האיש השקוף מתל פאחר

התגלתה גופה במצב ריקבון, דיווחה התקשורת המקומית בחיפה * איציק טפלין, החובש הבכיר בגדוד 12 בקרב תל פאחר, מת גלמוד וערירי בדירה דלה ללא חשמל ומים * שכניו פתחו במבצע לאיתור אחותו, ורק שבוע אחרי מותו הובא למנוחות * סיפור קשה של מה שנראה כמו הלם קרב שלא דווח ולא טופל – ובעיקר איש שקוף שחמק מתחת לרדאר של המוסדות שהיו אמורים לדאוג לו

הכסא של טפלין בחצר הבית בחיפה [צילום: לייה רוז-מגן]

זהו הכסא של יצחק טפלין בחצר הבית ברחוב עקרון 14 בחיפה, שני מטר משוק תלפיות.

איציק טפלין 1965

כאן היה יושב שעות מדי יום, בוהה בחלל, מוקף במעגל פנימי עמוק שיצר חיץ בינו לבין האנושות. כל עולמו היה אוסף גדול של שמאטעס שנערם בדירת עמידר מוזנחת, ללא חשמל וללא מים, ובעיקר חבורה של 20 חתולים בחצר, שאותם היה מקפיד להאכיל מדי יום. עכשיו הם מסתובבים ליד הכסא הריק, תוהים מתי יחזור.

יום אחד במהלך דצמבר 2020 שמו השכנים לב שלא ראו אותו במשך יומיים. החתולים הסתובבו עצבנים. באוויר ריחף משהו לא ברור. שנים רבות שהוא גר שם ותמיד דאג לחתולים. השכנה לייה רוז-מגן דפקה לו על הדלת וקראה בשמו. אחר-כך הזמינו משטרה ומכבי אש שיפרצו את הדלת הכפולה והמשולשת. קודם שער ברזל, ואחר כך לוח דיקט ועוד דלת רגילה. גופתו התגלתה בין ערימות חפצים ושקיות זבל. ריח קשה פרץ לחדר המדרגות.

דבר מותו היכה גלים בשכונה הקטנה, שהיא חלק מוואדי סאליב, ומוניציפלית היא למעשה שכונת הדר התחתונה. דמותו של איציק טפלין היתה חלק מפאתי השוק הסמוך. ברחובות הסמוכים לשוק היה מסתובב עם העגלה שלו, אוסף בקבוקים ריקים, ספרים משומשים, שאריות בשר לחתולים. כל דבר שזיהה שעשוי יהיה מתישהו להביא תועלת, הושם בעגלה והתווסף אחר כבוד לערימה ההולכת ומתגבהת בדירתו.

השכנים ידעו שלאיציק יש אחות. אורנה מקומה ראשונה סיפרה שפעם האחות צלצלה אליה וביקשה לדבר עם אחיה, אבל הוא סירב והיא מסרה לו ד"ש. השמועה דיברה על כך שהיא מתגוררת בארה"ב. המשטרה בדקה ולא מצאה שום סימן לאחות. במרשם האוכלוסין של משרד הפנים, יצחק איזידור טפלין היה בן יחיד להוריו.

השכנים המזועזעים והכואבים את פטירתו היו נחושים לעשות הכל, כדי להביא את איציק לקבורה מכובדת, אבל תחילה לאתר את האחות ולהודיע לה. גופתו של טפלין הובאה לאבו כביר. לא בוצע ניתוח שלאחר המוות כדי לקבוע את הסיבה מאחר שלא היה חשד לפלילים. ההערכה היא שפשוט נפטר מדום לב.

משטרה ומכבי אש ברחוב עקרון בזמן גילוי גופתו של טפלין [צילום: לייה רוז-מגן

השכנים התארגנו, הוקמה קבוצת ווטסאפ. היו שם לייה רוז-מגן, שהיא השכנה מהדלת שממול, קרנית מנדל-סינק מהרחוב השכן, בועז רפאלי שחוקר ומתעד את השכונות הערביות בחיפה והכיר את טפלין, איליה רץ, יעל, סמדר. הם ביצעו למעשה את עבודת המשטרה, מתוך תחושת שליחות, אחריות וחברות לשכן בן ה-73 שחיבבו.

די מהר התברר שבאופן רשמי טפלין לא קיים. עבור המוסדות הוא היה רוח רפאים. שמו לא היה מוכר לרשויות הרווחה בעירייה, לא היה לו תיק בקופת חולים, לא בביטוח לאומי, ואפילו בחברת עמידר, שטפלין התגורר בדירה שלה, לא מצאו תחילה את שמו ברישומים. במשטרת חיפה הודו שלא זכור להם מקרה שבו אין להם שום פרטים על נפטר. בדפי הפייסבוק, שם התפרסם דבר מותו ובקשת העזרה באיתור האחות, נרשמו מאות לייקים ושיתופים. רבים הביעו עניין ורצון לעזור.

הצוות לעניין של השכונה המשיך בחקירה נמרצת. הצליחו לאתר בחו"ל קרובי משפחה מדרגה שלישית או יותר, להתוודע אל פיתולים שונים ומשונים בעלילה המשפחתית, ובחלוף השעות קיבלו אישור שלטפלין יש אחות. במסגרת המחקר הם יצרו קשר עם הבלוג נעמוש, שמצידו תרם מידע על קורותיו של טפלין בקרב תל פאחר ואת שמות ההורים. בינתיים חלפו חמישה ימים מיום גילוי טפלין, ובמשטרה הוחלט לשחרר את הגופה לקבורה.

האחות טרם נמצאה, וכמוצא אחרון פנו השכנים לחברה קדישא בחיפה, שם נרתמו לנושא במרץ מתוך כבוד המת ואיתרו את קבר ההורים. על המצבה שלהם היה כתוב – "אוהבים ומתגעגעים, הילדים והנכדות". מכאן היה ברור שיש אחות, ואז חיפשו מי הסדיר את הליך הקבורה. היתה זו אכן אחותו ופרטיה היו רשומים. התברר שהיא מתגוררת לא הרחק מאחיה. שוטר הגיע לביתה ביום חמישי בערב ובישר לה.

היא סיפרה שלפני כמה שנים נותק הקשר ביניהם לאחר שאיציק סירב בעקשנות לכל בקשת עזרה מצידה ולא רצה להיות בקשר. לבקשתה, איננו מפרסמים את פרטיה ואת פרטי ההורים.

טפלין – החובש הבכיר בתאג"ד 12 בקרב תל פאחר עם הסמג"ד שנפצע והחור בקסדה

איציק טפלין נולד במאי 1947 במחנה עקורים בגרמניה. הוריו הכירו במחנה ונישאו כעבור שבועיים. המשפחה הקטנה עלתה לישראל באוניה ב-1949 ונשלחה למעברת בית ליד.

איציק הקטן חלה במהלך ההפלגה בדיזנטריה ואושפז בבית חולים. הוריו לא הורשו לבקר אותו בגלל המחלה, ועברו ימים רבים עד שזכו לקבל את תינוקם בריא. הניתוק מההורים גרם לבן השנתיים טראומה קטנה. בכל פעם שראה מישהו לבוש בלבן, היה פורץ בבכי.

כעבור כשנתיים עברו לדירה זעירה בקרית ים, שם נולדה האחות. איציק היה גאון קטן. כבר בגיל שנה החל לדבר [באידיש]. היה איש ספר, תיקן את המורים בטעויות לשון בעברית, התבלט באנגלית ובמתמטיקה. הוריו ייעדו אותו להיות רופא.

