תשובת המח"ט היתה חד משמעית

עבודת איסוף ומחקר של כשבע שנים של מחלקת היסטוריה הולידה את הגרסה הצה"לית הרשמית לקרבות החזית הסורית, המתוארת בספר של כ-400 עמודים * להלן הפרק העוסק בכיבוש תל פאחר, כולל תרשימי תכנון וביצוע, ותרשים אירועים בולטים מהקרב

החלק הצפוני של תל פאחר - בצילום מאיזור הוואדיון המפריד

החלק הצפוני של תל פאחר – בצילום מאיזור הוואדיון שבין חלקי המוצב

ביוני 1974 הוציאה מחלקת היסטוריה בצה"ל, בפיקודם של אלוף יצחק חופי, ראש מחלקת הדרכה בצה"ל, ואל"מ אברהם אילון, ראש מחלקת היסטוריה, ספר סיכום לחזית הסורית במלחמת ששת הימים. הספר משתרע על כ-400 עמודים ומתאר את הפעילות הצבאית של פיקוד צפון. הוא כולל חמישה פרקים עיקריים: גורמי הרקע, תקופת הכוננות, פעילות המגננה מפרוץ המלחמה, שלב כיבוש הרמה הסורית ונספחים (טבלת אירועים, מקבלי צל"שים, חללי צה"ל ואבידות האויב).

מאחר וקרב תל פאחר נמצא בראש מעייניו של בלוג זה – הפרק המפרט את הלחימה עליו. בהמשך נביא פרקים נוספים מספר זה.

קרוב ל-100 איש עמלו על הכנת הספר (חלק מהם עסקו גם בסיכומי החזית המצרית והירדנית) – ראשי ענף, צוות איסוף, צוות מחקר, אנשי ארכיון, קצרניות, צוות הוצאה לאור, שרטטים, גרפיקאים, כתבניות, מזכירות ועוד. לרשותם עמדו משאבים רבים ומאגרי נתונים, והיה להם זמן של כשבע שנים (עם הפסקה בזמן מלחמת יום הכיפורים) לאיסוף הפרטים, השלמתם, אימותם, עיבודם ופרסומם לתחקיר ומור"ק רשמיים של צה"ל.

הספר אף הדגיש את מהימנותו במילים: "כל המקורות הרבים שנאספו, הפקודות, הדוחים, התחקירים והעדויות – נבדקו ע"י כמה חוקרים מזוויות ראייה שונות, והספר מתבסס על המידע המנופה שהצטבר במחלקת היסטוריה".

ואחרי הכל, מה נאמר ומה נגיד – התוצאות מאכזבות, בלשון המעטה. עם כל הכבוד למחלקת היסטוריה של צה"ל ולחוקרים – בפרק העוסק בתל פאחר קיימים יותר מדי אי-דיוקים, משגים ואי הקפדה על עובדות (עד כדי שיבוש של שמות ודרגות). בתגובות לפוסט זה אפשר יהיה להרחיב ולפרט בנושא.

להלן דו"ח תל פאחר ככתבו. פתחנו בהקדמה המפרטת את שיטת המחקר. מקור: ארכיון צה"ל.

————————————————————————————-

שער ספר המערכה בזירה הסורית שהוציאה מחלקת היסטוריה בשנת 1974

שער ספר המערכה בזירה הסורית, מחלקת היסטוריה 1974

"בסוף שנת 1967 הוחלט להקים יחידת היסטוריה בפיקוד הצפון בראשות סא"ל א' ריינר, אשר תכין דו"ח מסכם נוסף על דו"חים מסכמים ראשוניים שנכתבו בפיקוד הצפון בתום המלחמה ודו"חות העוצבות. עבודתה של יחידת ההיסטוריה שבפיקוד הצפון נמשכה כשנה ונסתיימה בהגשת דו"ח העוסק בעיקר בפעילות המבצעית של כיבוש רמת הגולן בפועל.

במקביל הכינו במחלקת היסטוריה סרן אבנר שמואלביץ ואע"צ צבי ניר סקירות ברמת החטיבה ולא מכן הוטל על רס"ן אברהם לוין לנצל סקירות אלה ואת הדו"ח של סא"ל א' ריינר וכן מקורות נוספים שהגיעו בינתיים להכנת עבודת מחקר על המערכה בזירה הסורית. מחקר זה – הדו"ח של סא"ל א' ריינר והסקירות על החטיבות, שהוכנו במח' היסטוריה הוגשו לרמטכ"ל כדו"ח ביניים בסוף שנת 1969.

זמן-מה לאחר מכן ועם קבלת עדותו של אלוף פיקוד הצפון לגבי תקופת הכוננות, כתב צבי ניר ממח' היסטוריה את הפרק על תקופת הכוננות בפיקוד הצפון בכל הנוגע לגבול הסורי, וכן עיבד והשלים את מחקרו של רס"ן א' לוין על הלחימה ברמת הגולן. להשלמה זו השתמש בחומר נוסף שנתקבל מרל"ש אלוף פיקוד הצפון ובידע המצוי במחקרים על המצפ"ע והאויב, שנעשו במחלקת היסטוריה.

באפריל 1970 הוקם ענף מחקר פיקודים במחלקת היסטוריה, וראש הענף סא"ל דב גפני וחבר עוזריו השלימו את העבודה על המערכה בזירה הסורית, בין היתר על-ידי הוספת החלק העוסק בגורמי הרקע (קרקע, אויב ותוכניות-אב, הנספחים והמפות לגבי הגזרה הסורית.

סא"ל ג'מקה גנדלר, מי שהיה קמ"ן פיקוד הצפון, נתבקש על-ידי רב אלוף דוד אלעזר לבדוק את המחקר והעביר למחלקת היסטוריה את הערותיו במאי 1972. אלה לאחר שאושרו על-ידי הרמטכ"ל וכן חומר נוסף שנתקבל ממי שהיה קמב"צ הצפון איתן ברק, שולבו במחקר על-ידי אל"מ אברהם אילון, סגן אסתר פרוסט וסגן נעמי קצנברגר. אגב כך שולב במחקר גם מידע נוסף על האויב ועל גורם האו"ם והמעצמות והתכנונים האופרטיביים, והספר נערך לפי חיתוך שלבים שקבע רא"ל דוד אלעזר בפגישותיו עם רמ"ח היסטוריה, אגב בדיקת החומר.

בשלב האחרון עבדו על הספר רע"ן סיקור מלחמות, סא"ל אברהם זוהר, אע"צ צבי ניר, סרן מיכאל הירשפלד וסג"מ מלי שרייבר, תוך שימת דגש על עדכון המפות לאור השינויים שחלו בטקסט בשלב עדכון המחקר.

המחקר בצורת הספר הנוכחי נבדק, תוקן ונערך סופית ע"י אל"מ אברהם אילון, ראש מחלקת היסטוריה, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. זו דחתה את פרסומו עד לימים אלה (יוני 74), אך מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

פעולות חטיבה 1

1) חטיבה 1 – למעבר הגבול

בעקבות חטיבה משוריינת 8 פרצה בגזרה הצפונית חטיבת חי"ר 1, שפעלה אף היא במסגרת המאמץ העיקרי. ב-090720 פקד אלוף פיקוד הצפון על חטיבה 1 לבצע את משימתה. 10 דקות לאחר מכן נערכה קבוצת התכנון החטיבתית ובשעה 0830 נערכה קבוצת פקודות חטיבתית, כאשר במקביל ניתה פקודה לתזוזת הכוחות לשטחי המתנה באיזור הגושרים וחורשת טל.

התוכנית עליה התבסס מח"ט 1 אל"מ יונה אפרת היתה זהה לתוכנית שהוכנה כבר ב-7 ביוני שעיקריה היו כדלקמן:

א) השיטה – כללי: התקפת יום דו-גדודית על גבי זחל"מים בשני צירים ובשלושה שלבים בסיוע שריון, ארטילריה ואוויר. גדוד רגלי המהווה עתודה מיועד בשלב ד' לטיהור הבניאס ותל חמרה.

ב) השלבים

1) כיבוש בחריאת ותל פאחר

2) כיבוש בורג' בביל

3) כיבוש תל עזזיאת וחירבת א-סודה

4) כוננות לכיבוש מוצב מחנה הבניאס ותל חמרה לפי פקודה.

ג) הכוחות והמשימות היו כדלקמן:

1) גדוד 12 בפיקודו של סא"ל משה קליין ובהרכב שלוש פלוגות מוקטנות מוסעות בזחל"מים, ועוד פלוגת טנקים ז' מוקטנת (M-50) מגדוד 377 חטיבה 37 (היתה ת"פ חט' גולני מה-7 ביוני), ומחלקת הנדסה, ינוע בשלב א' אחרי חטיבה 8 דרך גור אל עסקר, ימשיך לעין א-דייסה, יגיע לתל פאחר מדרום ויתקוף אותו ממזרח. בשלב ב' יכבוש את בורג' בביל, ירתק משם את תל עזזיאת ובכך יסייע לגדוד 51 לכבוש את התל. כן יהיה נכון לכבוש את מחנות הבניאס, הכפר בניאס, תל חמרה ועין פית.

2) גדוד 51 בפיקודו של סא"ל בני ענבר ובהרכב שתי פלוגות וחצי על זחל"מים, ועוד מחלקת טנקים מפלוגה ז', ינוע אחרי גדוד 12 בדרך הפטרולים הסורית, יכבוש בשלב א' את בחריאת ובשלב ג' את את תל עזזיאת וחירבת א-סודה, ויהיה נכון לכבוש את בורג' בביל, מחנות הבניאס, כפר בניאס, תל חמרה ועין פית.

3) גדוד 13 בפיקודו של סא"ל פנחס נוי ישמש כעתודה (מאחר שלא היו זחל"מים בשבילו) בחורשת טל, ויהיה נכון לכיבוש בניאס ותל חמרה.

4) הסיירת בהרכב שתי מחלקות סיור ע"ג ג'יפים, 1 מחלקת סיור על נו"נים וכיתת תול"ר – תהיה בעתודה

5) שתי מחלקות טנקים מפלוגה ו' של גדוד 377 מחטיבה 37 תתמקמנה על גבעת האם ותסייענה באש לתנועה ללחימה (שתי מחלקות טנקים אחרות מפלוגה זו שהיו בתל דן ובוואדי עסל, יועדו לחפות באש לעבר חירבת א-סודה, תל עזזיאת ובורג' בביל.

6) מכמ"ת 334 יתמקם בדפנה ויסייע לחטיבה בסיוע שלוש סוללות מגד"ש 828 ושתי מחלקות 81 מ"מ.

7) פלוגת החה"ן – תפרוץ לפחות שני נתיבים מאיזור גבעת האם לדרך הפטרולים.

8) החפ"ק החטיבתי – יתמקם באיזור גבעת האם ויתקדם אחרי גדוד 12.

עד לשעה 1335 התרכזו יחידות החטיבה בשטחי המתנה באיזור הגושרים וחורשת טל, והמתינו עד לפינוי הציר על-ידי חטיבה 8. באותה שעה החל גדוד 12 ששלוש פלוגות שלו נעו בזחל"מים ועוד ת"פ פלוגת טנקים מוקטנת ז' מגדוד 377 לנוע לתקיפת תל פאחר.

תוכנית מקבת לחטיבה 1

(שרטוט: מח' היסטוריה)

הקרב על תל פאחר

גדוד 12 נע על הציר שעליו עברה חטיבה 8 עד למקום שבו חצה הציר את תוואי דרך ההטיה (השעה היתה 1412). כאן עלה על התוואי והמשיך בתנועתו צפונה לעבר עין א-דייסה, שם היה צריך לפנות צפונית-מזרחית ולעלות על דרך הנפט, כדי לתקוף את תל פאחר ממזרח.

בהגיע הטנקים לעין א-דייסה (בסביבות השעה 1435) התברר שלא נמצאה דרך מחברת בין תוואי ההטיה לבין דרך הנפט. הטנק שעליו ישב שלמה סגל (מ"פ ב' בגדוד 12 שהצטרף כנווט לכוח הטנקים שהיה ת"פ גדוד 12), ניסה יחד עם טנק נוסף לטפס לעבר עין א-דייסה, אבל שניהם לא הצליחו לעשות זאת.

גם הזחל"ם של המג"ד סא"ל משה קליין ניסה כוחו בכך, אך ללא הצלחה. השיירה כולה נעצרה ומיד נפתחה אש לעברה מכיוון רמת הבניאס ותל עזזיאת. חרף האש הצליח סגן שלמה סגל להגיע ברגל לזחל"ם המג"ד. המג"ד הורה לו להמשיך להניע את הכוח לתל פאחר בתוואי ההטיה (מקור: תחקיר הקש"א משה הראל).

פלוגת הטנקים המשיכה בדרכה והגיעה להצטלבות הדרכים של תוואי ההטיה-בורג' בביל-תל פאחר. בצד ימין של הדרך, לרגלי תל פאחר, עמד טנק אויב נטוש. סגן שלמה סגל קפץ מהטנק המוביל ושלשל רימון לתוכו. הטנק הוצת, אך סגן סגל שוב לא חזר לטנק המוביל (נסתבר שהוא נהרג בנסיבות שלא הובררו עד היום).

שדרת הטנקים המשיכה לנוע לעבר התל. הטנק המוביל עבר על פני התל לכל אורך צלעו המערבית והגיע כמעט עד פניית הדרך העוקפת את התל מצפון. בנקודה זו (כמה עשרות מטרים מהגדר של תל פאחר) נפגע הטנק המוביל מפצצת מרנ"ט, נעצר לרגע, אך המשיך כעבור זמן קצר. לאחר מכן נפגע טנק נוסף ונעצר. הטנק המוביל בפיקוד המ"מ סגן עזרא ברוש נפגע פעמיים נוספות ונתקע כשהוא חוסם את הדרך.

סמוך לכך שלח המג"ד את סגן סולוביץ', סמ"פ ב', לכבוש את בורג' בביל שהטרידה באש את הטור של הגדוד שהיה למרגלות תל פאחר (הוראות אלה של המג"ד הן משוערות משום שהמג"ד נהרג במהלך הקרב). סגן סולוביץ' יצא לשם עם כפלוגה על גבי ארבעה זחל"מים ולא נתקל כמעט בהתנגדות, פרט לארבעה חיילים סורים שנתגלו בעמדת נ"ט וחוסלו מיד. עם כיבוש היעד בשעה 1545 השאיר הסמ"פ כיתה בבורג' בביל ועם יתר הכוח חזר לקרבת תוואי ההטיה, שם היה מרוכז חלק מהגדוד.

בו בזמן שלח המג"ד את הקמב"צ שלו יוסי אל פלוגה א', כדי להורות לה לרדת מהזחל"מים ולפרוץ רגלית אל היעד. את ההוראה הזו שמע רס"ן אלכס קרינסקי שהיה בזחל"ם המג"ד וביקש אישור מהמג"ד להצטרף לפלוגה א'. המג"ד אישר את בקשתו והורה לחלק את פלוגה א' בינו לבין המ"פ סגן אהרון ורדי (השעה היתה 1500 לערך).

רס"ן אלכס לקח עמו כ-12 חיילים ופנה לעבר החלק הצפוני של התל ואילו המ"פ ורדי עם כוח בגודל דומה פנה לחלקו הדרומי. הכוחות נעו בוואדי העולה מתוואי ההטיה לתל. תנועתם אל הגדרות נעשתה בחיפוי אש ארטילרית שכיסתה את התל ושיתקה אותו.

מעבר הגדרות, על אף שנעשה בלי אמצעי פריצה (שנשארו בזחל"מים), הסתיים בלי תקלות וללא התנגדות. יש לציין כי החיילים הסורים שנכנסו לבונקרים, כנראה בגלל ההפגזה שהונחתה על התל, לא פתחו באותו שלב באש על שני הכוחות של פלוגה א'.

כשהמג"ד ראה את הכוחות החוצים את הגדר (זחל"ם המג"ד המשיך לנוע אל עבר הצטלבות הדרכים ופנה ימינה לכיוון הטנקים), הוא פקד על הקש"א סרן משה הראל להפסיק את האש הארטילרית. מספר דקות לאחר מכן (בשעה 1505 לערך) פגעה פצצת מרגמה ליד הדופן הימנית של הזחל"ם. המג"ד שחשב תחילה כי הזחל"ם נפגע, פקד לפנותו. אולם כאשר נוכח כי הזחל"ם לא נפגע פגיעה של ממש פקד לעלות עליו שוב, ולהראל אמר לנהוג בזחל"ם. הראל ניסה לקדם את הזחל"ם, אבל לא הצליח הרבה. הוא אומנם הצליח להניע אותו קדימה בהנעה קדמית, אבל ההגה לא נשמע לו. המג"ד ניסה לעזור להראל לסובב את ההגה, אבל גם הוא לא הצליח בזאת.

בסביבות השעה 1520 הורה המג"ד להראל לקחת מכשיר קשר ולבוא איתו. הראל נכנס לזחל"ם ולקח מכשיר קשר ואנטנה שמצא בין האנטנות השבורות. משום שלא ידע את התדר הוא חיפש את רשת איתן הגדודית ועלה עליה. לאחר מכן התחילו המג"ד והראל להתקדם ברגל לכיוון הגדרות של תל פאחר, כדי להתחבר לכוחות שפרצו לתוכו.

סגן ורדי לאחר שעבר את שדות המוקשים והגדרות שלפני התל, נאחז בחלק הדרום-מערבי שלו. מכאן החל לטהר את התעלות ולנוע בתעלה שהובילה לעבר הסככה שהיתה בצידו המזרחי של היעד. כשהכוח של ורדי הגיע לקצה התעלה הוא יצא ממנה כדי לעבור את השטח הפתוח עד הסככה. הוא נע במבנה עם חוד לפנים. אולם כשעלה לשטח הפתוח נפתחה עליו אש חזקה מהחלק הצפוני של היעד. מאש זו נפגעו חמישה מבין ששת החיילים שהיו בחוד שנע לכיוון הסככה (מתוך דו"ח החטיבה).

החיילים שהיו מאחור וביניהם המ"פ ורדי נאלצו לקפוץ חזרה לתעלה. בחילופי האש נפגעו עוד חמישה חיילים. על היעד הדרומי נשארו שלושה חיילים בלבד שלא נפגעו: סגן ורדי, הקשר שלו ומ"כ שהצליח להגיע לסככה. הללו המתינו במקומם שעה ארוכה עד שהגיעו אליהם כוחות נוספים מהגדוד.

גם רס"ן אלכס קרינסקי נכנס ליעד ללא התנגדות כשהוא נאחז בפינתו הצפון-מערבית. התעלה הקדמית נתפסה על-ידי הכוח שבפיקודו כשהיא ריקה. מכאן נכנס הכוח למרכז המוצב הצפוני שהיה בנוי עמדות בטון הקשורות בתעלות (בנויות אבן), ארוכות וישרות ומכוסות בפח גלי, עליו היתה מוערמת שכבת עפר. בתעלות אלה נתקלו חיילי הכוח בחיילים סורים שהתחילו לצאת מהבונקרים לעמדות האש שלהם. שני הצדדים פתחו באש. הסורים סבלו אומנם מאבידות, אך רס"ן קרינסקי וכל אנשיו, למעט אחד, נפגעו.

צומת האמ.איקס והדרך העולה מזרחה באיגוף אל המוצב. מימין: שרידי זחל"ם המרגמה

צומת האמ.איקס והדרך העולה מזרחה באיגוף אל המוצב. מימין: שרידי זחל"ם המרגמה

עוד הכוחות של ורדי וקרינסקי נלחמים במוצב הצפוני ובמוצב הדרומי, הגיעו המג"ד והקש"א אל הגדרות. הם סייעו אחד לשני במעבר הגדרות והמשיכו לנוע אל החלק הצפוני, שהוא השטח הגבוה ביותר של התל. בדרכם לא נתקלו בחיילי אויב והצליחו להגיע אל מרכז היעד, ליד עץ שמסביבו היו מספר סלעים ששימשו להם כמחסה. המג"ד שחשש ששני הכוחות, של ורדי ואלכס, יורים האחד על השני, התרומם וצעק לוורדי שיפסיק לירות. ורדי ענה לו שהוא יודע בדיוק היכן נמצא אלכס.

