למה לא זרקו עשן?

פלוגה ד' הטירונית מגדוד 12 הגיעה לתל פאחר רק אחרי סיום הקרב, בתום שלוש שעות של הליכה מגבעת האם * המ"פ דוד נובלמן לא זוכר משם הרבה, אבל מדבר בעיקר על הביקורת שהיתה לקציני הגדוד על ניהול הקרב ("המג"ד לא ידע לנווט, המח"ט לא עשה את עבודתו") ובמיוחד על היעדר מיסוך עשן לכוחות שנכנסו לשטח השמדה * ואיך הגיב על כך הקש"א משה הראל? 

ברוכים הבאים לשטח השמדה. הדרך העולה אל תל פאחר מתוואי ההטיה

דוד נובלמן היה המ"פ המתוסכל ביותר בגדוד 12 עם פרוץ מלחמת ששת הימים. כל הגדוד עשוי לצאת לקרב בכל רגע, ורק הוא יישאר תקוע עם פלוגה של טירונים, עוד לא חצי שנה בצבא. ייעודה של הפלוגה שלו היה לשמש כוח עתודה, ושום קצין לוחם לא רוצה לחכות לניסים ונפלאות כדי להבטיח את מקומו במלחמה. נובלמן דאג להגדיל את סיכוייו: הוא יצר מחלקה שהורכב מסגל הפלוגה, סמלים ומ"כים, וחיכה לבאות.

אלא שבסופו של דבר הוא לא הוזעק בשום שלב לתל פאחר לעזרת עמיתיו מגדוד 12. המח"ט העדיף לשלוח את פלוגת הסיור כעתודה. פלוגה ד' לא נלחמה בסופו של דבר. היא נקראה לעת ערב להגיע למוצב הכבוש, לבצע בו סריקה יסודית של התעלות ולפנות את הרוגי האויב.

נובלמן, יליד חולון, התגייס ב-1962. בגלל שהיה בן יחיד הגיע לבה"ד 4. משם הלך לקורס קצינים, היה מיועד להישאר להדרכה בבה"ד 1 – "אבל אז ורדי [שבקרב תל פאחר היה מ"פ א'] שהיה צנחן שהביאו אותו לגולני, הוא ואני עשינו החלפות. הוא נשאר בבה"ד 1 ומאוחר יותר הגיע לגולני, ואני הגעתי לגולני. תחילה הייתי מ"מ בגדוד 12, אחר כך מ"מ המיוחדת (עברתי קורס קציני חבלה וקורס מרגמות), לאחר מכן הייתי קמב"צ של הגדוד ואחרי זה קיבלתי את פלוגה ד'.

תקופת ההמתנה תפסה את פלוגה ד' כמעט בסיום האימונים בשטח 9 (ליד עראבה ודיר חנא). נובלמן מספר: "זירזו לנו את האימונים על מנת שנהיה יותר כשירים. ביום הראשון של המלחמה היינו במחנה שרגא, שם עלינו על אוטובוסים של אגד ונסענו איתם לכבוש את ג'נין בדרכים בלתי אפשריות לאוטובוסים. לא עשינו שם שום דבר, אבל לקחנו משם משאיות ירדניות של 3.9 טון, משאית אחת כזו הפכה פרטית שלי, כך שהפלוגה היתה עכשיו יותר מנויידת".

"עם תחילת המלחמה הפלוגה שלי פוצלה לשני כוחות. כל הסמלים והמ"כים, וכל החיילים שמיועדים לקורס מ"כים, עשינו מהם מחלקה מיוחדת שתהיה זמינה אם נצטרך להילחם. עשיתי את התרגיל הזה באישור של המיפקדה הגדודית, מתוך ידיעה שאם אצליח להילחם זה לא יהיה עם כל הדרדסים שנשארו מאחורה, אלא עם החבר'ה הכי טובים שהיו בגודל של כ-40 איש, כמעט פלוגה במושגים של אז. פלוגה ד' כולה היתה פלוגה ענקית, 120 חיילים. למחלקה המיוחדת הזו היה מספיק רכב להתנייד מהשלל הירדני שהיה, והיתר הלכו ברגל. זו היתה תופעה של כמעט כל הקצינים בסביבה שלי. כולם רצו לעבוד, במיוחד בסוף המלחמה, כדי שהיא לא תברח, במיוחד כשבג'נין לא עשינו כלום. ישבנו מתוסכלים לרגלי הרמה ושמענו שכובשים את ירושלים. אז די שמחנו להילחם.

