דרך לא דרך

בינך לבין עצמך חודרת ההבנה שהאשם אינו במוסא, או לפחות לא רק במוסא * אתה מבין שהמחדל מתחיל בפיקוד צפון ונמשך ומזדחל גם לפתחך כמפקד חטיבה * נכנסנו לראש של מח"ט גולני יונה אפרת ושרטטנו הלכי רוח ומחשבות שהובילו את התנהלותו במהלך קרב תל פאחר ולאחריו * מדוע לא תוחקר לעומק התהליך שבו נקבעה הדרך שעליה ינוע גדוד 12 לעורף המוצב הסורי? * וגם: שני סרטונים – קבוצת הפקודות לפני היציאה למלחמה ורחפן מעל עין א-דייסה * לרגל 52 שנה לקרב תל פאחר

יונה אפרת, עיבוד מחשב [צילום: ארכיון צה"ל]

חורשת תל-חי, 9 ביוני 1967. אתה ניצב בקבוצת הפקודות של גולני, מביט בסגל הפיקוד שלך במבט רציני ונוקב. רוצה להיות בטוח שכולם יודעים היטב את משימתם. אתה מסתכל על הפרצופים המוכרים, מתאר לעצמך שיהיו כאלה שלא ישובו, אבל בטוח שתוכנית ההתקפה שאותה הובלת תבוצע כלשונה במינימום נפגעים.

אתה מוליך בתנועת יד בוטחת את האנטנה על המפה, כובש בזה אחר זה את הקשים שבמוצבי האויב. האנטנה מבצעת תנועה מעגלית המתארת את האיגוף שיבצע גדוד 12 לכיוון תל פאחר.

רק בליל אמש נראה היה שהמלחמה מסתיימת וגולני לא תהיה חלק ממנה. חזרת שפל רוח מפגישה בפיקוד צפון. פתאום הכל התהפך. גם אנחנו נהיה חלק מהתהילה של צה"ל.

ואז מגיעים לגבעת האם, ואז גדוד 12 חולף על פניך, ואז עשן ואבק, ואז אתה לא רואה כלום, ואז פתאום אין קשר, ואז הזמן עובר בלי לדעת מה קורה, ואז תחושה של איבוד שליטה, ואז לראות מבעד לקרעי העשן את גדוד 12 נמצא מתחת ליעד ולא תוקף מלמעלה, ואז עיניך חושכות, וספונטנית אתה פולט ברשת החטיבתית שמוסא כנראה טעה, ואז מנסה לשנות משימה לגדוד 51, ולייצב את העניינים מבעד לדיווחים קטועים מבשרי רעות.

לשמוע שפלוגת הטנקים בבעיות, לשמוע שיש הרבה נפגעים, לשמוע שמוסא נפל, לנסות לפעול בקור רוח, להפגין מנהיגות, להיראות כמו מפקד מיומן ששולט במצב, לשלוח את הסיירת, להקפיץ את הסמח"ט, להניע את גדוד 13, למזער נזקים, להתנחם לרגע על ההודעה שתל עזזיאת נכבש בלי תקלות.

להגיע מתחת לתל פאחר, לראות שחיילים רבים נשארו למטה, להיווכח שאין פיקוד בשטח, לקבל תמונת מצב חלקית על הנעשה במוצב, לעלות לתל אחרי סיום הקרב, לראות את שורת ההרוגים ההולכת ומתארכת, העין רואה והמוח לא קולט, להתחיל להתכונן למשימות הבאות, וכל הזמן ללקט פירורי מידע על מה שקרה, להסתגל לבלתי נתפס – כאן הלכו מוסא ואלכס הג'ינג'י וגולדה וכמעט כל המ"פים, כאן התפרק הגדוד.

אתה רוצה לדעת למה הגדוד לא עלה בתוואי המתוכנן, מנסה להבין למה מוסא משך קדימה, שואל את עצמך איפה היית ברגעים האלה, מה ידעת ומה לא ידעת, מה עשית ואיפה טעית. זרזיף זיעה של צער ודאגה מזדחל, זוהי תחילתה של הכרה שאתה כמח"ט אחראי למה שקרה, שאומנם המשימה הושגה והחיילים גיבורים, אבל מחיר הדמים לא נורמלי, לגמרי לא נורמלי.

קבוצת פקודות גולני. מימין סא"ל שלום סלע, קצין קישור לשריון, המח"ט יונה אפרת, סגן עודד שוורץ, קמב"צ בחפיפה וגבו של קצין אג"מ ברוך גורודיש

ואחר-כך מדברים על זה בחטיבה, ואחר-כך יש תחקיר שמתפוצץ, הסמח"ט מקטרג, מג"ד 51 מאשים, ואתה כמח"ט צריך להרגיע, להשקיט את הדיבורים, לפעול שאת הקרב הזה יזכרו מהצד הטוב שלו, כמופת של נחישות, כמופת של דבקות, כמופת של חיילים ששכבו על הגדרות ונלחמו כמו אריות.

השאלות המטרידות מנסרות בחלל. אתה שומע את גירסאות המפקדים הזוטרים, אתה מברר עם חיילים פשוטים, אתה נזכר באותה תנועה מעגלית ששרטטת ביד בוטחת בקבוצת הפקודות מתוך ידיעה שהדרך קיימת ולא צריכות להיות בעיות.

אתה יושב עם הקמ"ן שלך, עובר שוב על המפות, בוחן את תצלומי האוויר, חוזר לשטח לראות בעיניים, אתה נוסע לברר בפיקוד צפון, אתה יושב עם קמ"ן הפיקוד, עם ראש המטה, עם האלוף, אתה משוכנע שהדרך קיימת, אתה מעריך שהגדוד פיספס אותה בגלל האש שנפתחה עליו, בגלל לחץ הזמן לסיים, אבל שאפשר היה לעלות עם הזחל"מים, שהשטח עביר לרק"מ, אתה אומר לעצמך שהיית בסדר, שעשית את כל הבדיקות, שניהלת את הקרב כהלכה.

האנטנה של המח"ט אפרת בפעולה

הימים עוברים, החטיבה בקו החדש בגולן, אתה כבר עברת לתפקיד הבא, אבל תל פאחר לא עוזב אותך. אתה מבקר אצל משפחות שכולות, מחבק, מבטיח לשמור על קשר, עוזר לפצועים, אבל המחשבות ממשיכות להתעקש – איך יכולתי לפעול אחרת, למה לא הייתי חד יותר בתוך ערפל הקרב. אתה מתייסר תחת המחשבה שאת גלגלי הזמן אי אפשר להחזיר, ושהיית משלם הרבה בשביל לשוב לאותם רגעים כשהכל התחיל להסתבך והיית שני קילומטר משם.

אתה יודע וכולם יודעים שזו מלחמה, ושבמלחמה קורים דברים לא צפויים, אבל בכל זאת איך מסבירים בהיגיון למה מוסא לא תקף מהעורף, איך מסבירים בלי להתפתל שהגדוד כמו יצא מדעתו כשתקף חזיתית, שהחיילים הסתערו מתוך שטח השמדה בנחיתות טופוגרפית, איך מסבירים שכל כך הרבה לוחמים נהרגו ונפצעו בלחימה על מוצב שאף אחד לא חלם שיעשה כאלה בעיות, איך מסבירים את זה לעמיתיך המח"טים, איך מסבירים למפקדים צעירים בגולני, איך מסבירים לציבור שיגיע לבקר בתל פאחר, איך מסבירים להורים השכולים, מה אומרים לאלמנות?

בינך לבין עצמך חודרת ההבנה שהאשם אינו במוסא, או לפחות לא רק במוסא, והאשם אינו במ"פ שניווט והאשם אינו בטנקים שהתקשו. אתה מתחיל להבין שהמחדל מתחיל בפיקוד צפון, ונמשך והזדחל גם לפתחך כמפקד חטיבה שהיה שותף לאישור התוכנית, ששלח את הגדוד לעלות מדרך שלא ממש קיימת, ואתה מבין שגדוד 12 והמג"ד הם האחרונים שאפשר לבוא אליהם בטענות.

ובעיקר אתה מבין שהקריירה שלך עלולה להיות בבעיה, וגם זו של כל מי שהיו שותפים לתכנון ולאישור, כולל אלוף הפיקוד. אתה רוצה להיות אלוף, האלוף רוצה להיות רמטכ"ל, וצריך לפעול בחדרי חדרים למוסס את הכשלים, להמשיך הלאה, לרכב על ענני האופוריה, למכור את תל פאחר כחלק מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים, להטיל את כובד משקלך להפיכת ניצחון כושל למורשת הרואית עם צל"שים, הרבה צל"שים, הרבה גיבורים והרבה ערכים, וכמה שפחות תחקירים, בלי הרבה שאלות ובלי התעסקות בקרביים.

התחקיר שלא התקיים גרם להשתרשות האגדה על "טעות בניווט"

הקטע הנ"ל נכתב מנקודת מבט אפשרית של המח"ט יונה אפרת, בהשראת שש שנות עיסוק בקרב תל פאחר, כאן בבלוג נעמוש.

צברנו ופרסמנו כמויות אדירות של חומרים, עדויות, הקלטות, צילומים, סיורים בשטח ואינספור דיונים ותגובות. ואחרי כל אלה תמיד צצה ועולה התמיהה המפליאה – איפה תחקיר צה"ל על קרב תל פאחר?