באותו זמן התקשר המח"ט ברשת הגדודית איתן וקרא למג"ד. הקש"א הודיע למג"ד כי המח"ט רוצה לדבר איתו, אבל המג"ד המשיך להתקדם. לפתע נפתחה עליהם אש מאחור. הקש"א קפץ מיד לתוך התעלה וירה צרור ארוך לתוך פינת התעלה, שם עמד חייל סורי. מלמעלה מחוץ לתעלה נשמעו יריות. בהבינו שיורים לכיוון האנטנה שלו שבלטה מחוץ לתעלה, הנמיך הקש"א את מכשיר הקשר והתחיל להתקדם לעבר פיצול התעלה. הוא לא ידע מה מצבו של המג"ד. בקרבת פינת התעלה חיכה הקש"א מספר שניות. פתאום שמע חבטה בתוך התעלה. הוא התקדם מעט וראה חייל סורי נכשל בכובע פלדה. הקש"א ירה בסורי והרגו, וחזר אל מכשיר הקשר.

הפלוגות התחילו לקרוא למג"ד. הקש"א ניסה לענות להן, אבל לא הצליח משום שהאנטנה של מכשיר הקשר נשברה. הקש"א עזב את מכשיר הקשר ויצא אל מחוץ לתעלה, שם ראה את המג"ד סא"ל משה קליין שוכב הרוג. באותו רגע הגיע למקום גם טוראי יצחק חמאווי, רץ המג"ד. הקש"א והטוראי התחלקו ביניהם בתחמושת והחליטו לרדת אל ריכוז הגדוד כדי לדווח כי המג"ד נהרג.

בינתיים הגיע הסמג"ד רס"ן זוהר נוי, שהיה על הזחל"ם של תשבי, מ"פ ג', למקום שם עזב המג"ד את הדרך ועלה על המוצב. שם נאמר לו כי המג"ד נמצא על התל. כיוון שכך החליט הסמג"ד לעלות אף הוא על התל. הוא עקף את הזחל"מים של פלוגה א' ופנה אל התל. עד מהרה נוכח כי לא יצליח לעלות לתל עם הזחל"מים. לכן פקד על תשבי להוריד את חייליו ולנוע ברגל לתל. תשבי פקד על אנשיו (כ-30 חיילים) לרדת מהזחל"מים והחל לנוע יחד עם הסמג"ד לעבר התל. הם הגיעו סמוך לגדרות, כאשר הסתבר להם כי שכחו לקחת את הבונגלור (לגדוד צורפו חבלנים מגדוד 602), שהיה באחד הזחל"מים. מיד שלח הסמג"ד אחד מהחבלנים להביא את הבונגלור, אבל זה לא חזר. הסמג"ד החליט לפרוץ את הגדרות ללא הבונגלור והמשיך להתקדם עד הגדרות ממש. כאן נוכח הסמג"ד כי רק כ-10 חיילים מתוך אלה שהתחילו ללכת איתו הגיעו לגדרות (מקור: מתוך עדות הסמג"ד).

לאור עובדה זאת והעובדה כי באותו רגע נפגע המ"פ תשבי בכדור במצחו ונהרג, הורה הסמג"ד לחיילים לחזור אל הזחל"מים. בכוונתו היתה לעקוף את התל מצפון. אולם כשהגיע הסמג"ד לזחל"מים מצא שלא היו עליהם חיילים, וכי רק חלק מנוסעי הזחל"מים שכבו בעמדות כלפי צפון.

חייל מילואים מתנדב ונהג הסמג"ד אספו מספר חיילים, העלו אותם על 5-4 זחל"מים והתחילו לנוע יחד עם הסמג"ד. כאשר הסמג"ד הסתובב לאחור כדי לתת סימן "החש", הוא נפגע בכדור בצווארו. הוא ירד מהזחל"ם ונשכב לידו. בשלב זה הגיעו אליו סמ"פ ג' שוורץ וסמ"פ א' שמיל. הוא הורה להם לנוע בזחל"מים ולהמשיך בתנועה צפונה כדי להיכנס למוצב מאחור.

באותה שעה היה המצב על תל פאחר כדלקמן: בחלק הצפוני לא נותר איש מאנשינו שלא נפגע (הקש"א משה ורץ המג"ד חמאווי ירדו למקום ריכוז הגדוד) ואילו בחלק הדרומי נשארו רק 3 מחיילינו כשירים לפעולה, ביניהם ורדי, מ"פ א'. מצב הגדוד עצמו היה בכי רע. המג"ד נהרג, הסמג"ד נפצע, שני מ"פים נהרגו ולמעשה ניתן לומר שהגדוד נשאר ללא מפקדים.

עובדות אלה לא היו ידועות בחפ"ק החטיבה. יתר על כן, ניתוק הקשר עם גדוד 12 לא הדאיג תחילה את מח"ט 1, שהניח כי קרתה תקלה כלשהי במכשירי הקשר. יחד עם זה, הבחין המח"ט כבר בתחילת הקרב בשעה 1530 כי גדוד 12 סטה מדרכו והורה אז למג"ד 51 שהיה בדרכו לכיבוש בחריאת בזו הלשון:

"אני רואה את גדוד 12 בין פאחר לבורג', כנראה ש-12 טועה. היכון אתה לעשות את האיגוף המתוכנן של 12, רוצה להעביר אותך דרך א-דייסה ממזרח לפאחר, מתקדם אליך"…

כן הורה המח"ט לפלוגת הסיור בפיקוד רס"ן אלירז (רובקה) שהיתה כעתודה, לנוע בדרך הנפט ולתקוף את תל פאחר ממזרח. דאגתו של המח"ט גברה כשיועץ השריון שלו סא"ל סלע השיג לאחר כשעה קשר עם מ"פ הטנקים וזה לא הצליח למסור לו דו"ח מדויק וברור על המתרחש, אך מסר דברים שהיה בהם כדי להדאיג (לפי עדות סלע).

בינתיים הגיע הקש"א לטנק והתקשר עם המח"ט. כך נודע למח"ט על מות המג"ד ופציעת סגנו.

לקראת השעה 1600 שלח המח"ט לכיוון התל גם מחלקת טנקים מפלוגה ו', ולאחר כרבע שעה הורה לסמח"ט לנוע איתם לתל וליצור קשר עם מוסא. לפני כן בשעה 1557 לערך הורה לגדוד 51 שלא ימתין לכיבוש פאחר כמתוכנן, וינוע לכיבוש תל עזזיאת.

לפיקוד דווח באותה שעה כי "פאחר בידינו, בורג' בידינו עוד כמה דקות, עולים לעזזיאת". בשעה 1636 הורה המח"ט לגדוד 13 לנוע רגלית לעבר עין א-דייסה. פלוגת הסיור נעה דרומה לכיוון סיר א-דיב, עלתה על דרך הנפט אותו עברה כבר חטיבה 8 ונעה עליו צפונה (פלוגת הסיור שימשה עתודה חטיבתית. משקיבלה פקודה לתגבר את גדוד 12 ולהשתתף בכיבוש תל פאחר, תיגבר מ"פ הסיור את כוחו כשאסף שני זחל"מים שעליהם היו מותקנים תותחי 90 מ"מ, שני זחל"מים רגילים וטנק שנותק מיחידות חטיבה 8. כן נשלחו אליו ע"י מיפקדת החטיבה כ-20 חיילים שהועלו על הזחל"מים).

הפלוגה הגיעה למרגלות זעורה לאחר שפנתה בדרך הנפט לדרך עפר שהובילה למקום. שם נפתחה עליה אש מהכפר והמ"פ רובקה דיווח בשעה 1656 על כך למח"ט. תשובת המח"ט היתה חד משמעית – "לנוע מיד לתל פאחר". המ"פ היפנה אפוא את הכוח ונע לתל פאחר.

%d7%9e%d7%9e%d7%a6%d7%a2-%d7%9e%d7%a7%d7%91%d7%aa-%d7%97%d7%98%d7%99%d7%91%d7%94-1-%d7%91%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a2

במשך התנועה התקשר המח"ט עם המ"פ והודיע לו כי לא ידוע מצבו של גדוד 12 בתל פאחר, ולכן עליו לנהוג בזהירות בזמן הכניסה למוצב. כאשר הגיע הכוח לתל פאחר בשעה 1720 הודיע המח"ט למ"פ כי החלק הצפוני של המוצב עדיין לא נכבש כנראה. מ"פ הסיור לא הכניס באותו שלב את הכוח שבפיקודו למוצב, אלא נשאר מחוץ לו.

לאחר שגדוד 51 וכוח פלוגת הסיור יצאו למשימתם, החליט המח"ט, כאמור, לנוע עם החפ"ק למקום בו היה מרוכז גדוד 12, כדי לשלוט על הגדוד ישירות. בינתיים, בהיעדר שליטה מרכזית בגדוד 12, עקב היפגעותם של המג"ד וחלק מהמ"פים של הגדוד, אירעו גילויי יוזמה של קצינים זוטרים, בעוד הכוחות נעים לעבר תל פאחר.

סגן שמואל (שמיל) סמ"פ א' וסגן שוורץ סמ"פ ג' נטלו זחל"ם וניסו לעקוף את התל מצפון ולחדור אליו ממזרח (לפי עדותו של הסמג"ד רס"ן זוהר נוי, הוא פקד עליהם לעשות כך לאחר שנפגע). כשהגיעו סמוך לדרך הנפט, נפגע הזחל"ם שלהם והם נטשוהו, חזרו ברגל לצידו המערבי של תל פאחר, נטלו הפעם שלושה זחל"מים וחזרו על ניסיון העקיפה. אולם לרוע מזלם כשעקפו את התל והגיעו למזרחו, החטיאו את הכניסה למוצב הצפוני והגיעו בסופו של דבר עד לפינתו הדרום מזרחית של המוצב הדרומי. באותו מקום נפגעו שלושת הזחל"מים מאש נ"ט, שנורתה כנראה ממוצבי עין פית. החיילים שחלקם נפגעו קפצו מהזחל"מים והצליחו להיאחז בפאת היעד. הם ניסו ליצור קשר עם מ"פ א' סגן ורדי, שהיה עם עוד שני חיילים בקרבת הסככה, בחלק הדרומי של המוצב, אך לא ברור אם קשר זה אומנם נוצר.

גם מ"מ המיוחדת עזרא והקמב"צ יוסי גילו יוזמה. זחל"ם המיוחדת (כלל כוח נבחר של אנשי סגל ומ"כים) היה האחרון בשדרה הגדודית והגיע אחרון למדרון המערבי של התל. הקמב"צ והמ"מ נעו בציר עליו נעו קודם הסמ"פים, עקפו את המוצב מצפון והגיעו לעורפו ממזרח. גם הם החטיאו את הכניסה למוצב הצפוני והגיעו סמוך לזחל"מים הפגועים של הסמ"פים, בפינה הדרום-מזרחית של המוצב הדרומי. הם קפצו מהזחל"ם (למעט חוליה שנשארה בזחל"ם וסופה שנפגעה בפגז תול"ר, ע"פ דו"ח חט' 1), נכנסו לתעלות והתחברו עם יתרת הכוח של הסמ"פים. בכך שופרה האחיזה ביעד הדרומי ונוצר קשר עין וקול עם מ"פ א' סגן ורדי.

סגן סולוביץ', סגנו של סגל, מ"פ ב' שפלוגתו נשארה לאחר כיבוש בורג' בביל ליד תוואי ההטיה, הפריש שלושה זחל"מים לפינוי פצועים, אך בהיעדר פקודות המשיך להמתין שעה ארוכה. לבסוף, כאשר לא ראה טעם להמשיך ולהמתין, העלה על הזחל"ם האחרון שנותר לו עשרה חיילים, אותם בחר באופן אישי, עקף את התל מצפון, הגיע לעורפו, ובקרבת פתח המוצב הצפוני נפגש עם מ"פ הסיור שהגיע אותו זמן למקום בשעה 1730 לערך.

בכתף שמעל תל פאחר על דרך הנפט פגש מ"פ הסיור גם ברס"ן צבי פז (גולדה). רס"ן פז היה בתחילת הקרב ליד המיפקדה העיקרית בהגושרים כמפקד כוח של בא"ח 1. כשנודע לו על המתרחש בתל פאחר נסע בטנדר דרך גבעת האם, ובדרך לא דרך בעקבות חטיבה 8 לאורך דרך הנפט הגיע לכתף שמעל תל פאחר.

כאשר הגיע רס"ן פז למקום, החלו תותחי ה-90 מ"מ שעל גבי שני הזחל"מים של הסיירת יורים לעבר תותחי נ"ט שירו לעבר הזחל"מים של הסמ"פים. בעוד האש נמשכת ניסה רס"ן צבי פז להסביר למ"פ הסיור מהיכן להיכנס למוצב, ובאותו זמן נפגע בראשו ונהרג במקום. מ"פ הסיור פקד על סגן סולוביץ' להיכנס למוצב וליצור קשר עם חיילי גדוד 12 (מתוך "כיבוש רמת הגולן" של פיקוד צפון ו"מערכות הצפון". לפי יחזקאל המאירי, נהרג "גולדה" אחרי שסולוביץ' נכנס למוצב הצפוני).

סגן סולוביץ' ירד מהזחל"ם שלו עם שבעה חיילים (אך השאיר בזחל"ם מקלען ושני חיילים לחיפוי) ונכנס לתעלות שבמוצב הצפוני. הכיתה הצליחה לטהר תעלה אחת, אך כאשר הגיעו הוא ואנשיו למבנה במוצב הצפוני נפגעו כולם פרט למ"כ אחד.

זמן קצר לאחר שחדרה הכיתה מפלוגה ב' למוצב הצפוני, הגיע למקום בשעה 1800 סמח"ט 1, סא"ל משה גת. הסמח"ט שנצטווה על-ידי המח"ט בשעה 1623 לנוע לתל, חיכה זמן מה למחלקת טנקים (מחלקה מפלוגה ו' של גדוד 377 שעסקה קודם לכן בפיצוח תל עזזיאת ועמדה עתה עם בטן ריקה), ומשזו התמהמהה החליט לנוע בלעדיה. הוא צירף אליו כיתה נוספת מפלוגת הסיור ועוד מספר חיילים (ביניהם הקש"א של גדוד 13) והגיע לצפון התל בציר התנועה של חטיבה 8.

במקום זה פגש הסמח"ט את מ"פ הסיור מחוץ למוצב (הסמח"ט הופתע מכך שמ"פ הסיור לא נכנס עדיין למוצב עם הכוח שהיה בפיקודו). הסמח"ט אירגן את כל החיילים שהיו במקום, שלח את חלקם למוצב הדרומי ונכנס עם עיקר הכוח למוצב הצפוני. כאן נתקל אומנם בהתנגדות, אך התנגדות האויב נשברה לאחר קרב בתעלות ובשעה 091822 הוכרע תל פאחר.

בעקבות הסמח"ט נע לתל פאחר גם מח"ט 1, אל"מ יונה אפרת, אליו הצטרף סא"ל שלום סלע, שהיה קצין קישור שריון בחטיבה 1. המח"ט לקח עמו מחלקת טנקים, עבר את בורג' בביל והגיע לתוואי ההטיה ממערב לתל, מקום שם רוכזו נפגעי גדוד 12 והחיילים הכשירים שלא הופעלו על-ידי הסמ"פים. חיילים אלה היו בעמדות לא נוחות, הם ירו לעבר התל בשעה שהיו נתונים לאש מלמעלה. כשהגיעו המח"ט וסא"ל סלע למקום וירדו מהזחל"ם הזהירו אותם החיילים בצעקה "לתפוס מחסה".

המח"ט פקד על סא"ל סלע לשלוח טנקים לאגוף את התל מצפון. סא"ל סלע הכניס שני טנקים לעמדות ירי לכיוון החלק הצפוני של התל, ונע עם שני טנקים בדרך שעברו בה קודם הסמ"פים (מתוך עדות סא"ל סלע).

המח"ט עם חיילים מגדוד 12, שהוקמו מעמדותיהם, נעו באותו מסלול. כשהגיע הכוח לדרך הנפט נפתחה עליו אש מעמדת מרגמה שהיתה ממוקמת בעורפו של תל פאחר. לאחר שיתוק העמדה באש טנקים, יכול היה הכוח להגיע עד לתל ממש. אולם היה זה לאחר שהסמח"ט הצליח להשלים את כיבוש התל, ואז שוב לא היה צורך במחלקת הטנקים מפלוגה ו' שהגיעה למקום באיגוף צפוני. וכך, עם רדת הלילה, השתרר שקט במוצב תל פאחר ובסביבותיו.

יחידות חטיבת גולני, לאחר קרב קשה ורצוף מעשי גבורה, התפנו להתארגנות ולפינוי נפגעיהן. 31 מחיילי החטיבה נפלו בקרב זה (18 מלוחמי החטיבה קיבלו עיטורים ביניהם שני עיטורי גבורה).

נקודות ציון בקרב תל פאחר – תרשים מחלקת היסטוריה%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%aa

במחלקת היסטוריה עבדו על תרשים עם נקודות ציון של אירועים. מאחר שהמפה מופיעה בחוברת בשחור הוספנו את המספרים בצבעם. לא הצלחנו לבצע כיאות צביעה של קווי תנועת הכוחות.

מפתח אירועים של המפה:

  1. 1430 – החלטת המג"ד על שינוי נתיב התקיפה
  2. שדרת טנקי פלוגה ז' נעצרת
  3. 1500 – המג"ד בהצטלבות נותן פקודות לפלוגות א'-ב'
  4. מ"פ א' ביעד, מגיע לאיזור הסככה
  5. רס"ן קרינסקי נאחז בפינה הצפון מערבית של היעד
  6. 1530 לערך – המג"ד והקש"א ביעד, המג"ד נהרג
  7. 1545 – כיבוש בורג' בביל ע"י פלוגה ב', סמ"פ ב' חוזר לתל פאחר
  8. פלוגה ג' בפיקוד הסמג"ד מנסה לפרוץ ליעד, מ"פ ג' נהרג, הסמג"ד נפצע
  9. 1545-1620 – יוזמות סמ"פ א, סמ"פ ג', מ"מ המיוחדת והקמב"ץ
  10. 1730 לערך – כוח סמ"פ א' נפגש בכניסה ליעד עם כוח פל' הסיור ונכנס ליעד
  11. 1800 – הסמח"ט בכניסה ליעד, נכנס ליעד
  12. 1820 – גמר כיבוש היעד, כוח המח"ט מגיע לפתח המוצב
  13. הגדלה של התרשים: מרכז היעד

    הגדלה של התרשים: מרכז היעד

מודעות פרסומת

42 מחשבות על “תשובת המח"ט היתה חד משמעית

  1. חברים יקרים ,אני לא פסיק ללמוד מכל פוסט ופוסט מאמר ומחקר תמונות והקלטות שפורסמו כאן ,כידוע לכולם בגולן מספר בריכות שחיה הצמודות למתקנים ומבנים של הצבא הסורי ,אל עלמין -מחנה ירדן -ברכת בגלבון ליד הבסיס והכפר ג'לבינה ,בריכה בתל עזזיאת ,ברכה ליד גוחאדר ועוד ,נהוג לכנות ברכות אלו כברכות קצינים רה נשאלתי האם כינוי זה חלק מפולקלור ישראלי או שיש איזו אחיזה אותה אפשר לאושש עם עובדות מצאים ,תישאול מתועד של שבויים סורים ,המאמתים כינוי זה ,

    תודה מראש מורי ורבותי

    אורי זכריה מורה דרך קצרין רמת הגולן

    • בדוח של מה"ד קיים בלבול וחוסר עקביות בארועיים כך למשל מצויין כי "בינתיים הגיע הקש"א לטנק והתקשר עם המח"ט. כך נודע למח"ט על מות המג"ד ופציעת סגנו", לאחר מכן (כך מופיע בחוברת זו) "לקראת השעה 1600 שלח המח"ט לכיוון התל גם מחלקת טנקים מפלוגה ו', ולאחר כרבע שעה הורה לסמח"ט לנוע איתם לתל וליצור קשר עם מוסא", דהיינו כלל לא היה ידוע לו מה קורה עם הגדוד מאחר ולא היתה תקשורת לא עם המג"ד ולא עם הקש"א של גדוד 12.

