אהרן מגד / הקרב על תל פאחר

"היעד הצפוני היה צב יורק אש ששריונו הקשה לא נתבקע. הפצצות חיל האוויר רק שרטו אותו. הטנקים התנפצו אליו, הזחל"מים התרסקו לרגליו, הגלים המסתערים עליו היו נשברים מדי פעם בהותירם גופות פצועים והרוגים לצידיו" * סיפור קרב תל פאחר כפי שכתב הסופר אהרן מגד ביוני 1967 לאחר פגישות עם הלוחמים והמח"ט

תל פאחר. צילום: דוד מאסטרו

הסופר אהרן מגד הלך השבוע לעולמו בגיל 96. למגד יש חלק בהנצחת קרב תל פאחר: מיד בתום מלחמת ששת הימים הוא החל באיסוף עדויות מהלוחמים שהשתתפו בקרב, בהם פצועים ששכבו בבתי החולים. פעילותו היתה כנראה מטעם קצין חינוך ראשי. הסיפור שכתב (כ-6,500 מילה), מלבד כמה קיצורים, התפרסם בגיליון מיוחד של "במחנה" לסיכום מלחמת ששת הימים, והפך למור"ק הרשמי של חטיבת גולני בכיבוש תל פאחר.

להלן סיפור קרב תל פאחר במלואו מאת הסופר אהרן מגד ז"ל, כפי שנכתב ביוני 1967:

————————————————————————————————————————————————————————

אהרן מגד ז"ל, זוכה פרס ישראל לספרות

בשעות הצהריים של ה-16 ביוני – שבוע ימים לאחר הקרב – שוררת דממת קיץ כבדה על התל החבול, המצולק. אפשר לשמוע זמזום זבובים, רשרוש קוצים, טפיחת עלים זה-אל-זה בענפי האקליפטוסים הקטנים, המרוטים, הנטועים פה ושם. נזילת מים מפי צינור הנקווים לשלולית דלוחה שיתושים וצרעות מעופפים מעליה. דממת הקיץ פרושה סביב-סביב. על בוסתני התאנים, התות והמשמיש בין גדרות הבזלת. על שדות הקמה הדלילים, המנומרים בפרחי פרג אדומים. על דרכי העפר המקומחות המתמשכות מדרום לצפון. על המישור הירוק, הפורה, המיושב, הרחק למטה בעמק הירדן והחולה, המתברק במשבצות בריכותיו.

דממת קיץ על תל פאחר. אבל הדממה עוצרת זעקות. ריח של פגרים נישא עם כל משב קל של הרוח החמה. בתוך התעלות, על שפותיהן וביניהן מתגוללים בגדים מגואלים בדם. חולצות חאקי, גופיות מזוהמות, כפפות גומי, נרתיקי עור, קסדות. דפי ספרים בכתב ערבי ורוסי. על גב התל, לכל משטחו, פזורים כדורים, תרמילי כדורים מחוצים, ארגזי תחמושת. רסיסי פצצות ופגזים, מסיכות גז. באחת התעלות – זוועת מוות פעורה מול שמש הצהריים – שלוש גוויות שהשחירו על מדיהן וחגורן מוטלות זו ליד זו.

תל פאחר: מוצב סורי, חפור, נצור, מבוצר. שני אגפים המהווים מעין פרסה שסועה. שביניהם ערוץ רדוד, מצמיח קוצים ועשבי בר. הצפוני – גבעת צב פחוסה, מסולעת. הדרומי – גבנון מאורך. גדרות תיל מסובכות סובבות את המוצב מתחתית התל. שלוש חגורות של תעלות עמוקות מכותלות אבני בזלת, זו לפנים מזו, מקיפות כל אגף שבו. עמדות ירי בתוכן, מעטי ראש של פח ועפר גושרים על גדותיהן במרחקים קצובים, תעלות קשר ביניהן.

בונקרים גדולים, אפלים, בנויים עמוק, בטון-ברזל – מקלטים בטוחים, משוריינים מפני הפגזות והפצצות אוויר. מאגרים של נשק ותחמושת. פה בניין אבן אפור מעל לתעלה, שם עוד בניין, שם צריף משמר קטן, שם סככת פח גדולה כעין דיר. ליד מבנה נמוך באחד השקעים של המוצב – ערוגת פרחי גרניום, אדומים כשלהבות.

תל פאחר: מוצב אש וברזל בשרשרת המוצבים של הרמה הסורית. מערבה לו ונמוך ממנו בורג' בביל. מערבה משם מעבר לדרך הפטרולים – תל עזזיאת. המוצב הקרבי הנודע לשימצה שהטיל חיתתו על ישובי העמק. ממזרח, מעבר לדרך הנפט, בשיפוע ההר, הכפר עין פית. על גני הפרי והירק שלו. ממעל לו – זעורה.

תל פאחר: מוצב אחורי, אך החזק והמבוצר בכל מוצבי הצפון. וממנו, כמו ממוצבים אחרים – נראים ישובי העמק למטה. דן, דפנה, שאר ישוב, בית הלל, הגושרים. כעל כף היד, לכל פרטי בתיהם, גניהם, דרכיהם. מטרה חשופה לכוונות לועי התותחים, המקלעים והמרגמות. כשהראות בהירה אפשר לראות גם עגלה מתנהלת בדרך, גם ילד משחק בגן.

דממת קיץ על התל המפוגר.

סיפור קרב תל פאחר מאת אהרן מגד ב"במחנה"

חייל שרגלו חבושה ונתונה בסד ש"נמלט" מבית החולים מדדה על קביו בין התעלות, מתעכב לידן, מציץ לתוכן. מציץ לתוך הבונקרים האפלים. כאן נפלו אברהם סולוביץ" ואנשיו. כאן נפל אלכס קרינסקי. כאן אליהו שטיגליץ, שם דוד שירזי, שם נשרף זחל"ם באש, שם עלה זחל"ם על מוקש. פה, על הכיפה, נפל המג"ד.

כשאומרים "האדמה ספוגה בדם", הרי כך אומרים. אבל כאן האדמה עודה ספוגה דם. רגבים ואבנים אדומים מדם. בתעלות, ליד שפותיהן, בגדים מגואלים מדם. עשרות חללים מאנשי גדוד ברק של חטיבת ברק ועוד כמה מחטיבת השריון. אחד הקרבות העזים, האכזריים, נוראי-הגבורה של מלחמת ששת הימים. קרב לאור היום, מול האש, בתוך האש. פנים אל פנים. שלוש וחצי שעות תופת.

החייל עם תחבושתו הצחורה מדדה על קביו בין התעלות. מנסה להיזכר. נזכר. כאן בתוך התעלה קפץ לקראתו הסורי. כאן לרגליו נפל חברו. שם הטיל רימון לתוך הבונקר. שם חילץ פצוע מתחת לעפר. בתוך האש. הוא זוכר את ערימת החללים בשעת הדמדומים, בתום הקרב. עכשיו שוררת דממה כבדה על תל פאחר. הוא דומה לעקרב מת.

הכוח זז – עולים על הרמה

ב-8 ביוני בערב חנה הגדוד, על כליו וציודו, בשטח הכינוס בצומת נבי יושע. אווירה מדכדכת של ספקות היתה במחנה. היעלו? לא יעלו? בקוצר רוח ציפו לפקודה, אך זו התמהמהה. מפעם לפעם נפוצה השמועה כי עומדים לזוז. מפעם לפעם הוכחשה השמועה. אנשים שקעו במרה שחורה. לכבוש את הרמה זו היתה מעין משאת נפש שטיפחו אותה ימים רבים. האפשר שלא יעלו?

היה רצון השבירה. לשבור את מלתעות החיה, להרוס את הקינים המחופרים, המבוצרים, לבקע את החומה הזאת ולמוטטה, אחת ולתמיד.

והיה רצון הנקם: זכור את הסורים המתעללים בשבויים ומענים אותם עד שתיטרף דעתם! זכור את הסורים המתנכלים לישובים יומם ולילה! זכור את הסורים הזוממים להטות את מי הירדן רק כדי למנעם מאיתנו! זכור את הסורים על תעמולת הזוועה שלהם, על נאומי הארס שלהם, על כוונות ההשמדה והטבח שלהם! האכזר באויבים!