"התחילה המלחמה, אנחנו שמענו על כיבוש ירושלים ובשלב הזה גדוד 51 התאמן בצורה מסודרת על מודלים קצת דומים לתל עזזיאת. גדוד 51 היה מאומן ויחסית ממוקד, בעוד שאנחנו שהיינו מיועדים לתל פאחר לא עשינו איזה אימון מיוחד על מודל של התל. הראו לנו קצת על תצ"אות איך זה נראה".

מה היית אמור לעשות בתור מ"פ טירונים? נובלמן: "אני זוכר קבוצת פקודות שהזיזו אותנו אחורה ואמרו לנו אתם תהיו מחלקה מיוחדת, ורק אם יצטרכו אתכם נקרא לכם. ישבנו באיזור צומת גומא [דרומית לקרית שמונה] וחיכינו. ב-9 ביוני [יום הקרב על תל פאחר] התחלנו לנסוע באוטובוסים לכיוון גבעת האם. בדרך הפגיזו אותנו בצורה אקראית. גם יתר הפלוגה זזה, אבל היא השתתפה בכל מיני העמסות של תחמושת. הקבוצה היותר קטנה, המחלקה המוגברת, ישבנו בגבעת האם בשלב של תחילת הלחימה, ראינו את הבלגן ואת ההפגזות, שמענו בקשר את התקדמויות הכוחות, אחר כך שמענו שנפגעים מפקדים".

על הסתבכות קרב תל פאחר הוא מספר: "כוחות התקדמו מתוך כוונה להיכנס לתל לא לאורך הדרך הזאת [דרך ההטיה], אלא לבוא מאחור כמו שעשתה אחר כך הסיירת עם הסמח"ט [מדרך הנפט]. הסיבה שזה קרה היא מאוד פשוטה: מג"ד 12 לא ידע לנווט. לצערי הרב, אפילו שהלכנו פעם בדרך לאילת, הוא לא ידע לנווט ונתן לי או למ"פים אחרים להוביל. גם בתל פאחר הוא נתן למ"פ לנווט [שלמה סגל]. ברגע שהוא נפגע [המג"ד], הגדוד המשיך ללכת קדימה ונכנס לשטח הריגה מתחת לתל פאחר. יש בעיה עם מה שאני מספר כי אני לא בטוח שסיפרו את זה, אבל זה ברור לחלוטין: מה עשו בשטח ההריגה המטורף הזה מתחת לתל, שאין שום מקום להידחף אליו, אלא אם כן אתה רוצה למות. ועד שהמח"ט [יונה אפרת] לא מת שנים אחר כך, אנחנו מאיזושהי סיבה העדפנו לא לדבר על הסיפור הזה".