      אי לכך "סמח"ט 1, סא"ל משה גת. הסמח"ט שנצטווה על-ידי המח"ט בשעה 1623 לנוע לתל…החליט לנוע בלעדיה. הוא צירף אליו כיתה נוספת מפלוגת הסיור ועוד מספר חיילים (ביניהם הקש"א של גדוד 13) והגיע לצפון התל בציר התנועה של חטיבה 8", ממש לא מדוייק, מאחר וציר הנפט עובר ממזרח לתל פאחר…ומציר הנפט נכנסנו לצידו הדרומי ולא הצפוני של התל…

      ש לציין כי הקש"א של גדוד 12 הינו גדעון עציון אשר נשלח לתל פאחר ע"י המח"ט מאחר ולא היה קשר עם גורם כלשהו אשר היה בתל פאחר, לא עם המג"ד ולא עם הקש"א של גדוד 12 – משה הראל, .כך שיש לקבל בערבון מוגבל את מה שנכתב.

  2. ערב טוב
    לא מבין גדול בקרב תל פחר כמו החבורה שמסתובבת כאן
    דבר אחד אני כן מבין טוב
    עם דוח כזה המח'ט יונה עליו השלום יכול להמשיך לנוח בשלווה בקברו

  3. מעניין ממתי (באיזה תאריך) הספר הזה הפסיק להיות סודי? בקטלוג 'הספרייה הלאומית' הוא לא רשום.

    נראה שמייזל בספרו עשה שימוש בספר הזה (ולא ביומני הקשר עצמם)

    האם שמו של אריה יצחקי מוזכר בין העוסקים במלאכה? האם מפורט מה בדיוק היה חלקו?

    צודק שלמה, שמקריאת החומר עולה שאנשי מחלקת היסטוריה איכזבו פה, ובגדול.
    תמיד כשאני נתקל באכזבות מהסוג הזה, עולה מיד המחשבה: האם לכל הפירסומים מהסוג הזה יש להתייחס באותה מידה? בכל אופן, יש הרגשה שחבל על הזמן (במשמעות הישנה של המושג) להתחיל לפרט את כל הדוגמאות של המשגים, כמעט כמו בנוסח הידוע: "דעו נא רבותי כי רבים הם ואי אפשר לפורטם".

    במקרים רבים המשגים נובעים מחוסר תחקיר, כלומר, לא תיחקרו מספיק עדים (דבר שנעשה בבלוג הזה) וסמכו רק על המיעוט. אך יש גם והנכתב בספר פשוט נובע מחיפוף, כלומר, אי הבנה של האמור בחומר שעליו הסתמכו. הנה דוגמה אחת, קלה: "הוא התקדם מעט וראה חייל סורי נכשל בכובע פלדה. הקש"א ירה בסורי והרגו, וחזר אל מכשיר הקשר". משמעות הכתוב היא שהקש"א ניצל נפילה של הסורי, שנכשל בגלל כובע פלדה שהיה זרוק על הרצפה, והרגו. אבל, התחקיר עם הקש"א הרי לפנינו, ושם מסופר: "התקרבתי לפינה הזו וחיכיתי כמה שניות. שמעתי חבטה בתוך התעלה ונכנסתי פנימה וראיתי שחייל סורי נפל על כובע הפלדה. הלכתי חזרה למכשיר וניסיתי לענות בקשר". כלומר, ראה את גופת החייל הסורי כשהוא נפול "על" כובע הפלדה, כלומר, נפל על ראשו. ניתן להבין שזו גופת הסורי בו הוא ירה קודם (בתחקיר הנ"ל מסופר: "ופגעתי בפינה קצת אחרי הפינה בחייל סורי אחד"', ואפשר להבין שבאזור ההוא פגע הקש"א רק באחד. אבל בדו"ח הסיכום שכתב הקש"א מפורש שפגע שם בשניים: "תפסתי את העוזי ותוך כדי יריית צרור ארוך קפצתי לתוך התעלה. הכדורים מצאו את הכתובת – פגעתי בחייל אויב וחיסלתי אותו … נכנסתי לתוך התעלה הימנית שמתוכה באו היריות, פגעתי והרגתי חייל אויב נוסף. היה זה רגע של שנאה, חולשה או פחד. החלפתי עוד שתי מחסניות והורקתי את תוכנן לעבר ראשו של החייל הסורי").

  4. אי דיוק בסיסי ראשון בסיכום הזה – מספר ההרוגים. כתבו 31, אבל נפלו 34.

    גם ה"31" לא מדויק. בדו"ח נכתב – 31 מחיילי החטיבה. טעות. צ"ל 27 מחיילי החטיבה. שבעת האחרים לא היו מהחטיבה.

    איך הגיעו למספר 31?

    1) לא כללו את מיכאל סייג שנפטר ב-1969 בשל פציעתו מהקרב והוכר כחלל צה"ל.
    2) לא כללו את רחמים משיח שבטעות נרשם שנפל במסגרת חטיבה 8. עד היום באתר יזכור אפשר לקרוא עליו כי נהרג בזערורה כתותחן בטנק כשניסה לצאת ממנו לאחר שנפגע. ובכן, משיח נהרג בזחל"ם מרגמה של פלוגת השריון זיווה ליד צומת האמ.איקס שמתחת לתל פאחר. לגמרי לא בטנק, ועד כמה שידוע לנו מעדות חייל שישב מולו בזחל וניסה להצילו – הוא לא ניסה לצאת החוצה אלא כנראה נהרג במקום.
    3) לא כללו את אמנון שוקרון שהיה נהג זחלם במילואים ולא היה שייך לא לגולני ולא לשריון, ונפל בין הכיסאות. אם כי הונצח באנדרטה הקיימת כיום באתר שהוקמה עם שיפוץ תל פאחר והפיכתו לאתר מצפה גולני בשנת 1998.

  5. מספר הערות
    "גדוד 12 נע על הציר שעליו עברה חטיבה 8 עד למקום שבו חצה הציר את תוואי דרך ההטיה (השעה היתה 1412")

    ישראל – המקום בו ציר חטיבה 8 פוגש את תוואי ההטיה הוא אי שם אחרי נעמוש.
    האם לכך כיוונו?

    "בהגיע הטנקים לעין א-דייסה (בסביבות השעה 1435) התברר שלא נמצאה דרך מחברת בין תוואי ההטיה לבין דרך הנפט. הטנק שעליו ישב שלמה סגל (מ"פ ב' בגדוד 12 שהצטרף כנווט לכוח הטנקים שהיה ת"פ גדוד 12), ניסה יחד עם טנק נוסף לטפס לעבר עין א-דייסה, אבל שניהם לא הצליחו לעשות זאת."

    ישראל – עזרא ברוש לא יאהב את הקטע הנ"ל. פירושו , לא עלו לרתק , קל וחומר לא ירו משם.
    עומד בניגוד מוחלט אפילו לתחקיר של ברוש אצל ריינר ( שלדברי ברוש לא התקיים בכלל ), שם עלו וירו.

    "גם הזחל"ם של המג"ד סא"ל משה קליין ניסה כוחו בכך, אך ללא הצלחה. השיירה כולה נעצרה ומיד נפתחה אש לעברה מכיוון רמת הבניאס ותל עזזיאת. חרף האש הצליח סגן שלמה סגל להגיע ברגל לזחל"ם המג"ד. המג"ד הורה לו להמשיך להניע את הכוח לתל פאחר בתוואי ההטיה (מקור: תחקיר הקש"א משה הראל)."

    ישראל – בעברית פשוטה, לא טעו במציאת המקום, אלא עקב הנסיבות של חוסר יכולת לטפס ( לא מן הנמנע שנכנסו עוד שיקולים ) , מחליט מוסה לשנות את הנתיב.
    על פי כל העדויות כולן מזכירות כי הטיפוס היה אמור להתבצע ליד עין אדיסה קצת לפני קצת אחרי , התיאוריה שהטיפוס היה אמור להיות עד לקילומטר דרומה מעין אדיסה לדברי קמ"ן הפיקוד , מתאימה למפת התכנון שצורפה כאן, אבל היא מאוזכרת רק בראיון שנערך עימו בשנים האחרונות.
    מאוד נאה שבמפה כאן יש סימון לתוואי ההטיה , מה שלא נמצא במפה שבידי הכוחות .
    אני יכול להעיד כי מוסה היה מודע לקיומו של תוואי ההטיה מתצפיות שנערכו עימו בעת שהותי בגבעת האם במשך כשבוע.

    "הטנק המוביל בפיקוד המ"מ סגן עזרא ברוש נפגע פעמיים נוספות ונתקע כשהוא חוסם את הדרך."

    ישראל- כלומר קיימת דרך, אותה ניתן לראות במפה ובפוסטאט , עליה עולה ברוש, והוא אינו עולה בר בשטח כפי שנטען על ידו בסיור הנדלניסטים. סביר כי לא עלה בשטח אלא בדרך , גם כי היא קלה יותר לטיפוס, גם כי על הדרך אין חשש ממיקוש ( חשש קטן בהרבה, למרות שראינו בתל עזזיאת כי מיקשו את הדרך באופן חפוז )

    "סמוך לכך שלח המג"ד את סגן סולוביץ', סמ"פ ב', לכבוש את בורג' בביל שהטרידה באש את הטור של הגדוד שהיה למרגלות תל פאחר (הוראות אלה של המג"ד הן משוערות משום שהמג"ד נהרג במהלך הקרב)".
    "בו בזמן שלח המג"ד את הקמב"צ שלו יוסי אל פלוגה א', כדי להורות לה לרדת מהזחל"מים ולפרוץ רגלית אל היעד. את ההוראה הזו שמע רס"ן אלכס קרינסקי שהיה בזחל"ם המג"ד וביקש אישור מהמג"ד להצטרף לפלוגה א'. המג"ד אישר את בקשתו והורה לחלק את פלוגה א' בינו לבין המ"פ סגן אהרון ורדי (השעה היתה 1500 לערך)"

    ישראל- העינין תמוה
    לפלוגה א' הקרובה אליו נשלח רץ , יוסי + קרינסקי . מדוע לא באלחוט?
    איך ניתנה הפקודה לסולוביץ' הנמצא אחרי פלוגה א? האם באלחוט?
    את שני הקטעים לעיל לא "יאהבו" ורדי , שזוקף לזכותו את הרעיון של פיצול הכוח לשניים, ולא יוסי פרידמן שזוקף לזכותו את מתן הפקודה לסולוביץ לרדת ולתקוף את בורג' באביל , בניגוד לתיכנון המקורי.

    "תנועתם אל הגדרות נעשתה בחיפוי אש ארטילרית שכיסתה את התל ושיתקה אותו."…
    "יש לציין כי החיילים הסורים שנכנסו לבונקרים, כנראה בגלל ההפגזה שהונחתה על התל, לא פתחו באותו שלב באש על שני הכוחות של פלוגה א'."…
    "כשהמג"ד ראה את הכוחות החוצים את הגדר (זחל"ם המג"ד המשיך לנוע אל עבר הצטלבות הדרכים ופנה ימינה לכיוון הטנקים), הוא פקד על הקש"א סרן משה הראל להפסיק את האש הארטילרית. מספר דקות לאחר מכן (בשעה 1505 לערך)"

    ישראל – על אף ההוראה הזו שבוצעה על ידי הראל בסביבות 1500 לערך לדבריו , המשיכה אש ידידותית ליפול על הכוחות עד שהמח"ט מורה בשעה 1525 על הפסקת הסיוע.

    בכל מה שקשור לארטילריה בכלל ועל תל פאחר בפרט, אולי במאמר נפרד בהמשך.

    • ישראל כתבת– "עזרא ברוש לא יאהב את הקטע הנ"ל. פירושו , לא עלו לרתק , קל וחומר לא ירו משם.
      עומד בניגוד מוחלט אפילו לתחקיר של ברוש אצל ריינר ( שלדברי ברוש לא התקיים בכלל ), שם עלו וירו."

      האם תוכל להבהיר האם המסקנה שלא עלו לרתק בעין אדיסה היא שלך או שאתה טוען שכך משתמע מהדו"ח שבו עוסקת הכתבה?
      ההבהרה הזו חשובה למעורבים בכך ישירות.
      למי אתה מאמין לתחקיר ריינר או לספר הנ"ל בן 400 העמודים?

      • באשר לירידה מן הציר ועליה לרתק, נכתב על עזרא ברוש ומפיו, באחד הפוסטים הראשונים באתר הזה, "שכחו את הטנקים", כהאי לישנא:
        "ברוש, נראה כמי שחי את הקרב ההוא, כאילו לא עברו 46 שנים. "הגענו לעמדות ירי מול תל פאחר אחרי שעלינו מההטיה מרחק של בסביבות 350 או 400 מטר, זה חתיכת דרך. מהנקודה הזו בעמדות האש (כ-800 מטר דרומית לתל פאחר) ירינו תשעה פגזים על המוצב".

        אלא שכאן, מספר ברוש, הם קיבלו הוראה מהמג"ד מוסא קליין ז"ל לחזור לציר ההטיה. לדבריו, קליין שלח חבר'ה לחפש את הדרך המקשרת בין ציר ההטיה לציר הנפט, אבל אלה חזרו ואמרו לו שהשטח בלתי עביר. "אנחנו הגענו לנקודת הפיצול, במקום שבו פונים ימינה ועולים לכיוון עין עדיסה כדי לתת משם חיפוי לחי"ר. פה הגדוד שלכם היתה אמורה לעלות לציר הנפט, זו היתה התוכנית".

        תחושת הבטן שלי- אחרי הרבה שעות של בליסת הנושא- אומרת שברוש צודק.

  6. המחקר לא נותן לנו כל תשובה באשר לגורמים לכשלון ביצוע תמרון האיגוף המזרחי של התל. לו הגעתי היום לראשונה, אגב קריאת המחקר, לעיסוק בסוגיה זו, שהינה אבן הראשה של הקרב על תל פאחר, הייתי מסיק כי כח עליון מנע את האיגוף. כיוון שאני כבר מזה כמה ימים נשאבתי לבלוג הזה, למדתי דבר או שניים שאינו מוצא תשובה במחקר. בקיצור אומר כי מסקנותי דהיום- בהסתמך על מחקר זה- אינן מחמיאות לחטיבת גולני. המחקר, מביא כאמור את גדוד 12 למקום בו כלי רכב זחלי משורין אינו יכול לטפס מזרחה. לטעמי, עשויות להיות שתי תשובות אפשריות לשאלה מי גרם לכך:
    א. טעות בתכנון ציר הגישה והמעבר מציר ההטיה לציר הנפט. יש להניח כי תכנון זה נעשה בקבוצת התכנון של החטיבה או המפג"ד. כל מי שישב על מדוכת התכנון, אמור היה לבחון את התכנות ציר הגישה, ולא לתת פקודה סתמית, המתעלמת מתוואי השטח ועבירותו.
    ב. טעות בניווט של הגדוד, אשר במקום לפנות ימינה, באיזור שהיה עביר לתנועת רק"ם, המשיך צפונה וניסה לפנות ימינה באיזור בו פני הקרקע אינם עבירים לרק"ם- תקלה אשר ניתן ליחסה להכנה ולימוד לקויים של ציר התנועה.

    • למסקנותי שלעיל, הובילוני מספר נתונים:
      1. קריאת פני הקרקע במפה הטופוגרפית מלמדת על איזור בו השיפוע -ההולך מציר ההטיה לאיזור גבעת הרתק, בואכה ציר הנפט- הינו שיפוע מתון.
      2. גם מפת הקוד הטופוגרפית שהייתה בידי השריונאים מותווה ציר, ההולך 200 מ' לפני עין אדיסה לכיוון צפון מזרח, ממזרח לכפר אל ציר הנפט. כל מי שלמד את המפה ראוי היה לו שיתן דעתו לציר זה ויתכנן בהתאם לו את ציר התנועה.
      3. ברוש עלה במקום כלשהו לעמדת ירי. משמע, הייתה אפשרות לטפס שם.
      4. תצפית על פני הקרקע עם משקפת 20X120 ואפילו קטנה יותר, הייתה מלמדת על עבירות השטח.
      5. מה בדיוק עשו קציני השריון ובמיוחד קצין הקישור שהיה ברמת מג"ד, בתכנון?
      6. בפועל, כפי שבדקתי, ניתן לראות במקום- סמוך למקום בו נפגע הזחל"ם של דרימר- את האיזור הנוח לתנועה.
      7. חטיבת גולני, שהינה חטיבת חי"ר, לא שקלה בכלל אופציה של מסע התקרבות רגלי אל היעד בקילומטר האחרון.

  7. מתוך הדו"ח:

    "סגן סגל שוב לא חזר לטנק המוביל (נסתבר שהוא נהרג בנסיבות שלא הובררו עד היום)".

    למה יש נסיבות שלא הובררו עד היום? מדוע לא ביררתם את זה במשך כל שנות המחקר? זה לא תפקיד צוות האיסוף של מח' היסטוריה לחפש ולמצוא את אלה שראו איך סגל נהרג? לא מעניין ולא חשוב לדעת באילו נסיבות נהרג מ"פ בגדוד? במיוחד מ"פ שהוביל את הכוח?

    פיתרון החידה עבור אנשי מחלקת היסטוריה: סגל כאמור בדו"ח עצמו ירד מהטנק המוביל כדי לזרוק רימון לטנק הסורי AMX13 ע"מ לדאוג שאם עוד יש בו סורים – הם לא יסכנו יותר את הגדוד. הטנק המוביל שממנו ירד המשיך הלאה בלעדיו. בינתיים הגיע הזחלם של מ"פ ג' תשבי+הסמג"ד, סגל עלה עליו וכעבור שניות אחדות נפגע מירי מהתל. על ידו נפגע פליקס קצין הקשר. שניהם קיבלו כדורים בבטן. לפליקס היה יותר מזל, שלמה סגל נפצע אנוש, ונפטר בזחלם בשלב הפינוי לתאג"ד.

    קצין הקשר פליקס היה פותר את התעלומה – אם היו מגיעים אליו ומתחקרים אותו. קצין קשר גדודי הוא דמות בכירה בעלילה והיה חובה להגיע אליו ולתחקר אותו. זה לא נעשה, ולכן בדו"ח של מח' היסטוריה נסיבות מותו של סגל יישארו עלומות עד קץ הדורות.

  8. מתוך סיכום מח' היסטוריה: "סמוך לכך שלח המג"ד את סגן סולוביץ', סמ"פ ב', לכבוש את בורג' בביל שהטרידה באש את הטור של הגדוד שהיה למרגלות תל פאחר (הוראות אלה של המג"ד הן משוערות משום שהמג"ד נהרג במהלך הקרב)"

    עד כמה שידוע לנו כאן – לא המג"ד שלח את פלוגה ב' לבורג' בביל, אלא הקמב"צ יוסי פרידמן שפגש בסולוביץ' בצומת האמ.איקס והורה לו בצעקות ובנפנופי ידיים (ע"פ הסגן הנספח לפלוגה ב', יאיר ישי) לפנות שמאלה ולרדת לבורג' בביל. על כך מעידים גם יאיר ישי וגם יוסי פרידמן, שנתן את הפקודה, והסביר שבכך רצה לדלל את הכוחות שהתקבצו באיזור האמ.איקס וגם לאבטח את האגף. מוזר שאנשי מח' היסטוריה שייכו את הפקודה הזו למג"ד ופטרו את עצמם שהוראות אלה "הן משוערות משום שהמג"ד נהרג".

    הם פשוט יכלו לפנות ליאיר ישי, שידוע היה כמי שנסע בזחלם סולוביץ' ואף נכנס מאוחר יותר עם הכוח הזה ליעד הצפוני. ואם לא אליו, אז יוסי פרידמן הקמב"צ היה מספר להם מי נתן את ההוראה, אם רק היו מואילים לפנות אליו. אבל בעיניהם קמב"צ גדוד 12 לא היה שווה תחקור בפני עצמו.

    לזכות מח' היסטוריה אפשר לזקוף שהם נסתמכו בדבריהם אלו על דוח חטיבה 1 בו נאמר כי "המג"ד הורה לפלוגה ב' להפריש 4 זחלמים בפיקוד הסמ"פ לשם כיבוש בורג' בביל". ואם כך, גם החטיבה התרשלה עמוקות בבדיקת עניין זה. יאיר ישי ויוסי פרידמן היו זמינים להם אחרי המלחמה בכל זמן שרצו.

  9. תחילה אזהרת קריאה חמורה – אתם נכנסים לתגובה ארוכה כאורך הגלות, אך מחייבת לאור טעויות עובדתיות רבות כחול אשר על שפת הים בדו"ח מחלקת היסטוריה. וכאן המקום לפרט אותן:

    ——————————-
    הדו"ח: "על היעד הדרומי נשארו שלושה חיילים בלבד שלא נפגעו: סגן ורדי, הקשר שלו ומ"כ שהצליח להגיע לסככה".

    המציאות: המ"כ (גרשפלד) לא הגיע לסככה, אלא מצא מסתור מהאש במדרון אחורי דרומי של היעד הדרומי, ובהמשך נשלח ע"י ורדי לאבטח את האגף וסופו שהמשיך מערבה וירד מהיעד בכיוון הפוך מהסככה.
    ———————————

    הדו"ח: "עוד הכוחות של ורדי וקרינסקי נלחמים במוצב הצפוני ובמוצב הדרומי, הגיעו המג"ד והקש"א אל הגדרות".

    המציאות: לפני שהמג"ד הגיע לגדרות עלה למעלה כוח דני, שהמג"ד פגשן. אבל כוח דני כלל לא מוזכר בתחקיר. את סיפורו יכלו למצוא בקלות במור"ק שחיבר אהרון מגד ופורסם ב-1967, אם רק היו טורחים לקרוא אותו.

    ——————————–

    הדו"ח: "המג"ד שחשש ששני הכוחות, של ורדי ואלכס, יורים האחד על השני, התרומם וצעק לוורדי שיפסיק לירות. ורדי ענה לו שהוא יודע בדיוק היכן נמצא אלכס".

    וואלה? ורדי שכבר סיפר איזה פעמיים-שלוש את הסיפור שלו בדרומי, מעולם לא הזכיר שצעק למג"ד את הדברים הללו.

    ——————————

    הדו"ח: "באותו רגע הגיע למקום גם טוראי יצחק חמאווי, רץ המג"ד".

    המציאות: חמאווי היה רב"ט, ורץ המג"ד היה יעקב אביטן שנהרג קודם לכן ביעד הצפוני.
    בנוסף, חמאווי לא הגיע באותו רגע, הוא היה שם מלכתחילה וכשהפך את המג"ד הפגוע על גבו, הראל הוא זה שעוד לא היה שם.
    שחמאווי יתקן אותי אם אני טועה.
    ——————————

    הדו"ח: "בשלב זה הגיעו אל הסמג"ד סמ"פ ג' שוורץ וסמ"פ א' שמיל. הוא הורה להם לנוע בזחל"מים ולהמשיך בתנועה צפונה כדי להיכנס למוצב מאחור".

    עניין זה מוכחש נמרצות על ידי שמיל שהצהיר כי הוא בלבד, או הוא ושוורצי, הם אלה שקיבלו את ההחלטה הזו. במח' היסטוריה הסתמכו במקרה זה על עדות הסמג"ד בלבד ולא טרחו לברר עם הסמ"פים עצמם.

    —————————–

    הדו"ח: "כן הורה המח"ט לפלוגת הסיור בפיקוד רס"ן אלירז (רובקה) שהיתה כעתודה"…

    המציאות: מ"פ הסיור היה סרן וקראו לו אליעז.

    ——————————–

    הדו"ח: "הפלוגה הגיעה למרגלות זעורה לאחר שפנתה בדרך הנפט לדרך עפר שהובילה למקום. שם נפתחה עליה אש מהכפר".

    המציאות (בסבירות גבוהה): נכתב שהסיירת פנתה לזעורה. בתרשים הביצוע שמצורף כאן אפשר לראות את מסלול פלוגת הסיור הפונה מזרחה ועולה לזעורה. זו היתה טעות בניווט של הסיירת, ולזה התווסף כעת תרשים שגם הוא טעה בניווט.
    המ שקרה בפועל – רובקה המשיך בדרך הנפט צפונה ובמקום לרדת אל פאחר המשיך ונכנס לעין פית (בדיווח הקשר הודיע: "נמצא בזעורה בבית הראשון מעל תל פאחר", אולם הנכון היה צריך להיות – "נמצא בעין פית, בית ראשון מעל תל פאחר"). בעין פית הסתבך מעט כשלעברו נורה תול"ר שפגע בזחלם ועליו המ"מ יוני לוי וחייליו שנטשו ועברו לזחלם חטיבה 8 שנקלע למקום אחרי שגם הוא התברבר בשטח. רובקה תפס את עצמו מיד וחזר אחורנית ופנה ויצא לדרך הנפט אל תל פאחר.

    לחיזוק עניין זה, מפנה לעדות הקשר הפלוגתי של פלוגה ה' בגדוד 377 שפעלו במקביל באיזור זעורה: "ישבנו בזחל הפיקוד וחיפשנו דרך להצטרף לפלוגה. הצטרפנו לטנק של סמל 1, הגענו לעין פית כדי לחלץ כיתה של גולני. נפתחה עלינו אש חזקה מאוד…. הסתובבנו תחת אש חזקה כשהנהג משתדל בכל כוחותיו לשלוט בהגה, הדרך היתה צרה ביותר. מצד אחד קיר גבוה ומצד שני תהום".

    בדיקה בשטח של אנשי מחלקת היסטוריה היתה מגלה להם שבעלייה לזעורה אין מצד אחד קיר גבוה ומצד שני תהום. אבל בכניסה הדרומית לעין פית, מהמקום שבו הגיע כוח הסיירת – זה קיים.

    ————————————-

    הדו"ח: "אולם לרוע מזלם [של הסמ"פים] כשעקפו את התל והגיעו למזרחו, החטיאו את הכניסה למוצב הצפוני והגיעו בסופו של דבר עד לפינתו הדרום מזרחית של המוצב הדרומי".

    המציאות: שום "לרוע מזלם". שמיל שהוביל את הכוח כיוון את הזחלם באופן מודע וברור לעבר הסככות ביודעו שזהו היעד של פלוגתו ושם אמור להיות ורדי. שוורצי, סמפ ג' שהיעד הצפוני היה יעד מקורי של פלוגתו, פשוט נמשך אחרי שמיל.

    —————————-

    הדו"ח: "באותו מקום נפגעו שלושת הזחל"מים מאש נ"ט, שנורתה כנראה ממוצבי עין פית".

    המציאות: לא ידוע על נ"ט מעין פית, לכל היותר היו שם מרגמות (מתחת לעין פית). הנ"ט הגיע בוודאות גבוהה מהחלק הצפוני של פאחר.

    —————————–

    הדו"ח: "הסמ"פים ניסו ליצור קשר עם מ"פ א' סגן ורדי, שהיה עם עוד שני חיילים בקרבת הסככה, בחלק הדרומי של המוצב, אך לא ברור אם קשר זה אומנם נוצר".

    שוב – אנשי מחלקת היסטוריה עם כל כמות כוח האדם שלהם, הזמן הרב והיכולות הבלתי נדלות להשיג כל מפקד שהשתתף בקרב – פוטרים את עצמם במשפט "אך לא ברור"… [כפי שעשו קודם עם נסיבות מותו של המ"פ סגל – ראו תגובה למעלה]. מה היתה הבעיה שלהם לברר זאת עם ורדי, שמיל או שוורצי? לעצם העניין: לא נוצר קשר בין הצדדים.

    —————————–

    הדו"ח: "הקמב"צ ומ"מ המיוחדת נעו בציר עליו נעו קודם הסמ"פים… גם הם החטיאו את הכניסה למוצב הצפוני והגיעו סמוך לזחל"מים הפגועים של הסמ"פים",

    המציאות: טעות כרונולוגית גסה ובלתי נסלחת. זחלם המחלקה המיוחדת היה הראשון להגיע ליעד באיגוף מצפון. הסמ"פים עשו זאת כחצי שעה או יותר לאחר מכן.
    לזכות מח' היסטוריה ייאמר כי הסתמכו בכך על דו"ח סיכום של חטיבה 1. מצד שני, בתור אלה שאמורים לברר ולהצליב את העובדות עד תום (בשביל זה משלמים להם) הם התרשלו קשות בתפקידם.

    ——————————-

    הדו"ח: "הקמב"צ והמ"מ נעו בציר עליו נעו קודם הסמ"פים, עקפו את המוצב מצפון והגיעו לעורפו ממזרח. גם הם החטיאו את הכניסה למוצב הצפוני והגיעו סמוך לזחל"מים הפגועים של הסמ"פים".

    המציאות: יוסי פרידמן שנהג בזחלם נסע באופן מודע אל הסככות שביעד הדרומי. ההחטאה לא היתה טעות.

    ——————————

    הדו"ח: "הם (מח' המיוחדת) קפצו מהזחל"ם, נכנסו לתעלות והתחברו עם יתרת הכוח של הסמ"פים. בכך שופרה האחיזה ביעד הדרומי ונוצר קשר עין וקול עם מ"פ א' סגן ורדי".

    המציאות: המיוחדת לא התחברה עם כוח הסמ"פים מהסיבה המשונה שקצת להתחבר עם כוח שעוד לא היה קיים ביעד הדרומי.
    אנשי המיוחדת התחברו מיד לכוח ורדי. קשר העין והקול שלהם עם ורדי, כמתואר בדו"ח, היה גם קשר פיזי.

    ————————-

    הדו"ח: …[סולוביץ'] העלה על הזחל"ם האחרון שנותר לו עשרה חיילים, אותם בחר באופן אישי".

    המציאות: לסולוביץ' אין זמן לבחור באופן אישי מבין עשרות חיילים שפזורים בשטח. אחרי שהשיג זחל"ם כשיר מהתאג"ד, קרא לאנשים לעלות – ומי שעלה עלה. יאיר ישי היה מספר זאת לאנשי מחלקת היסטוריה לו רק טרחו להגיע אליו ולברר עמו.

    ——————–

    הדו"ח: "כאשר הגיע רס"ן פז למקום, החלו תותחי ה-90 מ"מ שעל גבי שני הזחל"מים של הסיירת יורים לעבר תותחי נ"ט שירו לעבר הזחל"מים של הסמ"פים".

    המציאות: ידוע על זחלם 90 מ"מ אחד שהסיירת תפסה בדרך (מחטיבה 8), ולא שניים. זחלם זה ירה באופן אקראי פגז אחד חסר סיכוי לכיוון כביש בניאס שם נראה זחלם סורי חולף. לא היה ירי 90 מ"מ לעבר עין פית.

    ———————

    הדו"ח: "אך כאשר הגיעו הוא [סולוביץ'] ואנשיו למבנה במוצב הצפוני נפגעו כולם פרט למ"כ אחד".

    המציאות: חוץ מהמ"כ אייזנברג, שרדו מהכוח הזה גם יאיר ישי ואפי עמדי, שנפצע קשה.

    ————————–

    הדו"ח: "31 מחיילי החטיבה נפלו בקרב זה".

    המציאות: 34 נהרגו. ראו למעלה תגובה בנושא זה.

    ———————–
    רב תודות ובריאות למי ששרד את מסע הקריאה המפרך הזה. אבל רגע, זה עוד לא נגמר – סיכום שלי לדו"ח בתגובה הבאה.

    • ראשית יש לבקש סליחה מכותבי ספרים כמו יחזקאל המאירי או מייקל אורן, שספגו כאן לאורך הזמן ביקורות על תיאור לעיתים מופרך של קרבות ההבקעה של פיקוד צפון בששת הימים, ובכלל זה של חטיבה 8 וחטיבה 1. בקשת מחילה גם ממדריכי טיולים שממרומי הגדה המערבית של תל פאחר מספרים סיפורי עמים למטיילים תמימים. הטעויות והדברים המופרכים שחלק מהם מתארים, בטלים ומתגמדים מול דו"ח מחלקת היסטוריה.

      אם הגוף הרשמי הממונה על מורשת קרב מוסמכת ומדויקת ככל האפשר של צה"ל מתרשל כך בתיאור קרב תל פאחר – מה יגידו אזובי הקיר?

      אם כך מתואר קרב תל פאחר, קרב אחד מבין מאות ואלפי קרבות ופעולות לאורך השנים – כמה שיבושים, טעויות וסילופים קיימים בדוחות של קרבות אחרים? מה אגיד לכם – צמרמורת.

      לא יכולתי שלא להתרשם כי מבין השורות מבצבצת רוחו של המח"ט אפרת. לא לשווא נבחרה הכותרת לפוסט זה – "תשובת המח"ט היתה חד משמעית", כביטוי לתחושתי זו כי שכתוב עמוק של המח"ט לשעבר (ואלוף פיקוד מרכז בעת פרסום הדו"ח) ניכר בדו"ח זה, שממנו הוא יוצא כמי שניהל היטב את הקרב. שימו לב לציטוטים מהדוח:

      "באותו זמן התקשר המח"ט ברשת הגדודית איתן וקרא למג"ד".
      " יחד עם זה, הבחין המח"ט כבר בתחילת הקרב בשעה 1530 כי גדוד 12 סטה מדרכו והורה אז למג"ד 51"…
      "עובדות אלה לא היו ידועות בחפ"ק החטיבה"…
      "כן הורה המח"ט לפלוגת הסיור"…
      "דאגתו של המח"ט גברה"….
      "לקראת השעה 1600 שלח המח"ט לכיוון התל גם מחלקת טנקים"
      "לאחר שגדוד 51 וכוח פלוגת הסיור יצאו למשימתם, החליט המח"ט, כאמור, לנוע עם החפ"ק למקום בו היה מרוכז גדוד 12"
      "בשעה 1636 הורה המח"ט לגדוד 13 לנוע רגלית לעבר עין א-דייסה"
      "תשובת המח"ט היתה חד משמעית – "לנוע מיד לתל פאחר"
      "במשך התנועה התקשר המח"ט עם המ"פ והודיע לו…"
      "החליט המח"ט, כאמור, לנוע עם החפ"ק למקום בו היה מרוכז גדוד 12"…
      "הסמח"ט שנצטווה על-ידי המח"ט בשעה 1623 לנוע לתל"…
      "בעקבות הסמח"ט נע לתל פאחר גם מח"ט 1, אל"מ יונה אפרת".
      "המח"ט לקח עמו מחלקת טנקים, עבר את בורג' בביל והגיע לתוואי ההטיה"…
      "המח"ט פקד על סא"ל סלע לשלוח טנקים לאגוף את התל מצפון".
      "המח"ט עם חיילים מגדוד 12, שהוקמו מעמדותיהם, נעו באותו מסלול".

      בקיצור, המח"ט יצא 10 וגם הדו"ח של מחלקת היסטוריה – 10.

      איפה יעקב אורלנד כשצריך אותו לחבר מקאמה מתוקנת לכבודם?

  10. מח' היסטוריה שהולידה את הגרסה הצהלית הרשמית לקרבות החזית הסורית (תכנון וביצוע), הספר של 400 עמודים כנראה יצא פג שהיה זמן רב באינקובטור ויצא דפוק עם פגיעה מוחית, יותר מדי מומחים וטייחים עסקו בחיבור הספר.
    בספר תל פאחר צריך להיות פרק התכנון ופרק הביצוע כפי שנכתב ע"י הלוחמים ועדותם!
    עד שלא נראה ונקרא את התחקיר של חש"ן שעשה רס"ן אריה לוי שנכתב צולם והוקלט ע"י צוות חש"ן ותמונות מצולמות קיימות לביצוע, התחקיר לא יהיה מושלם. שום סיפור או עדות לקרב זה, לא ייתכן שתחקיר כזה נעלם ולא נמצא עד היום.
    "שדרת הטנקים המשיכה לעבר התל, הטנק המוביל חסם את הדרך". הכל שקרים והזיות של הכותבים !
    כל כך הרבה אי דיוקים וממש שקרים, איפה אספו את כל זה? בקושי לוח הזמנים נכון !!
    מפה 33 מצוינת ומדויקת (לדרך הנפט לא בוצע). הספר שנכתב עכשיו צריך להיות מדויק ואמיתי (ולא רומן של ריינר וחבר מרעיו). כל התפיסה שלתל עזזיאת הקרב הקשה ושבו לא היה כלום, זו היתה תפיסה של פיקוד צפון כולו.
    לפי עדות של סא"ל סלע השריון עשה משהו בכל זאת.

    ברוש עזרא פלוגה ז גדוד 377

  11. ברגע שקוראים את הפתיח לדו"ח הזה ורואים שהוא הועבר למי שהיה אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר להערות וכדומה, ולעוד כמה בכירים שהיו מעורבים בתכנון הקרב ובמודיעין, ברור שמדובר בסיפורי אלף לילה ולילה, ולא באיזה תחקיר אמיתי. בושה לצה"ל שמנפק מסמכים רשמיים כאלה, שגרועים לא פחות מסיפורי רדיו קהיר בראשית המלחמה.

  12. שלמה,
    עשית כאן, לאורך הדרך, עבודת תחקיר שלהערכתי, לא נראתה מעולם באיזה שהוא קרב אחר.
    מוריד את הכובע. מדהים ומעניין!!
    כל זמן שקראתי את התחקירים והעדויות, ועקבתי אחרי הסיורים לאימותים בשטח – תהיתי מה מניע אותך לצלול עמוק כל כך לתוך הסיפורים האלה.
    עבודה מדהימה!!!
    שוב (כבר כתבתי בעבר…), אני מוריד את הכובע גם בפני המפקדים מרמת המ"פ ומטה וחלק מהלוחמים – שבעוז רוחם, בדבקותם במשימה, בכושר האלתור, ובאומץ רב – הם אלה שהכריעו לבסוף את הקרב!! מצדיע להם.

  13. שבוע טוב. להלן כמה הערות (להערות דלעיל, שיועתקו בתחילה ואחריהן הערותיי).

    [1] "הדו"ח: "המג"ד שחשש ששני הכוחות, של ורדי ואלכס, יורים האחד על השני, התרומם וצעק לוורדי שיפסיק לירות. ורדי ענה לו שהוא יודע בדיוק היכן נמצא אלכס".
    וואלה? ורדי שכבר סיפר איזה פעמיים-שלוש את הסיפור שלו בדרומי, מעולם לא הזכיר שצעק למג"ד את הדברים הללו."

    אלא שכך מופיע בתחקיר עם משה הראל מ-68':
    "עלינו למעלה והתקרבנו, יש פה קבוצת סלעים לפני שיא היעד, איפה שהעץ מאחורי השיח התכופפנו והוא התחיל לצעוק לוורדי שהיה במוצב המרכזי של היעד הדרומי. הוא צועק לו שלא יירו, כי המג"ד חשב שהם יורים, הם מנסים לחפות לאלכס, והוא חשב שהם לא רואים את החבר'ה של אלכס, אבל הוא [ורדי] ענה לו שהם רואים בוודאות ואני שמעתי בוודאות".
    ברור איפוא שהמופיע בספר מבוסס על דברי הראל.

    [2] "הדו"ח: "בשלב זה הגיעו אל הסמג"ד סמ"פ ג' שוורץ וסמ"פ א' שמיל. הוא הורה להם לנוע בזחל"מים ולהמשיך בתנועה צפונה כדי להיכנס למוצב מאחור".
    עניין זה מוכחש נמרצות על ידי שמיל שהצהיר כי הוא בלבד, או הוא ושוורצי, הם אלה שקיבלו את ההחלטה הזו. במח' היסטוריה הסתמכו במקרה זה על עדות הסמג"ד בלבד ולא טרחו לברר עם הסמ"פים עצמם".

    עם כל הכבוד לשמיל, אזכיר שמול עדותו (יחיד) יש שתי עדויות (רבים) הטוענות שהייתה זו הוראה של הסמג"ד. הערתי על כך בתגובה מהתאריך 21 ביוני 2016 בשעה 18:19 ושוב בסוף תגובה מ-29 באוגוסט 2016 בשעה 18:42.

    [3] הועתק מהדו"ח משפט: "הקמב"צ ומ"מ המיוחדת נעו בציר עליו נעו קודם הסמ"פים", והוער על הטעות הכרונולוגית בסדר ההגעה.

    על כך יש להוסיף, שזה גם לא היה בדיוק אותו הציר, שכן הקמב"צ ומ"מ המיוחדת עשו איגוף גדול יותר מזה שעשו הסמ"פים שמיל ושוורצי (ורק קטע קטן, על ציר הנפט, היה זהה בשני המסלולים). לגבי הסמ"פ סולוביץ', כבר כתבתי בעבר שמדברי יאיר ישי שהיה איתו עולה שהאיגוף שלו היה זהה לזה של הקמב"צ ומ"מ המיוחדת.

    [4] "הדו"ח: "הקמב"צ והמ"מ נעו בציר עליו נעו קודם הסמ"פים, עקפו את המוצב מצפון והגיעו לעורפו ממזרח. גם הם החטיאו את הכניסה למוצב הצפוני והגיעו סמוך לזחל"מים הפגועים של הסמ"פים".
    המציאות: יוסי פרידמן שנהג בזחלם נסע באופן מודע אל הסככות שביעד הדרומי. ההחטאה לא היתה טעות."

    דומני וכאן הטעות היא של המעיר, שהרי בדצמבר 2013 התפרסם בבלוג סיפרו של יוסי: "פספסנו את הכניסה של בודקה הש"ג ונכנסנו דרך סככת המינהלות שלהם … אני לא מבין איך פספסתי את הבודקה של הכניסה והמשכתי הלאה. זה היה יכול לשנות את כל הקרב".

    [5] "הדו"ח: …[סולוביץ'] העלה על הזחל"ם האחרון שנותר לו עשרה חיילים, אותם בחר באופן אישי".
    המציאות: לסולוביץ' אין זמן לבחור באופן אישי מבין עשרות חיילים שפזורים בשטח. אחרי שהשיג זחל"ם כשיר מהתאג"ד, קרא לאנשים לעלות – ומי שעלה עלה. יאיר ישי היה מספר זאת לאנשי מחלקת היסטוריה לו רק טרחו להגיע אליו ולברר עמו."

    אלא שכך סיפר יאיר ישי באוקטובר 2013: "סולו קרא לנו בקול רם, הוא היה מאוד נסער. צעק שרוצה עשרה מפקדים". נמצא שלפי דבריו לא מדובר בסתם עלייה של חלק "מבין עשרות חיילים שפזורים בשטח", אלא רק מפקדים, לפי פקודה של סולו.

    [6] "הדו"ח: "כאשר הגיע רס"ן פז למקום, החלו תותחי ה-90 מ"מ שעל גבי שני הזחל"מים של הסיירת יורים לעבר תותחי נ"ט שירו לעבר הזחל"מים של הסמ"פים".
    המציאות: ידוע על זחלם 90 מ"מ אחד שהסיירת תפסה בדרך (מחטיבה 8), ולא שניים. זחלם זה ירה באופן אקראי פגז אחד חסר סיכוי לכיוון כביש בניאס שם נראה זחלם סורי חולף. לא היה ירי 90 מ"מ לעבר עין פית".

    אזכיר שכך סיפר המח"ט בפאנל, 19 ביוני 67': "עוד כאשר עברנו את גבעת האם נפגשתי עם ראובקה. הוא כבר היה שם והצליח להשתלט על שני זחל"מים 90 מ"מ מחטיבה 45. אני מבין שנעזבו שם. זה היה בעצם מחטיבה 8". גם מפקד הסיירת סיפר אז: "בשלב א' הכוח של הסיירת היה שני זחל"מים 90 מ"מ … התארגנו בגבעת האם והתחלנו לנוע על דרך הנפט דרך נעמוש בסדר תנועה כזה: … שני זחל"מים 90 מ"מ בפיקוד סמל וייסהוט". בהמשך, על ההגעה לתל-פאחר, הוא מספר: "אני חיכיתי עם הג'יפ ונתתי פקודה לסמל וייסהוט לקחת את שני התותחים והזחל"מים ולגלוש למטה" (עוד שם: "במקום הזה סמל וייסהוט ביקש ממני רשות לפתוח באש על כיתת מרגמות ושריונית, שנעו על כביש הבניאס והוא קיבל אישור. באותו שלב קיבלנו הפגזה שאינני יודע של מי, של כוחותינו או של האויב, על המשטח הזה פה". והוזכר גם: "עין פית … שמשם ירו עלינו"). אגב, גם מייזל בספרו, עמ' 306-307, כותב שהסיירת תגברה את כוחה "בשני זחל"מים נושאי תותחים נ"ט 90 מ"מ".

    • לגבי "ורדי ענה לו שהוא יודע בדיוק היכן נמצא אלכס": הדוח הסתמך על הראל, אבל מה אומר על כך ורדי?

      לגבי הסמג"ד/שמיל: רק הערתי שמול עדות הסמג"ד עומדת גרסת הסמ"פ דהיום שלא זכור לו דבר כזה. ייתכן שהצדק עם הסמג"ד, אבל מח' היסטוריה לא תחקרה בזמנו את שמיל.

      לגבי זחלם המיוחדת ש"החטיא" את הכניסה לחלק הצפוני: מול גרסת יוסי פרידמן יש את גרסת עזרא סלע שאמר כאן בראיון עימו: "המשימה שלי היתה המוצב הדרומי ואני הלכתי לשם". וגם: "יוסי עכשיו נהג. אבל לא משנה, בעיקרון אנחנו כיוונו את הזחל"ם ליעד הדרומי".
      ובסיור מפקדים ב-2013 אמר סלע: "בתחקירים שאלו אותי למה לא נכנסת לצפוני. קודם כל, אף אחד לא אמר לי לאן וכלום. המשימה שלי היתה לדרומי בלבד, לפרוץ את השער ולאפשר לפלוגה א' לעבור, וזה מה שהלכתי לעשות".

      לגבי סולוביץ' שבחר חיילים באופן אישי – מקבל את ההערה שביקש 10 מפקדים, ועדיין הניסוח "בחר באופן אישי" הוא לא הכי מדויק.

      לגבי שני תותחי 90 מ"מ או אחד: לוחמים מהסיירת שהגיעו לשער הצפוני סיפרו רק על זחלם 90 מ"מ אחד שהיה. כך גם וייסהוט שהוטל עליו לפקד על זחלם זה.


      בעיקרון, לכל הדוגמאות שהבאת הסותרות את השגותיי על הנאמר בסיכום מח' היסטוריה יש צד נוסף, וצד זה לא תוחקר ולא נבדק ביסודיות על אף משאבים כמו כוח אדם ובעיקר זמן רב שעמדו לרשות המחקר שהחטיא בדברים רבים ולא שיקף תמונה מדויקת כפי שאנו יודעים כיום בעקבות ראיונות עם לוחמים ומפקדים, יומן הקשר ועוד.

      • לשאלתך: "אבל מה אומר על כך ורדי?" – תשובתי: בפאנל, 19 ביוני 67', ורדי סיפר: "הספקתי עוד לראות שני אנשים נופלים ומפה איבדתי את הקשר עם אלכס. לא היה לי שום קשר איתו, גם לא אלחוטי, אבל ידעתי בכל אופן שהוא תפס", וגם: "אז ראיתי את המג"ד מגיע הנה, אמרתי לו בצעקה שיורים עלי ואני חושב שזה מהכיוון שאלכס כבר טיהר והוא לא מבחין שיורים מדרום".

        במסיבת העיתונאים שנערכה ב-5 ביולי 67' הוא סיפר: "באותו זמן ראיתי את רס"ן אלכס ז"ל נאחז בתעלות ביעד הצפוני. הבנתי שהוא מתחיל לטהר, בדיוק עושה את המלאכה כמו שאני עושה. אמרתי שנפתחה אש מהחלק הצפוני עלינו, התחלנו לנהל קרב יריות כשאנחנו בחלק הדרומי והאויב בחלק הצפוני, כאשר הבנתי שרס"ן אלכס מתקדם ביעד הצפוני". את הגעת המג"ד והדו-שיח איתו הוא לא הזכיר בהזדמנות הזו.

        אלה הם הסיפורים מהזמן ההוא. לעדויות המאוחרות איני מתייחס באותה מידה.

        בענין ההגעה של זחל"ם סלע ופרידמן, הזכרת את דברי הראשון על כך שמחלקתו נועדה לפרוץ את השער בתל הדרומי. תגובתי: ראה בדברי דני בתגובות לפוסט הראיון עם סלע, על כך שפריצת שער התל הדרומי יועדה למחלקתו (מפלוגה א'), בעוד המיוחדת נועדה לפרוץ את שער התל הצפוני (עבור פלוגה ג').

  14. מציע לעורכי ומנהלי הבלוג הזה לפתוח בלוג חדש שיעסוק בקרבות של גולני על החרמון במלחמת יום הכיפורים. כל הכשלים מתל פאחר, והרבה יותר מכך, הופיעו מחדש ב-1973. תכנונים לקויים, יהירות, גאוות יחידה שעלתה בדם, בעיות של שליטה בכוחות, נתק בין פיקוד צפון לכוחות בשטח, ירי של כוחותינו על כוחותינו (בעיקר ארטילריה). כאילו לא למדו דבר ולא הפיקו לקחים ולא עברו 6.5 שנים מאותו יום עגום בחודש יוני ועד הסתיו הנורא של אוקטובר 73. ואם ב-67 אלו היו 34 חללים בתל פאחר, ב-73' נפלו על החרמון יותר מ-100 מחיילי גולני, בכל הקרבות מנפילת המוצב ועוד כיבושו מחדש.

    • איתי,
      האם אתה יכול להצביע על 3 נקודות מקרב תל פאחר שאפשר היה ללמוד מהן לקחים ולמנוע מקרים דומים בקרב החרמון?

      • 1. ההסתערות על תל פאחר בזחל"מים, למרות אובדן ציר התנועה המתוכנן, במקום לעשות מה שחי"ר יודע – ללכת ברגל בציר עוקף. מזכיר מאוד את הניסיון הראשון לכבוש מחדש את החרמון, בטור ממנוע של זחל"מים, ענין שעלה בתבוסה קשה, במות 27 לוחמים (כולל מג"ד).
        2. השימוש הלא ממש מנוהל בארטילריה בסביבת כוחותינו. רבים מנפגעי החרמון הם תוצאה של אש ארטילרית של צה"ל שלא נורתה למקומות הנכונים. לפי מה ששיערו כאן – גם בתל פאחר ייתכן והיו מקרים דומים.
        3. לחימה "עם הראש בקיר", בלי לעצור ולחשוב, בלי לנצל כוחות אחרים ותוואי שטח כדי להשיג ניצחון במחיר זול יותר. בחרמון הסורי ישבו צנחנים ואנשי סיירת מטכ"ל, וראו מלמעלה איך נשחטים חיילי גולני שמפקדיהם התעקשו, אולי בגלל איזה "כבוד", להמשיך לבד. גם בתל פאחר, אחרי שאבדו תוואי הגישה המתוכנן והכוחות הגיעו ל"גיא ההריגה" – ייתכן וכדאי היה לעצור, לחשב מסלול מחדש, להביא כוחות נוספים (שאכן הגיעו בהמשך), ולעשות את העבודה אחרת. אולי בזול יותר. ה"קדימה הסתער" הצה"לי הוא עסק יקר מאוד. לעתים קרובות זה עובד, אבל המחיר…המחיר…

        • תודה,
          שאלתי את השאלה כי אינני מכיר את קרב החרמון.
          כתבת:
          1. ההסתערות על תל פאחר בזחל"מים, למרות אובדן ציר התנועה המתוכנן, במקום לעשות מה שחי"ר יודע – ללכת ברגל בציר עוקף. מזכיר מאוד את הניסיון הראשון לכבוש מחדש את החרמון, בטור ממנוע של זחל"מים, ענין שעלה בתבוסה קשה, במות 27 לוחמים (כולל מג"ד).

          דני: גם בפקודה המקורית לכיבוש תל פאחר היתה תוכנית אלטרנטיבית לעלות לדרך הנפט ברגל כפי שהעיד קמב"ץ הגדוד יוסי פרידמן.
          מדוע לא בוצעה התוכנית הזו כשנתגלה הקושי בטיפוס רכוב לפי גירסא אחת או בגלל סירוב מ"פ הטנקים בגירסא שניה ניתן רק לשער.
          היתה זו סיבה זו או אחרת ואם כפי שאתה טוען נעשה נסיון כזה גם בחרמון הרי שבאמת אפשר אולי היה ללמוד לקח כזה מקרב תל פאחר.

          כתבת:
          2. השימוש הלא ממש מנוהל בארטילריה בסביבת כוחותינו. רבים מנפגעי החרמון הם תוצאה של אש ארטילרית של צה"ל שלא נורתה למקומות הנכונים. לפי מה ששיערו כאן – גם בתל פאחר ייתכן והיו מקרים דומים.

          דני: בתוכנית בטלויזיה שהיתה כנראה לציון מלחמת יום הכיפורים טענו אנשי הארטילריה שסיעה לגולני בקרב החרמון שבזכות הסיוע המהלך האחרון בקרב היה ללא התנגדות של הסורים ולא כפי שטוענים כלפיהם שהסיוע לא היה יעיל.
          כפי שטענו כאן לפחות שני לוחמים בקרב תל פאחר, בזמן ההסתערות הראשונה על המוצב הצפוני של תל פאחר ירדה עדין אש הסיוע שלנו בקרבתם (המקור: יצחק חמאווי) וכן על השטח שממערב לתל הצפוני בו כבר היו הטנקים של פלוגה ז' וזחל"ם המג"ד. (המקור: עזרא ברוש מ"מ מוביל מפלוגה ז' שפגז זרחן נפל על סיפון הטנק שלו). הקש"א שראה את הכוח של פלוגה א' מסתער על המוצב הצפוני הפסיק את האש בשעה 15:05.
          המח"ט נתן פקודה נוספת להפסיק את אש הסיוע ב-15:25.
          טענותי בקשר לסיוע לקרב תל פאחר הן:
          א. אש הסיוע שירדה על המוצב הדרומי ע"י שתי סוללות 120מ"מ היתה יעילה ביותר ולראיה ההתנגדות במוצב הדרומי וזאת עפ"י מספר הנפגעים הקטן יחסית מכוחותינו.
          ב. מספר הנפגעים הרב בגיא ההריגה נבע בחלקו מאי מיסוך ירי הטנקים הסורים בחירבת סודה. על מג"ד 12 ואו הקש"א היה לבקש מיסוך כזה ולא כך קרה.
          ג. המוצב הצפוני ספג כנראה רק בחלקו המערבי וגם זה עד לתחילת ההסתערות עליו. האש כאמור הופסקה מה שאיפשר לחיילי האויב לחזור לעמדותיהם ולירות בכוחותינו גם במוצב הצפוני גם בדרומי וגם לעבר גיא ההריגה.
          ד. אש הארטילריה לא הועתקה מזרחה כי לא היה קשר עם מפקדי הכוחות המסתערים ואילו הקש"א נותר עם המג"ד מתחת לתל עד השעה 16:00.

          לכן אני לא בטוח שמקרה החרמון בענין זה דומה למה שהתרח בתל פאחר. אשמח אבל אם תאיר את הנושא יותר.

          "3. לחימה "עם הראש בקיר", בלי לעצור ולחשוב, בלי לנצל כוחות אחרים ותוואי שטח כדי להשיג ניצחון במחיר זול יותר. בחרמון הסורי ישבו צנחנים ואנשי סיירת מטכ"ל, וראו מלמעלה איך נשחטים חיילי גולני שמפקדיהם התעקשו, אולי בגלל איזה "כבוד", להמשיך לבד."

          דני: האם באמת ידוע לנו שהמפקדי גולני התעקשו בגלל כבוד?

          " גם בתל פאחר, אחרי שאבדו תוואי הגישה המתוכנן והכוחות הגיעו ל"גיא ההריגה" – ייתכן וכדאי היה לעצור, לחשב מסלול מחדש, להביא כוחות נוספים (שאכן הגיעו בהמשך), ולעשות את העבודה אחרת."

          דני: היה כדאי אבל לשם כך היה צורך בסיוע של החטיבה. כידוע אבד הקשר עם הגדוד בשעה 15:05 והמצב בתל פאחר לא היה ברור.
          המח"ט הבין שהמצב משובש לערך בשעה 16:00 ואז הורה לסמח"ט לנוע לתל פאחר. כ"כ הורה למפקד הסיירת לנוע לתל לדווח על המצב ולהצטרף ללחימה. שתי מחלקות טנקים של פלוגה ו' נשלחו האחת עם הסמח"ט והשניה מבורג' בביל. אף אחד מהכוחות הללו לא הגיע לתל פאחר לפני 17:30 וההצטרפות ללחימה נעשתה רק ב-18:00. בשלב מסוים הורה המח"ט לגדוד 51 לשנות את משימתו ולכבוש את תל פאחר. פקודה זו בוטלה בהמשך וגדוד 51 המשיך למשימתו המקורית של כיבוש תל עזזיאת.
          ניתן אולי לסכם את ענין "חישוב המסלול מחדש" ולומר שהמח"ט עשה ניסיון מחשבתי כזה מבלי לודא בהחלטיות שהוראותיו מתבצעות. בעיקר לא ברור מדוע לקח לסמח"ט שעתים להגיע לתל פאחר כאשר תפיסת הפיקוד על הגדוד היתה כל כך קריטית.

          שוב, אינני מכיר את קרב החרמון, האם אתה רואה דימיון למה שמניתי לעייל?

  15. בהמשך לסוגיה האם שמיל קיבל או לא קיבל את ההוראה:
    מניסיוני תחת אש, הרבה פעמים לוחמים ומפקדים לא זוכרים פרטים מרוב לחץ .
    גם לי קרה שנתתי פקודה תחת אש, ואפילו הגעתי ליתר ביטחון עד ללוחם, ונתתי לו את הפקודה פנים אל פנים – בסיום הקרב הלוחם לא זכר מזה מאומה וגם לא ביצע את כל מה שהוריתי לו. והיו דוגמאות נוספות.
    גם לי קרה שבתחקיר ראשון השמטתי פרטים ורק אחרי ששחזרתי לי את הדברים שוב ושוב – גיליתי פרטים נוספים שצצו בזיכרוני והשלימו לי את התמונה.
    אנשים מגיבים בצורות שונות תחת אש בלחץ של "פחד מוות". ברור שיש דברים שלא נחרתים בזיכרונם או נעלמים מזיכרונם, לכן קשה עד מאד להגיע ממש לחקר האמת.
    דווקא כאן בבלוג הזה עשיתם עבודה מאד יסודית שנראית מאד קרובה לאמת.

  16. שבוע טוב. הדברים שייכתבו דלהלן (וסליחה על האריכות. ידוע כי הנושא על פרטי פרטיו אמור לעניין רק את השקועים בו… לשאר מומלץ לדלג) באים בהמשך לדברים שכתב למעלה ישראל (30 בדצמבר 2016 בשעה 14:16) והערת דני לאחר מכן (2 בינואר 2017 בשעה 17:17).

    על הקטע בספר המצוטט בפוסט הנוכחי: "בהגיע הטנקים לעין א-דייסה (בסביבות השעה 1435) התברר שלא נמצאה דרך מחברת בין תוואי ההטיה לבין דרך הנפט. הטנק שעליו ישב שלמה סגל (מ"פ ב' בגדוד 12 שהצטרף כנווט לכוח הטנקים שהיה ת"פ גדוד 12), ניסה יחד עם טנק נוסף לטפס לעבר עין א-דייסה, אבל שניהם לא הצליחו לעשות זאת",

    – העיר ישראל, שממנו משתמע "פירושו, לא עלו לרתק, קל וחומר לא ירו משם". ארחיב ואפרש יותר במשמעות הדברים:

    המובא בקטע זה אינו מתאים לעדות שניתנה ב-7 לינואר 68', לפיה הטנק שמפקדו היה המ"מ עזרא ברוש והוא שהוביל את הכוח אל עבר היעד – כשעמו על הטנק (במשך הדרך עד לעלייה לרתק המתוארת להלן, וגם בהמשך עד צומת ה-AMX) גם הנווט סגל – נסע על תוואי-ההטייה עד שעבר [במעט] את הכפר עין א-דיסה שלשמאלו, אז ירד מהתוואי ועלה לרתק כשהוא נוסע ועולה לכיוון הרכס שנמצא קצת צפונה מהכפר (כשמצטרף אליו עוד טנק, ממחלקה אחרת. ראו להלן), זאת במטרה לתפוס 'עמדות אש' לכיוון תל-פאחר (ואף ירה משם, כדלהלן, אלא שלפועל לא הספיק לתפוס 'עמדות אש' כרצונו, כיון שנקרא לחזור ולהמשיך על תוואי-ההטייה לכיוון תל-פאחר), אך כלל לא היה שותף לניסיון העלייה במקום המיועד לעליית הגדוד, מקום שהיה צפונית לעין א-דיסה.

    כשאנו עוסקים בדיון ובמחקר היסטורי, אין מקום להתחשב האם פלוני יאהב קטע מסויים או לא יאהב אותו. השאלה היא: היה או לא היה? עלו לרתק או שלא עלו? היה טנק שירה משם או לא?

    לפני שאמשיך, אתעכב על העדות האמורה (מה-7 לינואר 68') ואצטט ממנה כמה משפטים (במקור המשפטים המצוטטים להלן אינם ברצף):

    עזרא: "עברנו את עין א-דייסה כשאנחנו נמצאים על תוואי ההטיה ועולים לרכס שנמצא קצת צפונה מעין א-דייסה, תופסים עמדות אש לכיוון תל אל פאחר. פתחנו באש והתחלנו לסייע לפי התוכנית" – מפורש כאן שהיה ירי.

    המתחקר אומר: "אנחנו נמצאים כרגע במצב שהטנקים של המחלקה של עזרא פרושים בעמדות על הרכס של עין א-דייסה ויורים לכיוון תל אל פאחר" – מדברים אלה משתמע לכאורה ש*כל* הטנקים של המחלקה האמורה נמצאים בעמדות. מפורש גם שיש ירי, ושהוא לכיוון תל-פאחר. פרט נוסף: לפי המתחקר, המיקום הוא "על הרכס של עין א-דייסה", בעוד המ"מ אמר קודם שעלו "לרכס שנמצא קצת צפונה מעין א-דייסה", אך הוא אינו מתקן בהמשך את המתחקר. אפשר לנסות להסביר את הדברים שהעלייה הייתה אמנם על הרכס של עין א-דיסה, אך בנטייה קצת לעבר הרכס הנמצא צפונה מעין א-דיסה.

    מיד אח"כ המתחקר שואל: "מה קורה מפה הלאה, עזרא?", ונענה: "כאן לא הספקנו לתפוס עמדות. אני עליתי ואחריי עלה טנק שהיה מצורף למחלקה של יענקל'ה והטנק השלישי היה עוד בדרך כשקיבלנו הוראה לרדת חזרה ולהתקדם הלאה על תוואי ההטיה". – כלומר, עזרא מתקן את קביעת המתחקר כאילו המצב היה "שהטנקים של המחלקה של עזרא", כל הטנקים, היו "פרושים בעמדות על הרכס של עין א-דייסה". ובכן, לא עלתה כל המחלקה, אלא רק שני טנקים, שאחד מהם שייך למחלקה אחרת.

    חשוב לזכור פרט זה, ממנו נשלל המסופר בסיור שנערך ב-2 לנובמבר 2016: "הגור שלי, יוסי כהן, או… אני לא הייתי היחידי"; "אנחנו עלינו שלושה טנקים". עודד גולן, התותחן בטנק של עזרא, סיפר ביוני 2014: "אני זוכר שהיינו שני טנקים, השני היה של אמנון ישראלי, אבל אני לא בטוח". אך ראו בראיון עם ישראלי, יולי 2013: "חלק מהטנקים עלו למעלה (מתכוון לברוש שטיפס לעין א-דיסה), אני ואחרים פנינו שמאלה. הטנק שנסע מאחוריי של יעקב העליון חטף מרגמה". ההוספה שבין הסוגריים נוספה בעת הפירסום בבלוג, ויש להעיר שהנושא עדיין טעון בירור, כי מהמשפט הבא, על הטנק שחטף מרגמה, נראה שמדבר על האזור שלמרגלות התל, וגם לא ברור מהי אותה פנייה שמאלה שהוזכרה. באותו זמן, יולי 2013, סיפר עזרא: "אנחנו היינו ארבעה-חמישה טנקים ביעד העליון".

    פרט נוסף העולה מן הדברים: בעוד ובתחילה הופיע בתיאור המ"מ המשפט "תופסים עמדות אש לכיוון תל אל פאחר. פתחנו באש והתחלנו לסייע לפי התוכנית", הרי שכאן יש תיקון: "כאן לא הספקנו לתפוס עמדות". אפשר לפרש את התיקון הזה בכמה אופנים, ומהם, שהעלייה הייתה במטרה לתפוס 'עמדות אש', אלא שלפועל לא הספיקו לתפוס עמדות כראוי (אף שירו), או שלפועל מאחר והספיקו לעלות רק שני טנקים, לכן (לגבי השאר) ההגדרה היא ש"לא הספקנו" – כל המחלקה – "לתפוס עמדות" (ועדיין צריך בירור כמה זמן נדרש כדי שיוכלו להספיק לתפוס עמדות. יתכן ודברי התותחן ביוני 2014: "עמדנו שם עשר דקות או רבע שעה" מוגזמים מעט, ויש לכלול במשך הזמן הזה את הנסיעה מתוואי-ההטייה והחזרה אליו).

    מהאמור באותו תחקיר נמצאנו למדים שברור כי היה ירי באותה עלייה ("פתחנו באש והתחלנו לסייע לפי התוכנית"). אם זה לא מספיק, אוסיף: כבר התפרסמה בבלוג תמונת התרמיל שנמצא כמה חודשים אחרי הקרב, ואחר שבדקתי את הרקע הנראה בה נראה לי שהוא מאשר את הידיעה שהיא צולמה מהאזור בו עלו לרתק, כלומר, קצת צפונית לכפר עין א-דיסה.

    לכאורה, הירי המדובר אכן היה על תל-פאחר, כפי שאכן משתמע מהמשפט "והתחלנו לסייע לפי התוכנית" (והרי ברור שהתוכנית הייתה לסייע ברתק אש על תל-פאחר).

    אי-הבהירות שאולי יש עדיין לגבי קביעה זו (שהירי היה על תל-פאחר) נובע מעדות מאוחרת, על הטווח הזכור של הירי הזה: "ירינו ממרחק של 850 מטר, אני זוכר שעודד אומר '850 מטר אש'" – טווח ש*אינו מתאים* למיקום העלייה כפי שתואר בעדות ה-7 לינואר 68': "עברנו את עין א-דייסה כשאנחנו נמצאים על תוואי ההטיה ועולים לרכס שנמצא קצת צפונה מעין א-דייסה".

    גם אם נקבל כמדוייק את זכרון האמירה "850 מטר אש", עדיין לא ברור *בהקשר למה* היא נאמרה. התותחן סיפר ביוני 2014 : "הדבר העיקרי שהתבקשנו זה לירות לעבר בורג' בביל, כי אמרו לנו אתם צריכים אחר כך לעבור לידו, תתקיפו אותו שלא יהיו איזה משוגעים שיקפצו עליכם שם". ואכן, המרחק ממקום העלייה לרתק ועד בורג'-בביל יכול להתאים ל-850 מטר. קודם לכן התותחן גם סיפר: "תוך כדי תנועה ירינו כמה נפיצים לכיוון הרכס של עין א-דייסה, שראינו שם כמה מבנים. לא כי ראינו שם אנשים, אבל ידענו שאנחנו צריכים להגיע לשם", ואפשר שהמשפט שהזכיר מרחק של 850 מטר מכוון על המרחק עד עין א-דיסה.

    זאת ועוד: נכון להיום גם *לא נמצאו* בתל-פאחר סימנים שיעידו על פגיעת פגז *מהצד הזה* – דרומית לתל – ולבטח שלא באופן שיתאים לסיפורו של התותחן: "בתל פאחר היתה מיצדית כזאת בחלק הדרומי, שבה פגענו. אתה רואה עמדה, רואה שני חלונות, מכוון לימני ויורה ורואה שהפגז נכנס פנימה". המיצדית הפגועה בחלק הדרומי של היעד (התל הדרומי) נמצאת במערבו, וברור שלא נפגעה מפגז שנורה מדרום.

    בנוסף לזה, יש גם אי-בהירות לגבי מספר הפגזים שנורו [התמונה הנ"ל של התרמיל יכולה לאשר רק ירי של פגז אחד], שכן נמסרו בזה כמה גרסאות שכולן מאותו מקור [וזהו דבר טבעי ביותר המצוי בזכרון האנושי של רבים, כך שפשוט שאין לראות בציון עובדה זו 'תלונה' וכיו"ב]: "ירינו תשעה פגזים על המוצב"; "ירינו תשעה פגזים למטרה ואז קיבלנו הוראה לחזור למטה" (יולי 2013); "אני יריתי בין שישה לשבעה פגזים, כל מה שהיה לי ברצפה, פגזים תורנים" (אוקטובר 2013); "ירינו שבעה פגזים נפיץ וח"ש" (יוני 2014); "כמה ירו פה? שלושה או ארבעה פגזים"; "היה לי שבעה ברצפה" (נובמבר 2016) [בענין זה הוזכר שם: "בוא נפתח כתבה שעשיתי ב'במחנה'", אבל באותה כתבה לא דובר כלל כמה פגזים נורו וכמה טנקים עלו, ובכלל לא הוזכרה אף עלייה באזור, רק שהיו "צריכים לאגף את המוצב ממזרח כשהטנקים משמשים בסיס-אש לכיבוש המוצב מאחור . . קרא לי לעזוב את בסיס-האש ולעלות עם הטנקים שלי אל המוצב"]. ישנה גם עדות התותחן: "הטנקים שהגיעו לשם ירו עשרה עד 15 פגזים, אני אפילו לא ידעתי למה אני יורה" (יוני 2014).

    ענין זה, מספר הפגזים שנורו, קשור גם לשאלה: כמה טנקים ירו (לדוגמה: אם נניח שהמשפט "ירנו תשעה פגזים" מכוון על שני הטנקים יחדיו, כאשר טנק המ"מ ירה "בין שישה לשבעה פגזים", הרי שהטנק השני ירה בין שניים-שלושה… – אלא שבזה עדיין לא נצליח לפתור את כל שינויי הגרסאות…). בדצמבר 2014, כשהתפרסם בבלוג התחקיר מה-7 לינואר 68', בו אומר המ"מ: "כאן לא הספקנו לתפוס עמדות. אני עליתי ואחריי עלה טנק שהיה מצורף למחלקה של יענקל'ה והטנק השלישי היה עוד בדרך כשקיבלנו הוראה לרדת חזרה ולהתקדם הלאה על תוואי ההטיה", נוספה בבלוג הערה של דני: "כלומר, רק ברוש עצמו הספיק לירות". גם בסיור שנערך בנובמבר 2016 העיר דני: "שניים שלושה טנקים שהיו אחריו בדרך לא עלו, לא פתחו באש, רק הוא ירה" [וראה בהמשך שם שלפי זכרונו כך שמע מהמספר בעבר. לענין עליית טנקים נוספים, הרי בעדות מ-68' מפורש שהיה עוד טנק שעלה], ובתגובה לכך אמר עזרא: "אני הוצאתי כמה פגזים וגם הטנק השני ירה כמה פגזים"; "הגור שלי, יוסי כהן, או… אני לא הייתי היחידי. הטען קשר שלו אמר שהוא לא הספיק לירות, אולי ירה פגז".

    יצויין כי טרם נשלמה המלאכה בבלוג, וחזקה על שלמה שעוד ימשיך לראיין את כל הקשורים לנושא גם מהשריון (אזכיר שביוני 2014 סיפר עזרא: "היה לנו אולי טנק אחד, של יוסי כהן, שהמצמד שלו החליק, אבל חוליה טכנית תוך עשר דקות תיקנה את זה". צריך לברר אם עיכוב זה של 10 דקות יכל לעכב אותו מלעלות ביחד עם עזרא, כנ"ל. בנוסף לזה, הרי יוסי יפה ז"ל, שהיה בצוות הטנק של כהן, סיפר – ראו בפוסט 'הדיסקית של יוסי'. הוזכר שם גם יצחק ריבקין, התותחן בטנק ההוא – שהם היו ליד הזחל"ם שנפגע, זה שהיו בו ארבעה הרוגים, ארוע שהיה כ-500 מטר דרומית מהמקום אליו עלו לרתק).
    עד כאן בענין הירי שהיה באותה עלייה לרתק. בחזרה לענין הספר של מחלקת היסטוריה:

    למרות שהיה בידם התחקיר מה-7 לינואר 68', בחרו העורכים להתעלם ולא להזכיר כלל את העלייה לרתק. לא זה בלבד, אלא שאף תיארו את "הטנק שעליו ישב שלמה סגל" כטנק אשר "ניסה יחד עם טנק נוסף לטפס לעבר עין א-דייסה, אבל שניהם לא הצליחו לעשות זאת". מה המקור לתיאור זה?

    בתשובה לשאלה זו יש להמשיך ולקרוא גם את הקטע הבא, בסופו צויין: "(מקור: תחקיר הקש"א משה הראל)". סביר להניח שהמקור הזה הוא גם לקטע הקודם.

    מה סיפר הראל בתחקיר שלו? הנה התוכן:

    מתחקר: "אחד הטנקים ממש במקום שהיתה צריכה להיות הירידה?"
    הראל: "כן, ומאחוריו זחל המג"ד, ואני גם זוכר שנורו מספר יריות מעין א-דייסה והיפנו את תשומת הלב של הטנק הזה, והוא ירה לשם".
    מתחקר: "כלומר?"
    הראל: "הטנק הראשון של סגל".

    עד כאן התוכן, ממנו עולה:

    [א] המשפט "ממש במקום שהיתה צריכה להיות הירידה", מכוון, בתחקיר הזה, למקום שבו עצר ראש הכוח בניסיון עלייה שלא צלח. הראל (והמתחקר) חשבו ששם היה המקום המתוכנן לרדת מהתוואיי ולעלות מערבה [לפי הידוע לי כיום, משאר החומר, יתכן ובאמת לא זה היה המקום המתוכנן, שיתכן ואמור היה להיות צפונה משם].

    [ב] במקום הזה (בו ניסו לרדת מהתוואי ולעלות מזרחה) היו: טנק אחד, ומאחוריו זחל המג"ד.

    [ג] במקום הזה "ממש" היה רק "אחד הטנקים". לא שניים.

    [ד] בתחקיר שלו הראל אינו מדבר במפורש על טנק שניסה לעלות ולא הצליח [אף שזה דבר שאכן היה, כפי שעולה מעדויות אחרות, כמו זו של ורדי]. אלא שקודם לכן בתחקיר סיפר הראל: "יש גם ניסיון לעלות ולפרוץ ספיישל עם הזחל ולא מצליחים". יתכן (אם כי לא הכרחי) והמילה "גם" באה לרבות ניסיון של טנק, והשימוש בלשון רבים, "ולא מצליחים", מכוון על הטנק והזחל"ם שלא הצליחו.

    נמצא שבדברי הראל אין סמך לכך שהטנק של ברוש (הוא "הטנק שעליו ישב שלמה סגל", עד שירד ממנו, ועלה עליו שוב עד לצומת ה-AMX) ניסה לעלות במקום בו עצר הכוח בניסיון העלייה שלא צלח.

    ברם, ברור שבתחקיר של הראל ישנה אי-בהירות בנוגע לטנק שעליו סגל, וכדי לעמוד על כך אעתיק כאן את כל החלק הרלוונטי מהתחקיר שלו:

    "המג"ד יושב בזחל שלך ואתם מגיעים לעין א-דייסה, האם יש איזשהו רגע שבתוך זחל המג"ד מסתבר לו שאין דרך לעלות או שאי אפשר למצוא דרך לעלות? "לא רק שמסתבר, אלא יש גם ניסיון לעלות ולפרוץ ספיישל עם הזחל ולא מצליחים".
    לא מצליחים לעלות? ואז יש איזה דיון, פקודה, החלטה? "יש כמה דקות שקילה של המג"ד, והוא מחליט, כנראה החליט לבד, להמשיך לנוע. המג"ד נוסע בזחל אחרי מספר טנקים, על הטנק הראשון יושב המ"פ המנוח סגל".
    יש איזשהו דיון בין המג"ד לבין סגל לגבי האפשרות לעלות? אתה זוכר דבר כזה? "כן, ישנה עצירה וסגל מגיע".
    ברגל? "כן, ואז הוא אומר לו להמשיך".
    ואז המג"ד אומר לסגל להמשיך בתוואי? "כן".
    באותו זמן אני מבין שהטנקים קצת אחרי עין א-דייסה והזחל של המג"ד הוא ממש מנסה? "אני לא זוכר, אחד היה מקביל לעין א-דייסה".
    אחד מה? "אחד הטנקים".
    אחד הטנקים ממש במקום שהיתה צריכה להיות הירידה? "כן, ומאחוריו זחל המג"ד, ואני גם זוכר שנורו מספר יריות מעין א-דייסה והיפנו את תשומת הלב של הטנק הזה, והוא ירה לשם".
    כלומר? "הטנק הראשון של סגל".
    יש איזה דיון בתוך הזחל? אחרים מדברים? "לא. יש כמה דקות של שיקול".
    האם באותו זמן יש אש חזקה, אש ארטילרית? "ארטילריה הייתי אומר לא, אבל אש טנקים. יורים עלינו, על השדרה, יורים באותו זמן מכיוון רמת הבניאס ותל עזזיאת. באותו זמן יש אש וההחלטה הזאת מתקבלת תחת אש".
    אתה בתור קש"א מבחין באיזושהי אש? "כן, בשלב הזה יורדת אש ארטילרית על תל פאחר".

    עד כאן ציטוט החלק הרלוונטי מהתחקיר.

    בהשקפה ראשונה נראה לפרש את הדברים כך: "אחד טנקים" – רק אחד, לא שניים – היה "ממש במקום שהיתה צריכה להיות הירידה", והטנק הזה, לאחר שהיפנו את תשומת לבו, אף ירה לעבר עין א-דיסה. בהמשך, כך נראה מרצף הדברים, הראל מפרט, שזהו "הטנק הראשון של סגל", כלומר, שהוא זה שהיה במקום שיועד לירידה מהתוואי לשם עליית הגדוד מזרחה, והוא זה שירה לעבר עין א-דיסה.

