל הכל [מתוך ארכיון צה"ל]

אגף אפסנאות היה האחראי לנושא פינוי ואיסוף שלל, אבל לא ברור מה הן ההנחיות המקצועיות ואיפה הן. לא נמצא מסמך נלווה לפקודה הזו.

נכון ליום פרסום כתבה זו ב"נעמוש" על פרשת בית המכס העליון [25 במאי 2015] עולה כי עד ל-15 ביוני 1967, יום האסון, לא הוצאו שום הנחיות בטיחותיות או הוראות אחרות לכוחות שנשלחו לאסוף אמל"ח ממחנות ובונקרים סורים.

המערכת התעוררה רק לאחר האסון. כמה שעות לאחר הפיצוץ בצהרי היום, שהרעיד את רמת הגולן, נשלח לכל הכוחות ברמה מכתב בחתימת רס"ן איתן ברק, קצין מבצעים באג"מ פיקוד צפון, בזו הלשון: "ביום ה' 15 ביוני 67 נהרגו ונפצעו מספר חיילים מחטיבה 1 בעת חיפושים באחת מעמדות האויב באיזור בית המכס העליון. יש להורות את מפקדי היחידות לבצע מסדרים ביחידות ולהקריא בפני כל חיילי היחידות ללא יוצא מהכלל את הוראות הביטחון לגבי תנועה וטיפול בחפצים חשודים. כל כניסה לעמדת אויב או מבנה תיעשה תוך בדיקה, ויש להתייחס אל כל חפץ כאל חפץ ממולכד. אין לגעת בחפצי אויב כלשהם ללא צורך. אין להזיז ממקומם נפלים או כל עצם חשוד. יש לסמנם ולדווח. כל מיתקן או מיבנה שיש בכוונת היחידה לאכלס חייב לעבור בדיקת חבלנים".

המכתב שיצא כמה שעות לאחר האסון

גם רס"ן שלמה אילן, קצין מבצעים של אוגדה 36 [שהפיקוד על רמת הגולן עבר לאחריותה], שלח מכתב בדבר "הוראות ביטחון – תנועה וטיפול בחפצים חשודים". במכתב, שהיה מיועד ליחידות הנדסה ואג"מ פיקוד צפון, נכתב: "לאחרונה אירעו מספר מקרים בהם קופחו חיי חיילים כתוצאה מחוסר זהירות ומחוסר ידע בטיפול בחפצים ובעצמים חשודים. רצ"ב נספח הוראות קהנ"ר בנושא תנועה וטיפול וחפצים. נא ודאו כי יחידותיכם (כולל ת"פ) ינהגו לפי הוראות אלה".

נספח ההוראות פירט בין היתר: אסור לנוע מחוץ לצירים מוגדרים, ואם נעים מחוץ לצירים מוגדרים יש להניע בראש השיירה זחל"ם מדופן ולסרוק רק עם חבלנים. תנועת כלי רכב תותר רק באישור מיוחד לחיילים שמכירים את השטח היטב. כל מחנה או מיתקן אמורים להיסרק ע"י חבלנים בטרם פינויים. אותם חבלנים יבדקו גם אם אין מלכודות חבלה. אין לגעת בחפצי אויב ללא צורך, אין להזיז עצמים חשודים, יש להציב זקיפים ליד שדות מוקשים שיימצאו ועוד ועוד.

עוד מכתב מעניין: ב-16.6.67, למחרת האסון, יצאה פקודה מאג"מ מבצעים אל כל אלופי הפיקוד להפסיק לאלתר את חגיגות הטיולים בשטחים הכבושים.