מי זה אנחנו? "כל המ"פים שידעו שהיתה שם תקלה לא קטנה, למוסא ולמח"ט עצמו. ולמה המח"ט? כי אחרי שהגדוד נכנס לשטח הריגה והמח"ט ידע על זה, מה הוא עשה? כלום. הדבר המינימלי שהיה צריך לעשות זה לירות פצצות עשן על התל. היתה סוללה של ארטילריה שכפופה לחטיבה, הוא יכל איתה לזרוק עשן. קצת עשן היה משנה את העסק. כי אם באים לתל מלפנים זה המקום האידיאלי שיהרגו אותך, והגדוד כמה שהיו שם אמיצים בצורה לא סבירה, כל מי שמרים את הראש חוטף כדור. במקרה כזה בגולני המפקדים רצים קדימה. ורדי הלך מצד ימין, כמעט כמו בתוכנית המקןרית, אלא עלה איפה שהיה ידוע שיש דרך עם שדה מוקשים. ורדי באומץ לב לא רגיל עלה, ומי שנסחב איתו לפי התוצאה זה מפקדים. כי כשהגיעו לגבעונת הזו בתוך התל [הקטע הדרומי] היה להם עוזים, ולמי היה עוזים? למפקדים. ועוזי לא מגיע לחלק השני של התל [לצפוני]. אז החיילים הפשוטים ירו או שהשתמשו בכלים מקומיים שמצאו. בקיצור, לא הכוח העיקרי של הגדוד הגיע לשם, אלא הגיעו בשלב הראשון במיוחד מפקדים עם עוזים. כשראו שהם לא יכולים להתקדם, הם היו צריכים סיוע ועשן. ואז זחל"מים בודדים התחילו לרוץ מסביב עם עזרא ועם שוורץ ועם שמיל, אנשים אמיצים מאוד. כל אחד לקח זחל"ם ונסעו לקחת את התל".

מה קורה איתך באותו שלב? "אני ישבתי שם ליד החפ"ק ושמעתי הכל בקשר. בשלב מסוים רציתי להתקדם והמח"ט עצר אותי. הוא הבין שקורה משהו, עצר אותי בגבעת האם ואמר תחכה כאן".

פלוגה ד' מתוך יומן הקשר: שלוש שעות מגבעת האם לתל פאחר

לנובלמן לא זכור לוח זמנים, אבל הוא כן זוכר שהגיע לתל כשעוד היו דמדומים וכי ביצע סריקה של המוצב באור. "קיבלתי פקודה להתקדם. אמרו לי התל כבוש, צריך לנקות אותו, לגמור לטהר אותו, כי הוא לא מטוהר כמו שצריך ויש לנו הרבה נפגעים".

איך אתם מנויידים? הרי אוטובוסים לא יכולים לנסוע שם. "אני משום מה זוכר שהיו לי שלושה זחל"מים, אבל אולי זה היה רק למחרת. אז ייתכן שהלכנו ברגל".

עיון ביומן הקשר החטיבתי חושף סאגה מתישה מרגע שפלוגה ד' קיבלה פקודה לנוע מגבעת האם ולהגיע לתל פאחר. ייתכן שמדובר רק בפלוגת הטירונים שנשארה מאחור, בעוד שנובלמן הגיע קודם לכן לתל עם מחלקת הסגל שלו. אבל ייתכן מאוד שמדובר בפלוגה כולה שנעה ביחד.

להלן השתלשלות העניינים על-פי יומן הקשר:

בשעה 18:28 [שש דקות אחרי ההודעה על סיום הקרב בתל פאחר] שאל קצין אג"מ ברוך גורודיש את הסמח"ט משה גת: "כל 3 (גדוד 13) בדרך, נמצאת ד' של 2 ( גדוד 12), האם גם אותה לשלוח?". בשעה 19:00 (לא נכתב מי מדווח למי) – "ד' בדרך אליך, הישאר במקום". שעה 19:05: קמב"צ החטיבה לקצין אג"מ: "קח את ד' תזיז אותה במהירות לפאחר דרך עזזיאת אלינו". שעה 20:00: קמב"צ לנובלמן – "לנוע על דרך הפטרולים ומשם על הדרך מבורג' לפאחר ממערב, נצנץ בפנס ירוק". 20:15 קמב"צ לפלוגת סיור: "התחבר לנובלמן בדרך הפטרולים בין בחריאת ובורג', לנצנץ עם פנס ירוק כל הדרך" [נראה שמדובר בחלק של פלוגת הסיור שנותר בחורשת טל בזמן הקרב וכעת עשה דרכו אל היעד הכבוש].

