גדוד 908 במשימת הטעיה

המג"ד שלמה חלמיש דחף לקבל משימה, ולא היה מאושר ממנו כשקיבל פקודה לתקוף את תאופיק * בבוקר ה-9 ביוני החלו חייליו לנוע ברגל לכיוון תל קציר לקראת היערכות, אך עד מהרה נחתה עליהם הפגזה כבדה, הכוח נעצר והתחפר, המג"ד וקצין הקשר נהרגו וההתקפה בוטלה לבסוף * סיפורו של גדוד נח"ל 908 במלחמת ששת הימים

המג"ד חלמיש

גדוד 908 בתנועה, עם המג"ד שלמה חלמיש – משמאל עם החיילים [צילום מהרשת – לזכרו של חייל הנח"ל יורם ביאלר]

המראה שנגלה לעיני הסורים במרומי מוצב תאופיק היה מפתיע: טור של חיילים ישראלים מתקדם ברגל לאורך הכביש מקיבוץ מעגן לכיוון צפון. השעה היתה מעט אחרי עשר בבוקר, יום שישי ה-9 ביוני 1967.

ייתכן שהדיווח הסורי הראשוני על החיילים הישראלים התקבל במשיכת כתף ובחוסר אמון. לפי דיווחי היממה האחרונה, הסכם הפסקת האש בין ישראל למדינות ערב היה עניין של שעות. לא היה כמעט שום סיכוי שדווקא עכשיו ישראל תיכנס למלחמה עם סוריה. לשום קצין סורי לא היתה תחילה שום כוונה לבצע הסלמה ולהורות על פתיחה באש, על אף הפרובוקציה של כניסת כוח ישראלי גדול לאיזור שנחשב למפורז, ושבו היתה נוכחות מצומצמת מאוד של צה"ל. אלא שככל שהתקדם והתארך הטור, נחשפה המגמה ההתקפית והסורים החלו להבין שסיום המלחמה עודנו רחוק.

אש מרגמות נורתה לעבר הכביש העובר לאורך הכינרת. טור החיילים מגדוד נח"ל 908 נעצר בבהלה והחל להתחפר. שניים נהרגו, כמה אחרים נפצעו ולאחר שעות של מבוכה והתלבטות תחת אש ניתנה לבסוף הפקודה לחזור לשטחי כינוס. כך הסתיים ניסיון התקיפה שהיה למעשה ניסיון הטעיה של פיקוד צפון בגזרת הכינרת ביום הפריצה לרמה הסורית. הטעיה אחרת שהתקיימה במקביל בגזרה המרכזית מול דרדרה, ג'לבינה ותל הילאל, רשמה לעומת זאת הצלחה גדולה.

חטמ"ר 2, החטיבה שפיקדה על גבול סוריה באיזור הכינרת ושפעולת גדוד הנח"ל היתה באחריותה, רשמה כישלון בניסיון הזה [וניסיון כושל נוסף בעמק הבטיחה]. חוסר ההצלחה של גדוד 908 לעלות ולתקוף את מוצבי תאופיק לא היה באשמת חטמ"ר 2 וגם לא של הגדוד. המשימה מלכתחילה היתה יומרנית מדי וחסרת סיכוי. היא הוטלה על גדוד שחייליו היו בסוף תקופת הטירונות שלהם, שלא הוכשרו למבצעים כאלה ושהעסק היה גדול עליהם מלכתחילה בחמישה מספרים. אפילו תוכנית אש מסודרת לא היתה, שלא לדבר על מרבית המרגמות שנותרו בקיבוצים שמהם יצאו החיילים, כלומר הרחק מאחור.

גדוד 908 נשלח למשימה בהולה, מעכשיו לעכשיו, לאחר שאלוף הפיקוד דוד אלעזר קיבל את האישור לתקוף את הרמה הסורית. המאמץ העיקרי נקבע לאיזור גבעת האם, ולפיכך הורה דדו לבצע התקפות הטעיה לאורך הגזרה כולה. ההתקפה הראשונה שיצאה לדרכה היתה של הנח"לאים. הם היו טור הברווזים שהוקרב על מזבח ההצלחה. למרבה המזל זה נגמר באבידות מינימליות – שני קצינים הרוגים. העובדה שאחד מהם היה המג"ד שלמה חלמיש העניקה נופך לסיפור, אבל ביחס לתמונה הכוללת של כיבוש הרמה משקלו של האירוע היה זניח לגמרי.

מבט מתל קציר אל הכינרת

נוף מתל קציר אל הכינרת

מי שצלל לאחרונה לסיפור הזה הוא אלי סימון, אחד מטירוני 908 במלחמת ששת הימים. לפני כשלוש שנים הוא הקים אתר בנושא. "משהו בתוכי רצה לשקם את אי הנחת של היותי פאסיבי ונתון לפקודות ולא שולט בגורלי", הוא מסביר את הדחף. "אז אמרתי שעכשיו כשאני מבוגר, אני אשחזר את הכל עד שאדע ואבין הכל, וכאילו אחזיר לעצמי איזושהי שליטה בחיי אז. חקרתי את הנושא וניסיתי להגיע לכל פתית מידע אפשרי, אם זה בארכיון צה"ל או להגיע לכל אדם שאני מכיר ולשמוע מה היה הזיכרון שלו. יש לי שאיפה אולטימטיבית להגיע לקשר עם כל אחד מכאלף המשתתפים בגדוד הזה ולשמוע מה הוא עבר, אבל בדרך לשם פגשתי רק כמה עשרות".

עד למפגש האלף הנכסף, אירח סימון בביתו בקרית טבעון [יוני 2015] מפגש חברים מצומצם שאליו הגיעו שלושה: סמל המחלקה בני חן [נחומוביץ'] מכפר גלעדי, עוזי ליבנה מקיבוץ גבולות ודני הרטנו מרעננה, ששחזרו את צעדתם אל הקרב שנגדע באיבו.

ביחד עם תחקיר של קציני הגדוד מתחילת 1968 שבוצע על-ידי מחלקת היסטוריה ושנמצא בארכיון צה"ל, הרכבנו כאן את הסיפור המלא, או הכמעט מלא, של התרחשויות הגדוד לפני הקרב שלא התרחש, ולאחריו.

ארבעה שהיו שם. מימין: אלי סימון, בני חן-לחומוביץ', עוזי ליבנה ודני הרטנו

חזרו בשלום מהכביש שמתחת לתל קציר [כביש 92]. מימין: אלי סימון, בני חן-נחומוביץ', עוזי ליבנה ודני הרטנו

ספטמבר 1966: כך זה החל – גיוס, של"ת וטירונות

סמל בני חן: "אנחנו כמפקדים היינו רובנו בני קיבוצים שגייסו אותנו במיוחד לפיקוד. בתקופה ההיא היתה מכל קבוצה או קיבוץ שניים-שלושה חבר'ה והודיעו להם שאם הם מתאימים להיות בפיקוד הם הולכים לנח"ל. לא שאלו אותם בכלל. אני התגייסתי ב-1965, הגעתי למחנה 80. עשו טירונות שלושה חודשים לבני קיבוצים ולאחר מכן קורס מ"כים בשבטה, ואז רובנו הלך למחנה 80 להדרכה וחלק לקצונה".

אלי סימון: "היה תיאום כרונולוגי מיוחד בנח"ל. בני הגרעינים בנח"ל עשו מחזורים פעמיים בשנה, מחזור קיץ ומחזור חורף. בכוונה גייסו את בני המשקים בקיץ, הריצו בטירונות ומיד שלחו לקורס מ"כים שהסתיים אחרי חצי שנה ואז מחזור חורף של בני גילם שרק התגייס, קיבל מ"כים מוסמכים בני גילם, אבל בעלי הכשרה מתקדמת".

חיילים ממחלקה 16, חברי גרעין אשחר-גבולות וגרעין מישר-רשפים [באדיבות נח ברקת]

חיילים ממחלקה 16, חברי גרעין אשחר-גבולות וגרעין מישר-רשפים [באדיבות נח ברקת]

בני חן: "בין המחזורים היו מחזורי כ"ל ועולים. כל מחזור היה ארבעה חודשים, לא טירונות קצרה וזה היה די מתיש. בתור מ"כ, אני זוכר, לא היה קל".

אלי סימון: "באותו זמן היה מקובל שאלה שהתגייסו לטירונות קיץ סיימו ועשו חצי שנה בהיאחזות ועוד חצי שנה במחלקת נח"ל. לאחר שנה של חיילים שעושים עבודות חקלאיות הגיע התור ללכת לאימון מתקדם. לרוב, אחוז מאוד גבוה הלכו לאימון מתקדם בגדוד 50 [נח"ל מוצנח] כהכשרה למסלול צנחנים, ואחרי חצי שנה היה של"ת מאוחר, חיילים שעובדים בקיבוצי היעד ללא מדים ובתוך זה היו שולפים לתעסוקה מבצעית ואימונים. זה היה מסלול בני הגרעינים בנח"ל".

דני הרטנו: "המחלקה שלנו היתה מורכבת מגרעין חוץ לארץ של צרפתים ודרום אמריקאים מיחיעם, משהו כמו 4-3 חודשים בשל"ת מוקדם. מחלקה 15 מגרעין כרמיה היו חבר'ה שעלו ממרוקו. במחלקה שלנו חוץ מאיתנו היה גרעין מנחשונים ושני חבר'ה מגרעין מיודפת [אחד מהם יורם ביאלר מהשיר "יורם" של עלי מוהר]. היו צמודים אלינו מד"סים, שאחד היה מאוד מפורסם בארץ – בר נצר מהמעפיל בכדורעף".

החבר'ה באימוני ירי

החבר'ה מהנח"ל באימוני ירי, 1967

עוזי ליבנה: "התחיילנו ב-24 בספטמבר 1966 והתחלנו טירונות ב-24 בינואר 1967. בין לבין, היינו ארבעה חודשים בשל"ת מוקדם בקיבוץ דליה וחודש לפני הגיוס בקיבוץ גבולות. עבדנו בענפים שונים".

דני הרטנו: "עשינו טירונות של כמעט שישה חודשים ביחד עם המלחמה. משם הלכנו למחלקת נח"ל ומשם לגדוד 50 לאימון מתקדם".

הרכב הפלוגות: פלוגה א' מאיחוד הקיבוצים והקבוצות, פלוגה ג' מהקיבוץ הדתי, פלוגה ד' מהשומר הצעיר והקיבוץ הארצי, פלוגה ו' מהקיבוץ המאוחד.

מצעד יום העצמאות ותקופת ההמתנה: מה זוכרים הטירונים?

מחלקה 16 פלוגה ד' במצעד יום העצמאות 1967 בירושלים [באדיבות אריה פלדי]

מחלקה 16 פלוגה ד' במצעד יום העצמאות 1967 בי-ם [באדיבות אריה פלדי]

עוזי ליבנה: "היינו במצעד יום העצמאות ב-1967 שהיה בירושלים והיה תחת הגבלות. אסור היה אז לעשות מצעד רציני, זה היה מצעד של דגלנים ותזמורות. הבנים היו בעמק המצלבה והבנות במחנה שנלר. היינו בשבועיים של אימונים לקראת המצעד. אני זוכר את החזרות לקראת המצעד. המנחה היה עמיקם גורביץ', והטקסט היה מליצי ומרגש כמו שידעו לעשות אז, אבל בין השאר הוא קרא שיר של אלתרמן שיש בו את השורה 'החוט הולך ודק, הולך ודק, זו השעה האחרונה'. וזה היה בחזרות עוד לפני שהחלה הכוננות. ואני אמרתי מה הולך פה? יש פה איום על שכנינו. ועד כמה שאני זוכר, בטקס האמיתי ביום העצמאות לא קראו את הקטע הזה. כנראה שמישהו התערב. חוץ מזה, השהות בירושלים היתה קייטנה מדהימה".

דני הרטנו: "אורי וובר היה בגרעין שלי והוא ברח מהמאהל שלנו. לא בא לו להשתתף. אז הוא אמר לי – אם מחפשים אותי, תגיד שאני בשירותים. הוא חזר אחרי שלושה ימים ולא השתתף במצעד".

אלי סימון: "במצעד עצמו היינו גוש דגלני הנח"ל".

עוזי ליבנה: "ובעצם, הכוננות החלה במצעד עצמו. כולם מכירים את הסיפור, שבאמצע המצעד נכנס המזכיר הצבאי של הרמטכ"ל רבין והכניס לו פתק. כבר כשהחזירו אותנו באוטובוסים למחנה 80 ידענו שיש כוננות. הגענו למחנה 80 ותוך זמן קצר ביותר הודיעו לנו שהטירונות קוצרה ושהופכים אותנו לגדוד רובאים. אמרנו – טוב, אותנו במילא לא יקחו למלחמה. ובינתיים היתה במחנה 80 הופעה של להקת הנח"ל".

דני הרטנו: "ומי היה הכוכב העולה של להקת הנח"ל? שלום חנוך".

עוזי ליבנה: "אני זוכר את שולה חן ומירי אלוני, אולי מוטי פליישר".

הדגלן אלי סימון לקראת המצעד בירושלים

הדגלן אלי סימון לקראת המצעד בירושלים

אלי סימון: "כשהגענו למחנה 80 באיזשהו שלב קיבלנו הזמנות לטקס סיום הטירונות ל-23 במאי להורים ולחברים, וככה עם ההזמנות האלה הוכרזה הכוננות והיה שילוב של תגבור והשתלבות במארבים של פיקוד צפון. איתרע מזלי וסידרו אותנו בחמישיות, הייתי במארב 14, ואמרו שמוציאים רק 13 מארבים והיתר נשארים במחנה. נאלצתי לעשות עבודות בסיסיות בבסיס בזמן שהחברים שלי שכבו במארבים. ב-25 במאי פיקוד צפון החליט לתגבר את חטמ"ר 2 על-ידי גדוד 908 ואז הוסענו לעמק הירדן".

עוזי ליבנה: "במארבים אנחנו היינו בתל קציר".

דני הרטנו: "אני הייתי בנווה איתן".

בני חן: "במארבים הייתי ליד מסדה, שם אני זוכר כמה מארבים, לא שתפסנו משהו. זה היה מארב כמו כל מארב, שלושה-ארבעה חבר'ה נכנסים לפנות ערב לאיזור הגבול, יושבים ומשתדלים לא להירדם".

הגדוד בתקופת ההמתנה – מה זוכרים הקצינים?