    אך כאמור, מאחר והטנק הראשון היה הטנק של עזרא, וטנק זה:
    [1] הצליח לעלות לרתק (כאשר סגל כבר ירד ממנו והלך לחפש את המקום שנועד לעליית הגדוד),
    [2] לא השתתף בניסיון העלייה שלא צלח,
    [3] לא ידוע שאיתו אירע המסופר שהיפנו את תשומת-לבו שיורים מעין א-דיסה והוא בתגובה ירה לשם (הענין אינו מופיע בתחקיר שנערך ב-7 בינואר 68', וגם, בכל הראיונות עד כה עם עזרא הוא לא סיפר על כך. גם עודד, בדבריו ביוני 2014, סיפר רק: "תוך כדי תנועה ירינו כמה נפיצים לכיוון הרכס של עין א-דייסה, שראינו שם כמה מבנים. לא כי ראינו שם אנשים, אבל ידענו שאנחנו צריכים להגיע לשם", ומשמעות הדברים שהירי לשם היה בתנועה מרחוק, ולא כתגובה לירי משם. יצויין אבל לאידך, שעזרא לא העיר – עם פירסום הפוסט שבו התחקיר עם משה הראל – שהמסופר על ירי מטנק על עין א-דיסה, לא היה עם הטנק שלו),

    – לכן נראה בהשקפה ראשונה שמדובר בזיהוי שגוי, היינו, שהראל שגה כשזיהה את הטנק שהגיע למקום שיועד לעליית הגדוד (ושירה על עין א-דיסה) כאילו הוא "הטנק הראשון של סגל". אפשרות להסברת שגיאה זו: הראל לא שם לב שהטנק שהוביל את הטור (במשך רוב הדרך, כשעליו הנווט סגל), הלא הוא הטנק של ברוש, פנה, בהגיעו אל מתחת הכפר עין א-דיסה, ימינה, למטרת רתק. לפיכך, זמן קצר מאוד אח"כ, כאשר הכוח נעצר במקום המיועד לעליית הגדוד, שם ניסו לעלות ללא הצלחה, הוא, הראל, חשב שהטנק שהגיע לשם (הוא הטנק שהיה עליו המ"פ נמיר) הוא "הטנק הראשון של סגל".

    [העובדה שהראל משתמש בכינוי "הטנק הראשון" שוללת את האפשרות לומר שאחרי שסגל ירד מהטנק של ברוש – לפני שהטנק של ברוש עלה לרתק – הוא עלה על טנק אחר, הוא הטנק שירה על עין א-דיסה והוא שהגיע ממש אל המקום שיועד לעליית הגדוד. שכן באפשרות זו הטנק האחר הוא כבר הטנק *השני* שסגל היה עליו. אפילו אם נאמר שהוא נקרא בפיו "הראשון" משום שכעת היה הטנק הזה, האחר, הראשון בטור, עדיין האפשרות הזו היא בלתי סבירה, שכן, מלבד שאין עדות נוספת לכך שסגל עלה על טנק אחר (חוץ מזה של ברוש), גם לא היה צורך שיעשה זאת, שהרי הם כבר היו די קרובים למקום שיועד לעליית הגדוד, כך שאת איתור המקום יכל סגל לעשות כשהוא על הקרקע, בהליכה או בריצה לעבר המקום. הראל אף אישר שההגעה של סגל למקום הייתה ברגל].

    אבל, גם לפי הנחה זו, שמדובר בזיהוי שגוי של הטנק, עדיין יש קושי בהבנת רצף התיאור בתחקיר הראל: לפי המשתמע ממנו, הירי של אותו טנק לעבר עין א-דיסה היה *מאותו המקום* בו הוא ניסה לעלות, כשמאחוריו זחל"ם המג"ד. מאחר ואת המקום בו עצר הכוח בניסיון שלא צלח לעלייה יש לזהות כמקום בו וואדי אל-קיבלי מתחבר עם תוואי-ההטייה [כתבתי על כך כבר כמה פעמים ואת ההוכחות לכך בכוונתי לפרט בנפרד, ביחד עם סקירת כל הגרסאות בזה. כאן רק אחזור ואזכיר שבמפה של גוגל יש טעות, כאשר "ואדי אל קיבלי" סומן ליד התל הדרומי, כאשר לפי המפות האחרות שמו של הוואדי העובר שם הוא אל-חאצין], הרי שמשם, באותה פנייה מתוואי-ההטייה מזרחה אל הכניסה אל הוואדי, גם לטנק אין אפשרות לירות לעבר עין א-דיסה, זאת משום שמוואדי אל-קיבלי ודרומה, סמוך לגבול המזרחי של תוואי-ההטייה, ישנו שטח מוגבה באורך של כ-60 מטר (הזכרתיו בתגובתי מהתאריך17 באוגוסט 2016 בשעה 23:08, בקטע המתחיל במילים "אלא שקצת"), שמסתיר אף מטנק את טווח הראייה והירי על עבר הכפר עין א-דיסה!

    לכן, לדעתי, ניתן אולי לנסות ולפרש את דברי הראל בצורה אחרת, שלא כפי העולה מרצף הדברים. אך קודם שאבאר זאת ברצוני להתעכב על פרט נוסף בפרק שהועתק למעלה מהספר של מחלקת היסטוריה, שגם הוא צריך לימוד:

    בספר נדפסה [עמ' 305, עם הכיתוב: "מפה 31 – כבוש תל-פחר"] מפת-תרשים שעליה רישום האירועים הבולטים בקרב. מהראוי לרשום כאן כמה מילים בענין זיהוי הנראה בצילום: נכון להיום ידוע על שני פוטוסטטים זהים, זה שמצא זמיר כהן בשטח בתקופה שאחרי המלחמה [כאן המקום להעיר על דברי ישראל למעלה: "מאוד נאה שבמפה כאן יש סימון לתוואי ההטיה, מה שלא נמצא במפה שבידי הכוחות", ולומר שאכן, ידוע על מפה שהייתה בידי אחד ממפקדי המחלקות של השריון ובה לא סומן תוואי-ההטייה, אך כאמור, גם הצילום המדובר, שתוואי-ההטייה כן מסומן בו, היה בידי אחד המפקדים בשטח ונמצא מאוחר יותר ע"י זמיר כהן] וזה השמור בארכיון צה"ל עם רישום התוכנית, והשוואת המפה הזו אליהם מגלה שהצילום הוא אותו צילום – זה שבפוטוססטים הנ"ל נרשם שצולם ב-2 ליוני 66' – ורק הרישומים וההדפסים שעליו הם אחרים (באותיות ובסימנים אחרים). אף התיבה המלבנית הנמצאת בפוטוסטטים הנ"ל בפינה הימנית-עליונה (ורשומים בה פרטי הצילום וה'מקרא') נראה שהייתה קיימת גם גם בהדפס המפה, אלא שהיא כוסתה בקטע צילום מאזור אחר. החשיבות שבזיהוי הזה הוא בהבלטת העובדה שבידי מחלקת היסטוריה לא היה צילום מעודכן יותר של אזור הקרב מאשר זה שצולם ב-2 ליוני 66'!

    האירוע הראשון המופיע בתרשים על המפה הזו, שנדפסה בספר, הוא של "החלטת ה-מג"ד על שינוי נתיב התקיפה". על המפה עצמה סומן האירוע הזה במס' 1 (המס' מוקף בעיגול) שמוקם סמוך מעל תוואי ההטייה, מערבית לכפר עין א-דיסה.

    הבעיה עם הרישום הזה היא, שכל מי שהיה במקום הזה, מערבית לכפר עין א-דיסה, וודאי ראה שאין בו שום בעיה לזחל"מים ולטנקים לטפס מזרחה! [ואכן, לפי העדות שניתנה ב-7 לינואר 68', בערך שם, או קצת צפונה משם, הצליחו שני טנקים לעלות כדי לחפש 'עמדות אש' לרתק]. ולפיכך, מאחר ובספר עצמו נקבע כי "בהגיע הטנקים לעין א-דייסה (בסביבות השעה 1435) התברר שלא נמצאה דרך מחברת בין תוואי ההטיה לבין דרך הנפט" – והמנסים לעלות שם "לא הצליחו לעשות זאת"; "ניסה כוחו בכך, אך ללא הצלחה" – הרי שלא ברור על סמך מה סומן האירוע דווקא במקום הבלתי-מתאים לו!

    כאן המקום לציין שישנה גם אי-התאמה בין הנכתב בתוך הספר, על הגעת הטנקים לשם "בסביבות השעה 1435", לבין הנכתב בטבלת האירועים שהחלטת המג"ד על שינוי נתיב התקיפה הייתה בשעה 1430! בענין זה אזכיר כאן, בקצרה, את הנמצא ביומני הקשר: ב-1427 נרשם דיווח של מג"ד 12 למח"ט: "מדווח נמצא על דרך העליה" (כך צ"ל, העליה, ולא כמתפרסם, ההטיה, ראה תגובתי 6 ביוני 2016 בשעה 19:15, בקטע השני של מס' [2]). ב-1430 מודיע המח"ט לקצין אג"ם על מנת שיודיע לפיקוד שמעליו שראש הכוח נמצא "בנקודה של ק.", ונרשם שם שקצין אג"ם אכן מדווח לפיקוד על המצאות הכוח "בעין אדיסה". ב-1435 מג"ד 12 שב ומדווח: "נמצא על שביל העליה ע"י עין א'דיסה". לפי כמה עדויות התעכבו שם כרבע שעה, כך שעל-פי עדויות אלו ההחלטה על השינוי הייתה אחרי 1440.

    [הערה: ב'אטלס כרטא' (עשור שני, 1980) שבו החלק הבטחוני נערך בידי אריה יצחקי, נדפסו שתי מפות הקשורות לענין. באחת, עמ' 83 מס' 110 תיבה 2, נכתב כי "הטנקים נכשלים בנסיונם לטפס מזרחה ל'דרך הנפט'" כאשר הסימון מצביע על מקום שהוא דרומית לעין א-דיסה. בשנייה, עמ' 84 מס' 111 תיבה 2, נכתב כי "בשל תלילות המדרון, נכשל הנסיון לעלות אל 'דרך הנפט' כדי לאגף את תל פח'ר" כאשר הסימון מצביע על מקום שהוא במרחק כ-400 מטר דרומית בקו-אווירי מתחילת שדה-המוקשים שדרומית לתל-פאחר. לפי המרחק הזה, המיקום הוא מערבית לכפר עין א-דיסה (שאינו רשום במפה הזו), כמו במפה הנ"ל שבספר מחלקת היסטוריה. בשתי המפות, מס' 110 ומס' 111, נרשם באותה תיבה שהחלטת המג"ד לוותר על האיגוף ולהמשיך על הדרך הייתה בשעה 1503. מה המקור של יצחקי לשעה זו? ביומן הקשר של החפ"ק הקדמי רשום שבשעה 1502 דיווח המג"ד למח"ט: "נמצא בדרך אל היעד. זחל שלנו נפגע הרגע". יצחקי כנראה חשב שדקה קודם ההתקדמות אל היעד התקבלה ההחלטה על כך. אך ראו בפוסט 102, מאי 2014, בו העיר דני עם פירסום היומן הזה בבלוג: "המקום בו נפגע הזחל הוא על תוואי ההטיה למרגלות הגבעה הטרשית שממערב לתל פחר הצפוני. זהו זחל מרגמה 81 מ"מ של זיוה שבו נהרג משיח רחמים". ברור שהזיהוי של דני הוא הנכון, שכן ביומן החפ"ק האחורי נרשמה בשעה 1504 הודעה נוספת של המג"ד, במענה לשאלת המח"ט "האם ליד היעד ראית טנקים פגועים": "לא ראיתי דבר כאן יש 1 פגוע", וגם: "הרגע נפגע לידי זחל שלנו", וברור שמדבר כאן על טנק ה-AMX הפגוע אותו ראו ליד זחל המרגמה שנפגע. לפי זה, ההחלטה על שינוי התוכנית התקבלה יותר מכמה דקות קודם לכן, כי למשך הזמן שאורך לנסוע עד לצומת ה-AMX יש להוסיף גם את הזמן בו התעכבו אחרי העיקול של ואדי אל-חאצין. הערה הנוספת: האמור ב'אטלס כרטא' אודות "תלילות המדרון" יתכן ואינו מדוייק, ומדובר על מדרגת אבן בתחילת הדרך].

    את סיבת הסימון במפה שבספר מחלקת היסטוריה, כאילו ניסיון העלייה שלא צלח נעשה מערבית לכפר עין א-דיסה, יש לתלות, לפי השערתי, בכך שמי שמיקם את הסימון על המפה הזו לא היה בשטח ולא ראה (כנ"ל) שבמקום הזה אין שום בעיה לטפס מזרחה. הוא בחר לסמן את המקום הזה משום שכך הוא קרא בעדותו של הראל:

    הראל הרי סיפר: "אחד היה מקביל לעין א-דייסה", ופירש שכוונתו ל"אחד הטנקים". המתחקר שאלו אם כוונתו לומר ש-"אחד הטנקים ממש במקום שהיתה צריכה להיות הירידה?" והראל אישר זאת. מכך אפשר היה להבין שהמקום בו ניסו לרדת מהתוואי הוא "*מקביל* לעין א-דייסה", כלומר, הכפר עין א-דיסה למעלה, והמקום המדובר נמצא מקביל לו, למטה.

    הבעיה עם הבנה זו היא בשתיים:
    [1] לשונית: כדי לתאר את המקום הנ"ל היה מתאים יותר אילו הראל השתמש בלשון "*מתחת* לעין א-דיסה" (שהרי לא רק בפוטוסטט, אלא גם בשטח, הכפר עצמו נמצא קצת למעלה, מוגבה, בעוד והתוואי עובר למטה ממנו).
    [2] עניינית: האם הראל חשב שמאחוריו (מדרום לו) על תוואי-ההטייה, מתחת לעין א-דיסה, יש רק טנק אחד? האם לא ידע שנסעו עמם בשיירה טור טנקים (תשעה במספר)? אם באיזשהו שלב הוא ראה מתחת לעין א-דיסה טנק אחד, הרי יכל לדעת שבעקבותיו יש עוד טנקים, ומה הרבותא בדבריו כשדיבר רק על "אחד הטנקים"?

    לפיכך אנסה כאן להסביר את דברי הראל בצורה אחרת:

    אחרי שהראל סיפר "יש גם ניסיון לעלות ולפרוץ ספיישל עם הזחל ולא מצליחים" (וכבר נכתב לעיל שיתכן כי המילה
    "גם" באה לרבות ניסיון של טנק, והשימוש בלשון רבים, "ולא מצליחים", מכוון על הטנק והזחל"ם), שואל אותו המתחקר: "באותו זמן אני מבין שהטנקים קצת אחרי עין א-דייסה והזחל של המג"ד הוא ממש מנסה?". כוונת המתחקר ב-"קצת אחרי עין א-דייסה": צפונית לכפר, כלומר, שנסעו על תוואי-ההטייה ועברו את הכפר (הנמצא למעלה) וכעת נמצאים קצת אחריו. זה המקום בו ניסו לעלות (ולא כמסומן במפה שבספר, ממש מתחת לכפר, ולא אחריו).

    הראל מבין שעיקר השאלה אינה על המיקום, וגם לא על הניסיון של זחל המג"ד (שעליו כבר סיפר הראל קודם, שגם הוא עשה " ניסיון לעלות ולפרוץ ספיישל עם הזחל"), אלא על מיקום "הטנקים", לשון רבים. הראל, שזוכר שבמקום הזה היה טנק אחד (הוא טנק המ"פ נמיר), אינו זוכר אם היה שם יותר מטנק אחד, והוא אומר: "אני לא זוכר, אחד היה מקביל לעין א-דייסה" (המתחקר שואל: "אחד מה?", והראל מבהיר: "אחד הטנקים"). משמעות הדברים היא: הוא אינו זוכר האם במקום בו ניסו לעלות – על תוואי-ההטייה קצת אחרי עין א-דיסה – היה יותר מטנק אחד. אך הוא זוכר טנק אחד (חוץ מזה שהיה במקום בו ניסו לעלות) ש-"היה מקביל לעין א-דייסה": הכוונה כאן לאחד משני הטנקים שעלו לרתק – הטנק של ברוש ועמו טנק נוסף – שבנסיעתו בזחל"ם על תוואי-ההטייה הבחין הראל באחד מהם שהוא נמצא למעלה, "מקביל לעין א-דייסה" (אם עלו שני טנקים מדוע זכר הראל לספר רק על אחד? אולי משום שלא הבחין בשני, שהספיק לעלות יותר מזרחה-צפונה, ירד מעט בחלקו העליון של ואדי אל-קיבלי והוסתר מהנוסעים בזחל"ם על התוואי למטה).

    כעת שואל המתחקר: "אחד הטנקים ממש במקום שהיתה צריכה להיות הירידה?" – בשאלה זו חוזר המתחקר ושואל האם באותו המקום, בו רצו לרדת מהתוואי בניסיון לעלות, היה טנק. כלומר, המתחקר אינו חוזר ומבקש ביאור ל"אחד הטנקים" שהזכיר הראל קודם, זה שהיה "מקביל לעין א-דייסה", אלא מדבר על מקום העלייה, האם בוודאות היה שם טנק אחד (כנרמז לעיל בדברי הראל, שהניסיון לעלות עם הזחל"ם היה "גם", בתוספת לטנק, ושניהם "לא מצליחים"). על כך משיב הראל: "כן, ומאחוריו זחל המג"ד, ואני גם זוכר שנורו מספר יריות מעין א-דייסה והיפנו את תשומת הלב של הטנק הזה, והוא ירה לשם". את המשפט האחרון מוכרחים לחלק לשניים: "כן, ומאחוריו זחל המג"ד" – על הימצאות טנק במקום בו נעשה ניסיון העלייה שלא צלח. אך מאחר וההמשך, על ירי של "הטנק הזה" לעבר עין א-דיסה, הוא בלתי אפשרי עבור הטנק שהיה שם (כאמור לעיל, משום שמאותו מקום, ואדי אל-קיבלי, גם לטנק אין אפשרות לירות לעבר עין א-דיסה בגלל תוואי השטח שמדרום-מזרח המסתיר את הכפר), לפיכך יש לומר שבחלק זה של התשובה חוזר חוזר הראל (וזהו דבר המצוי אצל אנשים, שאם חשבו ודיברו על דבר אחד, הם חוזרים ומדברים עליו אף אם באמצע נשאלו וענו על משהו אחר) ומדבר על "אחד הטנקים" שאותו הזכיר קודם, זה ש-"היה מקביל לעין א-דייסה":

    אותן יריות שנורו מעין א-דיסה ("ואני גם זוכר שנורו מספר יריות מעין א-דייסה") היו עוד לפני שראש הכוח (עם זחל"ם המג"ד) הגיעו לוואדי אל-קיבלי. הן היו בשעה שראש הכוח התקדם על תוואי-ההטייה צפונה עוד לפני הכפר. בגלל היריות הללו "היפנו את תשומת הלב של הטנק הזה", הוא "אחד [משני] הטנקים" [שעלו לרתק], שאותו "אחד [שכאמור, אפשר ורק בו הבחין הראל] היה מקביל לעין א-דייסה" – והפנייה זו בהכרח שהייתה בקשר, כי הטנק היה מרוחק מהם – "והוא ירה לשם" (ולפי האמור לעיל, שברוש וגולן לא הזכירו ירי שכזה, יתכן והראל מדבר כאן על הטנק השני שעלה, זה שהשתייך למחלקה של העליון, שכאמור, אפשר ורק אותו הוא ראה).

    את דברי הראל שבהמשך (במענה לשאלת המתחקר: "כלומר?"), שהוא מדבר על "הטנק הראשון של סגל", אפשר להסביר כך: הראל ידע שהטנק הראשון שבו ישב סגל (עד שירד ממנו והלך רגלית לצורך חיפוש המקום לעליית הגדוד) נסע ועלה עד ש-"היה מקביל לעין א-דיסה", והוא חשב שהטנק הזה, המרוחק ממנו, הוא זה שירה (בשעה שלפי האמור, רק בפרט הזה הוא שגה, והטנק שירה לעין א-דיסה היה הטנק השני, ממחלקתו של העליון. כאמור, טרם נשלמה המלאכה בבלוג וייתכן שעוד נזכה לבירור זהותו של הטנק הזה ולדעת מה אנשי צוותו זוכרים בנושא).