20:57: המח"ט לקצין אג"מ – "האם אתה יודע היכן ד'2?". אג"מ: "בתנועה לגור [אל עסקר] ומשם לבורג' ומשם ממערב". 21:35: מח"ט לקצין אג"מ: "בדוק עם 2ד' איפה נמצא, צריך אותו דחוף". קצין אג"מ: "2ד' נמצא בבורג', הוריתי לו לרוץ". שעה 22:32: מג"ד 12 שהחליף את המג"ד ההרוג מדווח למח"ט – "מה עם 2ד' מתי מגיע אליי?" מח"ט: "בודק מיד". 22:35: מח"ט לאג"מ: נאמר שד'2 טועה הרבה צפונה". אג"מ: ברגע זה הודיע שהוא על פאחר, בודק מיד". מח"ט: "אם 2 לא יודע, ניתן לו רקטה". 22:37 אג"מ למח"ט: "הרם זיקוק ירוק, ד' לא רואה את האורות של הזחל".

ביומן הקשר אפשר לקרוא כעת איך המח"ט יורה זיקוק, פלוגה ד' לא רואים וכן רואים, עד שב-22:42 מדווח קצין אג"מ – "ראה הזיקוק ממרחק חצי ק"מ, בדרך אל המח"ט". ועדיין ב-22:55 המח"ט ממשיך לנדנד לקצין אג"מ: "מה עם ד'2?". ב- 23:00 בישר המח"ט – "ד' התחבר איתי".

לסיכום הסאגה: פלוגה ד' הגיעה לתל פאחר כשלוש שעות מאז שהחלה בתנועה רגלית מגבעת האם.

דוד נובלמן, מ"פ ד' בגדוד 12 במלחמת ששת הימים

אתה זוכר מה אתם רואים בדרך? נובלמן: "אנחנו רואים בדרך כלים פגועים, לא זוכר יותר מזה. הגענו בדרך שבה הגדוד נסע אל שטח ההריגה, ועלינו אל התל. היה שם חיבור לדרך הנפט ושביל לתוך התל. אני זוכר שעוד היה מספיק אור. סרקנו את התל פעמיים באור, וסורי אחד או שניים עוד הרגנו. התחלנו לבדוק חור-חור אם אין שם נפגעים שלנו. אני לא זוכר שפינינו נפגעים שלנו, זאת אומרת שמישהו כבר עשה את זה קודם".

זוכר את ההרוגים ששכבו בכניסה? "כן, אבל בשלב הזה לא התעסקנו בזה, אלא רצנו בתוך תעלה מרכזית, שהופכת אחר לסבך של תעלות. חזרנו ועשינו את זה עוד פעם".

את המח"ט והסמח"ט ראית? "לא נפגשתי שם לא עם המח"ט ולא עם הסמח"ט. היו שם שני רס"נים שבאו, וכל אחד מהם רצה לתפוס מה שיותר תפקיד או עבודה, אלה אנשים שבאו מפו"מ וחיפשו מלחמה ואקשן, ולא להיות מאחורה".

איזה תמונות נחרטות בך מהתל? "זוכר שיש משהו דומה לתאג"ד בשטח הריק שהיה משמש למסדרים בין התל הצפוני לדרומי [איזור החניה כיום]. ביניהם היה שטח חלק והיו שם כל מיני כלי רכב".

