כשתדי התעמת עם יום טוב

תדי רוטנברג מפלוגה ב' של גדוד 12 לא סלח לעצמו על שהחמיץ את קרב תל פאחר * שנה אחר-כך נהרג בעלות הזחל"ם שלו על מוקש בדרום רמת הגולן * ידידו צבי פרל כותב סיפור לזכרו: איך הסתיימה מחלוקת בין המ"כ הצעיר תדי לרס"ר האימתני יום טוב חזן

תדי רוטנברג [מסומן] עם חבורה מסגל פלוגה ב' בגדוד 12 באימון חורף 67-68

תיאודור (תדי) רוטנברג ויום טוב חזן מנוחתם עדן: כיצד לא הוכרעה המחלוקת הפדגוגית ביניהם

מאת צבי פרל

יום טוב  חזן, רס"ר גדוד 12, לימים אל"מ וסמח"ט גולני, מוכר לכל קוראי אתר "נעמוש".

תדי רוטנברג מוכר פחות.

הוא התגייס באוגוסט 1966, היה בן מחזורו של איציק חמאווי. לכשסיים קורס מ"כים הוצב כמפקד כיתה בפלוגה ב' בגדוד 12, שעברה לפיקודו של שוורצי אחרי מלחמת ששת הימים. לאחר כשנה יצא לפי בקשותיו הבלתי נלאות והבלתי מתפשרות משוורצי לקורס חבלה בבסיס דורה. עם שובו מהקורס עזב את פלוגה ב', הוצב בפלוגה המסייעת במחלקה המיוחדת כמש"ק חבלה.

תדי נהרג ב-20.8.1968 כשהזחל"ם שבו נסע עם לוריאן נוחמוביץ' עלה על מוקש בסיור בוקר בצירי הטשטוש "קשת גדולה" ו"קשת קטנה" על הגבול הסורי בדרום רמת הגולן.

מכיוון שיום טוב הלך מאיתנו לאחרונה, אין חשש שהסיפור שאספר להלן יגרום לו מבוכה, מה גם שיום טוב היטיב לזכור ולהעצים את פועליו ומעלליו המוצלחים. הוא נטה, בכנות מלאה ובאופן אינטואיטיבי, לאיין ולשכוח זוטות מביכות. רס"ר יום טוב התברך בסגולות של מנהיגים גדולים בצבא, בכלכלה ובפוליטיקה. היתה לו היכולת להציג בכישרון רב ובאופן משכנע מצבי מבוכה כהישג בלתי רגיל, או כמעללי גבורה מסמרי שיער.

סיפרו על תדי שהוא בן למשפחה עשירה מחולון, שבבעלותה מטעי פקאן באיזור לכיש. סיפרו עליו שהוא בוגר תיכון עם תעודת בגרות ומתאבק מוכשר. סיפרו עליו שהוא מיושבי "קפה ברזילי בחולון" (כינוי לעגני לבני נוער  משועממים שנהגו להתאסף ולשבת על מעקות ברזל של צמתי רחובות  בערבי שבת וחג).

תדי לא אישר ולא הכחיש דבר ממה שסיפרו עליו. נעם לו מאוד הדימוי הפושטקי של "יושב קפה ברזילי", מה גם שלדימוי הבעייתי הזה היו תופעות לוואי מועילות. חיילי הפלוגה קיבלו את מנהיגותו בהכנעה לא אופיינית. הוא הצליח בנקל להעמיד את את מחלקתו למסדרי השכמה בניגוד למה שהיה מקובל בפלוגות של גדוד 12 באותם הימים – ללא קסדות מתעופפות וללא מתחים, צעקות, איומים, מרמור וכעסים אופייניים של השכמה מאולצת בשעות בוקר מוקדמות.

בקיצור, תדי צלח בקלילות את מבחן המנהיגות הפיקודית האולטימטיבי של מ"מכף בגולני. במסדרי ההשכמה אצלו תמיד עמדו החיילים בזמן.

תדי רצה להיות מאיר הר ציון. לדעת רבים היה לו פוטנציאל. כשהגיע לפלוגה ב' ביוני 67', היה "מ"מכף טירון". לפיכך, אך טבעי שלא נמצא לו מקום על מעט הזחל"מים שהוקצו  לפלוגה ב' בכוננות למלחמה.

בבוקר יום שישי 9.6.67, בהכנות לעלייה לתל פאחר, הוא ניגש לכל מפקדי הזחל"מים של הגדוד והתחנן בפניהם שיצרפו אותו. אף אחד לא הסכים לפנות לו מקום. תדי לא לחם בתל פאחר ותחושת החמצת הלחימה לא נתנה לו מנוח.