עד כה נתקלנו בארכיון צה"ל בעדויות ספורות על הקרב, מרביתן של מפקדים זוטרים יחסית. קראנו את דבריו של קצין אג"מ גולני, את קש"א 12, את קצין קישור לשריון, קצין השלישות, מ"פ הטנקים וכמה מ"מים שלו. לא קראנו תחקיר עם קצין מודיעין פיקודי, לא עם קצין מודיעין חטיבתי, לא עם קמב"צ חטיבתי ולא עם קמב"צ גדודי, לא תחקיר עם מ"פ הסיור, לא עם סמג"ד 12, לא עם מ"פ א', לא עם סמח"ט גולני, לא עם רמ"ט פיקוד צפון. מעל הכל אין בנמצא תחקיר עם מח"ט גולני.

ועוד מעל הכל – לא התבצע תחקיר של תהליך קביעת נתיב העלייה לדרך הנפט. אותו כשל מהותי, שדו"ח הסיכום של מחלקת היסטוריה מ-1974 על החזית הסורית במלחמת ששת הימים סיכם במשפט סתום: "בהגיע הטנקים לעין א-דייסה התברר שלא נמצאה דרך מחברת בין תוואי ההטיה לדרך הנפט".

למה לא נמצאה הדרך, מי האחראי שהיא לא נמצאה – והאם בכלל היא היתה קיימת? לא קיבלנו תשובה מוסמכת.

גולני קופצים מהזחל"מים, מתוך שיחזור הקרב

לא הישוו את פענוח צילום האוויר עם הקיים בשטח, לא נבדק איך קבעו המפענחים שהדרך קיימת, שהיא עבירה לרק"מ ותביא את הגדוד לתקוף את היעד מהעורף, כאשר לאפקט המהירות יש משמעות קריטית בשל תנאי השטח ההרריים והטרשיים והעובדה שהמוצבים הסורים היו פעילים. לא תחקרו את מי שאישרו את הפענוח ואת מי שתכננו את האיגוף דרך עין א-דייסה כתנאי להצלחת הביצוע.

התוצאה היא שהשתרשה עוד יותר האגדה שהמג"ד טעה בניווט. היא נולדה כבר בעיצומו של הקרב, לאחר דיווח של המח"ט למג"ד 51 ["כנראה ששתיים טועה"]. לאחר מכן חזר על כך ברשת הקשר גם קצין אג"מ. אחרי המלחמה העניין נמשך. אפשר למצוא אותו בכל מיני כתובים וגם בסיכומים מוקדמים של מחלקת היסטוריה. עד היום יש רבים שטועים לחשוב כך ומעבירים הלאה.

חשוב להבהיר: זה לא ציד של אשמים במטרה להוקיע ולתלות בכיכר. כולם עשו כמיטב הבנתם, אבל לכל הפחות להבין את הפגמים שנפלו בתהליך כדי למנוע טעות כזו בעתיד, כולל לימוד הנושא החשוב בקורסים של המודיעין.

בדיון של חטיבת גולני לסיכומי הקרבות ביוני 1967 אמר המח"ט אפרת: "אנו רוצים שכל הציבור כאן יידע בדיוק מה שהתרחש". אמר – ולא פעל בנדון. ועוד הוסיף – "לנסות להפיק לקחים כדי שכולנו נלמד". אלא שעשה מי שעשה את הכל כדי לטאטא מהציבור את ההתרחשויות, ועל הדרך להעלים חומרים רלוונטיים. ללמוד באמת את מה שהיה שם, לא כל-כך נלמד.

במלחמת שלום הגליל ב-1982, סיפר לנו כאן קמב"צ 12 יוסי פרידמן, הוא פגש ביונה אפרת בלבנון. קצת נבוך העז פרידמן ושאל למה עד היום לא עשו תחקיר מה באמת קרה בתל פאחר. אפרת השיב לו – אל תוציא את הדובים מהיער. כלומר, אל תעלה מחדש נושא רגיש, אל תפתח תיבת פנדורה, שב בשקט אחרת הדובים יקומו עליך.

תשובה שמאחוריה עובדה עגומה ומטרידה: הקרב שהשתבש עד מוות לא תוחקר מעולם.

הסרטון מקבוצת הפקודות – לחצו לצפייה

מזה זמן שחיכינו להזדמנות לחבר בין שני קטעים שצולמו והוקלטו בבוקר ה-9 ביוני 1967.

קבוצת הפקודות של חטיבת גולני שנערכה בחורשת תל-חי, צולמה והוקלטה על-ידי שני אנשים. הקטע המצולם הקצר, ללא פס קול אינטגרלי, שודר במסגרת סרט באנגלית על מלחמת ששת הימים שהפיק מערך ההסברה של מדינת ישראל. נראה כי מי שצילם אותו היא יחידת ההסרטה של דובר צה"ל. לחצו על הסרטון וצפו.

את פס הקול סיפק דן שילון, כתב קול ישראל, שנכח בתדרוך ונראה כי לאחר מכן דאג שהסליל יועבר למערכת הרדיו בתל-אביב. זמן קצר לאחר מכן הצטרף שילון לזחל"ם מג"ד 12. בתחילתו של קרב תל פאחר נפגע הרשמקול שלו והחומר שהקליט מתחילת התנועה ירד לטמיון.

שילון נראה לזמן קצר מאוד בסרטון (7 שניות מהפתיחה) עומד מימין עם משקפי שמש. ההקלטה שביצע בקבוצת הפקודות היא עדות יקרה וחשובה של דברים שנאמרו על-ידי בכירי חטיבת גולני זמן קצר לפני שיצאו לכיבוש שורה של יעדים בשטח סוריה, ובראשם תל פאחר ותל עזזיאת.

זיהינו חלק מהנוכחים בקבוצת הפקודות: מג"ד 12 מוסא קליין, מג"ד 51 בני ענבר, סמג"ד 51 אמיר דרורי, קצין קישור לשריון שלום סלע, קצין אג"מ ברוך גורודיש, הקמ"ן אורי שמחוני, קמב"צ בחפיפה עודד שוורץ, קצין נספח לגדוד 12 אלכס קרינסקי, מ"פ סיור רובקה אליעז. כן נראה טייס בדרגת סא"ל, שהיה קצין קישור של חיל האוויר ובהמשך צורף לזחל"ם מג"ד 12.

ערכנו את הסרטון שבו שילבנו קטעים מההקלטה של שילון עם הקטע המצולם שערכנו בהילוך איטי. איכשהו הצלחנו לסנכרן ביניהם. בסך הכל התוצאה מעניינת ואותנטית.

סרטון דרך ההטיה / עין א-דייסה – לחצו לצפייה

בהמשך לעיסוק כאן בנתיב העלייה של גדוד 12 שהיה אמור להתבצע מדרך ההטיה לעין א-דייסה ומשם לדרך הנפט, הנה צילום של האיזור מרחפן. הצילומים בוצעו בעבר בשתי הזדמנויות שונות. אפשר להתרשם מהשטח הסלעי והטרשי, מהוואדיות החורצות, ממאות טראסות ואינסוף שקעים ומהמורות.

הדרך שנראית ממזרח לעין א-דייסה כשהיא עוברת מדרום לצפון [ומגיעה לחלק הדרומי של תל פאחר] נכבשה ככל הידוע לאחר מלחמת ששת הימים על-ידי אנשי הבקר של קיבוץ שניר או כפר סאלד.

———————————————————————————————————-

37 מחשבות על “דרך לא דרך

  1. תל פאחר דוגמהנ לסימפטום תרבות החיקורים בצה"ל,מתחקרים רק קרבות מוצלחים, אלה שהתחבששו מתנערים מהם ויוצא שכול מי ששותף למחדלים מתקדם מעלה.

    • ואולי (לפחות ברמה מסויימת של הפשטה), ההיפך הוא הנכון: מתחקרים אירועים שנכשלו או שהשתבשו (בעיקר מלחמות שלמות, למשל 1973); אבל נמנעים, או לא מספיק שמים דגש, על תחקור של מלחמות או מבצעים מוצלחים. 1967 נחשבת למלחמה מוצלחת באופן יוצא-דופן – ואולי מהסיבה הזאת, כל התחקירים שלה לוקים בחסר, כולל הקרבות שהשתבשו. אולי זאת מנטליות של "המשימה הושגה, אז מה יש לתחקר?"
      במובן הזה (ולא רק), כדאי ללמוד מחיל-האויר: מתחקרים כל גיחה, בכל רמה (טייס זוטר או מח"א), בלי קשר אם היא הייתה מוצלחת או לא.

  2. כתבה חשובה שמסבירה איך צבא ההגנה לישראל שמתגאה בתרבות תחקירים והפקת לקחים והטמעתם חוטא בזה שוב ושוב. קרבות כושלים דוחפים לארון ולא נכנסים לעומק, השין גימלים ישלמו אבל על קצינים בכירים המערכת בדרך כלל יודעת לשמור, בין אם בגלל שראש מחלקת הסטוריה למד עם המג"ד בפו"מ והסגן של ההסטוריה עשה טירונות עם הסמג"ד. קצת קשה שצה"ל יחקור באוביקטיביות את צה"ל. אגב תרבות התחקירים לא תקפה רק לקרבות זה גם לגבי תאונות אימונים ודברים שקשורים לבטיחות. אם סוגרים את הדלתות על קרב חשוב כמו תל פאחר איך מצפים שדור המפקדים הבא יהיה משופר יותר וילמד ממקרה כמו פענוח מוטעה של צילום אויר או ניתוח ההחלטה בשטח של שינוי משימה של המג"ד 12.
    דו"ח מבקר המדינה לפני 5 או 6 שנים עסק בתרבות הפקת לקחים ותחקירים בצה"ל ושם דגש על ליקויים שנוגעים לאופן עריכת התחקיר, על ליקויים בדיווח בזמן אמת על אירועים רלוונטיים, על בעיות באיכות התחקיר, על חסרים במתודולוגיה הנוגעת לעריכתו, על פערים בהטמעת לקחים מפעילות מבצעית. דיברו על טענות של מפקדים לפיהן גם אם רוב התחקירים אמינים ומקצועיים קיימים מקרים של אי אמירת כל האמת על רקע חשש מהדחה.
    עברו יותר מ50 שנה ממלחמת ששת הימים אבל לדעתי לא מאוחר לבקש מצה"ל לערוך תחקיר יסודי של ארוע תל פאחר עד כמה שניתן הואיל ורוב הפיקוד הבכיר כבר לא בחיים. ניתן לעשות זאת במסגרת פו"מ או המכללה לביטחון לאומי שם הקצינים צריכים במילא לבצע עבודות ומחקרים במסגרת לימודיהם. ויפה שעה קודם.