והיה הרצון לקחת חלק בניצחון הגדול שזוהרו היה כבר פרוש על סיני ועל הגדה המערבית.

והיה רצונו של גדוד צעיר לצאת אלי קרב.

אך בליל ה-8 ביוני היה עוד הכל לוטה בספקות. לוטה בספקות היתה גם מיפקדת החטיבה.

התוכניות היו פרושות לפני המח"ט ואנשיו: החטיבה תנוע לעבר כפר סאלד, משם לגבעת האם. משם תעלה מזרחה וצפונה בשלושה צירי תנועה – דרך הפטרולים, תוואי ההטיה, דרך הנפט – לכיבוש המוצבים תל עזזיאת, בחריאת, חירבת סודה, בורג' בביל, תל פאחר, מוצבי הבניאס ותל חמרה. חמישה מוצבי הכביש המוליך למסעאדה. משם תתקדם לעבר קונייטרה. בראש ינוע גדוד ברק ולפניו הטנקים, ומשימתו: מוצבי בורג' בביל ותל פאחר. הפריצה אל היעדים  עצמם צריכה להיעשות בנגיחת החוליות החלשות ביותר בשרשרות המגן שלהן – מצד מזרח, שהוא הפתוח אל עורפן.

הכל היה מוכן ומצפה לאור הירוק. אך כל הלילה, לילה של מתח, של דריכות, של שליחים יוצאים ובאים, של מכשירי קשר ועצבים מרוטים – לא בא האות.

בהשכמת הבוקר של ה-9 ביוני, לאחר יומיים של הרעשה כבדה של חיל האוויר את הרמה, כבר נדמה היה כי שיקולים מדיניים כלשהם – אי-שם בירושלים, אי-שם בניו יורק – ימנעו את ההעפלה אל הרמה. מפקדים וחיילים התהלכו אכולי מרירות ומוכי ייאוש. לא ייתכן שהמעוזים האלה שממול יוותרו בשלמותם ובאיומם, לא ייתכן שדווקא אויב זה יישאר בלתי נפגע, ולא ייתכן שכל התוכניות למחוץ אותו, שעובדו ותורגלו לפרטיהן חודשים רבים, לא יגיעו לידי ביצוע!

אך ב-7.30 ניתן האות, וכמו קפיץ דרוך שנשתחרר בבת אחת החל המנגנון לנוע. ב-8 כבר היו המפקדים בחדרו של המח"ט יונה. הוראות לכינוס הכוחות, תדריך אחרון, חזרה אחרונה על פרטי המבצע על פני המפה: גדוד ברק ינוע אל גבעת האם – פלוגה א' ב-7 זחל"מים. אחריה פלוגה ג' ב-6 זחל"מים, אחריה פלוגה ב' ב-4 זחל"מים. לפניהם תשעת הטנקים, חלקם כחלוץ הגדוד, חלקם בחיפוי. אחרי גדוד ברק – גדוד הבוקעים וגדוד גדעון.

כעבור דקות אחדות מגיעה הפקודה למחנה ההתכנסות בנבי יושע ומציפה אותו בגל עצום של שמחה. המחנה מתקפל, עולה על זחל"מיו בחגור קרבי מלא ונע לעבר קרית שמונה, ממתין להוראות נוספות של המח"ט. ההפגזה הסורית על הישובים שבעמק עוד נמשכת והוא נע הלאה לעבר כביש הגושרים ומשם ממשיך עד חורשת טל, כשפניו אל הכביש המוליך לכפר סאלד. כאן הוא ממתין.

ממתין ונושא עיניו מזרחה ורואה את פעולת הפיצוח והמיגור המוחצת של חיל האוויר. להקי המטוסים העוברים ביעף בשמיים הטהורים, עטים כניצים על תילי המוצבים, מטילים בהם אש ועשן, מפציצים את דרכי הגישה אליהם למנוע סיוע ותגבורת, הורסים שריונים וכלי רכב, מרככים את הביצורים המחופרים, משתקים את הארטילריה הסורית.

ממתין ועל פניו עוברים כבר הטנקים של חטיבת השריון, רואה אותם מתרעשים לעבר גבעת האם, סובבים, נעלמים מאחוריה, מתגלים שוב כשהם מטפסים בכבדות למעלה בדרך ההר. רואה את הקרבות המתנהלים ביניהם ובין שריוני האויב, ביניהם ובין עמדות תותחיו ומרגמותיו. רואה בנשימה עצורה בחרדה.

עוד שעות ארוכות תעבורנה עד שייכנס הגדוד עצמו לקרב.

תנועה תחת הפגזה

רק ב-1.30 אחר הצהריים החלו כוחות החטיבה לנוע לעבר יעדיהם. ובראשם הטנקים. ב-2 הגיעו לגבעת האם ומשם החלו לטפס בהר. מיד לאחר שחצו הטנקים את קו הגבול נכנסו לשטח השמדה, חשוף לאש תותחים, טנקים ומרגמות, שירו בלי הרף מעברים שונים, ממזרח ומצפון. הם כיוונו את אישם אל מוצב גור אל עסקר, לא נתקלו בהתנגדות, הגיעו עדיו ומצאוהו נטוש. לא התעכבו בו והמשיכו לנוע.

עתה נתפלג הכוח לשני חודים. כוח הטנקים העיקרי ועמו זחל"ם הפיקוד של גדוד ברק נע לעבר ציר קדחת, הוא תוואי ההטיה, להגיע דרכו אל תל פאחר ולכבשו באיגוף ממזרח. שלושת הטנקים האחרים פנו צפונה, נעו על דרך הפטרולים, לחפות על גדוד הבוקעים שנועד לכבוש את מוצב תל עזזיאת.

שלושת הטנקים פתחו באש מצד מזרח על תל עזזיאת, שירק אש מתוך הבונקרים והעמדות. הטנק הראשון נכנס לשדה מוקשים, נפגע, חסם את הדרך לבאים אחריו. ציר התנועה היה צר ואי-אפשר היה לזוז ממנו. השטח היה חשוף ואי-אפשר היה להתפרס בו. חילופי האש נמשכו בתוך התקדמות איטית בריתוק המוצב עד הגיע אנשי הבוקעים שעלו אליו לכובשו בקרב עז, מהיר, מוחץ.

אך בינתיים נע הכוח העיקרי של הטנקים וזחל"מי גדוד ברק אחריו, דרך נעמוש אל תוואי ההטיה הסורי. נע תחת הפגזה ארטילרית וצליפות תותחי נ"ט. המרחקים בין הטנקים גדלים. שניים נעצרים בגלל תקלה טכנית וחוסמים את המעבר. האחרים עוקפים אותם ומתקדמים. ככל שמתקרבים לתל פאחר מתגברת אש הנ"ט. שלושה טנקים נפגעים מיד. מכשירי הקשר נשתתקו. הצוותים, חלקם נפצעו, חלקם הוכו בהלם. טנק רביעי מיסך בעשן וניסה להתקדם בעלייה תלולה מאוד, סלעית ועיוורת. כשנמוג העשן המשיך עוד להתקדם מעט, אך בו-ברגע חטף חבטה ונשתתק. ריח אבק שריפה עלה. אנשי הצריח קפצו מתוך הטנק והסתתרו מאחוריו. האש נמשכה וקליעים התרסקו מסביב.

הנהג נפצע ונמצא שכוב לפני השרשרת מחוסר הכרה. האחרים ניסו לחלצו, לעוררו, פתחו את בגדיו ועיסו את גופו תחת האש. חירחר ולא חזר להכרתו. הטנק העלה עשן מן הצריח. חשש היה כי יתפוצץ. הנהג הפגוע נגרר משם אל מאחורי הסלעים. בינתיים נפגע עוד טנק ומפקדו נפצע קשה. בעוד השלמים מטפלים בפצועים ומנסים להרחיקם מטווח האש, בעוד משתבשים קווי הקשר וניתק המגע עם הפיקוד, בעוד נמשכת הפגזת מרגמות ותול"רים, ממהרים אחרים לטפס על הטנקים שלא נפגעו ולהתקדם עימהם לעבר היעד.

אך שני טנקים שלמים בלבד נותרו.

"צומת האמ.איקס" מתחת לתל פאחר, למחרת הקרב

הקרב על היעד

תוואי ההטיה: דרך עפר חשופה, מתמשכת מדרום לצפון בין גבעות. בין מוצבים. משני צידיה שדות קוצים. סלעים. אבנים. ועל ראשי הגבעות – תותחים, מרגמות. והשעה היא שעת אור יום מלא. שמש חזקה.

בזחל"ם הפיקוד שנע אחר שלושת הטנקים הראשונים היה המג"ד משה קליין, קצין המבצעים יוסי, קצין הקישור הארטילרי משה, רס"ן אלכס קרינסקי (קרן), קצין הקשר פליקס. הזחל"ם עקף את הטנקים הפגועים והמשיך לדהור על תוואי ההטיה לעבר תל פאחר, תחת האש. אותה שעה כוונה האש גם אל הזחל"מים של פלוגה א' שנעו מאחור. זחל"ם אחד חטף פגז, אנשיו נפצעו ויצאו מכלל פעולה. הקשר השתבש. המג"ד שקל בדעתו והחליט: להמשיך על תוואי ההטיה ולהגיע אל תל פאחר.

המג"ד מוליך את הזחל"ם קדימה תחת אש הנצלפת מתותחי נ"ט, ממקלעים, מנשק קל. הוא מגיע אל שני הטנקים השלמים שנותרו ומבקש שיעלו חזיתית אל היעד, ממערב למזרח. הם מנסים תוך כדי הנחתה של אש לעברו, אך הכניסה מהווה מעין S הפוכה ובדרך עמד אמ.איקס פגוע. כשניסו לעקפו נפתחה אש נ"ט משלושה עברים – מתל פאחר, מן הגבעות במזרח ומצפון. שני הטנקים נפגעו. מפקדם, זאב, נהדף החוצה, הוטח ארצה ואנשי הלחימה שאיתו קפצו אף הם. כשהתאוששו ניסו עוד לחזור ולהניע את הטנק, אך לשווא. בו-בזמן קיבל זחל"ם מרגמה שמאחור פגיעה ישירה והתפוצץ עם תחמושתו, וזחל"ם המ"פ שנע בסוף הטור קיבל פגיעה במנוע והתחיל להישרף.

הטנקים יצאו מכלל פעולה. היה רק הגדוד על זחל"מיו שכמה מהם, מאחור, כבר נפגעו ולצידיהם שכבו פצועים והרוגים. המג"ד החליט להתקדם במהירות לעבר היעד, כדי לשבור בכוח פריצה נועזת את כוח האויב ולהממו.

בהגיעו לקרבת רגלי התל פגע פגז בזחל"ם, פגיעה ישירה, ועשן עלה ממנו. כל הנמצאים נשפכו החוצה באחת, נפזרו סביב כשמסביבם מתפוצצות פצצות מרגמה. יוסי נפצע מרסיסים בידו, קצין הקשר פליקס מיהר אל הזחל"ם להוריד מעליו את מכשיר הקשר ולהודיע למח"ט על הפגיעה. אך בהתקרבו עלה קול נפץ ואבק, והוא נהדף כמה מטרים לאחוריו. במששו עצמו ובראותו שהוא שלם קפץ אל הזחל"ם של מיכה תשבי, שבו היה גם הסמג"ד, הודיע למטה החטיבה על אשר אירע והמשיך לעבר היעד.

הכרח היה להמשיך. המג"ד איבד את הקשר עם הכוח שמאחוריו. הוא הורה ליוסי לחזור ברגל אל הציר ולהורות לפלוגות א' ו-ב' להתקדם אחריו אל תל פאחר. הוא ראה שהזחל"ם שנפגע לא נשרף, אלא ניזוק בלבד, לקח עמו את משה. האם משה יודע לנהוג? הוא ינסה. ושניהם חזרו ועלו על הזחל"ם. משה ניסה לנהוג בו, התקדם מעט במעלה השביל, אך בהגיעם לסיבוב נוכח כי מערכת ההיגוי נפגעה ואי אפשר יהיה להמשיך. שוב קפצו מהזחל"ם החוצה. משה תיקן בחיפזון מכשיר קשר שנתקלקל ועמסו על עצמו. המג"ד החליט לקחת את קצין הקישור הארטילרי עימו ולעלות ברגל אל התל בדרך הקצרה ביותר ובכל המהירות.

25 איש בגל התקיפה הראשון

מתוך שבעת הזחל"מים של פלוגה א' נפגעו ארבעה. בתוכם ולצידם נאנקו הפצועים ושתתו דם, ולידם אלה שחבשו אותם, שהגישו מים לפיהם וניסו לפנותם אל מאחורי מחסה הסלעים תחת האש. מפקד הפלוגה, אהרון, שלא הצליח להשיג קשר אל המג"ד, הורה לנותרים לעלות על הזחל"מים השלמים ולהמשיך אל היעד. בהגיעם אל מתחת לתל פאחר, כמאה מטר מן הגדרות, שוב נתקעו הזחל"מים ולא יכלו להמשיך את דרכם, כי הטנקים הפגועים חסמו את המעבר. באותו רגע הגיע רס"ן אלכס קרינסקי שהביא את הוראת המג"ד לעלות ברגל אל היעד. רק כ-25 איש נותרו עימם עתה. המ"פ אהרון הורה לאלכס לקחת מחצית הכוח אל היעד הצפוני, והוא עצמו עם המחצית השנייה החל להעפיל אל היעד הדרומי.

תחת אש שטוחת מסלול והפגזת מרגמות עלו בריצה שנים-עשר האיש במעלה הגבעה הדרומית. לא הפסיקו לירות. עמרם שטרית ירה פצצת ררנ"ט שפגעה ישר בכוך הירי של העמדה הסורית הקדמית ושיתקה אותה. גם עמדות אחרות נשתתקו. עכשיו היו הגדרות החוסמות את הדרך אל היעד שלוש חגורות של גדרות – דו שיפועית, אחריה עכבישית, אחריה תלתלית.

סמל דב רוזנבלום גזר את הראשונה במגזרי תיל, אך מפאת האש אי אפשר היה להמשיך בזה. דוד שירזי נשכב על הגדר התלתלית, ויתר האנשים עברו על גבו.

זה היה כבר המוצב עצמו: גבעת גבנון ארוכה שבקציה המזרחי סככת פח גדולה. בונקרים ותעלות קשר, דרקון בעל שיניים וציפורניים ועיניים מזרות אש.

מכאן התחיל קרב המגע. אנשי הפלוגה, אהרון בראשם, קפצו לתוך התעלות והתחילו לטהרן, ממערב למזרח. ירו בכל הנפגש מולם, או בנמלטים לאורך התעלות. הטילו רימונים לתוך הבונקרים. טיהרו את היעד הראשון ועברו את השני שהיה מעליו. המשיכו ועלו למעלה. עדיין לא היו נפגעים. עתה יצאו מן התעלות כדי לסרוק את השלוחה הממשיכה מזרחה, שעליה הסככה. במחצית הדרך אל הסככה נפתחה עליהם אש יעילה שטוחת מסלול מן היעד הצפוני.

מיד נפצע איש הקשר, עמרם שטרית. אהרון קרא לדוד שירזי המקלען שיפתח גם הוא באש, אך לאחר כמה דקות פגע כדור בראשו והרגו. הפצועים רבו, התחמושת אזלה והלכה. אהרון נותר עם עוד שני חיילים והם המשיכו לירות בקצב איטי לסירוגין.

שמואל ואיתו עוד חמישה חיילים המשיכו להתקדם לעבר הסככה. בהסתערם עליה פנים אל פנים נפגעו מיד שלושה: הסמל דב רוזנבלום נהרג, אחד נפצע בכתפו, שני נפצע קשה בגרונו ועמוד שדרתו שותק. כשהחל שמואל מורד, עם שני חיילים לטפל בפצועים, פגעו כדורים בידיו. הכרתו התערפלה. צעק "אהרון אהרון", אך לא נענה. החייל שלידו מיהר לחבוש את ידיו. הוא היה מוטל בתוך שוחה, ומפאת הצליפות לא יכול לזוז ממקומו, אזר את כוחותיו, גילגל את עצמו לתוך התעלה וקירטע עד סופה, שם שמע צעקות מלמטה, הקוראות לו לבוא. בתחתית הגבעה ראה את זחל"ם הפינוי, שוב גילגל את עצמו, בגדיו הסתבכו בגדר, אך הצליח להגיע. הזחל"ם היה מלא פצועים, מהם על סף מותם.