ב-1965 התגייס ושובץ לחטיבת גולני, שם עבר קורס חובשים. המשפחה היתה גאה בשירותו הקרבי. פעם או פעמיים האמא נסעה אליו בשבת ברכב של השכנים למחנה בן עמי ליד נהריה, להביא לו אוכל ולשמח אותו.

ערב מלחמת ששת הימים הוא הפך לאחראי מרפאה של גדוד 12, ולמעשה החובש הבכיר. בתפקיד זה מצאה אותו מלחמת ששת הימים והקרב לכיבוש מוצב תל פאחר ב-9 ביוני 1967. טפלין היה חלק מהתאג"ד בפיקודו של ד"ר ג'ק הורנר. הצוות הרפואי מנה קרוב לעשרה חובשים ובראשם סמל טפלין. במהלך הנסיעה בזחל"ם התאג"ד הם זוכרים אותו יורה במקלע 0.3.

על זחל"ם בדרך לתל פאחר. זמיר כהן, חובש פלוגה א' מגדוד 12 [צולם ב-1968]

התאג"ד התמקם בשטח מוסתר מהבונקרים הקדמיים של מוצב תל פאחר הסורי. המקום הפך לשדה קטל כשגדוד 12 השתבש בדרכו אל היעד ותקף משטח נחות. ידיהם של החובשים היו עמוסות. שכניו של טפלין מספרים שמדי פעם היה משמיע באוזניהם איזה סיפור מבולבל על כדור שפילח קסדה.

חבריו החובשים יודעים במה מדובר: זו היתה הקסדה של הסמג"ד זוהר נוי, שנפגע בצווארו ופונה לנקודת התאג"ד. לחובש אהרון טרבולסי אמר הסמג"ד לפני שאיבד את הכרתו – תשמור על הקסדה. חודש אחרי המלחמה יצא מבית החולים, הגיע לקונייטרה ולקח מטרבולסי את הקסדה שלו. יחד עם הסמג"ד טופל בשטח איתן תגר, לוחם הנדסה במילואים, שנפצע קשה מכדור שחדר לריאה. שניהם היו ב"כוח מיכה תשבי", מפקד פלוגה ג', שנהרג בהסתערות על הגדרות.

ייתכן שהטיפול בזוהר נוי ובאיתן תגר, בנוסף לפצועים ולהרוגים בשטח, השפיעו על טפלין. בשלב מסוים, כמו שסיפר לנו בעבר הדוקטור, הוא פתאום שם לב שטפלין נעלם. רק למחרת הקרב, או אחרי יומיים, כשנפגשו בקונייטרה, סיפר טפלין שעזב את המקום בזחל"ם לפינוי פצועים ביחד עם הסמג"ד. "הוא נתן לו ספיישל וי.איי.פי", תיאר הדוקטור בחביבות.

חברים של טפלין משערים שבמהלך אותו אחר הצהריים קטלני, טפלין לקה בהלם קל. הלם שהודחק אצלו, התפרץ בגיל מבוגר והביא אותו לנתק קשר עם משפחה וחברים, ולחיות כמו הומלס.

9 ביולי 1967. טפלין (עומד) עם חבר בתל פאחר

ד"ר הורנר, במבט לאחור, לא בטוח שעזיבתו של טפלין במהלך הקרב קשורה לעניין. "היו בפיקודי שני זחל"מים, האחד לתאג"ד והשני לפינוי פצועים. לא היה נוהל מי יורד עם הזחל"ם ולא היתה הגדרת תפקידים. אני רק ידעתי שזה רכב משוריין נוסף שעמד לרשותי. טפלין ירד איתו לתאג"ד ביחד עם הסמג"ד כי העריך שזה למטרת הצלת חיים".

ובכל זאת, אנחנו אומרים לדוקטור, טפלין לא התייעץ איתך, לא הודיע לך שהוא עוזב, לא קיבל את אישורך. נראה לך הגיוני שהחובש הבכיר בשטח, האיש מספר 2 שלך בתאג"ד, עוזב באמצע קרב שיש בו כל-כך הרבה נפגעים?

"זה נכון מה שאתה אומר", הדוקטור עונה, "אין לי תשובה חד משמעית. אני רק יכול לומר שייתכן שהוא עזב את המקום לא בגלל שקיבל הלם קרב, אלא בגלל שיקולים אחרים שלו. כמו שהכרתי אותו, זה לא היה באופי שלו להתחמק".

הורנר זוכר אנקדוטה עם טפלין. הם הסתובבו בקונייטרה אחרי המלחמה, הגיעו לבית קברות וראו שם גופות של סורים, אנשי סגל. "הסתובבנו שם בין הגופות ואז מישהו פתח עלינו באש. שמענו כדורים שורקים על ידינו ומיד ברחנו מהמקום".

חובשי תאג"ד 12 לפני מלחמת ששת הימים. טפלין שני משמאל בשורה שנייה. משני צדדיו – עמיאל (מימין) ושכטר שהגיעו להלווייתו. משמאל למטה: אהרון טרבולסי

טפלין חזר מהמלחמה אדם קצת אחר. יותר מופנם, פחות דברן. על תל פאחר לא סיפר הרבה. בת דודתו מאוסטריה שהגיעה לביקור בארץ שאלה אותו – כמה ערבים הרגת במלחמה? הוא כעס מאוד על השאלה ומאז סירב לדבר איתה.

עזב את הבית, שכר דירה בשכונת חליסה והחל ללמוד באוניברסיטת חיפה סוציולוגיה והיסטוריה של עם ישראל, אבל לא סיים למגינת לב ההורים. הקשר איתו הלך והתרופף. מדי פעם עוד הגיע לארוחות ביום שבת, עד שחדל. ההורים היו חסרי אונים.

לימים כשחלו, כל העול נפל על האחות. כשנפטרו, הוא לא הגיע להלוויותיהם. כשאחותו נישאה הוא לא הגיע לחתונתה. הוא נכנס לתוך עולם משלו, והשנים שעברו רק ביצרו אותו בתוך עצמו.

טפלין, תמונה אחרונה, כפי שנקלט במצלמות אבטחה בחיפה

עד לפני כשמונה שנים עוד נתן פה ושם שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה. זו היתה פרנסתו הזעומה. ילד חיפאי בשם איציק שטפלין נתן לו שיעורים פרטיים בילדותו, פגש אותו אחרי שנים רבות ברחוב עקרון והזמין אותו כדי שילמד גם את בנו. טפלין נענה.

ככל הידוע טפלין לא לקח אגורה מאיש. ויתר אפילו על קיצבת פנסיה מהביטוח הלאומי. את פרנסתו מצא במעמקי פחי האשפה ברחובות. והיו לו את החתולים וכמה מכרים שאיתם היה מוכן להחליף כמה מילים, אבל לא הסכים לקחת גרוש מאף אחד.

"זאת התנהגות לא נורמלית", אומר ד"ר הורנר, "ככה לא מתנהג אדם מוכשר". אבל הדוקטור מבריק פתאום עם פיסה מההיסטוריה ושולף ממעמקיה הקבלה מעניינת להתנהלותו של טפלין: דיוגנס – אותו פילוסוף יווני גאון שחי חיי דלות בתחתית החבית. מספרים שהיה מסתובב בשוק באור יום עם נר. שאלו אותו למה זה, אמר להם – אני מחפש בן-אדם.
יום אחד הגיע אלכסנדר מוקדון לבקר את דיוגנס. התכופף אליו לתוך החבית ושאל מה יוכל לעשות למענו. ענה לו דיוגנס: 'זוז, אתה מסתיר לי את השמש'. מוקדון התפעל מהתשובה ואמר לסובבים אותו: אם לא הייתי אלכסנדר הגדול, הייתי רוצה להיות דיוגנס. מסכם לנו ד"ר הורנר: "כשאני נזכר בדיוגנס, אני רואה מולי את טפלין".
החובש אהרון טרבולסי מצוות תאג"ד 12 בקרב תל פאחר, שמתגורר בחיפה וקשור עם מסגרייה ברחוב עקרון, שבו התגורר טפלין, היה פוגש בו מדי פעם ומחליף איתו כמה מילים. "היינו עושים לו קפה ומדברים קצת. הוא תמיד היה מעורה בכל מה שקורה".
ב-2017 לפני השקת הספר על קרב תל פאחר, החליטו החובשים עמיאל ושכטר ליצור קשר עם טפלין ולהזמין אותו לאירוע. לטפלין לא היה טלפון, וטרבולסי לקח אותם לאיזור שבו משוטט טפלין, בתקווה לפגוש בו. לא חלפו דקות ספורות וטפלין הופיע מולם כשהוא גורר אחריו את העגלה שלו.