  3. לצורך מה קיימת פלוגת סיור בחטיבה? לתומי סברתי כי אחד מתפקידיה הוא לשלוח צוותים לניווט יחידות ולערוך לשם כך תצפיות מקדימות. במקרה שלנו לא רק שלא ניתן תפקיד מוגדר לפלס"ר, בסופו של דבר נשלח צוות שלא היה המחודד שבין הצוותים, התברבר גם הוא בדרך, וכנראה הצטיין במיוחד בשמירה על ש"ג המוצב ושליחת צוותו של סולוביץ לתוך מלכודת מוות.

  4. "לְהַצְלָחָה אבות רַבִּים אֲבַל הַכִּישָּׁלוֹן הוא יתום".
    כן חיילי גדוד 12 וכל הלוחמים שהשתתפו בקרב הזה הם האבות הרבים להצלחה ובראשם הנופלים הרבים ז"ל.
    והכישלון גם לא יתום, גם אם עדיין לא יצא מהארון או ארכיון ההיסטוריה של צה"ל.
    שלמה אתה עושה עבודת קודש, "עבודת נמלים" אתה מחזיר לחבריי את הניצוץ לעניים. אתה מספק לנו חומר שנוכל להתווכח עם כל מי שחושב שיודע מה היה שם כי כך סיפרו לו, כי כך שמע, כי כך כתוב.
    תודה רבה!
    "גדוד 12 לא נסוג" נקודה!!!

  5. רשימה מיוחדת מרתקת ומעוררת מחשבות. לפחות בדבר אחד אין חלוקי דעות שהחיילים ביצעו האת משימה עד סיומה. הם ששילמו את המחיר עם כל כך הרבה נפגעים. זאת לא הפעם הראשונה והאחרונה. נדמה לי שגם קרב גבעת התחמושת לא תוחקר.

  6. לשלמה שלום רב.
    אני מבקש לומר לך "יישר כוח" על המאמר הזה "דרך לא דרך".
    למקרא השורות הראשונות שכתבת, חשתי כאילו נעתקה נשימתי. מיד שאלתי את עצמי מיהו האיש שמנסה להרהר או לערער אודות הקרב המפורסם הזה שאירע בתל פאחר. המשכתי בקריאה תוך הזדהות גמורה עם הכתוב שם, ורק בסוף שהגעתי לשורה האחרונה בה נכתב "הקטע הזה נכתב מנקודת מבט "אפשרית" של המח"ט, הבנתי שהעניין הוא שוב וירטואלי (כאילו).
    השתתפתי במלחמה הזו, בגזרה הזאת כקצין זוטר, אך לא בקרב זה. בעת בה נערך קרב תל פאחר, אנחנו השריונאים כבר לחמנו במדרגה גבוהה יותר של המדרון הסורי בקטע שבין זעורה לקלע.
    הדיון המקצועי על הקרב הזה, גם אם היו בו טעויות ושגיאות, לא יפתח מעולם. וזאת מכמה סיבות. ראשית, אין בכלל אפשרות לומר לאנשים כה רבים שאיבדו בו את יקיריהם שהקרב הזה היה מיותר. שנית, אין בכלל אפשרות לאומית לערער על מיתוס כל כך מושרש ואיתן. שלישית מן המוכר והידוע לכל המפקדים – שקרבות בהם נוצרות "הסתבכויות", בעת בה אתה נדרש כמפקד לשנות במהירות את התוכנית המקורית ו"להגיע מהר לעזרת הלוחמים" מערכת השיקולים כבר איננה כל כך רציונלית והשיקולים והתגובות בה, (כפי שקרה כנראה בתל פאחר), כבר אינם כמו לפני הקרב.

    אך מעבר לתחקיר על הקרב הזה בתל פאחר, אבקש לומר לך שלמה, שאנחנו חיילי ומפקדי גדוד השרמנים 377, מוצאים שוב ושוב אותך כעיתונאי וכהיסטוריון שלא חושש לומר גם דברים שאינם באופנה, ולהציג את השפעתו המכריעה של הגדוד שלנו שפעל במפוצל ובמרוכז בקרבות ההבקעה ברמה"ג, על אף שלא היינו חלק אורגני מחטיבת גולני או חטיבה 8 איתם לחמנו, וגם לא נמצאו עיתונאים שכתבו דבר מה אודותינו. – פשוט היינו ונשארנו חיילים אלמונים.

    • "היינו ונשארנו חיילים אלמונים".
      חש הזדהות מלאה עם דבריך.
      מזכיר לי את המנון הלח"י של אברהם שטרן ז"ל ,
      "חיילים אלמונים היננו בלי מדים ".
      וכאן, חיילים אלמונים היננו עם מדים.
      בזכות נכונות ההקרבה של החיילים האלמונים , הננו כאן.

      לגבי הרשומה הנוכחית , אני לא מרגיש נוח.
      הם לא יכולים להגיב ולומר את דברם.

      • בהמשך ל " פשוט היינו ונשארנו חיילים אלמונים " ,
        כדאי לצפות בסרטון של האלוף בריק
        על " יש גיבורים שלא מדברים עליהם ".
        להלן הכתובת :

  7. מאמר יוצר מהכלל,חותם על כל מילה. מי שמנסה להחביא את האמת ההסטורית בסוף ההסטוריה רודפת אחריו אפילו אחרי יובל שנים.

  8. כתבה יפה. ויותר מכך – חשובה.
    היא מתקרבת מאד לשאלה של האם היתה או לא היתה דרך שדרכה חשבו המתכננים לכבוש את התל. דרך כזו, כך הבנתי , היתה, כי בה נסע כח הקמב"צ כשעלה לתקוף בשלב מאוחר של הקרב. אולי הכניסה אליה לא היתה מוגדרת וברורה בשטח. אולי בכלל לא נתנו את הדעת על הפרט הקטן הזה.
    אגב, לא אהבתי לראות את התנועות של האנטנה של המחט על המפה. הן נראו לי בערך משהו כמו: סע בערך מפה… או אולי בערך משם… ותגיע לבערך פה… לא נראו כמו משהו ברור ומדוייק.
    השאלה שמציקה לי היא – למה חשבו מתכנני ההתקפה שהסורים יאפשרו להם להגיע לעורפם בקלות כזו.

    • לגבי השאלה שמציקה לך. לפי מיטב הבנתי, מלימוד המפה, וסיורים בשטח, הסורים הותירו דרך פתוחה, או "בטן רכה" במרחב גור אל עסכר. במרחב זה היו מספר צירים שכמעט ולא נשלטו באש ישירה ע"י מוצבים סוריים, אשר אפשרו הסתננות של כוחות צה"ל בין המצבים וחדירה לערפם. כך, למשל, חדר גדוד 51 לתל עזאזיאת; חטיבה 8 הייתה אמורה לחדור בינות מוצבי זעורה וגדוד 12 להגיע לעורפו של תל פאחר. לו היה גדוד 12 מוצא דרך מעבר מדרום לעין עדיסה, העוקפת אותו מדרום מערב לכיוון צפון מזרח, היה הגדוד יכול להגיע בבטחון יחסית אל גבעת הרתק ומשם דרך ציר הנפט הנפט אל כניסת הש.ג. של תל פאחר. כתבתי על כך בזמנו, לאחר שהגעתי רגלית, ללא קושי, מציר ההטיה לגבעת הרתק. יש לזכור כי בשלב זה, עפ"י התכנון, היו מוצבי זעורה אמורים להכבש ע"י חטיבה 8. מוצבים אלה היו הסיכון העיקרי לתנועה בציר הנפט באיזור זה.

  9. בניגוד לרושם הרציני שמעורר סרטון קבוצת פקודות ולמרות הזמן הרב מרגע הכוננות ועד המלחמה החטיבה לא הוכנה כיאות למשימות מלבד תכנון כיבוש תל עזזיית. על החפיפניקיות הזו החטיבה שילמה ביוקר ואת זה המח"ט ניסה להסתיר.

  10. עד היום אין אנו יודעים מה היה מרשם הקרב שהכינה החטיבה במדויק. בארכיון בית התותחן נמצאת סקיצה של מרשם תנועה שצורף לפקודת הסיוע. התח"ט מצביע על מרשם כלשהוא שמזכיר לי את הסקיצה ההיא שהועלתה כבר בעבר באתר. אם אכן, כל אחד מן המפקדים אחז באורטופוטו שעליו השקף הנ"ל, אזי אין לומר כי עשה תנועות כלליות ברביטו. שכן כל אחד מהמשתתפים יכול היה לעקוב אחריו על מפתו האישית.

    • יצוין כי בסרטון אפרת מראה על המפה איך תנוע חטיבה 8 – האנטנה שלו עולה מנעמוש לדרך הנפט ומשם לזעורה לכיבוש המוצבים ואז מסיים בתנועה רחבה לכיוון עין פית / תל פאחר. הקול שלו מההקלטה של שילון די מתאים לנראה בסרטון.

  11. אני קורא את הכתבה ואוכל את הלב למה אחי נהרג ? מתברר בשל רצף של טעויות וחוסר מוכנות. כבר מעדיף לא לקרוא יותר.

    • שמעון היקר! לא יכולתי להתעלם מתגובתך הזועקת את כאבם של 34 המשפחות שאבדו את היקר להם מכל בקרב תל פאחר.במלחמה כמו בכל מלחמה לדאבוני אנו מאבדים את היקרים לנו מכל מיני סיבות שונות הכוללות בין היתר מכדורים טועים תוך כדי משחק. אני כותבת אליך מתוך כאב אישי כאשתו של חיים סייג שאיבד את אחיו מיכאל סייג מפציעה בתל פאחר ומת שנה וחצי כתוצאה מסיבוך, וזה הכי מעצבן כי יצא משם חי ואם הרפואה אז היתה יותר מתקדמת אזי יכל לחיות עד עצם היום הזה. יקירנו לא יחזרו אלינו הכאב ישאר לעד. לכן לפני 5 שנים בחרנו בעלי ואני לחפש חברים לוחמים לנשק של מיכאל סייג ז"ל כדי להכיר , לשמוע עליו לראות תמונות , וכמובן להבין מה קרה שם? קטונתי לנתח את מהלכי המלחמה יש מי שעשה זאת , אני רק רוצה להגיד שהכרתי המון חברים לנשק , מפקדים ומשפחות שכולות והכאב הוא אחד לכולם, המפגשים בתל פאחר והקשר עם כולם לנו אישית זה מרגיש כאילו אנו מייצגים את מיכאל וחווים דרכו את החברות המדהימה שנרקמה מחדש כאילו הזמן עמד מלכת אם כל הגדוד והחברים ובמיוחד כל שנה בתאריך של יום הקרב בטכס עומדים לזכרם של 34 החללים שנפלו בקרב תל פאחר זוכרים ולא שוכחים. שמעון! אני מאוד אשמח שתצטרף אלינו לטכס ביום חמישי הקרוב 13.6.19 בשעה 14:00 בתל פאחר .

  12. כתבה חדה וחשובה שמביאה ישר ללב הענין. תרבות התחקירים מילה יפה שכובסה לתרבות הכסת"ח. להערכתי הצנועה קיימת גם כיום בכל מיני צורות. האמת הערומה לא תתגלה לעולם לאור השמש.

  13. ניתוח פסיכולוגי מרשים, השראה פילוסופית עבור הסטוריונים להבנת נבכי הנפש בהיבט מקורי ועמוק על קרב ותוצאותיו.

  14. המקום – קולנוע ארמון בחיפה
    התאריך – אי שם בחורף 1967
    האירוע – סיום אימון חורף חטיבת גולני
    כל החטיבה ישובה בנינוחות על כורסאות הקולנוע, על הבמה , כל צמרת החטיבה. אורח הכבוד אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר (דדו).
    בין שאר דבריו כך אמר דדו
    " לפיקוד יש תוכניות מגירה . תוך 48 שעות אנחנו בפאתי דמשק"
    דבריו נחרתו במוחי, כמשהו בין הזוי למשיחי. כל כך למה?
    כי מספיק צרור של סורי משועמם כדי לבטל חופשות , לרכז כוחות על הגבול.
    כנראה שדדו ידע מה הוא שח.
    אומנם נכתבו אין ספור תוכניות מקבת. לא ברור אם הם מבוססים על תוכניות המגירה, או המפתח למגירה לא נמצא.
    אבל מה שברור הוא שנמצאה הבטן הרכה של הדוב הרוסי , sorry הסורי.
    ובמלחמה כמו במלחמה , הביצוע לא תמיד תואם את התוכנית, משלל סיבות.
    ואז כשהדברים משתבשים, הכל תלוי בכושרם של החיילים בעוז רוחם בתושיה בהתמדה ובידיעה כי הם נלחמים על הבית.
    המשימות הושגו במחיר דמים כבד, בתל פאחר בקרב על קלע בתל הילאל.
    בערבו של יום שבת 10.6.67 , פחות מ 48 שעות מתחילת המלחמה הרמה הסורית הפכה להיות רמת הגולן.
    מבחינת המפקדים הגבוהים המשימה הוכתרה בהצלחה.

    עד כאן ברמת המקרו.

  15. שלום.

    הופתעתי מאד מתוכנו של הפוסט הנוכחי, התולה את המחדל העיקרי בקרב תל-פאחר לפתחו של פיקוד צפון ומח"ט גולני.

    לא כך אנכי רואה את הדברים. כמי שבמשך יותר משמונה שנים (החל ממאי 2011) עסק בקריאת החומר שהתפרסם בנידון, נוכחתי לראות שבפוסט חסרים פרטים, ניתוחים וביאורים – שכבר התפרסמו בבלוג! – המאירים את הנושא בצורה שונה. לדעתי, מבוססת יותר.

    בשלב זה אין בכוונתי לאסוף כאן את כל הנ"ל ואסתפק בהודעה זו.

    רק זאת אוסיף ואודיע, שלא התפעלתי למקרא רצף התגובות שבהן "יישר כוח" ל"כתבה החשובה", "רשימה מיוחדת", "מאמר יוצא מהכלל", וכו' וכו',

    – רצף שבו יוצא מן הכלל, אחד, שהעיר על הרגשה לא נוחה מרשומה בה המושמצים, מח"ט גולני ואלוף הפיקוד, "לא יכולים להגיב ולומר את דברם", מפני שכבר אינם בין החיים –

    – זאת מפני שכפי הנראה אין המגיבים מכירים את החומר שהזכרתי.

    דוגמה מצויינת לכך נמצאת בדברי המגיב המתייחס "לשאלה של האם היתה או לא היתה דרך", ולהבנתו: "היתה, כי בה נסע כח הקמב"צ כשעלה לתקוף בשלב מאוחר של הקרב"… – – – מחוסר שימת-לב לכך שמדובר בשני אזורים שונים, זה שמדרום לתל-פאחר וזה שמצפון לו.

    דוגמה נוספת, מורכבת יותר מקודמתה, נמצאת בתגובת המגיב הקובע: "בארכיון בית התותחן נמצאת סקיצה של מרשם תנועה שצורף לפקודת הסיוע … הסקיצה ההיא שהועלתה כבר בעבר באתר" – – – הגם ש"באתר", קרי, בבלוג הזה, טרם הועלתה הסקיצה המדוברת! בשעתו כבר הערתי על-כך, כתבתי שאי-אפשר לדון במשהו שטרם התפרסם, אך הלה בשלו: "הועלתה כבר בעבר באתר"… [מאז נודעתי באיזו סקיצה מדובר וברור לי שהיא מאחרי המלחמה. זאת שלא כדברי הכותב, לו היא נראית כמרשם אוטנטי המצורף לפקודה, כחלק ממסמכי העבודה].

    ומכאן, בקיצור נמרץ, על הנראה בעשר שניות של סרט (עליו נכתב כאן כי "שודר במסגרת סרט באנגלית…", בעוד מכבר שהערתי שנמצא כבר בסרט 'ששת הימים' שהתפרסם בארץ, בעברית, בשנת 68'. וכן הודעתי היכן שוכן המקור, ברור יותר, וכנראה גם מורחב) וביתר בהירות בתמונה אחת מקבוצת הפקודות האחרונה:

    ההבדל בין השרטוט שהוצג בה [זה שנראה תלוי על הלוח. למשך שתי שניות נראה בסרטון הקמ"ן אורי שמחוני מניח עליו שרטוט נוסף – בהרחבה יש אולי אפשרות לבדוק האם מדובר בזה שקודם לכן אחזו מג"ד 12? – ומשרטט בו משהו] ובין זה שנעשה אחר המלחמה: בעוד ובזה המאוחר שורטטה הפנייה המתוכננת מתוואי-ההטיה בשטח הנמצא דרומית לעין א-דיסה, עלייה אלכסונית של כ-80 מעלות מזרחה, הרי שבזה המוקדם, שצולם בבוקר המלחמה, ניכרת פנייה של כ-30 מעלות באזור עין א-דיסה.

    עם זאת, ברור שהשרטוט הנראה בקבוצת הפקודות הוא מתוכנית שאינה סופית – הן לגבי חטיבה 8 והן לגבי גדוד 12 – ולכן נראה המח"ט מצביע על עליית חטיבה 8 מנעמוש, שלא כמשורטט. לפיכך אין במופיע כדי לשלול את עדותו של ישראל הוברמן, שניתנה בתקופה שאחר המלחמה, על עליית הגדוד מנעמוש [ואף תנאי השטח מעידים שזו האפשרות הסבירה ביותר. ועוד, אך אכמ"ל, ובדברי המח"ט: "זה לא כולל מעבר, אם אנחנו נצטרך לעבור דרך פה נעבור דרך פה"].

    ועל המתפרסם בפוסט הנוכחי: "איכשהו הצלחנו לסנכרן ביניהם", אעיר: הקשבתי וצפיתי, וסינכרון מוצלח לא מצאתי.

    ולסיום, על הקביעה: "עד כה נתקלנו בארכיון צה"ל בעדויות ספורות על הקרב…", אך "לא קראנו תחקיר עם … לא עם … לא עם … ולא עם … לא תחקיר עם … לא עם … לא עם … לא עם … לא עם… מעל הכל אין בנמצא תחקיר עם…" – – – אכתוב מעט המחזיק את המרובה: היות וזה כחמש שנים שניתנה בבלוג [קמב] הוכחה לכך שהיה בארכיון חומר שכיום טרם נמצא, הרי שבהחלט יש מקום לחשש וכו'.