מה אתה זוכר מהתעלות ומהבונקרים? "אני הובלתי את הטיהור של הסגל. שם קיבלתי את ההודעה שהמג"ד מת, לא זוכר מי אמר לי שהוא עלה לתל מלפנים, כי היה משוכנע שהתל כבוש ובתעלה שנייה ירו בו בגב. ככה אמרו לי. אבל למה הם לא ירו עשן? אלוהים יודע. זה מראה לך שהיה כאן יותר ממטומטם אחד. כשאתה יושב על התל, זה מתבקש שלפחות יפגיזו אותו במשהו, אבל תירו עשן, או זרחן. היה אז מאוד נפוץ הזרחן. כשהסתובבתי בטיהור הזה ראינו שהמקלעים שלהם עוד היו חמים. היה שם מקלע כבד שישב על שטח ההריגה, מקלע מאוד גדול, אולי בקוטר 14. אם הם יושבים בתוך עשן הם לא שווים כלום. התרשמתי שמה שקרה כאן זה טירוף, והמח"ט הפך את זה לניצחון אדיר. אז נכון שברגע שביצעת את המשימה זה הצלחה, אבל כמות הנפגעים הגדולה מראה שהיה שם כישלון".

כישלון במה? "כישלון בשני דברים: שלא ביצעו את התוכנית, ומי שבעצם כבש את התל זה הסיירת, אבל ברור שזה כישלון מבחינת גולני להגיע לתוצאה כזאת. לא היה צריך לעשות ככה. גם לא ביצעו תוכנית שהיתה טובה, והכישלון של המח"ט שהוא לא קרא את התמונה כמו שצריך. הוא לא עשה את העבודה כמפקד. הוא זיהה אחר כך שיש שם תקלה. במקום לדחוף כוחות, והיה לנו טנקים שבשלב הזה היו יותר קדימה, הם התעסקו עם איזה טנק סורי [כנראה הכוונה לזה שבתל עזזיאת], ולנו הם לא סייעו בתל פאחר".

אתה זוכר מי היו המ"מים שלך? "אני חלש בשמות".

היה אחד בשם לוצקי, זוכר? "כן, זוכר אותו".

והיה לך מ"מ בשם יהונתן גפן. "אני לא זוכר אותו בשלב הזה בתל פאחר. גפן היה מ"מ אצלי והיה כישלון מהשנייה הראשונה. כבר אז הוא התעסק עם שירים, אבל בתור תחביב. ידענו שיש לו קשרים טובים מלמעלה, ודאגתי שיהיה מנוטרל מפני שהיה מ"מ גרוע. לא גרוע בתור בנאדם, אבל זה לא היה בשבילו כל העסק הזה".

לימים הוא כתב במעריב זכרונות שלו מתל פאחר, על חיילים דמיקולו שלא רצו לפנות גופות ואיך יום-טוב הרס"ר מחלק שם סטירות. "אני לא יודע, לא עסקתי ב'ניקיון' הזה. בעצם יכול להיות שכן. יש דברים שאתה מדיח מעצמך, יכול להיות שאני לא רוצה לזכור את זה. יש אפשרות כזו. אני לא זוכר את הפינוי של החללים הסורים. זוכר שהיה שם הרבה סורים הרוגים, ולא זוכר יותר מזה".

אתה לא מקבל את זה שבגולני הפכו את הקרב הזה להצלחה. "צריך לדעת של מי ההצלחה ושל מי הכישלון. הצלחה גדולה מאוד היתה לחיילים ולמפקדים זוטרים, שבעקשנות ובהתמדה רצו קדימה ובסופו של דבר כבשו את העסק. כישלון גדול היה של המפקדים הגבוהים. זה לא היה צריך להיות עם כמות כה גבוהה של נפגעים".

על הדיבורים בדבר טעות בניווט של גדוד 12, הוא אומר: "אני לא יודע. חזרתי לשם אחרי חודש והיה שם שביל עביר. לא יכול לזכור איפה זה היה. באתי בג'יפ מגבעת האם ונסעתי לאורך הדרך שהובילה מתחת לתל פאחר. שלמה סגל [מ"פ ב' שניווט] ידע לנווט וצריך לזכור שגם יורים עליך, ואז זה מצב שונה. בטח כשאתה נמצא בזחל ולא הולך רגלית. אנחנו ידענו לנווט מצוין ברגל, אבל לא ברכב. וזה הבדל. ברכב זה שונה לחלוטין ויש כללים אחרים בשביל לא לפקשש. אני הכרתי את המג"ד בתור מי שלא ידע לנווט, אבל אולי לא היתה טעות בניווט".

