"ביזיון כזה עוד לא היה"

משה גת, סמח"ט גולני במלחמת ששת הימים, היה בזמנו אופוזיציה חריפה לכל ההתנהלות של קרב תל פאחר * גם כיום הוא לא בורר במילים

חיוכים בשרגא. משה גת (משמאל) עם מח"ט גולני, יונה אפרת. גת: "אחרי המלחמה היו כמה תחקירים, אבל הם היו שווים לתחת"

הקריאה בקשר החטיבתי והפיקודי "תל פאחר בידינו" נשמעה במהלך ה-9 ביוני 1967 לפחות פעמיים, ובכל פעם התברר שהשמחה היתה מוקדמת מדי. הסמח"ט משה גת שמע את הקריאה הזו בשידור ישיר כשהגיע בסביבות השעה 18:00 לכניסה המזרחית של התל ומצא שם כוח של סיירת גולני תחת מסתור ואת המפקד רובקה אליעז מדווח על כך בקשר. מה קורה כאן? תבע לדעת, למה אתם בחוץ? הוא לא הבין איך הדיווח התיישב עם העובדה שמתוך המוצב נשמעו עדיין יריות והמצב הכולל לא היה ברור. לאחר הוראה שלו, נכנסו לוחמי הסיירת לתוך המוצב לטהר את קיני ההתנגדות האחרונים. אחריהם נכנסו גם גת וסגנו רס"ן חיים יפרח וכעבור כ-20 דקות בישר הסמח"ט רשמית על נפילת פאחר.

אלא שמתברר שהמקום לא היה מטוהר לגמרי. יומיים אחר כך, מספר גת, הוא חזר לתל פאחר עם קצין נוסף כדי להראות לו דבר-מה. לפתע קפץ מאחת התעלות חייל סורי שהיטיב להסתתר ובידו רובה. גת הקדים אותו וירה בו למוות. סיפור מפתיע ומעניין שמספר השבוע משה גת בראיון לבלוג.

גת אינו בשיאו בימים אלה. הוא מנסה להתאושש מסוג של שבץ בו לקה. הוא עדיין חלש והזיכרון שלו מתל פאחר לא מצליח לרדת ליותר מדי פרטים. על אף זאת עדותו חשובה גם מפני שהוא בעל התפקיד הבכיר ביותר שנותר מחטיבת גולני של 1967.

גת, בן 84, יליד פולין, איבד את הוריו שנהרגו בעת שלחמו במסגרת הפרטיזנים מול הגרמנים והאוקראינים. עם עלייתו לארץ הצטרף לאצ"ל, נלחם בתש"ח בחטיבת גבעתי, בהמשך הצטרף לגולני, השתתף במבצע קדש ובהמשך גם בפשיטה על נוקייב, שם שימש מפקד כוח החסימה. בגולני מילא בין היתר תפקידים של מפקד הסיירת ומג"ד 13. חצי שנה לפני מלחמת ששת הימים מונה לסמח"ט. בתקופת ההתשה היה מח"ט בבלוזה בסיני ואחרי שחרורו מהצבא שימש במשך 26 שנים סמנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל.

קצינים מגולני זוכרים אותו כמפקד אמיץ, צנוע, שאינו מרבה במילים. חיילים זוכרים משפט קבוע שנהג לומר באקצנט פולני בעת שהיו מתלוננים על חוסר במזון: לחם יש? ריבה יש? אז אין בעיות!

חיים יפרח, שהיה מקורב אליו בתקופת גולני ולאחריה, אומר עליו: "משה גת הוא אדם נפלא, גבר גדול וחזק עם לב אנושי חם, איש שטח מעולה ומפקד מצוין. באופיו היה מאוד שתקן, התערב רק אם היה לו מה לומר. תמיד היתה לו את האמת שלו ומעולם לא היסס לומר אותה. מעולם לא החניף ולא חשש להציג את דעתו גם אם מפקדיו לא אהבו לשמוע זאת. הוא עשה את זה גם כשזה היה כרוך בסיכון קידומו. אני מאחל לו בריאות טובה".

אחרי מלחמת ששת הימים הפך גת לאופוזיציה חריפה לתל פאחר, בכל הקשור לניהול הקרב ואף להאדרתו. בראיון כאן סיפר שמיל גולן, שהיה סמ"פ א' בגדוד 12, כי בתחקיר שנערך על התל בהשתתפות כמה לוחמים, התנהל דיון על סוג התחמושת שבו השתמשו. גת קטע את הדיון ואמר שלא משנה מה הנשק, חשוב מה היוזמה שגילו המפקדים, וכאן התפוצץ התחקיר.