    • למיטב הבנתי ישנו שורש אחד לכל המצב שנוצר .
      הערכה לא נכונה של מוצב תל פאחר,
      כאשר עיקר תשומת הלב הופנתה לתל עזאזיאת.
      מכך נגזרו החלטות שבחכמה שלאחר מעשה ישנה ביקורת עליהן.

    • על הנרשם לעיל: "וזה כחמש שנים שניתנה בבלוג [קמב] הוכחה לכך שהיה בארכיון חומר שכיום טרם נמצא," – – – אפשר להוסיף: וכן מסתבר (אף שללא "טביעת אצבעות" הנמצאת בהוכחה דלעיל) מהנסמן ב- שכא# (17 ביולי ~2~, 21 ביולי, 2 באוגוסט).

  16. מזדהה עם תוכן הכתבה. לקודקודים ("הדובים") שניהלו את הקרב היה נוח שלא יחקרו ולא יבדקו.
    האשמה לא על גדוד 12.

  17. תל מוטילה 1951, קרב המתלה 1956, גבעת התחמושת 1967, תל פאחר 1967, החווה הסינית 1973, החרמון 1973, סואץ 1973, הבופור 1982….. ועוד ועוד. דברים שכנראה כלל לא היו צריכים להתרחש, מקומות שניתן היה לעקוף או להתעלם מהם, אבל החליט מי שהחליט שצריך לנסות, שחייבים להיכנס ולבדוק, לדפוק את הראש בקיר. חבל. אולי אפשר היה אחרת, ומכיוון שכל אירוע כזה לא מתוחקר לעומק אלא מסתיים בחלוקת צל"שים סיטונית – מקרים כאלה מתרחשים שוב ושוב.
    על פניו, ולפי עשרות פוסטים שהתפרסמו בבלוג הזה, קרב תל פאחר כלל לא נשלט על ידי פיקוד בכיר כלשהו, לא ברמת החטיבה ולא מעל – ברמת הפיקוד. ככזה, לא יכולים היו המג"ד או המ"פאים להבין ברמת המאקרו מה מתרחש ואיך וכיצד לפתור את הבעיה ולהתמודד עם המצב שאליו נקלעו, וכך הפך קרב גדודי מתוגבר לקרב של בודדים וחוליות.
    נקודה שמפריעה בתצלומי התדריך: הבכירים עם הכומתות החגיגיות על הכותפות (אולי אפילו בגדי א'). מה הם חשבו לעצמם? ג'נרל פאטון בנורמנדי? מונטגומרי בצפון אפריקה? מחזיר לקטע שפרסם יונתן גפן על הקרב, על הבכיר ההרוג ששכב שם במדי א'. אולי הוא לא דייק ב-100%, אבל לפי התמונות כאן – יש מצב שהיה דבר כזה, וזה בהחלט מעיד על ההתייחסות לקרב הזה.

  18. שלום.

    התפרסם פוסט חדש (#548) שעיקרו אינו עוסק בקרב תל-פאחר אלא בנושא עצוב אחר, אך הוא פותח בענין תל-פאחר ונסמך על האמור בפוסט הנוכחי (#546).

    דברים האמורים כאן הפכו שם לקביעות שכאילו הוכחו – כמו זו: "תוכנית הקרב של גדוד 12 התבססה על נתון מרכזי שגוי", ועוד כדוגמתה – שלופפו במילים, רבות, שיצרו את הרושם: "מילים כדורבנות"…

    משראיתי שכך, נוכחתי לדעת שלא יצאתי ידי-חובתי בתגובה שכתבתי לעיל (12 ביוני 2019 בשעה 6:37) וכי יש צורך לחדד את הדברים. דורבנות, לא?

    אפרופו דורבנות, הם משמשים כמשל בדברי החכם מכל אדם, מלכנו שלמה: "דברי חכמים כדרבנות". אין צורך לומר שדברי חכמים האמורים בפסוק, אינם אלו הנידונים בבלוג דוגמת זה, כי אם סייגים שעשו חז"ל כדי להרחיק את האדם מן העבירה. משל הדורבן הוא (כפרשנות התנאים: רבי אלעזר בן עזריה, או רבי יהושע): ברזל מחודד הנעוץ בקצה מקל עץ, "מלמד הבקר" (בלשון הנביא), המכוין את הפרה לחרוש בתלמיה ובכך "להוציא חיים לעולם" (היות ומתבואת השדה יחיו בני האדם). משמע, הדורבנות אכן גורמים צער (במשל: לבהמה), אך תועלתם הכרחית.

    התלבטתי עד כמה הכרחית היא התועלת (שבוודאי רחוקה במאד מזו של שלמה המלך) בחזרה על בירור העובדות (שגם הן עוסקות בהליכה בתלמים), שעה שהנני מודע לכך שיש קוראים שלא אצליח לשכנעם, רק לצערם. חשבתי לטרוח בנסיון למצוא מילים משלי כדי לתאר את התופעה, אך למסקנה בחרתי באפשרות קלה יותר: לצטט מדבריו של יהודי חכם, שכתב אליי בנידון תגובתי הקודמת. לא ביקשתי את רשותו ולכן אצטטו בעילום-שם. אגלה רק שלמיטב הכרתי מכיר הוא את קהל היעד והנידון – לוחמי גדוד 12 וקורות קרב תל-פאחר – טוב ב*הרבה* יותר מאחרים. וכך כתב: "זה שעור בפסיכולוגיה של קוראי הבלוג. רובם מזדהים רגשית עם הלוחמים וכדי להסביר לעצמם איך קרה האסון המכונה "קרב תל פאחר" הם מחפשים את מי להאשים מחוץ לקבוצת הלוחמים בגופם בקרב. המודיעין, פיקוד-צפון ( . . ), המח"ט, אבל חס-ושלום לא הלוחמים, ולכן גם המג"ד זוכה לטיהור שמו בעיסקת חבילה. הם אינם מתעמקים בהגיון האומר שאם הם כל כך מכבדים את הלוחמים, עליהם לומר את האמת המתבקשת מהעובדות הידועות. רוב מוחלט של הקוראים אינם בקיאים בעובדות".

    אפשר ויהיו שיחלקו על האבחון. זו כמובן זכותם. אני לפי שעה מוצא את הדברים נכונים. מילים כדורבנות.

    קודם שאסיים הקדמה הזו, אזכיר פוסט קודם (#545), שגם בו נמתחה ביקורת על מחלקת היסטוריה של צה"ל: לא חקרה ביסודיות את הקרב.

    "תוצאה" – אחת – של "אי תחקור יסודי" נדונה בפוסט ההוא, כונתה "הטעות", כשלצידה, בין סוגריים, הסתייגות: "לכאורה". מול "הטעות" מוצגת קביעה, שבכותרת-המשנה תורגמה ל-"ניתן לקבוע", אך גם כאן, בין סוגריים, הסתייגות: "עדיין בזהירות".

    זהירות היא תמיד דבר טוב, ולצד כל "טעות" מותר לציין שהיא רק "לכאורה". רק שאינני זוכר הסתייגויות רבות מהסוג הנ"ל בפרסומי הבלוג.

    לנידון המדובר בפוסט ההוא אשוב, מתישהו, בהמשך.

    כעת, אפתח את העיסוק בנושא העיקרי, בפוסט שכותרתו "דרך לא דרך". אדון בדרך החדשה לתיאור ההיסטוריה. מתישהו אגיע גם לדרך הישנה, תחקירי מחלקת היסטוריה, שכנראה גם בהם נפלו טעויות, אך כעת מעניינת אותי הדרך החדשה. זו שהאמירה (#545) על "אי תחקור יסודי של קרב תל פאחר", שוכנת בה כבוד (?) לצד הצגת ה"אפשרות", הבלתי-תאמן: "מחלקת היסטוריה התכוונה לתחקר את קרב תל פאחר, ואף נפגשה עם מספר אנשים שהשתתפו בו, אבל גורם כלשהו סיכל את המחקר בעודו באיבו". ריח של קונספירציה…

    הכותב בפוסט החדש (#548) לא הסתפק בהבנה כי "תוכנית הקרב של גדוד 12 התבססה על נתון מרכזי שגוי". הוא הוסיף: "בעת הסתבכות הקרב פולט המח"ט יונה אפרת ברשת הקשר שמג"ד 12 … כנראה טעה בניווט. לאורך שנים נלחשה ונרמזה שוב ושוב אפשרות זו – המג"ד החמיץ את הדרך …" – כך הבין הכותב מקריאת ההיסטוריה החדשה.

    הנה ציטוט מהנכתב בהיסטוריה החדשה:

    "בשעה 15:35 דיווח מ"פ הטנקים, זאב נמיר, כי גדוד 12 אינו נע אל היעד בנתיב שנקבע וכי כליו נפגעו מאש נ"ט. המח"ט, שכבר הבין שגדוד 12 הסתבך, דיווח למג"ד 51, סא"ל בני ענבר, כי מג"ד 12 טעה בניווט (וטעה בדיווחו זה) והורה לו להתכונן לשינוי משימה: "התכונן אתה לעשות את האיגוף המתוכנן של 2" (מוסא קליין, מג"ד 12). משום מה, אפרת נמנע מלהורות על מיסוך האזור בעשן, כפי שהיה מתבקש מקריאות העזרה של נמיר. תחת זאת נתן התראה לגדוד 51 להיערך לקראת תנועה מזרחה, לעלות לעבר הכפר עין א-דייסה ומשם לדרך הנפט, ולהיכנס לתל פאחר ממזרח. בסופו של דבר ההוראה הזו לא בוצעה, מסיבות מבצעיות."

