תל פאחר – 5 תוספות והשלמות (ב')

חמישה סיפורים חדשים של לוחמים מתל פאחר * אריה חג'יאן, שלום גונדני, יוסף צבי, עמנואל אלון ויאיר לסקוביץ' – נזכרים ומשתפים אחרי 55 שנים

נלחמו בתל פאחר. מימין: לוחמי גדוד 12 דניס כדורי ויוסף צבי עם מ"פ א' אהרון ורדי [צילום: רפי מן]

כמו אחרי פרסום "תל התעלות", הספר הראשון שהתפרסם על קרב תל פאחר, כך גם עתה: כמעט במקביל לצאתו של הספר החדש "תל פאחר", ב-9 ביוני 2022, מצאנו חמישה חיילים נוספים, חלקם שמות חדשים עבורנו, שהשתתפו בקרב תל פאחר.

בזמנו, דבריו של אחד מהם, שלמה שחורי, היו חשובים לקבלת תמונה מהימנה של פעולת איגוף הסמ"פים. אחרי כמה שנים של אי-בהירות, שחורי פתר את הדילמה באשר לתנועת הזחל"מים המדויקת שעקפה את התל מצפון, והתנהלה על דרך ההטיה. [לקריאת 5 תוספות והשלמות מ-2017 – לחצו כאן].

בעדויות הפעם אין גילויים מרעישים, או כאלה שלא ידענו, מלבד הראשון, אריה חג'יאן מפלוגה ג' בגדוד 12, שסיפר על פציעתו הקשה מתחת לתל.

להלן גרסאותיהם של חג'יאן, שלום גונדני, יוסף צבי, עמנואל אלון וישראל לסקוביץ', בחלוף 55 שנה.

אריה חג'יאן מפלוגה ג': איבד עין

אריה חג'יאן, לוחם בפלוגה ג' בגדוד 12, נולד ב-1949 באיראן והגיע לישראל עם משפחתו בשנת 1957. "הביאו אותנו במשאית של זבל לבית שאן, היינו תשע נפשות, וחלק מהתושבים הפרסים שעלו לפנינו קיבלו את פנינו. השם המקורי שלי הוא חליל. סיימתי תיכון מקצועי בבית שאן, עבדתי בתל אביב כמה חודשים לפני הצבא אצל צייר שלטים, התגייסתי בנובמבר 1966, ארבעה חודשים לפני גיל 18. הגעתי לגדוד 12, ואחרי הטירונות בשרגא שלחו אותי לקורס חבלה.

אריה חג'יאן [ראשון משמאל] בתחילת הטירונות

"לפני שהמלחמה פרצה, קראו לי לבוא לגדוד חזרה ואז צירפו אותי לפלוגה ג'. לא הכרתי שם אף אחד. היה לי מ"מ נחמד בשם חנניה [בולחובר], שאחר-כך נפצע בתל פאחר. עד יום שישי [9.6.1967] היינו מאוד עצובים כי לא ניתנה פקודה לעלות לרמה. באותו בוקר בשעה תשע וחצי קיבלנו הוראה לעלות לזחלים, ועולים לרמה. אני בדיוק איבדתי את הכובע פלדה שלי ופחדתי שלא יעלו אותי למלחמה. בא המ"מ ואמר לי – למה אתה עצוב? אמרתי לו שאין לי כובע. אז הוא ראה מישהו בזחל, הוריד אותו ואמר לו תן את הכובע שלך. ההוא לא רצה לתת והם הלכו מכות על זה, אבל בסוף קיבלתי את הכובע.

"הגענו להגושרים ומשם עלינו עם הזחלים עד לנקודה שהם לא הצליחו לעלות. המחלקה שלי היו ראשונים, עם תשבי וחנניה. ידענו שבתל פאחר יש גדרות ויש כניסות, ויש תעלות ובונקרים, ומי שיגיע אליהם ראשון ויירה ראשון – הוא ייצא חי. כמו במערבונים.

"נסענו לתל פאחר עד לנקודה שהזחלים לא יכלו לעלות. קיבלנו הוראה לרדת ולהתחיל לצעוד לכיוון התל. התחלנו לירות מהמדרון של תל פאחר, ואז קיבלנו אש חזקה ונשכבנו כולנו. היה עלינו מבול של יריות. הסמג"ד זוהר שכב על הרצפה לא רחוק ממני. נכנס לו כדור בצוואר והוא כל הזמן נתן הוראות – חיילים תשמרו על עצמכם, תשתדלו לירות ותעשו ככה וככה, כי אנחנו גולני וצריכים להילחם. הוא עודד כל הזמן.

