הבית של מלחמת 73'

מהמחקר כאן על ששת הימים – קפיצה קטנה למלחמת יום כיפור * הגענו לכנס יסוד להקמת אתר מורשת של מלחמת אוקטובר 1973 * שלושה אלופים במיל' הציגו מזווית אישית את חוויותיהם ואת המחדל המודיעיני ולא חסכו במילים קשות כלפי ההנהגה המדינית ובמיוחד הצבאית * אלוף גיורא רום: "בר-לב, דדו, טליק, בני פלד, אריק, ברן, היו המטכ"ל הכי כושל בתולדות צה"ל" * אלוף עמנואל סקל: "דדו לא הבין ולא הכיר את סיני" * אלוף עמי איילון: "לניצחון של חיל הים ב-73' יש הרבה מאוד שורשים בכישלון שלו בששת הימים"

הדרג המדיני והדרג הצבאי ברמת הגולן 1973. גולדה מאיר, משה דיין ואלוף יצחק חופי מול חיילים [צילום: רון פרנקל]

אחרי שיצא מכאן הספר על קרב תל פאחר ["תל התעלות"] והיו שחשבו כי הסתיימה תקופת חייו של הבלוג "נעמוש" לחקר מלחמת ששת הימים בזירה הסורית, קיבלנו הצעות לעבור להתעסק במלחמת יום כיפור, או בענייני לבנון. דחינו באדיבות והמשכנו עם ששת הימים, אבל בסופו של דבר פטור בלא כלום אי אפשר.

לפני כמה חודשים שמענו את גרגורה של יונת הג'ימייל. אצנו לתיבת הדואר האינטרנטית, וגילינו מעטפה ורודה שבצבצה ובה הזמנה לערב מעניין – כנס יסוד להקמת המרכז למלחמת יום הכיפורים.

לא אתר וירטואלי, אלא אתר עם אלף טון בטון יצוק, שאת הדרך אליו מובילה עמותה שנוסדה בתחילת 2018 [ראו כאן] ואפילו יש כבר קרקע שהקצתה לכך עיריית נתניה, וגם הרבה אנשים טובים, ביניהם אלופים ולוחמים פשוטים, שהביעו נכונות להתגייס למערכה. בקיצור, הנושא הזה נכנס חזק לעניינים.

הכנס התקיים ב-14 באוקטובר 2018 בהיכל התרבות בנתניה בהשתתפות כ-700 איש, רובם ככולם בוגרי, פליטי, מנצחי וניצולי מלחמת יום כיפור ההרואית.

שמחנו לראות גם כמה מלוחמי דור מלחמת ששת הימים בפיקוד צפון, כמו אהוד גרוס, מנחה הערב, שהיה מ"מ בגדוד 129 בקרב על קלע, ולימים תא"ל וקצין חינוך ראשי. היה לנו את הכבוד ללחוץ את ידו האחת של גדי רפן, גיבור ישראל מהקרב הקשה של חטיבה 45 בעמק דותן. רפן מהשיר "עמק דותן" שעליו כתבה דליה רביקוביץ' – "וגדי וצבי בהדר גבורתם". לחצנו יד גם לאלי רהב, שבמלחמת יום כיפור היה מפקד פלגת סטי"לים ולימים תא"ל בחיל הים, ופגשנו גם את בני ארבל שב-1973 היה קצין צעיר באגד ארטילריה 214 ו-215 וכיום הוא חבר בעמותה [ופעיל מאוד בענייני נעמוש].

כמחווה לאירוע החשוב, הפסקנו כאן לרגע את שידורינו מתל פאחר וזעורה, כדי לסקר את הערב שבו בין היתר סיפרו כמה גנרלים במיל' דברים מעניינים מאוד על המלחמה. משום-מקום, אפילו השם "תל פאחר" צץ ועלה לרגע בפיו של אחד הנואמים.

נתניה 2018, כנס היסוד למרכז המורשת למלחמת יום הכיפורים

יו"ר העמותה, רמי סוויט, הציג את הפרויקט ואמר: "שואלים אותנו – מדוע עכשיו? מדוע נזכרתם 45 שנה אחרי המלחמה לפתוח את הטראומה, לגרד בפצעים ולעורר שוב את הדימום שאנו עמלים לעצור? התשובה – אנו מוכנים. מוכנים להסתכל למלחמה הזו בעיניים. היינו שם, איבדנו בני משפחה וחברים, ולא רק שאנחנו לא רוצים לשכוח, אנחנו רוצים לזכור. כי אם לא נזכור נחטא לנופלים ונחטא למדינה שמיהרה לסגור את הפרק הזה".

הפרויקט מתוכנן לקום ב-2023 במלאת 50 שנה למלחמה. הוא ינחיל את תולדות המלחמה, את מורשתה, את זיכרון הנופלים ויעסוק במחקר במכלול נושאים. יהיה בו אודיטוריום לעריכת כנסים, אגף זיכרון והנצחה לנופלים, אגף למחקר ועוד. העלויות: 30 מיליון שקלים להקמת המבנה ועוד 40 מיליון עבור אמצעים ותכנים, כולל שטח עם אמל"ח מייצג. אחד הנדבכים לפרויקט אמור להגיע באמצעות חוק שיכיר במרכז למלחמת יום כיפור כאתר מורשת לאומי.

ח"כ עפר שלח שלקח על עצמו להוביל את החקיקה אמר בכנס: "אני מודה על הכבוד וההזדמנות להיות כאן ולסייע במיזם הבאמת חשוב, שזמנו הגיע מזמן, וזמנו, צריך להגיד, הולך ואוזל. אבירם ברקאי [חבר העמותה וחוקר מלחמת יום כיפור] היה אצלי בכנסת וביקש שאעזור להסיר מעטה סודיות ממסמכים של מלחמת יום כיפור. כתבתי מכתב לראש הממשלה עם חתימות של מפקדים במלחמה. הם כתבו שם – אנחנו לא יודעים כמה זמן נהיה עוד כדי לספר את הסיפור ולשמוע גם את הדברים שלא ידועים. אחד החותמים על מכתב זה היה מי שהיה מפקדי בצנחנים בגדוד 202, אלוף דורון רובין שנפטר השנה. אני מזכיר את זה כי חשוב להבין שדור מלחמת יום הכיפורים הולך ונעלם. אנחנו צריכים להקים את המיזם, לשמוע את האנשים, להנציח ולספר עליהם בעודם בחיים. וזה הדבר הראשון שמדריך אותי.

"חשוב שסיפורם יסופר והם יזכו לספר אותו ושנכדיהם וילדיהם יזכו לשמוע אותו. הדור של ילדיי איננו מכיר את מלחמת יום כיפור, מערכת החינוך הישראלית שאפשר לומר על פחדנותה ללמד את ההיסטוריה של עם ישראל, לא מלמדת אותם על מלחמת יום כיפור. אנחנו לא יכולים לתת לדבר הזה לעבור. לא יכולים שהאירוע הענק הזה יעבור בלי שהמסקנות שלו והמחלוקות שלו יועברו לדורות הבאים. אני מבטיח שאתן את כל המאמץ, כדי שבשנת 2023 יעמוד פה מרכז לתפארת מדינת ישראל".

צה"ל בדרך לתעלה, אוקטובר 1973 [צילום: רון אילן]

האירוע המרכזי בערב היה פאנל בהשתתפות שלושה אלופים במיל', שכל אחד מהם ייצג זרוע בצה"ל: אלוף עמי איילון שבמלחמת יום כיפור היה מפקד פלגת דבורים בזירת ים סוף, אלוף גיורא רום שהיה מפקד טייסת סקייהוקים ואלוף עמנואל סקל שהיה מג"ד שריון.

בשולחן האלופים היה גם ד"ר חגי צורף המשמש ראש תחום תיעוד בארכיון המדינה, שדיבר על ההיבט המדיני. כן נאמו במהלך הערב גם פרופ' אורי בר יוסף, אחד החוקרים הבולטים של מחדל מלחמת יום כיפור, ופרופ' אסא כשר.

את הפאנל הינחה אבירם ברקאי, שבמלחמת יום כיפור היה מ"מ טנקים בגדוד 77 ברמת הגולן, וב-11 השנים האחרונות הוציא חמישה ספרים על המלחמה.

דברי הפתיחה של ברקאי: "איתנות היא מילה שכיחה בצה"ל. איתנות משמעותה חוסן נפשי, עמידות נפשית. מי שעומד איתן, אומרים בצה"ל, יוכל להתמודד טוב יותר עם מצבי משבר ודחק ולהסתגל מהר יותר לנסיבות שהשתנו, יקבל החלטות טובות יותר, יתעשת ויכריע את האויב. בשבת 6 באוקטובר 1973 בשעה 13:55 נדרשו קברניטי המדינה והצבא, ומאות קילומטרים מהם גם מתי מעט של לוחמים בשתי החזיתות, למידה גדושה של איתנות על מנת להתמודד עם ההפתעה שהתנפלה עליהם. הפתעה מקיר לקיר, הפתעה בעוצמה שלא נחזתה כאן מעולם.

"העיתוי, יחסי הכוחות, המילואים שלא נראו באופק, חיל האוויר שנאזק למקומו ולא נשלח למכה מקדימה. עוצמת ההפתעה והשפעתה הכפילה ושילשה את עצמה גם ואולי בעיקר על ידי הבריון של המזרח התיכון – זה שהעולם כולו סגד לביצועיו והשתחווה לו מאז מלחמת ששת הימים. זה שלא ספר את הלוחם הערבי ממטר, טען שהוא לא נלחם בלילה, מגמגם בביצועיו ביום, או במילותיו של משה דיין – הלוחם הערבי הוא כמו להקה של ציפורים על גג של פח. אבן אחת – כולם בורחים".

ד"ר צורף: ישראל אחרי מלחמת יו"כ לא החמיצה שלום, כי לא היה סיכוי להסכם אמיתי

ד"ר חגי צורף נשאל ראשון – האם הדרג המדיני טרום אוקטובר 73 החמיץ הזדמנות לשלום עם מצרים?