    אפרק את הציטוט לפרקים ואציגם מול העובדות הידועות:

    [א] "בשעה 15:35 דיווח מ"פ הטנקים, זאב נמיר, כי גדוד 12 אינו נע אל היעד בנתיב שנקבע" – – – זו המצאה. ביומני הקשר אין דיווח כזה! נמיר לא סיפר "כי גדוד 12 אינו נע אל היעד בנתיב שנקבע". מדוע לא סיפר? אולי משום שהוא ת"פ – תחת-פיקוד – גדוד 12, וזה תפקידו של מג"ד 12 לדווח על תנועת הגדוד. דיווחים שכאלו סיפק המג"ד, עוד ועוד, עד ש… *הפסיק* למשך זמן ארוך (כדלהלן). העובדה היחידה העולה מהדיווח של נמיר בשעה 15:35 היא שכליו נפגעו מאש נ"ט.

    [ב] "המח"ט, שכבר הבין שגדוד 12 הסתבך" – – – לא ברור על סמך מה נכתבה תובנה זו. למעלה מחצי שעה קודם לכן, דיווח מג"ד 12 למח"ט כי הוא "נמצא בדרך אל היעד", בלי אף מילה שתעיד על החלטתו לשנות את התכנית ולהמשיך בנסיעה אל היעד מצד מערב, ולא כמתוכנן ממזרח. כן, כמה דקות אחר-כך נרשם דיווח נוסף של המג"ד: "בעין אדיסה לא מצא מאום", אך אין יכולים להיות בטוחים שב*שעת מעשה* כבר הבין המח"ט, ממשפט *סתום* זה, שהתוכנית *שונתה*! (רק ביוני 2016 פירש כותב השורות את המשפט האמור כהסבר לאי-ביצוע התוכנית. אך גם אח"כ, ביולי 2018, נמצא מי שכתב לפרשו בצורה אחרת: שלא היו שם חיילי אוייב). במשך הזמן דיווח המג"ד גם על פגיעות, גם בזחל הפיקוד, אך בדיווח הוזכרו רק "שני פצועים קל" ומכשיר קשר שהתקלקל. היה אפשר איפוא להבין שמדובר במצב לא נעים, אך עדיין לא במצב ש"הסתבך"!

    [ג] "המח"ט … דיווח למג"ד 51, סא"ל בני ענבר, כי מג"ד 12 טעה בניווט (וטעה בדיווחו זה)" – – – ברישום דבריו של המח"ט לענבר, בשעה 15:35, מופיע המשפט: "כנראה ששתים טועה", מבלי שהמח"ט יכנס להשערות מהי סיבת הטעות: אין הוא אומר שגדוד 12 שגה בניווט ואין הוא אומר שגדוד 12 טעה בניתוב. הוא אומר בצורה ברורה (ואין צורך לומר שהוא סתם "פולט", "ספונטנית"…), דבר פשוט מאד: "כנראה" – כי כך זה נראה – שגדוד 12 "טועה".

    בהמשך צוטטה פקודתו של המח"ט לענבר: "התכונן אתה לעשות את האיגוף המתוכנן של 2", ממנה מובן שהטעות של 2 הייתה בכך שהוא *לא ביצע* "את האיגוף המתוכנן".

    אז על סמך מה נכתב כאן בבטחון כי מח"ט גולני טעה כשדיווח זאת? הרי אין חולק על כך שהתכנית היתה לעלות במקום מסויים, אך מג"ד 12 שינה את התכנית – לפי רוב העדויות היה זה לאחר נסיון עליה כושל במקום *אחד* – והחליט לוותר על האיגוף ולהגיע אל הצד המערבי, המבוצר יותר, של היעד. בשונה מהנהגתו קודם לכן, בה דיווח למח"ט על שלבי התקדמותו בנסיעה ממעבר הגבול לעבר היעד, אין המג"ד מדווח על (הנסיון הכושל ועל) החלטתו לשנות את התכנית. למי הוא לא דיווח? לא רק שלא למח"ט, אלא אף לא לסגנו (הסמג"ד) ולא למפקדי הפלוגות וסגניהם, היודעים שהגדוד צריך לעלות מזרחה ולאגף מדרום, ופתאום הם מגלים שפעולת האיגוף הדרומי בוטלה. לא זו בלבד, אלא שמחלקת טנקים שהצליחה לעלות מזרחה ולתפוס עמדות רתק, קיבלה הוראה תמוהה לרדת ולהתקדם בראש הטור, וכך, לא רק שהגדוד מאבד את אפשרות הרתק החיוני של הטנקים, הוא עוד גורם להם להיכנס ראשונים לשטח השמדה של תותחי האוייב.

    לפי יומן הקשר, המח"ט ראה את גדוד 12 "בין פחר לבורג'", ואז אמר: "כנראה ששתים טועה". חמש דקות לאחר מכן נרשם באותו יומן מפי המח"ט: "נדמה לי שמוסה הסתער על בורג'", וגם זו לא היתה טעות, כי אכן זחל"מי הגדוד (פלוגה ב') נסעו מכיוון תל-פאחר לכיוון בורג'-בביל. אלא שאמירה מאוחרת זו יכולה להתפרש – אם רק ימצא מי שירצה בפרשנות זו… – כהבנה שגדוד 12 טעה בהתמצאות בשטח, ובמקום לאגוף את (היעד המתוכנן לכיבוש מוקדם) מוצב תל-פאחר מדרום מזרח, הוא החליפו במוצב בורג'-בביל (היעד המתוכנן לכיבוש מאוחר) שאליו הגיע מדרום מזרח…

    אך אין כל הכרח לומר שזו הייתה כוונת המח"ט. אדרבה, עובדה היא שלא כך הבין זאת קצין אג"מ של החטיבה, אשר 35 דקות לאחר-מכן דיווח לפיקוד צפון: "מוסה טעה ונכנס בפחר בכיוון דרום מערב במקום מזרח", והוא אינו כורך את הטעות בהגעה לבורג'-בביל. משמע, אין מדובר בטעות בהתמצאות. עם זאת, גם לדבריו, טעות היתה, בכך שלא נכנסו ליעד כמתוכנן, ממזרח.

    [ד] "משום מה, אפרת נמנע מלהורות על מיסוך האזור בעשן, כפי שהיה מתבקש מקריאות העזרה של נמיר." – – – ויכול הקורא להבין, בטעות, שדברי נמיר היו ברורים עד שיכלה להשתמע מהם בקשת "אנא, מסכו את האזור בעשן"… אבל, גם כאן הנתונים מציגים תמונה שונה! בדיווח של נמיר נמסר: "הכלים מהר נאבדים מצד דרום צפון ומערב". לכן, ללא בקשה של נמיר, וקודם שיצליח לברר את המצב עם המג"ד / הסמג"ד / הקש"א הנלווה, נמנע מח"ט גולני מלהורות על חגיגת עשן: למסך את האזור (כאשר למח"ט עדיין לא יכול להיות מושג באיזה אזור בדיוק מדובר. כיום אנו יודעים שמ"פ הטנקים אמר זאת בעודו למרגלות תל-פאחר, כאשר גבעה טרשית מסתירה אותו מעיני הצופים מאזור גבעת-האם) *משלושה צדדים*, "דרום צפון ומערב"…

    [ה] לעומת זאת, הביקורת מסתפקת בהסבר פשטני לכך ש"בסופו של דבר ההוראה", לגדוד 51, "לא בוצעה": "מסיבות מבצעיות". כמה פשוט!

    ורק מי שיפשפש בקרבי הבלוג, ימצא שם תגובה מאוגוסט 2014, בה פורטה, בשפה חדה, סיבת הסיבות (ה"מבצעיות"…), כך: "להבנתי, ענבר היה נעול על המטרה שלו ולא ראה או לא רצה לראות שום דבר אחר בעיניים ולא רצה לשמוע על שום שינוי משימה. הוא לא היה מוכן לוותר על תל עזזיאת שאליו התכונן ועבד קשה"…

    *

    זו הזדמנות לעצור ולדון בשאלה שלא מצאתי שתשאל: מדוע בכלל הורה המח"ט למג"ד 51 להתכונן לשינוי משימה ולבצע את האיגוף שיועד לגדוד 12, דרך עין א-דיסה, ולא הורה למג"ד 12 לבצע את האיגוף כמתוכנן? אמנם החל מהשעה 15:07 נותק הקשר עם גדוד 12, אך נמסר אז שאפשר להתקשר עמו בתדר הגדודי, ועובדה שבשעה 15:40 נרשמה ביומן הקשר הודעה מהמח"ט לרשת החטיבתית: "הודיע [כך במקור, ולא: הודע / תודיע] למוסה שבני לוקח את בחריאת ופחר"!

    האם ההודעה הזו הגיעה לאוזני מג"ד 12? לא ידוע. ידוע רק שבתחקיר של הקש"א משה הראל, בשנת 68', הוא העיד על השלב בו הוא והמג"ד קליין כבר הגיעו קרוב לראש התל הצפוני: "אני אמרתי לו שהמח"ט קורא לו. המח"ט ראה שהשתבש הקשר איתנו, הוא נכנס לרשת הפלוגות ואז הוא קרא לו … שמעתי את הרשת ושמעתי שהמח"ט קורא למג"ד. במקום להגיד למח"ט 'המתן שנייה', אמרתי למג"ד – 'המח"ט קורא לך, המח"ט קורא לך', והוא המשיך להתקדם"… (אפשר רק לשער שאם הודעה מסוג שכזה – שגדוד אחר יבצע את שנועד לגדוד שלו – הייתה מגיעה לאזניו של מג"ד 12, היא לא הייתה גורמת לו אושר רב. וד"ל)

    הסבר אפשרי: המח"ט חשב שגדוד 12 נסע כולו לבורג'-בביל ולכן העדיף שלא להפריע לו בכיבוש ושלא לבקש ממנו לחזור מזרחה, ואז לפנות דרומה ולנסות לעלות מזרחה ליד עין א-דיסה (כמתוכנן), מפני שנסיעה במסלול שכזה תחשוף אותו לאש מהצד המערבי והשולט של תל-פאחר. לפיכך העדיף המג"ד שגדוד 12 יסיים את כיבוש בורג'-בביל וישאר שם, וגדוד 51 יגיע לאזור מדרום.

