שמתי לסורי בעיטה לפרצוף

מאחורי הקלעים של קרב תל פאחר: הזווית של הכוח המאסף והדרמות הקטנות בסיום הלחימה * איך נהרג רס"ל ליאון אימברן ב-5 ביוני 67 בצומת כ"ח, למה שמוליק קראוס נדחף לפני הופעת "החלונות הגבוהים" בתקופת ההמתנה, ומהו הקרב הגדול ביותר של חטיבת גולני בכל הזמנים * ראיון אותנטי עם יום טוב חזן, הרס"ר האגדי של גדוד 12 * עדכון: ב-23 בינואר 2019 הלך יום טוב לעולמו

יום טוב חזן בתל פאחר, בכנס לוחמי 1967 שנערך ב-2014

אינספור עלילות ואגדות נקשרו סביב דמותו של יום טוב חזן. דורות של לוחמי גולני, בעיקר מגדוד 12, עברו תחת צלו המאיים של הרס"ר המיתולוגי. מספרים כי לחיילים שעברו עבירת משמעת הוא היה מציע עיסקה: או שאתה עולה למשפט, או שאתה חוטף ממני מכות. הרוב בחרו להישפט. לימים המיר הרס"ר את דרגת השעון בקורס קצינים. את שירותו הצבאי הוא סיים כאל"מ בתפקיד סמח"ט גולני, אבל ייזכר תמיד כרס"ר דגול ומפחיד בשורה אחת עם הגדולים של צה"ל – ויקטור ששון, יעקב "הסוס הלבן" עשהאל, יצחק טאיטו, חזי עובדיה, קליימונט דבש ועוד.

לא מזמן חלפנו בצומת גולני בדרך צפונה, ובהחלטה של רגע החלטנו לקפוץ ליום טוב, כיום מנהל מוזיאון גולני, כדי לשאול משהו על קרב תל פאחר, ואם יתאפשר הזמן – עוד כמה עניינים שרק הוא יודע. השאלה-שתיים הללו הפכה לשעה ארוכה במחיצתו של מנהל האתר מזה כ-20 שנה.

שילמנו את מחירו הצנוע של כרטיס הכניסה – 12 שקלים, ופסענו פנימה. אתר ההנצחה של גולני הוא מקום מרשים, רחב ידיים ונראה מתוחזק כיאות כאילו עבר זה הרגע מסדר גילוח-צחצוח בבסיס הטירונות בן עמי אללה ירחמו. בביתנים השונים מוצגים פרקי מורשת קרב וכמובן פינות הנצחה לנופלים. זחל"מים, זלדות, מקלעים ואמל"ח פזורים ברחבי האתר המשתרע על כ-60 דונם. אחרי שסיירנו קצת ונרטבנו מהממטרות שהשפריצו בלי בושה על שבילי המבקרים, דפקנו ביראת כבוד מסוימת על דלת לשכת המנהל. יום טוב היה באמצע דיון כלשהו, אבל ניאות לשמוע את השאלה על תל פאחר. מרגע שפצה את פיו וענה כבר לא ניתן היה להפסיקו, אלא לצורך שאלות המשך.

במלחמת ששת הימים היה יום טוב חזן הרס"ר של גדוד 12. הוא נע איפשהו בסוף השיירה שעשתה את דרכה לכיבוש תל פאחר בציר ההטיה. כשכל העסק התקרב אל היעד והחל להסתבך עם עצמו, יום טוב מצא את עצמו בעיקר עסוק בטיפול בנפגעים הרבים לאורך הדרך. בשפתו הציורית והצבעונית הוא מספר על מה שאירע ביום הנורא ההוא, ועל קורותיו בכלל בחטיבה.

"יש לי אסוציאציות על תל פאחר", הוא פתח ואמר, "אני עליתי לתל פאחר, זה הגדוד שלי שנלחם שם. וידאתי שכשנגמור את הקרב שיהיה עורף שיהיה אפשר לקלוט את מה שיישאר מהגדוד. אחרי שסיימתי את השלב הזה, רצתי קדימה להתחבר לזחל של המג"ד [מוסא קליין]. כשבאתי, בינתיים המג"ד כבר הלך [נהרג]. אחר כך כשעליתי למעלה עם החיילים שלי ראיתי מה שראיתי".