סמוך לתחילת 1968, במסגרת תחקירי מחלקת היסטוריה על קרבות הרמה הסורית, קיים ראש הענף סא"ל אברהם אילון [לנטש] מפגש עם הקצינים הבכירים של גדוד 908. העדויות נמצאות בארכיון צה"ל. בתחילת התחקיר התבקש הסמג"ד רס"ן יעקב שריד [סרדניק] לספר על קורות הגדוד מיום העצמאות.

הסמג"ד יעקב שריד: "ביום העצמאות רוב הגדוד היה עסוק במצעד. מיד בגמר המצעד חזרנו לגדוד ויומיים אחר כך הכריזו על ימי כוננות. מצב הכוננות מצא את הגדוד כשהטירונים היו בשלב האימונים האחרון. לא רצו לבזבז כוח אדם כזה ולפזר אותו עם תחילת הכוננות, כך שהחליטו שהגדוד הזה ייהפך לגדוד מבצעי. הוטל עלינו להקים מיפקדת גדוד חי"ר ולבנות עצמנו כך גם מבחינת פלוגות. מה שהיה חסר בגדוד זה מחלקת קשר ומחלקה מסייעת. מחלקת קשר קיבלנו מבה"ד 7. פלוגה מסייעת לא שלמה הרכבנו מהגדוד עצמו, והיא כללה מרגמות 81, תול"רים ומק"כים. את הפלוגה קיבל סגן גוטס [השם אינו ברור]. למעשה, מגמר יום העצמאות הגדוד היה בתעסוקה מבצעית בגזרת חטמ"ר 3 וחטמ"ר 2, ורוב הפלוגות שכבו במארבים.

"עם התקבל הפקודה להתארגן כגדוד חי"ר היה זה כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. ריכזנו את כל הגדוד חזרה בבסיס הקבע ומיד למחרת, נדמה לי שזה היה ב-25 למאי, עלינו צפונה ושם הוכפפנו ת"פ חטמ"ר 2. בחטיבה 2 המשימה שקיבלנו היתה להיערך להגנה בגזרת דגניה, בית זרע וכינרת. ושם למעשה שהינו עד פרוץ המלחמה. תוך כדי השהות בהגנה הוטלו על הגדוד מספר תכנונים שבמידה ותפרוץ מלחמה עם הסורים, שנוכל לפעול בהתאם לתכנונים שאנו עושים. התכנונים שלנו בזמן שנכנסנו להגנה עם פרוץ המלחמה היו רבים. תכנון אחד היה כיבוש תאופיק והמוצבים סביב לה. תכנון שני, סמוך לפרוץ המלחמה היה ב-5 ביוני: היינו צריכים לפעול יחד עם חטיבה 45 כשאחת הפלוגות, היא הפלוגה של פיני, פלוגה ו', היתה צריכה לעבוד עם הסיירת ולפשוט על תותחים בגזרת יעבד".

הגדוד באימון

הגדוד באימון

רס"ן אבנר שמואלביץ', חוקר הזירה הסורית במחלקת היסטוריה: איזה אימונים עברתם במשך התקופה?

יעקב שריד: "לאור התכנונים שהיו לנו לכבוש את תאופיק, זה היה יעד מבוצר. רוב הפלוגות, עד כמה שיכלו להספיק גם לשבת בהגנה וגם להיות בכוננות, עשו אימונים גם בנושא של יעד מבוצר וגם אימונים על זחל"מים. היה לרשותנו זחל"ם אחד והעברנו אותו מפלוגה לפלוגה לצורך האימון. ביצענו אימון נוסף, כאשר קיבלנו גם משימה לכבוש את מזרעת א-דין [מעל עין גב], והמשימה היתה לעלות מלמטה לכיוון עין גב עד למעלה. זה הצריך טיפוס צוקים ממש. אז ב-3 ליוני עשינו תרגול של הצוות. הקמנו צוות מיוחד של מ"כים ומד"סים בפיקוד הקמב"צ, ואני הייתי צריך לפקד על זה. עשינו אימון בטיפוס צוקים עם חבלים בגזרת בית זרע.

"אלו התכנונים שהוטלו על הגדוד בזמן שהוא שהה בהגנה, ואם אני אחזור שוב פעם ואסכם אותם זה היה במסגרת חטיבה 45 באיזור יעבד [איזור עמק דותן]. תכנון אחד לכבוש את תאופיק ותכנון לכבוש את מזרעת א-דין. לגבי התרגול שבוצע לקראת העלייה למזרעת א-דין הוא בוצע ב-3 ליוני".

תקופת ההמתנה בקיבוצי עמק הירדן: מה זוכרים כיום הטירונים של אז?

עוזי ליבנה: "בתקופת ההמתנה, זה לא נעים להגיד, אבל אני זוכר אותה כפיקניק אחד גדול. פיזרו אותנו בקיבוצים, חפרנו שוחות אישיות ותעלות בין השוחות, וכל שוחה אוישה על-ידי שני לוחמים, דו רובאית, שאחד יכול לעשות מה שהוא רוצה והשני צריך להיות עירני. המחלקה שלנו, מחלקה 16, היינו בדגניה א'. זה היה מדהים: הקיבוצים היו קטנים ובמרחק 50 מטר מהעמדה שלנו היו בתים של חברי קיבוץ. הקיבוצים היו מאמצים חיילים והיינו הולכים כל יום בארבע אחה"צ. אחד ישב בעמדה ואחד היה הולך למשפחה לקפה ושיחה. אני התארחתי אצל משפחה שלאבא קראו אברהם שפירא ולאמא יויה ברץ. אני זוכר שהם טיפלו בנו בצורה מדהימה. לא הרגשנו שאנחנו סובלים".

מריצה בקיבוץ. פיקניק בתקופת ההמתנה

מריצה בקיבוץ. פיקניק בתקופת ההמתנה [מאלבומו של דני ורטנו]

אלי סימון: "המחלקה שלנו קיבלה משימת הגנה היקפית של הגדר של דגניה א'. יש את הכביש שמוביל בין צמח לכינרת, צמוד לכביש נמצאת הגדר של דגניה א'. מאחורי הגדר אנחנו מחופרים, עמדות דו רובאיות, 30 מטר מאחורינו דשא ומאחוריו הבתים. זאת אומרת הבתים והדשא מאחורינו, הכביש מלפנינו וכך אנחנו מגינים על הקיבוץ. המ"פ היה שי גולדברג (גדיש) והמ"מ הלל דיכובסקי [דותן]".

בני חן: "העיקר חוץ מהישובים היה להגן על סכר דגניה, והסורים ניסו להפציץ אותו. או להיות בכוננות אם תהיה פלישה. כי אז בזמנו כל איזור הכינרת השני [הצד המזרחי] היה שטחים מפורזים והיה חשש שהם ינסו להיכנס בלילות".

דני הרטנו: "מחלקה 14 היינו בגבעות בכניסה לגשר הירדן, מול הכניסה לקיבוץ כינרת. היינו צריכים לחפור שם עמדות, חפרנו כמו מטורפים עם האתים המתקפלים האלה. חלק מהחבר'ה היו בצד השני של הכביש לכיוון הכינרת. וזה באמת היה פיקניק. כמה חבר'ה היו מוצבים על חוף הכינרת ליד בית ירח, מכללת אוהלו, והיינו שוכבים שם בסתלבט כל אחד במשמרת של ארבע-חמש שעות".

תחילת מלחמת ששת הימים – עדויות הקצינים מ-1968

בחזרה לעדויות הסגל הבכיר של הגדוד בפני מחלקת היסטוריה. הסמג"ד יעקב שריד מספר: "ב-4 ליוני אחר הצהריים נתקבלה הוראה שאנחנו מקבלים להיות ת"פ חטיבה 45. יצאנו המג"ד ואני לחטיבה 45 וקיבלנו שם משימה מוגדרת, שהיא מהווה חלק מתוך המשימה של האוגדה [36] בפיקודו של האלוף אלעד פלד. המשימה שלנו היתה לכבוש מוצב פלוגתי פלוס שני מוצבים כיתתיים באיזור של מעלה הגלבוע, ולאחר מכן להיכנס פנימה ולתפוס את ג'לקמוס על מנת לאבטח את מעבר החטיבה שם".

סגן יוסף נאווי, מ"פ ג': "הפלוגה שלי היתה צריכה לשמש עתודה לתגבור התקפות נגד של חטיבה 2. אנחנו ישבנו בחורשה אחרי דגניה, התחפרנו שם כהגנה נגד הפגזות והתאמנו שם כל הזמן ותיכננו התקפות-נגד על הישובים באיזור. עברנו מישוב לישוב ועשינו תכנונים מדוייקים איך להיכנס ומה תפקיד של כל כוח בישובים. למעשה, כל מפקד קיבל חלק להגנה. אני בתור מ"פ של חי"ר תכננתי את החלק שלי על איזור המגורים בעין גב. אני ישבתי ותכננתי איך להכניס את המחלקה שלי ואיפה להכניס אותה, וכשחזרתי לפלוגה העברתי פקודות לקצינים".

מימין: המג"ד שלמה חלמיש,

מימין: המג"ד שלמה חלמיש, הקמב"צ זאב ליבנה [במרכז, עם הפנים למצלמה], מ"פ ד' שי גדיש וסמ"פ ד' אורי גוטסמן [מאלבומו של זאב ליבנה]

ראש מחלקת היסטוריה, סא"ל אברהם אילון [לנטש]: כאשר תכננו את שלוש המשימות האפשריות – תאופיק, מזרעת עז א-דין והפשיטה על יעבד – לפחות לגבי שתי המשימות הנכבדות תכננו את התנועה אל היעד. לא ממעבר הגבול אלא תנועה בשטחנו לכינוס.

סמ"פ ד' [אורי גוטסמן]: "פלוגה ד' קיבלה שטח נרחב בבית ירח, על שתי כיפות ששלטו על הגשר שנמצא מול הכניסה לכינרת. המשימה היתה לשמור על הסכר מפני פשיטות. המשימה השנייה היתה לשים עמדה בקצה השלוחה של בית ירח, שנכנסת לתוך הכינרת. זה מקום בודד. הושיבו שם כיתת חיילים לאורך הדרך מהסכר עד הכניסה לדגניה א'. מהעמדות הקיצוניות של דגניה א' שאויישו על-ידי החיילים של פלוגה ד', וזה על מנת למנוע מאויב שעלול להגיע עד לסכר בתנועה, וגם לעזור לתושבי דגניה א' לשמור על המשק. למשימות שלנו קיבלנו מרגמות 81 מדגניה א', כאשר איישו אותן אנשי מילואים שלהם וקיבלנו מק"כים ישנים שהחבר'ה שלנו קיבלו שיעורים מאנשי המשק, ולאחר מכן אלה היו האנשים שהיו צריכים להפעיל את המק"כים. היתה עוד משימה אחת של ציידי טנקים שישבו במחנה מכבי. ישבו חמש חוליות של ציידי טנקים בתוך הבננות, כאשר הם היו מחופרים והמשימה שלהם למנוע כניסת שריון במידת האפשר".

סגן יואב גוטרברץ, מ"פ י': "פלוגה י' ישבה בחזית של דגניה ב' ועד הכוח שישב בבית זרע זו היתה פלוגה י"א. הם היו ערוכים בחזית של דגניה ב' כשהם מחופרים וכאלטרנטיבה גם היה מערך הגנה בשילוב עם המשך, במקרה ויהיה משהו ויצטרכו להיכנס למשק, כך שהיה מערך שני בתוך המשק. קיבלנו לצורך זה את המרגמות 81 של דגניה ב', כשהמפקד היה איש מילואים והאנשים היו מדגניה ב', וחלק שלנו קיבלנו שני תותחי נ"ט קל 57 מ"מ, שהפעילו אותם אנשי מילואים וגם חלק מהאנשים שלנו כשמפקדי הצוותים היו אנשים שלנו. תוך כדי הכוננות אנשי המילואים לימדו אותם והחבר'ה  תפסו את העניין והפכו להיות מפקדי התותחים האלה".

חיילי הגדוד באימון

טירוני גדוד 908 בעוד יום אימון [מאלבום דני הרטנו]

לנטש-אילון: האם היה קו שני, שמשהו הלך לפניכם?

הסמג"ד שריד: "בשלב ראשון עד 4-3 ימים לפני המלחמה היינו קו ראשון. עקב בעיות של שטח מפורז לא רצו להכניס פלוגות לאיזור תל קציר/עין גב. למעשה, קו העצירה הראשון היה צריך להיות תל קציר/עין גב וכל הרצועה ההיא, אבל כוחות ממש לא יכלו להיכנס לשם עקב זה שהשטח הוא מפורז ולא רצו לשבת ממש תחת הקו של הסורים. מה שכן עשו, בלילות הגדוד של 'רעננה' [המג"ד אליהו סלע], גדוד 22 מחטיבה 2, היה מעלה כוח ומבצר את העמדות שלו שהיה אסור לבצר בזמן של ההגנה. הם ממש עבדו באיזור תל קציר ובעין גב ובסוסיתא. וכמה ימים לפני המלחמה חטיבה 2 נכנסה להגנה לפנינו ואז יצא כאילו אנחנו קו שני".

מ"פ י"א, סגן יורם גלבוע: "המשימה שלי היתה לתפוס דרומית לדגניה ב' עד דרומית לבית זרע. השטח היה די גדול לעומת הכוח שהיה לי, לכן החלטתי לשבת במקומות שישנה אפשרות לפריצה של שריון. החלטתי לא לשבת ליד איזור הבננות, אך במקרה ואצטרך אוכל להציף אותם, ועד כמה ששמעתי חרמ"ש יכול לשקוע שם. יצא לי לשבת בחמישה מוצבים. קדימה שלחתי חוליות ציידי טנקים כשהם ישבו במיוחד בשטחים שאפשר להציף אותם, ושם לקבל את הבאות. מבחינת מסייעת היו לי שני תול"רים ושני תותחי נ"ט. נוסף לזה הייתי מיועד במידה ויצליחו לחדור את המערך, להיכנס לתוך בית זרע ושם בתיאום עם המא"ז תיכננו איפה חברים מהמשק תופסים ואיפה אנחנו תופסים ומה קורה בדיוק. המא"ז היה קשור לי ואת כל ההוראות המא"ז קיבל ממני".

יעקב שריד: "הוגדר במפורש בזמן שנערכנו להגנה. המח"ט קבע במפורש שכל המא"זים של דגניה, כינרת, בית זרע עוברים ת"פ של המג"ד וכשהיו קבוצות פקודות או ישיבות במטה הגדוד שישב בחורשה של כינרת המ"אזים היו באים לשם".

[הערה בתחקיר מח' היסטוריה: מ"פ ו' סגן פנחס דורון – בהגנה הוא ישב באלומות, זה מערך אחורי לגמרי, לתפוס עומק וגובה].

דגניה א' משמאל ודגניה ב' למטה ואיזור צמח מימין [מתוך אתר http://dic.academic.ru/dic.nsf/ruwiki/401537]

דגניה א' משמאל, דגניה ב' למטה ואיזור צמח מימין [מתוך אתר http://dic.academic.ru/dic.nsf/ruwiki/401537]

יעקב שריד: "עוד דבר לגבי שלב ההגנה. באיזור אלומות הביאו כמה ימים לפני המלחמה את גדוד 12 והוא נערך בגבעה מול אלומות. הוא ביצע הטעיה של ביצוע הגנה. הם התחפרו ועשו פעילות, על מנת להראות לסורים שכל הקו הזה תפוס. אני חושב שלזכותו של שלמה חלמיש [מג"ד 908] ייאמר שבזמן שאנחנו ישבנו בהגנה, התכנונים שאנחנו קיבלנו, המשימות שהיו צפויות לנו שנעשה, היו הרבה ביוזמתו כיוון שהוא ישב כל הזמן בחטיבה ובדרגים גבוהים יותר ודאג שאנחנו במידה ופורצת מלחמה לא נישאר מאחור ונקבל משימה רצינית. גם את ביצוע ההגנה עשינו את זה בצורה מושלמת. מכיוון שעל השלב של ההגנה גם המח"ט וגם אלה שביקרו אותנו ציינו שהיתה זו הגנה קלאסית, אם של ההתבצרות ואם של בניית עמדות, תעלות וכו', זה כנראה נתן מחשבות לאלו שהחליטו לתת לתת משימות – שאפשר לסמוך על הגדוד שהוא יבצע משימות התקפיות".

מי היו הכוחות השכנים שלך?

שריד: "הכוחות השכנים היו חטיבה 2. מזרחה לנו מתחת לתאופיק ישב גדוד 22. באיזור שער הגולן ישב גדוד של חטיבה 2. החטיבה היתה תחילה בצמח ואחר כך עלתה למוצב יעל כחפ"ק".

לנטש: כמה שוחות היו בגדוד במספרים מוחלטים?

שריד: "סך הכל היו [בגדוד] בין 800 ל-900 איש, בכל פלוגה [צ"ל מחלקה?] היו 40-39 איש. עוד דבר, אנחנו עלינו למעלה עם פלוגת כ"ל. חלק מהם גם פיזרנו בין החטיבה כחובשים וחבלנים והוספנו הרבה חובשים לסד"כ החטיבתי, והם לקחו חלק בכל הפעילות שהיתה אחר כך".

לנטש: ביחס לפלוגה המסייעת, כמה כלים היו לה?

שריד: "לא היתה פלוגה מסייעת, היו שם פלוגה מסייעת שחולקה בין הפלוגות והכלים האלה לא היו אורגניים, לא של החטיבה ולא שלנו, אלא של המשקים והם רצו את הכלים האלה ת"פ המ"פ".

תחילת המלחמה – ה-5 ביוני 1967

אבנר שמואלביץ' [מח' היסטוריה]: מה קרה ב-5 ביוני, יש איזה שינוי מה-5 ביוני לגבי תקופת הכוננות שקדמה לזה?

יעקב שריד: "ב-5 ביוני המג"ד והקמב"צ היו במיפקדת 45 והם תכננו את התוכנית שהסברתי כבר. ובשעה 0815 שמענו ברדיו שהמצרים תוקפים. חצי שעה אחרי זה עבר מיג סורי באיזורנו והוא ירה צרור במוצב פלוגה ד'. בשעה 10 תקף מיג סורי, יותר נכון חזר כבר ממשימה בשעה זו, ורדפו אחריו שני מיראז'ים ואת המטוס הזה הפילו בפיתחת אל חמה. ראיתי אותו נופל וקיבלתי דיווח מ… [לא ברור]. והוא אמר לי זאת בזמן שדילגו אחריו והוא ירה במוצב שלהם. אנחנו הצמדנו מספר משאיות באיזור הגבעות שם, הוא כנראה זיהה את המשאיות האלה והרביץ צרור, לא פגע, ופגע במוצב שלהם על-יד תחנת המשטרה, הוא פגע בשוטר והרגו, רב סמל [סמל המשטרה ארנולד רוזנטל בן 50]. אני מציע שדני [או רני] יספר על כך".

מחלקה 14

מחלקה 14 בגדוד 908

סמ"פ ד' דני [יש אי בהירות לגבי השם מאחר וידוע שסמ"פ ד' הוא אורי גוטסמן]: "אני ישבתי עם המ"פ ועם עוד כמה אנשי סגל במרכז היעד מחוץ לעמדות, חיילים עוד שיפרו שם את העמדות וראינו מטוס שעבר מעלינו, עשה סיבוב וירה ממש עלינו. הוא התחיל להפגיז ב-30 מ"מ ו-0.5 בטווח של כ-20 מטר מאיתנו. אחרי שהוא חלף דפק עוד כדורים לתוך הסכר, ואחרי כן ראינו אגור מים לידינו ושהוא מפוצץ והמים זורמים ממנו. החבר'ה התחילו לאסוף את התרמילים של התותחים. אחרי כן נודע לנו שזה עלה בקורבן אשר קיבל כדור בצוואר ומת במקום".

יעקב שריד: "בשלב זה קיבלתי דיווחים מסמח"ט 2 על מה שנעשה בדרום [בגזרת מצרים], כמובן שהמוראל עלה מאוד".

ה-5 ביוני והלאה – גרסת הטירונים

דני הרטנו: "מה שהיה מעניין שראינו קרב אווירי אדיר בין המיגים הסורים למטוסי הקרב שלנו [שעה 1200]. ומה שהיה מדהים, שאחרי כמה דקות כל הדגים שהיו בכינרת צפו על המים, הם מתו מההדף שהיה באוויר. הקרב הזה לא היה בגובה רב. הסיפור של תחילת המלחמה היה שבארבע בבוקר העירו אותנו, אחר כך שמענו את הסגל שלנו מדבר שהתחילה המלחמה והתחילו להפציץ שדות תעופה במצרים".

בני חן: "זה היה בשמונה וחצי או תשע, הסגל שלנו התחילו להתלחש ואנחנו לא האמנו".

דני הרטנו: "ואז הגיעו שני מיגים סורים שחגו ממש מעלינו וירו עלינו".

בני חן: "הם הגיעו להפציץ את הסכר".

דני הרטנו: "פה היה סיפור נחמד. המ"מ שלנו, יעיש, שלח אותי ואת וובר ואת עופר, שלושת הצרפתים שהיו בהשומר הצעיר והיו מאוד אוהדים בזמנו לרוסיה ולברית המועצות, לנסות למצוא את התרמילים של הפצצות. ואנחנו באנו ומצאנו תרמילים שעליהם היו כתובות ברוסית. זה היה עבורנו שוק לא נורמלי. אנחנו עלינו ב-1966, ממש היינו טריים מצרפת, היינו מרקסיסטים, אוהדים של ברל ובורוכוב ודנים כל הזמן בתנועה, ואני זוכר עד היום איזה שוק קיבלנו שראינו שפצצות רוסיות מפציצות אותנו".

בני חן: "הם היו שני מיגים, ממש ראינו אותם".

דני הרטנו: "אמרו לנו לירות עליהם".

מטווח מקלעון

מטווח מקלעון במהלך אימונים

בני חן: "ירינו עם האפ.אן. שני המיגים הגיעו נמוך נמוך ואז אתה שומע שוסים של מקלעים. הם דפקו בתוך הסכר, די קרוב אלינו. ואז אנחנו רואים שהם מתחילים לחזור וכמו שהם עולים מגיעים מיראז'ים שלנו, יורים ומיג אחד התרסק".

אלי סימון: "יש לתקיפה הזו הרוג אחד – שוטר ימי, שמו מרטין. ואז למחרת ב-6 ביוני בשעה חמש בבוקר ראיתי מתקרב אליי מטוס ענק, הוא היה גדול וקרוב, ועד שאני חושב מה אני צריך לעשות הוא חלף. מסתבר שזה היה טופולוב 16 עיראקי שזחל לו בערוץ הירמוך, עבר בכינרת מול דגניה א', הסתובב ויש דיווחים שהיה גם מעל [קיבוץ] גשר, הוא נכנס לעומק המדינה, הפציץ בנתניה, חזר, התגלה מעל רמת דוד, ירו עליו, הפיל פצצות על מאהל של חיילי מילואים צמוד לעפולה, במחנה עמוס, ונהרגו שם לא מעט חיילים, ואז הוא הופל".

הסורים הפגיזו ביום הזה את כל אצבע הגליל, כולל ראש פינה. היו עליכם הפגזות ביום הזה? סימון: "היו הפגזות, אבל לא עלינו. הפגיזו את תל קציר. ראינו את זה מדגניה. על האיזור המערבי של הכינרת לא היו. בימים האלה כנראה בשישי, השביעי והשמיני ביוני אימנו אותנו בכיבוש יעד מבוצר. זה היה בתעלות איפה שהיינו. אותן תעלות שלאורכן היינו נכנסים כדי לעמוד בעמדות. הראשון נכנס, מתכופף, השני עובר אותו, זורק רימון ומתקדם ואחד מלמעלה, והכל ביבש במרחב המחיה שלנו. ואני זוכר את התחושה שלי – הבנתי שעכשיו אני כשיר לכבוש יעד מבוצר".

האם בכל הימים האלה ראיתם את המג"ד? חן: "כמעט ולא, אני לא יודע איפה הוא ישב בכלל, אולי בצמח. שם היתה מיפקדת החטמ"ר".

יואל רפל, שהיה אז קצין החינוך של הגדוד, מספר כי מיפקדת הגדוד שכנה בחורשה ליד הכניסה לקבוצת כינרת, במקום שעליו כתבה נעמי שמר את השיר "חורשת האקליפטוס".

איך גדוד 908 כמעט נלחם בצפון השומרון

ב-4 ביוני בערב קיבל המג"ד חלמיש פקודה להגיע למחרת למיפקדת אוגדה 36 שדילגה ממוצב הפיקוד הקדמי בהר כנען אל עפולה. הקמב"צ זאב ליבנה [וייסבלט] סיפר בעדותו בפני מחלקת היסטוריה: "אמרו לנו שאנחנו צריכים לבוא למחרת [5 ביוני] ב-6 בבוקר לקבוצת פקודות חטיבתית בגבעת המורה של משה בריל [מח"ט 45] בנוכחות מפקד האוגדה. הרגשנו באותו בוקר מתיחות מסויימת. מפקד האוגדה רמז כל הזמן על משהו רציני שעומד לקרות, אך לא אמר כלום. וב-6 בבוקר תוך כדי קבוצת פקודות, כשכל מג"ד עולה ואומר את החלק שלו, גם המג"ד שלנו עולה ואומר דרך איפה אנחנו עולים ומציג את התוכנית של הגדוד. הגדוד היה צריך לתקוף מוצב פלוגתי בכפר אל מועיר ליד מעלה הגלבוע, פלוס שני מוצבים כיתתיים, ומיד בהמשך לכך להיכנס עד לג'לקמוס ולאבטח ציר למעבר החטיבה.

"ב-8 בבוקר שהקריין הודיע שפרצה מלחמה הפסיקו את קבוצת הפקודות. האלוף פלד נתן את הרקע ומה קורה בדיוק בדרום, ואז שמנו לב לעובדה שמרמת דוד עולים מטוסים גלים גלים דרך הגדה, בלי לשים לב כלל שהם עוברים לשטח הירדני ודרומה. עוד אנחנו בקבוצת הפקודות והרדיו מודיע על 130 מטוסים [שהושמדו], צילצל הטלפון ועל הקו אלוף פיקוד הצפון. הוא ביקש את מפקד האוגדה, הודיע לו את כל התוכניות שהיו עד עכשיו וביקש להכניס מיד את חטיבה 45.

הקרב שגדוד 908 פיספס. חטיבה 45 בגדה המערבית

הקרב שגדוד 908 פיספס. חטיבה 45 בגדה המערבית [צילום: ארכיון צה"ל]

"במשימה זו 908 לא נכללה. מיד כשמפקד האוגדה נתן את הפקודה החדשה, נתן מח"ט 45 תוכנית שאושרה במקום על-ידי מפקד האוגדה, ופורטו הכוחות והסיורים וכל הרכבי צוותי הכוחות, כשהמג"ד שלנו תחילה אצל מח"ט 45 ובשלב יותר מאוחר אצל מפקד האוגדה עצמו מנסה לשנות את ההוראה שאנחנו לא נכללים בהתקפה הזו. אבל זה לא הלך. ואז החלטנו שאנחנו חוזרים לגדוד. מפקד האוגדה אמר למג"ד שיעבור ויצפה על המוצבים שהיינו צריכים לכבוש, במידה ויהיה צורך לתקוף אותם בשלב מאוחר יותר.

"עברנו דרך מעלה הגלבוע, עלינו על הר מלכישוע וממנו צפינו לתוך שטח ירדן כשאנחנו רואים את המשימות המוגדרות. שם גם נתקלנו פיזית במלחמה בפעם הראשונה, כששני האנטרים שהגיחו מתוך השטח עברו מעלינו בגובה נמוך מאוד ולא הספקנו אפילו לירות עליהם בנשק קל. הם נכנסו ישר לתוך עמק בית שאן. מתוך התצפית שלנו זיהינו רשף של תותחים. התברר אחר כך שהיו אלה הלונגטומים [תותחי 155], שכל 30 שניות היו נותנים מטח אש והיה רשף ברור, והפגיעות היו באיזור התענכים. דיווחנו על כך דרך גדוד חרמ"ש שהיה במעלה הגלבוע, על מנת שאם יצטרכו לסכל היריות האלה יוכלו לדעת איפה זה. היה זה בסביבות הצהריים. משם עברנו דרך בית שאן חזרה לגדוד.

"התחילה המלחמה, אנחנו לא צורפנו לחטיבה 45, המשכנו לשבת כמו כל פיקוד צפון ואז התחלנו למעשה בתכנונים על תאופיק ומזרעת אל-דין. כפי שכבר ציינתי, המג"ד פעל כל הזמן שנקבל משימה".