צורף: "אכן שאלה קצרה לנושא ארוך, מורכב ומסובך. למיטב הבנתי השאלה נובעת מהנרטיב ששורר בעצם מאז מלחמת יום כיפור. על פי נרטיב זה, מצרים בראשותו של סאדאת רצתה שלום, ישראל הסרבנית המדינית הסדרתית  בראשותו של גולדה דחתה את היד המושטת של סאדאת לשלום, וכתוצאה מכך פרצה מלחמת יום הכיפורים הנוראה וכל האשמה מוטלת על ראשם של מנהיגי ישראל ובראשם גולדה, ובמידה פחותה על גלילי, דיין ויגאל אלון, שהובילו את מדינת ישראל.

"אני רוצה לקבוע מיד שהנרטיב הזה איננו שלם, אינו מאוזן ואינו הוגן כלפי הנהגת ישראל ב-73'. וכדי לחזק את דעתי אני רוצה להקריא ציטוט ממברק שנשלח לקיסינג'ר, כשניהל במוסקבה מו"מ עם ברז'נייב על הפסקת אש. ואומר לו ניקסון במברק שהוא רוצה שקיסינג'ר בכלל לא ינהל מו"מ להפסקת אש, אלא יילך על הסכם לשלום. ניקסון כתב לו שבמשך 4 שנים לא הגיעו להסכם שלום במזרח התיכון בגלל סרבנות ישראל, חוסר רצון הערבים לנהל מו"מ לשלום על בסיס ריאלי והעובדה שהאמריקנים היו עסוקים בעניינים אחרים ולא השקיעו את המאמץ הדרוש.

1977, גולדה וסאדאת בירושלים [צילום: יעקב סער,לע"מ]

"ולדעתי ניקסון צודק. בזמן אמת הוא קובע עניין שהגעתי אליו במחקר שלי והגיעו גם חוקרים שונים, שלא ישראל לבדה נושא באשמה לקיפאון מדיני שהוביל לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. שותפים שווי זכויות הם הערבים, האמריקנים וכנראה גם הסובייטים. מצרים בראשות סאדאת רצתה בדיוק את אותן מטרות שרצה נאצר – השבת ריבונותה על כל חצי האי סיני. ההבדל בין נאצר לסאדאת היה שסאדאת היה מוכן להגיע לזה גם בתהליך מדיני, בניגוד לנאצר שאמר – מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח.

"סאדאת דרש שישראל תתחייב לפני כל תחילת מו"מ לסגת מכל השטחים שכבשה ב-67'. הוא לא היה מוכן להסדר ביניים, אלא רק להסדר כולל. ולא היה לפני מלחמת 73' סיכוי להגיע להסדר שלום כולל. הפערים היו גדולים מדי באותה עת בנסיבות שהיו, ולא היו ניתנים לגישור.

"לישראל לא אצה הדרך להגיע להסדר. כל עוד מחלקת המדינה האמריקאית נשאה באחריות לעניין המדיני במזרח התיכון, ישראל נטתה לטרפד את ההסכמים כי האמריקנים נטו לתמוך בדרישה הערבית לסגת מקווי 67'. אני חושב שההנהגה הישראלית נגררה אחרי היהירות והזלזול של ההנהגה הצבאית ביכולות הערביות. בנובמבר 1971 התקיימה שיחה בין דיין לגולדה. דיין אמר – אני רוצה הסכם מדיני, אבל אני לא פוחד ממלחמה. ואם תהיה מלחמה תהיה שחיטה למצרים.

"ישראל לא דחתה הסכמי שלום, היא אפילו הציעה תוכנית אלטרנטיבית. ישראל רצתה ללכת להסכמי ביניים, הסכם חלקי בתעלה, שבמסגרתו תיסוג לפתחי המעברים המזרחיים, כלומר 50 ק"מ מהתעלה. ישראל גם הציעה כמה וכמה פעמים לסאדאת – בוא נפתח במו"מ חשאי בכל מקום ובכל דרך שתרצו, אבל מצרים דחתה את ההצעות ודרשה מו"מ גלוי.

"סיכומו של דבר: ישראל לא החמיצה הסכם שלום כי לא היה סיכוי להסכם אמיתי לשלום מלא. ישראל לא פעלה בצורה נחרצת ולא הציגה שהדבר חודר בעצמותיה. היתה להנהגה הישראלית חלק בקיפאון מדיני שהוביל למלחמה, אבל לא כל האשמה מוטלת עליה, וגם לא חלק הארי. היו לה שני שותפים שווי זכויות".

ד"ר צורף, העוסק בתיעוד בארכיון המדינה, התייחס בהמשך לעניין גילוי מסמכים ממלחמת יום כיפור: "ארכיון המדינה מוכן לחשוף, אבל לא קיבלנו עדיין אישור מהגורם המאשר, וזו צריכה להיות משימה שבאוקטובר 2019 ייפתחו המסמכים לציבור. אני מגיע למסקנה שהגורם שלא נחקר כלל, וגם אם נחקר התוצאות לא הובאו לידי הציבור, זה גורם ההנהגה המדינית.

"אני שומע שהמלחמה הוכרעה על ידי מ"פים ומג"דים, ואני רוצה לומר לכם שהיתה הנהגה למדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, והיא פעלה בצורה מסודרת עם החלטות ודיונים. טוענים שהיה כאוס גדול במלחמה, ולא היא. מלחמת יום כיפור היתה מלחמה עם יעדים מדיניים ברורים. גולדה נשאה עיניה לימים שאחרי המלחמה".

איך יוצאים מהברוך? הרמטכ"ל דוד אלעזר [מימין] עם האלופים קותי אדם ויצחק חופי [צילום: דייויד רובינגר]

הפאנל הצבאי עם סקל, רום ואיילון

הפאנל עם האלופים היה מרתק, על אף שלא היה דיון חופשי. כל אחד משלושת האלופים ענה על שתי שאלות של המנחה. בעוד שסקל ורום פיקדו ב-1973 על כוחות בסדר גודל של גדוד ועשו דברים משמעותיים במלחמה, חלקו של איילון במלחמת יום כיפור, כנציג חיל הים, היה קטן יותר. איילון היה מפקד של פלגת ספינות דבור בראס סודר שבמפרץ סואץ. הוא פיקד על כמה פעולות, כולל טיבוע ספינות משמר מצריות, אבל הזירה העיקרית והמשמעותית היתה בים התיכון מול ספינות הטילים של מצרים וסוריה ובסיסי הנמלים הגדולים. על כך לא יכול היה איילון להעיד ממקור ראשון, והוא אף הודה בכך בדבריו.

כאמור, באירוע נכח תא"ל במיל' אלי רהב, שהיה מעורב ישירות, ביחד עם מש"ט 3 דאז, אל"מ יומי ברקאי, בקרבות הגדולים של חיל הים במלחמה ההיא. הוא היה הכתובת המדויקת יותר לייצג את חיל הים בדיון המרכזי של הערב. בסופו של דבר, איילון הכין היטב את שיעורי הבית וסיפק תשובות טובות.

הפאנל בכנס היסוד למרכז מלחמת יום כיפור. על המסך הגדול: עמי איילון ועמנואל סקל

השאלה הראשונה בדיון האלופים הופנתה לעמי איילון: בכל הקשור למהלכים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, חיל הים מיצב את עצמו בתודעה הציבורית בתור החיל היחיד שקרא נכון את תרגיל תחריר 41, והסיק שמצרים יוצאת למלחמה. אם כך, מה ההסבר שלך לעובדה שמחלקת מחקר ים לא פרסמה אף לקט ובו התראה מפני מלחמה קרובה, ואיך יכול להיות שפקודת כוננות ג' שהוציא המטה הכללי בשעות הבוקר של יום שישי תפסה את בסיסי חיל הים כאשר חלק גדול מצוותי ספינות הקרב עושה את דרכו לחופשת החג?

איילון [המכון לדמוקרטיה]

עמי איילון: "השאלה מאוד פשוטה, והתשובה – לא היו דברים מעולם. קודם כל, לי אישית היתה דילמה גדולה אם לבוא הנה משום שאני לא יודע אם אני המייצג הנכון של חיל הים במלחמת יום הכיפורים, אבל בסופו של דבר נכנעתי. אבל מאחר ולא ישבתי במטה חיל הים, אלא שלושה שבועות בילינו מסיבות כאלה ואחרות במפרץ סואץ והים האדום, אז למדתי עד כמה שאפשר, והשאלה הזאת מאוד הפתיעה אותי, והיא עדיין מפתיעה אותי מפני שאף אחד מאלה ששאלתי בחיל הים, כולל הבכירים ביותר שנותרו בחיים, בקיצור כל מיפקדת חיל הים של אז, כולל הפרוטוקולים, כולל העדויות של ראש מספן מודיעין-ים באותה תקופה, תא"ל רמי לונץ, ו-ועדת החקירה, פשוט מפריחים את העובדה שצוותי ספינות טילים היו בדרכם לחופש ביום שישי בבוקר. זה פשוט לא היה.

"שייטת 3 של חיל הים תירגלה מצב של מלחמה עד יום שישי בבוקר, שבו סיימנו ללא שינה והצוותים חזרו ונערכו לתחקיר מפקד השייטת. יומי ברקאי הלך למשרדו של מפקד הבסיס ולמפקד חיל הים, ואני מדבר גם על מה שכתב בספרו וגם על מה שמעיד רס"ן דאז אודי הראל, שהיה קצין אג"מ של שייטת 3, וחזר ואמר – רבותיי, אנחנו מבטלים את התחקיר, לא יהיה תחקיר, אנחנו יוצאים מחר למלחמה. וצריך להכין את הספינות כי מחר איפשהו בשעות אחר הצהריים נפתחת מלחמה. אף חייל לא שוחרר, אני אומר עוד פעם, כל אחד עם האמת שלו, זאת התמונה כפי שלמדתי אותה.

