גאוות יחידה של המסייעת

סיור ברמת הגולן עם הפלוגה המסייעת של גדוד 12 – בעקבות מורשת הקרב שלה ובעקבות נקודות ציון בפעילותו של אלי כהן בסוריה * לוחמי פלוגה ג' בתל פאחר: גם אנחנו הקזנו כאן דם 

נלחמו בתל פאחר. אנשי הפלוגה המסייעת ופלוגות ג'-ד' בתל פאחר. עומדים, מימין: פנחס אקרמן, ברוך וייס, דוד אלשיך, דוד מוסקוביץ', חזי זילברמן, מאיר אביב, אלי אסיסקוביץ', רפאל אלקריף. יושבים מימין: חנניה בולחובר, משה בן עטיה, דני חוכמה, אמנון נמט

לפני כשנה וחצי היה אמנון נמט, בעברו לוחם בפלוגה המסייעת בגדוד 12 בזמן מלחמת ששת הימים, בביקור בטורונטו. שם נודע לו על כנס תל פאחר שעמד להתקיים בספטמבר 2014. בלי לחשוב יותר מדי הוא קיצר את שהותו וחזר לארץ כדי להיות בכנס. במטוס הוא פגש באחותו של אלימלך הרטמן ז"ל, המתגוררת בקנדה. הרטמן מגדוד 12 נהרג בזמן איגוף אחד הזחל"מים שעלו על היעד.

בכנס בתל פאחר פגש נמט בדוד אלשיך, חברו לפלוגה המסייעת, התפתחה שיחה שנמשכה למחרת בפגישה במסעדה בראשל"צ, שם הציע נמט לאתר את החבר'ה למפגש. בעזרת חברם חיים כץ, בעל משרד חקירות, הם איתרו עד כה 40 איש. נמט ואלשיך החלו לארגן מפגשים של החבר'ה מהמסייעת מהשנים 1966 וצפונה. תיעוד של אחד המפגשים שהתקיים בנובמבר 2015 בראשל"צ התפרסם כאן [לחצו כאן לקריאה].

בינתיים, המפגשים הללו עלו הילוך. בשבת חמימה ביותר של אביב 2016 הם ארגנו טיול של החבר'ה לגולן. לשם כך גייסו את חברם לפלוגה, אלי אסיסקוביץ' (סיסקו), המשמש מדריך טיולים המתמחה בין היתר בסיורים בעקבות אלי כהן, והפיקו מסע משולב שהתחקה אחרי נקודות ציון של פעילות המרגל הישראלי וביקוריו ברחבי הרמה הסורית, עם מורשת הפלוגה המסייעת ובכלל זה קרב תל פאחר.

45 איש שכללו את הלוחמים ובני משפחותיהם, נשים, ילדים ונכדים, התקבצו מפה ומשם ועלו על האוטובוס של אסי. מלבד נמט, אלשיך ואסיסקוביץ' הגיעו גם רפי אלקריף, דוד מוסקוביץ', חזי זילברמן, מאיר אביב (אבוטבול), ברוך וייס, טוביה בחור, משה בן עטיה, לוריאן נוחמוביץ', ברוך קהת, דני חוכמה ואהרון כהן. היו גם הפקידות הפלוגתית יפה נוה וחנה אלוני, וקצינת ת"ש בשמת בן שחר.

אורח מיוחד: חנניה בולחובר, שהוא בן מחזור גיוס של נמט ואלשיך ושבקרב תל פאחר היה מ"מ בפלוגה ג'. אורחות מיוחדות: רחל שטרן, אחותו של משה דרימר ז"ל מהפלוגה המסייעת שנהרג בזחל"ם בדרך אל תל פאחר, ולנה הולנד, אחותו של תדי רוטנברג שנהרג ברמה ב-1968 בעלותו על מוקש.

סיסקו, שהוא חבר בעמותה להנחלת מורשת אלי כהן, סיפר שברחבי הגולן נמצאות שמונה תחנות המנציחות מקומות שבהם הסתובב כהן שנפגש עם קצינים בכירים בצבא הסורי ושאב מהם מידע שאותן העביר לישראל. התחנות הן פסלים של אלי כהן או צורות אחרות המסמלות את פעילותו של המרגל באותו מקום.