איציק טפלין ברגע של הומור. בגדוד השתעשעו על שמו שדומה לטפ-ליין – קו צינור הנפט שעבר ברמת הגולן מערב הסעודית ללבנון. אז טפלין הלך להצטלם ליד מבנה של הטפ-ליין באיזור הבניאס

הם שמחו לראות אותו, וגם התעצבו. העלו זכרונות חטופים על רגל אחת. דיברו על האמבולנס הסורי שמצאו בקונייטרה ושימש אותם עד שבאה משטרה צבאית והחרימה אותו. אחר-כך הציעו שיקנו לו חולצה, נעליים. הוא נראה נעלב ודחה בתוקף את ההצעה. "היינו איתו עשר דקות", מספר עמיאל, "ראינו שהוא לא כל-כך רוצה לדבר. הוא לא רצה שנראה אותו כמו הומלס, בנקודת שפל. הוא לא רצה את הקשר".

ההלוויה – עם האחות, השכנים והלוחמים

יום שישי, שעת צהריים. היכל חרוב בבית העלמין תל רגב מצפון ליישוב רכסים. טפלין מובא לדרכו האחרונה. הוא חי לבד, אבל לא נקבר לבד.
שיירה עצובה של 30 איש במסיכות קורונה פסעה אחרי האלונקה. היו שם האחות ובעלה, השכנים, ועוד חמישה אנשים מגדוד 12 במלחמת ששת הימים: החובשים עמיאל ושכטר, הלוחמים בקרב הדר דור-און ואיזי חמאווי, ואברהם ארמנדו פולק, שהיה בפלוגה הטירונית של גדוד 12, שהגיעה לתל אחרי סיום הקרב. כל אלה באו לחלוק לטפלין כבוד אחרון.

כבוד אחרון לחבר לנשק. מימין: אריה שכטר, דוד עמיאל, ארמנדו פולק, איזי חמאווי והדר דור-און

"אנחנו קראנו לו בצבא בשם המשפחה 'טפלין', ומה היה טפלין בשבילנו?", סיפר עמיאל בדברי ההספד. "הוא היה אחראי עליי, הוא היה חובש גדודי ואני הייתי אחד החובשים במרפאה. הוא היה נבון, חכם, מסודר ומאוד מופנם. לא התערה בכל הסיפורים והבדיחות, היה בחור רציני, עשה את עבודתו, עשה מה שצריך, נתן לנו הדרכה והייתי בצוות התאג"ד שלו.

טפלין על אופניים בקונייטרה 1967

"טיפלנו בפצועים שהגיעו מהחובשים הפלוגתיים, והוא לקח על עצמו ללוות אותם לתאג"ד. הוא היה אדם מאוד מאורגן, הכניס אותנו מיד לסדר. למעשה לא פגשתי אותו מאז השירות הסדיר. ראינו אותו לפני כשלוש שנים בחיפה. זה לא היה אותו טפלין לצערנו. אנחנו רוצים לזכור אותו כאותו חייל ומפקד מסודר, שהכניס אותנו לסדר ודאג שנוציא את המיטב".

הדר דור-און: "אני לוחם, בוגר קורס מ"כים, ולא יצא לי להכיר אותו. אבל מה שסופר עליו נגע ללבי – העובדה שהיה בודד כל חייו. עברנו קרב קשה ביותר בתל פאחר, הוא היה לידי ולא ידעתי מכל מה שעשה – עם הסמג"ד שפינה אותו ועוד פצועים. וככל הנראה הוא קיבל הלם קרב שהשפיע עליו, וכשהקרב הסתיים זה כבר היה טפלין אחר.
"כולנו נכנסנו לקרב הזה צעירים, יפים ורעננים, ואף אחד לא יצא מהקרב הזה כפי שנכנס. או שנהרג, או שנפצע. לפצועים שנפצעו פיזית היה מי שיעזור להם. היה בית חולים, היתה אחות נחמדה. הם טופלו, כי ראו דם וראו פצע. אבל למי שנפצע בנשמתו לא היה מזור. לא באותם ימים. וטפלין הוא אחד מאותם אנשים שחטפו פציעה קשה ביותר, מבלי שאף אחד אחר יידע מזה. העובדה הזו נגעה לליבי ואמרתי שאני חייב לבוא לפחות ללוות אותו בדרכו האחרונה.
.

1967, איציק טפלין במעיינות הבניאס

"משמיים התחברו אל טפלין שלנו. קמתי היום בחמש בבוקר, אני איכר עובד אדמה, אני רואה טלוויזיה עם הקפה ורואה 'תקומה' בערוץ 11. 'תקומה' לכבודו של טפלין – הפרק על מלחמת ששת הימים. ומתואר כיבוש ירושלים והקרב על גבעת התחמושת, קרב עם שירים וסיפורים יפים.

"ואז מופיע היום החמישי של המלחמה ומתארים את קרב תל פאחר, ונאמרו שם כמה מילים וכמה תמונות, חצי דקה על אחד הקרבות המפוארים בתולדות הקרבות של מדינת ישראל. חצי דקה של תיאורים אנמיים. זה בדיוק הסיפור שלנו. כולנו יצאנו מהקרב הזה, הלכנו הלאה בחיים ובעצם נעדרנו. וטפלין הוא הסיפור שלנו, ואני כאן היום לבכות את מותו".

בוקעתא 1967 ברמת הגולן. איציק טפלין עם תושב הכפר

איזי חמאווי: "הייתי לוחם, לא חובש. הכרתי את טפלין בנקודות ממשק בודדות בגדוד. יחד עם זאת, במלחמה יצא לי לראות אותו כי לי יצא להביא הרבה פצועים מהתל אל התאג"ד ולראות אותו פועל וחובש ומציל אנשים. זו נקודת האור הכי גדולה שבנאדם יכול לזכות בחיים. להעניק לאחרים את החיים שלהם בצורה הכי נכונה. אני מניח שכשם שנתן חיים נלקחו ממנו חיים, כי זה נפש האדם. ויבורך זכרו ותודה לו על כל פועלו מכל חיילי הגדוד, על מה שעשה למענם".

קונייטרה פברואר 1968, איציק טפלין עם החיילת יהודית כהן

והיה את ההספד שהקריאה השכנה לייה: "איציק, 'מספרים על איש אחד'. ככה היית פותח כל שיחה. אז מספרים על איש אחד, איציק, שגר ברחוב עקרון ונראה בחצר הבניין שלו מוקף בחתולים. ראו על פניו את האהבה שלו לחתולי הרחוב. הוא היה נראה קצת מוזר, אבל כשהתחיל לדבר ראית שיש לו ידע מפה ועד הודעה חדשה. הוא ידע הכל על הכל, כאילו למד לחמישה תארים.