    בשולי הדברים יש להוסיף: המשפט האמור בספר "חרף האש הצליח סגן שלמה סגל להגיע ברגל לזחל"ם המג"ד" אין מקורו בתחקיר של הראל. הוא אמנם סיפר על "אש טנקים. יורים עלינו, על השדרה, יורים באותו זמן מכיוון רמת הבניאס ותל עזזיאת. באותו זמן יש אש וההחלטה הזאת מתקבלת תחת אש", אך לא פירש שהאש הזו נורתה על ראש הכוח, וכאילו מנעה מסגל מלהגיע ברגל את הזחל"ם אלא שלמרות זאת הוא הצליח להגיע. זו הוספה של עורך הספר. אש הטנקים, שכיום ידוע שמקורה (בשלב הזה) היה מחירבת-סודה, נורתה על המשך הטור, אך אין עדות שנורתה גם על ראש הכוח.

    הערה נוספת: המופיע ב-"מפת התכנון שצורפה כאן", כאילו הטיפוס מזרחה "היה אמור להיות עד לקילומטר דרומה מעין אדיסה", אכן (כדברי ישראל למעלה, 30 בדצמבר 2016 בשעה 14:16) אין לו בסיס בעדויות ומסמכים מהזמן ההוא. אלא שכאן יש מקום להעיר שמוזר שבספר אחד נדפסו שתי מפות שהמסומן בשתיהן אינו תואם לתיאור שבספר: אם התכנון נועד להיות דרומה מעין א-דיסה (כמסומן על מפה האמורה להציג את התכנון), מדוע החלטת המג"ד לשנות את הנתיב הייתה רק מתחת לעין א-דיסה (כמסומן על הפוטוסטט שבספר)? האם גילה שם ש'פיספסו' את המקום בו היו אמורים לעלות? אם כך, אזי *זו הסיבה*, ולא משום ש-"בהגיע הטנקים לעין א-דייסה … התברר שלא נמצאה דרך … ניסה יחד עם טנק נוסף לטפס לעבר עין א-דייסה, אבל שניהם לא הצליחו לעשות זאת" (כתיאור שבספר)! – ובכל אופן, למדנו מכאן שעורכי הספר והמפות לא היו סגורים על הנושא.

    • שמואל: "ואחר שבדקתי את הרקע הנראה בה נראה לי שהוא מאשר את הידיעה שהיא צולמה מהאזור בו עלו לרתק, כלומר, קצת צפונית לכפר עין א-דיסה."

      דני: האם תוכל בבקשה לפרט מה בתמונה מביא אותך למסקנה שצולמה "קצת צפונית לעין אדיסה"?

      • זה לא קל בלי לצרף תמונה עם סימונים. מאחר ושמעתי שבתוכנית להגיע לשטח ולבדוק, לכן אמתין עד לפירסום הבירור בנושא.

    • "לא מצליחים לעלות? ואז יש איזה דיון, פקודה, החלטה? "יש כמה דקות שקילה של המג"ד, והוא מחליט, כנראה החליט לבד, להמשיך לנוע. המג"ד נוסע בזחל אחרי מספר טנקים, על הטנק הראשון יושב המ"פ המנוח סגל".
      יש איזשהו דיון בין המג"ד לבין סגל לגבי האפשרות לעלות? אתה זוכר דבר כזה? "כן, ישנה עצירה וסגל מגיע".
      ברגל? "כן, ואז הוא אומר לו להמשיך"."

      דני: "כן ישנה עצירה וסגל מגיע". בעקבות המצוטט תמהני: הרי קודם לכם נאמר שעמדו בעין אדיסה וניסו לטפס שם, כלומר עצרו. מה צורך ראה הראל לומר לריינר: "כן, ישנה עצירה וסגל מגיע"? לדעתי מדובר כאן על עצירה צפונית לעין אדיסה ולא במקום ניסיון הטיפוס.

      • אני מבין את דברי הראל כחזרה על הנאמר קודם. ראיה לכך בהמשך דברי ריינר מיד אחר כך: "באותו זמן אני מבין שהטנקים קצת אחרי עין א-דייסה". קצת אחרי, ולא הרבה אחרי.

  17. שמואל תודה עשית עבודה רצינית.
    הערה קטנה ראשונה: יענקל'ה הוא יעקב העליון שהיה מפקד הטנק שבמקור היה של סמ"פ פלוגה ז'.
    כיון שהסמ"פ לא עלה על הטנק אלא נסע בסוף הטור בג'יפ, עלה יעקב העליון על הטנק והיה מפקדו.
    הטנק הזה לא השתייך למחלקה מסויימת (לא של ברוש ולא של צוק).
    יעקב ראה בברוש מנהיג שראוי ללכת בעקבותיו והצטרף לסוף מחלקת ברוש.

    תגובה נוספת בהמשך היום.

    • ועוד הערה קטנה:
      – העיר ישראל, שממנו משתמע "פירושו, לא עלו לרתק, קל וחומר לא ירו משם".

      להבנתי כך מפרש ישראל את הנאמר בספר ואינו קובע שכך היה אלא שכך משתמע מהנכתב בספר בלבד.

      • שמואל: "המובא בקטע זה אינו מתאים לעדות שניתנה ב-7 לינואר 68',"
        דני: וברור שעדיפה בהרבה עדות שנמסרה סמוך למועד הקרב על פני ספר שנכתב 7 שנים אח"כ, למרות שהספר הסתמך כביכול על העדות מ-68.
        אלא שמחלקת הסטוריה עשתה עבודה רשלנית.
        בהכנת הספר השתתפו כנראה עשרות אנשים שלרובם לא היתה הבנה בסיסית בעיניני צבא וכך האינפורמציה שהיתה בדו"חות ריינר הלכה ונשחקה.

        שמואל: "אז ירד מהתוואי ועלה לרתק כשהוא נוסע ועולה לכיוון הרכס שנמצא קצת צפונה מהכפר (כשמצטרף אליו עוד טנק, ממחלקה אחרת. ראו להלן), זאת במטרה לתפוס 'עמדות אש' לכיוון תל-פאחר (ואף ירה משם, כדלהלן, אלא שלפועל לא הספיק לתפוס 'עמדות אש' כרצונו, כיון שנקרא לחזור ולהמשיך על תוואי-ההטייה לכיוון תל-פאחר), אך כלל לא היה שותף לניסיון העלייה במקום המיועד לעליית הגדוד, מקום שהיה צפונית לעין א-דיסה."
        דני: כך היא הבנתי. כדי להבהיר את התמונה יותר יש לזכור שמחלקת ברוש פתחה רווח משאר הכוח והקדימה אותו בכ-200 מטר על תוואי ההטיה. כאשר פנה ברוש ושאר מחלקתו לכיוון מזרח כדי לעלות לעמדת האש המתוכננת עפ"י הפקודה, היה המג"ד על תוואי ההטיה מתחת לעין אדיסה. כידוע לכולנו, באותה שעה רוב הכוח היה ליד הזחל"ם של מ"פ השיריון\ דרימר ודרומה.
        הכוח נעצר שם משום שהזחל"ם של שמיל סמ"פ א' נפגע ומיד אחריו נפגע זחל"ם דרימר. כל יתר הכוח היה משם ודרומה למעט חלק מפוגה א': זחל"ם ורדי, שני זחל"מים של מחלקת מוראד וזחל"ם דני. הזחל"ם השני של דני נשאר עם הכוח שליד זחל"ם דרימר.
        הכוח שנעצר ליד זחל"ם דרימר ודרומה כלל: זחל"ם שמיל הפגוע, מחלקת טנקים של צוק (אלו הם שקשורים לסיפור הדיסקית), פלוגה ג' (6 זחל"מים ואיתם הסמג"ד), פלוגה ב' (4 זחל"מים), זחל"ם תאג"ד ולקינוח מחמר אחריהם ג'יפ סמ"פ הטנקים.
        נמיר על הטנק שלו נמצא יחד עם המג"ד מתחת לעין א'דיסה.

        ברוש עלה עם המחלקה אבל רק הטנק שלו הספיק לעלות לעמדה.
        אין זאת העמדה על גבעת הרתק שעליה היתה מחלקת ברוש אמורה לעמוד על פי התוכנית והנמצאת לפחות 400 מטר מזרחה.
        אני משער שאם המג"ד לא היה מחזיר את מחלקת ברוש לתוואי ההטיה הם היו ממשיכים לגבעת הרתק ושולטים באש הן על הדרומי ועל רוב הצפוני.

        אני מסכים איתך שאין לבלבל בין ניסיון העליה של המג"ד ושל טנק נמיר לבין מחלקת ברוש. הניסיון הזה התרחש אחרי שברוש כבר היה 200 מזרחה מתוואי ההטיה.
        הבלבול נובע מכך שהראל היה על זחל"ם המג"ד וזה מה שראה וכלל לא היה מודע לכך שמחלקת ברוש שנעה 200 מטר לפניהם כבר עלתה לשם אולי 10 דקות לפני שהם הגיעו מתחת לעין אדיסה. בסיור האחרון שעשינו שם, היה איתנו יוסי פרידמן שלא זכר גם הוא שטנקים עלו וירו מזרחית לתוואי ההטיה.

        • בציטוט מדברי עזרא ברוש בתחקיר: עזרא: "עברנו את עין א-דייסה כשאנחנו נמצאים על תוואי ההטיה ועולים לרכס שנמצא קצת צפונה מעין א-דייסה, תופסים עמדות אש לכיוון תל אל פאחר. פתחנו באש והתחלנו לסייע לפי התוכנית" – מפורש כאן שהיה ירי.

          עלי להעיר שהתוכנית אמרה לתפוס עמדת רתק בגבעת הרתק. לשם כך היה צורך לעלות כ400 500 מטר מזרחה.
          אני מבין את דברי ברוש שהיתה כונה להגיע לבסוף לגבעת הרתק אבל בדרך הם עלו כעבור 200 מטר לעדת אש ראשונה כפי שמקובל להתקדם בשיריון. טנק אחד (או יותר עפ"י החלטת המפקד) עולים לעמדת אש והטנקים האחרים (טנק הסמל והטנק של העליון) עוברים מאחוריהם וממשיכים לעלות מזרחה. כל זה רק עפ"י השערה. מה שאני בטוח שמהמקום שברוש ירה זו לא גבעת הרתק (אכן הטווח לתל פאחר משם הוא 850 מטר ואילו הטווח מגבעת הרתק לתל פאחר הוא 400 מטר בלבד).

          • שמואל: "אפשר לנסות להסביר את הדברים שהעלייה הייתה אמנם על הרכס של עין א-דיסה, אך בנטייה קצת לעבר הרכס הנמצא צפונה מעין א-דיסה."
            דני: אי אפשר לישב את שתי האפשריות הללו. אם מתקדמים מרכס עין אדיסה בחלקו המערבי (מתוואי ההטיה ועד מזרחית לבתי הכפר) צפונה, אז מתחילים לרדת לואדי וגם נחשפים לתל פאחר.
            אילו היו עולים עפ"י התוכנית מעל לעין אדיסה לגבעת הרתק אכן היו מתקדמים 400 צפונה.

  18. מיד אח"כ המתחקר שואל: "מה קורה מפה הלאה, עזרא?", ונענה: "כאן לא הספקנו לתפוס עמדות. אני עליתי ואחריי עלה טנק שהיה מצורף למחלקה של יענקל'ה והטנק השלישי היה עוד בדרך כשקיבלנו הוראה לרדת חזרה ולהתקדם הלאה על תוואי ההטיה".

    הבהרה תחבירית של דברי עזרא:
    "כאן לא הספקנו לתפוס עמדות. אני עליתי ואחריי עלה טנק שהיה מצורף למחלקה [דני: כאן צריכה לבוא פסיק] של יענקל'ה [דני: כאן צריך לבוא עוד פסיק]
    דני: כלומר שהכונה היתה שהטנק של יענקל"ה שלא היה שייך למחלקת ברוש היה הטנק השני.

  19. דני, תודה על ההערות.

    אכן כדבריך (בשעה 8:05), ישראל לא קבע, רק פירש. כך הבנתי גם אני ולכן הקפדתי בדבריי לכתוב שכך משתמע הפירוש.

    להערתך הראשונה (7:37) "יענקל'ה הוא יעקב העליון": אכן, וזה היה ידוע גם לי (ולכן כתבתי בהמשך הדברים: "זה שהשתייך למחלקה של העליון"), אך לא שמתי לב על האפשרות התחבירית שכתבת בהערתך האחרונה (8:56), לפיה נמצא שבתחקיר 68' אף פורט בדיוק איזה טנק עלה. אבל:

    איני זוכר שהעליון, שבתקופה שאחרי המלחמה כבר התחיל בכתיבת זכרונותיו, סיפר אי-פעם על כך שהטנק שלו עלה לרתק. בנוסף לכך, הרי בכתבתו מיוני 68' סיפר העליון: "זחל הגיע משמאלי, ועלה על הדרך לפני. לפתע ניתר ממקומו – ואנשים הועפו ממנו למרחק גדול. פגיעת פגז ישירה. יתכן שנשארו בתוכו גוויות, אולם אני ראיתי רק אדם אחד כורע ומחזיק בידיות המקלע הכבד. חבריו צעקו אליו מן הקרקע, לקפוץ ולמלט את נפשו. אולם ממרומי הטנק ראיתי כיצד הוא מניע את ראשו לאות שלילה, ובפניו העצב בהתגלמותו. ידעתי, כי לא יוכל לקפוץ עוד לעולם: גופו היה מרוטש". מסיפור זה (שהופיע אצלו בעוד מקומות, אם כי לא בפירוט הנ"ל) עולה שזחל"ם הארבעה נפגע כשהוא, הזחל"ם, *לפניו*, והוא בסמוך לו, מביט עליו מלמעלה. לפי זה לא מסתדר לי לומר שהטנק של העליון עלה לרתק עם עזרא.

    בראיון שערך שלמה עם העליון באפריל 2014 מופיע המשפט: "אני לא שוכח תמונות של מה שקרה לאנשי גולני. זוכר שממקומי בטור הטנקים, כ-200 מטר מהם, צפיתי המום במתרחש. כל אותו זמן ניקרה בי השאלה מדוע איננו עושים דבר ולא מתקדמים לעבר יעד כלשהו?". לכאורה הוא מדבר כאן על הזמן בו הכוח עצר (כשראש הכוח מנסה לעלות ללא הצלחה), והוא נמצא מאחור, "בטור הטנקים, כ-200 מטר מהם", ולא מבין מדוע לא מתקדמים. האם אפשר לומר שהוא זוכר זאת מהמקום בו עלה לרתק, 200 מטר מזרחה מכוח גולני, במקום בו היו רק שני טנקים ולא טור?

    אגב, באותו ראיון מופיע גם המשפט: "בשלב מסוים, הוא מספר, פלוגת הטנקים היתה ממוקמת במקום פחות פגיע מאשר לוחמי גולני" – ואיני יודע איך לפרשו. אם על הזמן בו עלו לרתק, הרי עלו רק שני טנקים ולא פלוגה. אם על הזמן בו חלק מהטנקים נשארו מאחורי הטרשית שלמערב תל-פאחר, שוב, גם אז היו אלה רק חלק מהטנקים ולא כל הפלוגה.

    בתגובה נוספת (8:35) כתבת: "כדי להבהיר את התמונה יותר יש לזכור שמחלקת ברוש פתחה רווח משאר הכוח והקדימה אותו בכ-200 מטר על תוואי ההטיה. כאשר פנה ברוש ושאר מחלקתו לכיוון מזרח כדי לעלות לעמדת האש המתוכננת עפ"י הפקודה, היה המג"ד על תוואי ההטיה מתחת לעין אדיסה". לי ידוע רק כי בתחקיר ה-7 בינואר 68' נאמר: "לפני עין א-דייסה נפתחו רווחים. הטנקים נעו אחריי בסביבות 600-400 מטר. האטתי את התנועה עד שנסגרו הרווחים. אחר כך עברנו את עין א-דייסה כשאנחנו נמצאים על תוואי ההטיה ועולים לרכס שנמצא קצת צפונה מעין א-דייסה". בינתיים לא מצאתי מקור לכך שבעת הפנייה של שני הטנקים (כך, ולא "ושאר מחלקתו") מזרחה כבר הגיע זחל"ם המג"ד אל מתחת עין א-דיסה (בהמשך הדברים כתבת: "שמחלקת ברוש שנעה 200 מטר לפניהם כבר עלתה לשם אולי 10 דקות לפני שהם הגיעו מתחת לעין אדיסה", ולא הבנתי איך 200 מטר שווים לנסיעה של 10 דקות…).

    באותה תגובה מנית את הכוח שהיה דרומה לזחל"מים שנפגעו. צריך להוסיף לרשימה את הזחל"ם של עזרא סלע (ראה בראיון איתו, במענה לשאלה "כשהזחל"ם של דרימר והוברמן נפגע, איפה אתה היית? זה היה אחריי. המצב השתבש ואני מעריך שנכנסו בינינו כלים").

    אגב, כתבת שתחילה נפגע הזחל"ם של שמיל "ומיד אחריו נפגע זחל"ם דרימר". ברור לך שזה היה הסדר? במסיבת העיתונאים ב-5 ביולי 67' סיפר שמיל: "קיבלתי בפגיעה ישירה פגז ראשון … פגיעה שנייה באותו זחל קיבלתי … ואז התברר לי שהזחל השני שלי קיבל פגז לתוך מיכלי הדלק וכל מי שנשאר בפנים התחיל לבעור". לפי הבנתי, ה-"התברר לי" הזה אינו בהכרח מעיד על הזמן (אגב, מהמשפט האומר כי זחל"ם הארבעה היה "הזחל השני שלי", עולה שנחשב אצל הסמ"פ כשייך לגולני).

    בתגובה נוספת (8:43) כתבת: "אכן הטווח לתל פאחר משם הוא 850 מטר". איפה זה "משם" ולאיזה חלק בדיוק מתל-פאחר אתה מודד? – לפי המסופר בתחקיר ה-7 בינואר 68': "עברנו את עין א-דייסה כשאנחנו נמצאים על תוואי ההטיה ועולים לרכס שנמצא קצת צפונה מעין א-דייסה", אזי 850 מטר עד לחלק הדרומי של תל פאחר יכולים להתאים רק לסככה שהייתה במזרח התל הדרומי. זו הייתה סככה גבוהה, ואם – וצריך לבדוק זאת – שייך היה לראות אותה מאותו מקום עליו עלו, אז אולי אותה הם הפגיזו (אך כמדומני שבשעתו כשהעליתי סברא זו, כתבת שאי-אפשר היה לראות משם את הסככה הזו).

    בתגובה נוספת (8:49) כתבת: "אי אפשר לישב את שתי האפשריות הללו. אם מתקדמים מרכס עין אדיסה בחלקו המערבי (מתוואי ההטיה ועד מזרחית לבתי הכפר) צפונה, אז מתחילים לרדת לואדי וגם נחשפים לתל פאחר". אצלי זה מתיישב טוב, כי לא דיברתי על עלייה "מזרחית לבתי הכפר". היו בין הכפר למעיין.

    • כתבת: "עולה שזחל"ם הארבעה נפגע כשהוא, הזחל"ם, *לפניו*, והוא בסמוך לו, מביט עליו מלמעלה. לפי זה לא מסתדר לי לומר שהטנק של העליון עלה לרתק עם עזרא."
      הספר רגל של בובה אינו אמור לשקף את מה שאירע בפועל. כך הסביר בשעתו העליון לשלמה.
      לכן אל לנו לנסות ולישב את הנאמר שם עם מה שהעיד ברוש.

      • האם ציטטתי מ'רגל של בובה'? – לא. ציינתי שהציטוט הוא מהמתפרסם "בכתבתו מיוני 68'" וזו נדפסה ב'מעריב'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s