היעד הדרומי כבר היה כבוש כמעט, אך רק שלושה חיילים שלמים היו בו.

הלחימה מתחדשת

הזחל"ם של מ"מ דני נפגע בדרך אל תל פאחר מהפגזת טנק שעמד בתל עזזיאת. שלושה נפצעו, ביניהם רב"ט יוסי קילמן שנקרע לו שריר בזרועו, אך מיהר לחבוש את עצמו והתעקש להמשיך.

דני ביזר ניסה להעלות את הנותרים אל זחל"מים אחרים, אך לא היה מקום באף אחד מהם. לכן החליט להמשיך ברגל, צפונה. בהגיעו עם אנשיו לקרבת התל, טיהר כבר אהרון את החלק המירבי של היעד. דני צירף אליו שניים ממחלקתו של שמואל שנשארו ליד הזחל"ם שלהם ונכנס לתוך הערוץ המפריד בין היעד הצפוני והדרומי.

לפתע ראה שני חיילים סורים גוררים ארגז תחמושת. נדהם, כיוון שסבור היה כי היעד מטוהר. קפץ עם אנשיו לעמדה של טנק ופתח עליהם באש. באותו רגע נפתחה עליו אש מן התעלה הצפונית ממול. הבזוקאי ירה פצצה לעבר התעלה ומיד קמו הוא ואנשיו ורצו לעברה. דני נכנס ראשון לתוכה ואחריו עוד שני חיילים. שני חיילים סורים באו למולם, אחד מהם נורה מיד ונפל. השני הספיק לשלוף רימון ולזרוק לעבר הבאים. דני דחף את שני החיילים שעימו אל מחוץ לתעלה והוא עצמו קפץ אל הדופן. באותו רגע חש פגיעה בכל גופו ולא יכול לקום. העוזי שבדיו המשיך לירות עד גמר הכדורים שבמחסנית. הוא קרא לחיילים שבחוץ להיכנס לתעלה ולהמשיך בטיהור. רב"ט יוסי קילמן, רב"ט רימר והבזוקאי נכנסו פנימה וירו. לאחרים הורה דני להיכנס לתעלה השמאלית ולחסום אותה. יואל זבדי ניגש אליו והתחיל לגרור אותו. מן העמדות צלפו אש. דני הזהיר את יואל לבל יתרומם בגררו אותו, אך הלה לא שעה לאזהרתו. צלף סורי פגע בו בלחי ובחזה. נפל והחל לצעוק "אני נחנק". דני לא יכול לזוז ממקומו. הוא קרא אליו: "סתום את החור בחזה עם האצבע". יואל מצא את החור שבגופו, סתמו ונשתתק.

בתעלה הדרומית התגלה לעיני דני – המ"פ אהרון. דני קרא לו לתת חיפוי כדי שיוכלו להיחלץ, אך הוא לא שמע. כעבור רגע הגיע הזחל"ם עם כיתה ממחלקת עזרא אל המוצב ונעצר ליד הבונקר שלפתחו פרחי הגרניום האדומים. חיילים קפצו מתוכו, התנפלו ארצה וניסו לגלות את מקור האש. מיד בסמוך לכך פגע פגז בזחל"ם והוא עלה באש. עוד שני חיילים הספיקו לקפוץ מתוכו.

פתאום נשמעו מתוך התעלה צעקות הבזוקאי, "אני פצוע, אני פצוע". הוא יצא לבדו מתוך התעלה כשכל פניו מגואלים בדם ורץ למטה. איש לא יצא אחריו. רב"ט יוסי קילמן, יליד ברגן-בלזן, נהרג. רב"ט משה פנקס נהרג. רב"ט יוסי רימר נפצע. הצליפות מצפון נמשכו מקרוב מאוד ואי אפשר היה לחלץ את דני. הוא החל להתגלגל למטה עד שנפל לתוך שוחה. שני חיילים חסמו שתי תעלות ודני עצמו חסם את השלישית. אחד המ"כים קפץ אליו, הרימו וגררו לשטח מת. לשם הגיע בינתיים זחל"ם לפנות את הפצועים.

עברה עוד שעה ארוכה עד שאפשר היה לפנותם ולחבשם.

הלוחמים מתארגנים מחדש

היעד הצפוני היה צב יורק אש ששריונו הקשה לא נתבקע. הפצצות חיל האוויר רק שרטו אותו. הטנקים התנפצו אליו, הזחל"מים התרסקו לרגליו, הגלים המסתערים עליו היו נשברים מדי פעם בהותירם גופות פצועים והרוגים לצידיו.

הקשר עם המג"ד נותק. הקשר עם המח"ט נשתבש. מפקדי הפלוגות, המחלקות, הכיתות, נטלו את היוזמה לידיהם להסתער איש איש בכוחו. איש איש עם קומץ החיילים שנותרו תחת פיקודו.

סגן שמואל, שמואליק, היה במחלקת הזחל"מים האחרונה. פגז שנורה מבורג' בביל פגע ישר בזחלים של הזחל"ם שבו נמצא והזחל"ם שמאחוריו נפגע במיכל הדלק והחל לבעור. הכל קפצו מהזחל"מים החוצה, כיוונו אש לעבר בורג' בביל וכשהמוצב שותק עלו על הזחל"מים שמאחור והמשיכו לנוע. בהגיעם מתחת לתל פאחר מצאו את הפצועים הרבים מוטלים על הארץ ואש תותחי נ"ט דופקת ממזרח. בקדחתנות אירגן סגן שמואל את העברת הפצועים בזחל"מים אל העורף והמשיך להתקדם. ראה את אנשיו של המ"פ אהרון עולים על היעד הדרומי, ראה את הסמג"ד פצוע, גרונו שותת דם. משמאל לדרך המשיכו לירות.

תל פאחר מדרך ההטיה

בינתיים חזר קצין המבצעים יוסי אל המקום שבו השאיר את המג"ד, אך לא מצאו. הוא פקד על פלוגה ב' לרדת מן הדרך ולכבוש את מוצב בורג' בביל שעדיין לא נשתתק כליל. בארבעה זחל"מים ירדה הפלוגה לשם, מבלי להיתקל בהתנגדות, והוא עצמו, פצוע מרסיסים, התקדם הלאה לתל פאחר. לרגלי התל היו רק הזחל"מים הפגועים, פצועים רבים, כמה אנשים מפלוגות ג' ו-א' וממחלקת עזרא. כאן נפגש עם סגן שמואל, עזר לו בהעברת הפצועים לזחל"מים התקינים ושניהם עלו על זחל"ם אחד שנפגע. ניסו להתניעו, התקדמו מעט, אך נתקעו בדרך.

עד כה ועד כה חזרו הזחל"מים של פלוגה ב' לאחר שכבשו את בורג' בביל ללא קושי, ללא נפגעים. הקמב"צ וסגן שמואל החליטו לאגוף את היעד מצפון, לעלות על דרך הנפט ולחדור אליו ממזרח. אורגנה שיירה וכל מי שהיה בריא עלה על הזחל"מים. הקמב"צ יוסי, למרות היותו פצוע, נהג בזחל"ם הראשון. הוא נהג ביד אחת, בראש השיירה, עם סגן שמואליק ומחלקתו של עזרא.

נעו על ציר הנפט והגיעו לגדרות כשהם מפעילים את כל עוצמת האש. שלושה זחל"מים נשארו מאחור ונותק הקשר עימהם. נסעו בזחל"ם האחד לאורך הגדר, עברו על פני הסככה, על פני היעד הדרומי שבו היו אנשי המ"פ ורדי, אותם שלושה בודדים שנותרו שלמים, והגיעו לפתחי התעלות. קפצו מן הזחל"ם ונשפכו לתוך התעלות. ברגע שקפצו מתוכו עלה הזחל"ם בלהבות. אחר כמה דקות חטף יוסי כדור בזרוע מצלף בעמדה צפונית. נשאר שוכב בתעלה ומצפה לעזרה.