נקודות הציון של המורשת נמצאות בין היתר באל חמה [חמת גדר] – מלון הקצינים הסורים ששם בילה כהן כמה ימים באוקטובר 1962, ובהמשך תאופיק, פיק ומתחת לתל אביטל תחת השם "מחכים לאלי", שבו נראית אלמנתו נדיה כהן עם הפנים לכיוון דמשק בציפייה להחזרת עצמות בעלה.

נקודת דרך נוספת היא מתחת לבניין מיפקדת החזית הסורית ליד קונייטרה הישנה וההרוסה, שם ביקר כהן, שנחשף לבסוף ע"י הסורים ב-1965 והוצא להורג בתלייה. בבניין זה התמקמה לאחר מלחמת ששת הימים מיפקדת חטיבת גולני.

פסל "מחכים לאלי" של האלמנה נדיה וילדיה, מערבית לקונייטרה

בדרך לאל חמה חלפנו על פני האנדרטה החדשה שהוקמה לא מזמן לזכרם של שבעה לוחמי משמר הגבול, שנהרגו ב-1951 ממארב סורי כשהיו בדרכם לסיור במובלעת הישראלית באל חמה. לאחר אותה תקרית ויתרה ישראל על אל חמה והסורים השתלטו עליה. בששת הימים היא נכבשה ע"י ישראל.

האנדרטה לשבעה בדרך לאל חמה

סיסקו מסביר על אנדרטת לוחמי מג"ב שנהרגו במארב סורי באל חמה

נקודת הציון המשותפת לאלי כהן ולפלוגה המסייעת הוא בעיקר בניין הקצינים הסורים בכפר הסורי לשעבר – פיק [כיום קיבוץ אפיק], שבו ביקר אלי כהן מספר פעמים. לאחר מלחמת ששת הימים הפך המבנה למשכנם של אנשי הפלוגה המסייעת מגדוד 12 שתפקידם היה פטרולים ופתיחת צירים בגזרת דרום הרמה.

סיסקו הפליג בשבחי פעילותו של אלי כהן ובמידע הרב והחשוב שהזרים על המוצבים הסורים ועל הכוחות שאיישו אותו. מאיר אבוטבול לא התאפק והעיר בציניות: "הוא העביר מידע טוב על כולם, חוץ מתל פאחר"…

החבר'ה מילאו את המבנה עם המרפסת הנפלאה הצופה מערבה, שממנה נראה תל סוסיתא, הם עברו בין החדרים ונזכרו איפה היו המזרונים ואיפה היה המטבח, וכל מיני צ'יזבטים שרק מי שאכלו ביחד מהקרטונים של מנות הקרב יודעים לספר.

השלט על אלי כהן במבנה הקצינים הסורים בפיק

מועדון הקצינים הסורים בפיק, מבט מבפנים אל המרפסת מערבה

הנוף מערבה אל גבעת הסוסיתא ממרפסת בניין הקצינים הסורים בפיק

מעלים זכרונות בפיק. מימין: בולחובר, חוכמה, בן עטיה, סיסקו ואלקריף

האזכרה לתדי רוטנברג שעלה על מוקש ליד פיק

את הסיור ליוו שתי הנצחות לזכר חברים שנפלו. הראשונה לתדי (תאודור) רוטנברג, שנהרג במהלך פעילות לפתיחת ציר לאחר שהזחל"ם שלו עלה על מוקש. התקרית אירעה ביום שלישי ה-20 באוגוסט 1968 סמוך לפיק, בכניסה לכביש המוביל כיום לקיבוץ מיצר בדרום-מזרח רמת הגולן. בדרך הזו פעלו החבר'ה מהמסייעת מדי יום לפתיחת ציר מפיק עד אל חמה, מרחק של כ-17 ק"מ.

באותו יום בבוקר הם חזרו מפתיחת ציר ואז קיבלו פקודה לחזור לשטח עבור משאית ירקות. החבר'ה היו עייפים, ובמקום ללכת ברגל עם הדקר ישבו בזחל"ם ונסעו. הם לא הבחינו במוקש מסוג "מארק 7" שהונח כנראה לילה קודם לכן. תדי, שהיה חבלן וישב בדופן ימין, נהרג במקום. חברו לוריאן נוחמוביץ' שישב ממולו נפצע קשה. מוקש נוסף התגלה במרחק של כ-100 מטר.