"עוד כמה הערות לגבי חיל הים – איך במסגרת המודיעין של חיל הים הגיעו למסקנה שתחריר 41 [תוכנית ההונאה המצרית] הוא לא תרגיל, אלא הסוואה שהמשכו יהיה במלחמה. היו ויכוחים בחיל הים, אבל הדבר היחיד שעמד לזכות מחלקת המודיעין של חיל הים שההיא היתה משוחררת לחלוטין מהקונספציה. צריך להבין חיל האוויר הישראלי, על כל יתרונותיו, אין לו שום משמעות בקרב הימי בעיני המצרים. ולכן אנחנו הבנו שהמצרים, לפחות בכל הקשור בנושא הים, היו משוחררים מהקונספציה, כפי שאנחנו היינו משוחררים ממנה.

"כשראש מחלקת מודיעין העלה את הסתייגויותיו באמ"ן, תמיד דאגו להגיד לו שאתה לא מכיר את כל התמונה, ויש בכלל מידע סודי ביותר שלא נחשף לעיניך, ומאחר ואתה לא יודע את התמונה אתה לא יודע מה שאתה מדבר. זה פחות או יותר היה הדיון בין ראש מחלקת מודיעין-ים לראש אמ"ן. היתה ידיעה אחת, בעצם שתיים, שבעיני מחלקת המודיעין הפכו את התרגיל המצרי למשהו שהוא לא תרגיל. האחת, גיוס ספינות אזרחיות על-ידי חיל הים המצרי, זה לא דבר שהיה אי פעם בתרגילים קודמים. והדבר השני, ועל זה יש דיון שלם בוועדת החקירה, אומר רמי לונץ – הפריגטה הראשית שמוצבת איפשהו בדרום יוצאת להספנה במהלך התרגיל החילי המצרי בספאג'ה, זה דרומי יותר. מבחינתנו זאת היערכות לסגר ימי על מיצרי יובל ומפרץ אילת. ומזניקים את הצוות באמצע הלילה לאחזקה. להחזיק צוות לאחזקה זה לא דבר של מה בכך, ולכן מבחינת רמי זו היתה ידיעה שלא יכלה להתקשר עם העובדה שתחריר 41 הוא תרגיל.

"כל מה שאני רוצה לומר, שב-5-4 באוקטובר, כשהרוסים יוצאים מטרטוס בסוריה, גם ספינות וגם צוותי היועצים המקצועיים, מבחינת חיל הים זה כבר אינדיקציה שמשהו קורה, ואת זה גם אמ"ן קיבל בוועדה.

"עוד הערה אחת: אני יושב פה כבר שעתיים ואתם מדברים על מלחמת יום הכיפורים, וחיל הים פשוט לא קיים במלחמה הזו, דבר שאותי מאוד מטריד, ואומר על זה שלוש הערות. אני מקווה שאני לא מגלה לקהל המכובד הזה סוד כשאני אומר לכם – מדינת ישראל היא אי. דהיינו, 99 אחוז מכל מה שנכנס למדינת ישראל וכל מה שיוצא ממנה, פרט למידע שעובר היום בביטים ובבייטים, ואנשים שעוברים בעיקר במטוסים, כל הסחורות עוברות דרך הים, ולצערנו זה כנראה יימשך איפשהו בעשורים הקרובים.

"לגבי המלחמה שנתפסת כקיומית, בלי להבין שאחד מהשיקולים בסוף המלחמה היו להמשיך או להמשיך את הסגר על הארמיה השלישית, היתה בעובדה שהים האדום היה סגור, ומקור הדלק היחיד למדינת ישראל היה דרך הים האדום. זאת אומרת, משחתת אחת, שתי צוללות, הפכו בעצם את מדינת ישראל לאי נצור.

ההפתעה הנעימה במלחמת יום כיפור. טיל גבריאל נורה מסטי"ל [צילום: חיל הים]

הערה שנייה: אני יודע שאורי אור כאן, והוא נלחם ברמת הגולן: אני יודע שלקראת סוף המלחמה הגיעו טנקים בצבעי קרב רוסיים לרמת הגולן, זה טנקים שהגיעו בשיירות ימיות דרך הים השחור, והגיעו ישר ללחימה. אחד הכשלים הגדולים של מדינת ישראל ושל חיל הים זה שנתיבי השיט לסוריה נשארו פתוחים. הגענו להצלחה אופרטיבית בלתי רגילה שנלמדת בכל האקדמיות, אבל לא הפכנו את זה להישג אסטרטגי".

אלוף סקל: לסיני לא היתה תוכנית הגנה, דדו וגונן לא הכירו את 'שובך יונים'

המנחה אבירם ברקאי: אלוף סקל, במקרה שלך אפתח בשאלה ארוכה. לפנות בוקר יום שבת 6 באוקטובר התקבלה ידיעת הזהב שהמרגל אשרף מרואן אמר, שהיום עם רדת החשיכה יפרצו צבאות מצרים וסוריה במלחמה כוללת עם ישראל. הידיעה הזאת הצטרפה למספר ידיעות אחרות שהגיעו במהלך יום שישי, והתניעו את התובנה אצל מקבלי ההחלטות – הם הולכים למלחמה. וזה מעלה אצלי שאלה: בראיון שערכתי איתך לאחרונה, אמרת לי – יום שבת 6 באוקטובר התחיל כמו כל יום בט"ש רגיל. בשעה 10 כשדפקו בדלת הקרון שלי, ישנתי כמו תינוק.

אתה לא היחיד, עמנואל. כמעט כל מפקדי הצבא הסדיר סיפרו לי על עוצמת ההפתעה שנחתה עליהם כשהכל התחיל והם היו פרוסים הרחק מקו החזית. מה קרה לנו, עמנואל? הרי היית שם. מפקד גדוד השריון הסדיר 52 מול הגזרה הדרומית של תעלת סואץ. מה הסיבה לנתק בין מה שידעו קברניטי הצבא לבין מה שירד אליכם למטה? איך יכול להיות שלא הונחתם לפרוס את הכוחות כמו שצריך? למה לא נאמר לכם  בקול גדול היכון למלחמה כוללת בשתי החזיתות? לא יום קרב, לא התשה, לא פשיטה מקומית, לא ארטילריה, לא מחטף, מלחמה כוללת, שלושה סימני קריאה. מה ההסבר שלך?

סקל [הטלוויזיה החינוכית]

עמנואל סקל: "רק הערה – מרואן אשרף לא אמר כלום על מלחמה של הסורים.

"אני באמת לא מסוגל עד היום להבין למה כל הידיעות האלה נתקעו בדרך, ולא ירדו אליי ולא אל הקולגות שלי. אבל עם השנים כשלמדתי את הנושא וחקרתי פה ושם, אז למדתי כמה דברים. למה לא אמרו לי נוע לעמדותיך על קו המים, חד וחלק: בצפון המצב היה יותר טוב. הנה מספר מכשלות שלמדתי עליהן במשך השנים. קודם כל, אג"מ מבצעים לא תיפקד כפי שהיה צריך לתפקד. לא יצאו פקודות פריסת כוחות בפיקוד דרום. גם ב-7 לחודש בערב כשדדו בא לדבר על התקפת הנגד הוא בא עם הרל"ש שלו, בלי קצין מבצעים. אף אחד לא נתן פקודה, וכך נראתה למחרת גם התקפת הנגד.

"מראש השנה עד יום כיפור שיגעו אותנו עם שיגרה של העלאה והורדת כוננות. בסוף התייחסנו כמו חיילים לדבר הזה – בשוויון נפש. הפקודות באופן מעשי לא שינו כלום, כי הגדוד שלי ואחרים היו מזוודים, מחומשים, מתודלקים, מאויישים, כך שכל הפקודות לישון עם נעליים ובלי נעליים, עם סרבלים ובלי סרבלים, היו חסרות משמעות. כוננות ג' שהוכרזה על-ידי הרמטכ"ל, ודיין שיבח את דדו – כל מה שעשית עד עכשיו זה טוב ויפה, חסרות משמעות לגבינו.

"אני גם רוצה לומר שפתחו וסגרו חופשות. בין ראש השנה לכיפור, ויושבים כאן שני מ"מים מהגדוד שלי ועוד איש צוות, היו עשרה אחוז היתרים לצאת לחופשה, ויצאו. ופלוגות שהגיעו פתאום למיתלה ולא ידענו מה לעשות איתן, שחררנו אותן לחופש. מיקו, סגן מפקד האוגדה האמיץ שהלך לא מזמן לעולמו, אמר – מה אתם רוצים ממפקד במעוז, שישים כובע פלדה על כובע פלדה? כי שיגעו אותנו, את המעוזים, בכוננויות שהיו ממש לא לעניין. לסיני לא היתה תוכנית הגנה, נקודה. לא היתה פקודה, אני אומר דברים נוראים, לא היתה פקודה להגנת סיני. דיברו בעל פה על כמה מיצרים כקו עצירה, לא עשו שם כלום. עד היום צה"ל מזלזל בהגנה. אני אומר דברים קשים ואני עומד מאחריהם.

"שלוש שנים היתה הפסקת אש. לא נותחו שני מרכיבים מאוד חשובים. מ-32 מעוזים שאמרו שיבלמו פה ושם, לא חשוב איך, נשארו 16. חצי. חיל האוויר שעליו נשענו בתפיסת הביטחון, היה מוגבל על ידי הטק"א [טילי קרקע אוויר]. אף אחד לא ישב ועשה הערכת מצב מה זה אומר. דדו לא הבין ולא הכיר את סיני, את קבועי הזמן שלו ולוחות הזמנים, מה זה סיני. הוא הכיר היטב את הצפון, הוא לא הכיר את סיני. הפעם האחרונה שהוא ביקר בתעלה היתה במאי 73' – חמישה חודשים מהמלחמה. והוא אומר בוועדת אגרנט, לשמוע ולא להאמין: 'בשבילי השבוע הזה בפיקוד דרום בין הראשון ל-6 באוקטובר נחשב לשבוע נורמלי. והראייה, תכננתי להחליף את אלברט. אני לא מבחין בשום דבר יוצא דופן'. זה מה שאמר הרמטכ"ל.

"דדו היה יכול לקחת מסוק, לנחות בצפונית אצל יום טוב [סא"ל יום טוב תמיר, מג"ד 9 במלחמת יום כיפור], הקולגה שלי שיושב פה, היה יכול לנחות אצל שאול שליו ז"ל במרכזית, לנחות אצלי, לראות את המגדלים במו עיניו, לראות. הוא לא עשה את זה. למה? אני לא יודע.