    *

    ב-7 ביוני 2019 נחשף דיווח חדש, שנכתב (לא "מתוך האש", אלא) "מתוך הראש" של מח"ט גולני:

    "ואז מגיעים לגבעת האם, ואז גדוד 12 חולף על פניך, ואז עשן ואבק, ואז אתה לא רואה כלום, ואז פתאום אין קשר, ואז הזמן עובר בלי לדעת מה קורה, ואז תחושה של איבוד שליטה, ואז לראות מבעד לקרעי העשן את גדוד 12 נמצא מתחת ליעד ולא תוקף מלמעלה, ואז עיניך חושכות, וספונטנית אתה פולט ברשת החטיבתית שמוסא כנראה טעה, ואז מנסה לשנות משימה לגדוד 51,"

    ואתה קורא ותמה: האם עשן ואבק מפריעים גם היום שלא לראות את העובדות הרשומות ביומני-הקשר? והרי אלו מעידות שמאז המעבר בגבעת-האם נרשמו דיווחים *רבים* ממג"ד 12, שמצא לנכון לציין את מקום המצאותו על הדרך, כולל ההודעה "נמצא על שביל העליה על יד עין א-דיסה" – הוא האזור המיועד לעליה כדי לאגוף מדרום – ואחריה… שתיקה של 27 דקות! ורק אז הודעה נוספת ממג"ד 12 – אחרי שכבר שינה את התוכנית והמשיך צפונה, ממערב – שנזכר להודיע: "נמצא בדרך אל היעד", זאת מבלי שבכלל יודיע – ישאל / יתייעץ – על שינוי התוכנית והחלטתו לוותר על האיגוף מדרום…

    את גדוד 12 ראה המח"ט לא כשהוא "נמצא מתחת ליעד", אלא – כנ"ל – כשהוא "בין פחר לבורג'". מרחוק, ומבלי לדעת בשעת מעשה את פרטי השבר שפקד את הגדוד, לא יכל המח"ט לדעת שלא מוסא הוא שנתן את הפקודה האווילית לוותר על פלוגת העתודה, שדווקא עכשיו הייתה נחוצה, ולשלוח אותה לעבר בורג'-בביל. יתכן – כאן אני סתם זורק אפשרות, בלתי מבוססת – ורק כעבור שנים נודע למח"ט מי נתן את הפקודה הזו. אם אכן כך, אפשר – כנ"ל – לתת משמעות אחרת לאמירתו: "יוסי, אל תוציא את הדובים מהיער". וד"ל.

    המשך יבוא.

    • שמואלק, תודה על תגובתך וטרחתך הרבה בכתיבת התגובות המנסות להעמיד דברים על דיוקם מנקודת מבטך גם אם תועלתם לדעתך נמוכה בכך שלא ישכנעו איש.

      ראשית, הפוסט האמור והדברים שנכתבו בו אינם מתהדרים כקביעות של בטון יצוק ולא כולם על סמך עובדות, אלא נכתבים על סמך ההבנה שלי, הפרשנות שלי ודעתי האישית בלבד. אם יש מישהו מהקוראים שמסכים לאמץ את הדברים ולהשוות אותם לאירוע אחר בגולני – זכותו. בכל מקרה, אני לא רואה את עצמי בר סמכא יותר מכל אחד אחר שמכיר את הקרב בין אם שהיה שם או בין אם קרא עליו. זה בלוג אישי וככה יש להתייחס אליו.

      לא אכנס לעומקים שנכנסת אליהם, לא על כל הדברים שכתבת יש לי מה לומר, או מרגיש שיש צורך להגיב, רק אומר שיש דברים שנכתבים כהבנה של פועל יוצא שאליו יש הסתעפויות משנה, דבר גורר דבר, וההבנה שלי ושל כל אחד על קרב תל פאחר משתנה לאורך הזמן עם עדויות חדשות, כך שלא צריך כל פעם להפנות לתגובה שנכתבה בפוסט עתיק כלשהו. מאז כידוע עברו הרבה מים בעין א-דייסה, ולצורך העניין כיום – בוואדי פרע [לקראת ניסיון הכרעה של תנועת הסמ"פים].

      ב-2014 האמנתי שבני ענבר מג"ד 51 סירב לקבל את שינוי משימתו ולעבור מגזרת תל עזזיאת לגזרת תל פאחר מפני שהמשימה שלו המקורית היתה יוקרתית יותר, וגם כיום אני מאמין שזה היה שיקול, אומנם לא עיקרי אבל כזה שעבר בראשו [גילוי נאות – אין לי הסמכה כפסיכיאטר]. לעצם העניין המבצעי, אני סבור כיום שהעניין לא בוצע מפני שהיה מי בפיקוד צפון או בחטיבה שהבין שהיוצרות התהפכו באותם רגעים: אם גדוד 12 היה אמור לנטרל את תל פאחר ובורג' בביל כדי שלא יפריעו לגדוד 51 בכיבוש עזזיאת, עכשיו נוצר מצב שחובה לכבוש את תל עזזיאת כדי שהוא לא יסכן את גדוד 12.

      התייחסות רק בקטנה: דוגמת העשן והאבק – סה"כ תיאור של אמלנט נוסף למיסוך הכללי של הקרב שירד על חפ"ק החטיבה. "הגדוד בין פאחר לבורג'" – להבנתי מתחת ליעד. "הצגת ה'אפשרות', הבלתי-תאמן": לא תאמן בעיניך, תאמן מאוד בעיניי.

      • לא "קביעות של בטון יצוק", "ולא כולם על סמך עובדות", אבל בקרוב יחרטו על סלעי בזלת.

        ציינתי "לתגובה שנכתבה בפוסט עתיק", מכיוון שנכתבה שם *בפירוט* (שרק מקצתו העתקתי בתגובתי), ולכן לא ציינתי לנכתב בקיצור שלוש שנים לאחר מכן (בהן אכן "עברו הרבה מים"), בספר: "ענבר לא התכוון לוותר על משימתו הנוצצת. ביומן הקשר לא נראית תגובה שלו להוראת המח"ט", ללא איזכור "סיבות מבצעיות"…

        כיום, שנתיים נוספות אחר כך, אתה "מאמין שזה היה שיקול, אומנם לא עיקרי", אך יודע לבאר את "העניין המבצעי" [כמועתק להלן].

        מאחר ואף אחד מהקוראים אינו טורח להגיב (לעיל העתקתי קביעה של יהודי חכם: "רוב מוחלט של הקוראים אינם בקיאים בעובדות", וכאן כוונתי למיעוט), אטרח בעצמי. וכך ביארת:

        "שהעניין לא בוצע מפני שהיה מי בפיקוד צפון או בחטיבה שהבין שהיוצרות התהפכו באותם רגעים: אם גדוד 12 היה אמור לנטרל את תל פאחר ובורג' בביל כדי שלא יפריעו לגדוד 51 בכיבוש עזזיאת, עכשיו נוצר מצב שחובה לכבוש את תל עזזיאת כדי שהוא לא יסכן את גדוד 12." – – – אדלג על השאלה הנשאלת מיד למקרא הדברים: ומדוע מלכתחילה לא היה חשש שתל-עזזיאת יסכן את גדוד 12 בדרכו לכיבוש שני המוצבים הנ"ל? (כי על שאלה מסוג זה אפשר לענות בדרך "פלפול"…) – ואגש ישר לעובדות:

        מהרישומים ביומן-הקשר שנרשם במפקדה העיקרית עולה כי בשעה 15:40 עדיין אחז המח"ט בהחלטתו (עליה הודיע חמש דקות קודם למג"ד 51, לאחר שנוכח בשינוי שגרם מג"ד 12) שיש לשנות את התכנית וגדוד 51 יכבוש את תל-פאחר.

        בשעה 15:47 נרשם שם שהמח"ט קיבל דיווח מקצין אג"ם שלו, על כך שמפיקוד צפון "הודיעו שאין אישור ללכת לעזזיאת לפני שגמרו את פחר ובורג' ויבואו דרך בורג'"

        ואילו כעבור 12 דקות, בשעה 15:59, נרשם באותו יומן שהמח"ט הודיע לקצין אג"ם שלו: "בעוד כמה דקות עולים לעזזיאת"!

        והרי במשך אותן 12 דקות לא קרה דבר שיגרום לשינוי "היוצרות". אז מה גרם לכך שבאותו זמן מישהו "הבין שהיוצרות התהפכו"?

        ואיך זה שהחלטה דרמטית (וסיבה מבצעית) שכזו אינה נרשמת באף אחד משני היומנים [כדלהלן]?

        והרי עוד קודם היה ידוע (כפי שדיווח המח"ט ב-15:40) שגדוד 12 "הסתער על בורג'". האם במצב כזה לא צריך להיות ברור מיד "שחובה לכבוש את תל עזזיאת כדי שהוא לא יסכן את גדוד 12"?