בינתיים המשיך סגן שמואליק בטיהור הקטע הדרומי של התעלות. נתקל בעמדת גוריאנוב ונהמם, אך הספיק לירות צרור והפיל את שני הסורים שמולו. המשיך לרוץ בתעלה. הסורים נסוגו לבונקר המרכזי, המשיך לרוץ עד שהגיע למעטה הראש החופף את התעלה. כאן החלו צליפות חזקות מצפון-מערב. עלו הוא, סגן ש', ועוד תשעה חיילים עימהם לשתק את הצלפים ולחפות על אהרון ואנשיו שביעד הדרומי ועל המחלקה שבפיקודו של עזרא. כאן פגע בו כדור שחדר לכתף ויצא מן הגב.

לא איבד את ההכרה. המשיך לירות עוד דקה או שתיים. החובש אבוטבול מיהר אליו, מישש אותו, גילה את הפצעים וחבשו. עוד כמה דקות שכב שמואליק בתעלה, אחר התאושש, קרע את חולצתו מעליו ונותר בגופיה. ראה ליד פצועים קשה ממנו, החל לעזור בהעברתם.

יחד עם יוסי ושמואליק היה גם ישי יהושע. הוא רץ בתעלה בראש ואחריו שלושה חיילים. חשב שהיא ריקה. לפתע הופיעו שני סורים. ירה והרגם. מאחד מהם לקח את רוב הקלצ'ניקוב והמשיך לרוץ. מתחת למעטה הראש כונסו הפצועים והחובש טיפל בהם. הוא וסגן ש' עלו מן התעלה והתמקמו ליד תלוליות אבנים. הצלפים ירו מצד עמדת בטון שמצפון. לא יכלו לזוז ושכבו מאחורי האבנים. ישי ירה בקלצ'ניקוב לחפות על הפצועים. הגיע חייל עם בזוקה. בעזרתו טען את הבזוקה וירה פצצה לעבר עמדת הבטון. פגיעה ישירה, כל התקרה התמוטטה, הצליפה נשתתקה באחת. רצה לפנות את סגן שמואליק הפצוע, אך הסגן סירב להתפנות. פקד לירות פצצת בזוקה נוספת לעבר הבונקר. שוב ירה ישי, שוב פגע פגיעה ישירה לתוך הפתח ממש, והבונקר שהיה מלא תחמושת עלה בלהבות. לפתע שמע גניחה מאחוריו. ראה חייל סורי שכוב. פקד עליו להרים ידיים ונטל את נשקו. בדקו, תקע את הקנה בגבו והוליכו לעבר הזחל"מים. כבר היה שם עוד שבוי, קצין. הצלפים נשתתקו וישי חזר על עקבותיו בריצה לאסוף את הפצועים. ראה זחל"מים בקצה היעד, אך נהג לא היה. צעק: "נהג זחל"ם, נהג זחל"ם", אך הנהג היחידי נהרג מכדור שפגע בחרך הירי. עלה בעצמו על הזחל"ם שהיה פגוע ולמרות שלא ידע לנהוג הצליח להורידו במדרון. אחר כך אסף אלונקות, עבר בין הפצועים, עזר לשאתם ולאספם.

המג"ד רץ ראשון

היכן היה המג"ד? מדוע אבד הקשר איתו? מדוע לא נשמע קולו?

כשעלה המ"פ אהרון עם אנשיו אל היעד הדרומי ימינה, עלה המ"פ אלכס עם אנשיו לעבר התל שמאלה. בהגיעם למרגלות התל התפוצצו לידם שני פגזים, אחד מהם של זרחן אדום, ונפתחה עליהם אש שטוחת מסלול מן היעד שלמעלה. המ"כ שטיגליץ שנשא להביור נפגע מיד מכדורים ונהרג. האחרים המשיכו לנוע מול האש. רס"ן אלכס בראש, אחריו הרץ של המג"ד, אביטן, המ"כ משה פנקס שנשא עמו בזוקה, אחריו רב"ט יצחק חמוי, הגיעו אל הגדרות ועברו אותן כשהם דורכים על סלילי התיל, מתעלמים מאפשרות של מוקשים וממשיכים לטפס. מיד נגלה לעיניהם לועו של בונקר פתוח לכולם כלפי דרום-מערב. אלכס הטיל רימון לתוך הפתח פנימה. העמדה נשתתקה. יתר החיילים עברו בינתיים את הגדרות והגיעו אף הם. נכנסו לתוך התעלה ועלו בה לעבר מרכז היעד. חייל סורי כיוון את נשקו אליהם. פנקס זרק רימון לעברו, אחר דרך את נשקו והרגו.

המשיכו לנוע כעשרים מטר לאורך התעלה ולא נתקלו באש. בהגיעם לקצה המערבי שלה עלו מתוכה למעלה וזו כבר היתה פסגת היעד. אלכס הלך זקוף על גדות התעלה וירה לתוכה. הוא, אביטן ופנקס המשיכו להתקדם כשהם מוצאים מחסה בכתפי פתחי הבונקרים הבולטים מעל פני השטח. חמוי ועוד ארבעה חיילים נשארו ברתק. אש צלפים ניתכה עליהם מצפון מתוך מבני האבן שעל התל. שניים נפצעו ונפלו, הסגן בזרועו, הטוראי בבטנו. חמוי מיהר להוציא את התחבושת האישית שלו, קרע לסגן את החולצה והחל לחבשו. הפצוע בבטן שתת דם. חמוי קרא לגינצבורג לטפל בו. האש לא פסקה לרגע. כשרץ גינצבורג לעזור לפצוע נפגע בכדור ברגלו. חמוי זינק אל גינצבורג ששכב במרכז היעד, חשוף לצליפות הסורים, גרר אותו אל מאחורי בליטת בונקר והחל לחבשו.

מבנה האבן ביעד הצפוני – החלון לכיוון דרום. המקום שעשה צרות צרורות לגולני בקרב תל פאחר

יצחק חמוי נותר יחידי שלם על היעד, כששני פצועים מוטלים לידו. יחידי יורה לעבר העמדה שמצפון והתחמושת אוזלת לו. ניסה לבקש עזרה באמצעות מכשיר הקשר של גינצבורג הפצוע. אך לא קיבל תשובה. נשאר לבדו והמשיך לירות.

לפתע נפתחה עליו אש נותבת מלמטה, מצד הכוח התוקף שלרגלי התל. עכשיו היה נתון לאש משני צדדים – אש סורית מצפון ואש שלנו ממערב. איך יזהה את עצמו? איך יאותת לבל יירו בו? גינצבורג הפצוע היה מיואש, מלמל "אנחנו אבודים!". חמוי ניסה לעודדו: "זה ייגמר, ייגמר, בסופו של דבר ננצח".

התחמושת אזלה לו. כרע מאחורי המחסה הזעום, כשהאש מתעופפת מסביבו, פרק זמן שנדמה לו ארוך לבלי סוף.

כמו קולו של מלאך במדבר נשמע לו פתאום קולו של המג"ד הקורא את הסיסמה, ובהרימו את ראשו ראה אותו עולה לקראתו, כאילו אור פרץ לעיניו, כאילו זכה בחיים מחדש. המג"ד, בוטח, שופע כוח, קרא לו לרוץ אחריו. חמוי אסף את התחמושת של שני הפצועים שלידו ונכנס אחר המג"ד לתעלה, לטיהור הבונקרים. חייל סורי שנגלה למולם נורה באש המג"ד. המג"ד וחמוי יצאו מתוך התעלה לאחר שנוכחו שהיא ריקה. המג"ד רץ ראשון כשהוא חוסה בצל הבליטה הנמוכה, להסתער על העמדה הסורית הצפונית. חמוי צעק: "המג"ד, צולפים!". אך המג"ד לא שעה לאזהרתו, או אולי לא שמעה, והמשיך לרוץ.

לפתע ראה אותו חמוי נופל על הארץ, על כיפת התל, זינק אליו, הפכו על גבו, גררו הצידה כשהוא קורא "המג"ד! המג"ד!". אך המג"ד לא ענה. הוא מישש את גופו למצוא את הפצע, אך לא מצא. שמע את נשימותיו האחרונות, הכבדות, ראה את עיניו המתגלגלות, את פניו המצהיבים. לאחר רגע נדם. מוטל היה אפרקדן, על נשקו וחגורו, בפסגת היעד שטרם נכבש.

המג"ד מוסה קליין : צה"ל היה אהבת חייו

המג"ד – סגן אלוף משה קליין, מוסה.

משה קליין ומעליו משה לוי, לימים הרמטכ"ל, משתעשעים בשטח

כשפיקודיו מדברים עליו, הם מדברים בהערצה ללא גבול, באהבה ללא מיצרים. כשחבריו מדברים עליו, הם מדברים בהערכה ללא גבול, בחום, בריגשה. כשמפרים על נפילתו עומדות דמעות בעיניהם. "הייתי כמשוגע", אומר יצחק חמוי כשהוא נזכר באותם רגעים, "נדמה היה לי שאבדה כל תקווה, רבים נפלו לעיניי בקרב הזה, בהם רעיי הטובים ביותר, אבל שום מוות לא זעזע אותי כל כך".

מוסה עצמו, אמונה מסתורית היתה בו שהמוות לא יוכל לו. הוא בז לו, התגרה בו. לא אחת היה כפסע בינו לבינו. במבצע סיני ב-56', בהיותו סגן מפקד פלוגה, עמד בראש הסתערות על מוצב ברפיח שסירב להיכנע, הוביל את הכוח מול האש החזקה, וכבשו. על מעשהו זה זכה בציון לשבח. בהיותו סגן מפקד גדוד בנח"ל מוצנח נפצע בשעת צניחה בתרגיל חטיבתי, כשהתנגש בו צנחן אחר באוויר, נפגעה חוליה בעמוד שדרתו והיה מרותק שלושה חודשים למיטתו. פעם אחרת יצא חבול כולו, פצוע בידו וברגלו, מתאונת דרכים שניצל ממנה בנס. בצאתו לארוב לכיתות חבלני אל פתח בגבול הצפון נכנס לא אחת לשדה מוקשים, אך עבר ביניהם, כזרת מזה ומזה, לפני שהתפוצצו. "מעשי ניסים" כאלה אירעו לו לרוב.

סכנות לא הרתיעו אותו. כביכול "בן אלמוות" ראה את עצמו. עליז, אופטימי, שופע מרץ, היה שש תמיד לפעולה, ופעולה לדידו פירושה לתת את כולו, יותר מאת כולו, להשתתף בכל פרטי העשייה, לא לצפות מן הצד, להיות בשדה, במוקד. לאחר שנפצע בצניחה ולא הורשה לו לצנוח עוד לא השלים עם עזיבת היחידה. בעל כורחו קיבל עליו תפקיד של קצין מטה, אך גם כקצין מטה ברח מעיסוקי מינהל, משרדף ניירת, ושיקע עצמו בתפקידי שדה, שיתף עצמו באימונים, נכנס לעובי הקורה של תרגילים ופרטיהם, אנשים ובעיותיהם.

צה"ל היה אהבת חייו, גאוותו, עיסוקו יומם ולילה. חמש עשרה שנים מאז 52', מאז היותו בן 18 והוא בוגר מוסד בן שמן, עבד אותו בכל נפשו ובכל מאודו. טירונות, קורס מפקדי פלוגות, מפקד פלוגה מצטיין בחטיבת גולני. מגולני לצנחנים, מ"פ, ופועל בגיבוש הכוח ליחידות מילואים גדולות. שנת לימודים במסגרת קציני צה"ל. בתום הלימודים סמג"ד בנח"ל מוצנח, בית ספר לפיקוד ומטה, שוב לגולני כקצין אג"מ. מפקד גדוד 12 מספטמבר 66' – עד נופלו חלל בתל פאחר.

בכל נפשו ובכל מאודו. "ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות". כי מוסה לא ידע גבול במסירותו. המושג של "שעות עבודה" היה זר לו. מהשכמת הבוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה, גם בהיותו קצין מטה, גם בהיותו מפקד גדוד – תפקידים שבימים כתקנם יכול אדם להתפנות בהם גם לעצמו ולמשפחתו ולהסתפק במה שנדרש ממנו על פי "תקן" העבודה. אך מוסה היה מגיע אל אשתו ואל ילדיו הקטנים – שהיו קשורים אליו באהבת-נפש – רק בחצות, אחר חצות, ורואה אותם לשעה קצרה בבוקר, או בשבת, על אף היות ביתו במרחק נסיעה קטן מבסיסו. גם בימים של חופשה, שלעתים היתה נכפית עליו, היו ראש/ו ולבו בצבא. תמיד ראוהו עסוק, פעיל, ללא מצוא פנאי לשעשועי חברה, למסיבות, לשיחות הווי, לשבת רעים סתם כך. הוא "מוכרח לזוז", "מחכים לו", "מוכרח לסדר משהו", "צריך לקפוץ למקום כלשהו", ללא מנוחה.

מוסה – צירוף נדיר של אומץ, כוח החלטה נחוש, רצון חזק – עם טוב לב, רוחב יד, ללא גבול, רוך, נכונות לעזור לכל אדם ללא חשבונות מתוך היעדר אנוכיות גמור.

"הוא היה טוב לב עד להרגיז", מספרים עליו חבריו, "עד כדי נאיביות. נדמה היה כאילו מסדרים אותו, מנצלים את טוב לבו. קשה היה להבין מדוע הוא נותן אמון כזה, אמון בלתי מוגבל, באנשים שאפילו אינו מכירם, בהם גם כפויי טובה. שום יצר רכושנות לא היה לו. הוא לא ידע כלל מה זה שלי-שלי".

"הוא היה מחלק איתנו כל מה שהיה לו", מספרים עליו פקודיו. "מביא ממתקים מביתו, מתנות, מפזר על ימין ועל שמאל, ואם מישהו היה נזקק לעזרה היה מציע לו אותה עוד לפני שהלה היה פונה אליו".

סיפורים מעל כך מתהלכים לעשרות, בין הרבים-רבים שהכירוהו, שאהבוהו, שנעזרו על ידו. איך הילווה סכום כסף גדול לשכנה שאפילו לא הכירה, איך "שכח" לגבות חוב שהיו חייבים לו, או ש"לא היה לו פנאי להתעסק בזה", איך היה מסיע במכוניתו חברים או פקודים בשעות המאוחרות של הלילה כדי שיספיקו להגיע לביתם, או מלין אותם בביתו. איך היה מתעניין בבעיותיהם האישיות של חיילים ומחלץ אותם ממצוקה. איך היה דואג דאגת אח לנהגו, מאכילו ומשקו, טורח בשבילו, מקצר את שעות עבודתו. מעולם לא החזיק טובה לעצמו על כל אלה, מעולם לא ייחס חשיבות להם.

מוסה – צירוף נדיר של תקיפות, עקשנות, עם אהבת-שלום ונכונות לוויתורים.

"כן, הוא היה מתרגז לפעמים, מאוד, כאשר לא מילאו את פקודתו כראוי", מספרים עליו פקודיו, "כי דרש מאחרים כפי שהוא דורש מעצמו, אבל אם נוכח פעם שלא צדק היה מתנצל אפילו בפני טוראי-טירון".

"הוא היה עומד על שלו בכל הנוגע לעניין עקרוני", מספרים עליו חבריו הקצינים, "מתווכח בחום, כמו בנפשו הדבר, בכל מחלוקת על תרגיל כלשהו, ביצוע, תוכנית, ויחד עם זה מפשר בין יריבים, 'מכבה שריפות', מוותר על סמכותו, לעולם לא שומר טינה למישהו. מוזר היה לראות איך הוא פוגש אדם שהתנכל לו אי-פעם במאור פנים, בחברות, כאילו לא זכר שעשה לו רעה".

צירוף סגולות נדיר – כשענייניו האישיים תמיד במקום האחרון, כשענייני הצבא, או חבריו, תמיד בראש.

"כליל מעלות כזה עלול להישמע כשגרה של הספד, שאינה מעוררת אמון, מעין 'אחרי מות קדושים אמור', אבל כזה הוא היה, אמת לאמיתה, אומר עליו סא"ל משה לוי, ידידו ורעו משנים רבות".

כשנפל מוסה – כאילו עבר רעד בגדוד כולו. וימים לאחר כך היכתה התדהמה מפקדים, חברים, מקצה הצבא עד קצהו. קברניט שהוליך את הספינה במסע גבורה, ואת נצחונה לא ראה.

הקרב בעיצומו

אך מסע האימים לא תם.