16.6.67, מאת ראש אג"מ מבצעים אל"מ יצחק חופי אל אלופי הפיקודים ורל"ש הרמטכ"ל [ארכיון צה"ל]

דו"ח נוסף מאותו יום הוא של סא"ל צבי רסקין, ראש חוליית איסוף שלל מטעם אוגדה 36, שפירט את כמויות הסחורה שנאספה במהלך אותו שבוע. לגבי חטיבת גולני נכתב כי ב-14.6.67 היא אספה כאלף רובי סער ועוד ציוד שהועברו למחנה כורדני. ב-15.6 מילאה גולני כ-26 משאיות, שרובן היו תחמושת מסוגים שונים. כן מצאו פלוגות גולני מספר מנועי טנקים חדשים. במסגרת איתור שלל נכתב לזכות חטיבת גולני גם הפירוט הבא: כ-20 עגלות עמוסות תחמושת באיזור סורמן [קונייטרה], כ-500 טון תחמושת ליד נפח, 60 טון תחמושת לתותחי 130 מ"מ, כ-15 טון תחמושת ל-37 מ"מ ועוד 4 טון לתותחי 152 מ"מ ליד תל אבו חנזיר, וכן מחסני תרופות וציוד שנמצאו בבית החולים בקונייטרה ועוד ועוד. גם יתר הכוחות שהתמקמו בקונייטרה וסביבותיה [חטיבה 45, חטיבה 10 ועוד] רשמו גילוי ופינוי של כמויות שלל גדולות.

המסמך נחתם במילים: "החטיבות והיחידות החייליות קיבלו הוראות חוזרות בנושא הביטחון והבטיחות בגישה למחסנים / מצבורים, בהעמסתם, בריכוזם ובהעברתם". במסמך מצוין כי הפירוט הנ"ל נכון ליום ה-15 ביוני. המסמך יצא ב-16 ביוני [יום למחרת אסון בית המכס] ואצל חלק מהיחידות הוא התקבל ב-17 ביוני.

בעקבות כך הוציא אג"מ אוגדה 36 ביום שלמחרת, ה-18 ביוני, הוראות בטיחות מחמירות. המכתב הועתק כלשונו על-ידי סרן הלל בן מאיר, קמב"צ גולני, ונשלח בחתימתו למג"דים בחטיבה: "הרקע – מספר רב של נפגעים כתוצאה מפליטות כדורים והתפוצצויות. א) הנשק ייטען רק במסדר ובתפקוד. ב) אין לבצע כל ירי אלא בלחימה ובאימונים בנשק קל. ג) אין לשחק בנשק שלל או בתחמושת. ד) כל העובר על הוראות אלה, כולל הפלטות כדורים, ייעצר ויועמד לדין".

ב-19 ביוני סיכם סגן אברהם סגל, מפקד הנדסה פיקודי, את פעילות יחידות הנדסה הכפופות לחה"ן 801 [כוח ההנדסה הפיקודי]. במכתב שיועד אל קצין הנדסה ראשי צוין כי פלוגה ט' מגדוד הנדסה 602 עברה ת"פ חטיבה 1 ועוסקת במשימות סיוע להתבצרות החטיבה. מחלקה אחת עוסקת בריכוז שלל, האחרת בהרמת שדות מוקשים 'סדן' [בשטח ישראל] ואחרת בתיקון גשר בנות יעקב עד לרמה של סיווגו ל-40 טון. לאחר מכן יש כנראה התייחסות לאסון בית המכס, מאחר שהקטע נמחק כולו [ראו צילום].

מסמך הסיכום לפעילות יחידות ההנדסה עם המחיקה [מקור: ארכיון צה"ל. להגדלה – לחצו על הצילום]

הפרקליטות דורשת במסגרת ועדת חקירה

מסמכים נוספים שנכתבו בעקבות האסון: ב-20 ביוני הוציא אג"מ מיפקדת פיקוד צפון אל שורה של יחידות השוהות ברמת הגולן, בהן חטיבה 1 [גולני], הנחיה חד משמעית על הפסקת איסוף ופינוי מוקשים, מטעני חבלה וחנ"מ. "אין להוציא מוקשים ממצבורים או כלי רכב. כל ציוד המיקוש וחומרי הנפץ יושארו במקומם עד להודעה חדשה".

מכתבים אלה ועוד כמה רוכזו על-ידי פיקוד צפון והועברו לפרקליטות הפיקוד, לאחר שזו שלחה מכתב ב-10 באוגוסט 1967 במסגרת – "ועדת חקירה לבירור נסיבות מותם של 11 חיילים מגד' 13 בבונקר תחמושת ליד בית המכס". במכתב שהופנה למיפקדת פיקוד צפון מאת סא"ל י' יוסיפון, נכתב: "נא הודיעני האם הוצאו עד ה-15 ביוני 67 הוראות בטיחות בדבר איסוף שלל/תחמושת. ואם כן, נא להעביר אליי עותקו הוראות אלו".