גם המ"פ ורדי אמר שלא היה מקבל החלטה אחרת ממה שקיבל המג"ד. "למה הוא לא שלח לשם כוח מינימלי ברגל? לקצינים בחטיבה לא היו סיבות להפריע ליונה ולחברים לעשות הלל על הקרב. עברתי שם אחרי חודש וההתרשמות שלי, וזה תקוע בי מאז, שהיה פישול של המג"ד בניווט ופישול בתחום העשן של המג"ד והמח"ט. אבל יצא מזה פרסום כל כך יפה לגולני, שאנחנו לא דיברנו כל השנים, ואני מתכוון לקצינים שהיו אז בגולני. אנחנו פתחנו את הפה בפעם הראשונה והאחרונה כשהמח"ט נפטר. זה היה באחד הכינוסים של קציני הגדוד, אני חושב שזה היה בבית של גורודיש, שהיה קצין אג"מ. הגענו לשם כל הקצינים של גדוד 12 ועוד כל מיני נספחים, ושם פתחנו את הפה. אנשים אמרו שהם חושבים קצת אחרת ממה שהיה בפרסומים עד אז, ושלא היה צריך להגיע לכמות כזו של נפגעים".

זוכר מה היתה דעתו של גורודיש? "המעניין שהוא לא פתח את הפה, הוא לא רצה לדבר. כנראה בגלל שהוא לא רוצה להגיד דברים רעים. הגישה שלו היתה תמיד פטאלית, הוא היה פטאלי גם ככה. בקורס קצינים הוא היה ממ"ח, ורצה לזרוק אותי רק בגלל שהגעתי מבה"ד 4. חבל שהוא לא מדבר כי הוא יודע חלק גדול מהדברים. בכל אופן חלק מהביקורת היתה שלא זרקו עשן. יכול להיות שנגמר העשן ולא היה במלאי, אבל היה זרחן. אם היו זורקים את הזרחן הזה קודם, והוא היה עושה קצת עשן, אז שטח ההריגה היה פחות נוח להריגה, אפשר היה להסתתר. היו שם כלים פגועים שהעלו עשן, השאלה כמה עשן, ובכל מקרה לא מספיק. למה לא זרקו עשן מאסיבי זה דבר שצריך לבדוק. האם היה עשן לתותחים ולמרגמות? תנסה לברר עם אנשי התותחנים".

זוכר תחקיר על תל פאחר שהיה בקונייטרה? "אני זוכר שהיה, אבל לא זוכר את הפרטים".

מה כן זכור לך? "זוכר שהיללו את הקצינים, היללו את החטיבה. המח"ט עשה מזה פחות תחקיר ויותר תעמולה. זה קצת הצחיק אותי כבר אז. לי היה מאוד קשה להצטרף לזה, ויונה שם לב לזה. כל השנים לא רציתי להגיע לתל פאחר. הגעתי רק פעם כשהזמינו אותי לדבר עם טירונים, ואחרי זה לא רציתי לעשות את זה יותר. כי אפשר להלל את הקצינים שעשו את הקרב, אבל השאלות הקשות למה מתו 30 ומשהו איש, אותו חייל טירון שואל את עצמו – למה שולחים אותי להיהרג כשאפשר לעשות את זה אחרת? חלק מהדברים שאתה שומע ממני זו התרשמות, לא עובדות. צריך לוודא את זה עם הקצינים שהיו שם, צריך לשאול למה לא זרקו עשן. יכול להיות שיגידו לך שלא היה טווח, לא יודע מה. המח"ט היה צריך לדאוג לזה, או קצין האג"מ. ואם גורודיש כקצין אג"מ קרא את הקרב, אני לא יודע".