כשעלה המג"ד אל היעד היתה מטרתו ליצור קשר בין היחידות השונות. היה עמו סגן משה, קצין הקישור הארטילרי שלו, ובדרך הביע לפניו את חששו שמא הכוחות יירו זה על זה. משם כך מיהר כל כך, הספיק עוד להורות לכמה חיילים לפנות את הפצועים שעל דרכם. אחר כך עברו שניהם את הגדרות כשהם עוזרים זה לזה. עברו את התעלה החיצונית, ובעלותם למעלה ניסה ליצור קשר צעקות עם קבוצות החיילים, ואומנם קרא: "כוחות שלנו אל היעד!". קרא: "אל תירו, אלה חבר'ה שלנו!".

דני ביזר שראה את החיילים הסורים מתחתיו הספיק עוד לצעוק אליו "המג"ד עצור!", ומשה הזהירו מקרוב שהוא חושף את עצמו לאש, אך הוא הוסיף להתקדם.

סגן משה שהבחין ברעש מוזר מאחוריו קפץ לתעלה וכשהסתובב ראה חייל סורי מולו וירה בו. החליף מחסנית, הבחין בעוד חייל וירה גם בו. שתי מחסניות נוספות הריק עליו. עלה למעלה כדי לחזור אל המג"ד, שם מצא את יצחק חמוי שבישר לו על האסון. אחר ירדו שניהם אל הטנקים, התקשרו אל המח"ט והודיעו לו על המצב.

הזחל"ם היחידי שנותר מן המחלקה של עזרא נהגו נהרג. משה עזוט תפס את ההגה. היו עמו המ"מ עזרא והקמב"צ יוסי. בהגיעם אל היעד שמעו את המ"פ אהרון הקורא להם לקפוץ לתעלה. אחדים הספיקו לקפוץ, ומהם נפגעו מיד מצליפות, נהרגו, והפצועים הסתתרו מאחורי תלולית. כמה דקות לאחר זאת פגע פגז נ"ט בזחל"ם, העלהו באש ואלה שנשארו בו נהרגו. השלמים מיהרו לטפל בפצועים, לחבשם ולהעבירם אל מאחורי מחסה. המ"פ אהרון הצליח לאחר מאמצים מרובים ליצור קשר עם המח"ט, דיווח לו שהיעד הדרומי בידיו וביקש עזרה.

השעה היתה כבר 5 לערך, ואז נכנסה לקרב הסיירת בפיקודו של סרן רובקה. הסיירת נועדה מלכתחילה לכבוש את נעמוש, אך משעלתה לשם חטיבת השריון, המתינה בחורשת תל-חי ונצטוותה להיכנס למערכה רק עם ההתקדמות לקונייטרה. אך סרן רובקה שנע בג'יפ שלו בקרבת איזור הקרבות דיווח למח"ט על חומרת המצב, והמח"ט שיגר את הסיירת לעזרה. רובקה הביא את מחלקתו, העלה אותה על שלושה זחל"מים שנעו מאחור בקרבת נעמוש והחל לנוע לעבר היעד, עלה על דרך הנפט, מצא שם טנק בודד, מנותק מיחידתו, ופקד עליו להצטרף אליו. השיירה כללה עתה ג'יפ סיור, שלושה זחל"מים, טנק. הדרך משכה אל בית בודד, מתחת לזעורה, אך באותו מקום כוונה אל השיירה אש מקלעים. רובקה חזר אל דרך הנפט, ירד בה צפונה והגיע אל תחתית היעד הצפוני ממזרחו. שם נעצר, ניסה להתקשר עם המ"פ אהרון ולברר מה המצב.

בינתיים הגיע טנדר של רס"ן צבי פז לסייע באיסוף הפצועים. זחל"ם אחד משיירתו של רובקה נפגע ואנשיו עברו אל הטנדר שנשאר ליד היעד הדרומי. כשנפגשו צבי פז ורובקה ונועצו ביניהם מה לעשות פגע כדור בראשו של פז והרגו.

רובקה הצליח להתקשר ברשת הפנימית עם המ"פ. הלה הודיע לו שהוא נותר עם שני אנשים, שהיעד הדרומי כבוש ויש להיכנס אל הצפוני ולשתקו. רובקה פקד על יונתן לקחת חוליה, להיכנס ליעד הדרומי ולרתק את הצלפים היורים מצפון. הוא הודיע על כך לאהרון.

בינתיים הגיע זחל"ם של סרן אברהם סולוביץ' שחזר מכיבוש מוצב בורג' בביל. סולוביץ' נפגש עם רובקה במבוא היעד הצפוני. הוא הכיר את המוצב מתוך התדריכים ותכנוני הקרב. נכנס לתעלה עם שישה אנשים והתחיל לטהרה. התקדם בה ממזרח למערב. בהגיעו לקרבת בית האבן שבצפון נורה ונהרג.

הסיירת נכנסת ליעד הצפוני

בה-בשעה הגיעו ליעד כוחות נוספים.

האנדרטה בתל פאחר עם שמות הנופלים – 1967

שעה שאישר המח"ט את כניסתה של הסיירת לקרב, פקד על הסמח"ט לנוע לעבר היעד באיגוף נעמוש, לקבל את הפיקוד ולארגן את הכוח בחלקו הדרומי והמזרחי. ליד נעמוש פגש הסמח"ט את סרן דוד, פקד עליו לרדת בדרך הנפט אל מבוא היעד ממזרח. דוד לקח עמו 12 איש, שני תול"רים, וירד עימהם כפי שצווה, בהתקדמו לפני הסמח"ט.

משה וייסהוט, איש מילואים של הסיירת, שנסע בזחל"ם עם תותח 20 מ"מ על דרך הנפט – הרחק מאחורי רובקה – נע אף הוא לעבר היעד. משה הגיע אל בקתת השומר שבכניסה המזרחית אל היעד הצפוני, ומצאה ריקה. אש המרגמות ממוצבי הבניאס נמשכה. הוא ניסה לשתקה, אך ללא הועיל. שעה שסרן סולוביץ' ואנשיו נכנסו לתעלות, נכנס משה וייסהוט בזחל"ם אל היעד פנימה, הגיעו עמו על פני התל עד התעלה ושם נתקע. בו-בזמן הגיעו אל היעד גם סרן דוד ואנשיו.

רובקה פקד על משה וייסהוט, דוד ועוד שלושה-ארבעה שהיו איתו להתקדם אחריו אל מרכז היעד. בהגיעו אל פתח התעלה יצא מתוכה חייל סורי כשידיו למעלה. רובקה כיוון אליו את העוזי, ציווה עליו להתקרב, בדקו, עצרו ליד אחד הסלעים והעמיד עליו משמר. בארותו רגע נפתחה אש חזקה מכיפת התל ומבית האבן. רובקה השיב אש, רץ קדימה וקפץ לתוך התעלה כשהאחרים בעקבותיו.

קרב פנים-אל-פנים, במקלעים ורימונים, התחולל בתוך התעלה. רובקה פקד על האנשים להתקדם לאורכה והוא עצמו קפץ החוצה ורץ אל תעלה שנייה, מערבית מן הראשונה. בהגיעו אל שפתה אזלה לו התחמושת. מתחתיו, בתוך התעלה, כיוון אליו חייל סורי את אקדחו. רובקה קפץ עליו, ובאין כדורים בנשקו נאבק עמו בידיו. הסורי לחץ את קת האקדח אל מצחו וניסה לירות. רובקה אחז בכל כוחו בידו, רגעים ממושכים עמדו כך גוף אל גוף, כשהסורי מנסה לשחרר את אקדחו מן התפיסה ולירות בו, ורובקה נאבק עמו. לבסוף חילץ רובקה את ידו השמאלית, הניפה והיכה בה בכל כוח בראש הסורי. מעוצמת התנופה נקעה כתפו. כאב עז, חותך, עברו. לרגע נתערפלה הכרתו. סמל אברהם רימון קפץ לעזרתו, אך בו ברגע נהרג מירייה מאחוריו. חייל אחר, מוקי, קפץ אחריו, הוא ורובקה שהתאושש מעט המשיכו להיאבק עם הסורי. באותו רגע הגיע סרן דוד, קפץ פנימה, ירה צרור בסורי והרגו. בקפיצתו שבר את רגלו.