"שובך יונים [תוכנית המגננה לסיני] – אבי אבות הטומאה הידוע לשמצה. רק בשביל להגדיר: שובך יונים איננה תוכנית הגנה. זאת תוכנית לפריסת הסד"כ הסדיר בסיני למקרה של חידוש ההתשה. פלוגות הטנקים צריכות לצאת מהתעוזים לחניוני יום תחת רשתות מחוץ לתעוזים, לא לקו המים, ולחכות ללילה במודל התשה שהיה לי הכבוד להשתתף בה שבהחלטות זוגות של טנקים יוצאים לגונן על תעוזים בקו המים. יש שובך יונים ואין בלתו. כל מי שבונה על דברים אחרים הוא פשוט לא מבין. בשובך יונים יש גם תגבור מוצבים מבודדים בטנקים, ראס סודר שזה לא מוצב, המזח, בוצר [מעוז בקו בר-לב], יושב פה חייל מבוצר, וזהו, זה מוצב. לשובך יונים היו שני שלבים. שלב ראשון, חטיבה 14 שהיתה חטיבת הקו יוצא לחניוני יום. שלב שני חטיבה 401 העורפית באה לתגבר את הדרומית, מקבלת פיקוד על הדרומית. זה לא בוצע.

"והדבר הזה שתיים לפנים שהיה ידוע בפיקוד, במטכ"ל ידעו על פקודת אשור 2, שהיא בכלל אחת לפנים. תארו לכם המטכ"ל ידעו על אחת לפנים, בפיקוד ובאוגדה דיברו על שתיים לפנים. דדו וגונן, צר לי לומר את זה, לא הכירו את שובך יונים. שניהם. ומדברים גם בבוקר וגם בצהריים, שהוא קורא לו עוד פעם, בכלל לא על הגנה. מדברים על צליחה, על 'צפניה'. הרמטכ"ל לא שואל את גונן את השאלה הפשוטה: מתי ואיך אתה פורס את הכוחות? מדברים על מלחמה בשש בערב, תשאל אותו את השאלה. אז הוא [דדו] אומר שהוא לא יורד לפרטים אצל אלוף פיקוד.

צליחת התעלה [צילום: לע"מ]

"אסקלציה – היה מונח כזה. מי שלא יודע מה זה, זו הידרדרות. גונן, ואני אומר את זה בצער גדול, לא התכוון בכלל להוציא את 401 מהמחנות העורפיים, ביר תמדה ורפידים, משום שאם היה מוציא את הכוחות מרפידים וביר תמדה לא היה לו כוח לעשות את 'צפניה', שזה היה היהלום שבכתר – צליחה תוך כדי פתיחת המלחמה באיזור גשר הסטרש בגזרה הצפונית. אם הוא שולח את 401 לדרומית, אין מי שיעשה את צפניה. והדבר הזה, גם כשהעבירו את 401 והעבירו אותו דרך הג'ידי שזה עוד 25 ק"מ, שאולי נשמור לרגע האחרון את האופציה.

"התוכנית השאירה חור ענק בין פורקן למצמד, ולחיל האוויר אין משימות מוגדרות. כל מה שכתוב זה סוכם בנפרד. סלע לא היה תוכנית להגנה, היא היתה תוכנית פריסה. צפניה, אמרתי לכם. התפיסה המבצעית היתה שהסדיר יבלום. לא חשוב מה יהיה. למה? כי יש לנו חיל אוויר, ותהיה התרעה, וחיל האוויר ישבור כל מיתקפה ערבית. תוצאת אי היציאה לעמדות קדומניות. ב-9 לחודש אני בקרון ישן, אני צם. אתם יודעים כשישנים הצום עובר יותר מהר. ב-10 דופקים, ב-12 קפ תס"א. אני שואל איפה 401, אומרים לי אסקלציה, היא לא זזה.

"12:50, פקודה לשובך יונים מיידי, ואנחנו יוצאים לדרך. הפצצה של המצרים על כל התעוזים והמחנות העורפיים ו-401 חטפה הרוגים, התעוזים לא היה שום דבר. הפואנטה – הקומנדו המצרי שעקב אחרי התרגולים שלנו תפס את הרמפות לפנינו. וכשהטנקים יצאו אל הרמפות הם נתקלו בחי"ר מצרי. מרבית חללי הגדוד היו בלחימה על הרמפות, בייחוד פלוגה א' שנלחמה על צומת המזח, אני הייתי עם פלוגה ב' באיזור מפצח, ואני רוצה להגיד לכם ברמה האישית, כשהגעתי לצומת המיתלה, משמאלי טנק בוער שלנו, מחזה קשה, ארבעה אנשי צוות ירויים שוכבים לפני הצפרדע, עוברת לי רקטה של אר.פי.ג'י לפני הפרצוף, הנק"ל מתופף לי על הצריח כמו על גג של פח בגשם, ואני אומר קוס אמק, זה לא היה צריך להיות ככה, איזה מטומטמים אנחנו, ואז מתחילים צוות בזוקה אש וכו'. הצלחנו להתארגן להתקפת נגד, הראשונה שצה"ל עשה, גירשנו את המצרים מאיזור מפצח, ולמחרת עם הניתוק מהמעוזים כבר נלחמנו באופן סדור".

רום: בשום מלחמה חיל האוויר לא היה ארטילריה מעופפת, לא יישרנו את ההדורים בתל פאחר ובעמק דותן

אבירם ברקאי: אלוף גיורא רום – האמת, איך נאמר את זה בעדינות? יש לי טענה אליך בתור נציג הכחולים בפאנל. אנחנו הירוקים, הרוב כאן ירוקים, הורגלנו במלחמות ישראל הקודמות שכל אימת שמשהו השתבש בשדה הקרב היינו נושאים עיניים לשמיים, וארטילריה מעופפת בתצורת מטוסי תקיפה היו מגיעים ומיישרים את ההדורים עבורנו. מה קרה גיורא הפעם? למה זה לא עבד?

רום

גיורא רום: "ניסוח השאלה הוא כל הסיפור. בשום מלחמה חיל האוויר לא היה ארטילריה מעופפת, שהגיעה ויישרה את ההדורים. אתם כנראה נמנמתם 40 שנה, לא היה לנו כזה דבר. אנחנו תקפנו מדי פעם, בטח בקדש, בטח בששת הימים כשהיינו פנויים. זה לא היה סיוע כפי שאתם חושבים שזה היה. זאת אגדה. אנחנו לא יישרנו את ההדורים בתל פאחר [בששת הימים], אנחנו לא יישרנו את ההדורים בעמק דותן אצל בריל [מח"ט 45]. גם אחרי המלחמה אנחנו לא יישרנו את ההדורים בכראמה. אני הייתי פעמיים בכראמה. פעם על הבוקר ראשונה ברביעייה הראשונה שיצאה, וגם אחרי הצהריים שבאתי פעם נוספת. אני לא צריך להגיד לכם שלא יישרנו שום הדורים בכראמה. זה רק מדגם קטן שישבתי בבית וכתבתי ראשי פרקים.

"אני רוצה הערה אישית: בכל מה שאני הולך לומר, אני מייצג אך ורק את עצמי. אני לא מייצג את המפקדים שלי, אלה שישנם ואלה שכבר אינם, אני לא מייצג את בני [פלד, מח"א במלחמת יו"כ], אני לא מייצג את עברי ולא את רפי ולא את רן פקר ולא פורמן, אני מייצג את עצמי כאילו בשתי נקודות זמן. עכשיו כשאני כמו כולם יותר מבוגר, ובמלחמה עצמה שהייתי רס"ן יחסית צעיר, מפקד טייסת סקייהוק הכי מתקדמת שיש לחיל האוויר, ואני חושב שבסולם היוהרה לא נפלתי מכל אלה שהזכרתי קודם אפילו לא במיליגרם אחד.

"עכשיו דקה על המלחמה: הסיוע הוא אחד מאבני בניין רבות של מלחמה. מרבית אבני הבניין של המלחמה הזאת לא עבדו. טליק בסמינר שנעשה ב-1995 אמר, ואני מצטט כי אני קיבלתי את השקלוט: 'במלחמת יום הכיפורים עשינו את הכל בניגוד לתורת הביטחון'. במילים אחרות, לאו דווקא של טליק, חלק גדול מהמלחמה היה בכוח הנסיבות, אלתורים ויצירת פתרונות חדשים. כך זה גם היה אצלנו בחיל האוויר.

"היה מטה כללי של נפילים: בר לב, דדו, טליק, בני, אריק, ברן. רק להזכיר חלק. זה היה מטכ"ל שסכומו היה קטן משמעותית מסך חלקיו. אני חושב שאפשר לומר שזה היה המטכ"ל כנראה הכי כושל שהיה אי פעם בצה"ל. הוא היה כושל בכמה נקודות: למשל, שתורת הביטחון היתה שקו המגע וקו העצירה היו אותו קו. גם ברמת הגולן וגם בתעלה. אין כזה דבר, בטח לא היה צריך להיות ככה בתעלה, שקו מגע וקו עצירה הם אותו קו.

איפה הסיוע? סקייהוק מעל הכוחות הלוחמים ברמת הגולן [לע"מ]

"הוא היה מטכ"ל כושל בשני דברים: הוא לא הצליח לחלוטין בכל מה שצפו ממנו, וזה צפייה והערכה של מיתאר מלחמה. הדבר השני, בתורת הביטחון של ישראל יש אלמנט מאוד חשוב. בכל נקודת זמן אנחנו חייבים להיות עם עדיפות טכנולוגית, כדי לפצות על הנחיתות הכמותית. ב-73' נתפסנו בנחיתות טכנולוגית משמעותית, לפחות בשני דברים: באמצעים נגד טק"א ובאמצעים נגד טילי נ"ט.