היה לו לב גדול. באימונים סחב אלונקות ופצועים יותר מכולם. הוא נשא את הנשקים של החיילים שהתקשו במסעות, הסכים תמיד להתחלף ולמלא מקום בתורנויות ובשמירות, מיהר להתנדב לתפקידים ולמשימות קשות, לא שיחק אותה גנרל פטון ולא גורודיש מח"ט 7, לא התנשא על חייליו, לא הציק להם ולא "הקפיד" עליהם שלא לצורך. וכן, לא היה אף תעלול ולא היתה אף מהומה בפלוגה ב' שתדי לא עמד במרכזה. לא היה משעמם בחברתו. צחקנו הרבה.

הגל-עד לזכרו של תדי רוטנברג בצומת מיצר

פסיכולוגים כיום היו מאבחנים אותו כהיפראקטיבי, "חסר מנוח", במובן הטוב של הביטוי לטעמי. כי תדי היה האיש שעמו הייתי מעדיף להיתקל במחבלים במארב לילה, במטח אש ה-RPG והנק"ל בסיור בוקר. היינו מעדיפים שאיתנו יהיה בהרעשה ארטילרית על המוצב בעמק בית שאן ובתעלה, ושיהיה איתנו גם ב"ינשופים" וב"גיריות"* מעבר לירדן ולירמוך.

הנתונים הגופניים של תדי לא היו מרשימים. ממוצע קומה, כתפיים רחבות, זרוע ואמה גדולים (הביס את כולנו בהורדות ידיים), גוף מלבני רחב במקצת (משקל "תרנגול", לכל היותר משקל "קל"), מצח נמוך במקצת, עצמות גבה בולטות, שיערות גבה עבותים, עיניים כחולות ירוקות עמוקות, צוחקות בדרך כלל, אבל גם משגרות מבטים משתקים בעת הצורך.

תדי הכאיב לנו, לחבריו הסגל והחיילים בפלוגה ב' פעמיים: כשהלך לפלוגה המסייעת אחרי קורס חבלה. הפלוגה שלנו לא היתה מספיק קרבית בשבילו. ובפעם השנייה, כשעלה לשמיים מהדף המוות של המוקש. עזב סופית בלי להיפרד מאיתנו כהלכה, כפי שהיינו מצפים מחבר אהוב. הפעם גם לטעמנו ולכל הדעות באמת הגזים, עבר את הגבול.

מי שהכיר את רס"ר יום טוב ומי שקרא את הקדימון הארוך והמייגע הזה, ישער בנקל כי ליום טוב ולתדי היו גישות פדגוגיות שונות, אולי מנוגדות ממש. אני מביא להלן סיפור מעשה שעלה בזכרוני מאותם ימים רחוקים ששניהם נשמו ובעטו. כשמשהו התאייד לי מהזיכרון בחלוף השנים, הושלם תיכף מהדמיון בנאמנות מירבית למקור.

ובכן, המחלוקת הפדגוגית ביניהם לא יושבה למרות שנזדמנה לכך הזדמנות יוצאת מן הכלל, ומעשה שהיה כך היה.

סיימנו סדרת מארבים ארוכה ומתישה. שכבנו בשרשרת מארבים פלוגתית באיזור שער הגולן. אחר כך הדרמנו ושכבנו מזרחית לקיבוץ אבוקה הנטוש, הסמוך לנווה איתן. היה חורף קר, גשום ובוצי. אחרי שבועות ארוכים ושוחקים חזרנו ל"שרגא" למנוחה והתארגנות, הלכנו לישון מאוחר. בבוקר השכימו המ"מכ"פים התורנים את המחלקות  בעשרה לשש, למסדר השכמה. קצת יותר מאוחר לקחו אותן בשלשות לארוחת בוקר בחדר האוכל הגדודי, והמשיכו עם סמלי המחלקות בהכנת חיילי הפלוגה למסדר המפקד בשעת הצהריים.

