הרג שבויים בג'לבינה

המ"כ צעק "אש" והלוחמים ירו לעבר עשרה חיילים סורים שהתקרבו אליהם בידיים מורמות ודגל לבן * עודד הון, לוחם צנחנים במיל' מגדוד 65 שכבש את ג'לבינה, כתב לאחרונה בעיתון "הארץ" על מקרה הרג שבויים שאליו היה עד * הטריגר לסיפור שנחשף אחרי 48 שנים: סרט חדש שיצא בעקבות הספר "שיח לוחמים" מ-1967, שמביא עדויות על הרג שבויים ופשעי מלחמה במלחמת ששת הימים

שבוי סורי שנתפס בקרבות ששת הימים [צילום Collection/CORBIS]

מספרים על איש ידוע בחטיבת גולני שבאחריותו נפלה להוביל 20 שבויים מתל פאחר לחורשת טל. כשהגיע לחורשה עם עשרה בלבד שאלו אותו איפה כל היתר, והוא הסביר: נפלו במילוי תפקידם.

ועוד מסופר שבשעה שאחד מאנשי גדוד 12 הגיש מימייה לשבוי מתל פאחר, הלה ירק את המים בפרצופו של הישראלי. חייל בכיר שראה זאת ירה בו מקרוב למוות. ויש סיפור על איש גדוד 17 שירה למוות ב-26 שבויים בגזרה הירדנית, עמד על כך למשפט ונידון ל-30 ימי מחבוש. ועוד מסופר על הרג שבוי אחד באיזור רפיד בדרום הרמה הסורית.

כל אלה הם בגדר סיפורים על בסיס שמועות, שעוברים מפה לאוזן, ושנתקלתי בהם בשנתיים האחרונות במהלך פגישות עם מפקדים ולוחמים מיחידות שונות. היה או לא היה? נראה שאין עשן בלי אש, ושהיו גם היו מקרים כאלה בגזרות השונות של מלחמת ששת הימים, כולל ברמה הסורית.

הכתבה של עודד הון ב"הארץ"

לאחרונה צץ ועלה סיפורו של עודד הון [הוניגווקס] שפירסם בעיתון "הארץ" [18.6.2015] כי היה עד לרצח של כעשרה שבויים סורים, שהסגירו את עצמם ליד הכפר ג'לבינה.

מתוך הרשימה של הון: "מוצאי שבת, 10 ביוני 1967. דמדומים ברמת הגולן בגזרה המרכזית. לפנינו פרושים ישובי עמק החולה, שהיו מטרה להפגזות מהרמה הסורית מאז מלחמת העצמאות. אנחנו, כיתת צנחנים מחטיבת המילואים 80 [לימים חטיבה 226], ישבנו לנוח על טרסה, לאחר שבלילה הקודם כבשנו את מוצבי ג'לבינה ודרבשיה הסוריים בקרב שבו איבדנו כמה מחברינו.

"והנה מכתף הגבעה הבחנו בעשר דמויות מתקרבות אלינו. מפקד הכיתה פקד לתפוס עמדות מאחורי הטרסה. אט אט התבהרה התמונה: אלה היו חיילים סורים במדיהם האפורים, כמה מהם עירומים בחלק גופם העליון. במרחק של כ-50 מטר מאתנו הם הרימו את ידיהם ונופפו בגופיות לבנות, אחד מהם הרים ענף עץ שעליו נקשר סמרטוט לבן. הם התקרבו בצעדים איטיים, והיה אפשר להבחין כי אינם נושאים נשק. כשהמרחק בינינו הצטמצם ל-20 מטרים, צעק המ"כ לפתע 'אש!'. האצבע שלי היתה על הדק העוזי, אבל לא יריתי. לא צייתתי לפקודה. אחר כך היו מוטלות על האדמה המסולעת עשר הגופות של החיילים הסורים.

כוח צה"ל ליד חייל סורי הרוג. המקום לא מזוהה [צילום: טרי פינטסר]

"מדי פעם אני נזכר באירוע הזה ממלחמת ששת הימים, בעיקר סמוך ליום שבו פרצה המלחמה, 5 ביוני. באחרונה הוא עלה בי בעת צפייה בסרט של מור לושי "שיח לוחמים – הסרטים הגנוזים". בסרט הובאו עדויות שלא הוכנסו לספר "שיח לוחמים", שהתפרסם באוקטובר 1967. חלקן הוצאו ממנו בצנזורה עצמית על ידי היוזמים ועורכי השיח, אברהם (פאצי) שפירא, עמוס עוז ומוקי צור, וחלקן צונזרו על ידי המדינה".