"מטכ"ל לא יכול להוביל צבא שמתום מלחמת ההתשה בקיץ 70' אנחנו נשמרים בנחיתות טכנולוגית. זה לא היה מעולם. אני לא מקבל שהיו תוכניות טובות ושהיתה אסטרטגיה טובה, ויכול להיות שאמנון רשף מדבר על מיקרו טקטיקה שהיתה בסדר. את המלחמה הזאת שבאמת ניצחה בסוף במיקרו טקטיקה של סרנים ורבי סרנים, האסטרטגיה הכוללת היא לא היתה, בשעה שיהודי חכם בשם סאדאת היתה לו אסטרטגיה ברורה של היאחזות 10-8 ק"מ מהתעלה והתחפרות, כתנאי להוביל תהליך מדיני, אנחנו עוד חיינו את תרגיל 'איל ברזל'.

"בואו נדבר על הסיוע: אנחנו מעולם לא התכוונו לתת לכם [הירוקים] סיוע בצורה ובהיקף שבדיעבד חשבתם שלא קיבלתם. זה לא שלא רצינו, זה היה אצלנו פשוט יחסית נמוך בשרשרת המזון. ראינו דברים אחרים שהיו בעינינו הרבה יותר חשובים. ואמרנו לעצמנו שאם נצליח בהם הסיוע זה כלול. אתה בא, אין טק"א, כמו שהגעתי ב-10 באוקטובר לאיזור קונייטרה בשביל לתקוף את סוללת הארטילריה שהיתה אמורה לאיים על אורי אור, על יד חאן ארנבה. ואני ראיתי אותה, ראיתי את המחפורות ונכנסתי כבר לתקוף.

"עכשיו ספוילר: מעבר לתל חרא יצאו שלושה טילי אס-יו 6 בדרך אליי ואל מיקי שניידר. אם אתם רוצים משהו שיעורר אתכם בבוקר, זה שלושה טילי אס-יו 6 שעפים מכיוון תל חרא. ובאמת מיקי שניידר חזר אחרי שמונה חודשים מכלא אל מאזה. המודיעין אמר שאין שם טילים, לא אשרף מרואן ולא 'האמצעים המיוחדים'. המודיעין שהיה צריך לתת עבודה. הוא אמר שאין טק"א ואנחנו באנו בגובה 15 אלף, ואם לא היה טק"א היינו יכולים באמת לבוא, כמו ללכת בפארק. אז אנחנו לא התכוונו לתת סיוע, מנגד אתם ממש לא התכוונתם לקבל סיוע.

"אני שמעתי את טליק, מאז שהייתי סרן, עובר ממקום למקום ואומר – אל תתנו לנו סיוע, תעשו לנו אמנעה. תעצרו את התגבורות 40 ק"מ ממרכז הקרב. הוא ראה את הקרב במלחמה הבאה כקרב ענק של ש' ב-ש', בין אם במישורי סיני או בין ממערב לתעלה, בין סואץ לקוטמיה, וב-ש' ב-ש' אנחנו הרבה יותר טובים. אתם רק תעצרו את דביזיה 22 או 25 או מה שלא תהיה. הדבר הכי נורא שאפשר לומר על גנרלים, ובאמת קטונתי לעומתם, כי אני לא אומר את זה מהשפה החוצה, זה כשהם נלחמים או מתכוננים למלחמה, אני חושב שזה קרה לנו.

"ברמת המטה הכללי לא היתה קביעה מי אחראי לנושא הסיוע. או בצורה הפוכה מי נותן את ההסברים שזה לא עובד. נושא הארטילריה באופן כללי הוא משותף לחיל האוויר ולכוחות היבשה. אבל מעולם לא דנו בחצרו של מי זה. מי המוביל? במשימות עיקריות ברורה מידת האחריות של החיל או הזרוע, והיא נושאת באחריות, ומי שהיה במטכ"ל, ואחד הדברים זה האחריות הכוללת לתקציבים ולתקנים. סיוע זה מעולם לא היה משהו שדובר עליו. ואני חוזר מקביעתי שלא רצינו לתת לכם סיוע. לא היה גוף במטה חיל האוויר שעל הדלת שלו היה כתוב 'סיוע'. נאדה. לא היה כזה דבר, וגם אצלכם לא היה כזה מישהו שהתעסק עם זה, או כאילו התעסק עם זה.

"כל נושא הסיוע האווירי הוא מופרך, תקראו ספרים על וייטנאם. כל הרעיון של לחבר מטוסי קרב עם בעיות לוקאליות של מג"ד הוא מצליח אחת לעשר, או אחת ל-20. הוא לא יכול להיות מגדיר של הקרב הטקטי. אגיד לכם הערת שוליים על מקומו של הסיוע: היה תרגיל שנקרא איל ברזל. באיל ברזל יש חציה מצרית, אנחנו הודפים אותם מעבר לתעלה, ובשין פלוס 96 שעות יש שלוש אוגדות, זה נקרא בפקודה – בפאתי קהיר, מוכנים להשתלטות!

"ואז אני קראתי את הסיכום של התרגיל בראשותו של דדו, ואריק, וגורודיש, ודן לנר, כולם מתייחסים. אף אחד בכלל לא שואל למה אנחנו בכלל הולכים לקהיר בזמן שסאדאת רוצה מלחמה של 8 ק"מ. הולכים לקהיר! ומגדיל ועושה גורודיש מכיוון שההבקעה היא בצפון, הוא אומר נלך מקנטרה לזקאזיק, לבנהא, לבילבס. אני בחיים לא ידעתי שהירוקים יודעים את השמות האלה. זה שמות שלנו, זה אנחנו שטסים לשם. ואז הוא אומר משהו שקנה אותי. הוא אומר אנחנו נראה שהדלתא לנו היא כמו האלפים הרומיים לחניבעל, שהוא עבר אותם עם הפילים, ואנחנו  נעבור את זה עם הטנקים שלנו לזקאזיק, לבנהא, לבילבס, איפה שהיה בית ספר לטיסה המצרי.

"אבל מכיוון שקראתי את כל הפקודה – הקטע של סיוע אווירי בפקודת מבצע של עשרות עמודים הוא על פחות מעמוד אחד, ואני אגיד לכם למה: חיל האוויר נתפס במה שקרוי בטרגדיה היוונית אלוהים מהמכונה. כשיש צרה, יש מחזה ואז בשביל לפתור פלונטר מגיע משהו שלא קשור לעלילה של המחזה, והוא פותר את העניין. ככה אנחנו נתפסנו, לכן לא היה צריך להשקיע.

לקראת עוד יום של קרבות בגזרת סיני [צילום: רון אילן]

"בצעירותי הייתי פעם קס"א [קצין סיוע אוויר] של גולני בתרגיל פלוגתי מצומת ערוער לכיוון הוואדי לכיוון ירוחם. הירוחם, והייתי בנגמ"ש עם רובקה [רובקה אליעז מגולני] עליו השלום, והיה שם סיוע, לכן לקחו אותי. ובשעה היעודה הכוח עצר את ההתקדמות. היו שתי פירמידות מחביות, ובאו שני אורגנים וזרקו נפלם מגובה 35 מטר או עשרה מטר. אין יותר שופוני מזה. והתפקיד שלי היה לדאוג שרובקה לא ירוץ מהר מדי לחביות. זה לא תירגל כלום.

"והסוף, תשמעו: בסוף יש מג"ד ושמו עמנואל, שתקוע באיזה בעיה בציר טרטור או עכביש, או באחד הצירים האלה במפה המשותפת לנו ולמצרים, מפת סיריוס. יש מפקד טייסת ושמו גיורא שנמצא בתל נוף עם 25 מטוסים ו-30 טייסים, מכונאים ופצצות מהמון סוגים שלא היו ב-67'. עמנואל לא יכול לעזור לגיורא, גיורא יכול נניח לעזור לעמנואל. הגילבוקס שמחבר ביניהם היה בנוי על חיל התותחנים, שהיה מופקד על ניהול האש. לתת את הגילבוקס הזה לתותחנים זה כמו שבמלחמה [ב-73'] עדיין צבעו את הפנסים של המכוניות בכחול. זה היה טוב לברלין, זה היה טוב לדרזדן, זה היה טוב לקובנטרי, זה היה טוב לטוקיו, זה לא היה טוב ל-73', אבל צבענו בכחול את הפנסים. התותחנים בתור המקשר בין עמנואל לבין גיורא, זה לצבוע את הפנסים בכחול. זה הסיפור של הסיוע".

סקל: לא היו אימוני חמיקה מהסאגרים, בפתיחת המלחמה היינו טנקים לבד בלי חרמ"ש

המנחה ברקאי: אחת ההפתעות הגדולות של דרגי היבשה היו מערכי הנ"ט הרוויים, עליהם התנפצו הטנקים. מה ידעת עמנואל כמג"ד שריון סדיר, מול החזית העיקרית של צה"ל, על שיטת הלחימה החדשה? מה ידעת על טיל הסאגר, וגם אם תוכל לתאר לנו את השפעת שדה המערכה רווי הטילים עליך ועל לוחמיך, הן בהיבט הפסיכולוגי, הן בהיבט המעשי.

עמנואל סקל: "היסטורית, צה"ל הוא שהכניס ראשון טילי נ"ט לסד"כ, לא יודע כמה יש פה שזוכרים כאן את כוננות רותם 1960, כשהמצרים הכניסו שלוש דיביזיות בחשאי לסיני, ולקחו אותנו גולני חורני מהר לנגב לסגור פרצות וחורים, והגיעו מהר טילים צרפתים, אפס 10 ואפס 11, זוכרים? בששת הימים המצרים ירו שמל. תשאלו את יום טוב, הוא נפצע ליד קנטרה מטיל שמל. במלחמת ההתשה ירו סאגרים על הסיורים, כולל פלוגת הסיור שלי ועל הטנקים בסוללה. ויצאה באמת במאי 73' חוברת אמ"ן טכני, עם ציור יפה של הסאגר, וקראנו, בסדר. לא עשינו עם זה שום אימון מסודר.