הוא ישב מאחור, בהגושרים, וכמו המח"ט גם הוא לא זיהה בזמן מה קורה. "אם תצליח לאתר את לוח הזמנים, ואז תדע מתי נכנסו לשטח הריגה, ואז רבע שעה אחרי שנכנסו לשטח הריגה היה צריך להבין אחרת. גם אם היו מפקששים קצת עם העשן, היו הרבה פחות נפגעים. למה לדחוף לשם עוד כוחות? תגיד, הקש"א עוד חי?".

חי וקיים, ואם אתה רוצה אפשר לצלצל אליו ולברר למה לא זרקו עשן. "בסדר גמור".

הקש"א משה הראל: אם המח"ט היה יודע שככה ייגמר בתל פאחר – לא היו שולחים את גדוד 12

[מחייגים למשה הראל].

שלום למשה הראל, מדברים פה מנעמוש. יושב איתנו דוד נובלמן מפקד פלוגה ד' בגדוד 12, והוא רוצה להבין – למה לא זרקתם עשן על תל פאחר?

משה הראל

הראל: "זו שאלה מאוד טובה, אבל אתה פשוט שוכח את העובדה שאני חדלתי את האש אחרי שראינו את אלכס עם 12 לוחמים למעלה עוד לפני שהגענו לשטח השמדה. ואנחנו לא ידענו מה קורה איתם עד שלא מצאנו אותם שוכבים שם".

אי אפשר היה לפני זה לבקש עשן? "תשמע, שני התלים, גם הדרומי של ורדי וגם הצפוני של אלכס, קיבלו את האש הארטילרית עד שהם אמרו לחדול אותה. החלק הצפוני עוד לפני שתשבי הגיע, ראינו את אלכס עם 12 לוחמים למעלה. לקרוא את מה שאמרו אנשים מיד אחרי הקרב – שריר וקיים עד היום, לא שינו את זה לא ימינה ולא שמאלה. מה שאני רוצה להגיד לך, שרק אתמול התקשרו אליי פתאום בצהריים איזה שני תותחנים שאמרו – אנחנו בתל פאחר עם קבוצה של אנשים. אמרתי להם – מה אתם רוצים? אני בדרך מירושלים לתל אביב. אמרו לי – רק תגיד לנו מה היה פה. אמרתי להם איפה אתם בתל? האם אתם רואים את גבעת האם? אמרו לי – לא, אנחנו רק רוצים לדעת מה היה בקרב. אמרתי להם פה וככה, ועלינו וראינו את אלכס, אמרו לי תודה רבה. סגרתי את הטלפון והאמן לי נסעתי וחשבתי איך זה ככה התגלגל? יש דברים שפתאום אני חושב אם טיפסתי או לא טיפסתי, אם כתבתי או לא כתבתי, זו  סיטואציה שצריך להבין אותה. אתה יודע מה הוביל אותי לחשוב? אשתי שומעת את זה ממני עכשיו לראשונה אחרי 50 שנה: אם הייתי חושב ככה שאני אבא לילדה ואישה בהריון, לא הייתי עושה את מה שעשיתי. אומר לך עכשיו בשיא הכנות. נסענו, טראח, חוטפים פצצה, הזחל"ם של מוסא נפגע, חלק עפים החוצה, חלק יורדים. מוסא אומר לי – הכלי שלך נוסע? אמרתי לו כן. ממשיכים לנסוע על שלי ואחרי עוד 50 או 70 מטר חוטפים הפגזה ואנשים עפים החוצה. חוזרים לזחל, הנהג שלי רועד בכל הגוף, אני אומר לו – קום. אני מתיישב על ההגה, מצליח להניע, לא מצליח לסובב את ההגה. לא זוכר במאה אחוז אם מוסא ניסה לעזור לי, או לא עזר לי. בדיעבד הסתבר שהפצצה גמרה את מוט ההילוכים של ההגה וגמרה את הגלגל השמאלי. ואז מוסא אומר לי – בוא נלך, תיקח את המכשיר קשר לדרך. ואני לוקח מכשיר קשר של הרשת הגדודית, והוא בלי לחשוב פעמיים, כי ראינו את אלכס למעלה עובר דרך המוקשים. אתה מבין? אז אפשר לשבת לדבר על זה, לספר על זה, בקלי קלות, ואפשר לשאול עשן שמה-עשן, מה עשן, איזה עשן, מי עשן? הקש"א הולך עם המג"ד, למה אולי למעלה יצטרכו להוריד אש על תל חמרה והבניאס, אתה מבין? אז היום כל אחד שיושב… איך קוראים למ"פ הזה?".