הפלוגה המסייעת בפתיחת ציר ב-1968 באיזור דרום הרמה [מאלבומו של דני חוכמה]

לוריאן נוחמוביץ' שנפצע קשה בתקרית ב-1968

סביב האנדרטה, הבנויה משרידי הזחל"ם שנפגע, התקבצו החברים ביחד עם לנה, אחותו של תדי, והניחו זר פרחים עם הכיתוב "מתגעגעים". נוחמוביץ' הקריא יזכור וסיסקו אמר קדיש.

נוחמוביץ' סיפר: "היינו בזחל"ם רק שנינו והנהג שמחי. נסענו ולא ראינו את המוקש, והרכב עלה עליו. אני זוכר שהתעופפתי באוויר. נפצעתי בעיניים וברגליים. לא ראיתי כלום. אחרי שהתאוששתי טיפה, זחלתי לתדי ומיששתי אותו ומה שהרגשתי זה שאני ממשש פצע. אחרי זה התעלפתי וכשהתעוררתי הייתי בקומנדקר. ביקשתי מהחובש (טננבוים) סיגריה והוא נתן לי. בפעם הבאה שהתעוררתי הייתי בבית החולים. זה היה מוקש שחוליית חבלנים הניחה באותו לילה".

האחות לנה, שהיתה אז בת 15, סיפרה לנוכחים: "תדי ידע שהוא הולך למות. הוא היה בחופשה רגילה שבוע בבית וכשהוא חזר לפה זה היה יום שני. אני זוכרת את המעמד שהוא נפרד מאיתנו ומתחבק עם אמא שלי ואומר לה – פעם ראשונה שאני מרגיש שאני לא רוצה לחזור, אני מרגיש שיקרה לי משהו. אמא שלי ניחמה אותו – הכל בסדר הכל בסדר. באותו לילה שלפני זה היו לי סיוטים בלילה, היתה איזו מודעות פנימית מאוד חזקה שהולך לקרות משהו, ובאמת למחרת הוא נהרג. חברים שלו שבאו אלינו אמרו שביום שישי קודם לכן, כשהיו ביחד במסיבה, הוא אמר להם – בקרוב אתם תהיו בקבר שלי. כנראה שבמוות טראגי אנשים יודעים שהם הולכים למות והם אומרים את זה".

לנה, אחותו של תדי, ליד אמנון נמט במהלך האזכרה לתדי

החברים ליד האנדרטה של תדי רוטנברג

המארגן אמנון נמט סיכם את האזכרה: "זו המצווה הכי גדולה שלנו שבאנו לכאן לבכות ביחד. מבחינתי הריגוש הכי גדול זה שכולנו כאן ביחד סביב המצבה הזו, גם מי שלא פה – מבחינתי הוא פה".

החבר'ה בתל פאחר: תובעים את עלבונה של פלוגה ג' במור"ק

לפלוגה המסייעת חלק נכבד בכיבוש תל פאחר. שלושה מלוחמיה נהרגו בקרב על המוצב העיקש: משה דרימר, יוסף ברוך ואברהם ברוך צוקרמן. דרימר שנהרג בדרך אל היעד קיבל לאחר מותו את עיטור הגבורה. ישראל הוברמן שניסה לחלץ אותו ונפצע קשה זכה לעיטור העוז. צוקרמן קיבל את אות המופת. שני חבר'ה מהמסייעת היו בכוח קרינסקי, אחד משני הכוחות הראשונים שעלו חזיתית ולחמו ביעד הצפוני: מוטי שקרוקה שנפצע קשה ומשה ביבר שנפצע קל. מלבד זאת, הזחל"ם של מ"מ המיוחדת, עזרא סלע, היה הראשון לבצע את האיגוף ולהגיע ליעד הדרומי מכיוון מזרח. והיו עוד.