יום שישי ה-9 ביוני: גדוד 908 מופעל לכיבוש תאופיק

הגדוד צועד. המג"ד חלמיש בשורה הראשונה מימין

הגדוד צועד לעין יבקעם במהלך הטירונות. המג"ד שלמה חלמיש בשורה הראשונה מימין [באדיבות גיל חלמיש]

מלכתחילה לא נלקחה גזרת הכינרת כאפשרות ריאלית להבקעת הרמה. הסיבות: מגבלות טופוגרפיות שחייבו הכשרה הנדסית ארוכה יחסית, והעובדה שהאיזור היה מבוצר בצפיפות. לפי תכנוני פיקוד צפון, הבקעת לילה היתה ברירת מחדל באמצעות כוח חי"ר ברגל, אבל בעיקר על-ידי הטסה בהליקופטרים. מכיוון שהמאמץ העיקרי נקבע מגבעת האם, הפכו הגזרה האמצעית והדרומית לפעולות הטעיה. נקבע כי פעולת הטעיה שהולכת יפה תהפוך למאמץ.

הכוחות שהוקצו לפי התכנון לתוכנית הטעיה באיזור עמק הירדן לעבר תאופיק ופיק: חטמ"ר 2 בתוספת גדוד 908, חטיבה מוצנחת 80, חטיבה ממוכנת 10, פלוגת טנקים מגש"פ 181, שש סוללות ארטילריה בשלב ראשון ועוד שש בשלב שני. התוכנית: הבקעת לילה ע"י חטיבה 80 וכוח מחטמ"ר 2, פריצה לעומק למחרת ליל ההבקעה ע"י חטיבה 10. עלייה לגב הרמה – כיבוש תאופיק ע"י גדוד מוצנח 57, טיהור גב הרמה ע"י גדוד מוצנח 98 שעובר דרך תאופיק ומטהר צפונה עד כפר חארב. השתלטות על "צוואר הבקבוק" [איזור פיק]. יחידת סיור תעלה בציר רגלי נוסף, תחסום בין כפר חארב לפיק, כוח מחטמר" 2 יעלה מכיוון כורסי לסקופיה. פלוגת חה"נ מגדוד 602 תכשיר ציר מתל קציר לתאופיק.

אלא שמרבית הכוחות הללו לא היו זמינים בבוקר ה-9 ביוני, וגם לא הליקופטרים. בספר "המערכה על הגולן" מתאר המחבר מתי מייזל כי דדו הופתע מהפקודה של דיין לתקוף והחל לרכז במהירות את הכוחות לקראת התקפה. הוא החליט להפעיל את חטיבות 2 ו-3 בהתקפות הסחה במטרה ליצור התקפות רבות ככל האפשר בכוחות קטנים לכל רוחב החזית, כדי לבלבל את הסורים על מנת שלא יצליחו לאתר את המאמץ העיקרי.

בעדותו למחלקת היסטוריה אמר דדו: […] "אני מפעיל את כל מה שמתוכנן, פלוס שני דברים לא מתוכננים. אני נותן לחטמ"ר 2 פקודה לנסות את גדוד נח"ל 908 לבחון את תאופיק, ולחטמ"ר 3 אני נותן פקודה לכבוש את תל הילאל. אלה שני דברים בלתי מתוכננים מראש. לשני המח"טים אני אומר – לא משימת כיבוש, אלא סיור אלים. אם יתברר שזה הולך – תלכו".

אפשר להבין את השמחה של המג"ד סא"ל שלמה חלמיש כשקיבל את הפקודה. יואל רפל, קצין החינוך של הגדוד, מספר לנו השבוע: "המג"ד היה מתוסכל שלא עושים כלום. אני זוכר שהוא, הסמג"ד, אני ועוד כמה יושבים עם רדיו פתוח ביום רביעי [7 ביוני] ושומעים על כיבוש ירושלים. זה אכל לו את הלב. הוא הרגיש איך בדבר הכי חשוב שקורה במלחמה הוא לא שם. כמה חודשים קודם לכן הוא היה קצין אג"מ של פיקוד מרכז תחת עוזי נרקיס, ואני זוכר שהוא היה סקרן לדעת אם כבשו את העיר לפי התוכניות שהוא היה שותף להן. וחוץ מירושלים נלחמים גם בגזרות אחרות והוא תקוע עם גדוד, שמי בכלל יעשה איתו משהו? זה היה הדבר הכי גרוע בשבילו. ואז הגיעה ההוראה להכין מהר את הגדוד ללחימה. הכל התרחש מאוד מהר והוא שמח והאמין שהוא הולך למלחמה של חייו".

עוזי ליבנה: "ב-7 ביוני אחרי כיבוש ירושלים, הלל [המ"מ] שהיה מהצנחנים והלך עם כומתה אדומה ונעליים אדומות, אסף אותנו לשיחה וממה שאני זוכר אמר לנו – אתם חארות, חברים שלי נהרגו במלחמה הזו ובגללכם אני לא נלחם".

זה מה שחיכה לחיילי גדוד 908 אם היו מגיעים לתל קציר - כל הדרך למעלה [תאופיק קבוצת העצים שלמעלה] בשטח טופוגרפי בעייתי. צולם ביום חורף [לחצו להגדלה]

זה מה שחיכה לחיילי גדוד 908 אם היו מגיעים לתל קציר: טיפוס של כ-2.5 ק"מ אל תאופיק – קבוצת העצים שלמעלה. עלייה תלולה בשטח טופוגרפי קשה תוך שהם חשופים לעיני הסורים. צולם ביום חורף [לחצו להגדלה]

וכך זה נראה ב-10 ביוני 1967: הפצצה כבדה על תאופיק ש מטוסי חיל האוויר. צולם מרכס פוריה [צילום: במחנה / ארכיון צה"ל]

וכך זה נראה ב-10 ביוני 1967: הפצצה כבדה על תאופיק של מטוסי חיל האוויר. צולם מרכס פוריה [צילום: במחנה / ארכיון צה"ל, לחצו להגדלה]

בחזרה לעדויות מפקדי 908 בפני מחלקת היסטוריה:

לנטש-אילון, ראש ענף היסטוריה: מה היה מצב הפריסה של חטיבה 2?

הסמג"ד יעקב שריד: "גדוד 22 של 'רעננה' [סא"ל אליהו סלע] היה קדימה, גדוד 22, גדוד ב[…טקסט לא ברור] וגדוד מול מוצבי הברך [בדרום עמק בית שאן]. ובאותה תקופה שמעו החבר'ה מה שנתחולל בדרום, שהיו הרחק בסיני ושבגדה התחילו להתקדם. פיקוד צפון ישב והחבר'ה רצו לעשות משהו. ופיקוד צפון חיכה למעשה עד 9.6 שעה 0800. בשעה 0800 נקרא המג"ד לטלפון, על הקו היה מח"ט 2 ואמר לו – 'המשימה שלך לכבוש את תאופיק, תהיה מוכן לתזוזה'. מיד נקראה קבוצת פקודות ובשעה 0830 כבר היו בגדוד והמג"ד מסר התוכנית. התוכנית מפרטת המשימה לכל פלוגה ופלוגה. אמר לנו לחזור לפלוגות ולהיות מוכנים לתזוזה. קבענו סדר תנועה. בשעה 0830 או 0845 ניתה פקודה ממיפקדת החטיבה לנוע.

"הודענו זאת מיד לכל הפלוגות והגדוד התחיל לנוע לשטח כינוס ברגל. שטח הכינוס נקבע מתחת לתל קציר. נ.צ המרכזי היה הצומת לפני הכניסה לתל קציר, כשהמשימה לעלות לתאופיק ממערב למזרח על היעדים של תאופיק. סדר תנועה: היתה מחלקת חוד שהם היו צריכים לעלות ראשונים בפיקוד הקצין בן עמי והמ"כים ועוד חבר'ה נבחרים, ולתפוס את פאתי היעד. המשך סדר התנועה היה – פלוגה א', אחר כך מיפקדת הגדוד, אחר כך פלוגה ג', ד', פלוגה י' ואחריה פלוגה ו'. המשימות של כל פלוגה ופלוגה היו כדלקמן:

"פלוגה ג' היתה צריכה לעלות ולכבוש את הפילבוקס הצפוני שהיה מצפון לתאופיק. פלוגה ו' של פיני היתה צריכה לעלות למוצב שהיה יעד מבוצר, ובתחילה היה צריך לשמש עתודה. פלוגה י"א היתה צריכה להיכנס לתאופיק עצמה ראשונה ולטהר את התעלה הצפונית מצפון לדרום. פלוגה ד' היתה צריכה להיכנס מלמטה ולכבוש את איזור הבתים וכן לכבוש התעלות בחלק המערבי של תאופיק. פלוגה י' אחרי פלוגה ד' היתה צריכה לכבוש את החלק העליון של תאופיק".

לנטש: התכנון הזה כפי שהצעת אותו זה תוכנן באותו יום בבוקר, או שהוא תוכנן מאז ומתמיד?

יעקב שריד: "בתחילה היינו צריכים לכבוש גם איזור השולחן [גבעת השולחן, כקילומטר צפונית-מזרחית לתל קציר] ופלוגה ו' היתה צריכה לעלות בציר אחר. התוכנית גובשה ב-9.6 בבוקר ולכל אחד היה תצ"א. בזמן הסיורים חטפנו פעמיים הפגזות, פעם שהיינו בתל קציר וברגע האחרון היינו צריכים לחזור לאחור, וכל פעם שעלינו לצפות הם היו יורים".

לנטש: מה היתה צריכה החטיבה לעשות, או יחידות אחרות בחטיבה בזמן שאתם מבצעים זאת?

שריד: "עד כמה שהכרתי את התוכנית שלנו, רק היא [908] היתה צריכה לכבוש את תאופיק, יחד עם הסיירת. הסיירת היתה צריכה ללכת בציר שפיני הלך בה".

צומת תל קציר, מבט מצפון לדרומה. בהמשך הכביש הזה נעצרה תנועת הגדוד בעקבות ההפגזה

צומת תל קציר, מבט מצפון לכיוון דרום. בהמשך הכביש הזה נעצרה תנועת הגדוד בעקבות ההפגזה

לנטש: אנחנו בשעה 0850 כשהחבר'ה מתחילים ללכת ברגל.

יעקב שריד: "המג"ד אמר לי להוביל את הגדוד, כל פלוגה במקומה. הלכנו לאורך הכביש. הגענו עד לצומת עין גב, המשכנו לכיוון תל קציר. אחרי שנפרדתי מהמג"ד לקראת הובלת הגדוד לשטח כינוס, נפגשתי עם המג"ד בצומת שמובילה לאל חמה. החלפנו מספר מילים. הוא שאל אותי איפה הפלוגות, הסברתי לו בדיוק איך אנו נעים והיכן נמצאת כל פלוגה כרגע. על הג'יפ ישבו המג"ד, הקמב"צ, קצין הקשר והנהג. את הקש"א קיבלנו מיד עם תחילת הכוננות. הוא היה איתנו כל הזמן, חוץ מזה היה איתנו קמ"ן. הוא היה קצין חינוך בגדוד והוא עבר קורס קמ"נים ונעשה קמ"ן.

"כשהמג"ד קיבל את הפקודה מהמח"ט הוא אמר אתה תקבל את כל הסיוע, רק עלה וכבוש את תאופיק. בסיוע היה לנו רק חמישה טנקים. הטנקים עמדו על הרכס של תל קציר, היתה שם פלוגה של הגש"פ. לגבי הארטילריה היתה לנו, אך לא הוגדר בדיוק מה היינו צריכים לקבל. הוא אמר גם שנקבל סיוע אווירי, תוכנית אש לא נערכה. סיוע עצמי גם לא היה. את ה-81 [המרגמות] השארנו במשקים".

לנטש: אנחנו במצב כשפגשת את המג"ד בצומת אל חמה.

יעקב שריד: "המג"ד אמר לי תמשיך להוביל את הגדוד לשטח כינוס. הוא אמר לי שהוא ממשיך לשטח עם הג'יפ לבונקר שעל גבעת חוסן בתל קציר, ושם נפרדתי ממנו והמשכתי להוביל את הגדוד. ברגע שהראשונים הגיעו לשטח כינוס, זה היה ב-1030 או 1100, ואז התחילה ההפגזה די ברצינות. נתתי הוראה לפלוגות לתפוס כל אחד את מקומו ולהתחיל להתחפר. שהינו בשטח הכינוס תחת הפגזה. לאורך הדרך עמדו המשאיות עם […לא ברור] של טנקים. ההפגזה בשלב הראשון לא היתה יעילה וחלק מהפגזים נפלו לתוך הים, חלק אל איזור הטנקים וחלק בתוך תל קציר ולאט לאט הפגזים התחילו להגיע" […]

זאב ליבנה, לימים אלוף בצה"ל

זאב ליבנה [וייסבלט], לימים אלוף

קצין אג"מ ומד"ר, סרן זאב ליבנה [הערת הבלוג: למעשה מי שנכתב במסמך כדובר כאן הוא זאב גוטרימן שמוגדר סמ"פ מסייעת, אלא שייתכן שמדובר בבילבול ומי שאומר את הדברים מכאן הוא זאב ליבנה]: "הרעיון המרכזי היה שתוך כדי הגעת הגדוד לכינוס, אנחנו נעלה לתצפית אחרונה לפני העלייה לכיבוש תאופיק עצמה. היתה נקודת תצפית קבועה על הרכס: חוסן מדרום לתל קציר, והתכוונו לגשת לנקודת תצפית ולקבל נתונים אחרונים. עלינו לשם, ניגשנו לתצפית ומסתבר שהם גילו עמדת מק"כ והם סימנו לנו בדיוק איפה הוא. ניגשנו למ"פ של הטנקים, הטנקים ברובם היו פרוסים על הרכס וביקשנו ממנו שימצא את העמדה הזו ובאמת הוא עשה זאת, ובשניים-שלושה פגזים הוא הצליח לפגוע. מיד אחרי הפגיעה שלו שמענו שריקה ופגז נפל כ-200 מטר מאיתנו".

לנטש: האם ההפגזה היתה או באה אחרי הפיצוח הזה או לפני?

זאביק ליבנה: "אחרי".

לנטש: לא ההפגזה לגבי המג"ד, הפגזה לגבי הגדוד בשטח כינוס.

זאביק: "הפגז הראשון שנפל היה הפגז שאנחנו ראינו 200 מטר מאיתנו. זה היה הפגז הראשון שנפל באיזור שלנו".

לנטש: אפשר להניח שהעבודה של הטנקים היא שעוררה את הגזרה.

זאביק: "לא, זה לא בטוח, הם פשוט ראו כוח נע, הם גילו אותנו וכשראו שהגענו לשטח הכינוס התחילו להפגיז. לגבי ההפגזה על הגדוד, הפגזים הראשונים נפלו רק אחרי שנרגעה העמדה הזאת, ואחרי הפגז הראשון מיד קפצנו לתוך העמדה".

לנטש: איזה פגזים – של 127 או 120 מ"מ?

זאביק: "120 מ"מ".

טנקי הגש"פ על רכס האון. צולם מאיזור תל קציר [צילום: במחנה, ארכיון צה"ל]

טנקי הגש"פ על רכס האון. צולם מאיזור תל קציר [צילום: במחנה, ארכיון צה"ל]

זאביק ליבנה ממשיך: "העמדה של חיל ההנדסה היתה מוכנה מראש. עמדה המרושתת במין מיכלים ריקים ממולאים בחוץ, ונכנסנו לתוך עמדה זו. בתוך העמדה יש מין תא ללוחמים, מין כוך שמסתעף לתוך עמדה, שבחלקה היא גלויה. לשם הצליחו להיכנס המג"ד והקש"א, קצין הקשר והנהג. אני נשארתי לשבת בתוך חלון העמדה הגדולה. ישבנו שם כדקה או שתיים, ופתאום הרגשנו שהעמדה נפגעה פגיעה ישירה. הסתבר אחר כך שהיה זה מפגז נ"ט. אלה שהיו בתא לא נפגעו כלל, אני נפגעתי ממטר רסיסים והעמדה עצמה התמלאה באבק ובמים.

"ועוד אנחנו יושבים בתוך הטיח הזה ומתחילים לשאול אחד את השני מה איתך וכו', קפץ המג"ד יחד עם קצין הקשר החוצה והתחילו לרוץ באלכסון לכיוון הדרך העולה למוצב חוסן. ההפגזה נמשכה. תפסנו מחסה ומהמקום שלי צועק לי מ"פ הטנקים, הטנק שלו […לא ברור] מהעמדה שלנו, שיש פצוע ליד הג'יפ. רצנו לכיוון שהוא סימן לנו והתגלה לי שלא רחוק מהג'יפ שכב המג"ד פצוע קשה [המשפט הבא נמחק] […] והיו לו עוד רסיסים בגוף. מיד שלחתי את הנהג שיביא את הג'יפ. הוא [המג"ד] היה בהכרה וזיהה אותי, הוא אמר לי שכואבת לו הרגל [משפט נוסף שנמחק], ואיך שהג'יפ הגיע הקש"א יחד איתי הצלחנו להעלות אותו על המושב האחורי.

"לגבי קצין הקשר לא ראינו אותו בכלל. ידענו ששניהם היו יחד. הוא נהרג במקום. כנראה שהוא היה קרוב יותר למקום הפגיעה של הפגז. ראיתי שהמצב של המג"ד חמור והוא מאבד דם וידעתי שהאמבולנס נמצא קרוב. עליתי על הג'יפ וכמה שיותר מהר ובזהירות ירדנו למטה. האמבולנס היה ממש בצומת של עין גב/תל קציר. משהורדנו אותו שם מיד לקח אותו רופא וטיפל בו ואני ניגשתי לסמג"ד".

לנטש: ואף אחד לא יודע מה היתה המטרה של שלמה באותו שלב?

הסמג"ד יעקב שריד: "אני משער עד כמה שהכרתי את שלמה, באותו זמן הוא ישב בתצפית בתוך בונקר, הוא כנראה חשב שהגדוד נתון תחת הפגזה. אני משער שהוא רצה לבוא לגדוד לראות מה נעשה שם. באותו זמן התחילו להגיע אליי דיווחים מהפלוגות על פצועים. שאלתי מיד את זאביק איפה קצין הקשר, כי הוא היה איתנו. אני מיד חששתי שקרה משהו רציני. נאמר לי על-ידי הקש"א שהוא ראה אותו יורד לכיוון הכוחות. לאחר שעשינו בדיקה אם קצין הקשר נפצע, ראינו שלא, אז שלחתי את קצין המודיעין לראות מה קורה למעלה. הוא עלה ולא מצא אותו.

סגן אשר אליעד

סגן אשר אליעד

"אחר כך הקש"א אמר שהוא יודע בערך לאן הוא רץ. הוא עלה למעלה ומצא אותו מת. נתתי הוראה להביא רופא. הוא היה מת ולכן פינו אותו לפח"ח שהיה בכינרת. את כל הפצועים שלנו פינו. ואני רוצה לציין שבזמן ההפגזה, כשהתחילו להגיע הדיווחים על הפצועים, הרופא פעל בצורה מצוינת תחת הפגזה, פינה את הפצועים וטיפל בהם בצורה יפה.

"אנחנו היינו נתונים תחת ההפגזה למעשה משעה 1100 עד 1530, עד שהיינו במקום. וכשעזבנו ההפגזה המשיכה. אך כאן היה דבר כזה: היות ואני קיבלתי את הפיקוד, אז מיד הוצאנו את התצ"א ועם הקמב"צ חזרנו על התוכנית וראינו עוד פעם לאן כל פלוגה צריכה לעלות, וידאנו עוד פעם אם הם יודעים את תפקידם ותוך כדי ההפגזה דיווחתי למח"ט שאני נתון להפגזה ומה לעשות. אני הייתי תלוי באישורו כדי לתקוף. כך חיכינו עד שנתקבלה ההודעה להתחיל להחזיר את הפלוגות בחזרה. אני מציע שעכשיו כל מ"פ יספר מה שהוא עשה בזמן ההפגזה".

מ"פ ג', יוסף נאווי: "כשהתחילה ההפגזה היינו קרובים לצומת תל קציר. בדיוק כשהגענו לצומת ירד הג'יפ, הורידו את המג"ד, זיהיתי אותו וראיתי מה מצבו. לא רציתי שכל הפלוגות יראו זאת ולכן הפניתי את כולם לתוך פרדס והמשכנו לנוע בתוך הפרדס לנקודת הכינוס שנקבעה לי. התחלתי להתחפר שם וחיכיתי במקום, עד שקיבלנו את הפקודה לחזור חזרה. אני הייתי הפלוגה האחרונה מחוץ לחוד שהיו לפניי. עד מעגן היתה הפגזה, אך לא באיזור שלנו. וכשהיינו כבר חצי פלוגות באיזור מעגן, היה שם קטע של 100 מטר שהיה מטעים וחורשות. שמעתי באותו זמן שיש פצועים מאחור ואז הסתבר שהם בדיוק היכן שהיה שטח פתוח על-יד מעגן.

"התחילו ליפול שם פגזים ונפצעו ארבעה חבר'ה. היו אלה פגזים שנפלו ישר לתוך הכוח. פינינו אותם לתאג"ד שישב בתוך מעגן ומשם לפח"ח בכינרת. כל הפלוגה רצה למעגן ונכנסו לתעלות ועמדות בתוך הקיבוץ, עד שסיימנו לפנות הפצועים והמשכנו חזרה. יש לציין שהחיילים בתנועה לכינוס, בשריקות הראשונות של הפגזים, הם לא ידעו בכלל מה זה והמשיכו ללכת בלי להוריד את הראש. אחר כך כשראו שהפגזים נופלים קרוב התחילו לשכב אחרי כל פגז, ואחרי כמה פגזים לא היה אכפת להם והמשיכו ללכת.

תנועת גדוד 908 מאיזור כינרת ודגניה ועד כקילומטר לפני צומת הפנייה לתל קציר. מדרום לקיבוץ: המקום המשוער בו נהרגו המג"ד וקצין הקשר

תנועת גדוד 908 מאיזור כינרת ודגניה ועד כקילומטר לפני צומת הפנייה לתל קציר. מדרום לקיבוץ: המקום המשוער בו נהרגו המג"ד וקצין הקשר

"לי לא היו פצועים, באתי לאיזור המשאיות, זה קצת צפונה לצומת של אל חמה. כשהגעתי למשאיות התחילה ההפגזה. אני משכתי לכיוון הכרמים. התברר אחר כך שגם הפלוגות לפניי משכו לשם. הגעתי לשטח כינוס, שם ניתנה הוראה להתחפר. יותר מאוחר חזרנו בחזרה, פצועים לא היו. היה לי רק פצוע אחד שנפצע כנראה מרסיס מהאוויר. אני נעתי עם הפלוגה שלי שהיתה הקיצונית ביותר לכיוון צפון. נעתי לפני יורם. עברתי את המשאיות, את האמבולנס, הייתי במקום שכוח החוד של בן עמי היה צריך לעלות כלפי מעלה והייתי גם בקשר עם כוח החוד. כשהגעתי לשם התחילה אז ההפגזה, הורדנו את הפלוגה מהכביש לכיוון הכרמים שהיו בצד. החיילים התחילו להתחפר שם. הם עשו זאת די מהר.

"בקשר דיווחתי שאני נמצא במקום, והתשובה שנתקבלה היתה להמתין. אחרי זה הקשר דיווח עוד פעם ואמר שקודקוד הורה להמתין להוראות. ואחרי זה הגיעה ההוראה לחזור בחזרה. ירדתי לכיוון הכינרת ובין המטעים המשכתי לכיוון מעגן ומשם למקום שממנו יצאו. יצאתי נקי לגמרי. אני בתנועה לכינוס הייתי אחרון. המ"פ [?] הלך ראשון, כשהגענו לצומת אל חמה התחילו ליפול פגזים לידינו. החיילים המשיכו ללכת עד שהסדנא שהלך ליד המ"פ חטף רסיס ברגל. ברגע שהוא נפצע כולם שכבו. התחילו ליפול שם ענפים של עצים, החבר'ה נצמדו לקרקע ולא זזו מהמקום. פינינו את הפצוע ויש לציין שהחובש טיפל בו בצורה יוצאת מן הכלל. הוא גם הביא את החייל למעגן".

סמ"פ ד': "אף אחד לא ציין פה, אבל לנו היו הפרעות בקשר. לא ידענו שהמג"ד נפצע, שום דבר. אותי המ"פ העלה קדימה לעבור לפלוגה שנמצאת לפניי, זו היתה הפלוגה של פיני. פיני אמר לי שהפקודה היא להתחפר במקום. חזרנו, התחפרנו, וכשקיבלנו את ההוראה לחזור הסתובבנו לאחור והתחלנו לחזור. בחזרה המשיכו להפגיז. וכך חזרנו למקום המתחם ההגנתי".

2015: מה זוכרים הסמל והטירונים מהתנועה על הכביש לכיוון תל קציר

בני חן [סמל מחלקה]: "ב-9 ביוני היה כינוס של הצוות, לא זוכר שהיתה קבוצות פקודות, אולי רק מדרגת מ"פים, אבל לא היו הנחיות ברורות. רק אמרו שהולכים לאיזור תאופיק".

ומה אתם יודעים שאתם צריכים לעשות שם? חן: "פה מתחילה ההתלבטות, מה לעשות. אולי הסחה. אבל אני לא זוכר ממש שנתנו הנחיות ברורות מה היעד. אמרו לנו – אתם צריכים ללכת לעקוף את תל קציר מלמטה, כי כל התנועה החלה בבוקר וזה היה נראה לי, כי רק אחר כך חשבתי שאנחנו הולכים בבוקר חשופים לגמרי, זו לא היתה הליכה לקרב".

מתכננים מחדש לכבוש את תאופיק? החבר'ה על המפה

מתכננים מחדש לעלות על תאופיק? החבר'ה של 908 על המפה

אלי סימון: "נתפקדנו לקום על הרגליים, משהו כמו שמונה בבוקר, ויצאנו לדרך. אמרו לנו שאנחנו הולכים לכבוש את תאופיק. מצב הרוח אצלי היה מעורב. חשש מצד אחד, ומצד שני רצון לעשות משהו. הלכנו בשדרת מסע בשני צידי הכביש. היתה לנו תחנה אחת בדרך, סמוך לבית האבן בצמח ששימש בזמנו בניין של המועצה האיזורית עמק הירדן, ובמשטח הזה שלפני הבניין אמרו לנו – עכשיו אנחנו נערכים, תורידו ניילונים מהמחסניות, כי היה מנהג לכסות מחסניות נגד גשם או אבק. הייתי מקלען אפ.אן, הוצאתי את הניילונים מעשר מחסניות שהיו לי, זרקתי אותם לחבית ועכשיו הייתי ערוך. ממשיכים ללכת, ואז שמנו לב שהטור הזה הולך ומתארך. כל שאר הפלוגות הצטרפו לטור הענק הזה. מטור של פלוגה זה הפך לטור של גדוד. וכך הלכנו עד למקום שבו הכביש פונה צפונה לעין גב, מרחק של כשלושה ק"מ מדגניה, והמשכנו מהפינה הזו על הכביש".

עוזי ליבנה: "אני מודה שלא התרגשתי יותר מדי, היתה לי הרגשה שזה לא רציני".

דני הרטנו: "אנחנו מחלקה 14 היינו בכניסה לכינרת, ובסביבות השעה תשע נתנו לנו הוראה לצאת. ולמה אני זוכר את השעה הזו? כי היינו אחרונים בטור. הטור היה משני צידי הכביש שמוביל מצמח לקיבוץ מעגן. ההפגזות התחילו כשאנחנו הגענו סמוך לקיבוץ מעגן. אני הייתי עם אורי אחרונים בטור. אנחנו עוברים את שער הכניסה לקיבוץ מעגן, ופאף – נופלת פצצה. אם היינו כמה רגעים שם קודם, היינו חוטפים את הפצצה. התחלנו לרוץ לכיוון הכביש של עין גב צפונה, ואז קיבלנו הוראה להסתתר בין האקליפטוסים ולחפור שוחות. אני לא לקחתי את האת חפירה שלי, כי זה הפריע לי בטוסיק. השתטחתי ואורי היה על ידי, הוא חפר מהר מאוד ואמרתי לו – אורי תביא לי את האת שלך. באותו זמן המ"מ יעיש על הכביש נותן הוראות להסתתר ולהכין את הנשק".

אלי סימון: "יפה, היה אמיץ, עמד על הכביש".

דני הרטנו: "זו טיפשות כי זה היה תחת הפגזה כבדה. הפגזים שרקו מאחורינו ונפלו בתוך הקיבוץ איפה שהיום נמצא כפר הנופש".

עוזי ליבנה: "כולנו היינו בין מעגן להאון".

אלי סימון: "נענו על הכביש צפונה. המשימה היא לכבוש את תאופיק, ללא פירוט. כאשר היו ההכנות, אמרו שתהיה לנו יחידת חוד והמ"מ הלל אמר אני צריך את בעלי המקלעונים להיות ראשונים, ואז ניכנס לתאופיק".

בני חן: "זו חתיכת עלייה".

אלי סימון: "הלכנו על הכביש והפגיזו מתאופיק העליונה. המרחק מצומת אל חמה לצומת הפנייה לתל קציר זה 1,800 מטר, וההפגזה תפסה אותנו באמצע הדרך. ואז קיבלנו הוראה להתחפר באתים. השעה היתה אמורה להיות רבע לעשר או עשר, וזה זמן ההפגזה. התחלנו להתחפר בהוראת המ"כים או הסמל, אבל אחרי כמה דקות הופיע פליקס אפללו, הרס"ר הידוע של מחנה 80, שהלך לאורך הכביש ועשה שני דברים: האחד, הוא אמר קומו על הרגליים, תתפרסו, אתם צפופים מדי, ורק עכשיו תתחילו לחפור. שתיים, הוא עשה המחשות בקולו איך נשמע פגז מתקרב ואיך פגז מתרחק. הוא אמר – אם אתם שומעים פגז מתקרב תשכבו ותתחפרו, אם זה פגז מתרחק אתם יכולים להירגע.

"אני זוכר את עצמי מאוד מפחד. אפשר לקרוא לזה פחד מוות, ואולי בעידן שלנו כבר אפשר להגיד את הדברים האלה ולשתף ברגשות. התחפרנו שם ואז הפגזים נופלים והדבר הבא שקורה – אני שומע 20 מטר לפניי צעקה 'איי'. ואז אני רואה את הלל המ"מ נושא על הכתפיים שלו את בני, ואני עומד ואומר – 'אוי, זה בני'. ואז בחור מהמחלקה, אבל לא מהגרעין, אומר – 'אלי, שתוק'. ואני פירשתי את זה בתור שהוא פחד שאני הולך להיכנס להיסטריה ולכן אמר לי לשתוק. הלל רץ עם בני על הגב, ואני הבנתי שבני פצוע. הוא נעלם ואנחנו ממשיכים להתחפר. זה הרגע האחרון שאני רואה את בני, ועכשיו אני רואה אותך בפעם הראשונה מאז אותה פציעה".

יוני 2015 - נפגשים לראשונה מאז 1967. סמל בני חן-לחומוביץ' (מימין) עם טוראי אלי סימון

יוני 2015 – נפגשים לראשונה מאז 1967. סמל בני חן-נחומוביץ' (מימין) עם טוראי אלי סימון

בני חן: "כמו שמסופר, החלה הפגזה רצינית מאוד. עוד לפני שבכלל חשבנו מה קורה אתה שומע את הפגזים נופלים והעלים מתרסקים סביבך, כי היינו בתוך אקליפטוסים. ואז הרגשתי שאני נופל. חטפתי רסיס ברגל ונפלתי, כנראה צעקתי 'איי', אני לא זוכר שנכנסתי לאיזושהי פאניקה כי בהתחלה זה לא כואב לך, אתה לא מבין מה קורה לך, נדמה לי שהצלחתי להוציא את התחבושת האישית ולחבוש את עצמי, והלל שהיה לא רחוק ממני תפס אותי והתחיל לרוץ והביא אותי ישר למעגן, למקום של נקודת איסוף פצועים. היה שם איזה מקלט או מבנה בתוך האדמה, הכניסו אותי בפנים, עשו לי איזו חבישה. אני זוכר שהייתי הפצוע הראשון שהגיע לשם. נתנו לי מורפיום, שמו אותי על קומנדקר ושלחו אותי לפוריה. היה שם מרתף ענק והיו בו מלא מלא מיטות, ואני הייתי הפצוע הראשון שהגיע לפוריה. כולם חיכו, היה שם צוות ענק של אחיות. הוציאו לי את הרסיס ושכבתי שם חודשיים. לפי השוס ועוצמת הרעש, זה היה לדעתי מרגמה 120".

אלי סימון: "בערך באותו זמן גם המג"ד נפצע קשה ונפטר בדרך לבית החולים. הסמג"ד מצא את עצמו נטול מג"ד והתייעץ ישירות עם המח"ט, דיווח לו שהגדוד משותק על-ידי ההפגזה. הקמב"צ זאב ליבנה, בראיון שנתן לי, אמר לי שלדעתו היה צריך להמשיך את ההתקפה. הוא אמר – 'אותי חינכו שבגלל שני הרוגים לא מפסיקים התקפה של גדוד'. בכל אופן המח"ט עשה את המאמצים שלו, ניסה להפעיל את חיל האוויר, לשתק את מקורות הירי, הפעיל פלוגת שריון פיקודית, הניסיון לא היה יעיל. לקח שעות להפסיק את ההפגזה. בערך בשעה שתיים הוא ביטל את ההתקפה ושלח אותנו חזרה לשטחי הכינוס".

מסלול תנועה [משוער] של גדוד 908 מדגניה ודרום הכינרת, דרך צמח ועד לנקודה שבה נבלם בשל ההפגזה. המפה מבוססת על צילום מ-1967 לאחר המלחמה ממוצב מזרעת עז אל דין שמעל עין גב

מסלול תנועה [משוער] של גדוד 908 מדגניה ודרום הכינרת, דרך צמח ועד לנקודה שבה נבלם מתחת לתל קציר בשל ההפגזה הכבדה. מבוסס על צילום מ-1967 לאחר המלחמה שבוצע מאיזור מוצב מזרעת עז א-דין שמעל עין גב

עוזי ליבנה: "אני הייתי באמצע הטור. לא נעים לי להגיד, אבל עליי לא ירו. אני לא זוכר דבר כזה. אנחנו שכבנו איפשהו בין מעגן להאון או על יד הכביש ונדבקנו לאדמה הכי חזק שאפשר, כי הבנו שיש הפגזה, שפגזים עוברים מעלינו ונופלים במטעי הבננות או בקיבוץ, אבל אני לא זוכר את ההפגזה. יש לנו קצת ניסיון קרבי ממלחמת יום כיפור ומלבנון, אבל אני לא זוכר מצב דומה בכלל, זאת אומרת לא הרגשנו, אולי אני סתם מדחיק. אני לא זוכר זמנים, אבל נראה לי ששכבנו שם שלוש-ארבע שעות".

דני הרטנו: "באותו זמן ממשיכים ההפגזות, ואז מקבלים הוראה להתקפל. ההפגזה קצת חלפה ואז רצים חזרה ומגיעים למטעי הבננות שהיו מול דגניה א'. נכנסנו לחצר של דגניה בערך בשעה 12 פלוס".

בני חן: "לא הגיוני שבאמצע ההפגזה קיבלתם פקודה לרוץ אחורה".

אלי סימון: "זה מצלצל כמו נתק בין המ"פ למ"מ, כי לא רק שהייתם בסוף הפלוגה אלא בסוף הגדוד, מחלקה בודדת".

דני הרטנו: "אולי זה נבע מחששות שניפגע ואז לא השאירו אותנו בפינה הזו. מי קיבל את ההחלטה אני לא יודע. עד כמה שאני זוכר לא היה לנו מכשיר קשר".

אלי סימון: "נורא מעניין שיש לך חוויה שונה. זה לא שאני ראיתי פגזים, אבל בזיכרון שלי בני הלך לפניי 20 מטר. לכן התחושה ששמעתי אותו אומר 'איי', זאת אומרת שהפגז נפל קרוב. ועוזי חווה חוויה שקטה יותר, מרוחקת מאוד".

עוזי ליבנה: "אני זוכר ששכבנו לצד הכביש חשופים, ואני לא מבין למה לא הכניסו אותנו לתוך המטע. ההפגזה לא היתה ממוקדת ולא מאוד יעילה".

דני הרטנו: "כששכבנו בשוחות זה היה פחד מוות. הפגיזו בצורה היסטרית מאחורינו, וחששנו כל הזמן שזה ייפול עלינו ואולי יעיש חטף פחד שניפגע, ואולי לא קיבל הוראה שניסוג, או שזה היה כבר ברוח שלא צריך להישאר פה".

סיכום מח' היסטוריה אודות פעולת 908

סיכום מח' היסטוריה אודות פעולת 908

אלי סימון: "הדבר הבא שקרה, קיבלנו פקודה – 'קומו על הרגליים, סובו לאחור, חוזרים לשטחי הכינוס'. השעה בערך שתיים בצהריים. אני זוכר את תחושת האכזבה וזה אבסורדי. כי מצד אחד היה לי פחד ומצד שני משהו בתוכי רצה לעשות משהו. וכשעברנו שוב באיזור צמח והמועצה האיזורית עמק הירדן, עמדו אזרחים והסתכלו עלינו והרגשתי נבוך, כי הם ראו אותנו הולכים לפני ארבע שעות וכשחזרנו פירשתי את המבטים שלהם כסקרנות – מה קורה פה?

"חזרנו לעמדות ולפנות ערב הגיע הסמג"ד, שהיה כבר המג"ד בפועל, ואמר – תשמעו, המג"ד נהרג ועכשיו אני יכול לספר שהיה לנו תפקיד, עשינו פעולת הטעיה, זו המשימה שלנו, ובזמן שעשינו את זה כוחות אחרים של צה"ל עלו על הרמה בצפון. זה המסר המשקם, המרגיע, שקיבלנו".

דני הרטנו: "מאוחר יותר התחילו לאמן אותנו שוב, כי אולי בלילה נעלה ואז בחור במחלקה שלנו ירה לעצמו ברגל כדי לא לחזור לשם. אני זוכר את הרגע הזה בדשא של דגניה. אמרו לנו שנעשה אימון לקראת העלייה בלילה חזרה, פתאום אתה שומע ירייה וצעקות. לקחו את הבחור הזה לבית החולים. היו שבעה מקרים כאלה בצה"ל במלחמה הזו, של חבר'ה שנמנעו להילחם וירו לעצמם, ורבין הרמטכ"ל החליט לחון אותם.

"כל הלילה ראינו מחזה אורקולי: מטוסים שלנו, אורגאנים, מפציצים עם נרות תאורה ומאחוריהם המיראז'ים זורקים פצצות וכל הרמה בוערת. אני לא יכול לשכוח את זה. למחרת קיבלנו הוראה לחזור לגבעות שלנו, ואחרי הצהריים שולחים אותי ועוד בחור אחד אל שפת הכינרת לשמור שם מאחורי בית ירח, ופתאום מעלינו עוברים מסה של הליקופטרים ובהם חטיבת הצנחנים במילואים שבאו מקרבות מגזרה אחרת, הנחיתו ברמה וחזרו לקחת עוד. היו שם חבר'ה מהגרעין הקודם שלנו מיחיעם, הם סיפרו לנו שלא מצאו שם מפקדים, אבל מצאו חיילים סורים שהיו קשורים בעמדות ולקחו אותם בשבי. היה עוד משהו: ראינו דחפורים עולים וסוללים דרך לכיוון תאופיק, ואז ראינו מגיעה שיירה של נו"נים וזחל"מים עוברים בכביש, והחבר'ה כולם מבסוטים. מסתבר שהם בזזו בלחימה שלהם, היה להם חפצים, תכשיטים, צמידים של זהב ובקבוקי משקה, דברים נוראיים שבאופי של צה"ל לא מקובלים".

אלי סימון: "אלה היו כוחות מהגדה שבאו לתגבר. אני זוכר שהניפו דגל ירדני, הם הגיעו מדרום לצפון".

המסקנות של כולם

הסמג"ד יעקב שריד ב-1968: "היו לנו שני הרוגים וחמישה פצועים. היו לנו קשיי קשר. הקשר לא היה מאורגן כיוון שהקשר הקיים לא הופעל. מה שלא עשינו עם הקשר עשינו עם רצים. לגבי ההליכות חזרה: הפקודה לחזור נתקבלה במלקוד, ולפענח זאת לקח זמן. שאלתי את המח"ט למה צריכים לחזור, הוא אמר לי לא לשאול שאלות וחזרתי חזרה. כשפענחנו זאת התברר שהצטרכנו לחזור לכינרת ולדגניה, וכשחזרנו הארגון של הפלוגות לא היה כפי שהיה בהתחלה, אבל לקראת הערב כל פלוגה התארגנה במקום הקבוע שלה פרט לפלוגה ו', שלא העלינו אותה חזרה לאלומות. עד גמר המלחמה ישבנו למעשה באותו מקום בדגניה, כשהיה עוד מתוכנן לעלות לרמה ולהיערך להגנה. היינו צריכים לעלות לאיזור פיק, אבל היות וזה מחזור נח"ל וצריך לבצע פיזור, החזירו אותנו חזרה לגדוד. היה זה ב-12.6".

לנטש: מה הסביר המח"ט, אם הסביר?

יעקב שריד: "היו הרבה הסברים לנושא זה. היה גם סיכום בחטיבה 2. אני הייתי שם. היה זה חודש לאחר המלחמה. שם הוסבר שהמטרה שלנו היתה למעשה לבצע הטעיה למען הצפון, באיזור תל פאחר וכו'. שאלנו באותה הזדמנות למה בכל אופן לא ניתן אחר כך לעשות משהו לגדוד. למעשה, הוא אמר שלא היה מה לעשות. חטיבה 2 לא לחמה אחרי זה. המח"ט גם אמר שהוא לא מצטער שלא נתן ל-908 לעלות למעלה, כי הוא חשש שיפלו הרבה קורבנות. אחר כך בפיקוד צפון היה סיכום, ואז אמר אלוף פיקוד צפון שהמטרה של 908 היתה לבצע הטעיה".

יצוין כי בדו"ח סיכום של מח"ט 2, סא"ל יהודה גביש, בסעיף מסקנות ולקחים הוא ציין: "גדוד נח"ל 908 בהרכבו ורמת אימונו מתאים לתפקידי הגנה ואינו מתאים לתפקידי התקפה".