גת לא זוכר את האירוע הזה. הוא מדבר באופן כללי על תל פאחר. מי שזוכרת טוב יותר היא אשתו, יעל, שמדי פעם השתלבה בשיחה.

איך אתה רואה את הקרב בתל פאחר? גת: "אני לא רואה את הקרב הזה יפה, ומדוע? כי כשהגענו למוצב כולם היו בחוץ. אף אחד לא נכנס. היו בחוץ וחיכו לנו. ומי היה בחוץ? מפקד יחידת הסיור, רובקה. היו איתו עוד אנשים והם חשבו שהמוצב נכבש וגם דיווחו כך. וכשאני באתי עם הכוח שלי וראינו שיורים עלינו התחלנו להיכנס בפנים".

משה גת, אפריל 2014. "ועוד איך כעסתי"

כשגת אומר "התחלנו" הוא מתכוון גם לרס"ן חיים יפרח, ששימש במלחמה כסגנו לאחר שקודם לכן סיים את תפקידו כמפקד בי"ס למ"כים בג'וערה והצטרף לגת. עם תחילת העלייה לרמה הסורית, שהה גת בחפ"ק העורפי שהתמקם בחורשת טל. החפ"ק הקדמי עם המח"ט יונה אפרת היה מתחת לגבעת האם. כשהקרב על תל פאחר הסתבך והקשר עם המפקדים בשטח הפך לקלוש עד בלתי מושג, גת עזב את החורשה והחל לנוע למעלה. אני שואל אותו אם זה בגלל שהמח"ט נתן לו פקודה, או שזו היתה החלטה שלו והוא עונה: "זה חצי חצי, זה גם יונה וגם לא יונה".

בניגוד לחיים יפרח שזוכר אותם נוסעים בשני זחל"מים, גת זוכר שהם נסעו בג'יפ עם עוד שניים שישבו מאחורה. "כיוון הנסיעה שלנו היה מסביב. לא הלכנו ישר למוצב (כמו גדוד 12 שנע בדרך ההטיה), אלא עשינו סיבוב ובאנו מאחורה" (במסלול שעשה חלק מחטיבה 8 – דרך מוצב נעמוש ומשם מזרחה לדרך הנפט).

יעל: "כל הבלגן קרה כשהיה שם מח"ט שמעולם לא לחם. לא היה להם שום מושג".

למי לא היה מושג? יעל גת: "יונה לא היה איש לוחם, הוא היה לבלר. בזה הוא היה מצוין. ואז משה לקח עליו את העסק בלי חוכמות".

גת: "הגענו מאחור ואני רואה את הסיירת, והיה שם מישהו שאני לא זוכר את שמו שנהרג שם".

זה היה צבי פז, 'גולדה'. "נכון, גולדה. והיה רובקה ועוד כמה אנשים, דוד כהן גם היה. אלה האנשים שהיו שם".

כשהגעת מה היה המצב על התל? "המצב היה שמצד אחד יושבים אנשים בחוץ, ומצד שני נכנסו בפנים כמה אנשים, אחד מהם היה המג"ד מוסא קליין שנהרג. אני ראיתי אותו שם הרוג. היה שם עוד אחד שהיה פצוע ביד, שהוא לא יודע עד היום איפה הוא היה".

כשאתה מגיע אתה שומע את רובקה אומר 'התל בידי' וצעקת עליו מה פתאום בידך, תיכנס פנימה. "בדיוק, הוא מדווח שהמוצב בידינו, הוא עצמו עומד בחוץ ומהתל יורים עלינו".

סיפרו שמאוד כעסת על זה. "מה זה כעסתי, ועוד איך כעסתי. אז אמרתי אנחנו נכנסים פנימה. כשאנחנו נכנסנו פנימה כל הערבים היו בתוך המוצבים, אתה מבין? אני לא כל כך נכנס לזה, לא כל כך מנתח את זה, אבל אלה הדברים".

היה תחקיר אחרי המלחמה. "היו כמה תחקירים, אבל התחקירים האלה היו שווים לתחת".

למה? "כל אחד דחף את הצד שלו, אף אחד לא אמר את האמת. מה שהיה אמת זה שהמוצב היה אצל הערבים, הם החזיקו אותו והיהודים היו בחוץ. עד שאנחנו באנו והשתלטנו על המוצב. נכנסנו לתעלות. רובקה נפצע באמצע, משהו קרה לו, גם דוד כהן, הם נפצעו שם ואנחנו נלחמנו על המוצב וזהו".