"מדי פעם היה מספר על המראות הקשים שראה בקרב מבלי להיכנס לפרטים, ומיד שוב הפליג למחוזות אחרים. היה איש מאוד מסתורי, לא הראה אף פעם את מפתן ביתו. חי מתחת לרדאר הממשלה והמדינה, אבל ידע לפרטי פרטים כל מה שמתרחש. לא נדע על מה חשב, אבל נדע שהיום הוא הולך מהעולם הזה מוקף באנשים שהעריכו אותו, אנשים שהצחיק, ששימח, ודאג לשים את המכתבים שלהם על מפתן הבית שלהם. זה הסיפור על האיש מעקרון, שחי פה ומת פה. תודה שהיית חלק מהחיים שלנו, איציק. אוהבים – השכנים".

לייה הניחה זר בשם השכנים, ארמנדו פרש דגל של גדוד 12. ההלוויה תמה, אבל האנשים נותרו לעמוד.
קרנית מנדל, שהיתה הרוח החיה בחקירה לאיתור בני המשפחה של איציק, סיפרה: "ידענו שהוא הלום קרב, הוא היה מדבר על זה איתנו. הוא לא הזכיר שום משפחה או חברים, ומעולם לא באו לבקר אותו. הוא חי בתנאים מאוד ירודים וסירב לכל עזרה. כלפי חוץ הוא לא רצה להיות בקשר עם אף אחד מהעבר שלו. היתה לו כנראה דילמה פנימית. מצד אחד הצורך החזק לשתף את כולם במה שקרה לו, מצד שני הפחד להיות קרוב למישהו באמת. אולי היה לו נוח לשתף את השכנים, כי היינו פחות 'מאיימים'. קיבלנו אותו כפי שהוא, אז הרגיש בנוח לשתף אותנו וראה בנו ידידיו".

השכנות שנרתמו ופעלו. מימין לייה רוז-מגן וקרנית מנדל

לייה הוסיפה: "זו הדרך שבה בחר כי כך התמודד עם הרגשות שלו. הצענו לו כמה פעמים שיאכל אצלנו בשבת והוא תמיד סירב. מדי פעם שמנו לו בקבוקים ריקים ליד הדלת. לא מסרנו לו אישית כי התבייש לקחת".
"הוא לא רצה לקבל אגורה בגלל הכבוד העצמי", מספרת אחותו, "אמרנו לו – צריך לעזור לך".
מישהו אמר בכעס: "יש אנשים במדינה שהתפקיד שלהם זה לאתר אנשים כמו איציק ולטפל בהם".
אנחנו חוזרים לתחקיר הבלשי של השכנים, שהתגייסו למען שכנם המסוגר, התמהוני, שמת. "זו שכונה של פעם", מסבירה קרנית, "זה כמו קיבוץ, כולם מכירים את כולם".
קרנית, כך מתברר, היא תחקירנית ובמאית של סרט דוקו שמופק בימים אלה על פעולת כראמה ב-1968. בבוא היום ישודר בערוץ 8. "זה על אנשים שיש להם סיפור אחר ממה שמקובל וידוע, ולא נתנו להם להשמיע אותו", היא חושפת צוהר לסרט. "הסיפור של איציק נגע בי. יש תעלומה שהיה צריך לפתור ואי אפשר היה להשאיר אותו לבד. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאדם שהכרתי וחיבבתי יגיע כך לסוף דרכו. בנאדם כזה, איך ניתן לו להיקבר לבד?".

האחות: אני מאשימה את עצמי

עצובה, נכלמת ונבוכה עמדה האחות ליד הקבר. הקשיבה לסיפורי השכנים על אחיה, שהקשר איתו החל לדעוך לפני כ-50 שנה. הפעם אחרונה שפגשה בו היתה ב-2012. חיפשה את כתובתו דרך משרד הפנים. רצתה לעזור לו, וסורבה שוב.
"היה לו כבוד עצמי", היא מספרת, "הוא לא רצה אף אגורה לקחת. אמרתי לו – אנחנו צריכים לעזור לך. רציתי לתת לו טלפון שקצת נוכל לפעמים לשמוע מה שלומו, אבל הוא סירב. אני לא כועסת עליו, כיבדתי את זכותו, אבל זה כואב לי. יכולנו להזמין אותו אלינו כל שבת לארוחה, אבל הוא לא רצה, הוא פשוט לא רצה ולאט לאט ראינו שאנחנו לא יכולים לעשות כלום".
הסיפור נחת עליה בבום. היא מתקשה לעכל שהכותרת במקומון "כלבו" שדיווחה על גילוי גופת גבר במצב ריקבון קשור לאחיה. "קשה לי לחיות עם זה. זה מזעזע בשבילי, כי אדם שהיה מלא חיים, האח הגדול שלי, החכם, המוכשר והנבון, מצאו אותו במצב כזה. אני כל הזמן בוכה. אני חושבת שלפחות יכולתי לשלוח לו אוכל לחתולים, כי גם אני מאכילה חתולים. כל פעם הייתי רואה כתבות על זקנים שהופכים לבודדים ואחר כך מתים, ועכשיו זה הגיע אליי. הכעס שלי כלפי עצמי הוא בלתי יתואר. זה פיספוס נורא ואני לא מסוגלת לעכל את זה".

תרנגולים בכניסה לבניין שבו התגורר טפלין. מראה טיפוסי ברחוב [צילום: לייה רוז-מגן]

אמא שלה הסבירה לה בעבר הרחוק שאחיה עסוק בעצמו. "אני לא כל כך שפטתי אותו. אני לא טיפוס שעושה אנליזות על אנשים. לא חטטנית. הבנתי שאחרי המלחמה מצבו נהייה לא טוב. הוא חי חיים שלא היו מגיעים לו, אבל ההלם קרב הפך אותו לאדם אחר. הוא ניתק קשר, ההורים חלו, הכל נפל עליי והותיר אותי בלי אנרגיות, ואנחנו גם אנשים עובדים. באיזשהו מקום איבדתי את זה".
בכנות נוגעת ללב היא מוסיפה: "ועדיין אני מאשימה את עצמי שלא טרחתי יותר להיות איתו בקשר. אני מאשימה את עצמי שלא יצאתי מהקליפה שלי כמי שמחויבת לעזור לו. היינו צריכים ללחוץ עליו יותר. היו כל מיני משקעים שעכשיו אני חושבת שהיה צריך להתעלות מעליהם. צריך לדעת לסלוח על דברים שהם לא בסדר. בסופו של דבר חיים רק פעם אחת".
אנחנו מספרים לה על תגמולי הביטוח הלאומי שאחיה לא קיבל ולא דרש. על פי ההערכות מדובר בסכום של כ-150 אלף שקל שהצטבר לזכותו. אחרי תקופת האבל היא תבדוק אם הכסף מגיע לה בתור אחותו, ואם תצליח לקבל את הסכום היא מבטיחה להקדיש אותו להנצחתו. השכנים כבר העלו רעיון להקים בחצר הבניין את "הגינה של איציק".
עד שזה יקרה היא תצטרך להתגבר על המועקה שהשתלטה עליה. "מאז ההלוויה אני כל הזמן מתחילה לבכות ולצעוק על עצמי, לא מתאוששת מזה. אני לא חושבת שאי פעם אסלח לעצמי".