הכביש המזרחי של הכינרת, תצפית מכפר חרוב

הכביש המזרחי של הכינרת, תצפית מכפר חרוב

סמל בני חן 2015: "לי כחייל ותיק לא היה נראה שאנחנו הולכים להיות ממש גדוד שהולך להילחם. זה ריחף באוויר איפשהו שזו פעולת הסחה. כי סך הכל תחשוב שזה חבר'ה שהיו ארבעה חמישה חודשים בצבא. הצבא לא היה אז במצב נואש כזה שהיה צריך להכניס לשם כוחות, זו ההתרשמות שלי".

אלי סימון: "אני כחייל הייתי משוכנע שאם מאמנים אותנו בדרך הלא שלמה הזו לכיבוש יעד, אז זה מה שנעשה. חששתי מזה והייתי להוט לזה. בדיעבד מה שלמדתי מהאירוע, שיש דינמיות בלתי ניתנת לחיזוי במהלכים כאלה של מלחמה. דברים משתנים מרגע לרגע, ובסופו של דבר אני ואחרים תלויים ביכולת של מישהו אחר לקבל החלטות מהר, מיד, ולכאורה הכי נכון. וצריך להיות שילוב של תבונה ומזל, ועל כל זה יושבת גורליות ודינמיקה של הפתעות של דברים שהולכים, ותוכניות שלא מתגשמות. זאת אומרת, היתה לגיטימיות לאלוף הפיקוד להגיד – יש לי תוכניות לכיבוש הרמה ואחת מהן זו תוכנית הסחה. הוא לא יודע מה עם הסורים למעלה, אם הם שם, או נטשו, והוא קרא לזה סיור אלים. שלח אותנו כדי לראות מה קורה. מתקדמים? הולך? אתם תמשיכו. לא הולך? לפחות למדתי איפה יש התנגדות. זה היה שיקול הדעת שלו. נכון שאני בתוך זה חייל על לוח שחמט, וזה בעצם מחבר אותי ואולי מסביר במשהו את ההתעניינות שלי בנושא שהתעוררה לפני שלוש שנים".

עוזי ליבנה: "אני לא האמנתי שאנחנו עולים למעלה וכשחזרנו ואחרי זה אמרו שנעלה שוב בלילה, ואחרי ששמעתי שהחייל ההוא ירה לעצמו ברגל, אמרתי לעצמי – איזה טיפש, הרי במילא לא נעלה. לא האמנתי. יכול להיות שאני הוא הטיפש, כי המלחמות מלאות אירועים כאלה שלא הגיוני שמישהו החליט עליהם ובסוף עשו את זה".

דני הרטנו: "אני רוצה לסתור את המחשבה שלו. החבר'ה מהגרעין הצרפתי מיחיעם היו אצלנו גם דרום אמריקאים. הם היו מטורפים לאקשן והצרפתים בכלל לא. וכשאנחנו היינו במצב הזה של להילחם, אמרנו – זה לא בשבילנו כל הסיפור הזה, אנחנו לא מוכנים מבחינה צבאית. נכון שזה חשוב למדינת ישראל, אבל לא באנו לכאן להיהרג. וכשאמרו לנו על הכביש – עופו מפה, תלכו למטעי הבננות של דגניה, היינו ממש מאושרים והיתה לנו תקווה שרק לא נחזור לשם".

לו"ז אירועי גדוד 908 מיום ה-9 ביוני 1967 [ע"פ דו"ח סיכום חטמ"ר 2]

סמל נחל0830: טנקי M-51 קיבלו פקודה לפתוח באש על הרמה בקצב איטי ומיד פתחו באש. 0942: גדוד 908 קיבל פקודת תזוזה כשגדוד 23 בעקבותיו. 1120: החלה הפגזת טנקים על רכס האון [תל קציר] כשהיא עוברת גם להאון. 1135: מג"ד 908, קצין קשר והקמב"צ הופגזו, המג"ד וקצין הקשר נהרגו, הקמב"צ נפצע קל [הכנות למלחמה ברכס האון]. סמג"ד קיבל פיקוד ונצטווה להמשיך. הסורים הפגיזו את הטור… בהמשך התקבל אישור להחזיר את גדוד 908 לצמח. 1415: גדוד 908 חזר לצמח.

מבנה גדוד 908 במלחמת ששת הימים

מג"ד: סא"ל שלמה חלמיש [נהרג]. החליף אותו הסמג"ד יעקב שריד למספר שעות. באותו לילה של ה-9 ביוני מונה גדעון בנדל למג"ד. קש"א: מיכה [מחטיבה 2]. קמ"ן: יורם. קמב"צ: סגן זאב וייסבלט. קצין אג"מ: סגן אברהם שלום. מ"פ מיפקדה: סגן יוסף גנץ. שליש: סרן ישראל קרפ. קצין קשר: סגן אשר אליעד [נהרג]. קצין חינוך: יואל רפל. מ"פ א': סגן יורם גלבוע. מ"פ ג': סגן יוסף נאווי. מ"פ ד': סגן שי גדיש. מ"פ ו': סגן פנחס צורן. רס"ר: פליקס אפללו.

___________________________________________________________________________________________________________________________

חלק מהתמונות בכתבה – מהאתר על גדוד 908 בעריכת אלי סימון – לחצו לכניסה

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “גדוד 908 במשימת הטעיה

  1. על הבעייתיות של יעד התקיפה ניתן ללמוד מהתמונה שבה הוא מופצץ עי חיל האויר. זהו יעד טופגורפי קשה במיוחד שלטפס אותו אורך זמן ממושך ומצריך חיילים מאומנים היטב ובעלי כושר גופני גבוה המתמחים בסנפחינג או טיפוס חבלים. לכן במקום זה הוטסו למחרת כוחות צנחנים, כך שלא מובן איך חשבו שחיילים שעוד לא סיימו טירונות ולא עברו אימונים מקצועיים ורצינים של טיפוס מצוקים ומתלולים יוכלו לבצע. הדבר מתחדד ביתר שאת כשאני קורא שלא היתה שום תוכנית סיוע אש וכל הסיוע הסתכם בכמה טנקים בודדים , זה אפילו לא ירי תלול מסלול שיגרום לאויב להסתתר בבונקרים. לקרוא שהכוחות עשו אימון בזחלמים ואחר כך הסמג'ד מודה שזה היה בסך הכל זחלם אחד שהקריצו מאיזה מקום… פשוט בדיחה.
    לדעתי נמנע מרחץ דמים וטוב שהמפקדים בשטח עצרו את הכוחות והורו להתחפר ולאחר מכן בחטיבה הבינו שכל הפעולה נועדה לכישלון חרוץ. לא נעים להגיד אבל אם המג'ד לא היה נפגע יתכן שהוא לא היה מוותר ולא היה עוצר את ההתקדמות ואז התוצאות היו קשות ביותר.

  2. עוד מאותם ספורים תמוהים על כיבוש הרמה שבמקרה לא הסתיים במספר נפגעים גבוה יותר . מקבל את הסייפא של זה שמעלי כי יתכן שאם המג"ד לא היה נהרג היה מנסה לחתור למגע. כבוש תאופיק בטיפוס צוקים , זה לא הזוי.? אבל קרן אור אישית אחת, עם חלק מהמוזכרים כאן יצא לי לשרת . סגן גוטס כנראה הכוונה לסגן זאב גויטש, זאב לבנה אז וויסבלט לימים אלוף ונפטר ממחלה. סגן גלבוע בכינויו צ'וצ'ו תושב עירי גבעתיים ולימים מפקד ה-נח"ל , נפטר ממחלה, סגן יוסי נאווי שהתחתן עם הפקידה שלי יפה ואחר כך היה סמגד שלי, מפ מפקדה סגן יוסף גנץ שהיה במשך שנים רסר מיתולוגי של מחנה 80 , בדרגת סאל הקדיש עצמו לגיוס נוער שוליים לצהל ושיקומו. כולם אנשים טובים וראויים . האוירה הנחלאית, של"ת,מחלקות משקים, האחזויות, חלוף מחזורים, להקת הנח"ל ולטוב ולרע אותה אוירה מיוחדת המשלבת צבא והתיישבות ואנשים איכותיים.

  3. השיר חורשת האקליפטוס נכתב ע"י נעומי שמר ב1962 אבל התפרסם בסוף 1967 כשלהקת הנח'ל שרה אותו. החורשה המדוברת ניטעה ב1912 ע' פועלי חוות כנרת כדי לייבש ביצות, שלט הסבר שנמצא בחורשה אומר כי נעומי שמר וחבריה היו עוברים בחורשה בדרך לבית ספר בדגניה א.

  4. "היו שם חבר'ה מהגרעין הקודם שלנו מיחיעם, הם סיפרו לנו שלא מצאו שם מפקדים, אבל מצאו חיילים סורים שהיו קשורים בעמדות ולקחו אותם בשבי." – – – יש אפשרות להגיע למי ש*ראה* את זה?

    • דני הרטנו סיפר את זה, אולי הוא יודע מי אלה היו ואיפה הם.
      מדובר בסיפור שהיה די נפוץ אחרי המלחמה, ודומני ששמעתי את זה על תל עזזיאת, תל הילאל, המורתפע ועכשיו בתאופיק. אין לזה סימוכין. היו גם סיפורים על חיילים סורים שהקצינים הסורים שאבו מהם דם. כרגע כל הסיפורים האלה מוגדרים כאגדות אורבניות.

  5. בדרך כלל כשפורצת מלחמה ויש טירונים בסוף ההכשרה או שממשיכים את הטירונות כרגיל ורק אם ממש יש מחסור בכוח אדם שולחים את הבחורים למלא את השורות במקומות שחסרים.
    במלחמת יום הכיפורים נערכו לחיילים קרביים טירונות מזורזת כדי שיוכלו להשלים את כל הכוחות שנפלו בימים הראשונים. למרות שבסופו של דבר לא היה צורך והטירונים לא נלחמו.
    הנוהל הוא שהסדירים תופסים מקום ב-48-72 שעות הראשונות עד שצו 8 מופץ ויש גיוס מילואים מזורז.
    באיום חריף המ"כים וסגל הטירונים מצוותים לפלוגות מבצעיות. מערך מגל נכפה עליהם עם הלוחמים הטירונים.
    בעופרת יצוקה אני יודע שטירונים לקראת סיום תפסו מוצבים ועשו תורנות מטבח ושירותים.
    אבל עוד לא שמעתי על גדוד טירונים שהוחלט שהוא כשיר מיידית ללחימה והריצו אותו קצת בתעלות המצ'וקמקות שחפרו בקיבוץ ליד הדשא, זה רציני?
    הדבר מופרך עוד יותר כשרצו לשלוח אותם לכבוש יעד מבוצר על הר בלי שום סיוע או ריכוך, יעד שגם סיירת מטכ'ל היתה יכולה היתה להיכשל עליו.

  6. ל"היאחזות נחל ארגמן": אל תשכח, מדובר ב-1967, צבא קטן וחסר ביטחון, עם ציוד מצ'וקמק ממלחמת העולם השנייה ופיקוד שברובו הגיע מהפלמ"ח וההגנה של 48'. ב-48' כל בן 17 היה כשיר ללחימה, טירונות מסודרת לא ממש עשו וכל מי שירה 3 כדורים במטווח היה כשיר. בין זה לבין משלוח גדוד טירונים לטפס על מצוקי תאופיק לאור יום הדרך לא ארוכה ובכלל לא מפתיעה. מזל שהיה מי שעצר את זה, "מזל" נוסף, כמו שאמו כאן, שלא נותר בגדוד מי שידחף למלחמה האבודה הזאת.

  7. תודה על הכתבה המעניינת. מעדות של אבא שלי מדגניה ב' המיג שתקף את הכנרת הינו מיג 17.

  8. שירתי בגדוד הנח"ל 908 אחרי המלחמה – 1969-1970. אינני יכול להעיד ממקור ראשון על רמתו של הגדוד ב 1966-1967, לקראת המלחמה. אך הנתונים הבסיסיים לא השתנו, למיטב ידיעתי: לאחר תקופת של"ת בקיבוץ "הוכשרו" החיילים בטירונות בת כ 3-4 חודשים ונשלחו להאחזויות וקיבוצים. "אחוזי פיקוד נשלחו לקורס מ"כים (שבטה ואח"כ כרמיאל). המ"כים הכשירו טירונים במחזוריות. רמת הלחימה היתה ירודה באופן קיצוני לעומת הגדודים מחטיבת הצנחנים. את ההשוואה בפועל היה ניתן לראות כאשר חיילי גדוד 908 הגיעו לבה"ד 1 ובפלוגתם היו צוערים מחטיבת גולני וחטיבת הצנחנים. אחוז ההדחות של יוצאי 908 היה גבוה מאוד ביחס ליוצאי חטיבה 1 וחטיבה 35.

    מכאן להערה:
    יצוין כי בדו"ח סיכום של מח"ט 2, סא"ל יהודה גביש, בסעיף מסקנות ולקחים הוא ציין: "גדוד נח"ל 908 בהרכבו ורמת אימונו מתאים לתפקידי הגנה ואינו מתאים לתפקידי התקפה".

    הערה זאת עושה חסד עם "לוחמי 908". האשמה לא היתה בם – היו בגדוד אנשים מצוינים. מסגרת ההכשרה בנח"ל היתה בלתי ראויה, בלשון המעטה.

  9. כן אפשר או אי אפשר כול החיילים של אז היו חדורי מוטביציה למלא כל משימה שנקבל גם אם זה יהיה לכבוש את הירח במזרח דמשק !!