את ההרוגים והפצועים? יום טוב: "לקרב על התל הזה יש שני אקטים. אקט אחד, מהללים את הגדוד, אקט שני, עושים בדיוק את ההיפך. זה שלב של השמצה".

עם איזה אקט אתה מזדהה? "אם מפקד החטיבה רואה שהגדוד לא מצליח לפצח את התל בשלב א' שלו, למה המח"ט במקום שיעזוב את תל עזזיאת, יתחבר החפ"ק כמה שיותר מהר לגדוד 12 לתת סיוע בראייה יותר קרובה? אין קרב שהצבא עושה, אין פעולת תגמול הכי קטנה בטווח של קילומטר, שלא מתחקרים אחרי הקרב. אבל את תל פאחר לא תחקרו".

שמיל גולן [בחולצה השחורה] בתל פאחר. יום טוב: "תשאל אותו למה לא תחקרו את הקרב"

למה? "למה… עכשיו לך תשאל את שמיל [סמ"פ א']. לשמיל יש דאבל. אקט האחד של תל פאחר זה גיבורים גיבורים גיבורים. אתה לוקח את שמיל, אצלו הוא מדבר בדיוק ההיפך. בגלל זה אני לא רוצה להיכנס לזה, כי אני עלול לפגוע בחללים, בחיילים, בעוצמה ובגבורה ובמי שהקריב את עצמו. כולנו כאלה, אז יש פה שתי גירסאות. אני לא הולך להשמיץ. לא רוצה להשמיץ אף לוחם, אף מפקד. חטיבת גולני, גדוד 12 שבאה, קיבלה משימה, נלחמה עד טיפת הדם, השאירה חיילים, השאירה את המפקדים שלה, ולסיכום העניין התל נכבש על ידי גדוד ברק, כמובן בעזרת ת"פים קטנים שהצטרפו לחטיבה".

אתה מעדיף את הצד של הנחישות, המסירות והגבורה. "תמיד הייתי צנטרליסט ובאמצע, ומי שהיה לא בסדר קיבל ממני פטיש בראש, ממש במקום".

ממך? "ממני, סוליקו. בכל מצב. אתה מדבר עם יהודי שעשה מאות פעולות תגמול מעבר לגבול, החל מדרגת רב"ט. מרגע שהייתי מ"כ, כבר רצועת עזה היה בידי".

יום טוב חזן מעל חיילי גדוד 12 לפני מלחמת ששת הימים [מאלבומו של אמנון נמט]

מתי התגייסת? "שנה אחרי מבצע קדש אני התגייסתי. הייתי מגולני מהרגע הראשון, ולקחתי את זה כמשימה אישית. אבל אתה מבין על תל פאחר? סמג"ד נפגע, זוהר נוי, קיבל כדור בגרון, ומפקד הגדוד נהרג, זאת אומרת אין לך לא מג"ד ולא סמג"ד, ועכשיו רצים קדימה עם המ"פים, ושניים מתו. נהרגו קצינים, לוחמים, ונשארנו קרוב ל-60 וכמה חיילים בשטח. בתנועה אל היעד, 51 עשה את שלו, לקח את תל עזזיאת, גדוד 12 בעקבותיו, לוקח את בורג' בביל בתנועה כלפי מעלה. היו שני טרקטורים שהלכו קדימה ונדפקו. מאחוריהם היו הטנקים שרמנים. שרמנים זה לא מרכבה סימן 4. הם היו צריכים לעשות את האיגוף הענק הזה, לעלות לטפ-ליין [דרך הנפט] ולבוא ממזרח למערב. באמצע נדפקו הטנקים ונשארנו ברווזיה שלמה של זחל"מים. זחל עומד זה מטרה. הזחל הזה יש לו מיכלי דלק. המיכלים שלו בחוץ זה 200 דלק חבית. מקבל בומבה כל הזחל נשרף, בוער ממאה ליטר. מקבל מצד שני – זה עוד מאה ליטר. מי שבריא קפץ, מי שפצוע נשרף. ולך עכשיו תאסוף חיילים שרופים. שמתי את החיילים שלי בשקיות. בשביל זה קצת התעכבתי לעלות למעלה. היה שם חייל שרוף עומד עם הנשק בידיים. אם אתה נוגע בו הוא מתפרק לסיגריה".