לפי התכתובות שנמצאות בארכיון צה"ל, כנראה במענה לאותו מכתב של הפרקליטות, אין שום הוראות בטיחות כתובות שהוצאו לפני האסון.

האם גורם כלשהו נתן את ההוראות בעל פה, ובכלל זה אישור ספציפי כי הבונקר הסמוך לבית המכס נבדק על-ידי גורמים מקצועיים רלוונטיים? ניסינו לבדוק גם את העניין הזה.

מג"ד הנדסה 602: נשמע לי תמוה שאומרים שהבונקר הזה נבדק

מיטב מקורות הבלוג גוייסו כדי להתחקות אחרי הגורם העלום מחטמ"ר 3, שאישר כביכול למג"ד 13, או למי מחטיבת גולני, כי הבונקר אל מול לבית המכס העליון, שאליו נשלחה אותה קבוצת חיילים מפלוגה ד', נבדק ואושר לפינוי. הגענו לבסוף למג"ד הנדסה 602 במלחמת ששת הימים, רס"ן אבישי כץ [לימים תא"ל וקצין הנדסה ראשי]. הגדוד שלו פעל באותם ימים ת"פ חטמ"ר 3, והוא אמור היה לדעת ולספק תשובות. כץ אמר מיד כי הוא אינו מעורב בסיפור.

לשאלה האם זכור לו אם מישהו מהגדוד שלו אישר לגולני להיכנס לבונקר האמור לאחר שנבדק, אמר כץ: "אני מכיר את נושא אסון בית המכס כסיפור, אבל מודה שאני לא זוכר לא את פרטי הפרטים ולא את הטענות שהם קיבלו אישור. אני לא יודע מה קרה שם. מה שכן, אני יכול לומר לך שאחרי כיבוש הרמה היה הרבה חוסר סדר בהגדרות מי עושה מה, מה מפנים ומה לא מפנים, כי היו ברמה הרבה כוחות. לי היה גדוד שלם ועוד פלוגת הנדסה, והטיפול בכל נושא פינוי אמל"ח ומוקשים היה באחריות שלי. אני לא זוכר שמישהו אחר היה מעורב בזה. אנחנו היינו היחידים שעסקנו בזה, וזו פעם ראשונה שאני שומע את הסיפור הזה".

השדה מימין – שטח הבונקר הסורי שבו אירע האסון

האם תוחקרת במסגרת בדיקת מצ"ח שנערכה בנושא באותה תקופה, או על-ידי ועדת חקירה אחרת? "לא נחקרתי בנושא הזה ונשמע לי קצת תמוה שאומרים שהבונקר הזה נבדק. אנחנו באותה תקופה נכנסנו לכל מיני מקומות, בדקנו את כל המחנות כשהמטרה העיקרית שלנו היתה לאתר מוקשים וחומרי נפץ. לא היו לנו בכל התקופה ההיא, למעט מקרה אחד, שום חילוקי דעות עם פיקוד צפון. מה שברור לי, שבמקום הזה שאתה מדבר עליו לא היינו, כי נכנסנו ובדקנו הרבה מאוד מצבורי תחמושת, ובכל מקום שבדקנו נכנסו האנשים הכי טובים שהיו לי כי היה ברור שיש חשש של מילכוד".

נתקלתם במילכודים? "לא מצאנו אף מילכוד ולא נפגע לי אף איש, ולכן מה שאתה אומר תמוה בעיניי".

מג"ד 13 אמר שהוא מעריך את עוצמת הפיצוץ בשבעה טון חומר נפץ. אתה יכול להעריך מה התפוצץ ואיך? "אתה אומר שנהרגו 11 חיילים? לא צריך הרבה כדי להרוג 11 חיילים בתוך בונקר. אני יכול להעריך שהמצבור שהתפוצץ הוא של מוקשים ולא של חומר נפץ, כי כשאתה מאחסן חומר נפץ אתה מפריד לחלוטין בינו לבין מנגנוני ואמצעי ההפעלה. ממה שאנחנו ראינו אצל הסורים זה נראה סביר שמדובר בבונקר עם מוקשים. בהחלט יכול להיות שהמוקשים התפוצצו בגלל איזו תקלה".