"ידענו על קיום טילי הסאגרים ולא התאמנו על תרגילי חמיקה. והיה את מסת אמצעי הנ"ט, המצרים נתנו לחמשת הדיביזיות הצולחות שפע, הם שפכו על הפלוגות הפורצות אמצעי נ"ט, מאר.פי.ג'י, וצפונה, כולל מיחידות עורפיות. המצרים בכלל בנו תפיסה מבצעית ראויה להערכה. טק"א נגד העליונות של חיל האוויר וטילי נ"ט נגד העליונות הטנקים הישראלים. והם עשו את זה נכון וחכם.

"המצרים בנו סוללות עפר, שקראנו לזה הפירמידות, עם סקייפרים, ומשם הם ירו עלינו עם סאגרים. חשבנו שיירו משם טנקים, והם ירו עם סאגרים. והתאמנו על מטרות צריח, 3,000 מטר על מטרות צריח, ואמרנו יופי אנחנו פוגעים. והאש מהסוללות המצריות היתה אש של סאגרים. תזכרו שהשמש היתה בעיניים, לא ראינו כלום, עשן, אבק, ולא זיהינו ביום הראשון ה-6 באוקטובר את טילי הנ"ט שעפים אלינו. וטנקים רבים נפגעו מאר.פי.ג'י שאותם ראינו כמובן, גם עם השריקות על ידך, וגם מהטילים שעפו מהרמפות. אחרי המלחמה אנחנו למדנו שנזקי האר.פי.ג'י היו גדולים מנזקי הסאגרים. וזה מהתחקירים שעשו במש"א.

חיוכים בצד השני של תעלת סואץ עם אלוף אריק שרון והחבר'ה [צילום: משה מילנר]

"מה-7 בחודש בבוקר כשהשמש היתה כבר בגב, זיהינו את הטילים שבאים אליך כמו עורב, מעין ציפורים שחורות, וראינו שאפשר עם רוורס ושבירה להתחמק, ופיתחנו תרגולות על המקום. את המשגרים שהיו עם חתימה נמוכה, כלומר את האנשים והפריסקופים אי אפשר היה לראות. ומה היו הבעיות שלנו הכוחות הלוחמים? היינו טנקים לבד. רק טנקים. אין חרמ"ש. חרמש זה קצת 0.5, פה ושם איזו מרגמה, אין עשן מפלט ואין עשן מהמדוכות, הם פותחו רק אחרי המלחמה, ואין מרגמות 81 ויש מעט מאוד ארטילריה שאתה יכול להוריד להם קצת את הראש. כל זה אין. אבל במהלך היומיים-שלושה הראשונים פיתחנו תרגולות. קודם כל הרוורס ושבירת הכיוון, והסאגרים אני זוכר שהייתי נותן להם ברגל, להעיף אותם ממך. פיתחנו תרגולת שפיתחנו בהתשה בבקעה, הטנק יורה, טנק מאבטח, כל ירי מרים ענן אבק נוראי, אז למצוא צופה שיגיד לך – 2א' יורים עליך, סע ברוורס.

"ירי למקומות חשודים כמו שאמרתי לכם. ככה דרך אגב נהגנו בשל"ג כנגד המסק"רים. המסק"רים הסורים היו מאוד יעילים, פגעו לנו בהרבה טנקים, אבל ברגע שהתחלנו לירות למקומות חשודים לעמדות של מסק"רים נפתרנו מהבעיה. בהמשך, ודי מהר, עקב פעולות נכונות שלנו כתוצאה מהתרגולות האלה, ירדה עוצמת החשש מההיפגעות מהסאגרים. הם הפכו למטרד, אבל עוד אחד מהמטרדים".

רום: יש לי ספקנות עצומה לסיכויי הצלחה של מבצע מורכב ורחב היקף שנעשה מעכשיו לעכשיו, ולכן חסד גדול נעשה איתנו שלא ביצענו את המכה המקדימה

אבירם ברקאי: גיורא, האויב העיקרי של חיל האוויר החל מסיומה של מלחמת ההתשה, היו סוללות הטילים נגד מטוסים. כך חזרו והדגישו מפקדי חיל האוויר, מוטי הוד ומחליפו בני פלד. כיוון שכך הומצאה שיטת תקיפה שהיתה אמורה להביא לריסוק סוללות הטילים בשתי החזיתות. עד צהרי יום ראשון 7 באוקטובר השיטה לא נוסתה. ואז למרבה התדהמה התברר שהיא לא עובדת. מבצע דוגמן 5 להשמדת סוללות הטילים בסוריה מסתיימת בכישלון צורב ומהדהד. לא מעט לוחמים וגם חוקרים טוענים שהדרג המדיני טעה כשלא אישר לחיל האוויר את מכת הפתיחה ביום שבת. בהתעלם כרגע מהשיקולים שהינחו את הדרג המדיני לאי אישור המכה, מה דעתך היום? האם מכה מקדימה של חיל האוויר היתה יכולה למנוע את המלחמה, לשנות באופן משמעותי את תוצאותיה? או שמא מכה כזאת היתה מסתיימת בקטסטרופה דומה לזאת של יום ראשון 7 באוקטובר.

גיורא רום: "היתה התחייבות מפורשת של גולדה לאמריקאים דרך קיסינג'ר בסוף 71', שישראל לא תעשה את הצעד הראשון במלחמה. התחייבות שהתמורה לזה היתה תמיכה אמריקאית בלתי מסוייגת במה שניתן לכנות, אי נכונות ללכת למהלך מדיני שכולל ויתור על שטח כלשהו בסיני. אני לא חושב שהיו שותפי סוד לעניין הזה. היתה גולדה, דיין, גלילי, לעתים אלון, לעתים לא. צמרת הצבא – דדו, טליק, אלי זעירא, ידעו שמתקיימות שיחות מדיניות, לא ידעו דבר על התוכן שלהן, ולדעתי לא ידעו דבר על ההתחייבות של גולדה.

[אגב, ד"ר צורף הגיב אחר-כך לדבריו אלה של גיורא ושלל אותם: "לא היה ולא נברא, אין שם אזכור של התחייבות כזאת. כתב את זה מישהו בספר על סמך מסמך שלא קשור ולא רלוונטי".]

"ועובדה, שבשבת בבוקר צמחה המכה המקדימה, שהיתה פרויקט משותף של דדו ושל בני פלד. דיין סירב לאשר, כמו שהוא סירב לאשר את גיוס המילואים מסיבות אחרות, והוא אמר גם לדדו שאם הוא יפנה לגולדה הוא יקבל תשובה שלילית. בכל אופן הם החליטו ללכת על האופציה של המכה המקדימה. אנחנו השקענו במכה המקדימה ברמת הטייסות את כל הבוקר עד הצהריים של יום שבת. בזמן הזה השלמנו תכנונים היכן שראינו שהם לא מושלמים, תדרכנו מבצע שלא היה אמור להתבצע, הכנו מטוסים לתצורות שאינן מתאימות לפתיחת מלחמה, אפרופו קיסינג'ר, לאמור – הערבים מתחילים ראשונים.

"כך מצאנו את עצמנו בשתיים בצהריים. יכול להיות שמה שעמד לנגד עיניו של דדו וגם של בני היא שהמלחמה תתחיל בשש. שתיים טרפה את הקלפים הרבה יותר. המכה המקדימה היתה מתוכננת מול סוריה. בהתחלה דובר לתקוף את הטילים ולתקוף את שדות התעופה, אבל אז התברר שיש ברמת הגולן כמות עננות שהופכת את תקיפת הטק"א ללא יעילה, והצטמצמה המכה המקדימה לתקיפת חיל האוויר הסורי. תקיפת חיל האויר הסורי בשנת 73' זה כאילו שב-67' במבצע מוקד היינו תוקפים את חיל הים המצרי באלכסנדריה, בפורט סעיד בראס בנאס, בספאג'ה. היתה לי דוגמה מהתותחנים, אבל אני כבר לא רוצה… כלומר, זו תקיפה יפה, אבל לא משפיעה על המלחמה.

הטק"א שפגע. שלל מהגזרה המצרית – טילי sam 3 [צילום: גד בינטר]

"חיל האוויר הסורי לא היה שחקן אמיתי במלחמה הזאת. ולכן יש לשאלה של אבירם לגבי המכה המקדימה אלמנט של היפותטיות. היא כולה היפוטתית. אז אגיד לך מה דעתי. אגיד משהו על תקיפת חיל האוויר את הטק"א ב-1973. את הכישלון של דוגמן 5 [תקיפת סוללות הנ"מ הסוריות] אפשר להסביר בחופזה שבה הוא נעשה. חופזה שקשה לתאר. אבל הסבר ברמה אחת יותר עמוקה, הוא אי הפנמה של סוגיית הטיפול במערך טק"א מדלג.

"אתה ממריא עם פנטום מחצור, הוא הולך לנ"צ של 12 ספרות ספציפי. הוא לא קופץ אחרי איזשהו שפן. וחיל האוויר לא הפנים את זה מספיק. ולכן בנושא הטק"א באנו לא מוכנים, בטח לא עם האלמנט של אס-יו 6, או אס-יו 3, שעבר ממקום למקום. איזה 10 או 12 ימים אחרי זה תקפנו בצפון התעלה, במבצע שנקרא מפצח 22. תקפנו שש סוללות מקנטרה צפונה ופורט סעיד, ושוב איבדנו שישה מטוסים. מטוס לסוללה. משהו לא היה טוב. ולא באנו מוכנים. ובני פלד [מפקד חיל האוויר] אמר כל הזמן – אל תבקשו התרעות, מה אני, חותמת למסכנים? אני הפניקס? זאת המלחמה ותנצחו אותה.

"אין לי את הזמן להיכנס לכל ההבדלים בין 67' ל-73'. תקפנו המון שדות תעופה. עבדכם הנאמן תקף את מנסורה שזה בלב הדלתא ביום ראשון בבוקר, תקף את סרחייה, תקף שדה בקוטמייה בין סואץ וקהיר, בשום מקרה לדעתי לא סגרנו שדה ליותר ממספר שעות בודדות. כי בסוף המטוסים האלה המריאו והאפשטיינים טיפלו בזה. באו החבר'ה מקלוב התעופה של מטוסי הדלתא, שטסים רק ביום, והפילו שם עשרות מטוסים, לא היינו צריכים ללכת ולשבור את הראש, היה נ"מ של מנסורה וקוטמיה, אז לא הצלחנו גם בנושא זה.