אנו, חבורה קטנה של חמישה מ"מכפים, שלא היה לה מה לעשות בשעות בוקר אלה, התעוררנו בשעה שבע בערך  לאחר שינת לילה רצופה ויבשה. לאחר התייעצות קצרה התקבלה פה אחד המלצתו של תדי לוותר על ארוחת בוקר בחדר האוכל של הגדוד, מפני שהתפריט שם היה שגרתי וקר, השירות למ"מכפים היה בסטנדרט ירוד, וכן יש להודות – כל אחד מאיתנו חשב בינו לבין עצמו שטוב להימנע מהימצאות בחדר האוכל הגדודי שהיה איזור "פעילות מוגברת" של רס"ר יום טוב. בחרנו לצאת לארוחת בוקר חמה, טעימה ורגועה אצל "הגזלן" בחניה של מוזיאון לוחמי הגטאות אשר מעבר לגדר ולכביש עכו-נהריה.

התרחצנו, התגלחנו לבשנו סט בגדי עבודה מנומרים נקיים, נעלנו את נעלינו שהבוץ הדביק של עמק בית שאן צבע  בבז' בהיר ויצאנו לדרך. וכך, ללא הפעלת שיקול הדעת המתחייב מחובת הזהירות החיילית בבסיס של הרס"ר יום טוב, מתוך חולשת דעת, פזיזות, ויש שיאמרו בצדק גם טיפשות, בחרנו ללכת בדרך הארוכה לאורך הרחוב הראשי של מחנה "שרגא", שלצידיו מצויים משרדי הפלוגות, משרדי המג"ד והסמג"ד, בצומת האסטרטגי החולש על פינת שני הרחובות של הבסיס, ועל השער הראשי מצוי משרד הרס"ר, שם התכוונו לפנות ימינה לשער היציאה הראשי. הרחוב היה ריק ושקט.

בדיעבד, הבנתי כי לבטח על דברים כאלה אמרו חז"ל "כל המוסיף גורע". שכן היה לנו ציר קצר ובטוח לרכב של "הגזלן" ויכולנו לנוע בהסתר ובבטחה ליעד דרך פירצה בגדר, מאחורי משרדי פלוגה ב', לחצות את הכביש וחיש קל להגיע לארוחת הבוקר החמה והטובה.

טעינו טעות גדולה, אסטרטגית. ללמדך שגם מ"מכפים קטנים בפלוגות רובאיות יכולים לעשות טעויות אסטרטגיות גדולות.

היה בוקר מעונן במקצת. השמש חייכה פה ושם. האספלט היה רטוב מגשם הלילה. לבשנו סוודר מתחת לחולצה, היה לנו נעים, הלכנו לאיטנו לארוחת הבוקר הנכספת, במצב רוח טוב, מתגלגלים ומגלגלים שיחה קולנית.

אגדה בחייו, רס"ר יום טוב [מאלבומו של אמנון נמט]

פתאום – הפתעה אסטרטגית: רס"ר יום טוב יצא למרפסת משרדו, השקיף מסביב, הבחין בנו, ירד לכיווננו והתקדם לעברנו בצעדה בוטחת וסמכותית, נעצר במרכז הרחוב, מצמיד את אגרופיו למותניו וקורא לנו בקולו החד –  "מ"מכפים בואו מיד אליי".

באנו. אי אפשר היה לסגת, ולברוח לא העזנו. נעצרנו מולו במרחק ביטחון קצר. תדי במרכז, שניים מימינו ושניים משמאלו. יום טוב עבר על ליקויים שמצא בהופעתנו בצורה מסודרת מלמעלה למטה:

"איפה הכובעים שלכם?".

"איפה הדרגות שלכם?".

"איפה הגומיות שלכם?".

"למה המכנסיים שלכם לא מוצמדות בגומיות לנעליים?".

"למה הנעליים שלכם לא מצוחצחות?".

"מלוכלכות בבוץ"!!!

"בזיונרים, זאת לא הופעה של מפקדים", קבע הרס"ר בפסקנות.

כשכינה אותנו "מפקדים", עוד הבזיקה לרגע תקווה במוחי שאולי המפגש הבלתי צפוי הזה יסתיים במתכונת של תוכחה, הטפה של ביקורת בונה וחינוכית, בהסבר ארכני. גם "מסדר נוסף" היה מתקבל בהבנה וברצון.

שתקנו, ותדי ענה:

"הרס"ר, אתה צודק, אני מקבל את ההערות שלך, אבל חזרנו אתמול בלילה מאוחר מסדרת מארבים קשה וארוכה, היה גשום, היה לנו קר מאד ולא היה ציוד ולבוש חם. בצהריים יש לנו מסדר המפקד, עד אז אנחנו מבטיחים לסדר הכל".

אבל ליום טוב חוקים משלו:

"לא מעניין אותי, זה ביזיון. אתם מפקדים. לא מסכים להופעה כזו במחנה שלי. אתם צריכים להראות דוגמה אישית לחיילים שלכם".