  10. אכן לפני כשלוש וחצי שנים התחלתי לחקור את קורות גדוד נח"ל 908 במלחמת ששת הימים והשתתפותו בהגנה המרחבית של עמק הירדן, ובפעולה לכיוון תאופיק. בעקבות זאת יצרתי את אתר האינטרנט המקיף הראשון העוסק בנושא זה. כיום אני מודה לשלמה מן,
    שיזם את הראיון איתי ועם שלושה ותיקי גדוד נוספים, ואני מעריך מאד את ההשקעה שלו באיסוף המקורות. אחד ההשגים של הכתבה שלו הוא הצירוף של תחקיר אגף היסטוריה שנערך לאחר המלחמה עם הפיקוד הבכיר של הגדוד, סמג"ד ומפ"ים. אני ממשיך להתעניין בכל הידוע על תקופת שהותנו בעמק הירדן, ועל פרקי האימון והתעסוקה השונים במהלך טירונות החורף 1967. יש לי ענין ליצור קשר עם מפקדי וחיילי אותו מחזור נח"ל, בהקף המירבי האפשרי, ולשמוע זכרונות על אותה תקופה, ומחשבות כיום במבט לאחור. בנוסף אתם מוזמנים להעביר לי פרטי קשר שלכם ושל מי שהנכם מכירים. בברכה, אלי סימון eli.simon.3@gmail.com

    • כאמור פרטים רבים נגלו לי עכשיו לראשונה מתוך התחקיר של אגף היסטוריה שנערך עם מפקדי 908 כחצי שנה לאחר ששת הימים. העיתוי הזה הוא נקודת ציון נוספת בתהליך ארוך. ראשיתו בששת הימים, בהיותי חייל בגדוד 908, והמשכו ב-44 שנים של העדר התייחסות מצידי לאירועי המלחמה. נקודת התפנית בדרך היתה בנובמבר 2011, כאשר בתכנית טלביזיה, צוטט מג"ד 22 בחטמ"ר 2, אליהו סלע, אומר לשלמה חלמיש, המג"ד שלי:" לך טבול בכנרת וצנן את ההתלהבות שלך לכיבוש תאופיק". באותו רגע הבנתי שמג"ד אחר בחטמ"ר, בעל נסיון רב שהחל במלחמת העצמאות, הציע למג"ד שלי למתן את שאיפתו לקחת את גדוד הטירונים שלו לפעולה זו. הבנה זו חידדה אצלי את ההכרה שעבורי כחייל מן השורה, רב הנסתר על הגלוי, ושבתקופת פריסתנו בעמק הירדן, לא היה לי מושג היכן היו פרושות כל פלוגות הגדוד ומפקדתו, וכי לא ידעתי מה תוכנן ברמת הפלוגה, הגדוד, החטיבה והפיקוד. התעוררה בי סקרנות רבה לדעת היכן היו כל חיילי הגדוד ביום המסע לכיוון תאופיק, איפה תפסה אותם ההפגזה ומה עבר עליהם באותן שעות, איזה אימונים עברו לקראת אותו יום, ומה מחשבותיהם כיום על אותם אירועים. בעקבות זאת ערכתי את המחקר שלי. בתגובה הבאה אציין מה התחדש לי מתוך תחקיר סגל הפיקוד הבכיר.

      • לאלי: באיזו תוכנית צוטט המג"ד סלע ["רעננה"] כאומר את הדברים הללו ובאיזה הקשר?

        ועד שתגיע תשובתך, את הציטוט הזה אפשר לפרש כקנאת מג"דים. גדוד חי"ר 22 שאנשיו היו עדיפים מבחינת אימון וניסיון על פני גדוד 908 היה פרוס בנקודות קדמיות לאורך גבול סוריה בגזרת הכנרת בעוד שגדוד הנח"ל 908 תפס קו שני באיזור קיבוצי עמק הירדן. כשמתחילות להגיע ידיעות לפיהן גדוד 908 נבחר למשימה הבלתי אפשרית של כיבוש תאופיק, "רעננה" הנדהם לא מבין איך ייתכן שטירוני הנח"ל כן, והוא לא. ולכן הוא משגר מסר של זלזול שהשורה התחתונה שלו – שבו בשקט, למה מי אתם בכלל?

      • תחקיר הקצינים שנערך על ידי מחלקת היסטוריה ב-1968 חידש לי בכמה רמות. ברמת הפלוגה שלי, פלוגה ד', באמצעות העדות של סגן מפקד הפלוגה אורי גוטסמן ז"ל, לא ידעתי שהסכר והגשר היו יעד ההגנה המרכזי של הפלוגה. גם לא על 5 חוליות ציידי טנקים במחנה מכבי. לא ידוע לי היכן המחנה הזה. הכרתי חוליה אחת במחלקה שלי, 16, שחומשה במרנ"ט 82, שנהגנו לכנות בזוקה. החוליה הוצבה בצמוד לכביש צמח – כנרת, בצומת כביש הגישה המוליך מדגניה א' לדגניה ב', מול השער של דגניה א'. החוליה כללה כארבעה חיילים ומ"כ, ואולי הכוונה של אורי היתה חמישה חיילים ולא חמש חוליות. בנוסף לא ידעתי על הכשרת חיילים בשימוש במקלע כבד. בתחום מחלקה 16, הוצב מקלע מ"ג 34, שכינויו היה מגל"ד, והוא היה באחריות חברי הקיבוץ המשוייכים להגנה המרחבית. כמו כן, לא זכור לי שהביאו זחל"ם כדי שנתאמן עליו.
        ברמת הפלוגות האחרות, לא היה לי מושג היכן הן ומה הן עושות, ומבחינתי באותם ימים הן לא היו קיימות. למשל, בדיווח של מ"פ ג' על חבירה לצוותי תותחי נ"ט, מצאתי אימות למה שנודע לי במחקר שלי. 4 חברי גרעין שלי, בוגרים טריים של קורס תותחי נ"ט, הוצבו כמפעילי תותחים אלו, בפיקוד אנשי מילואים של חטמ"ר 2, ובתחום האחריות של פל' ג'. כך שהם היחידים שלא היו עם מחלקה 16 בדגניה. באופן דומה לא ידעתי על התכנון המפורט של פל' ג' כיצד להיכנס לקיבוצים במקרה של כיבוש סורי.
        לא ידעתי על קיומה של פלוגה י', בפיקוד יואב גוטרברץ ולא שמעתי את שמו עד היום. אני תוהה אם יתכן וזאת פלוגת הפלסים והחובשים, שעד היום לא השגתי מידע מרוכז עליה, אלא רק עדויות של בודדים, ללא תמונה כללית.
        ברמת הגדוד, לא ידעתי על התכניות המוקדמות לכיבוש מוצבים בגלבוע, וגם בדרום הרמה. לא זכור לי שהמג"ד ביקר אותנו בדגניה, או שוחח איתנו. על חטמ"ר 2 ועל גדוד 22 בפיקוד רעננה, נודע לי במחקר שעשיתי, אבל באותם ימים לא היה לי מושג על קיומם. כך גם ברמת הפיקוד – הגילויים בשנים האחרונות השלימו את המידע שלא היה לי מושג לגביו במאי-יוני 1967. לגבי אירועי המסע לתאופיק ב-9 ביוני, אני רואה שהמחקר שלי כבר נתן לי את התמונה הרחבה, ועדות המפקדים השלימה באופן נקודתי, שעדיין חשוב לי מאד לדעת ולהכיר. היה לי משמעותי להבין שהמפקדים היו עסוקים בהכנת תכניות וחלופות למצבים שונים, וכן בהפעלת אימונים לפעולות צפויות. גם היה מעניין לקרוא שהחטמ"ר והפיקוד התרשמו היטב מרמת ההכנות, וזה כנראה חיזק את המחשבה על יכולת התקפית של הגדוד. לסיכום: הגדוד שלנו יועד למשימת הטעיה, שהיה בה פוטנציאל למשימת התקפה וכיבוש. כיום מתכנסות רוב הדעות למחשבה שכיבוש תאופיק היה משימה מעבר ליכולות הגדוד. יחד עם זאת, חשוב לנסות לראות את הדברים בעיני אותה תקופה. במבט כזה, אפשר להבין את מי שחשב שיש סיכוי מסויים, אפילו קטן, שכיבוש כזה יצליח. מי כמונו יודעים, שכאשר הימור כזה, אפילו מסוכן, מצליח, משבחים את המעורבים על נחישותם ואומץ ליבם. כאשר ההימור לא מצליח – התחקירים והביקורת חושפים את הכשלים. בשני המקרים אין הבדל בצער על האבידות והנפגעים.

  11. שמות ששת הפצועים של גדוד 908 בהפגזה: בנימין נחומוביץ', חנוך שלומקוביץ', מאיר שלוש, יהודה גדסי, פנחס ולרשטיין,ישראל קיטלר.

    כן נפצע בסוף אותו יום גבריאל מוסנגו.

    יצוין כי בהפגזה על הגדוד, מלבד המג"ד וקצין הקשר שנהרגו, נהרג גם יוסף פילבסקי פילצקי איש הגש"פ 181 ]שריון].

    • ישנה טעות שמו יוסף פילצקי, יש לכם מידע אודות הפגזה על הטנקים של הגש"פ ב9.6.1967 באותה תקרית על רכס האון תל קציר?

  12. שלום רב
    על מטוס הטופולב 16 העירקי שגדוד 908 הבחין בו זהו מטוס הטופולב שהגיע להפציץ את בסיס רמת דוד אך הופל באש נ"מ ונפל על מחנה עמוס וכתוצאה מכך נהרגו 14 חיילי מילואים.
    מטוס טופולב 16 נוסף חדר באותו יום דרך טול כרם ועקב טעות בזיהוי מכ"מ חיל האויר לא אובחן כמטוס אויב , הטו'16 הפציץ את מרכז העיר נתניה ב3 פצצות שלמרבה המזל לא התפוצצו עקב אי חימושם וחזר בשלום לבסיסו.
    מצורף קישורית למפציץ טופולב תוצרת רוסיה שנת יצור 1958 שהיה בשירות צבאות ערב ב67
    http://www.militaryfactory.com/imageviewer/ac/pic-detail.asp?aircraft_id=303&sCurrentPic=pic1

  13. הסגן גוטס (שלא ידעתם את שמו) הוא אורי גוטסמן, סמ"פ ד'. במסגרת ההערכות על הגנת הסכר קיבלנו, יצחק פלטק ואני (יעקב שגב מחלקה 14) סירה ובזוקה … בשלב מסוים עזבתי לקורס מכי"ם כך שלא לחמתי עם הגדוד אלא באום כתף ובאל עריש. אם דני הרטנו רואה זאת שייצור קשר.

  14. אלי, שלום
    ביום א' הקרוב 18.06.2017 יתקיים ערב בנושא '50 שנה למערכה על במלחמת ששת הימים' במדרשת הגולן שבישוב חיספין.
    שותף לתוכנית שלמה מן המוזכר בחומר המרתק שאספת וערכת. הנושאים הם: סקירת סיפור שחרור הגולן ע"י שלמה מן ומצוין שהוא מחבר הספר "תל התעלות" על הקרב בל-פאחר וגם פעולת ההטסה של חטיבה 80 והכח הקרקעי שלהם.
    נראה היה לי לכאורה,שהפרק החשוב של פעולת ההסחה של גדוד נח"ל 908 לא יקבל את מקום הכבוד שלו בערב זה. פניתי למפיק התוכנית בהצעה שאני אספר אותו כבן מחזור טירונות חורף 67 וכלוחם הגדוד בפעולה המתוארת היטיב באתר שלך. התשובה שלו היתה שהנושא מוכר ושלמה אכן יזכיר אותו בדבריו. אני אצטרף לדברים אם יתאפשר.
    ובכן, באיחור של כשנתיים מאז פרסמת את עבודתך החשובה, אני מציג את עצמי.
    שמשון שגיב (זיגלבוים) חבר גרעין 'מגשימים' לקיבוץ עין הנצי"ב.
    חייל במחלקה 11 בפלוגה ג' . הגרעין שלי היה גדול, כמעט מחלקה ואיתנו היו עוד כ- 10 תלמידי ישיבה ציונית שהתגייסו בגיל 19+. במקום ללכת לקיבוץ הם חזרו ללמוד בישיבה. כמובן עשו גם אימון מתקדם ופעילות מבצעית קרבית ע"פ הצרכים הרבים שנולדו אחרי המלחמה.
    המ"מ שלנו היה איתן אגאיוף , שהיה חבר יותר מבעל סמכות . הסמל, גיורא צור הי"ד (נפל במלחמת יו"כ) בן קבוצת כנרת שגם הוא נכון באותו אופי כמו איתן. הטירונות אכן זכורה לי כחוויה חיובית . הסמלים של מחלקה 12 ו-13 היו יוסי בן טולילה מקבוצת יבנה ו-רוסו בן קיבוץ אפיקים ואח"כ במבוא חמה.
    הגרעין שלנו חי ותוסס עד היום. אנחנו נפגשים יחד עם בני/בנות הזוג לסוף שבוע באכסניות שונות בתדירות של כל שנה . רק מעטים הגשימו והצטרפו להתיישבות. אני חבר מושב 'רמת מגשימים' בגולן כ-40 שנה.
    אני מספר בהזדמנויות שונות את סיפור ההיערכות לקראת המלחמה – אנחנו התמקמנו ליד בית העלמין של דגניה ב'. קבלנו פינוקים מחברי הקיבוץ, סרטים בבית העם וכדומה. הפרטים הרבים שמופיעים במחקרך זכורים במעומעם אבל הם מתאימים לזיכרון הנחלש. בנוסף לאימון עם הזחל"ם היחידי על גדת הירדן ממערב לקיבוץ בית זרע., היה לילה אחד שבו הובאנו בנ.נ ים למוצב ה'סוסיתא' כדי לעבות את המיגון שלו בשקי חול.
    בפעילות יום ששי הייתי מצוייד בבונגלור לטובת פריצת הגדרות אי-שם (בוודאי לא נאמר לנו- אתה כותב שפלוגה ג' הייתה מיועדת לכבוש את הפילבוקס). עם הפנייה לכיוון צפון (מה שנקרא היום צומת מעגן) והמשך התנועה אני זוכר אלונקה מכוסה בשמיכה צבאית במרכז הכביש -כנראה קצין הקשר. לא הספקנו לקלוט את המשמעות ואז החלה לרדת ההפגזה (הראשונה מבחינתי), ו'נדחפנו' לתוך חורשת האיקליפטוסים כדי להתחפר עד הפקודה כעבור כשעתיים להיסוג חזרה לשטחי הכינוס בקיבוצים. גם ההפגזה השניה כאשר נחשפנו לעיני הסורים בחצר המשק במעגן זכורה לי היטיב. הפגזים נפלו ליד הסילו ושם נפצע פנחס ולרשטיין חבר גרעין מקביל.
    אשתף אותך כאשר יעלו זיכרונות אחרים.

  15. שלום
    שמי עמוס הירש ממושב בית יצחק.
    לפני מספר חודשים התחלנו בהפקת סרטי הנצחה לתושבי הכפר שנפלו במלחמות ישראל.
    בימים אלו אני עורך את הסרט על שלמה חלמיש שהיה תושב הכפר בעת נפילתו במלחמת ששת הימים.
    האם יש מי מהנוכחים שהכיר את שלמה חלמיש מקרוב ומוכן לומר מספר מילים למצלמה, על שלמה, על המערכה במלחמה בה נהרג או כל דבר אחר שיכול לתרום לסרט ההנצחה.
    תודה
    עמוס הירש
    052-2565550
    amoshi@012.net.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s