סקייהוק במלחמת יום כיפור [צילום: חנניה הרמן]

"באופן עקרוני לגבי מכ"מ: יש לי ספקנות עצומה לסיכויי הצלחה לגבי מבצע מורכב ורחב היקף שנעשה מעכשיו לעכשיו. יש לנו מספיק דוגמאות, בסוף לא נכנס התקע אל השקע. ב-67', שש שנים, לעשות תקיפה של כל חיל האוויר הסורי בספונטניות כזאת, אני אישית מטיל בזה ספק. חסד גדול נעשה איתנו שאנחנו לא ביצענו את המכה המקדימה.

"לסיכום, חיל האוויר, כמו שאר הצבא, נאלץ לפעול כמו שטליק אמר – לא לפי תורת הביטחון. חלקים גדולים של דוקטרינות ושיטות שפיתחנו התגלו כלא מתאימים או לא ישימים. אני לא נכנס לשאלה הילדותית משהו בעיניי – מי ניצח. אם ניצחון זה מידת השגת המטרות המדיניות באמצעות הכוח הצבאי, אז בכלל לא בטוח מי ניצח. אני רק אומר שהמחיר, בין אם אנחנו ניצחנו או בין אם שני הצדדים ניצחו – המחיר היה גבוה מאוד, וחבל נורא".

איילון: חיל הים יצא עם פריצת דרך בתחום הל"א, נורו עלינו 50 טילי סטיקס סורים ומצרים, אף אחד לא פגע

המנחה ברקאי: עמי, חיל הים הוא הזרוע היחידה בצה"ל שיצאה ממלחמת יום הכיפורים בניצחון מוחלט. אין עוררין. החל מקרב הטילים הראשון מסוגו בעולם, בו הטביעה לסורים חמש ספינות, המשך בקרבות דומים עם תוצאות דומות בקרבות עם המצרים, הטבעת ארבע ספינות על-ידי צוותי הקומנדו הימי, ועוד ועוד. הנוק-אאוט המרשים בו הסתיימו מפגשי חיל הים הישראלי עם חילות הים של מצרים וסוריה הועצם עוד יותר מול נתונים לא כל כך מרשימים בששת הימים. מהי הסיבה לניצחון הגדול של חיל הים ביום הכיפורים, ולפערים בתוצאות בין שתי המלחמות?

עמי איילון: "במידה רבה מאוד התפיסה האישית שלי, ואני מייצג את עצמי, אני לא חושב שעשינו דיונים כאלה בחיל הים – לניצחון יש לו הרבה מאוד שורשים בכישלון שלנו בששת הימים. צריך להבין, הכישלון של חיל הים בששת הימים, שהיה קולוסאלי, אבל לא על זה אנחנו מדברים עכשיו, הועצם בצורה בלתי רגילה לאור ההצלחה האדירה של חיל האוויר ושל צה"ל הירוק, שריון וכל שאר זרועות היבשה. בסופו של דבר, אם יש נושא שעובר כחוט השני בפעילות חיל הים ביום הכיפורים, זה תרבות ההסתערות. את התרבות הזאת חיל הים בעצם עיצב כמעט אינטואיטיבית על רקע הכישלון בששת הימים. התחושה הזאת שאנחנו לא נגיע יותר ונעמוד במצב שבו נסביר למה לא ביצענו, ליוותה בצורה שבה אני ראיתי מדרג הלוחם הפשוט בשטח בים, ועד מפקד חיל הים. אז יש קשר בין הכישלון ב-67' להצלחה הבאמת בלתי רגילה של כל המערכים ב-73'.

"אני רוצה לציין כמה נקודות מרכזיות. 1) מוכנות מבצעית בכל הפרמטרים ובניין כוח. כל מי שעסק בבניין כוח יודע שזה לוקח הרבה מאוד שנים. במקרה של חיל הים זה עשר ו-20 שנה, כשאתה מעצב פלטפורמה עד שאתה משיק אותה כמבצעית בים. וכוח הסטי"לים הוא לא תוצאה של ששת הימים. הוא עוצב כרעיון בחיל הים מאמצע שנות ה-60', בתקופתו של יוחאי בן נון, והוא היה הפעילות המרכזית בבניין הכוח לאורך כל מטות ומפקדי חיל הים, מיוחאי ועד ביני תלם, שבעצם לקחו את המשימה הזאת והביאו את חיל הים למוכנות מבצעית ב-73'.

מטאטא על התורן – אות להטבעת כלי שיט. תורן אחד הסטי"לים שחזר מקרב פורט סעיד ]צילום: אלון ריינינגר]

"המעבר ממשחתות לסטי"לים היה מאבק קונספטואלי שחיל הים היה הראשון בעולם, שבעצם עבר לזה בצורה מודרנית. משהו מזה היה לרוסים, אבל בסגנון אחר לחלוטין. הדבר השני – מערך טכני שעל פי תוצאות המלחמה הוא באמת מערך מושלם. אתן רק דוגמה אחת: בדיונים שבהם שקלנו לעבור את חגורת הטילים, דהיינו טווח הטיל הרוסי סטיקס הוא בעצם יותר גדול מהגבריאל ב-20 ק"מ. איך אתה עובר את החגורה שבה אתה מסתער על מנת להגיע לטווח ירי טילים, ואתה לא יכול לירות טילים? הוא יורה עליך ואתה בעצם חשוף לחלוטין. אז התשובה היתה חיל האוויר, שכמובן לא הגיע, והל"א.

"בדיונים במטה הכללי, חיל הים קם ואמר – אנחנו עם ל"א [לוחמה אלקטרונית], מוץ, ואמצעים אחרים מתוחכמים יותר נתמודד עם טילים שמאיימים עלינו. אגב, במלחמה נורו על חיל הים 50 טילי סטיקס, סורים ומצרים, אף אחד לא פגע. וחיל האוויר לא היה שם. זאת אומרת, ההתבססות על חיל אוויר היתה לא רלוונטית. טליק שלל מכל וכל. במטה היו דיונים והוא אמר מול נשק צריך להתגונן עם שריון.

"וחיל הים יצא עם פריצת דרך בתחום הל"א. להערכתי, לפחות בחילות ים, הוא הראשון בעולם. היה שיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם התעשייה הישראלית, בעיקר רפא"ל והתעשייה האווירית, ומודיעין טכני מאוד ממוקד. החל מבדיוק מה התדרים. בקיצור, כל המידע שצריך על הטיל של האויב, אחרת הל"א שלך לא רלוונטי. והיתה תרבות בלתי רגילה של אימונים ותחקיר. מתקן תרגול טקטי, זה מתקן שמאפשר להכניס את כל מפקדי הספינות לתאים ולעשות סימולציה שהיא הקרובה ביותר למציאות שניתן. חיל הים עשה את זה ברמה של שייטת סטי"לים.

"כשיומי, מפקד שייטת הסטי"לים, מסתער הוא דיבר גבוה עם מפקד חיל הים והטילים עפו סביבו, והוא אומר – המפקד, זה בדיוק כמו במת"ט. זה תרבות של תרגול, ובעיקר תרבות של תחקירים ותורת לחימה. תורת לחימה שהאב הרוחני שלה הוא מי שהיה מפקד שייטת הסטי"לים הראשון, הדר קמחי. רבותיי, זה יש מאין במקרה של ספינות טילים לוחמות. לא יכולנו ללמוד, לא מהמורשת הבריטית ולא מהמורשת האמריקאית. זה יש מאין. חיל הים המציא תורה חדשה, שאגב נלמדת באקדמיות הימיות בעולם עד היום.

"ברמה של הפעלת הכוח, מפקד חיל הים, ביני תלם, באינטואיציה, אני ניסיתי אגב באיזושהי שיחה כשהייתי מפקד חיל הים והוא כבר היה בגמלאות, לשאול מה הביא אותו לשנות באיבחה את תפיסת ההפעלה של חיל הים. שלושה ארבעה ימים לפני המלחמה אנחנו עדיין תרגלנו מה שנקרא תפיסה הגנתית, שכל ספינות הטילים נערכות על מנת להגן על מדינת ישראל מפני הצי הסורי והמצרי. אז היו כמה פירורי מודיעין, ובסופו של דבר ביני תלם ישן בלילה והוא קם והודיע – רבותיי, ספינות הטילים תלכנה לתקוף בשלב ראשון בסוריה ולהגן במצרים, ורוב המלחמה בעצם, ומעולם לא תרגלנו את זה, העברנו למבואות הנמלים הסורים והמצריים, ובהמשך לתקוף בתותחי 76 מ"מ את מערב החוף ותשתיות, בעיקר בסוריה. אז קודם כל זו החלטה של מפקד חיל הים, שאני לא יודע להסביר אותה. זה מה שנקרא המרכיב האנושי בלחימה.

צה"ל במבואות העיר סואץ [צילום: אבי יודקובסקי]

"ההחלטה השנייה שלדעתי השפיעה לא פחות מהראשונה, זה סגנון הפיקוד של מפקד שייטת הסטי"לים, לימים האלוף מיכאל ברקאי, שבניגוד לתו"ל, על פי תורת הלחימה כשאתה מגיע למגע עם ספינות טילים אויב, במקרה הזה סוריות, אתה צריך לחכות לחיל האוויר על מנת כשאתה רוצה את החגורה אז חיל האוויר, שבנוסף לל"א, פעם ראשונה בהיסטוריה האנושית שאנחנו זורקים מוץ ומצפים שטילים שיכולים לפוצץ את הספינה שלוש פעמים לא יפגעו בנו.