תדי לא ויתר:

"אם אנחנו מפקדים, אז אתה יכול להאמין לנו שנסדר את כל הדברים שהערת, וחוץ מזה אנחנו מפקדים כמוך, אתה יכול לדבר אלינו קצת  יותר יפה".

הפתיח של דברי תדי בדיאלוג "המפקדים" לא ריגש את יום טוב. מאידך, החלק השני של המשפט שרף לו את כל  הפיוזים.

"מי אתה  פורפאקס** חצוף שכמוך שתגיד לי איך לדבר עם החיילים שלי?", זעם יום טוב.

"אני, אני מפקד כמוך", ענה תדי בניחותא, כמו שמקובל בשיחות בין מפקדים.

ברור שדברי תדי, שהישוו בינינו המ"מכפים הקטנים והזוטרים מפלוגה ב' ליום טוב הגדול היו "קזוס בלי", עילת מלחמה ממש. ידענו שמלחמה תוכרז מיד, במקום, ללא כל שהות, ידענו גם איך. היינו במרחק של שניות מפריצת מעשי איבה אכזריים.

כאן המקום והזמן להזכיר את יחסי הכוחות  בין הצדדים. תיארתי לעיל את מימדיו  של תדי. רבים מקוראי "נעמוש" וכל ותיקי גדוד 12 זוכרים את מימדיו של יום טוב. בקיצור, יום טוב היה כבד מתדי ב-15 עד 20 קילו, גבוה ממנו בערך בראש, כתפיו רחבות, ידיו גדולות ושריריות, והוא מתאווה לקרבות "פייר פייט" עם כל מי שרק אפשר.

יחסי הכוחות עמדו באופן מובהק לטובת יום טוב, עוד לפני שנזכיר שהיה לו שעון של רס"רים מנחושת מצוחצחת ומבריקה על יד ימין, ולתדי היו איפשהו בקיטבג שני פסי כותנה לבנים שהוא לא טרח לענוד.

יחסי כוחות כמותיים או פיזיים לא דיברו במיוחד אל תדי. גם השעון המבריק על ידו של יום טוב לא הזיז לו. להשקפת עולמו האסטרטגית, היוזמה, התושייה, ההעזה, האומץ והפתעה גוברים על נחיתות  כמותית.

כמקובל אצל יום טוב, הוצעה העיסקה – הזמנה אבירית וג'נטלמנית לקרב היאבקות "פייר פייט" בצד, ללא דרגות, חלף מעצר או טופס תלונה 630.

כל מי שזכה להצעת עיסקה כזו מיום טוב, והיו הרבה "מוזמנים" כאלה, השכיל לעשות הערכת מצב רציונאלית המתבקשת מיחסי הכוחות ומשיקולי רווח והפסד. כולם ויתרו על ההזמנה הנדיבה שלו ל"פייר פייט" והעדיפו את ברירת המעצר או המשפט בפני מפקדי הגדוד הקש"בים,***. כולם – חוץ מתדי.

הוא שימר קור רוח מיוחד למצבי משבר קיצוניים מסוג זה. הוא זקר את פניו אל פניו של יום טוב וענה בנימוס:

"הרס"ר, אתה הרי כבר ראית שאני בלי דרגות כאן, לא אכפת לי שאתה תישאר עם הדרגות שלך, אין טעם ללכת הצידה, חבל שהנעלים המצוחצחות שלך יתלכלכו  בבוץ, אפשר להתחיל כאן, עכשיו".

יום טוב לא היה "מורגל" כל כך שמרימים את הכפפה ומסכימים לדו-קרב היאבקות ללא היסוס, ועוד מוסיפים הערות מחוצפות. תימהון כיסה את פניו. הוא שלח את שתי ידיו כברק ואחז את צווארונו של תדי. גם תדי ידע משהו בהיאבקות. הוא הגיב ללא שהיות, הצמיד את כפות ידיו, השחיל אותם בזריזות בין שתי זרועותיו של יום טוב בתנועה מהירה כלפי מעלה, אחז בצווארון המעומלן של חולצת העבודה המנומרת של הרס"ר והתחיל למשוך אותו כלפי מטה. הכומתה של יום טוב, שעד לרגע זה לא זזה מילימטר, נפלה לאספלט, ואז גם לנו, לארבעת חברי להקת הליווי מוכי האלם של תדי נפל האסימון. הבנו מיד שאנחנו לפני הסלמה חמורה, רבת נפגעים, כלומר שאנחנו ניפגע הרבה. חששנו שהתפתחות האירוע תעלה לנו ביוקר.