אבל את החלק הדרומי של המוצב כבר תפסו חיילים רבים של הגדוד. "זה מצחיק מה שהיה שם. בדרומי היו מלא חיילים, כל הגדוד היה בדרום, שם בערך נהרג מוסא קליין, והם (הסיירת) היו בחוץ, שכבו אחרי גבעה. היו גם כמה טנקים שהיו בחוץ, הם תפסו עמדות שלא ראו אותם, אתה מבין?".

איפה תפסו עמדות? "הם הגיעו מכיוון תל פאחר (הכוונה מהצד הצפוני). היו כמה טנקים שלא הופעלו ולא באו במגע, הם תפסו עמדות ולא ראו אותם".

לא ידוע לי על טנקים שהיו שם, אבל שמעתי שבתחקיר שנערך בתל פאחר אתה אמרת שלא משנה מה יורים ומי יורה, חשוב מה המפקד יוזם. "אם אתה חושב שאני זוכר כל פרט אתה טועה. היו טנקים, ארבעה טנקים, היו שם זחל"מים, כולם נשארו בחוץ כולל חיילים, ונכנסו בצד דרום כמה בודדים. ביזיון כזה עוד לא היה".

אם זה ביזיון, איך זה הפך למורשת קרב מפוארת? יעל גת: "כי בסוף הם נכנסו וכבשו וניצחו".

גולני שלה. המח"ט יונה אפרת (מימין) והסמח"ט משה גת עם שושנה דמארי לפני הופעתה במסדר הניצחון של גולני בתל אבו נידה 1967

יש לך מושג לפי הדיווחים בקשר ומהשיחות שלך אחר כך עם המח"ט, למה מוסא קליין החליט לא להגיע אל דרך הנפט ולתקוף משם על-פי התכנון? משה גת: "את מוסא אני פגשתי הרוג כשהוא נכנס ועלה על הגבעה ונהרג שם. זה מוסא קליין. אבל לא משנה למה הוא לא עלה לדרך הנפט, יש דבר אחר עם מוסא קליין: למה הוא הלך לבד למעלה רק עם רץ? (הקש"א). זה רק אלוהים יודע. וגדוד שלם היה אחריו. מישהו יודע למה?".

למה הוא לא טיפס לדרך הנפט, אתה יכול להעריך? "למה? יש 20 תירוצים למה הוא לא עלה משם".

יעל: "אתה רוצה לדעת למה? כי היו שם כמה טמבלים".

גת: "היה צריך להיכנס מאה או מאתיים איש למעלה, והוא (מוסא) נכנס לבד".

כשהגדוד נע בדרך ההטיה הוא נפגע מירי טנקים מצד מערב. ידעתם משהו על הכלים האלה? "ידענו שיש שם טנקים, אבל אם הם ירו או לא ירו אני לא יודע".

היו לך שיחות אחרי המלחמה עם יונה אפרת על תל פאחר, איך נהרגו כל כך הרבה ואיך הקרב הסתבך? "היו לנו הרבה שיחות, אבל לא היה לו מה לספר. זה היה ביזיון. סך הכל הדבר הזה היה לא טוב, התוכנית לא היתה טובה, ההתקפה לא היתה טובה. הדבר היחיד שהיה טוב זה שנכנסנו למוצב מסביב. זה הדבר היחידי שהיה טוב. זה מה שאני יכול לספר לך".

כשאתה מותח ביקורת על התכנון, גם לך כסמח"ט יש אחריות כמי שהיה שותף לזה. "מה שיכולתי לראות ראיתי וגם אמרתי. למה אתה חושב אני הלכתי מסביב?".

יעל: "בוא אני אגיד לך, מפקד החטיבה לא התאים, הקצינים לא התאימו".

גת: "תגיד לי, מה שמו של קצין השלישות?".

מתי רבינוביץ'. "מתי, בדיוק. תגיד לי, מה הוא עשה שם? איך הוא הגיע למוצב? מה היה לו לחפש שם?".

הוא היה על הזחל"ם של המג"ד. "מוסא במקום לעלות עם כמות של אנשים, הוא עלה עם רץ אחד. למה מג"ד שיש לו גדוד רץ למעלה ראשון כשאין אף אחד אחריו?".

הוא לא עלה ראשון. לפני שעלה הוא שלח למעלה כוח של יותר מ-30 איש, הוא הגיע אחריהם. "אני שואל אותך, מה הוא חשב שיהיה שם? שיהיה שם מסיבה?".