חג'יאן כיום

"המצב היה שמי שהרים ראש היה מקבל כדור. אני הייתי מקלען, שכבתי על הרצפה במדרון ההר ויריתי, עד שפתאום קיבלתי קליע בעין. העין נשפכה והיה לי דם. קיבלתי גם רסיסים בפנים, בלחי, ובראש. צעקתי חובש חובש. העין נשפכה והקליע נתקע בגולגולת, חצי סנטימטר מהמוח. באו והורידו אותי ברגל למורדות הגבעה ומשם עם זחל. אני נרדמתי מרוב עייפות, התעוררתי ברמב"ם במחלקת עיניים".

בתשובה לשאלה האם ראה את המ"פ שלו מיכה תשבי, אומר חג'יאן: "לא ראיתי אותו. היינו קצת רחוקים. היינו עם המ"מ, וזוהר הסמג"ד היה שם פצוע".

על הפציעה שלו הוא מספר: "כשהכדור נכנס לעין, הכובע פלדה היה לי מעל העין, ובדיוק כמה מילימטר מהכובע הוא חדר דרך העין. הרגשתי חום בפנים והרגשה של עיוות. הבנתי שאיבדתי עין, כי לא ראיתי בה והיה הרבה דם. לא הכרתי את רוב החיילים שהיו שם, אבל היה איזה חובש, לא יודע איך קוראים לו, שהיה איתי בזחל. הוא טיפל בזוהר ואחרי זה הוא טיפל גם בי".

"אחרי המלחמה ההורים שלי לא ידעו איפה אני. אבא שלי הגיע לכל מיני מחנות צה"ל לחפש אותי. אני הייתי בתרדמת איזה שבוע או שבועיים בגלל הכאבים. כשהתעוררתי אמרו שאכתוב גלויה למשפחה, אבל לא היה לי כוח להחזיק עט ולרשום. ואז עלה לי רעיון שבבית ספר חרוצים בבית שאן, שם אבא שלי היה השרת, יש טלפון. התקשרתי למזכירה של הבית ספר, היא קראה לאחד מהמשפחה ואחרי כמה שעות אבא ואמא באו אליי לבית חולים. ואמא שלי ממששת לי את הידיים והרגליים, לראות אם חסר עוד משהו. הם הגיעו אליי אחרי שבוע או עשרה ימים".

חג'יאן שינה את שמו אחרי המלחמה מחליל לאריה. "אני כיום עם עין אחת, יש לי פרוטזה. ואני אגיד לך את האמת, המלחמה הזו נשכחה ממני, כי המלחמות שהיו לי עם משרד הביטחון זה דבר שקורע את הלב. עושים צרות ומקצצים לך בתרופות. יש לי אפס אחוז נכות על החניכיים שלי, ששם נכנסו לי רסיסים, ולכן אי אפשר לקבל עליהם טיפול רפואי. השאירו לי 35 אחוז על עין אחת, והוצאתי ים של כסף על עורכי דין, שיטפלו לי מול ועדות רפואיות. כמה הייתי צריך להילחם כדי שיכירו בי נכה צה"ל. היום יש לי 85 אחוז, אבל עד שהגעתי לזה – הסבל היה גדול. בגיל 18 וחצי יצאתי נכה מהצבא. העין היתה פוזלת והייתי מתבייש ללכת ברחוב. אבא שלי היה צריך לפרנס משפחה ענקית, לא היה קל, אבל זה מאחורינו.

"בצבא הייתי סך הכל בן 17 וחצי, בחור נמוך שעשה עבודה של בריונים. הייתי מקלען וסחבתי עשר מחסניות על הכתף. היינו ילדים, אבל הכל היה מאוד מרתק והיה כיף להיות בגולני. אם לא הפציעה הזאת, בטוח שהחיים שלי היו אחרים. עברתי טראומה במלחמה הזאת, וככה עד עכשיו. לא יצרתי כל השנים קשר עם אף אחד, ורק אחרי שהבן של אחי עשה לא מזמן עבודה על תל פאחר, הגעתי שוב".