באחת יצאנו מההלם: שניים מימין ושניים משמאל אחזנו בזרועות של תדי ושל יום טוב, ודחקנו את גופינו ביניהם להרחיקם אחד מהשני. יום טוב הירפה ושיחרר את אחיזתו מהצווארון של תדי, וגם תדי הירפה ושיחרר את הצווארון של יום טוב, שהלך שני צעדים לאחור וסידר את צווארונו. אחד מהמ"מכפים שמימין לתדי הרים את הכומתה והגיש ליום טוב, שחבש אותה יפה על ראשו.

"חבל שהחברים שלך הפריעו לי לגמור איתך את החשבון", סינן.

"אתה צודק הרס"ר, באמת חבל שהפריעו", ענה תדי.

יום טוב פנה לאחור. בקומה זקופה ובהליכה סמכותית התרחק מאיתנו והלך לעבר משרדו. גם תדי סידר את צווארונו ואמר לנו כלאחר יד: "הוא צודק, באמת לא הייתם צריכים להפריע, יאללה נלך ל'גזלן' לאכול לפני שיילך".

הלכנו אחרי יום טוב לשער הראשי, נתנו לו להתרחק, חצינו את כביש עכו-נהריה, הלכנו לאוטו של "הגזלן", הזמנו חביתות בפיתה וקפה שחור חזק, ישבנו מסביב לשולחן מתכת שצבעו התקלף, התענגנו מכל ביס.

כשגמרנו לאכול, המעשנים שבינינו הדליקו סיגריות. תוך כדי לגימת הקפה ועשן הסיגריות השתחרר לנו השסתום. התנפלנו על תדי:  "השתגעת? נפלת לגמרי על הראש ? למה אתה מתגרה בו? הוא היה מפרק אותך".

"תירגעו חברים", ענה תדי: "אני בבית בחולון אוכל שניים כמוהו לארוחת בוקר".

פרצנו בצחוק. כשנגמרו פרצי הצחוק חשנו הקלה מהמתח שאפף אותנו, מאז אותן שניות שיום טוב  ותדי החלו לברר ביניהם את המחלוקות על הדיציפלינות הפדגוגיות שלהם.

זאת לא היתה ארוחת הבוקר הטובה בחיי, אבל היתה ועודנה ארוחת הבוקר הבלתי נשכחת.

גולני שלי. תדי [שני משמאל] עם חברים [מאלבומו של שלום שריר]

חזרנו ל"שרגא", למאהל הפלוגה. הפעם הלכנו על בטוח. בחרנו בציר הנסתר דרך הפירצה בגדר  מאחורי משרדי הפלוגה. שוורצי המ"פ היה במשרד, קלט אותנו וקרא לנו אליו. שאל למעשינו. לא היתה לנו ברירה, לא רצינו לשקר לו. יותר טוב שישמע את הסיפור מאיתנו. סיפרנו בקיצורים והשמטות מתבקשות שיום טוב נטפל אלינו על לא עוול בכפינו. שוורצי הקשיב, הנהן, שלח אותנו להתכונן למסדר המפקד, לא לפני שאמר לנו:  "מוטב שבפעם הבאה יהיה לכם מספיק שכל לא לתת ליום טוב סיבות להתעסק איתכם".

למדתי מהאירוע הזה שלפלוגתות  פדגוגיות בלתי מוכרעות עם רס"ר יום טוב יש כוח חיות מעצב גורלות משלו. תדי יצא ממחלוקותיו הפדגוגיות עם יום טוב עם חסינות מפני הצקות לכל ימי חייו. הוא נהנה מכך רק כשמונה חודשים עד שעלה  בסערה השמיימה כמו אליהו הנביא.

המ"מכפים שאחזו בזרועות בני הפלוגתא מימין, יצאו לקורס קצינים. פלקו ואני, שאחזנו בזרועות בני הפלוגתא משמאל, המשכנו בפלוגה ב' עד שחרורנו. חיינו בסיכון מוגבר עוד כשנה וחצי, עד שלשמחתנו רס"ר יום טוב יצא לקורס קצינים. עד שיצא, חווינו  פלקו ואני עוד מפגשים מאתגרים עימו, זכר לאותה מחלוקת על השקפת עולם פדגוגית שהיינו עדים לה ולא הוכרעה.