        וכל זה קשה שבעתיים לפי הביאור שבספר 'תל התעלות': בעמוד 35 הועתק מרישום,

        [שנעשה בזחל"ם המח"ט. בעמוד 30, תחת הכותרת "יומן הקשר" – לשון יחיד – נרשם כי "יומן הקשר של חטיבת גולני הוא המקור האמין ביותר לאופן שבו התנהלו העניינים בקרב תל פאחר", אך מיד בהמשך צוין שלמעשה מדובר ברישומים שנעשו בשני מקומות. שני הרישומים הללו שולבו בעמודים שבהמשך, מבלי שינתן הבדל ביניהם. שילוב זה עשוי לעורר תמיהות אצל הקורא, שעה שיתקל בכפילויות ובאי-התאמות]

        – האומר: "מעבירים 3 ממג"ד 51 למוסא… מביאים את רובקה ותותחי הנ"ט"

        [שלוש נקודת אחרי המילה "למוסא" מופיעות בספר, כאילו נרשם כאן משהו שקריאתו אינה ברורה. זו טעות והן מיותרות, שהרי במקור נרשמה כאן רק נקודה אחת].

        והתבאר בספר שרישום זה הוא של "החלטות המח"ט", ופירושן: "ההחלטה להעביר שלוש מחלקות של גדוד 51 לתל פאחר ולשלוח את מ"פ הסיירת עם זחל"מי נ"ט שסיפר ליד גור אל-עסקר".

        לפי פרשנות זו של הספר, הרי שבאותה שעה, 15:58, עדיין חשב המח"ט שצריך להעביר מחלקות מגדוד 51 לטובת תל-פאחר,

        ואיך זה פתאום, כעבור *דקה אחת בלבד*, בשעה 15:59, נרשם [ביומן המפקדה העיקרית] שהמח"ט מודיע "בעוד כמה דקות עולים לעזזיאת"?!

        האם *בתוך דקה* מישהו הבין שהתהפכו היוצרות?

        בנידון כיבוש תל עזזיאת נכתב בספר: "למרות הוראת פיקוד צפון שלא לכבוש את תל עזזיאת לפני שהושלם כיבוש תל פאחר, ולמרות הוראת המח"ט לגוד 51 לנוע לתל פאחר, מתבצע כיבוש תל עזזיאת",

        ועל זה נוסף: "ייתכן שהפקודה שונתה בדיווח שלא נשמע בקשר"…

        – שעל-כך אפשר להמליץ את הביטוי הרבני: "עיקר חסר מן הספר"! (ובענייננו: "הספרים" = שני היומנים, שנכתבו גם החלטות שלא הועברו בקשר).

        [בשעתו כתב דני אפשרות להשערה: "שאולי המח"ט ביטל את ההוראה ושלח את ההודעה עם רץ. ולכן אין לכך עדות ביומן". או: "יש סיכוי לא קטן שהמ[ח"ט] פגש את מג"ד 51 בבחריית". ברם, לפי הפרשנות הנ"ל על שינוי כיוון בתוך דקה, בין 15:58 ל-15:59, קצת קשה להלום התרחשות מהירה שכזו: פגישה ושיחה מהירה בין השניים ואחריה דיווח, ובטח שלא לדבר על משלוח רץ]

        לענ"ד ההסבר אחר, ובהקדים:

        הפרשנות שניתנה בספר בנידון הרישום ל-15:58, שגויה.

        ב-"מעבירים 3 ממג"ד 51 למוסא" אין הכוונה לשלוש מחלקות.

        ביומן המפקדה העיקרית נרשמה הודעת המח"ט ב-15:40 – "הודיע למוסה שבני לוקח את בחריאת ופחר", ומיד אחר כך: "3 שישאר במקום". כנראה שלכוח המכונה "3" הכוונה בשתי ההודעות, זו שכאן וזו שברישום מזחל"ם המח"ט מהשעה 15:58 (לפי רשימת הקודים, 3 הוא גדוד 13).

        גם ההמשך, "מביאים את רובקה ותותחי הנ"ט", אינו מכוון *כעת* על תל-פאחר. שהרי בשעה 15:50 [כך במקור, ולא כמתפרסם בבלוג ושוב בספר, עמוד 34, שהודעה זו היא מ-15:47] שאל ראובקה את המח"ט: "האם לבוא אליך"? – והוא לא התכוון לתל-פאחר, שהרי המח"ט לא היה בתל-פאחר. לפיכך, גם הרישום "מביאים את רובקה ותותחי הנ"ט" אינו מכוון, *באותה שעה*, לתל-פאחר.

        ואילו להודעת המח"ט לקצין אג"ם שלו ב15:59 –"בעוד כמה דקות עולים לעזזיאת", קדמו כמה מילים, שאף הן נרשמו באותו יומן:" פחר ביד[י]נו בורג' ביד[י]נו".

        והרי ש*זהו* המענה להודעת קצין אג"ם (הנ"ל) 12 דקות קודם לכן, שהודיע שמפיקוד צפון "הודיעו שאין אישור ללכת לעזזיאת לפני שגמרו את פחר ובורג' ויבואו דרך בורג'":

        כי מכיון ששני היעדים (תל-פאחר ובורג'-בביל) "בידינו", מובן שאפשר לעבור לתל-עזזיאת, ולכן ממשיך באותה הודעה: "בעוד כמה דקות עולים לעזזיאת"!

        ולמה חשב המח"ט שתל-פאחר "בידינו"?

        – משום שכך דיווח מ"פ הטנקים (כנרשם ביומן מזחל"ם המח"ט) בשעה 15:47 – "תל פחר בידינו".

        ב-18 בינואר 68' סיפר מ"פ הטנקים בתחקיר: "הפסקתי לתת אש כאשר על הבונקר הגדול המפוצח על הגג שלו ישב חייל ונופף ביד. אחר כך התברר לי שהחייל היה פצוע וביקש שיפסיקו את האש עליו. אך אני סברתי שהוא מאותת 'המוצב בידינו'. הפסקתי את האש".

        כלומר, דיווחו "תל פחר בידינו" היה מוטעה (וכמתבאר: "במציאות תל פאחר טרם נכבש, המח"ט חוזר על הטעות שדיווח מ"פ הטנקים"), ורק הדיווח על כיבוש בורג'-בביל (שנרשם ב-15:45) היה נכון.

        אך לאחר שב-15:47 נתקבל הדיווח המוטעה של "תל פחר בידינו", לכן שונתה ההוראה הקודמת שניתנה כאשר המחשבה היתה שגדוד 51 "לוקח את בחריאת ופחר", שבהמשך לה ובהתאם לה היתה אז ההוראה: "3 שישאר במקום", ואילו כעת, אחרי ששונתה ההוראה והוחלט לפעול לפי התכנית הראשונית, שגדוד 51 יקח את תל-עזזיאת, כעת כבר אין צורך ש-"3" "ישאר במקום", אלא הוא יכול לעבור: "מעבירים 3 ממג"ד 51 למוסא". וכאמור, גם המדובר *באותו זמן* על הבאה של ראובקה והתותחים, אינו מכוון לתל-פאחר.

        אלא שכעבור דקות ספורות, ב-16:04 ואילך, התברר (באמצעות הקשר, וכנרשם בהודעות) שתל-פאחר *לא* "בידינו", ושהוא נזקק לסיוע.

  19. כהמשך לדיון ה"טעון"
    בכירים בחטיבת גולני ניסו לשפץ מורשת אישית ונידבקו לעלילות שנופחו ונמכרו לכל המרבה במחיר
    העיתונאים קפצו על סחורה חמה זו כמוצאי שלל רב
    טווסי גולני כמיטב הנורמה דאז קפצו לזרועותיהם הפתוחות
    ב"ארכיון צה"ל" זה ידוע מסמכים נעלמים באורח מפתיע
    למי היה אנטרס להחביא ולמה היה את זה יגעת ומצאת תאמין באחריות
    בעילום

    • רישא: בכירים החוברים לעיתונאים היא תופעה מ"הנורמה דאז", וכיום?
      אפשר לתרץ זאת באמירה שרצונם של הבכירים להרחיב שורותיהם בלוחמים איכותיים.

      סיפא: לכתוב בסתם כי "ידוע" שמארכיון צה"ל "מסמכים נעלמים באורח מפתיע", מבלי לספק מקור לכך, זה…
      כעת גיגלתי ולא מצאתי שזה "ידוע".

  20. כתבה חזקה על קרב שהתקלקל. גם אם לא המח'ט אישית אחראי לכשל המתמשך האשמה על הבכירים. מי ששולח חיילים לשדה הקרב שידע שיש מחיר ויש אחריות. קולו ירעד בהכריזו נוע נוע סוף. המסמכים המפלילים יוטמנו בכספת עד אחרית הימים. לא יסתירו את הדם שעל ידיו.

  21. יש משהו שאני עדיין מהרהר בו ונדמה לי שהוא מגלה משהו על המצב כפי שהוא
    השתקף בתוכו של המג"ד מוסה קליין ז"ל.
    על החלטתו של המג"ד לעלות אל התל בעצמו הייתה בזמנו תגובה של מג"ד
    במלואים שציין שזאת הייתה החלטה נכונה,
    אולם הייתי מצפה שהמג"ד יתמקם בפאתי היעד ומשם ינהל את הקרב.
    אולי יכוון משם את הכוחות להגיע אליו רגלית באותו ציר שבו הוא עלה.
    בפועל המג"ד העמיק את כניסתו אל תוככי המוצב.
    אנו היום חכמים לאחר מעשה,
    אולם נראה שבשעת מעשה נראו הדברים אחרת מכפי שאנו רואים אותם כעת.
    תעיד על כך החלטתו להמשיך ולהעמיק פנימה.
    זה מרמז בעיניי על כך שמוצב תל פאחר לא נתפס כמוצב שערוך ללחימה
    מורכבת וממושכת כפי שאכן היה בפועל.
    מתוך כך הערכה לנחישות של הלוחמים שחתרו להשלמת ביצוע המשימה
    ועמדו בכך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s