איציק טפלין

סוף דבר

לא מעט טפלינים מסתובבים בינינו. הם אנשים שקופים שאנחנו חולפים על פניהם, רואים-לא-רואים. כל אחד כזה הוא אדם שזקוק לעזרה קטנה, אבל מתבייש לבקש. עם קצת תשומת לב וחמלה אפשר יהיה לשפר מעט את איכות חייהם. צריך רק להרים לפעמים את הראש.
——————————————————————————————————————————-

32 מחשבות על “האיש השקוף מתל פאחר

  1. היה גאון מהלך. אני חייב לו את מה שאני היום. לעולם לא אשכח אותך. "איציק המורה". מהילד הכי גרוע בבית הספר בכיתה ג' ועד למצטיין בכל הבגרויות. אין דבר שהוא לא ידע. והעביר הכל עם טונות של סבלנות.

    הוא לימד את כל המשפחה, ועד לפני שלושה שבועות לימד אפילו את ילדי משך כמה שנים. לפני חודשיים אמר לי בני (כיתה ט) מה שלומדים בבית ספר בשבועיים איציק מלמד אותי בשעתיים. וגם הוא מצטיין בזכותו.

    אובדן עצום. יהי זכרו ברוך. עכשיו הוא יגלה את הדבר היחיד שהוא לא ידע. אלוהים. ואני בטוח שהוא ישמור עליו.

    Liked by 1 person

  2. זהו סיפור מצמרר. מפחיד אותי לחשוב שאולי הוא לא היחידי. שיש עוד נעלמים כאלו מהגדוד.
    בטוח שיש מכל מיני יחידות מכמה וכמה קרבות אחרים הרי לא חסרו שכאלה.
    כשאני רואה את החברות העכשווית בין ותיקי הקרב הזה אני מבינה את החשיבות של החברות הזו. גם עם המשפחות השכולות.

    אהבתי

  3. בעלי דיבר עליו מאז שהתחתנו וסיפר תמיד על איציק המורה שהפך אותו למי שהוא היה היום. לפני מספר שנים פגשנו בו ברחוב. בעלי שכנע אותו לבוא אלינו אחת לשבוע וללמד את ילדינו. בימי רביעי בעלי היה מביא אותו אלינו למצפה עדי לשיעורים פרטיים ומחזיר אותו . הוא העשיר את חייהם של שלושת ילדינו ואת חיינו. הבוקר בעלי נסע אליו, לדאוג לו לפני הסגר ולבדוק לשלומו לאחר שלא הגיע למפגש עמו והתבשרנו בבשורה האיומה. לא היה לנו מושג שחי בכאלה תנאים, כשבעלי היה מגיע אליו – היה מדבר איתו מבעד לדלת…תודה לשכנים המדהימים שעשו כאלו מאמצים להנציח אותו וללוות אותו בדרכו האחרונה. היה אדם יקר וצנוע. יהי זכרו ברוך. הוא ייחסר לנו.

    אהבתי

  4. תעודת עניות למדינת ישראל שלוחם צה"ל מאחד הקרבות הקשים בצה"ל מת מהזנחה וחוסר טיפול של הראשויות.
    איפה אריה דרעי "הצדיק" שדיבר על דאגה וטיפול בשקופים.. או שהוא מטפל רק בשקופים שמצביעים ש"ס.

    אהבתי

  5. "איציק המורה"
    מושג שגור בכל פה במשפחה שלנו
    רוב זיכרונות הילדות שלי ושל משפחתי קשורים אליו בדרך כזו או אחרת
    כל יום שישי בין השעות 4 ל 8 בערב היו שלי ושל איציק
    אדם מדהים עם ידע בלתי נגמר על כל נושא שהוא
    אני זוכר אותו כחייכן וביישן שלא חסך מאף אחד את דעתו החדה ושאף למצוינות
    עד היום יש משפטים שאמר שעדיין חקוקים בזיכרון
    אין דבר שלא ידע ואין מקצוע שלא ידע ללמד בכישרון רב
    מצער לשמוע שכך זה נגמר
    תנוח על משכבך בשלום "איציק המורה"
    לנצח תחיה בליבנו

    אהבתי

  6. לחמתי שם , בתל הארור הזה . הייתי שם , לא רחוק מטפלין החובש מהתאג"ד ואולי משום שהייתי בגיהנום הזה , מאד היזדהיתי עם ספורו הקשה ביותר של "הלוחם השקוף מתל-פאחר" .
    הגילוי על מותו ועל הצורה בה נפטר , חדרה אל ליבי כמו חץ . אינני מאשים את המדינה . גם לא את הצבא , על כי הלוחם לשעבר כה ניזנח . אחרי-הכל , באותם ימים של שנות ה-70 , לא היתה עדיין מודעות לנושא הפוסט-טראומה .
    אך גם אם אין "אשמים" בספור הזה , עדיין קיימת בלב תהייה חזקה איך יכול לקרות מצב כזה , שלוחם שהיפקיד את חייו בידי הצבא ונתן את כל-כולו בעבור מדינתו – ישתחרר כך משרותו הצבאי ויזרק לתוך החיים , כמו היה "הכושי שעשה את שלו – הכושי יכול ללכת" … !
    לא אלו הם הערכים שאנו , לוחמי גולני , מבקשים להעביר הלאה .
    לא זו מורשת הקרב אותה אני מבקש להנחיל לדורות הבאים , לצעירים , לבנינו ונכדינו .
    התביישתי בעבור גדוד 12 "שלי" . הרי שם חונכנו לכך שאין משאירים פצוע מאחור .
    התביישתי בעבור חטיבת גולני ומפקדיה . כעס ובושה הציפו אותי כאשר נודע לי משלמה מן דבר-מותו הנורא של טפלין ואיך החזיר את נישמתו לבורא כשהוא ערירי ומוזנח , ללא חשמל ומים ועל-כך שבאופן עלוב כל-כך הוא חי את חייו , כשהוא למעשה מופקר .
    כן . הישארנו פצוע מאחור , כשהוא שותת-דם .
    עקב כך , חשתי צורך עז ללוותו בדרכו האחרונה , להספידו ולהבטיח שיהיה מנין גברים שיאמרו אחריו "קדיש" .
    לפחות את זה היינו חייבים לו .
    אני גאה בחבריי שהצטרפו אלי : אריה שכטר ועמיאל ; חמאווי ; אברהם ארמנדו פולק .
    תהא נשמתו של טפלין , צרורה בצרור החיים ואני מאחל לו , ל"לוחם השקוף" הזה , שבגן העדן יזכה סוף-סוף לשלווה ולרגיעה ונישמתו המיוסרת תימצא מנוחה .
    לך לשלום , גולנצ'יק .

    אהבתי

  7. אם היה תאום בין הרשויות או ערנות מינמלית אז הביטוח לאומי היה רואה שיש בן אדם שלא מקבל את הקצבה שלו והיה מנסה לאתר אותו, מגיע אליו הביתה רואה מה מצבו מדווח לרווחה בעירית חיפה, הרווחה הולכים אליו הביתה ורואים שיש בנאדם שצריך לדאוג לו, לסיכום ליקוי מאורות גדול וזו לא תהיה פעם אחרונה לצערנו.