שלום גונדני, המחלקה המיוחדת: היה בזחל"ם המוות

שלום גונדני נולד בתימן, וב-1949 בהיותו כבן שנתיים עלה לארץ עם משפחתו. הם הגיעו תחילה לעין שמר, עברו לקיבוץ פרוד ומשם לפרדס חנה. גונדני התגייס לצה"ל באוגוסט 1965. אחרי טירונות בבן עמי עבר קורס מ"כים בג'וערה [סיום מחזור בינואר 1966]. "היו איתי יואב סרי, שמואל מוראד ואפרים עמדי [שני האחרונים נפצעו בתל פאחר], אבל לקראת הסוף הוא נופה [עמדי].

"אחרי סיום מ"כים חזרתי לגדוד 12 כמ"כ בפלוגה ג'. לפני מלחמת ששת הימים העבירו אותי למחלקה המיוחדת של עזרא [סלע]. זוכר שהיינו באלמגור ועשינו סיורים לכיוון שפך הירדן. לפני המלחמה יצאנו לתרגיל, הלכנו איזה 60 קילומטר לאורך הכפרים הערבים ולפני צפת פשטנו בלילה על איזו משטרה בריטית. היה לנו שם סיפור לא כל כך נחמד. היה קצת בלבול ואחד החיילים נפצע קשה מאש שלנו.

המחלקה המיוחדת של גדוד 12 באלמגור 1967. גונדני משמאל, ומימין: הוברמן, עורפי, אזוט, גדליה עם רובה הצלפים, מרכוס, אברשה, עופר, שלמברג

"לפני המלחמה נדדנו ממקום למקום. היינו בחורשת המייסדים, אחר כך העלו אותנו לאיזו צומת, עשינו פשיטה על צוקי מנרה עם תרמילים, דימו פשיטה על רמת הגולן, וביום שישי בשעות הצהריים המוקדמות נסענו למלחמה לאורך הכביש הראשי של קרית שמונה. האזרחים שם זרקו סוכריות וברכות, ואחת הבנות שמה לי פרח בגומיה של הקסדה. אחרי המלחמה חיפשתי אותה ולא מצאתי".

הוא זוכר שאת הדרך לתל פאחר עשה בזחל"ם, שאת חלק מהלוחמים שלו לא הכיר. היה זה זחל"ם מ"פ השריון, שכמה מלוחמי המחלקה המיוחדת של גדוד 12 צורפו אליו, ובהם סמל חיים שלמברג, משה דרימר, ישראל הוברמן, גונדני ועוד בחור אחד או שניים. כל היתר היו אנשי השריון מגדוד 377.

מספר גונדני: "עלינו למעלה, התחילו ליפול פגזים, העלייה היתה איטית ואז כמה זחל"מים לפנינו החלו להיפגע ואנשים קפצו החוצה. היתה שם בוקה ומבולקה. ואז נפגענו גם אנחנו מפגז. אני הייתי בדופן שמאל. קפצנו מיד מהזחל"ם, הוברמן התחיל לבעור, אני זוכר שגלגלנו אותו על האדמה וכיבינו אותו. לא אשכח את דרימר, כשהזחל"ם המשיך לבעור והוא היה על המקלע והתחיל לירות לכיוון תל פאחר. אני חושב שהוברמן ניסה לחלץ אותו ולא הצליח, היה שם בלגן גדול. דרימר היה חייל שלי. קראנו לו משה 'שן חולצת', כי היתה לו שן קדמית בולטת ושחורה.

"ברחנו מהזחל"ם הבוער כי הבנו שהוא הולך להתפוצץ. התרמילים שלי נשארו שם. באיזה שלב מישהו החל לירות זיקוקים. אחר-כך אני זוכר מישהו שהטנק שלו נפגע, בחור שחרחר ורזה, והוא השתחל החוצה מתחת לטנק, לא יודע איך, ורגל ימין שלו היתה ממש חתוכה. פינינו אותו מאחורי הסלעים והטנק התחיל לבעור.

"אחר-כך בא מ"מ ואסף אותנו, והגענו אל התל באיגוף משמאל מכיוון צפון, שם נשפכנו לתעלות. אני הגעתי בדיוק כשירו ררנ"ט לעבר מבנה. על התל היתה עלינו אש מכל מיני כיוונים, לא יודע מי ירה. לא אשכח שבסוף הקרב חיפשנו אנשים שאנחנו מכירים, ומצאתי את אפי עמדי בתעלה עם כדור שחדר לו באיזור הפה. פינינו אותו לרחבה ששם שכבו הפצועים והמתים. אחר-כך קשרנו את השבויים הסורים, היו שם בערך 15 סורים, שהיו קשורים בידיים מאחורי הגב ועם תחתונים, והורדנו אותם לגבעת האם ומסרנו אותם.