וממשיך הון וכותב: "אותי מטרידה כבר 48 שנים השאלה, מדוע לא יריתי? האם זה קשור להיותי יליד קיבוץ? או שמא פעלתי בהשפעת הוריי, שברחו מפראג בשנת 1939 מאימת הנאצים? ואולי הסירוב לפקודה נבע מכך, שהמדריך שלי בתנועת הנוער הלומד והעובד היה מוקי צור, מעורכי "שיח לוחמים"? או אולי מפני שדווקא במלחמה הראשונה שלי הפנמתי את המונח טוהר הנשק (שמעולם לא כובד במלואו)? במלחמות הבאות שהשתתפתי בהן נוכחתי לדעת, שאין מלחמות טהורות.

"אין לי תשובה אחת לשאלה מדוע לא יריתי. ייתכן שבשל קצת מכל אחת מהסיבות שנמנו לעיל. ברור לי, שלא המחשבה כי זו "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה" הרתיעה אותי מללחוץ על ההדק. בזמן מלחמה חייל מציית לפקודות באופן אוטומטי, בין שזאת פקודה להצלת חבריו בקרב ובין שזאת פקודה להרוג חיילי אויב שידיהם מורמות. רק בדיעבד, בחוזרו משדה הקרב, הוא יכול לתהות עם עצמו ועם חבריו על מעשים נוראים שעשה. זו היתה היוזמה של הקיבוצניקים בספר "שיח לוחמים", ועכשיו בסרט הסלילים הגנוזים".

עודד הון ב-1967

הון היה אז בן 25, סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית, לוחם במילואים בגדוד 65 [רץ מ"מ]. בשיחה איתו השבוע הוא מספר לנו: "היינו קודם באום כתף בסיני, אחרי זה העבירו אותנו לגזרת ירושלים. היינו שם כמה שעות באוטובוסים בבאב אל וואד כי חשבו שבחברון תהיה התנגדות. אחר כך הסיעו אותנו לאיזור פוריה מעל טבריה [יבנאל], זה היה היום הרביעי למלחמה [8.6.67] וכבר קיבלנו עיתונים על הפסקת אש. ביום שישי בצהריים נסענו לגונן, ירדנו מהאוטובוסים בחורשה ליד הכביש הראשי, חיכינו ואז בצהריים התחלנו ללכת ברגל עם הציוד [דרומה]. חיכינו עד שיירד החושך. לקראת החושך עלינו על דרבשיה, לא היתה שם התנגדות גדולה כי הם ברחו. נשארו שם כמה חיילים, וזה היה די קל. אחר כך עברנו לג'לבינה, שם היה האירוע היותר משמעותי.

"היינו שתי מחלקות, אפילו לא פלוגה. היה כפל קרקע לפני הכניסה לשער של ג'לבינה ושם שכבנו. ואז החלה האש, חבר'ה שלנו פרצו פנימה, אחד איבד רגל כשעלה על מוקש. הקרב נמשך כמה שעות כי היינו צריכים לעבור מתעלה לתעלה, כדי להיות בטוחים שאין שם חיילים סורים. שני חברים שלי טובים נפלו שם [יששכר דב אופנהיימר ואברהם רשקס]. אחד מהם מסאסא [רשקס] אמר לי לפני המלחמה – עודד, אני הולך להיהרג, נפרדתי מאשתי. היה לו ילד קטן, והוא נהרג ממש בפריצה לשער של ג'לבינה [לקורות גדוד 65 בזירה הסורית בששת הימים – לחצו כאן].

"אחרי זה עלינו את כל הרמה ברגל. היתה שם דרך וכשהגענו בסביבות שש בערב למעלה, כבר החלו טנקים שלנו לעלות. האירוע שכתבתי עליו היה עוד באור יום [למחרת, ב-10 ביוני], בדמדומים. ראינו אותם היטב. הם היו לא פחות משמונה ולא יותר מעשרה, זה המספר, והתיאור שלי הוא אמין ביותר. הם הורידו את הגופיות להראות שהם בלי נשק, אחד הלך לפניהם, כנראה המפקד שלהם, עם ענף עץ ועליו סמרטוט לבן להראות שהם מסגירים את עצמם ואז ניתנה פקודת האש".

מפת איזור ג'לבינה מ-1967. באחת הדרכים דרומית מזרחית לכפר התרחש המקרה שתיאר עודד הון [לחצו להגדלה]

וכל השנים לא דיווחת ולא סיפרת. הון: "נכון, לא עשיתי שום דבר בנושא הזה. אני יודע שלא כולם ירו. אני כתבתי שהיינו כיתה, אבל אולי היו שם יותר חבר'ה. היתה קצת ירידה בשביל, והם באו אלינו מאיזו גבעונת שהיתה כמה מאות מטרים דרומית-מזרחית לג'לבינה. גילינו אותם במרחק 100 מטר או 120 וראינו אותם מאוד בבירור".

לא רק הרג שבויים, גם ביזה היתה. הון מספר כי למחרת הקרב אספו את כולם במעגל ענק, ואחרי דברים שנשא המג"ד [לוי חופש], או קצין אחר בדרגה גבוהה, ניתנה פקודה להוציא מהכיסים ומהפאוצ'ים את כל מה שלקחו ממבנים וממגורי קצינים [סיגריות, מצתים, קלפים ומזכרות אחרות] ולשים את הכל באמצע. לאחר מכן הציתו את הערימה.

ועל מקרה הרג השבויים אף אחד לא דיבר אצלכם? "למיטב ידיעתי לא. אני מניח שאף אחד לא דיווח, אבל אחרי האירוע היה מי ששאל אותי – עודד, מה קורה פה, איזה מין דבר זה? ואני, ילד טוב ירושלים, אמרתי שבזמן מלחמה קורים דברים. אתה מוצא את התגובה הזו גם ב'שיח לוחמים'. אף אחד לא דיווח גם אם זה היה פשע מלחמה".

ידוע לך על מקרים נוספים של הרג שבויים בגזרת הרמה או מאיזורים אחרים? "לא ידוע לי".

ואת כל זה שחררת רק בעקבות הסרט שראית. הון: "כן, רק אחרי הסרט שראיתי העזתי לספר את זה לבן שלי. הוא אמר לי – אבא, אבל מעולם לא סיפרת לי. אמרתי – נכון. הסרט עורר בי דברים, וגם המצב העכשווי המיליטריסטי במדינה, שבו אני מודאג מהמצב, גרם לי לפרסם".

יש מצב שהמ"כ הורה לירות כי חשש שיש פה איזשהו תרגיל? "זו שאלה למחפשי תירוצים. חד משמעי – לא יכול להיות שהוא טעה. הוא פעל מתוך אינסטינקיט רגעי של נקמה. אם נלך לפי הנחות, אז אם היתה איזושהי סכנה מצד הסורים היינו יורים גם בלי פקודה".

יש אפשרות לאתר את המ"כ הזה? הון: "האפשרות היחידה היא רק דרך המ"מ שלי, שהיה מכפר סאלד. אנסה למצוא אותו בקרוב. בכל מקרה, זה אירוע שאי אפשר להכחיש על אף שעברו 48 שנים. אני הייתי שם וראיתי, זו חוויה מאוד קשה שלפעמים מעדיפים להדחיק".

הרג שבויים – פרסומים והתייחסויות בבלוג נעמוש

בראיון שפורסם כאן עם ההיסטוריון הצבאי ד"ר מתי מייזל, מחבר הספר "המערכה על הגולן", הוא נשאל אם נתקל במהלך המחקר שלו בהרג שבויים בגזרת סוריה ב-1967. מייזל אמר שלא. ספרו התבסס על מסמכי ותחקירי מחלקת היסטוריה, שבהם אין שום עדויות כאלה, וגם אם היו – הצנזורה לא היתה מאפשרת את פרסומן. שום מסמך בנדון המזיק לדימויו של צה"ל ["הצבא המוסרי בעולם"] לא היה יוצא החוצה דרך מערכת הביטחון.

מפקדי מוצב תל עזזיאת לאחר שנשבו ע"י גדוד 51 [צילום: "במחנה"]

בתשובה לשאלתי אמר אז מייזל, כי ידוע לו רק על מקרה אחד, שהתרחש ברפיד [בגזרה הדרומית של הרמה] שבו נורה חייל סורי שבוי שניסה לברוח.

תהיה בריא חביבי. חייל צה"ל נותן סיגריה לפצוע סורי [צילום: משהב"ט]

מייזל: "חוץ מזה, לא נתקלתי ולא שמעתי על רצח שבויים. אני מכיר ויודע עדויות בכתב ובעל פה מכמה מקרים כאלה מול המצרים בקדש ובששת הימים. זה לא אומר שזה לא היה בחזית הסורית, אבל אני לא נתקלתי. זה אומר שזה אולי הוצא מהתחקירים שהיו, עד האחרון שבהם. כשאני הייתי בגולן שבוע אחרי שנגמרה המלחמה, היו מקומות שהאש עוד בערה. בעיקר בכפרים של צ'רקסים. את הכפרים האלה הרסו רק אחרי מלחמת יום כיפור, כדי למחות שריד וזכר. יש המון בתים ולא נשארו. הרסו דברים כדי שיהיה שטח לחקלאים. בכל אופן, לא נתקלתי במקרים כאלה, ואגיד לך מדוע אני נוטה להאמין שזה לא היה: אני חפרתי יותר מדי לעומק וראיתי יותר מדי דברים, גם מעבר למה שיש בארכיון צה"ל. ואני מכיר סיפורים על רצח שבויים גם בקדש וגם בששת הימים בחזית המצרית, ויש על זה תיעוד. אני יודע על דברים שנעשו בגדה המערבית. על החזית הסורית אני לא יודע, זה לא אומר שזה לא היה, זה אומר שאני לא יודע".