    אהבתי

  8. בתמונה מ״בוקעתא 1967״ נראה איציק טפלין עומד ליד ״תושב הכפר״.
    אם אני זוכר נכון, ״תושב הכפר״ הוא אורי פיינטוך, בוגר אותו קורס מ״כים שכה רבים ממנו השתתפו בקרב.
    אם טעיתי – סליחה.
    יוסי רימר

    אהבתי

    • אהלן יוסי רימר יקירי . בעקבות הערתך , מיהרתי לחזור לתחילת הכתבה ולבדוק את התמונה של טפלין שצולמה בבוקעתה , ואכן – אני חושב שאתה צודק ביותר . "תושב הכפר" , הוא כנראה אורי פיינטוך , חברנו לטירונות ואח"כ גם לקורס-המכ"ים בג'וערה . שמתי-לב לשלט : "מרפאה" , ליד אורי פיינטוך וטפלין יצחק . אורי כנראה היה חולה וטופל במרפאה ומכאן הבגדים שלבש . כנראה פיג'מה .
      כל הכבוד לך על הגילוי .
      אגב , אפשר לבדוק זאת עם אורי . עו"ד אורי פיינטוך . מעניין לשמוע את תגובתו לתואר "תושב הכפר" (בוקעתה) !
      הערה נוספת בדברייך , משכה את עיניי : אכן , המחזור שלנו , מחזור אוגוסט 66' , היה מחזור שהניב את שילדת המ"כים של פלוגה ג' בתקופה של טרום-הקרב . גם רוב לוחמי הפלוגה היו ממחזור זה .
      בהחלט נכון לומר שהמחזור שלנו היה מאד משמעותי בקרב תל-פאחר , הן כלוחמים והן כמ"כים .
      עדיין באמריקה , יוסי ?
      צור קשר . מותר לך פעם ב- 50 שנה . בעצם 53 , אך מי סופר ??? 054-4667-459 , או כתוב למייל : hadar.dor.onn@gmail.com .
      מתגעגע . הדר .

      אהבתי

  9. בהחלט סיפור חיים טראגי ומצער.
    תנחומי למשפחה, לשכנים היקרים ולחבריו מהחטיבה שפעלו בצורה כ"כ נמרצת לעזור לטפלין ז"ל בחייו ובדרכו האחרונה.
    יישר כח לשלמה מן שכתב בצורה כ"כ מרתקת.

    אהבתי

  10. לא הבנתי מה הטענות לרווחה ולכל מיני גורמים על מצבו, אם האחות התייאשה ממנו ועזבה אותו לנפשו אז מה היו עוזרים כל מיני עובדות סוציאליות… האיש לא רצה כלום מאף אחד חוץ מבקבקוים רקים ואוכל לחתולים..

    אהבתי

  11. על זה נאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק.
    האחות והאח התרחקו בקשר והשכנים האכפתיים עשו עבודה מדהימה וכל הכבוד להם שדאגו ליצחק בכמה שיכלו ועשו מה שעשו להביא אותו לקבורה מכובדת. הלואי שהרבה ילמדו מהם בשעות קשות למדינה בזמן קורונה שכל אחד רק דואג לעצמו.
    הלואי שלא נדע עוד מקרים כאלה קשים.

    אהבתי

  12. לא הכרתי את טפלין לעומק אבל זכרתי אותו. בתמונה טפלין משמאל ואני באמצע, שמו של הבחור מימין אינו זכור לי.

    צולם במפגש חובשים בשבת אחת ליד המרפאה במסעדה ברמת הגולן.
    כאב לי מאוד לשמוע על נסיבות מותו.
    יהיה זכרו ברוך.
    מאיר אביב (אבוטבול) חובש פלוגה ג' גדוד 12

    אהבתי

  13. כחיפאי עקבתי אחר התפתחות הפרשה העצובה מיום שהתפרסמה בפייסבוק עלילות חיפה ועד לקבורתו שאליה הגיעו אנשים נחושים לא לתת לו ללכת לבד בדרכו האחרונה. אין מנוס מלקבוע זאת כפשיטת רגל של רשויות המדינה והעיריה. תחילה שודדי הביטוח הלאומי שיודעים מצוין לגבות כל שקל ולשלוח מכתבי איומים למאחרים אבל כשמישהו מסוגו של טפלין לא מבקש את הקצבה המגיעה לו לא עשו מאמץ לראות מה העניין. פה היתה צריכה להידלק נורה אדומה. אחר כך עיריית חיפה שאמנם אני יודע מחלקת הרווחה שלה מטפלת במאות הומלסים וקבצנים ואנשים שלה עוברים בשכונות העוני כמו ואדי סליב והדר ומנסים לאתר אותם אבל זה לא מספיק. לא מתקבל על הדעת שאף אחד מהעירייה לא נתקל מעולם בטפלין משוטט עם עגלה ולא הכיר אותו ואם כן זה חמור. ועמידר וחברת חשמל והמשטרה. את כל העבודה שלהם עשו קומץ שכנים אכפתיים אם בדאגה ולו המינימלית לשכן חסר הכל ועד חקירה לאיתור קרובי משפחה שהמשטרה לא השקיעה מאמץ ראוי. נתנה לגופה לשכב במקרר שבוע שלם. מרגיש לי שהמקרה הזה הוא עוד אינדקציה על מדינה בהתפוררות.

    אהבתי

  14. [א]

    ציטוט מהנכתב למעלה: "במהלך הנסיעה בזחל"ם התאג"ד הם זוכרים אותו יורה במקלע 0.3".

    בפוסט שפורסם ב-2016 נרשם מפיו של אריה שכטר: "בדרך לתל פאחר, אני לא יודע להגיד איפה, היה עלינו יריות מאיזה כפר או מוצב. אני זוכר את סמל המרפאה טפלין שפירק את ה-0.3 שהיה מצד ימין ליד הנהג, שם אותו על הדופן וירה. מהסקרנות שלי רציתי לראות לאן הוא יורה, והוא נתן לי מכה בקסדה ואמר לי – חייל, אל תרים את הראש. שמעתי את הכדורים פוגעים בדופן של הזחל"ם".

    יתכן והמקום המוזכר הוא שרידי הכפר עין א-דיסה, שמסופר על יריות שנורו ממנו. מהנ"ל משתמע שגם פגעו בדופן הזחל"ם בו היה יצחק, שלא נרתע והמשיך בירי.

    [ב]

    ציטוט מהנכתב למעלה: "שכניו של טפלין מספרים שמדי פעם היה משמיע באוזניהם איזה סיפור מבולבל על כדור שפילח קסדה. חבריו החובשים יודעים במה מדובר: זו היתה הקסדה של הסמג"ד זוהר נוי, שנפגע בצווארו ופונה לנקודת התאג"ד. לחובש אהרון טרבולסי אמר הסמג"ד לפני שאיבד את הכרתו – תשמור על הקסדה. חודש אחרי המלחמה יצא מבית החולים, הגיע לקונייטרה ולקח מטרבולסי את הקסדה שלו."

    הפגיעה בקסדה הוזכרה בפוסט מ-2016 ובו נרשם מפיו של אריה שכטר: "עבר לו כדור דרך הקסדה ופגע לו בצוואר".

    כלומר, הכדור הגיע מלמעלה, פגע בשוליים האחוריים של הקסדה ומשם חדר לצוואר. צריך להפעיל את הדמיון כדי לתאר את הפגיעה הזו, בפרט אם זוכרים [וכבר נכתב על כך רבות] שבאותו זמן כבר לא היה הסמג"ד ממש למרגלות התל על הגדרות, והאש נורתה על הכוח הגיעה דווקא מצפון.

    ועדיין זה מוזר: הרי ישנה עדות מוסרטת של הסמג"ד המספר: "ופתאום אני חוטף כדור פה בצוואר" – ותוך כדי דיבור מצביע בדיוק על מקום הפגיעה, בלי אף מילה על כך שהכדור הגיע מאחור וחדר את הקסדה…

    גם המיקום עליו הוא מצביע, קשה להולמו עם ירי חודר קסדה, וכנ"ל.

    [ג]

    יש עוד משהו שלא מסתדר.

    בפוסט הנוכחי קראנו: "בשלב מסוים, כמו שסיפר לנו בעבר הדוקטור, הוא פתאום שם לב שטפלין נעלם. רק למחרת הקרב, או אחרי יומיים, כשנפגשו בקונייטרה, סיפר טפלין שעזב את המקום בזחל"ם לפינוי פצועים ביחד עם הסמג"ד. "הוא נתן לו ספיישל וי.איי.פי", תיאר הדוקטור בחביבות".

