בר-לב לא התפנה לחגיגות

"דיין הרים טלפון ישירות לאלוף פיקוד צפון, דדו, ושאל אותו אם הוא מוכן לעלות על רמת הגולן. לכך בדיוק ציפה דדו. הוא היה כמו סוס מירוץ שמחזיקים אותו בכוח. לימים התחרט דיין על האישור שנתן" * אלוף חיים בר-לב, סגן הרמטכ"ל, מתוך הביוגרפיה שלו על כיבוש הרמה הסורית

חיים בר-לב חוגג עם דוד אלעזר את הניצחון בחזית הסורית [צילום: ארכיון צה"ל]

אושר גדול בצפון. סגן הרמטכ"ל אלוף חיים בר-לב חוגג עם אלוף דוד אלעזר את הניצחון בחזית הסורית [צילום: ארכיון צה"ל]

אלוף חיים בר-לב היה סגן הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים. על אף בכירותו הוא מיעט להופיע בספרים ובעיתונים שסיקרו את המלחמה. אפשר היה לצפות שלאור תשישותו של הרמטכ"ל יצחק רבין בימים שקדמו למלחמה יהיה בר-לב דומיננטי יותר בניהול העניינים.

אולי זה היה כך מאחורי הקלעים, אבל בחזית אלופי המטכ"ל האפיל עליו אלוף עזר וייצמן, ראש אג"מ, כדמות נחשבת. בזמן שרבין התמוטט בתקופת ההמתנה מאפיסת כוחות כתוצאה מהלחץ הנפשי שבו היה (רה"מ לשעבר בן גוריון האשים אותו שהוא גרר את ישראל למלחמה מיותרת וחורבן הבית קרוב) – הציע רבין לווייצמן לקחת את המושכות במקומו. וייצמן סירב.

להלן פרק החזית הסורית במלחמת ששת הימים מתוך הספר "בר-לב" מאת כרמית גיא, בהוצאת עם עובד וביוזמת העמותה להנצחת זכרו של הרמטכ"ל לשעבר.

———————————————————————————————————————-

כרמית ספר בר לבאלוף עוזי נרקיס, מפקד פיקוד מרכז, מספר: "….הספקנו אפילו להצטלם על הזחל"ם בהר הצופים. אחר כך נתקלנו ברב גורן ונכנסנו בשער האריות. על יד ויה דולורוזה פנינו שמאלה והגענו למסגד. תפסתי ילד ערבי ושאלתי איך יורדים להר הבית. הוא הסביר לנו. בדרך נתקלנו במצבה לזכר עבדל קאדר חוסייני, והכל עדיין ענייני ונטול רגשות. אז פניתי אל חיים [בר-לב] ושאלתי – מה עושים עכשיו? וחיים אמר – שרים התקווה. ושרנו. והרב גורן תקע בשופר, והחיילים, פלוגה דתית מהצנחנים, נסחפו, ואז בא הצילום הידוע של הצנחנים הבוכים בכותל, מצויידים בטלית, בתפילין וכל השאר. בבת אחת הכל התפרץ אצלם. הרב גורן לא הסתפק בכך, וחיבק ונישק את בר-לב. אחר כך שאלתי אותו איך היתה נשיקה, והוא אמר – קיבלתי כבר טובות יותר בחיי, וניגב את הלחי במבוכה. אחרי 20 דקות הסתלקנו משם, אני חזרתי לבנייני האומה וחיים לבור. אחר כך הגיע משה דיין, ששמע על הכניסה לכותל. הוא בא עם רבין, ובא הצילום הידוע, וחיים כרגיל לא מופיע בו. הוא כבר היה והלך".

התמונה שמצייר נרקיס אופיינית לבר-לב בכל מהלכיו באותם ימים, ולמעשה בכל חייו הציבוריים. מעולם לא ייחס חשיבות ולו השולית ביותר להנצחת פועלו. מעולם לא נתן דעתו לשאלה כיצד נראים הדברים כלפי חוץ. הוא פעל על פי הנדרש ואת רגשותיו ומחשבותיו שמר לעצמו. התיאור שמסר כעבור 20 שנה נשמע מאולץ וניכר בו שהתיאורים אפופי ההוד וההדר, שרווחו במלחמה ההיא ולאחריה, זרים לו ונשמעים אפילו עילגים משהו:

"הלוחמים היו אחוזי הוד, כמוני, וההתרגשות היתה רבה. אבל היה צריך להמשיך ולהתארגן ולהיערך, ולהיות מוכנים להמשך. אחרי ההתרגשות הראשונה והסיור הראשון באל אקצה ועל הר הבית הוצאו הפקודות הדרושות והתברר שבינתיים כבר הגיעה החטיבה של אורי בן-איר לשיפולי המורדות המזרחיים של הרי יהודה, ובצפון ניתנה פקודה, באישור הממשלה כמובן, גם לחטיבה של משה בריל, ובקרב שריון מהיר ונמרץ נכבש המרחב שבין ג'נין לשכם.

"אחרי שהיה ברור שאנחנו ערוכים במזרח ירושלים ובעיר העתיקה כראוי, ושכוחות השריון מתחילים להתקרב לנהר הירדן, והצבא הירדני בנסיגה, חזרתי למטכ"ל, ומאותו רגע מה שעמד בראש סולם העדיפות היה לסיים את המערכה בסיני ובגדה המערבית מהר וטוב, ולהתחיל את המערכה בסוריה. אולם כאן נתקלנו בממשלה, שאף כי הרוב בה הבין את הבעיה של רמת הגולן ואת הסבל הרב שנגרם לישובי אצבע הגליל בעטיה של השליטה הסורית ברמה, התקשתה מאוד לקבל החלטה לפעול נגד סוריה. הנימוק העיקרי של שר הביטחון נגד המהלך הזה היה החשש מפני הרוסים. במועצת הביטחון התקיימו כבר ב-7 ביוני אחה"צ דיונים על הפסקת אש, ולמחרת קיבלה המועצה החלטה על הפסקת אש. מצרים וירדן נענו לקריאה, וסוריה הצטרפה גם היא בערב ה-8 בחודש ונתנה את הסכמתה. עתה חשש שר הביטחון שאם נתחיל עכשיו במערכה נגד הסורים, הרוסים לא יוכלו להבליג ועלולים להתערב במישרין. הממשלה כולה קיבלה את דעתו".

7 ביוני 1967, סגן הרמטכ"ל אלוף חיים בר-לב בכותל המערבי עם הצנחנים והרב שלמה גורן [צילום: ארכיון צה"ל]

7 ביוני 1967, סגן הרמטכ"ל אלוף חיים בר-לב [משמאל] בכותל המערבי עם הרב גורן והצנחנים [צילום: ארכיון צה"ל]

עד כאן הלשון היבשה, העובדתית, אך ידוע שלהחלטה על כיבוש רמת הגולן קדמו דיונים וחילוקי דעות קשים בממשלה, שלא רק שיקולים מדיניים מילאו בהם תפקיד. לתיאור התנגדותו של דיין לכיבוש הרמה, בחשש מהתערבות סובייטית, הוסיף בר-לב עוד פן: "רב אלוף במילואים יגאל ידין גוייס והיה מעין יועץ צבאי לראש הממשלה, והוא אמר לי בערב ה-7 בחודש שהסיבה האמיתית להתנגדות של שר הביטחון לפעולה נגד סוריה היא רצונו להראות מי הבוס. הוא לא היה מוכן שהממשלה כולה תחליט, אלא התעקש שההחלטה על כך תהיה שלו. מכל מקום, ביום רביעי וביום חמישי לא אישרה הממשלה פעולה נגד הסורים, והדבר השפיע לא רק על פיקוד הצפון, אלא גם במטה הכללי היה ברור שאם הסורים ייצאו נקיים מהמערכה, הם ימשיכו בשלהם וההישג בדרום ובמזרח לא ירגיע את הזירה".

אלוף הפיקוד, דדו אלעזר, התקשר כבר ביום שלישי ה-7 בחודש בצהריים אל סגן הרמטכ"ל בר-לב ופירט באוזניו את היערכות כוחותיו ואת הקשיים. זה יומיים היו ישובי הגליל העליון וחופי הכינרת נתונים להפגזות כבדות של הסורים. נסיונות של הסורים להפעיל כוחות רגלים נהדפו שוב ושוב. הסורים ריכזו כוחות מול משמר הירדן, באיזור בית המכס, וצה"ל החל להיערך להתקפת נגד. ואולם החזאים צפו שלמחרת היום יכסו את השמיים עננים שיקשו על פעולות חיל האוויר. "לכן אין לי חשק לתקוף מחר", אמר דדו לידידו, "אבל אם יש סכנה שמחר לא אקבל אישור לתקוף, אני תוקף היום, בנתונים הקיימים. אם אתה מבטיח לי ששמורה לי אופציה גם למחר אני דוחה את ההתקפה ב-24 שעות".

"אין שום בעיה", השיב בר-לב, "אם אתה רוצה מחר, תתקוף מחר, דבר לא ישתנה".

"תודה רבה", השיב דדו. ואולם כעבור שעות אחדות טילפן הרמטכ"ל רבין לאלעזר והודיע לו שאין אישור לתקוף את הסורים, אלא רק יעדים שעל הקו הירוק עצמו, כמו תל עזזיאת. על כך התפרץ דדו במה שנודע בכינוי "הדם הבוסני שלו" ובצעקות קבל על חוסר הטעם שבפקודה. רבין ניסה להרגיעו, ההכנות להתקפה הופסקו ודדו טס במסוק לתל-אביב. הוא פירט לפני הרמטכ"ל את הסתייגותו מהאיסור לעלות על הרמה, בנימוק שהכוח ייכתש בלא שתושג תמורה. רבין קיבל את דעתו והביא אותה לפני ראש הממשלה ושר הביטחון. אשכול הקשיב והבטיח לעשות כמיטב יכולתו, אך בישיבת הממשלה בערב שוב התקבלה החלטה שלא לתקוף בחזית הסורית. אפילו משלחת של ישובי הצפון שבאה להשפיע על אשכול לא הועילה.

בר-לב, שיצאו לו מוניטין של האלוף המעופף, דילג בין החזיתות ועקב מקרוב אחר המתרחש בכל אחת ואחת מהן. את יום חמישי, ה-8 בחודש, עשה בסיור בחזית הדרום, וגם שם נאלץ להתמודד עם מגבלות מדיניות שהטיל עליו שר הביטחון. דיין התנגד שהכוחות יגיעו עד תעלת סואץ, אך לא מצא טעם בבלימת התנופה של הכוחות.

סגן הרמטכ"ל בר-לב עם דן לנר. מימין: אל"מ אברשה טמיר שהיה במלחמת ששת הימים סגן מפקד אוגדה [צילום: ארכיון צה"ל]

סגן הרמטכ"ל בר-לב (שני מימין) על המפות עם דן לנר, רמ"ט פיקוד צפון. מימין: אל"מ אברשה טמיר שהיה במלחמת ששת הימים סגן מפקד אוגדה [צילום: ארכיון צה"ל]

בחברת אלוף הפיקוד, גביש, ביקר בר-לב אצל אוגדת טל שהיתה במגע עם האויב ממערב לביר גפגפה, "שם נוכחתי לדעת שהתנופה נעצרה, המצרים נסוגו מקדמת סיני וממרכזו והחזיקו עדיין את 20 הק"מ שלפני התעלה, בעיקר בכוחות שריון. היה ברור לי שאם כך תסתיים המלחמה בסיני זה לא יהיה הישג מלא, ולכן עמדתי על כך שפיקוד הדרום בכל הגזרות ימשיך ללחוץ ויגיע לתעלה ממש. וכך היה. בסופו של דבר הגיעו הכוחות עד תעלת סואץ, וכל סיני ושארם א-שייך היה בידינו. הצבא המצרי מוגר ונאלץ לעזוב את סיני, כשאלפים מחייליו נופלים בשבי. למחרת כבר לא יכלה מצרים להסתיר את גודל התבוסה", סיכם כר-לב את השתלשלות האירועים בחזית הדרום ואת חלקו בהם.

"אחרי הביקור בדרום והוצאת הפקודות הדרושות חזרתי למטה, והתברר שמצרים וירדן הסכימו להפסקת האש. המצב במצרים היה קשה. אחרי הדיווחים הלא מדוייקים הראשוניים על המלחמה, התבהרה אט אט התמונה האמיתית. עתה התחדדה אף יותר הבעיה הסורית. התגנב ללבנו החשש שאנחנו עלולים לסיים את המלחמה הזאת כשהסורים נשארים בלתי פגועים כמעט ברמת הגולן. הטלפונים של דדו היו תכופים מאוד, אבל הבעיה לא היתה בין המטכ"ל ובין פיקוד הצפון, אלא בהחלטת הממשלה. וכאמור, גם ביום ה' בערב, יום הלחימה הרביעי, לא שינתה הממשלה את עמדתה – הפסקת האש עם מרים וירדן, והסכמת סוריה להצטרף אליה הכריעו את הכף. אלא שלא רק בירדן גירדו האצבעות, גם בסוריה, כפי שברור לכל מי שעולה היום לרמת הגולן ומסתכל על עמק החולה המונח בכף ביד, חשבו שיש הזדמנות למחטף. באותה שעה עדיין לא היו הסורים מודעים למלוא המהלומה שחטפו המצרים. המכה האווירית שלנו על סוריה אומנם היתה אפקטיבית, אבל פחותה מאשר במצרים. מכל מקום, למרות שהסורים הודיעו על הסכמתם להפסקת האש הם לא קיימו אותה. וכל הלילה שבין יום חמישי, 8 בחודש, ליום שישי, 9 בחודש, התנהלו חילופי אש בין הסורים שעל רמת הגולן לכוחותינו בעמק החולה".

באותו יום חל מהפך בעמדת הממשלה. בישיבה שמעו השרים על המצב בחזיתות: "ביום שישי פסקו הקרבות לאורך החזית המצרית. המוני חיילים חצו את התעלה מערבה, בלי הטנקים, בלי כלי הרכב, ולפעמים גם בלי הנעליים, ולא היה אפשר עוד להסתיר את הכישלון. נאצר הגיע כנראה למסקנה שאין מנוס מלגלות לעם את גודל התבוסה, ובערב נשא נאום לאומה ברדיו ובטלוויזיה והודיע על התפטרותו. אבל במהרה התברר לנו שזה היה תרגיל מוצלח, משום שבצורה ספונטנית-מוארגנת קרא העם המצרי לנאצר לחזור בו מהתפטרותו, והוא נענה לפניית העם. גם בחזית הירדנית שככו הקרבות, וכוחות פיקוד המרכז נערכו לאורך הירדן ובתוך שטח הגדה, והצבא הירדני הובס ונסוג אל מעבר לירדן. בלילה שבין שישי לשבת התנהלו קרבות רק בחזית הסורית, ולפנות בוקר היה ברור שהכוחות יצליחו להבקיע את קו הביצורים הראשון, הצפוף והמוגן היטב. הסורים לא קיימו את הפסקת האש. כך קיבלה הממשלה את ההחלטה להמשיך כדי להגיע להישג של ממש".

אלוף בר-לב בחזית הדרום לצד ישראל טל ושייקה גביש. הקצינים מימין ומשמאל אינם מזוהים [תצלום מארכיון צה"ל]

אלוף בר-לב בחזית הדרום לצד ישראל טל [במרכז], מפקד אוגדה 84, ושייקה גביש אלוף פיקוד דרום. הקצינים מימין ומשמאל אינם מזוהים [תצלום מארכיון צה"ל]

מצויידים באישור המיוחל לתקוף את הרמה, נכנסו ההכנות להילוך גבוה: "עם אור ראשון פתחנו בהפצצה אווירית על הארטילריה הסורית שברמת הגולן, ואחד הטייסים שחזר מגיחה דיווח שהסורים נוטשים את המוצבים. הדיווח הגיע לדיין, הוא הרים טלפון ישירות לאלוף הפיקוד, דדו, ושאל אותו אם הוא מוכן לעלות על רמת הגולן. לכך בדיוק ציפה דדו. הוא היה כמו סוס מירוץ שמחזיקים אותו בכוח, ואמר – כן. אך דדו לא הסתפק בהוראה של דיין ומיהר לטלפן אליי. אני לא יודע היכן היה יצחק. הוא אמר לי – עכשיו שמעתי משר הביטחון אישור ללכת. אמרתי: יפה מאוד, אני רק רוצה לוודא שאין פה אי הבנה. שאלתי את דיין והוא אישר. כך ניתן האור הירוק לעלות על רמת הגולן".

גם כאן לפנינו דוגמה לאופן תפקודו של חיים בר-לב במלחמה. אלעזר קיבל פקודה מן הדרג המדיני, הוא שר הביטחון, אבל התעקש לקבל פקודה מתוך דרג הפיקוד בצה"ל, אך לא פנה אל הרמטכ"ל, אלא אל סגנו. גם בר-לב לא נדרש לאישור הרמטכ"ל, אלא של שר הביטחון, ומשזה ניתן העבירו לאלוף הפיקוד. ואילו יצחק רבין עודכן רק בדיעבד. "בשל מצבו הגופני הרעוע של הרמטכ"ל היה משקלו של סגן הרמטכ"ל גדול יותר", העיד בר-לב, תוך שהוא מקפיד להיזהר בכבודו של הממונה עליו. על כך נוספה גם אישיותו של שר הביטחון, "שבכלל לא שמר כל-כך על ההיררכיה. בעניינים רבים הוא פנה ישירות אליי, ואני תמיד עדכנתי את הרמטכ"ל על ההצעות והבקשות של דיין".

לימים התחרט משה דיין על האישור שנתן לעלות על הרמה, ואמר כי זו היתה אחת הטעויות הגדולות שלו, משום שלדעתו בימים ההם לא נשקף לישראל איום של ממש מסוריה. הוא אף הרחיק לכת והאשים את קיבוצי הצפון שחמדו את הקרקע הפוריה שברמה. לדבריו, הבין היטב את התמונה, אך נמנע מלעמוד על דעתו ולנצל את מעמדו הייחודי כשר ביטחון, ונכנע ללחצי חבריו. העדות הזאת נמסרה כעבור שנים רבות, בתנאי שתפורסם שנים ארוכות לאחר מותו של דיין. לא מעטים מפקפקים באמינותה, מה גם שאותם שעבדו במחיצתו של דיין בהיותו שר הביטחון מרבים לדבר על כשרונו לומר דבר והיפוכו ולהימנע מלעמוד על דעתו. גם בר-לב רחש לדיין הערכה מקצועית ואישית רבה, אך חסרונותיו אלה לא נעלמו מעיניו.

על מהלך הלחימה הקשה סיפר בר-לב: "בדיווחים שהגיעו אליי ביום שישי בבוקר התברר שקרב ההבקעה על קו המוצבים הראשון ברמה היה קשה ביותר, ההתקדמות היתה איטית יחסית. וברקע איימה עלינו הפסקת האש. במשך הלילה שבין שישי לשבת הצליחו כוחותינו להבקיע את קו המוצבים הראשון של הסורים, ולקראת שחר היה ברור שאפשר יהיה לעבור לשלב הפריצה.

ניצחון מוחץ בסיני. חיים בר-לב לוחץ ידיים עם האוגדונר אברהם יפה כשעמוס אטינגר מקול ישראל דוחף מקרופון. מימין אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש

ניצחון מוחץ בסיני. חיים בר-לב לוחץ יד לאוגדונר אברהם יפה. עמוס אטינגר מקול ישראל דוחף מיקרופון. מימין אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש [צילום מארכיון צה"ל]

"עם שחר עליתי לצפון, ומעט מאוחר יותר הצטרף גם אשכול, שהגיע למוצב הפיקוד בהר כנען. דדו סקר את המאמץ האדיר שהכוחות, ובייחוד חטיבת גולני, השקיעו בהבקעה וסוכם להמליץ ללחוץ ככל האפשר כדי להשתדל להגיע אל קונייטרה. אחרי זמן מה אשכול והפמליה שלו חזרו לתל-אביב, אני עצמי נשארתי בצפון ויחד עם דדו התקדמנו עם הכוחות ברמת הגולן. הצטרפנו לכוח של משה בריל, שלאחר השלמת כיבוש ג'נין חזר לחזית הצפון והיה נתון עתה בקרב קשה. עתה הגענו לשלב הפריצה האופייני לשריון. ההתנגדות כבר היתה מעטה יחסית. בקרבות ההבקעה עמדו הסורים בצורה יעילה ועקשנית עד שנשברו והחלו בנטישת עמדות ובנסיגה בלתי מסודרת.

"בדרך הגענו אל התלים של רמת הגולן, שאותם יכולנו לראות רק מהר כנען במשקפות חזקות במיוחד. עתה התגלו בגודלם הטבעי ובמלוא הדרם, אבל תשומת לבנו היתה נתונה פחות לנוף ולמאפיינים של רמת הגולן, על המישורים הגדולים והוואדיות העמוקות והתלים השולטים, ואנחנו התרכזנו בנתיב ההתקדמות לקונייטרה. הלחימה לא היתה מסודרת, רק פה ושם התנגדות של חייל או יחידה סורית, שמסיבות לא ברורות לא נטשו את העמדות, והצבא הסורי במלוא עוצמתו, כפי שהכרנו אותו וחשנו בו בשנים האחרונות, כבר לא היה קיים. המירוץ היחיד היה נגד הזמן. מהמטכ"ל הודיעו לנו שהפסקת האש תיכנס לתוקף סופי בשעה שש לפנות ערב, ולרשותנו עמדו עוד כשלוש שעות כדי להשלים את המלאכה. העברנו את הידיעה לכל הגייסות בתוספת הנחיה לנסות לדחוף קדימה ככל האפשר בשעות האחרונות האלה.

"דדו ואני התקדמנו לקונייטרה בזחל"ם הפיקוד של החטיבה, ובשעה שש לערך נכנסנו לעיר הנטושה שנראתה כעיר רפאים. ההרס בעיר לא היה גדול, כי לא הספקנו וגם לא היה צורך להפגיז אותה או להפציץ אותה. ההפגזות וההפצצות התרכזו במטרות הצבאיות, כמו סוללות ארטילריה וכו', והעיר עצמה נשארה כפי שהיתה, אבל נראתה כעיר נטושה וסימני החיים שהתנהלו עוד יום קודם ובאותו בוקר עדיין ניכרו בכל בית ובית. אני כבר התנסיתי במראות כאלה בבאר שבע במלחמת העצמאות ובאל עריש במבצע קדש, אבל ברמת הגולן הנטישה של התושבים היתה פתאומית יותר. אני מאמין שבבוקרו אותו יום עדיין סמכו תושבי קונייטרה על הצבא הסורי שיעצור אותנו, ואפילו כשהגיעו אליהם קולות המלחמה הם סמכו על הצבא. רק ברגע האחרון ברחו".

בתום סיור קצר בעיר והוצאת הפקודות הדרושות להיערכות הכוחות הזמינו בר-לב, יצחק חופי, ראש מחלקת מבצעים, ודוד אלעזר מסוק שיחזירם לפיקוד הצפון בהר כנען. בעודם ממתינים התפנו להתרגשות על הניצחון הגדול. ושוב, כמו בעיר העתיקה של ירושלים, מתקשה בר-לב לשחזר את שבלבו: "זו היתה התרגשות מהמעמד, ותחושה שסולק חשבון עם הסורים. חשבון ארוך וכבד. ההרגשה הזאת שלטה והאפילה על כל שאר ההתרחשויות והחששות, שמא המלחמה תסתיים בלי שצה"ל יעלה על רמת הגולן. גם המועקה שהיתה במהלך קרב ההבקעה הגבירה את השמחה וההישג שחשנו כולנו בסופו של הקרב".

קונייטרה, יוני 1967. כוח צה"ל על רכב שלל סורי

קונייטרה, יוני 1967. חיילי צה"ל על ג'יפ שלל סורי [ארכיון צה"ל]

הם יצאו לדרך וחגו מעל לתלים המאיימים שהטרידו את מנוחתם ומנוחת תושבי הצפון שנים רבות. אולם הם לא יכלו ליהנות מהמראות והשמחה: "כשקרבנו לנהר הירדן החל לפתע הטייס לפנות פניות פראיות ימינה ומשאלה ולצלול לגובה נמוך. ולשאלתי הוא הספיק לומר שמטוס מיג מנסה להתלבש עלינו. תוך כדי טלטולים, פניות חדות ונסיונות התחמקות בגובה צמרות העצים והעשב שבשדה, החלפנו דדו ואני מבטים בלי מילים. וכפי שקורה בהזדמנויות כאלה כל מה שאתה יכול לעשות הוא לקוות שניסיונות ההיחלצות וההתחמקות יצליחו. ואכן הם הצליחו. הטייס הצליח לחמוק ונחתנו בעין גב, שם התאסף סביבנו קהל גדול של חברי הקיבוץ, שבמשך השנים האחרונות היו תחת הלחץ של הסורים על רמת הגולן, והשמחה היתה אדירה וההרגשה של כולנו היתה שעשינו מלאכה נאמנה ושהחשבון עם הסורים נסגר".

בתום שעה ארוכה של חיבוקים ונשיקות ובכי של חברי המשק, שהתנפלו על השלושה ובייחוד על דדו שנחשב לידיד ותיק שלהם, שעבר איתם שעות קשות, דאג לעניינם והבטיח את סילוק האיום, יצאו השלושה לפיקוד, שם נפרד בר-לב מדדו וחזר למטכ"ל בתל-אביב – "בתחושה אדירה. כולנו הרגשנו כאילו נשארנו ללא פרנסה. זו היתה חושה של שביעות רצון על שעמדת במשימות ובאתגרים ויכולת להם, והתפרקות לאחר המתח ולחץ העבודה של הימים האחרונים. נראה היה כאילו האוויר יצא".

כאן מעיד בר-לב בלי משים על עצמו, על חרדתו הגדולה מפני התמכרות לרגשות ועל דרך ההתמודדות שלו עם נסיבות מביכות שכאלה. "במצבים כאלה", הסביר, "הכרח לקחת את העניינים בידיים, כי אחרת בקלות יכולים להתגלגל לשיחות נוסטלגיה ולאפס מעש, וכמובן שבמצב שצה"ל היה באותו יום עדיין היה צריך להקדיש מאמצים גדולים להיערך כראוי ולהגביר את הערנות משום שאומנם הצבאות הערביים הוכו מכה קשה, אבל עדיין נשאר להם כוח מסוים ואסור היה לתת לכוחות להרגיש שהמלחמה נגמרה ואפשר ללכת הביתה".

ממילא לא היה להם זמן לחגיגות. למחר זומנה ישיבת מטכ"ל בהשתתפות כל האלופים וראשי האגפים, לקביעת ההיערכות בחזיתות ופקודות ההתארגנות במצב החדש ובשטחים החדשים. גם הממשלה התכנסה ושמעה דיווח על הקרב ברמת הגולן, על יום הלחימה האחרון ועל כוונות צה"ל לתפוס את הקווים החדשים בכוחות ראויים ובצורה מהירה ויעילה.

[…] ימים ספורים לאחר שוך הקרבות, בעוד המוני ישראל מסיירים בשטחים החדשים, מתפעלים מהנופים וקונים מזכרות בשווקים, מצטלמים בכל אתר ומתרגלים במהירות מדהימה לממדיה החדשים של מלכות ישראל, החלו מציפים את הדוכנים אלבומים וספרים על הניצחון הגדול. תצלומים וכיתובים שבמרחק זמן מדהימים ומזעזעים בעוצמת הסחרור העולה מהם, היוהרה הלאומית והלאומנית, והסגידה למי שהביאו את הניצחון במו ידיהם. מפקדיו הבכירים של צה"ל הפכו בן לילה לכוכבים מעוררי הערצה, ומקצתם לפחות נהנו מאוד מן המעמד החדש. חוגי חברה שמחו לקשט אירועים חברתיים בבעלי דרגות, קירות מסעדות ובתי מלון קושטו בצילומי הגיבורים שהתארחו במקום, ולא תמיד שילמו את מלוא מחיר האירוח, ואחרי כל קצין בכיר נמשך שובל של עיתונאים, שהנציחו כל תנועה וכל מילה שלהם למען הדורות הבאים.

בהמולה הגדולה נבלעו כמה קולות שהצביעו על הסכנות שטומן בחובו המצב החדש, לא רק מעבר לגבול, אלא גם לחברה הישראלית פנימה. איש לא היה מוכן לשמוע נבואות זעם, כשהאיום הנורא על עצם הקיום אך עתה זה הוסר וסוף סוף אפשר לחגוג.

עיון מרוכז ודקדקני באלבומים ובגליונות החגיגיים של העיתונים מהימים ההם מעלה שדמותו של חיים בר-לב נעדרת מהם כמעט כליל. בגליון החגיגי של "במחנה", בטאון חיילי צבא הגנה לישראל, שיצא יומיים לאחר תום הקרבות, לא נזכר שמו של בר-לב ולו פעם אחת. רק יוסף בר-יוסף שנלווה לאלוף שייקה גביש, מזכיר דיווחים שמסר האלוף לסגן הרמטכ"ל, אך אינו מציין מה השיב בר-לב. ובעמוד 24 מופיע תצלום של הרמטכ"ל, סגנו וראש אג"מ. "האלוף המדלג" שהיה בכל מקום כל הזמן התאייד כמדומה ונעלם מהתיאורים הדרמטיים והמיליציים.

ידידיו של בר-לב זעמו על ההדחקה וקראו לו להצטרף לחגיגה ולגייס גם הוא לעזרתו עיתונאי חצר, אך הוא דחה אותם ברוגז. גם פניות של כתבים מקומיים וזרים לכתוב עליו נתקלו בסירוב. הוא לא הבין לשם מה זה נחוץ, והיה בטוח שמעשיו ידברו בעד עצמם. בר-לב היה שקוע בעבודה הקשה ולא התפנה לחגיגות.

—————————————————————————————————————————————————————————

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “בר-לב לא התפנה לחגיגות

  1. "…תצלומים וכיתובים שבמרחק זמן מדהימים ומזעזעים בעוצמת הסחרור העולה מהם, היוהרה הלאומית והלאומנית…"

    אפשר לקבל דוגמא ל"יוהרה לאומנית"?

      • אולי בעיניה התיישבות בארץ ישראל זו "יוהרה לאומנית" .
        בעיני רבים וטובים זו ציונות אמיתית .
        מרום גולן,אל רום,קשת,עין זיון ,אודם,רמת מגשימים ועוד .
        ההיסטוריה תשפוט !

  2. בתחילת הפוסט נכתב על רבין: "רה"מ אשכול האשים אותו שהוא גרר את ישראל למלחמה מיותרת וחורבן הבית קרוב". כדאי לתקן, ראה
    https://naamoush.wordpress.com/2015/01/23/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%A2%D7%93-%D7%A4%D7%9C%D7%93-%D7%9E%D7%A4%D7%A7%D7%93-%D7%90%D7%95%D7%92%D7%93%D7%94-36/#comment-1951
    ובסוף התגובה הקודמת שם, לפני שמישהו יחשוב שיש לך משהו נגד אשכול, שאתה חוזר ומייחס לו דברים שאמר בן גוריון, יריבו…

    יש לציין שהספר של גיא נדפס בשנת תשנ"ח 1998. להלן כמה הערות למועתק ממנו:

    בשם נרקיס: "והרב גורן תקע בשופר, והחיילים, פלוגה דתית מהצנחנים, נסחפו". – – – איזו "פלוגה דתית מהצנחנים"? אם כבר נסחפים, אולי לספר על "פלוגה חרדית מהצנחנים"…

    "למחרת כבר לא יכלה מצרים את גודל התבוסה" – – – חסרה מילה, כנראה "להסתיר" (כמופיע בהמשך: "ולא היה אפשר עוד להסתיר את הכישלון").

    לנכתב בתגובה למעלה על "ימים ספורים לאחר שוך הקרבות … החלו מציפים את הדוכנים אלבומים וספרים על הניצחון הגדול. תצלומים וכיתובים שבמרחק זמן מדהימים ומזעזעים בעוצמת הסחרור העולה מהם, היוהרה הלאומית והלאומנית, והסגידה למי שהביאו את הניצחון במו ידיהם", שהכוונה "בין היתר לתחילת מפעל ההתנחלויות": העובדה היא שה'התנחלות' הראשונה – כינוי המיוחד בפי קבוצה מסויימת רק לישוב יהודי המוקם ברחבי יש"ע – הייתה רק ב27 לספטמבר (הקמת כפר עציון). אמנם כבר ב14 ליולי הוקם הישוב 'מרום גולן', אך הוא הרי לא בגדר 'התנחלות', חלילה, אלא קיבוץ קדוש של התק"ם…

  3. בר לב היה מדבר לאט אבל חושב מהר, קידם בתקופתו את חיל שריון בצעדי ענק, איש טוב ונוח לבריות, הציל את צה"ל מבושות מול המצרים במלחמת כיפור
    חבל ששמו נקשר עם קו הביצורים שקבלנים עשו הון תועפות מחשבון קופת המדינה והקו נשבר טוטאלי תוך כמה שעות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s