בראיון שהתפרסם כאן עם משה יוסף, מג"ד 17 של גולני במלחמת ששת הימים, הוא סיפר כי חיסול שבויים היה בכל מקום במלחמה – "אני לא מתפלא אם גם בגזרה הסורית".

בתשובה לשאלה אם ידוע לו על משהו ספציפי, ענה יוסף תשובה שהיה בה יותר מרמז: "באיזור תל פאחר לא היו רחמים. וקשה לשפוט אותם. כי המפקדים היו פגועים מהאירוע, מהמצב בו היו [התוצאות הקשות של הקרב]. אצלי החיילים היו דבר אחר. אצלי היו פלוגות מ"כים נבחרים, אנשי נח"ל וגרעינים שהיו צריכים ללכת לגדוד 50, הנוף ברובו היה שונה, היה לי קל יותר לשלוט בהם, אני מודה.

"תראה, כשהייתי מג"ד 12 מאוחר יותר וישבנו באיזור מסעאדה, אני ראיתי שם, מה אני אגיד לך, אני לא חושב שאנשים יכלו לשבת במשאית או באוטובוס מעומס הדברים שהיו איתנו. בשבוע השני אושר לגדוד להוציא פלוגה הביתה. ואז אמרתי הפלוגה שבלילה תעשה את המדורה הכי גדולה עם כל מה שלא צריך ונחוץ – יוצאת לחופש. מה אני אגיד לך, באותו לילה כל הרמה בערה. כורסאות, שטיחים, טלוויזיות, כל מה שאתה מתאר לעצמך".

יוסף הכחיש כי בגדוד 17 תחת פיקודו היה מקרה של הרג שבויים בגזרה הירדנית, כפי שסופר בתחילת הכתבה.

גדוד 17 עם שבויים שנתפסו במוצב 8100 שמעל קיבוץ גונן

יאיר ישי, המא"ז של מושב אלמגור, שהשתתף בקרב תל פאחר כנספח בגדוד 12, סיפר ב-2013 בסיור מפקדים שלחמו בתל: "לדעתי חלק גדול מהסורים שנמצאו פה הרוגים, נהרגו בזמן שהסיירת נשלחה לסרוק את העמדות. אנחנו הסתובבנו פה באור מלא, בשעה 18:20 עד 18:45 בערך, ולא ראינו כלום. והם (הסיירת) נשלחו לסרוק כבר בחשיכה והוציאו איזה 20 או 21 או 22 שבויים וגם הרגו תוך כדי זה, כי הם לא חיטטו יותר מדי. לדעתי חלק גדול מההרוגים הסורים היו מאלו שפשוט נדחקו לפינות וכשהם נכנעו היה מאוחר מדי".

ובראיון עם מנחם רובינשטיין, סמל מבצעים בגדוד 12, הוא סיפר על שאירע בסיום הקרב: "ריכזו את השבויים, היו איזה 30-20. אני זוכר שהיה אצלנו בגדוד מ"כ בן זונה מחיפה, ואני שומע אותו אומר למישהו מהטירונים משלב ב' מהמחלקה של יונתן גפן, 'אנחנו נוריד אותם בדרך' (יהרגו את השבויים). אמרתי לו – אתה תוריד אותם? אלה לוחמים כמוני וכמוך".

בראיון כאן עם ברוך ברנדס, לוחם סיירת גולני שהשתתף בכוח האחרון שכבש את תל פאחר, הוא אמר בתשובה לשאלה האם הוא זוכר את הסמח"ט משה גת: "הזיכרון שלי אומר שהוא לא היה נוכח בשעה שפרצנו פנימה. אני רק זוכר אותו בסיום הקרב צועק לא לקחת שבויים".

ישראל גרשוני, אף הוא מהסיירת, חיזק את הדברים כשתיאר את סיום הקרב – "ואז הגיע קצין של גולני, נתן הוראה להתחיל לפנות את הגופות וגם להרוג את כל השבויים ואת הפצועים הסורים".

הערת הבלוג: יצוין כי מלבד עדותו של עודד הון לגבי האירוע בג'לבינה, אין בידינו כל הוכחות למקרים נוספים של הרג/רצח שבויים בזירות אחרות, לרבות תל פאחר. לכל מי שידוע אחרת – מתבקש לספק הוכחות והוא עושה זאת על אחריותו.

הטריילר לסרט "שיח לוחמים – הסרטים הגנוזים". לחצו PLAY