    המקור לזה נמצא בפוסט מ-2014 [שאגב, שם עדיין הוא מוזכר בשם פרטי שגוי: אהרן. בפוסט מ-2016 זה כבר תוקן בפנים, אך השם השגוי עדיין מופיע שם ברשימת התגים], בו נרשם מפי הד"ר הורנר:

    "כשאני נמצא ביחד עם פצועים … מתביית על כאלה שאתה צריך להציל להם את החיים, לתת עירוי, לפנות אותו מהר. וטפלין נעלם לי באמצע, זה אתם יודעים? הוא היה החובש הגדודי שהיה צריך להיות איתי כל הזמן, והוא נעלם. לאן נעלמת טפלין? אני שואל אותו אחרי המלחמה. 'הסמג"ד נפצע', הוא ענה ועלה על הזחל"ם השני שלנו איתו ונסעו משם … וטפלין הלך להציל את הסמג"ד, אז הוא לקח את הזחל"ם השני שהיה מיועד לפינוי פצועים ונתן לו ספיישל וי.איי.פי".; "עזב את הקרב על מנת לנסוע עם הסמג"ד הפצוע"; "וכאמור, טפלין נעלם לי, מחפשים ומחפשים ומוצאים אותו רק בלילה ישן על עץ בחורשת טל. תפס ספר והלך לחרופ. הוא היה אדיש להכל".

    ואילו בתגובה לפוסט מ-2016 נכתב כי יעקב העליון "זוכר רופא בזחלם הפינוי שמחזיק לו את העירוי"; הוער: "אולי היה זה טפלין שדומני שהדוקטור סיפר לנו שירד מהתל בשלב כלשהו", ושוער: "כנראה עם הזחלם הזה שבו שכב העליון ושבו היה גם סמג"ד 12".

    [בספרו שהתפרסם ב-73' כתב העליון (עמ' 15-16): "שומע שרשראות זחל"ם קרבות אלי … מרימים אותי. מכניסים אותי פנימה. הרבה קולות בפנים. מהומה. מישהו ממשש אותי. אולי רופא, כן. הם קוראים לו "דוקטור" … הוא אומר: "צריך לתת לו דם". זאת אומרת – לי. משהו דוקר אותי בזרוע. אולי זה הדם שמערים לי. צפוף פה. אני שומע נשימות כבדות לידי. הזחל נוסע". בראיון שנערך בבלוג עם העלון, 2014, הוא סיפר על נסיעת הפינוי: "בנסיעה הזו מישהו אמר דבר שהבנתי ממנו שעימנו בזחל"ם עוד פצועים. נמצא בו גם רופא שהזריק לי מורפיום", ועוד שם שהלה הפציר בו לירוק דם מפיו כדי שלא יחנק]

    בפוסט ההוא גם נרשם מפי דוד עמיאל: "בשלב מסוים הגיע לזחל"ם שלנו זוהר הסמג"ד, שהיה פצוע בצוואר וחבוש כבר על-ידי אחד החובשים. הרופא ואני ניסינו להכניס אותו לאחד הזחל"מים לפינוי … והרופא אמר לו – אנחנו צריכים לפנות אותך עכשיו. הכניסו אותו לאחד הזחל"מים ופינו אותו. בשלב יותר מאוחר קראו לרופא ואמרו שיש פצוע מהשריון, סגן בשם עזרא [ברוש]…".

    לפי הנ"ל היה הד"ר הורנר שותף להכנסת הסמג"ד הפצוע לזחל"ם, האם לא הבחין בסמל המרפאה שלו שנשאר בזחל כדי להחזיק את העירוי לפצוע?

    ועוד: לגירסת עמיאל הידיעה על הפצוע מהשריון הגיע *בשלב יותר מאוחר*, והרי אנו יודעים שהראשון שהגיע אל פצועי השריון היה יצחק חמאווי [איזי גרנות], ומפיו, שהכיר את טפלין, נרשם בפוסט הנוכחי: "לי יצא להביא הרבה פצועים מהתל אל התאג"ד ולראות אותו פועל וחובש ומציל אנשים" – ואיך זה אפשרי שיראה אותו בפעולה אם הוא כבר עזב עוד קודם לכן עם הסמג"ד הפצוע? (אזכיר שבין פציעת הסמג"ד ובין ירידת חמאווי מהתל – ופגישתו עם פצועי השריון – היה מרווח זמן של כחצי שעה).

    [ד]

    בפוסט הנוכחי פורסמה תמונה אחת מתל פאחר. בכיתוב שתחתיה, חוץ מכך שתועד תאריך מדוייק של הצילום [יתכן והוא רשום בגב התמונה?], וגם המקום זוהה לנכון – "9 ביולי 1967. טפלין (עומד) עם חבר בתל פאחר" – לא סופר מה בדיוק נראה ברקע.

    ובכן, תמונה זו היא די מיוחדת, שכן נראה בה המבנה מהכניסה המזרחית למוצב הצפוני, זה ששוייכו אליו הכינויים: "הבודקה", "סוכת משמר". בקרב עצמו אמנם לא סיפק המבנה הזה סיפור קרב כלשהו, שכן הוא התגלה כנטוש, ובכל זאת, משלושת מבני-האבן שהיו בתל-פאחר, רק הוא לא שרד. *כמעט* גם לא בתמונות. רק קיר אחד ממנו נראה באחת התמונות שפורסמה, והוא הקיר המערבי – זה שנראה גם בתמונה הזו – מפני שהתמונה ההיא צולמה מזווית מעט צפונית, כך שהקיר הדרומי לא נראה. הוא נראה בתמונה הנוכחית, ונראית בו גם דלת כניסה. מכאן ניתן להבחין גם בגג שקרס, אך זו עובדה שניתן להבחין בה גם בתצ"א שצולם זמן קצר אחרי המלחמה.

    משום-מה לא ניתן למעלה קרדיט לצלם/ארכיון שממנו הגיעה התמונה. הגיוני להניח שצלם שהגיע לתל-פאחר חודש אחרי הקרב ראה במקום עוד דברים שכדאי היה להנציח בתמונות. מה איתן?

    אהבתי

    • תודה על ההרחבות והפרשנויות.

      לגבי התמונות – לפי אחותו לטפלין היתה מצלמה שבה הוא צילם או ביקש מאחרים לצלם אותו. אני מצרף כאן עוד 3 תמונות שהגיעו אליי מאלבומו של טפלין שצולמו בתל פאחר. תמונות נוספות הן מהבניאס ומקונייטרה.

      הן צולמו לפי הכיתוב מאחור ב-7.7.67. נראה שהיה זה סיור מור"ק ראשון על הקרב לחיילי החטיבה. בזמנו חיים סטרז' מפלוגה ד' הביא כאן כמה תמונות מסיור. ייתכן שזה הסיור הזה שטפלין נלווה אליו.
      בתמונה ראשונה נראים החיילים בתנועה מהכניסה ממזרח לכיוון התצפית המערבית.

      בתמונה שנייה – התגודדות של בעלי תפקידים. הבחור מימין נראה כמו שמיל בבגדים אזרחים (שוב ברח מבית החולים?). אני מאמין שמישהו יוכל לזהות את הבחור עם הזקן (סטייל שלמה סגל ז"ל)

      תמונה שלישית טפלין בתצפית המערבית

      אהבתי

      • תודה על התמונות.

        לזו הראשונה חשיבות גדולה בעיניי. אמנם ראיתי כבר תמונות שצולמו בערך מהאזור הזה, אך בזו שכאן הבחנתי בבירור בכמה פרטים שבעבר כתבתי עליהם בדרך השערה וכעת התאמתו עבורי.