אחר כך גילינו שגם ככה יום טוב לא אהב שמאלנים.

סוף דבר

שכבנו במארבים במטעי תמרים מזרחית לאילת. כשהשכמנו בצהריים משינת הבוקר, שוורצי כינס את כל הפלוגה למסדר, הופיע בעצמו וסיפר לנו לקונית שתדי עלה הבוקר עם זחל"ם על מוקש נגד רכב בציר "הקשתות" בדרום הרמה ונהרג.

רצינו לבכות, אבל בימים ההם, בשנות השישים, בכי על חברים שמתים עוד לא היה ברפרטואר של בנים וחיילים. אז שתקנו ובכינו בלב, לבד באין רואה.

תדי רוטנברג [מימין] עם חברו גיורא בורוכוב, 1966

לא הייתי חבר קרוב של תדי. היו לו עוד חברים כמוני. כמוהם, גם אני הייתי פעם או פעמיים אובייקט לתעלוליו. חברתי אליו לסגל פלוגה ב', היינו יחד באימונים ובתעסוקה מבצעית כשישה חודשים, היו בקרבתי עוד חברים שנפלו, דמויות כולם חקוקות בזכרוני. משום מה איני יכול לספק לעצמי הסבר למה דווקא תדי הוא האיש שחוזר ומסתנן למחשבותיי תדיר, ובלי הסבר מניח את הדעת אני סמוך ובטוח ששיר "הצחוק" הוא קינה שכתב נתן יונתן על תדי במיוחד, למרות שאני יודע שלא.

בכל פעם שאני שומע את השיר הזה מתנגן, מחנק גודש את גרוני ולוחץ על כיסי הדמעות. לרגעים, תדי ממש, ממש, קם  לי לתחייה.  אני רואה אותו מדהיר את הזחל"ם שלו בחראקות מסביב למאהל הפלוגה בפצאל, ממסך את כולנו באבק לבן, דקיק וחודרני. אני רואה אותו במסע מפרך, נושא נשקים של חייליו, שגופם ורוחם תשו מהמשא, מעודד אותם ברכות ובדברי להג מצחיקים להמשיך ולא להישבר, משקה אותם בלגימות המים האחרונות שבמימייתו, מציע להם לאחוז ברצועות האחוריות של חגורו כדי שיוכל לסחוב אותם במעלה ההר עד סוף העלייה. אני רואה אותו זוקר מבט אל הרס"ר ומגן בדבקות, בחירוף נפש על משנתו הפדגוגית.

כִּי הַיַּיִן שָׁמוּר בָּעֵנָב הוּא
וְהָעֶצֶב נוֹגֵן בַּלֵּבָב
רַק הַצְּחוֹק בֶּן-בְּלִי-חֹק וְשׁוֹבָב הוּא
יְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם הָרָחָב:

בַּבָּסִיס, בָּעֶמְדָּה, בְּלֵילוֹת אֲפֵלָה****
הוּא אִתָּנוּ הַצְּחוֹק הַפָּרוּעַ
הוּא אִתָּנוּ בָּאֵשׁ, הוּא אֵתָּנוּ בַּקְּרָב
הוּא נוֹשֵׁק לְשִׂפְתֵי הַפָּצוּעַ

–

*) ינשוף וגירית – שמות קוד לפעולות מתמשכות ותדירות של פיקוד צפון לפגיעה בהתבססות ובפעילות של ארגוני המחבלים על הגבול המזרחי עם ממלכת ירדן בשנים 1969-1968. במסגרת זו ביצעו צוותי קרב של פלוגות חטיבת גולני חדירות תדירות ואינטנסיביות לשטח ירדן למשימות מארבים נגד אדם ורכב, סריקות והריסת מבנים ששמשו את ארגוני המחבלים, איסוף מודיעין, מלכוד ומיקוש  מעברים, אתרים, טקטיים ואסטרטגיים. לימים הצטרפו לפעילויות אלו גם יחידות חי"ר נוספות של הצבא.

**) לפי יום טובולוגים, הביטוי נועד ליצור אפקט דרמטי. מקורו בשיבוש מכוון של המספרים Four Five six או שיבוש ביטוי בספניולית.

***) קש"בים – קציני שיפוט בכירים, סמג"ד ומג"ד, שמוסמכים לגזור מחבוש של 35 יום ולהפעיל בנוסף 35 יום מחבוש על תנאי והורדה בדרגה.

****) הבית השני בגירסתו המוקדמת יפה והולם יותר בעיניי.