בשלב זה היה כבר על היעד הסמח"ט משה, רב-סרן יפרח וקצין הקישור הארטילרי סרן גדעון, שהגיעו בג'יפ ובזחל"ם בדרך הנפט. הסמח"ט השתלט על המצב. מספר דיווחים קצרים – העפת מבט לגזרת הקרבות – כמה פקודות קצובות. השליטה המלאה היתה כעת בידיו. הקשר חודש מיד, הכוחות אורגנו והמשיכו לטהר את התעלות והבונקרים.

מתוואי ההטיה הגיע המח"ט בזחל"ם כשהוא מושך אחריו שני טנקים. הטיהור נמשך. פינוי הפצועים נמשך, אש האויב הלכה ושככה.

הפצועים לא זעקו

כל אותה עת שהקרב היה בעיצומו לא חדל אף לרגע הטיפול בפצועים. שדה המערכה היה שדה קטל, ומתחילת הקרב נפלו לוחמים כשיבולים אחר הקוצר. ליד שרשרות הטנקים, לצידי הזחל"מים ובתוכם, בשדה הפתוח, ליד התעלות נאנקו פצועים שותתי-דם. מאחר שכלי הרכב נפגעו, אי אפשר היה לפנותם אל מקום מבטחים בעורף. הכרח היה להגיש להם עזרה במקום תחת האש, או להעבירם אל מאחורי מסתור כלשהו – סלע, תלולית, שריון פגוע.

תוך כדי לחימה עזרו השלמים לפצועים, הפצועים קל לפצועים קשה. כשנפגע הזחל"ם של סגן שמואל מפגז, עלה זחל"ם אחר על ידו באש. החייל הוברמן, שקפץ לתוך הזחל"ם לחלץ פצועים, היה כלפיד בוער וזעק זעקות אימים. שמואליק מיהר אליו, הפשיט את בגדיו מעליו, שפך עליו מים, כיבה את האש. כשנפגע הזחל"ם של הסמג"ד נפגעו בו המ"פ סגל וקצין הקשר פליקס. פליקס נפצע בבטנו, בעצמו פתח את חולצתו, נ יסה לחסום את הדם, עזר לסגל לצאת, ובהיותם בשדה מיהר אליהם החובש. רק מאוחר יותר הגיע זחל"ם פינוי עם אלונקות, מלא פצועים. כשקפץ שלמה קדוש מהזחל"ם הבוער שלו ראה שמישהו עוד נשאר בו, אחוז להבות. הוא מיהר אליו לחלצו, כיבה את האש על גופו, עוררו לחיים והלה לבש את בגדיו והמשיך להילחם. קדוש רץ שנית לעומת הזחל"ם, להוציא מתוכו את השרופים, אך לפני הגיעו אליו, התפוצץ הזחל"ם בקול נפץ עז. על היעדים עצמם נגררו הפצועים לתוך תעלות שטוהרו, אל מאחורי בליטות הבונקרים. אל שקעים בקרקע ואל בין העשבים, ושם נחבשו. כשרץ משה וייסהוט על היעד לפנות פצועים מתוכו, בא לקראתו סורי שהשים עצמו פצוע, ובהתקרבו אליו התנפל עליו. וייסהוט נטל קלצ'ניקוב שהיה מונח על ידו והרגו בכידון.

המ"כ אלקה, המ"כ דב, נשארו פצועים על גבם התוך האש, וכשירד יצחק חמוי מן היעד הצטרף אליהם ושלושתם עסקו בפינויים אל תחתית התל, במקום שטיפל בהם דני החובש. ליד אחד הטנקים במעלה הדרך היו מוטלים חמישה פצועים ללא עוזר, מהם שלושה קשה. חמוי שאינו יודע לנהוג ניסה להתניע את הזחל"ם הפגוע של המג"ד כדי להעביר בו את הפצועים. הזחל"ם לא נדלק וכל מאמציו עלו בתוהו. חייל אחר, פצוע בחזהו ובסנטרו ששתתו דם, ירד מן הגבעה. החובש רץ לקראתו, וכשהגיע אליו התמוטט והתעלף.

באותו זמן היפנה סגן משה את תחנת האיסוף אל מקום ריכוז הפצועים. תחנת האיסוף ובה רופא הגיעה עם זחלם נוסף, חמוי קפץ על הזחל"ם עם מספר אלונקות והגיע בו אל הפצועים שמתחת לטנק. אחד מהם נפח את רוחו. למפקד הטנק, סגן עזרא, נקטעה כף הרגל, וקצין אחר היה פצוע בידו וברגלו, למרות ששניהם היו פצועים קשה ואיבדו דם, ביקש כל אחד מהם שיטפלו קודם בחברו.

ארבעת הפצועים הועמסו על הזחל"ם, הונחו על אלונקות ולרוחב הדפנות מחוסר מקום. כך הגיעו אל תחנת האיסוף ואל הרופא. פצועים נוספים פונו משטחי הקרב והובאו למקום. לאחר טיפול הועלו על זחל"ם בצפיפות רבה, והוסעו אל העורף. עם בוא המח"ט הגיעו עוד זחל"מים וטנקים ועזרו גם הם בפינוי הפצועים.

חמוי, אלקה ואחרים ביקשו לעלות שוב על היעד לסייע ללוחמים, אך לפתע ראו נפנופי שמחה מראש התל וקריאות "היעד בידינו!".

היעד נכבש. היתה כבר שעת דמדומים.

גילויי האומץ הכריעו את המערכה

היעד נכבש. חומת המגן הסורית הובקעה בפריצה עקובת-דם זו, ולאחר מכן התמוטטה כולה. מוצבי הבניאס שבצפון והמוצבים שמדרום, עד תאופיק, נלכדו באפס-יד. הדרך מזרחה נפתחה. למחרת בערב כבר התמקמה מיפקדת החטיבה בניין המיפקדה הגדול של הצבא הסורי בקונייטרה.

כששקל המח"ט יונה בדעתו לאחר כמה ימים על מי ימליץ למתן ציון-לשבח לא ידע מה יחליט. הגדוד כולו היה ראוי לכך. איש לא חת, איש לא נסוג, איש לא גילה מורך-לב. האומץ, היוזמה, התושייה, ההקרבה, ציינו את כולם, עד אחד. שבוע לאחר הקרב כינס המח"ט את הלוחמים על התל. איש איש סיפר על חלקו. אחדים היו עוד חבושים. "ערקו" מבית החולים לחזור אל גדודם. העפר עוד היה ספוג דם. שמש הצהריים חשפה את כל פצעי התל שדמה לעקרב דרוס.

13 יעדים כבשה חטיבת חיל הרגלים על הרמה הסורית. ביניהם חזקים ואימתניים כתל עזזיאת, אך תל פאחר היה הקשה מכולם, הקטלני מכולם. בכנס מפקדים שהתקיים באותו בית מיפקדה, בבניין שבו עוד התגלגלו, בין גבבי המסמכים, התעודות והמפות, מאות עלונים ערביים המראים תמונה של חייל סורי ענק הנועץ כידון ביהודי עלוב, מפרפר מפחד ומטילו לים – עמד המח"ט על ייחודו של קרב תל פאחר: שלא כקרבות על יתר היעדים, הוא התנהל שלא לפי התוכנית. המערך השתבש בו למן השלב הראשון. הטנקים והזחל"מים נפגעו, הקשר בין היחידות נותק, המג"ד נהרג והסמג"ד נפצע. הלחימה נמשכה מכוח גילויי ההעזה, היוזמה והתושייה של מפקדי פלוגות, מחלקות וכיתות, שבמאמצים על-אנושיים ניסו תחילה לבצע את התוכנית המקורית ולאחר מכן תימרנו ואילתרו לפי הנסיבות המשתנות. תחת להיסוג – עקב השיבושים שאירעו והאנדרלמוסיה הארעית שנשתררה – המשיכו הלוחמים בהתקפה, נצמדו אל האויב, ריתקו אותו יותר ויותר למקומו, דבקו ביעד ולא הירפו ממנו. אילו היתה ההתקפה נשברת באמצעה היה אסון מחריד מתרחש – מספר הנופלים בנסיגה היה נכפל ונשלש, את הפצועים אי אפשר היה להציל. קו ההגנה הסורי היה מוסיף להחזיק מעמד.

גילויי האומץ וההקרבה הפכו קרב שעשוי היה להסתיים במפלה – לניצחון גדול שהכריע את גורל המערכה.

———————————————————————————————————————————————————————–