מי זה היה? "תעזוב אותי עם שמות. אתה מבין אותי? היה שם יחידת יק"ב, יחידת קבורה פיקודית עם הרבנים, ומתחילים לאסוף את הגופות".

מתי? "כבר במהלך הקרב התחילו להזרים חללים. הבנת את הזחל הזה מה הוא עשה לנו? עכשיו את האיגוף לא עשינו. באנו לכבוש את היעד, היה המ"פ סגל זכרונו לברכה, שהוביל את הכוח עם המג"ד, ופתאום אנחנו בחזית בשעה 12 מול האויב. וכל הנשק של האויב בשעה 12. כל הדבר הזה שהיה צריך לעבור מאחורנית [לבצע את האיגוף] – נאדה. אתה קולט? במקום את הסיבוב אני עוצר את האקט הזה. יש קמ"ן פיקוד צפון, המודיעין שלו נוטה לאפס. כשאתה יוצא לקרב אתה מקבל פקודה. מאיפה? מהפיקוד. קמ"ן הפיקוד צריך לתת לך קרקע. אומר לך תעשה את האיגוף ותעלה מלמעלה. על מה תעלה? על הבולדרים? אין דרכי גישה. לא היה שום דרך".

אם לא היתה דרך, למה המח"ט אמר באמצע הקרב שמוסא טעה? "שום דרך לא היה. הוא [קמ"ן הפיקוד] לא נתן שד"מ, שדה מוקשים. הסורים אומרים שהם זרעו את המוקשים שלהם ללא מפות. זאת אומרת אין שד"מ, אין שדה מוקשים, הכל פרוע בשטח, האיגוף שאומרים לך – לא היה שום דרך. אם זה היה – אתה עושה מהיעד את הלופ 500 מטר או 300 מטר מהיעד, אבל לא היה. ועכשיו יורים עליך".

מאיפה? "מה זה מאיפה? מתל פאחר! מה, תל פאחר משחק בטניס? יורים עליך בכמויות של אש. ירדו למטה סגל והמג"ד, לא היתה ברירה. היה מין קטע למטה, הזחל שלו היה פגוע אוי ואבוי, ונכנס לחזית. הוא [המג"ד] שלח את ורדי לדרומי והוא עצמו הלך דוך".

בחוכמה? "בחוכמה, ובלית ברירה. שום טקטיקה. זה תשאל את שמיל. הוא ייתן לך תשובות אחד על אחד. באיזשהו שלב אני כבר הגעתי למעלה, חיכיתי לפלוגת נובלמן, שלב ב' טירונים. עוד לפני זה יש לחימה. לחימה לחימה. המח"ט באיזשהו שלב התעשת על עצמו, שלח את רובקה ודוד כהן, את מפקד הסיירת, עם צוות קטן הוא [המח"ט] כבר הגיע מצפון, נכנס לתוך הטפליין, הגיע ונכנס למוצב. היתה לחימה, הלכו מכות רובקה ועוד סורי אחד, הוא פרק את הכתף, שמו לו פלומבה בראש לסורי, הרגו אותו דוד כהן ורובקה, הסיירת התחבר לאותו כוח ורדי, דרומה למגורי הקצינים, ובאמצע בין לבין אסור היה להיכנס. הכל היה מוקשים. מי שלא ידע עלה על מוקש".

פינת מלחמת ששת הימים במוזיאון גולני

איך אתה הגעת לתל למעלה? "אני הלכתי בעקבות המג"ד. עליתי למעלה, הגיע נובלמן, נתתי לו הוראה חד משמעית – תעשה הפרדה בין חללי אויב לחללים שלנו, אולי תגלה שיש עוד פצועים. התפקיד שלו היתה פלוגת טירונים, וכשאנחנו עזבנו שם הוא נשאר לנקות את התל. שמו את חללי האויב [בבור], עשו מסביב קצת גדרות וקברו אותם שם".

כמה שבויים לקחתם? "לגבי שבויים אל תתפוס אותי במדויק, כעשרה איש".

אומרים שהיו 20. "אולי 12, לא ספרתי במדויק. עכשיו קבל תמונת מצב: אחרי כל המהומה אני ישבתי על איזה אבן, אני זוכר את זה כמו היום. בא אחד הסורים וביקש מים. אמרתי לחייל תן לו מים, הסורי מילא את הפה שלו במים, ירק על הפרצוף של החייל. אני הכנסתי מחסנית לגמור את כל הבור הזה [שבו היו השבויים], ויונתן גפן שהיה קמב"צ החטיבה [היה מ"מ בפלוגה ד'], השמאלן הזה, אומר לי – הרס"ר, אם אתה יורה אני מדווח לכל העולם. הזהיר אותי לא להרוג אותו. אני בלהט אמרתי לעצמי – יום טוב תירגע. שמתי לו לסורי בעיטה לפרצוף, אבל לא יריתי בו".

כמה היו בבור? "לא ספרתי, היה שם ערב רב של אנשי המוצב".

היית עצבני כי ראית את החבר'ה שלך הרוגים? "זה א', נכון. ב': אתה מבקש מים ואתה יורק לי בפרצוף?".

אז מה אשמים כל הסורים שבבור? "בתוך החרא הזה כל הנבלות, זה המכלול של הדברים, אתה בלהט קרב, מה אכפת לך? אז מסתבר שיש אנשים בכל המהומה הזו כמו מה שעשה יונתן גפן, ואני אחר כך כבר התחשבנתי איתו, אבל אישי ביני לבינו. הייתי כבר מבוגר מאוד והוא הכניס את זה בעיתון".

הוא כתב [ב"מעריב" – לחצו לקריאה] שנתת סטירה לחייל שלא היה מסוגל לפנות גופה? "היו שם כל מיני דברים, אל תתפוס אותי עכשיו בזיכרון שלי, זה תמונות שחוזרות על עצמם. אבל נתתי לך דוגמה מסוף הקרב את המקרה הזה, ואז הורדתי את מה שנשאר מהגדוד לחורשת טל".

חייל ישראלי מעל שבוי סורי בבור. ייתכן שהתמונה צולמה בתל פאחר

לחבר'ה היה כוח ללכת חזרה את כל הדרך? "הלכנו למטה, בכי אחד גדול. בוכים, כי זה הלך [נהרג] וזה הלך וזה הלך. הגענו לחורשת טל, שם היה מה שהכנתי, ואז ריכזתי את כולם ואמרתי – אם אני ישמע עוד בכי אחד אני עכשיו בא והורג אותו. אף אחד לא בוכה יותר! בסביבות השעה שתיים בבוקר מישהו נותן לי בעיטה ברגל, לא הבנתי מי זה. אני מסתכל, אומר לי – שלום, אני המג"ד שלך, תעיר את הגדוד. צחקתי בלבי, אמרתי לו – אתה רואה את הקבוצה הקטנה הזו? זה הגדוד שלך. זה היה חיים יפרח".

אגדה בגולני, רס"ר יום טוב [מאלבומו של אמנון נמט]

מה היה אחר כך? "התייצבנו כמו כולם לבניאס [לכיבוש הכפר] כאילו לא היה שום דבר. גדוד 13 עם הסיירת נכנס לבניאס. אני זוכר שהכנסתי את הרכב, זה היה משאית, היתה שם מסעדה בבניאס, נכנסתי בה ברוורס, שברתי את כל הוויטרינות, אמרתי תנקו פה, אנחנו עושים ארוחת בוקר. אני הקפדתי שהחיילים שלי שלא יהיו רעבים, כי יש הכל. אז שהכל יחכה עוד חצי שעה קיבינימט. קודם שיאכלו. ואז התייצבנו עם החטיבה בטור: זעורה, עין פית, קלע, בואכה קונייטרה. אלוש [מג"ד 13] הניף את הדגל על הבניין. הגענו לשדרת הווילות בקונייטרה. ושם היה עוד אוכל סורי על הפתילייה, הכל היה חם, אפשר לאכול. התמקמנו והתחלנו להתארגן. בהתארגנות תוך כדי זה הגיע מסוק מסוג סופר פרלון, שמנו 18 חיילים על הסופר הזה, בקושי טיפס למעלה, הגיע לחרמון, וזהו – החרמון היה בידינו. אחר כך לקחנו משאיות, אמרו לנו לכו תסמנו את הגבול. לקחנו סיד, חביות, שמנו חבית, חבית, חבית, ככה סימנו את גבולה של מדינת ישראל עד תל חזקה. זו היתה המלחמה שלנו".

עוד לפני שהחלה המלחמה כבר היה לגדוד 12 הרוג – רב סמל ליאון אימברן, איך זה קרה? "ליאון זכרונו לברכה, כשצבא ההגנה לישראל יצא למלחמה ולקחו את ירושלים ואת סיני, ביום השלישי של המלחמה חטיבה 45 כותרה בעמק דותן. ואז לקחו את גדוד 12 ואת מיפקדת החטיבה ורצו לג'נין, לעזור לפתוח אותם עם גדוד 17. עזרנו לפתוח את הכיתור בעמק דותן, ובאנו לחזור חזרה כשגדוד 17 המשיך עם 45 לכבוש את שכם. אנחנו חזרנו חזרה למצודת כ"ח. היה שם מטע אשכוליות ושם כל הגדוד עמד ותרגלנו פעולות על היעד שקוראים לו פאחר. אני זוכר שהמג"ד אמר לי – בוא יום טוב, נעלה על הג'יפ. נסענו למשגב עם עם משקפת 20 על 120 לעשות תצפית. אמרנו שעה חמש וחצי או שש העדר חוזר הביתה, בוא נראה מאיפה הוא חוזר על מנת לראות איפה המיקוש נמצא. היינו מסתכלים לאן הולך העדר. חלק הולך ימינה וחלק שמאלה. למה אני מספר לך את זה? שתבין איזה מודיעין היה לנו. הכל מסחרה, שום דבר. חיל האוויר נתן סיוע, עשה שתי גיחות [על תל פאחר], לא גירד את הצבא הסורי בכלל ביעפים שלו. זה מה שהיה. שים לב על המודיעין שפיקוד צפון נותן לך: לא מיקוש, לא דרך. ככה לא נותנים מודיעין. המג"ד שלנו לקח אותנו למשגב עם, שנראה במשקפות איפה יש מיקוש, רק שתבין איזה מודיעין היה".

מה לגבי ליאון? "אני חוזר לליאון. הוא היה רב סמל מיפקדה. אומר לי – אני מבקש ממך, בוא נעלה לאוטובוס נשמע חדשות. אמרתי לו – תעזוב חדשות, אנחנו יוצאים עכשיו למלחמה. אומר לי – אני מבקש ממך, אני מבקש ממך. אז יאללה עלינו על האוטובוס".

היו איתכם עוד? "רק שנינו, סוליקו. אני ישבתי מאחורי הנהג. הוא נכנס בפנים. אני ישבתי והיד שלי על המעקה מאחורי הכסא. אחרי דקה או שתיים שומעים חדשות, פתאום פאק! – היה פיצוץ. חשבתי שהיתה פליטה של העוזי. מסתבר שנפתחה הנצרה של הרימון שלו, הוא הלך עם שני רימונים, שניהם התפוצצו. אני עפתי אחורנית. באיזשהו שלב אני מרגיש שאני לא מת. קמתי מיד, התחלתי למזמז את הגוף שלי, אני מסתובב, רואה את ליאון שוכב. הקש התחיל לבעור איפה שהיה הכסא. התחלתי להנשים אותו, שמנו אותו הצידה. אני הייתי כולי מסוחרר, נשכבתי על הרצפה".

באיזו שעה זה קרה? "זה היה ביום, עשר וחצי או 11".

אומרים ששיחקתם קלפים באוטובוס. "איזה קלפים? שמענו חדשות באוטובוס".

יום טוב חזן בלשכתו במוזיאון גולני. "כולם הבינו שלא מתעסקים איתי"

איזה רס"ר גדודי היית? "אני הייתי מצותת בשטח, אני נתתי פקודות, אני שיחקתי עם הגדוד הזה בלרינה. מי דיבר מולי?".

מספרים שטיפלת ביד קשה בנפקדים ועריקים, שבאת אליהם הביתה ונתת להם שם מכות. "זה כבר היסטוריה, אל תוריד אותי לצד הקומי. תשמע, אני ניסיתי לעשות צבא. יש פקודות מטכ"ל, יש מפקד גדוד, יש קצינים, זה לא קייטנות פה. מי שהתברדק אני עליו. גולני, המצב שלו מבחינה אקונומית היה אז חמור מאוד וקשה מאוד. זה לא היו חיילים מהנח"ל. אתה מסוגל להקים בבוקר את פלוגה ג' הוותיקה, לעשות לה בחמש בבוקר השכמה? אני רוצה לראות איזה מ"פ עושה את זה. רדפו אחריך קסדות, אתה לא ידעת מאיפה זה בא לך. תוציא מזה משמעות הלאה לכל היום. אתה מגיע לשק"ם, מי שגיבור [חזק] הוא ראשון בתור. אתה בא לחדר אוכל, אם אתה לא מקבל שתי מנות הטבח מת. ככה נראה הצבא שלנו? כאן הכוח היה החוק. החבר'ה לא פחדו ממג"ד ולא מבית סוהר. להיפך, הם אומרים – קח אותי לבית סוהר. במקום שיעשו קו ברצועת עזה, או הקו העירוני בירושלים, או בגולן, הוא יושב בכלא שש בעתלית וטוב לו. בא שוטר, אומר לו מה לעשות, היה בולע גם אותו אם היה צורך. אמרתי זה לא יהיה פה דבר כזה. בוא נעשה שיעורי בית. כל רבי הסמלים אצלי היו בקבע, עם דרגות, מקבלים משכורת. אמרתי קודם כל סדר. הייתי טוב במכות. אתה שוקל מאה קילו, עושה אבו עלי לאיזה ענטר, לאיזה תימני קטן? למה, מה קרה? אמרו לי – אני יראה לך. אתה תראה לי? בוא הצידה".

היית הולך מכות עם חיילים? "אם צריך, אם הוא גיבור – אז לא לפני כולם. יש לי את השעות שלי. בלילה תבוא, בוא, כנס, תעלה על הקומנדקר, תפוס פינה, בוא נתחיל".

היה מישהו שניצח אותך? "מי מנצח אותי? אתה רק צריך לעשות ארבע-חמש דוגמיות כאלו. עשית לאחד – הוא לא יחזור, הוא יילך לספר לכולם. היו סך הכל מספר פעמים כאלה וכולם הבינו שלא מתעסקים איתי. הייתי בא לגדוד – פלוגה ג' או פלוגה א', או מסייעת, יש לכם חמש דקות השכמה. הם רק היו שומעים את הקול שלי וקופצים החוצה".

ומי שלא הגיע בזמן? "יש לו בעיה. קורא לו, היה לי עשרה שין גימלים טובים, יש סמל מעצר, ויכולת להחזיק עד 21 יום במעצר אצלך. מכניס אותו לבית סוהר, בערב נכנס אליו – מה זה צריך להיות? אתה לא תהיה פה גיבור, כי גיבור זה אני, לא אתה. הם הבינו את הפרינציפ מהר מאוד, שהכוח זה לא החוק. יש מפקדים, צריך לבצע את הפקודה. עברת עבירה, תגיש נגדו תלונה. שפוט אותו, אל תרתק, אין ריתוקים אצלי, תגיש נגדו תלונה. כל הרס"רים בצבא העתיקו ממני. בשיטה הזו אתה מגיע לאימון, מקים מאהל גדודי, אוהלים צבאיים, חדר אוכל, חשמל, הכל מסודר. הפלוגה חזר מאימון, החובש ידע שלא הולך לישון. הוא עובר בין האוהלים, נותן פלזמה קטנה, נותן טלק נגד גירודים, מש"קית ת"ש היתה מסתובבת, עוברת, שואלת, למי מגיע חופש. אתה מ"מ? אל תשלול מחייל זכויות, תן את המגיע לו, אם אתה לא מבצע את זה אתה לא יכול להתקדם הלאה. פיתחתי סמלים ורבי סמלים, הם בני טיפוחיי, נתתי להם תורות והרצאות, בכל מקום, בכל מצב. אל תאכל אם החיילים לא אכלו, אל תשתה אם לא שתו. אם אתה לא בנוי לזה – תשתחרר מהצבא".

החלונות הגבוהים 1967

אתה זוכר את ההופעה של החלונות הגבוהים אצלכם לפני המלחמה? "נכון, ישבנו לפני הכניסה לקרית שמונה ושם הופיעו. זה היה גם עם גדוד 51".

מספרים שהרבצת לשמוליק קראוס כי הוא איחר להופעה. זה נכון? "דחפתי אותו קדימה כי הוא בא להופיע והוא יושן לי. הוא פלילי הבחור הזה. הוא לא זמר שיצא מבית כנסת. הוא היה חשישניק. אבל לא היכיתי אותו. אריק איינשטיין היה יותר רציני, בחור יותר עדין, אבל קראוס פרחח. הוא יכול באמצע היום לקחת סם. אתה לא תזלזל בחיילים שלי – זה הסיפור שלי. אל תזלזל בבני אדם. זה היה מלחמה חורמה ביום-יום. עד שהלכתי לקורס קצינים".

איזה תפקידים מילאת בהמשך? "אני הייתי בכל התפקידים בגולני, עד שהייתי סגנו של המח"ט. את אמיר דרורי ב-73' אני חילצתי אותו ממוות. אני סחבתי אותו על גבי כשכולם יורים על החרמון. הבאתי אותו לד"ר מיקי וינר, היום הוא פרופסור, אמרתי לו – זה המח"ט שלנו, והוא חי".

יצא לך שם טוב במרכאות ולא במרכאות. "זה לא הזיז לי בכלל מה אומרים עליי. אני ידעתי שאני הולך לישון בערב – מה עשית היום? התברדקת או מיצית את עצמך? בפעולות, בשגרה. וכשאני אומר לך פעולות, זה דוגמה אישית. אתה יכול לחכות בסנדביץ' ואתה יכול יושב לו בזנב. אתה מלווה אותו, כולם חוזרים, ואתה בגב שלו להראות נוכחות של בני אדם מול בני אדם. ולא בשביל שוויץ. בן אדם, אתה יוצא לפעולה עם 15 חיילים, תחזור עם 15. אל תחזור עם איברים".

למה עזבת את הצבא? "השתחררתי מהצבא, די, מספיק. גמרתי אימון, גבי אופיר היה מפקד החטיבה דאז. עשינו עצרת גולני, אנשים התברדקו, לא נתנו לזמר הזה, זרקו רימונים, וכשאתה יושב כל החטיבה ויש 4,000 איש, יש לך בעיה להגיד – שימו לב, עכשיו הרמטכ"ל מדבר, תהיו בשקט. מי אתה בכלל? מאה אנשים לא יעצרו את הדבר הזה".

איך השגרה פה באתר ההנצחה? "אני כאן 20 שנה. אני באתי לכאן רק למטרה אחת. המקום הזה, כמו כל אתרי ההנצחה, לצערנו הרב הצבא לא כל כך שם על זה. עכשיו רק התחילו למסד את זה. אז לא היה שום דבר, לא היה דרך, לא כביש, לא חניה. היה מבנה שנתרם ותכולות נוטה לאפס. אתה מקבל משהו מזערי שלא לשום מקום. אני מתחיל לבכות לאוכלוסיה האזרחית, להושיט את היד שלך לעמותה, להתחיל לבנות משהו, והצבא נותן קצת. ועל הקצת הזה אני נלחמתי מול משרד הביטחון, להעלות את הגרף לתחזוקה שוטפת בלבד. הלך המנורה, תקנה מנורה. הלך העמוד, אתה לא יכול להרים אותו כי אין לך כסף. זו היתה מלחמת חורמה מול [אגף] הנצחת החייל עד שמיסדו את הנושא שיהיה אחזקה שוטפת. וזה לקח שנים. עכשיו אתה רוצה לשדרג, אתה צריך כסף. אני צריך להנחיל מורשת, אני צריך להנפיק קלטת, להסביר מה זה גולני, זה לפחות 100 אלף שקל. ואת זה אני משדרג לכל החילות שמגיעים לפה, לאזרחים שמגיעים לכאן, זו הנצחה ומורשת".

כמה מבקרים יש לכם? "היה לנו מקרים יותר טובים. המחלף הזה נתן לנו מכה [מחלף גולני החדש לא מאפשר הגעה ישירה למוזיאון מהכביש הראשי, כמו בעבר]. כל הטרמפיסטים זה עבר מפה. הוריד את המפלס לחמישים אחוז. יש בסביבות ה-20 אלף בשנה, לא לקחתי את הצבא בחשבון, כל המסדרים של החטיבה שעושים פה".

אתר ההנצחה של חטיבת גולני. המחלף החדש פגע קשות במספר המבקרים

כאיש הנצחה של גולני, מה הקרב הכי גדול של החטיבה בכל הזמנים? "73".

הקרב על החרמון? "תקשיב טוב. חטיבת גולני היתה אמורה לעשות כנס גולני [ב-9 באוקטובר 1973]. הנושא של הכנס היה המשך חינוך ותרבות, ולא שוכחים את העבר. מקובל? מקובל. מפקד החטיבה קשיח וטוב מאוד, אמיר דרורי. סגנו – רובקה אליעז ז"ל. אמרנו גומרים תעסוקות מבצעיות וישר מתאספים מול גני התערוכה בתל אביב, ושם נעשה עצרת גולני ונזמין את כל בוגרי החטיבה מ-48 ועד 73. הכנו מצגת, ביקשנו כסף, התגלגלנו, הצבא עזר לנו הרבה. הקמנו את כל התכנים על הבמה, ולהביא את האוכלוסיה לגני התערוכה, והכל מוכן עם שילוטים וסטיקרים. לקחתי שלוש פלוגות מהבא"ח, הבאתי אותם לחוף הים, כי בניתי אמפי. מכיר את פרעה שהעביד את היהודים בשביל הפירמידות? אני העבדתי את החיילים באלפים בשביל שקי פק"ל לעשות טריבונות. באנו בחוף המציצים. ככה קוראים לזה? מעניין את הסבתא שלי. חול אני רוצה. עשינו טריבונות עם שטחי היערכות, וכל גדוד שבא [שיגיע לאירוע] יש לו את האוהל שלו. וביום ראשון העצרת. הרמנו בלוני הליום, מה לא עשינו? מגיע ערב יום כיפור, אני מפקד תורן חטיבת גולני. ואז אמיר דרורי אמר לי – יום טוב, אם אתה לא זז עכשיו [מתל-אביב] אתה חוטף אבנים בדרך. לך כבר מפה למחנה בן עמי. מחנה בן עמי בשבילך זה מול בוסתן הגליל. היום גן הבאהים קנה את האדמות שלו. אני זוכר שהמח"ט הרים טלפון לחופי [אלוף פיקוד צפון] ואמר לו – האלוף, תשחרר לי את גדוד 13, יש לי עצרת. הם החזיקו את הרמה מהחרמון ועד חושניה. האלוף אמר אם לא יהיה יום קרב ויהיה יום בסדר אני משחרר אותם.

"חבריקו, בשתיים בבוקר מישהו פרץ את הדלת, אני ישן. טלפון נאדה. מי זה? משה גבעתי, אל"מ ג', אם אתה יודע מי זה, אומר לי – יום טוב תקום, פרצה מלחמה. אמרתי לו אל תיגע ברדיו, יום כיפורים ראבאק, קצת כבוד. והוא אומר פרצה מלחמה. הוא הדליק את הרדיו, מה אני שומע? אני שומע 'צליל בצל' [סיסמאות גיוס]. איך שאני שומע את זה נדלק לי האוזניים, אני מרים טלפון למח"ט. אני אומר לו – פרצה מלחמה. מה אומר לי? יום טוב, אני יודע שעבדת היום קשה, השמש דפק לך בגולגולת. שתית מים? – אבל המח"ט פרצה מלחמה! ניתק. צלצלתי לסגן שלו רובקה – פרצה מלחמה. שקט, חזר על עצמו כמו המח"ט. אתה מבין אותי איך פרצה המלחמה לחטיבת גולני? כל הצבא רץ למלחמות, אנחנו רצנו לתל אביב. למה לתל אביב? כי כל החגור של הלוחם נשאר בתל אביב באוהל. כולם רצים לתל אביב לקחת את החגור. ואז לקחתי את הזחל"מים, זחל"מים של 67, לנו לא היה נגמ"שים. החרמון נכבש על ידי קומנדו סורי, ארבעה מסוקי גאזלים נחתו, אחד התפרק באוויר, וגדוד 13 עשה את מלחמתו, ובפנים כל הכוחות – מינהלה ומודיעין, והחרמון בידם, ואנחנו יצאנו למגננה. התחלנו לאגור כוח להתחבר לגדוד 13. נלחמנו מקו קונייטרה עד החרמון מול הקומנדו הסורי. גולני עשה מלחמת מצ'ואיזם. מ"פ שהיה לו עשרה חיילים לקח והמשיך, מ"פ אחר מקבל שמונה, לקח והלך. רק ביום השלישי התחלנו להתארגן ככוחות ופריצה קדימה. תל דאור, ג'ובת אל חשב, תל חמרה, צומת חאדר, מזרעת בית ג'אן, בית ג'אן, החרמון – זה גולני!".