הזחל"ם שנפגע בדרך ההטיה [ברקע – תל פאחר עם העצים] שבו נהרגו דרימר ושלושה מאנשי השריון – אמר, אפשטיין ורביבו

"למחרת עלינו לבניאס, זה היה בשבת. לא אשכח שהלכתי עם אחיקם שפירא [מ"מ מפלוגה ג'] ברגל והגענו ממש למרגלות המוצב. ראינו שם עוד שרידים בוערים. אם זכרוני לא מטעה אותי, מצאנו שם דיסקית ואחיקם לקח את זה. משם עלינו לקונייטרה והייתי אחר-כך מפקד מוצב 52 מתחת למג'דל שמס. אחר-כך שלחו אותי לעין קיניא למצוא נשקים".

גונדני בתל פאחר 2022

55 שנים שגונדני לא היה בקשר עם איש מחבריו בגולני של 1967. "גם כשהיתה לי חברה ואחרי זה התחתנתי והיו לי ילדים ונכדים, תמיד עליתי לתל פאחר וקראתי תהילים והתייחדנו עם הנופלים, אבל זה היה רק במסגרת פרטית משפחתית. עד השנה. התקשרתי יום אחד למוזיאון גולני ואמרתי שאני מנותק מהחברים שלי ואני לא יודע למי לפנות. נתנו לי טלפון של ורדי ומשם הגעתי לשרהל'ה סייג. אמרו לי שיש אוטובוס מבת הדר לתל פאחר [אני גר בקרית גת], וככה הגעתי לאירוע. פגשתי את סרי ואת הוברמן, ולגבי כל היתר, מה אני אגיד לך, הגדיים נעשו תיישים וקשה לזהות.

"כשהשתחררתי קיבלתי מהצבא את כובע הפלדה שלי. באותה תקופה היה רווח קטן בין הקרקפת לכובע פלדה, עם כמה רצועות צולבות, ובקסדה שלי היה כניסה ויציאה של כדור. זה היה הכובע פלדה שאיתו נלחמתי והיה עליי כל הזמן, ובמהלך הקרב קיבלתי כדור שעבר ברווח הזה, שיפשף את הכובע ועשה ביציאה חור גדול. קיבלתי את זה למזכרת, אבל אני לא זוכר איפה שמתי אותו. רציתי לתת אותו לנכד שלי.

"עברו 55 שנה, אבל הזכרונות לא מרפים. ממרומי 55 שנה לפעמים הדברים מתערבבים אצלי, אבל יש דברים שאתה לא שוכח וזה חרוט בנשמה שלך. בשנים הראשונות אני ראיתי את המראות ושמעתי את הזעקות. אני רואה את הוברמן בוער ומתגלגל על האדמה, ואת דרימר נשרף בזחל"ם, ואתה לא יכול לעשות כלום".

יוסף צבי, פלוגה א': אנשים נלחמו בתעלות עם השיניים

יוסף צבי נולד בעיראק וגדל ברמת-גן. התגייס לצה"ל בפברואר 1966 ["עם דניס כדורי ואליעזר מזרחי"]. הוא רצה לשרת בקרבי, הגיע לגולני, עשה טירונות בבן עמי ומשם לגדוד 12 פלוגה א'.

הוא מספר: "היינו פלוגה ממש טובה. היינו בקווים, תפסנו את הקו הצפוני, אימוני קיץ וחורף, המסע לאילת, סך-הכל חוויות טובות. לפני המלחמה היינו באיזור תל חי, הכנו את כל הציוד ועלינו למעלה. זה היה ביום שישי. על הזחל"ם שלי פיקד שמיל [הסמ"פ], שהיה כמו אבא שלנו, ובזחל היו הבזוקאי יצחק חדד, אליעזר מזרחי, אלכס פורדי.

פלוגה א' גדוד 12 לפני מלחמת ששת הימים. כל המצולמים נלחמו בתל פאחר. כורע: יוסף צבי, ומעליו מימין: שמואל בן חמו [נפצע], דוד שירזי [נהרג], יוסי גינצבורג [נפצע], דב רוזנבלום [נהרג] ונעים דוינו

"היתה איזו בעיה עם הזחל"מים. הם נתקעו בעלייה לתל, היה מטח ירי מכל הכיוונים, הפלוגה שלי התחילה להסתער, שמיל הורה לרדת מהזחל"ם ולהיות ברתק. זכור לי יוסי גבריאל, הוא חטף כדור בפה ונהרג. היתה בהלה, היתה פאניקה, היו פצועים וזמיר החובש התחיל לטפל בהם.

"מכאן אני זוכר את הסוף של הקרב. הגענו עם זחל"ם למעלה ובסיום ורדי [מ"פ א'] עמד עם שרוולים קרועים, שאל את האנשים אם הם רוצים סיגריה, וחילק סיגריות. אנשים היו פצועים, שרוטים, עם דם בידיים. אחר-כך ורדי אסף את כולם ועשה שיחה. אמר שזה הלך וזה הלך, היה קשה בקיצור. ראינו את ההרוגים, שמענו שהמג"ד נהרג, אנשים התחילו לבכות. אחר-כך הגיע יום טוב [הרס"ר] עם האספקה.

"הקרב הזה חרוט אצלי בראש כל הזמן. זמיר התקשר אליי כמה פעמים ושאל אם אני זוכר משהו. אמרתי לו – 'אח שלי, אני זוכר פחות או יותר, זוכר פה ושם'. זה היה קרב אכזר, קשה מאוד, אין לי מילים מספיק טובות. אנשים נלחמו בתעלות עם השיניים".

יוסף צבי [משמאל למעלה עם הסיגריה] בצילום עם חבריו מפלוגה א' בגדוד 12, שחלקם לא חזרו מהקרב על תל פאחר

עמנואל אלון, פלוגה ג': יריתי שתי פצצות ונשארתי מתחת לתל

עמנואל אלון מגבעתיים התגייס לצה"ל באוגוסט 1966. מיד אחרי הטירונות הגיע לקורס מ"כים בג'וערה, "אבל שם", הוא מספר, "לא כל כך הסתדרתי ופרשתי. חזרתי לגדוד, אבל השירות הקרבי לא כל כך התאים לי. אבא שלי דיבר עם המג"ד מוסה קליין, שייתן לי ג'וב מתאים וקל, כי לא הייתי טיפוס לוחם. המג"ד הבטיח שיהיה בסדר, אבל זה לא יצא כי בינתיים פרצה המלחמה.

"הייתי בפלוגה ג', תחת פיקוד מיכה תשבי ושורצי. מהפלוגה אני זוכר את גיורא בורוכוב, שהיה חבר טוב שלי, ואת שחקן הכדורגל אהרל'ה גרשגורן. אני חושב שהמ"מ שלי היה אחיק שפירא.

פלוגה ג' צועדת. בראש – המ"פ מיכה תשבי ז"ל

"לפני המלחמה התכוננו למצעד צה"ל ביום העצמאות. הובטח לנו שאחרי המצעד נקבל אפטר הביתה, אבל אז החלה תקופת הכוננות. עלינו על הרכבת ונסענו לבוסתן הגליל. התחלנו להתארגן עם אימונים לקראת המלחמה. היו כמה שבועות כאלה, ואז התארגנו וביום שישי ה-9 ביוני עלינו לרמה. באותו יום בבוקר קיבלתי גלויה מאבא שלי. כל שנה הייתי מאזין אדוק לפסטיבל הזמר, והוא כתב לי שהיה שיר אחד שלא נכלל בתחרות והוא הרשים את כולם. זה היה 'ירושלים של זהב'. השיר שהטביע את חותמו על המלחמה.

"עלינו על הזחל"מים, אני לא זוכר מי עוד היה איתי. כנראה שגיורא בורוכוב היה איתי. לא מזמן צילצל אליי איש אחד, יעקב ויס, שטוען שהוא היה המפקד בזחל שלי. יכול להיות. עברנו בקרית שמונה, אנשים נופפו לנו לשלום ובהצלחה, עלינו מאיזור כפר סאלד, ואני זוכר שהעלייה היתה נוראית. היה שם סיבוב כזה, שכל זחל"ם שני שעבר בו נפגע. הזחל"ם שלפניי נפגע וגם זה שאחריי.

ימי גולני של עמנואל אלון [עומד מימין]

"באיזשהו שלב קפצנו מהזחל"ם. אני הייתי בזוקאי עם מרנ"ט, מטול רקטי נגד טנקים. מספר 2 שלי היה ז'אן קלוד, שאיבד את הפצצות. אני יריתי שתי פצצות, אבל מאיפה היו לי פצצות? לא ידעתי, עד שיעקב ויס שצלצל אליי אמר לי שהוא זה שהביא פצצות והכניס לי לבזוקה.

"היה עלינו ירי כבד. אני זוכר שהסתתרנו בקפל הר. מישהו על ידי החליט בדיוק לנקות את הרובה שלו. הוא צעק אם למישהו יש פלנלית, וכשהרים את הראש כדור פגע לו בקסדה. לא יכולנו להרים את הראש בכלל. יריתי פצצה או שתיים, ואחר כך המשכתי לשבת מאחורי מחסה שייצרתי.

עמנואל אלון 1968

"כל זמן הקרב הייתי למטה, ישבתי והסתכלתי על העמק שמתחתינו, והיו לי המון מחשבות. ככה ישבתי חצי שעה או שעה, והקרבות העיקריים היו בינתיים למעלה. הרגע הכי מרגש היה שאחרי זמן-מה הופיעו שני טנקים שלנו, ואחרי זה ראיתי את יונה אפרת המח"ט. כשראיתי אותו הלב שלי התמלא גאווה והתרגשות. קיבלנו הוראה לעלות אל התל, התחלנו ללכת על השביל ישר לכיוון הבניאס, ושם בערך הסתובבנו ופנינו ימינה ודרומה, והגענו אל התל.

"אני זוכר שבאיגוף הרגלי שעשינו, ירו עלינו איזה כדור או שניים, והיו לי חששות שאיזה כדור יפגע בי. על התל ראיתי את כל התכונה. אני זוכר שפגשתי את גיורא ואיזה חיבוק היה לנו. זה היה רגע נורא מרגש. עד היום כשאני נזכר בזה אני מצטמרר מהחיבוק הזה. ואז שוורצי [הסמ"פ] אמר לנו לקשור את השבויים, וכך נגמרה המלחמה. לא ממש ולא הרבה לחמתי, אבל זה היה חלקי".

שנה אחר-כך, לקראת חג השבועות תשכ"ח, 1968, השתתף עמנואל אלון בחידון התנ"ך של צה"ל. הוא היה אחד משני החילונים היחידים בתחרות הזו. החילוני השני היה מתניה בן ארצי, אחיה של שרה נתניהו. העיתונאים קיבלו כנראה מידע מוטעה על אלון. בעיתון "הצפה", שסיקר את התחרות, נכתב שהוא נלחם בתל פאחר כחובש. ציטוט מהכתבה: "בקרב הדמים האכזר בתל פאחר, כאשר עלתה שוב ושוב הזעקה החנוקה – 'נפצעתי, חובש!', היה זה הוא שרץ אל הפצועים תחת אש. עתה הוא יושב מולנו נינוח, בארשת פנים גלויה ותשובותיו קולחות בטבעיות ספונטנית, צברית, מעוררת אמון".

ובידיעות אחרונות צוטט עמנואל, כשאמר כי נמשך לתנ"ך מצעירותו, וכי הסיפורים המופלאים על הנביאים והמלכים ריתקו אותו והוא היה קורא בתנ"ך יום יום. "עם תום הקרב בתל פאחר ולאחר שהתל היה כבר שלנו, הזדמן לי לחשוב פעם אחת על התנ"ך. היה זה כשראיתי את מפקד הגדוד סא"ל מוסה קליין שוכב הרוג לרגלי המוצב. באותו רגע ראיתי בעיני רוחי את דמותו של שאול המלך שוכב הרוג בשדות פלשתים".

ולנו הוא אומר: "כמובן שלא הייתי חובש בקרב על תל פאחר, אבל תוך יומיים אחרי התחרות לקחו אותי לקורס חובשים". בתחרות עצמה הוא עלה לשלב השני.

אלון: "תמיד כשאני מדבר עם חברים, אני מציין שהייתי בגולני והייתי בתל פאחר, ואני כבשתי את תל פאחר, למרות שהייתי חייל שנשאר מאחור, למטה. בזכות הכתבה הזו בעיתון [הוא מתבדח], יש לי הוכחה שהייתי שם".

יאיר לסקוביץ', סגל בא"ח 1: "היינו מפקדים עם המון ניסיון ואף אחד לא אמר לנו מה חלקנו בחגיגה הזו"

לסקוביץ' ב-1966

יאיר לסקוביץ' התגייס במאי 1965. ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, הוא היה סמל מחלקה בבסיס הטירונים של גולני. בתקופת ההמתנה למלחמה, קיבל ג'וב – להוביל שיירת משאיות עם תחמושת למחנה פילון סמוך לראש פינה.

מספר לסקוביץ': "הובלתי משאיות שהמטען שלהן היה פצצות מרגמה 120. יצאנו מכורדני, עלינו בעליות לצפת ומשם יורדים דרך ראש פינה. באחת הפעמים ישבתי ליד הנהג, שאיבד את הבלמים בירידות, והצליח להיתקע בעץ בסוף הרחוב ונעצר. מזל שהמשאית לא התפוצצה.

"הייתי חלק מפלוגת בא"ח 1 שנוצרה במיוחד לקראת המלחמה, אבל בגלל התפקיד שקיבלתי לא ירדתי איתה לג'נין והצטרפתי אליה רק כשחזרה מהשומרון לצפון, והיתה בחורשת טל. ביום המלחמה על תל פאחר, ישבנו בחורשת טל, לא שובצנו לשום אירוע, לא נאמר לנו שנהיה כוח עזר, ולא שום דבר. בו בזמן שזו היתה פלוגת מפקדים עם המון ניסיון, פלוגה שחינכה את כל הלוחמים ברוח לשכב על הגדר. אגב, שירזי היה טירון שלי כשהייתי מ"כ בבא"ח. יעקב אביטן שנהרג על התל הוא בן מחזור שלי, גם יוסי רימר [נפצע בקרב].

"ישבנו בחורשת טל, אנחנו רואים את הקרבות ושומעים את הדי הפיצוצים, ואף אחד לא אומר לנו מה חלקנו בחגיגה הזו. רק לקראת שעות אחר הצהריים המאוחרות הועלינו על גלדיאטורים עם חובשים, ומריצים אותנו לחלץ פצועים מתל פאחר ולהסיע אותם לתאג"ד שהיה בהגושרים. אם אני לא טועה, היה לנו רב סמל בשם זכריה גרופי, והוא הוביל את זה. בכל גלדיאטור היו נהג, חובש ועוד שני אנשי סגל לעזרה לנשיאת אלונקות. אם אני לא טועה, היינו חמישה או שישה טנדרים בשיירה".

לסקוביץ' היה חלק משיירת גלדיאטורים שהוסבו לאמבולנסים, שהוקפצו לתל פאחר בזמן שמיפקדת החטיבה הבינה שהקרב הסתבך ויש מספר רב של נפגעים. את השיירה הוביל רס"ן צבי פז [גולדה], אבל באיזור גבעת האם הוא התנתק ממנה, נצמד לשיירה הקטנה של סיירת גולני, הגיע איתה לתל פאחר ושם נהרג. הרוג נוסף מסגל בא"ח 1 היה המ"כ ששון קרקוקלי, זמן קצר אחרי "גולדה", בלחימה בתעלות החלק הצפוני. החובש רפי בן מרדכי שהגיע אף הוא עם "גולדה", טיפל בפצועים בחלק הדרומי. לסקוביץ' מספר שבאותו שלב הוא כלל לא ידע ש"גולדה" מוביל את העסק.

גם בא"ח 1 נלחם כאן. אנדרטה בתל פאחר ב-1967 לזכרם של רס"ן "גולדה" ורב"ט קרקוקלי [צלם לא ידוע]

על הנסיעה הוא מספר: "אם אני זוכר נכון, הגענו מדרום על ציר הנפט. החובשים זינקו מהרכבים, בכניסה שכבו פצועים, היו צעקות, והיה שם רופא מטעם הגדוד, שקבע את החומרה של הפציעות. על סמך זה החליטו את מי לפנות קודם, עם כל מיני פתקים שהוא הדביק לגוף, ואחרי זה שלח אותנו חזרה ואמר לנו לא להשקות את הפצועים. למיטב זכרוני עשיתי שתי נאגלות לפינוי פצועים. בכל גלדיאטור היה אפשר להכניס שתי אלונקות". הוא אינו זוכר את שמות הפצועים שפונו בגלדיאטור שלו.

"למחרת כוחות גולני המשיכו קדימה, העלו אותנו למשאית והגענו לקונייטרה. לא עשינו שם שום דבר מיוחד. הסתובבנו בעיר הנטושה, בזזתי שש בש סורי, שנמצא אצלי עד היום. אני זוכר שנכנסתי לבית שהמים זרמו בכיור ומברשת הגילוח של החייל הסורי היתה עדיין לחה. זה נתן לי את המושג שברחו מפה לפני זמן קצר".

לסקוביץ' מסכם את חלקו הצנוע במלחמה: "לא ידעתי מי מוביל את השיירה, לא הייתי מודע ש'גולדה' עזב את השיירה, היה ערפל קרב סביבנו, לא ידענו כלום ושמחנו שנתנו לנו משהו לעשות. היום, ברוך השם אין לי שריטה בגוף, עברתי את ששת הימים כמו שעברתי, אחר-כך נלחמתי ביום כיפור במסגרת פלוגת סיור של חטיבת בית ספר לשריון. יצאתי שלם ובריא, אבל קצת נדפק לי הראש. הלכתי לקב"נים, רצו להוריד לי פרופיל ל-24 והתנגדתי, כי עבדתי ברפא"ל, וברגע שמורידים לך פרופיל מראים לך את הדרך החוצה.

"הפוסט טראומה נגרמה לי מצבר של המלחמות. במלחמת יום כיפור ראיתי את המוות שלוש פעמים. הרגע הכי קשה היה שכעובד רפא"ל באותם ימים ידעתי המון סודות, ובלילה עם נגמ"ש קיבלתי קליע באנטנה ואיבדנו קשר. לא ידעתי איפה אני נמצא, נאלצתי לעצור באמצע המדבר ולחכות לבוקר, לראות איך אני חוזר לכוחותינו. כאן ראיתי את המוות והיה לי חשש שאפול בשבי והמצרים ירצו שאספר סודות מדינה שיש לי מרפא"ל. באותם רגעים נדרתי נדר שאם אחזור בריא, אלך לבית כנסת חצי שנה, ואני אפיקורס גמור. וכך היה. במשך חצי שנה הלכתי לבית כנסת שלוש פעמים ביום".

—————————————————————————————————————

9 מחשבות על “תל פאחר – 5 תוספות והשלמות (ב')

  1. רציתי להודות לחברה שאחראים על הפוסט של נעמוש ולאלה שדאגו להפוך את חורבות תל פאחר לאתר מורשת ומקור לגאווה

    אהבתי

  2. שלום לכולכם.
    נולדתי הרבה אחרי המלחמה ורק רצית לומר לכולכם תודה על כל מה שעשיתם. אריות אחד אחד ומה שהדור שלכם עשה- לא הצליחו כל אבותינו לעשות מאז חורבן בית שני.
    תודה לכם מכל הלב!!!!

    אהבתי

    • " ומה שהדור שלכם עשה- לא הצליחו כל אבותינו לעשות מאז חורבן בית שני".
      הסיבה שאבותינו לא הצליחו היא כי עוד לא הגיע הזמן.
      ובלשונם של חז"ל : "הגיע זמן גאולתכם".
      עוד ימים גדולים מחכים לכולנו.

      אהבתי

  3. שלום, נראה לי שבתמונה בה יוסי גינזבורג עומד באמצע ויוסף צבי כורע, העומד מימין איננו פופוביץ אלא סמל מחלקה בשם ז ל ו ף. העיר : מרקי אסף

    אהבתי

  4. ביחס לדבריו של חגיאן שהוא ודומיו שחרפו נפשם במלחמות רודפים אחרי משרד הבטחון כדי שיכירו בהם, הבעיה שמבחינה אלקטורלית נכי צה"ל שווים פחות ממנדט אז מותר לבזות אותם, בניגוד לבני ישיבות ועולם התורה שמקבלים הקצבות גם בלי שיצטרכו להילחם נגד הצבא הסורי.

    אהבתי

  5. ציטוט :
    "בניגוד לבני ישיבות ועולם התורה שמקבלים הקצבות
    גם בלי שיצטרכו להילחם נגד הצבא הסורי."

    מכיוון ששרתתי בצה"ל ( איש צוות בחיל השריון ) ,
    אני מרשה לעצמי להגיב לדברים הנ"ל.

    צריך להסתכל במבט כללי על כל הנושא הזה.
    כמו שלעם ישראל צריכים להיות בטחון, כלכלה, הייטק ועוד הרבה דברים טובים ,
    כך ויותר עם ישראל צריך את מקורות המורשת והחיים הרוחניים שלו.
    בלי זה , בלי התורה – לא יהיה לנו קיום .
    פשוט ניעלם כמו שנעלמו הרבה עמים אחרים.
    כמובן שצריך לתמוך בכל הלוחמים , אבל זה לא קשור לנושא של תמיכה בלומדי התורה.
    ואסיים בדברי חז"ל , מסכת נדרים דף לב עמוד א'.
    " דאמר ר' אלעזר: גדולה תורה – שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ,
    שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ( ירמיהו לג · כה ) ."

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s