        אגב, חוץ מהטור הארוך של יותר מ-50 חיילים הנעים ממזרח למערב, נראית בתמונה הזו (מימין) עוד קבוצה קטנה של חיילים העושה דרכה מהמוצב הדרומי לצפוני.

        המזוקן שבתמונה השניה נראה כמו פליקס רוטר (השווה לתמונה שבספרך, עמ' 86). בראיון איתו ב-2013 סיפר שלא נפצע באופן חמור, כך שאחרי שבועיים כבר חזר לביתו וכעבור שבועיים נוספים כבר חזר לגדוד.

        התמונה השלישית אכן בתצפית מערבית, אך היות והזכרת אותה בה' הידיעה ("בתצפית המערבית"), כדאי להדגיש שאין זו "התצפית המערבית" שהוזכרה בענין התמונה הראשונה (שטור החיילים נע לכיוונה), שהיא במוצב הצפוני וידועה כיום כמקום הגבוה שממנו צופים המבקרים על השטח שממערב וכו'. לעומת זאת, המצולמים בתמונה השלישית נמצאים במערבו של המוצב הדרומי (כאשר בצד ימין של התמונה נראים תחילת המדרון המערבי של המוצב הצפוני והגיאיון שבין שני המוצבים).

        בקיצור, שלושת התמונות הללו צולמו במוצב הדרומי. הראשונה ממרכזו (לכיוון צפון), השניה במזרחו (לכיוון מזרח-דרום) והשלישית במערבו (לכיוון מערב-צפון). התמונה שבפנים הפוסט, שהבנתי שנרשם על גבה תאריך מאוחר ביומיים מזה שנרשם על גב שלושת התמונות הנ"ל, צולמה במוצב הצפוני, וכנ"ל.

        אהבתי

            • על חלק מהתעלות שמו קירוי על מנת שהמבקרים לא יפלו פנימה.
              אולם כתוצאה מכך מי שנכנס לתוך התעלה הוא מקבל רושם של תעלה ארוכה ומקורה.
              רושם זה מטעה את ההבנה על מורכבות מבנה המוצב .
              אולי כדאי במסגרת השיפורים הנעשים להחליף את הקירוי שהתווסף – בתקרות שקופות,
              כך שיהיה ברור מה היה ומה התווסף.

              אהבתי

  15. יהי זכרו ברוך,
    סיפור מצער מאד.
    ב-1966 טיפל לי בנקע בקרסול במרפאה בשרגא,הבטתי בתמונות ומיד זיהיתי את טפלין גם בלי לקרוא את שמו מתוך הכתבה,לא ראיתי אותו בכנס הראשון בתל פאחר מה שמביא אותי לחשוב שאולי כדאי שהמדור הזה יתעניין במקביל באנשים החיים משרידי תל פאחר

    אהבתי

  16. אי אפשר להאשים את המדינה והמוסדות ש"לא טיפלו בו". כי הוא בעצמו התרחק מכל עזרה שהוצעה לו. ולכן לא היה מוכר בשום מקום. אפילו בעמידר בבירור הראשון אמרו שהוא לא רשום אצלהם, כשהוא בעצמו גר בדירת עמידר שרשומה על שמו. רק אחרי כמה שלבים הם הודו שהוא רשום אצלהם. אפילו קיצבה מביטוח לאומי לא קיבל. לא חברת חשמל- כי לא היה לו חשמל, ולא בעירייה. לא קופות חולים, ולא בתי חולים. כלום. היה 'שקוף' ואלמוני מרצונו. כשחבריו לקרב באו לבדוק לשלומו, לא התייחס אליהם. אחותו כל הזמן מבכה על זה ש"יכולנו לעזור לו ולהשתדל יותר". ואין לה על מה לבכות או להאשים את עצמה מכיוון שהיא ניסתה כמה פעמים והוא לא רצה. כבר בבית ספר עירוני ג' הוא לא ממש היה קרוב אליה והיה לו אופי מרוחק משל עצמו. הוא היה ילד מיוחד. היום יש לזה כל מיני פרשנויות "מדעיות". אם היה בהלם קרב או לא, אלה ספקולציות. מכיוון שלא מוכר ומוגדר ככזה במשרד הביטחון. תמיד היה לו אופי מרוחק, לא היו לו סנטימנטים לא להורים ולא לאחותו. כך שאין לה על מה להצטער. למה? כי יש הרבה אנשים כאלה. בבית הספר שלנו היו עוד ילדים כאלה. אלה השלכות שנוצרות מילדות, וגנים. ובמיוחד במשפחות שעברו את טראומת השואה, וילדים שנולדו מרחם של אישה שעברה טראומה. הוא כשלעצמו לא סבל ובכה לעזרה. הוא חי את החיים שלו *כמו שרצה*, ורצונו זה כבודו וצריך להניח לעניין הזה. מה שהשכנים עשו, רק על זה צריך להעניק להם צל"ש.

    אהבתי

  17. כתובה עצובה וחשובה.
    כל הכבוד לשכנות הצעירות בעלות היוזמה, ולכל המגיבים המפרגנים.
    יש עוד פגועי נפש, מכל המלחמות. אני מכיר אחד כזה, בן מחזור שלי ממלחמת לבנון 1982, שבמקרה מתגורר באותה שכונה, במרחק מספר רחובות משם. הוא אמנם זכה לקבל הכרה כנכה צה"ל, אבל רק אחרי הליך ארוך של 5 שנים, ובקמצנות רבה מבחינת אחוזי הנכות (30 בלבד), למרות שהוא סובל מחוסר תפקוד.
    מאחר שלא קיבלתי את רשותו, אני לא כותב את שמו ואת כתובתו. אבל הוא משוטט לפעמים חסר מעש בשכונה, וייתכן שמי מהשכנים נתקל בו מדי פעם. אין צורך לבקש מכם שתהיו נחמדים אליו – אתם כבר כאלה, וכבר עשיתם את חלקכם, מעל ומעבר…
    שלא נדע עוד כאב.

    אהבתי

  18. מקרה עצוב ונוגע ללב. לא נדע בוודאות אם לקה בהלם קרב מכיוון שלא אובחן אבל מלימודי הפסיכולוגיה שלי באוניברסיטה ועיסוק בנושא הלם קרב במסגרת אקדמית ולא כמקצוע ידוע שהנטייה בפוסט טראומה היא כל הזמן לשחזר את האירוע שפגע בך ולחזור שוב ושוב לאותו רגע.
    טפלין כמו שמעידים מכריו דיבר לעיתים תכופות על הכדור שחדר לכובע הפלדה. זה מדבר בעד עצמו וקרוב לוודאי שאותה טראומה חרצה בו תלם עמוק. אצל רבים הלם קרב מלווה בהתפרצויות חיצוניות כלפי הסביבה ואצל טפלין זה גרם להתכנס יותר ויותר בדלת אמותיו תוך הרחקת בני משפחה וחברים, מסרב לכל עזרה, שוקע בדיכאון כרוני. הבחור השאיר חלק מעצמו באותו קרב וחזר חצי בן אדם, לא כל אחד מסוגל לקלף מעצמו את הקליפה ולהתמודד בפתיחות עם מומחי נפש. התוצאה הנפש קמלה והרצון להמשיך לחיות פוחת.
    יהיה זכרו ברוך.

    אהבתי

  19. מקרה קשה ומכמיר. אני חושב שכמו שהשכנים היו אכפתים להתגייס למצוא את קרוביו אחרי שנפטר היו צריכים עוד כשהיה בחיים לפנות לרווחה בעיריה ולברר האם הנ"ל ידוע ומטופל על ידם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s