יעל: "מאיר הר ציון היה חבר טוב שלי, הוא תמיד אמר לי שבהתחלה כולם מתקשטים בנוצות ואחרי הקרב מתברר שזה הכל בלגן אחד גדול. מוישה הרגיש שהכל לא היה בסדר. היה מח"ט שהיה בחור טוב, אבל לא היה לוחם. רובקה (מפקד סיירת גולני) היה שחצן גדול ורצה לקחת את כל הקרדיט. ורובקה לא היה לבד, היו שם כמה כאלה. למזלנו אנחנו חיים מהטמטום של האוייבים שלנו".

פיקוד גולני על זחל"ם אחד. מימין: בני ענבר, מג"ד 51 ויונה אפרת המח"ט. שלישי משמאל: משה גת

מאותו יום שישי ה-9 ביוני 1967 היא נזכרת בסיפור שנצרב אצלה: "גרנו בפתח תקווה, זה היה יום שישי וידעתי שהם בקרבות. פתאום נכנסת אליי אישה הביתה, אני לא הכרתי אותה, היא לא הכירה אותי, אבל ידעה מי אני. היא אומרת לי – יש לי חייל בגולני, בן יקר, זה הבן שלי, ויש לי הרגשה שהוא מת. הרגשה של אמא. ולא הכרתי אותה, לא ידעתי מי היא. והבן שלה רב טוראי, בן יקר, זה השם שלו. אני זוכרת את זה עד היום. היא ביקשה שאברר לה. אז צלצלתי למחנה פילון, כי מוישה היה קודם מג"ד בפילון, אז מישהו ענה לי ואמר – תשמעי גברת, שני מג"דים כבר הלכו, אבל בעלך עוד חי. זו היתה התשובה" (הכוונה למוסא קליין, מג"ד 12, וליצחק חלפון, מג"ד 33 שנלחם בגזרת גונן-גדות). למחרת מוישה שלח לי אוטו ובשבת הייתי ברמה. שם פגשתי את השליש מתי, אמרתי לו – תגיד לי, בן יקר אחד מהגדוד של מוסא קליין הוא נהרג? הוא אמר לי כן".

סיפור מעניין, אבל אין חייל בשם הזה שנהרג בתל פאחר. "היו לו שני שמות, בן יקר ועוד משהו. הם שינו את השם. היא באה אליי עם אינסטינקט של אם, היא ידעה טוב מאוד".

התיאור של יעל גת עשוי להתאים לחיילים שהתגוררו בפתח תקווה – יוסי קילמן ויואל זבדי. יעל חושבת שהשם השני של בן יקר היה יואל, אבל האחים של זבדי וקילמן מכחישים את הסיפור.

תוספת מאוחרת לראיון: בן יקר אליהו נהרג באסון בית המכס כשבוע לאחר קרב תל פאחר, באירוע בו נהרגו 11 חיילי גולני בפיצוץ בונקר תחמושת.

גת מסכם: "היה קרב ביזיון, לא הגיע לאף אחד צל"ש".

אבל היו חיילים שלא אשמים במחדלי הפיקוד ולחמו היטב. "בסדר, אבל לא הגיע לכל הכמות כזו (20)".

יעל: "על צל"שים יש תמיד לחצים וקומבינות, ככה זה בכל כישלון. תעשה פעם מחקר איך מחלקים צל"שים".

מה דעתך? משה גת: "אני לא נכנסתי לזה".

יעל: "מאיר הר ציון אמר לי פעם אל תחשבי שמי שמקבל צל"ש הוא באמת גיבור. גם אני פישלתי, הוא אמר לי. לא כולם חוקרים מה באמת היה. להיפך, למשה דיין ולדדו היה אינטרס לחלק כמה שיותר צל"שים ולהפוך קרב פשלאי לגבורה. רוב הקרבות היו כאלה, שתדע לך. אני זוכרת שהיינו בהונולולו איפה שהיפנים תקפו את פרל הרבור. אז יש שם בית קברות של אלפיים איש על שטויות. אצלנו זה גבעת התחמושת ותל פאחר. כנראה שעם צריך להתבסס על מעשי גבורות".

גת: "שתבין איך הכל עבד. את הר חרמון הרי לא כבשו במלחמה עצמה. כבשו איזה שבועיים אחרי זה. אני עליתי לכבוש אותו. האו"ם היה צריך לבוא לסמן את הגבול החדש, אז שלחו אותי לעשות את זה וככה עלינו למוצב החרמון ותפסנו אותו. ככה גם כל הקרב בתל פאחר, זה היה מזל אחד גדול".

משה גת (מימין) עם שר החוץ אבא אבן שביקר ברמת הגולן לאחר המלחמה. משמאל: אל"מ דן לנר, ראש מטה פיקוד צפון