"ויומי בקרב הראשון בעצם קבע את כל מערך הלחימה והחליט שהוא לא מחכה לחיל אוויר, והסתער ישר וחצה את כל המערך הזה עם מוץ והטביע את כל הספינות. אני דרך אגב זוכר, הייתי אז קצין צעיר, מפקד פלגת ספינות תותחים מהירה בים האדום, ויומי הגיע לראס סודר לספר לנו את מורשת הקרבות. אני זוכר שישבנו על החוף ושאלתי אותו – המפקד, מה הביא אותך לפעול בניגוד לכל מה שלמדנו ומה שתרגלנו? והוא אומר לי – אני אספר לך סיפור. כשהייתי קצין צעיר הייתי חניך בקורס מפקדי צוללות בפורטסמות. ועל המבואה היה כתוב באנגלית משהו שאמר כנראה נלסון – Get Results Somehow, שלושה סימני קריאה. זה מה שעמד לנגד עיניי כשהחלטתי לפעול שלא על פי התו"ל, ובמידה רבה מאוד לקבוע את תוצאות הקרבות של חיל הים במלחמת יום הכיפורים".

——————————————————————————————————————————

13 מחשבות על “הבית של מלחמת 73'

  1. לגבי השאלה הראשונה לעמי איילון – איך יכול להיות שפקודת כוננות ג' שהוציא המטכ"ל בשעות הבוקר של יום שישי תפסה את בסיסי חיל הים כאשר חלק גדול מצוותי ספינות הקרב עושה את דרכו לחופשת החג?

    מהידוע לי כמי שהתעסק בעבר במורשת חיל הים: אכן היה ביום שישי אישור ליציאה לחופשה של כמות מוגבלת של צוותי ספינות, כולל פלגת הדבורים של עמי איילון בזירת ים סוף, אבל תוך שעתיים היא בוטלה. מי שלא הספיק לצאת – נשאר, ומי שכבר יצא קיבל טלפון בהול הביתה לחזור מיד לבסיס. כך שאפשר לומר שחיל הים מבחינת מצבת כוח אדם היה עם פרוץ המלחמה מלא ב-95 אחוז [בעיה מסוימת היתה רק בזירת ים סוף – שארם א-שייך, א-טור וראס סודר, כשאלה ששוחררו הגיעו הביתה בטיסה, וכשנדרשו לחזור כבר היה מאוחר מדי והם חזרו רק ביום ראשון או שני].

    כבר בשבת השכם בבוקר הסטי"לים יצאו לים מוכנים לכל תרחיש, כשבצה"ל הירוק רק התחילו ראשוני המגייסים לדפוק על הדלתות.

  2. שלמה יקירי
    יפה כתבת. אני מקווה שהצלחתי להדביק אותך בחיידק הענק של מלחמת יום כיפור.
    ישר כוייח.
    רק הערה קטנה: אני שירתתי ביום כיפור בגדוד 834 של אגד ארטילרי 214. לחמנו במסגרת האגד (ואוגדת שרון) עד ה16 לאוקטובר. ב-17 לחודש הועברנו לאגד ארטילרי 215 של אוגדת ברן ועימו צלחנו את התעלה והמשכנו עד תום המלחמה בקרב על סואץ.

  3. כואב לקרוא מה חושבים קצינים בכירים יחסית לזמנו על דדו הנערץ על רבים ועכשיו מקטינים אותו
    דדו שאומרים שלולא הוא היה הרמטכ"ל צה"ל היה ניזוק פי כמה מהמלחמה הארורה של 73
    דדו שהיה מפקד עתיר זכויות ממלחמת קדש, ששת הימים וההתשה והנהיג את צה"ל בתבונה ביום כיפור
    הלהט להכפיש כל דמות בכירה באחריות למחדל מעוור
    לוקחים קצינים דגולים כמו דדו ישראל טל ברן ועוד ומציגים אותם כסמרטוטים
    אני בטוח שדדו ואלופיו הכירו וידעו היטב את הזירה ותוכניותיה
    נכון היה בלגן ביומיים שלושה ראשונים אבל כשכל המילואים הגיעו צה"ל היתעשת וניצח
    אבל על זה לא כל כך מדברים

    • סקירה מדוייקת וערוכה למהדרין של ערב מרתק. ראוי לשימה באתרנו כתמליל מעוצב היטב וללוותו ביוטיוב למי שרוצים גם לראות ולשמוע. יישר כח שלמה!

    • קשה ומכאיב
      לשמוע את הביקורת , ועל מי : על שרשרת הפיקוד שהגנה על מדינת ישראל מאז הקמתה ועוד לפניה
      קשה , לא פחות לקרוא את כתבי המצטרפים לביקורת זו.
      נכון- חשוב להפיק לקחים, חשוב עוד יותר להטמיעם מותאמים למצב הביטחוני העכשווי והעתידי.
      אפשר גם לדבר על לקחים, אפשר גם לומר : " אני חושב ש.. " אפשר גם לחשוב על דרך החיוב ולומר " אני הייתי עושה חלק מהדברים אחרת…"
      מי הפך את פני המלחמה ,,, מי סיים אותה בניצחון אדיר על צבאות ערב שהתקבצו סביבנו…..

      המבקים

    • אני ממש לא רוצה להכפיש אף אחד אבל כקצין מילואים בשריון עדיין אין לי הסבר מדוע כאשר גוייסנו בשבת 6 לאוקטובר מצאנו בימ"ח טנקים באמצע טיפולים בלי מצברים עם מנועים פתוחים ללא ציוד מנימלי כמו מקלעים ומשקפות.
      אם מישהו חושש ממלחמה, קודם כל שידאג שהציוד והנשק הטנקים והזחלמים שבימחים יהיו מוכנים למלחמה.

  4. כואב לקרוא על ההלקאה העצמית שמטיפים כמה מפקדים שהחיילים אהבו והעריכו.
    טליק ודדו שפיקדו על כמה מהנצחונות היותר מפוארים בששת הימים פתאום שכחו להיות מה זה לפקד על צבא במלחמת יום כיפור??
    אז נכון שהיה מחדל מודיעיני של כמה טיפשים זחוחים במודיעין אבל מי אחראי שצה"ל עבר מכאוס ואובדן עשתונות לנצחון גדול?
    כן זה אותם דדו אריק טליק וברן שאלופי הדור הבא משמיציעם אותם היום.
    איפה הריספקט לאלופי מטכ"ל 73?באמת לא יפה וחבל שדברים כאלה נאמרים בכנס פתיחה לגוף ראוי ומכובד. אני מקוה שהתכנים באגף לשימור מלחמת יום כיפור יהיו הולמים ויכבדו את זכרם של המנצחים במלחמה זו מהגדול בשרשרת הפיקוד ועד אחרון החיילים.
    מיקי

  5. למיקי
    אתה אמנם נצחת במערכה ועברת את התעלה הכל טוב ויפה, אבל בשורה המסכמת המצרים אילצו את ישראל לשבת לשולחן המומ והשיגו חזרה את סיני ועל כן אפשר לומר שמי שספר בסוף הערב את הכסף במדרגות היה סדאת.

    • כנראה שהמשגה היחידי במומ מול המצרים היה שלא הועברה אליהם השליטה המלאה ברצועת עזה.

      ככה היינו משתחררים מקן הצרעות הזה.

      כל היתר הוא נצחון של של שני הצדדים שחתמו על הסכם שלום ( קר או חם מעניין פחות )

      הסכם שמחזיק מעמד כבר 40 שנה , וזה יותר ממה שהגשש החיוור ביקשו.

  6. תענוג לקרוא דברי חכמים שיודעים דבר או שניים על המלחמה ההיא. החכמתי ונשארתי עם תאבון לעוד. מקוה שהפרויקט החשוב יקרום עור וגידים ויזכה לתמיכה כספית מהממשלה. מה שמגיע מגיע.

  7. שלום שלמה, יישר כוח על הפוסט המאד מפורט על 73. קריאה מרתקת תיקון קטנטן: אני חושב שאבירם ברקאי (כמובן מבלי לגרוע גרם אחד מזכויותיו) היה מ"מ ולא מ"פ יוםטובאבנר

    Cheers, Avner E.

  8. 1. למרבה הצער, ואת זה רואים לכל אורך הדרך ב"נעמוש" על ששת הימים, פיקוד הצפון בראשות דדו לא מאוד הבריק בניהול הקרב וההבקעה בששת הימים, ולא בשליטה בכוחות. לא ברורה לפיכך ההערצה לדדו, ובכלל לחבורה שניהלה באותו יום את ההבקעה בצפון.
    2. לגבי יום כיפור: יש סוג של קיבעון, מיתוס, שטוען שהדרג המדיני דפק את דדו, ושזרקו אותו לכלבים, וכו'. סליחה, אבל דדו לא היה איזה ש.ג. נידח, הוא היה הרמטכ"ל, הוא היה אחד מ-3 הבכירים בצמרת של ישראל באותה תקופה, יחד עם גולדה ודיין. הוא היה האחראי. הוא היה רמטכ"ל במשך שנתיים לפני המלחמה. איך כל חסידי דדו מסבירים את הימ"חים הריקים, את הקונספציה, את ההישענות על אמ"ן ועל הערכת ראש אמ"ן בלי רשת ביטחון, את התפיסה היהירה של הכוח המצרי והסורי? מה קשורה פה העובדה שהוא התאושש וניהל פחות או יותר בסדר את המלחמה אחר כך?
    3. אסיים בהערה: קיים פרוטוקול של היערכות אגף החימוש-לוגיסטיקה-אפסנאות במהלך יום כיפור, כשהחל הגיוס (חפשו את זה בגוגל). אומר שם מפקד הגוף הזה משהו כמו – "בתוך 24 יושמד הצבא הסדיר, הכל תלוי עכשיו במהירות שבה האגף שלנו יצייד את המילואים". כלומר, בצמרת של צה"ל ידעו היטב שכל הסיפור הזה של "הצבא הסדיר בולם, צבא המילואים תוקף", הוא קשקוש. הנכון לומר – הצבא הסדיר משלם בחייו, עד שהמילואים מגיעים. והגנרלים ידעו את זה, שאין ל-4 חטיבות שיריון סדירות יכולת לעמוד מול 10-8 אוגדות של המצרים והסורים. אם כך, העובדה שלא גייסו קודם ומתחו את החבל עד הקצה – רק מעצימה את הניהול הכושל של צה"ל באותה תקופה גורלית.
    4. מקבל לגמרי את מה שאמר למעלה גיורא רום: מדובר במטכ"ל כושל. יהיר וכושל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s