חלק מאנשי המסייעת אחרי מלחמת ששת הימים היו בקרב תל פאחר בפלוגות ג' ו-ד' בגדוד 12. פלוגה ד' היתה הפלוגה של הטירונים, ולכן חוץ מסיפורים על פינוי נפגעים בסיום הקרב אין להם חלק במהלך הקרב. לפלוגה ג' יש חלק נכבד וראוי במור"ק, אולם אנשיה טוענים לקיפוח באזכור פועלם.

דוד מוסקוביץ' אמר: "תגידו מה שאתם רוצים, ג' הקיזה פה דם, אבל לפלוגה א' היו לה יחסי ציבור טובים והם לקחו את רוב ההילה. תשבי ז"ל [מ"פ ג'] נפטר פה והיו עוד. במקום שתאדירו גם את הפלוגה שלנו, אתם כל הזמן אומרים פלוגה א'. שיהיה להם לבריאות. הבעיה שאצלנו לא היה מי שינהל את העניינים ונשארנו כאילו שבקרב הזה לחמו רק פלוגה א' ו-ב', ופלוגה ג' כאילו לא היתה קיימת בכלל".

רפי אלקריף ממשיך: "פלוגה ג' נלחמה כאן ועוד איך. הרבה לא מספרים על האיגוף של הזחל"מים שגרמה להכרעה של המוצב. אנחנו עלינו ונשפכנו לתעלות ביעד הדרומי. היינו כאן עם בן בסט וסמריה, וחנניה וג'מיל, ורפפורט ושמואל טל והדר דוראון, וכל מיני אנשים שהיו כאן ולחמו, כולם מפלוגה ג'".

החובש מאיר אביב [אבוטבול]: "וביליבוק ירה בזוקה על הבית הזה" [מצביע על מבנה האבן ביעד הצפוני].

אנחנו מעירים שזה היה יהושע ישי מפלוגה א', אבל אביב מתעקש: "זה היה ביליבוק וז'אן קלוד [מפלוגה ג'], וג'מיל הביא את הפצצות".

החבר'ה מהמסייעת באנדרטה בתל פאחר

חנניה בולחובר היה מ"מ בפלוגה ג'. מלבדו הוא זוכר שמ"מ נוסף היה שלמה ברגר ומי היה השלישי הוא מתקשה לזכור: "אולי זה היה אחיקם או שזה היה ברק". על מהלך הקרב הוא מספר: "למטה פגשתי את שוורץ [סמ"פ ג'], שאמר – המג"ד נהרג, המ"פ נהרג. הייתי עם שוורץ בזחל. ושוורץ אמר לי תעלה את החיילים ותעמדו בכפל הזה. שם [מאחורי גבעה מתחת ליעד] הורדתי אותם מהזחל"מים ושם אחרי זה חלק מהם עלה בזחל"מים של הפלוגות האחרות לקטע הדרומי, ובהם אני. אחרי שנפצעתי הפגיזו אותנו בדרומי, אולי מעין פית, אנחנו לא יודעים מאיפה".

מאיר אביב: "אני הייתי עם תשבי בחוד [של פלוגה ג' בתנועה אל היעד], והוא אמר לי – רוץ, תגיד לכולם לרדת מהזחל"מים. רצתי, נפגשתי שם עם החבר'ה, אמרו לי הסמג"ד פצוע. שכבתי מעליו לחבוש אותו, לא ידעתי איך לחבוש אותו כי היה לו כדור שנכנס מכאן [בצוואר] ויצא משם ופחדתי לחנוק אותו. לידו שכב איש מילואים, גם הוא פצוע. אחרי שטיפלתי בהם עליתי על זחל"ם אחד, הם היו עמוסים ואמרו לי – רד, אין מקום. אז נתליתי מחוץ לזחל"ם בצד של הנהג כשהגוף שלי כלפי תל עזזיאת אבל מוגן מירי מתל פאחר, וככה עשיתי את כל האיגוף עד לכניסה לדרומי".

אביב מדגים איך נתלה על הזחל"ם.