נובלמן: "נובלמן דוד, מ"פ טירונים".

הראל: "הוא היה בגדוד?".

הוא היה בגדוד. הראל: "אבל הוא לא היה בתל פאחר, איך הוא יודע מה היה בתל פאחר?".

הוא הגיע בסוף הקרב והוא יודע ממה שסיפרו. הראל: "גם אני הגעתי בסוף הקרב, מה – אני יכול להגיד לך? מישהו יודע מה קרה עם תשבי? מי יודע? מצאו אותו ואז דיברו על זה ודיברו… עזוב, יש מספיק עדויות. היום אחרי 50 שנה כל אחד מספר את מה שהוא זוכר, לא את מה שהיה. אתה מבין את ההבדל? עדויות כתובות, אם יש, יומיים אחרי המלחמה, זה מה שתופס. כל היתר זה כבר סידור של העניין של ההוא שחושב שהיה. אז הוא (נובלמן) בא לשאול עכשיו שאלות, איך הפילו, מה הפילו, איפה היו… תשמע, הסתבך שם קרב, אין ספק. עכשיו מחפשים גדוד 12, עם כל הכבוד, הם מנסים לחפש עכשיו מה היו הגורמים ומי טעה ומי לא יכול ומי לא זה. תאמין לי, יונה אפרת לא יכול להעיד, אבל אם הוא היה יודע שתל פאחר היה נגמר ככה, ואתה יכול לצטט אותי – לא היו שולחים את גדוד 12. היו שולחים גדוד אחר, אולי את 51 אולי 13".

למה? "כי לגדוד 12 לא היה בחטיבה את השם של הגדוד הכי טוב".

המשימה היותר כבדה מלכתחילה היתה של גדוד 51 על עזזיאת. "אבל את זה יודעים רק בדיעבד. תל עזזיאת זה היה כאילו להכניס את הנעל במפתן הדלת, ולא ממשיכים עד שלא גומרים את זה. עזוב זה ספקולציות של ה… אני אומר לך, ואני איתן בדעתי – הטנקים לא עלו מאיפה שהם היו צריכים לעלות, אני יודע שהם אמרו שהם לא מצליחים, שהשיפוע הוא גדול מדי בשבילם. אני מוכן לחתום על זה. אני גם אומר לך שכולם אומרים שמוסא טעה. אבל בניהול הקרב הוא עשה את הדברים המתבקשים, וכל אחד שם קצת תפסו יוזמה. הוא לא תיכנן את זה מראש שאלכס יגיע והם לא ייפגעו ואלה לא ייפגעו ואלה כן ייפגעו. זהו, אני מקווה שעזרתי במשהו. תגיד לו למ"פ דוד שאני מוכן להיפגש איתו ברוגע על כוס קפה ולהסביר לו, אולי הוא יבין. מה שמספרים אחר-כך, זה מה שרוצים לזכור, לא בהכרח מה שהיה".

הראל שדיבר בשצף-קצף ירד מהקו ונובלמן סיכם: "בקיצור, הוא מצדיק אותי לגמרי. כשהזחל"מים נפגעו היה צריך לזרוק את העשן. הוא היה בשטח הריגה. המג"ד והוא רואים שאנשים מטפסים למעלה, אבל ראו שממשיכה אש מהתל. זה לא כל כך עוזר שמחפשים אשמים, אבל צריך לדעת את האמת וצריך לשאול את השאלות".

———————————————–