כשאתה שומע על לוחמי חי"ר, או בעצם טירוני חי"ר, שנכנסים לבונקר על מנת לפנות אמל"ח, מה דעתך על כך כקצין הנדסה ראשי לשעבר? "צריך היה להדיח את המפקד שלהם! למקום שיודעים או חושדים שיש בו תחמושת או מוקשים או חומרי נפץ, לא היו צריכים להיכנס לשם. היו צריכים להתקשר אליי ולהגיד לי לשלוח חוליה. היתה לי מחלקת סיור יוצאת מגדר הרגיל, שעשתה סדר בדברים האלה. פינינו הרבה מאוד מוקשים ופוצצנו הרבה מאוד מוקשים, כך שזה נשמע לי חוסר אחריות".

בשיחה נוספת בנושא עם מי שהיה במלחמת ששת הימים סגן קצין הנדסה של פיקוד צפון, רס"ן גבי טיבור, הוא אומר: "אני לא מכיר את פרטי המקרה בבית המכס, אני ישבתי במיפקדת הפיקוד בנצרת ועסקתי בפינוי מוקשים בגזרה הירדנית. קשה להאמין ששלחו פנימה פלוגת חיילים בלי כל רקע הנדסי, שאין להם שום מושג מה לעשות. זה דבר מקצועי. לא מאמין שפיקוד צפון, או קצין הנדסה של הפיקוד שהיה איש מנוסה [הכוונה לסא"ל אריה גולן, מג"ד חה"נ 801] הוציא פקודה כזו כפי שאתה מתאר. זה בהחלט לא תקני".

המשפחות והחברים: דורשים הנצחה עם שלט שיספר את האמת

ורדה זנדני בטקס האזכרה בנהריה, לצידו של המ"פ בז'ה והחזן הצבאי

כ-40 איש השתתפו ביום שישי 22 במאי 2015 ד' בסיוון תשע"ה באזכרה השנתית לחללי האסון בנהריה. תשעה חיילים קבורים בבית העלמין בנהריה, אחד בהר הרצל ואחד בקרית שאול. היו שם בני משפחות וחמישה מחיילי הפלוגה מ-1967, בהם המ"פ בז'ה. המשפחות דורשות את הנצחת יקיריהן, אבל הרשויות נאטמו בפניהן. הישועה נמצאה בינתיים בדמותו של יזם שקיבל אישור לבנות מלון בוטיק בבית המכס העליון, תוך שימור המבנים והקצאת פינת הנצחה לנופלים. לא מזמן ניטעו במקום 11 עצים, אבל לאחרונה נעצרו עבודות בניית המלון.

בז'ה מספר שהמשפחות הרגישו שהצבא ומשרד הביטחון זנח אותן: "טיפלו בהן בדרך בירוקרטית, אף אחד לא מדבר איתן, שמו את השמות של הבנים בתל פאחר, זה פשוט ג'ונגל. אלוש עמד איתן בקשר והן התאכזבו ממנו בצורה פראית, כי התחושה שלהן היא שהוא מורח אותן. נהרגו 11 חיילים סתם, זה ביזיון גדול שאין לו שום הצדקה".

משה צאיג. מכתבים מאחיו הגיעו הביתה לאחר מותו

משה צאיג היה בן 26 כשאחיו, נסים, החובש הפלוגתי, נהרג בבית המכס. "הייתי אז ברמת הגולן על יד מסעאדה בגדוד שריון פקודי 181. שמעתי את הפיצוץ כשהוא קרה, אבל לא חשבתי שזה קשור לאח שלי. היו בהתחלה שמועות שהם נכנסו לחפש שלל בבונקרים. אבל זו היתה הוראה אומללה של דדו, שחשש שהישראלים ייכנסו למקומות ממוקשים והוא נתן הוראה לפנות את הבונקר. זה היה חוסר זהירות משווע. אף אחד לא וידא שהבונקר הזה בכלל מטוהר. היתה שמועה שאיזו חטיבה מרחבית טיהרה, אבל זה לא היה בדוק. הם נכנסו בלי לבדוק.

"מכתבים ששלח נסים הביתה הגיעו אחרי שלא היה בין החיים, וזו היתה טראומה לכשעצמה. הכאב עצור עד עצם היום הזה. כשאבא שלי היה בחיים ניסינו לעשות משהו להנצחה, אבל נתקלנו בקיר אטום מצד כל הרשויות: מצד צה"ל, מצד אגף ההנצחה של משרד הביטחון, מצד הגדוד, חטיבת גולני, המועצה האיזורית מרום גולן, רשות הטבע והגנים. הרמטכ"ל האחרון שפנינו אליו היה גבי אשכנזי, ושום כלום. היה פה מסע מכוון של הסתרה והכחשה. זה פגע מאוד קשה בהורים, הוריד את שיבתם ביגון שאולה. אמא שלי נפטרה בגיל צעיר יחסית".

ורדה זנדני היתה בת 22 כשאחיה עובדיה נהרג. זמן קצר לאחר שנקבר בנהריה ביחד עם חבריו, הוא הועבר לקבורה בהר הרצל. ורדה מספרת: "הם נהרגו ביום חמישי, וביום שישי קברו אותם בלי להגיד למשפחות כלום. אפילו קצין העיר לא בא אלינו. אנחנו קיבלנו ביום ראשון בערב מהמזכיר של המושב [מושב ינון] את הבשורה שעובדיה נהרג. זה לא היה מלחמה, זה לא היה כלום. הם יושבים לאכול בבית המכס את הקופסאות שימורים שלהם. סמל המחלקה ג'מיל, מפקד כיתה, חובש, כל היתר שמונה טירונים. המדינה היתה באופוריה, אנחנו האמנו בצבא שזה קדוש. בשבעה בא אלינו סגן אלוף מפקד הגדוד [אלוש], זה ששלח אותם לבונקר בלי לבדוק, ולא היה על זה שום דבר, אולי עשו ועדת חקירה, לנו לא סיפרו".

מה אלוש סיפר לכם? "כלום. אמרו שנפלו בקרב. אבל איזה קרב? זה אסון בית המכס! המשפחות מסכנות, נאיביות, האמנו לצבא. אבל להגיד שנפלו בקרב? טייחו, שיקרו, לא עשו הלוויה, לא מודעה רשמית, לא שום דבר. איך ייתכן שבמדינת ישראל אחרי ששת הימים, חמישה ימים לא לבוא למשפחות? אני אמרתי לאלוש שאם זה היה היום קורה לא היית ממשיך והופך לאלוף משנה. מה נשאר לנו? שום דבר. יש חלקים של עובדיה קבורים וחלקים נשארו בבונקר".

אחיות החללים ורדה זנדני [מימין] ורחל עזר. "טייחו אותנו, רימו, שיקרו, המשפחות היו מסכנות, נאיביות, הצבא היה עבורנו קדוש"

רחל דנה היתה בת 28 כשאחיה יעקב עזר נהרג באסון. לאזכרה הפעם הגיע גם אחיה הנכה, עזרא, בפעם הראשונה בחייו לאחר שמשרד הביטחון נענה לבקשת המשפחה ושלח רכב מיוחד. היא מספרת: "הם עברו את המלחמה בשלום, ואני זוכרת שאמא שלי עשתה את האוכל לחג שבועות ושאלה אם היא תזכה שיעקב יבוא לאכול. אני הייתי אמא לשלושה ילדים קטנים, בעלי היה אז במילואים והודיעו לי שאחי נפצע, שהוא בצפת [בבית החולים] ושאבוא הביתה. אז אמרתי, נפצע, לא נורא, אבל כשהגעתי הביתה ראיתי במה מדובר. כל הכעס שלנו הוא שאף פעם לא נאמר לנו מה הסיפור. נאמר שהם דרכו על משהו וזה התפוצץ, נאמר שהם העבירו נשקים מהבונקר שהיה ממולכד, כל מיני סיפורים כיד הדמיון".

ורדה זנדני: "הכעס שלנו הוא איך נתנו יד לטיוח ושקר. זו פאשלה, זו תיבת פנדורה, מתי היא נפתחה? בראיון של החיילות המקסימות בגלי צה"ל. אבל לא לבוא קצין עיר לאף משפחה? גם כשהעבירו את עובדיה לקבר בירושלים, אמרתי לעצמי – יופי, לפחות אני אזכה להלוויה. הגענו המשפחה בשעה עשר להר הרצל והתברר שכבר קברו אותו. שאלתי שם חיילים, אמרו לי שבשש בבוקר הגיעו וקברו אותו".

ליד הקברים בנהריה. משפחות עם סימני שאלה והרבה כאב

משה קרון היה מ"כ בפלוגה ד'. "אלוהים אהב אותו", אומרת זנדני, "הוא היה צריך גם להיות בחבורה הזו, אבל הוא התעכב קצת וניצל".

קרון, שכתב על האסון מספר פעמים בבלוג שלו, אמר למשפחות השכולות: "אני יכול להעיד על עצמי, ואני מתאר לעצמי שהחברים שלי שותפים למה שאגיד, שמי שהיה שם נקשר בקשר עמוק לא רק לאסון ולא רק לחברים שהלכו, אלא גם לבני המשפחות. לאורך שנים שתקנו, היינו צורבים קשר של שתיקה שנגזר עלינו, אבל גם אצל כל אחד ואחד מאיתנו היה בלב הרבה שלא יצא החוצה. אנחנו עומדים כאן שנה שנה, ותמיד יש עוד חיילים שמצטרפים ואנחנו לא מצליחים להשתחרר גם מהזיכרון של האסון הנורא הזה וגם מהאובדן של חברים יקרים.

"נסים צאיג היה החובש במחלקה שלנו, ולפלוגה שלנו זו היתה בושה לגשת לרופא לא הלכנו לרופא גם כשכאב לנו משהו. אבל נסים היה זה שטיפל בנו. הוא היה עלם חמודות עם פנים יפים וחיוך, וכשכאב לך – נסים היה רץ אליך עם החיוך שלו ועם טוב הלב, והתמונה הזו של נסים ושל יתר החברים, לכל אחד יש תמונה כזו, ומעל לכל יש את הרגע הזה, את השנייה הזו, שכל החיים האלה נקטפו. הנחמה שלנו היא שהם לא סבלו, אבל הם הותירו משפחות עם הרבה סימני שאלה והרבה כאב. אנחנו החברים נושאים אצלנו יום יום את הזיכרון שלהם, את הכאב שלהם, שהוא במידה מסוימת באופן בלתי נמנע גם הכאב האישי של כל מי שהיה שם. כל מי שעומד בפני אסון כזה, לא יכול למחוק אותו ולא רוצה למחוק אותו. אנחנו עם המשפחות, ונמשיך ככל שאנו יכולים ללכת קדימה איתכם, להשתתף באזכרות שלכם ובעיקר לעמוד יום אחד בבית המכס העליון מול אנדרטה ומול שלט שיגיד את האמת – כאן בבית המכס העליון נפלו באסון נורא 11 חיילים צעירים, רובם לא השלימו את העשור השני לחייהם. אנחנו איתכם ונקווה שהאנדרטה קום תקום".

אחים לנשק ולטרגדיה. מימין: משה קרון, יעקב בז'ה, עמיקם גוטמן, יחזקאל יחזקאל וזאב שרון

החבר'ה מהפלוגה שהגיעו לאזכרה היו זאב שרון, עמיקם גוטמן, יחזקאל יחזקאל ומשה קרון. גוטמן נזכר: "אני הייתי בבית המכס העליון, בצד השני של הבונקר. נכנסתי לבניין הנטוש לאכול עם החבר'ה שלי. ואז היתה התפוצצות אדירה שהחרידה את כל הצפון. הייתי חבר טוב של אלי בן יקר, היינו ביחד בקורס מ"כים. במשך השנים מאוד כעסתי כל פעם שהייתי ברמת הגולן ולא היה שם כלום. האסון נשאר חרות אצלי לכל החיים".

בז'ה עזב את גדוד 13 זמן קצר לאחר האסון ומונה למ"פ המסייעת בגדוד 51. הוא סיים את שירותו בצה"ל כאל"מ, בין היתר כמפקד בה"ד 3 ומח"ט מילואים. לאחר מכן שימש כ-25 שנים בתפקידים שונים במשרד החוץ, אבל אסון בית המכס ליווה אותו כל הזמן.

סגן יעקב בז'ה

בז'ה מספר שהוא נשאב לכל הסיפור לפני כשמונה שנים, בעקבות ידיעה ב"מעריב" על מציאת עצמות אדם בגולן. בז'ה: "ישבתי אז בקזחסטן ובניתי את השגרירות שלנו שם, נמצאו בבית המכס העליון שתי עצמות שוק. ומי שפירסמה את זה היתה כתבת מעריב בנהריה, עדי חשמונאי. קראתי את הכתבה הזו ומיד הרמתי אליה טלפון מקזחסטן ואמרתי לה – אלה עצמות של החיילים שלי, כי הם נמצאו בפתח של בונקר. היא יצרה קשר עם הרבנות הצבאית והמשטרה, והצלחנו שזה יובא לבדיקה באבו כביר. אבל מכיוון שהרבנות לא רוצה להעיר שדים, אז באיזשהו שלב הגיעה ידיעה שזה ככל הנראה עצמות של אשה סורית. אבל אחת העצמות היתה סדוקה, כנראה שהיה שם שבר שהתאחה. ואז משפחת עובדיה זנדני שנהרג באסון סיפרו לי שהיה לו שבר ברגל לפני הגיוס. החזרנו את האינפורמציה הזו לרבנות והם העבירו לאבו כביר, אבל לא בדקו את זה בצורה יסודית כי לא רצו להתעסק עם זה. 11 חיילים שמתוכם מה שנשאר זו ערימה קטנה במרכזה של שמיכה צבאית, זאת אומרת שלא ראו גופות ולא ידעו למי זה שייך, ולא היה אז ד.נ.א. את כל זה העברנו לרמב"ם ומכאן הרבנות הצבאית לקחה והחליטה לעשות קבר אחים בנהריה. קברו את כולם ואז אני ירדתי לשם עם הפלוגה שלי ועשינו משמר כבוד בבית הקברות בנהריה, ובטקס הזה חנכו את קבר האחים".

על השתקת העניין על-ידי צה"ל, הוא אומר: "היתה אופוריה כתוצאה מהניצחון הדגול של ששת הימים, והיתה הנחיה שמכיוון שהאירוע בבדיקה שלא נדבר על זה. לא היה אינטרנט והתקשורת היתה אחרת, הכל היה שונה, גם ההתייחסות למשפחות שכולות היתה שונה. המגע איתן לא היה כמו היום. אתה יודע מה אני נדרשתי לעשות? בא אליי הסמג"ד ואמר לי – בז'ה, תכתוב מכתב לכל משפחה. אני במו ידיי כתבתי מכתבים לכל המשפחות וכתבתי להן את סיפור המעשה בקצרה".

מה כתבת בדיוק? "סיפרתי בתמצית בלי להיכנס לפרטים, שהפלוגה עשתה ככה וככה ונהרגו בפיצוץ של בונקר בתום המלחמה".

המשפחות טענו שהסתירו מהן את נסיבות נפילת יקיריהן. "בהתחלה היתה בעיה של ביטחון שדה. העם חגג ומישהו קיבל החלטה לא להפיץ ידיעה כזו. מה פתאום בתאונה אחת נהרגים כל כך הרבה חיילים? לא רצו את זה. ואז אמרו לחיילים – חבר'ה, אל תדברו. המודעות לנושא ביטחון שדה היתה רבה, וכשאמרו אל תדברו על זה, אז החבר'ה לא דיברו על זה. שתבין, החטיבה זה מין רכבת שכל הזמן נוסעת, דורות מתחלפים וכשהפלוגה מתפזרת ליחידות אין כבר זיכרון קולקטיבי. הטיפול של הצבא במשפחות לא היה כמו היום. באותו זמן אם חייל היה נהרג, אז המ"פ יכתוב מכתב למשפחה וזהו. היום המג"ד והסמג"ד והסבתא שלהם, כולם מתייצבים אצל המשפחות. כשהנציחו את חללי גדוד 12 בתל פאחר מישהו החליט מאיזושהי סיבה שאני לא מבין, שהחללים של בית המכס העליון יוזכרו באנדרטה שם. מה להם ולתל פאחר? אני לא מבין את ההיגיון למה עשו את זה? בשביל מה? היינו חיילים של גדוד 13, אנחנו לא נספחנו אף פעם לגדוד 12. אבל נושא האנדרטה של תל פאחר התנהל על ידי גורמים מחוץ לחטיבה, היו כבר דורות אחרים של אנשים, היתה מלחמת התשה קשה, הייתי מנותק מגדוד 13, ולאחר מכן התגלגלתי בצבא והדברים האלה התגלגלו לאן שהתגלגלו".

יואב קרן. "היה קשר של שתיקה לאירוע"

יואב קרן, אחיו של אלי קרן שנהרג באסון: "הייתי ילד בן 10, וזה היה יום ראשון 18 ביוני 1967. הטלפון אצל השכנים מצלצל, קוראים להורים לדבר, מדברים מקצין העיר ואומרים להורים שלי שאח שלי נפצע. לא מעיזים להתקשר הביתה. כל מערך ההודעה והטיפול בנפגעים לא היה קיים. האירוע קרה ב-15 ביוני, ושלושה ימים אחר כך היה טלפון ראשון. ההורים שלי נסעו לאיזשהו מקום וחזרו וסיפרו שאלי נהרג. ועוד סיפרו שהלוויה כבר היתה. להגיד שמישהו אשם באירוע זה קל. אין לנו כלים להעריך מה קרה, ובני המשפחה לא היו בהלוויה. היה פה קבר זמני, והם הוסיפו חטא על פשע מספר חודשים אחר כך כשהעבירו שני חללים לבתי קברות אחרים [זנדני להר הרצל, בסון לקרית שאול] גם זה בלי להודיע למשפחות. אלה דברים שנעשו אז והיו חריגים מאוד. היה קשר של שתיקה לאירוע, שום דבר לא פורסם בשום עיתון ובשום כלי תקשורת, ואנחנו מדברים על חמישה ימים אחרי המלחמה, אחרי שגמרנו להניף את נס הניצחון, חמישה ימים נפלאים ושקט.

"שנים אחרי זה הצלחתי ליצור קשר עם חיילים וחיילות, הם סיפרו שההוראה שגולני נתנו היתה שאסור לדבר על האירוע הזה. אני מכיר סיפורים על אנשים שידעו שקרה משהו והם לא סיפרו במקום שהם גרים, ששם היה קשר לחללים שנהרגו. מעולם, עד שנות ה-70, לא נכנס אף נציג מחטיבת גולני. לא נציג, לא קצין, לא מ"פ, לא מג"ד, לא מ"מ, אף אחד לא בא הביתה לספר מה קרה. כשפתחתי את התיק האישי של אח שלי מצאתי מכתב שכתב המ"מ שלו, מכתב די סטנדרטי. ומעבר לזה מסמכים מאוד מאוד רשמיים ופורמליים. תחקור האירוע נעשה ברמה של רס"ר במשטרה צבאית חוקרת, שדיבר עם המג"ד שמסר לו דברים כאלה ואחרים, ואמר לו דבר הגיוני: האם הבונקר היה ממולכד, או שנעשה משהו על-ידי החיילים? אי אפשר לדעת. אני דיברתי עם איש חבלה מגדוד 12, וכשהוא שמע ממני את הסיפור הוא אמר לי – שיערותיי סומרות. אמרתי לו למה? הוא אומר לי – כולם ידעו שאף חבלן לא נשלח לבדוק את הבונקרים האלה לפני האירוע. חטיבת גולני חטאה במשך השנים בחטא של השתקת העניין מטעמים שאני לא יודע לומר למה. זה הצד של משפחות שחיות עם האירוע הזה 48 שנים".

המ"פ לשעבר בז'ה עם לוחמי גדוד 13 כיום, באזכרה בנהריה