החובש מפלוגה ג' מאיר אבוטבול: כך נסעתי חלק מהדרך בזחל"ם באיגוף אל היעד הדרומי של תל פאחר

אביב: "אחרי שהורידו אותי מהזחל"ם, הברירה היחידה להגיע למעלה היתה להיתלות חיצונית איפה שהיה הג'ריקן, שם נתפסתי וככה עשיתי את האיגוף. ואז היה קטע שבו הזחל"ם שלפנינו נעצר וקראו לי. שם היה הרטמן שקיבל פגיעה בראש. עצרו, קפצתי, עליתי על הזחל"ם ההוא שבו היה ההרוג הרטמן, ניסיתי לטפל בו וככה הגענו לדרומי, שם קיבלנו נ"ט, הנהג נפצע ועוד אחד, חבשתי אותו ונשפכנו החוצה".

סיסקו: "אצלנו בזחל"ם צוקרמן קיבל כדור בראש".

אביב: "אחרי שטיפלתי בנהג רצתי. לא ידעתי לאן אני רץ, רצתי ונפלתי לתוך תעלה, היו שם חבר'ה שלנו ששכבו מתחת למחפה ראש ולא ידעו מה לעשות. אני זוכר משם את מאיר כהן, בחור ממושקף. בכל אופן, משם אני שומע צעקות 'חובש חובש חובש', רצתי לאיזור הזה לאתר את הבחור הפצוע, היה שם מישהו עם רגל מרוסקת, חבשתי אותו, ואז הגעתי לזחל"ם שהיה בו שרלין [מ"מ מפלוגה א'] עם מוח בחוץ, חבשתי אותו ורצתי לשוחה. רציתי לקום לטפל בעוד פצועים, אבל תפסו אותי ברגל ולא נתנו לי ללכת. אמרו לי – אל תלך, יורים עלינו. ואני זוכר שהיה שם את שמיל [סמ"פ ב'] שהיה פצוע בכתף".

סיסקו [בציניות]: "יש מקום שבו שמיל לא נפצע?".

"סיסקו" מצביע על המקום שהוא זוכר ששם נהרג יוסי קילמן [מפלוגה א']. "זוכר שקילמן נפצע ביד [בדרך אל היעד] והתעקש להמשיך הלאה. היו להם [לסורים] פה עמודי חש"ן כאלה לאורך כל הדרך, והיה פה תותח כזה שהיה מכוון אל הדרך. מי שעבר חטף. אז נתנו הוראה לקפוץ מהזחל"מים וקפצנו. קודם שהגענו הנה, שכבנו מאחורי גבעה למרגלות תל פאחר ואחר כך חלק מאיתנו עלו למוצב בזחל"מים של הסמ"פים".

בשבילי תל פאחר

דוד אלשיך: "היה עוד נגמ"ש אחד שאורי גרונר היה המ"מ שלו [מפלוגה ב']. הוא היה הזחל"ם השלישי מבין שלושת הזחל"מים, וגם הוא הגיע לדרומי".

רפי אלקריף: "אנחנו הגענו לשער של הדרומי, כנראה שהייתי בזחל"ם של שוורץ. זוכר שגדי שרלין היה איתנו. נשפכנו לתעלות ומשם טיהרנו עוד שעה שלמה, עד שש ומשהו, כשהתחיל להחשיך. ואז לקראת הסוף כשראינו את המפקד ההוא מבא"ח הרוג בכניסה למוצב הצפוני [רס"ן גולדה], ראיתי את חנניה [בולחובר] עומד בין שני המוצבים פצוע בכתף, ראיתי את שמיל חבוש וכאן הכל נגמר. כל אחד מחבק את השני, מחפש מי חי וההתרגשות גדולה".

הם זוכרים את חברם מהמחלקה המיוחדת, ברוך יוסף, שנהרג בדרומי מצרור תוך כדי קפיצה מהזחל. בחור ענק, הם מתארים אותו, 1.90 גובה, מאוד נחמד. "תמיד היה בתור יתד בתחרות משיכת חבל".

אלקריף: "בקיצור, לחמנו פה לפחות שעה או שעה וחצי עד שנגמר הקרב והסיירת הגיעו. הסורים לא נכנעו, ורק בסביבות שש וחצי הקרב נגמר".

הסיור בתל הסתיים בצילום משותף, בטקס יזכור והנחת זר לזכרם של החללים.

צפו בסרטון קצר של לוחמי המסייעת ופלוגות ג', ד' בסיור בתל פאחר אפריל 2016: