"ככה לא מנהלים קרב חטיבתי"

"לוחמים זוטרים שילמו בדמם על פיקוד לקוי" * שלומי רנות, עוזר קמ"ן חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, היה בחפ"ק המח"ט וחזר עם בטן מלאה על ההתנהלות ביממה הראשונה * בראיון פומבי ראשון הוא מפרט את הליקויים הגדולים: החפ"ק יצא למלחמה עם נגמ"ש אחד בלבד; המח"ט בן-שהם שגה כשירד מהגולן כדי לחזור לנפח; שלושה קציני מטה קיבלו צל"ש לא מוצדק והקמ"ן צוריך נתן שתי גירסאות סותרות בנושא האם בחטיבה ידעו שתפרוץ מלחמה * 188 שוב על בלימה

שלומי רנות 2022 בסיור בציר הנפט/ציר המים, במסלול שעשה עם נגמ"ש חפ"ק 188 [צילום: דרור גלילי]

בתחילת 2022 חזר שלומי רנות לראשונה מאז מלחמת יום כיפור למקומות ברמת הגולן, שבהן עבר שעות דרמטיות בתוך נגמ"ש הפיקוד של חטיבה 188. היו אלה השעות הראשונות של המלחמה, שבהן קו הגבול נפרץ וטנקי הצנטוריון של החטיבה מצאו את עצמם במיעוט קטלני מול הר געש סורי שזרם לשטח ישראל.

רנות, ששימש באותה מלחמה ע' קמ"ן במילואים של חטיבה 188, יצא לסיור הנוסטלגי עם דרור סופר, שהיה מפקד נגמ"ש החפ"ק; עם יאיר נפשי, שבמלחמת יום כיפור היה מג"ד 74 ובהמשך השנים מח"ט 188, ועם חברו הטוב דרור גלילי. סיור נוסף עשה עם אלוף במיל' אייל בן ראובן. הם שיחזרו את המסלול שעשה נגמ"ש החפ"ק בציר הנפט הדרומי, צומת המים ואתר אל ארבעין, שבו מצאו מסתור בליל ה-6-7 באוקטובר 1974, עד שירדו לבטיחה בנסיעה מנהלתית וחזרו לנפח, כדי לפקד על הקרב הקריטי שהתפתח שם. "זכרתי את שבילי העפר", מספר רנות, "אבל הנוף השתנה. נבנו ישובים ונפרצו דרכים וצמחו אנטנות ומטעים".

אחר-כך באו שעות גורליות שמצאו את המח"ט ואיתו קצין האג"מ בני קצין, מצטרפים לסמח"ט דוד ישראלי, שנלחם בטנק שלו עוד משעות הבוקר המוקדמות. בסיומו של קרב קשה, שארך מספר שעות נפלו שלושתם מאש האויב מדרום לנפח. קורותיו של חפ"ק 188 מנקודת ראותם של רנות וסופר התפרסמו כאן [לחצו].

חטיבה 188 נכתשה ביממה הראשונה בדרום ובמרכז רמת הגולן. לקח שבועיים עד שאורגנה מחדש וחזרה לתפקד כמסגרת לוחמת. לאחר תום הקרבות יצאו לדרך אוספי העדויות עבור ועדת אגרנט, עם אינספור כתבות וספרים על המחדל והגבורה במלחמה ההיא.

בסביבות ספטמבר 1974 יצאה חוברת ובה שמות מקבלי הצל"שים ממלחמת יום כיפור. חטיבה 188 קטפה 28 ציונים לשבח, כולל היא עצמה וכולל המח"ט איציק בן-שהם והסמח"ט דוד ישראלי. בין שלל השמות הופתע רנות לגלות גם את אלה של רס"ן משה צוריך, קצין המודיעין החטיבתי, שהיה מפקדו הישיר; של חנן שוורץ, קצין הקשר, ושל שמואל בן משה, קצין השלישות.

רנות זכר היטב איך כשחזרו לנפח ביום ראשון בבוקר עם נגמ"ש החפ"ק, הורה בן-שהם לשוורץ להצטרף אליו לטנק, אולם קצין הקשר סירב. בעקבות כך הורה המח"ט לצוריך לעלות איתו לטנק, וגם הקמ"ן סירב בטענה שהוא אינו איש צוות טנק. רנות באותם רגעים התקשה להאמין ששני קצינים סירבו פקודה למח"ט אל מול עיניו. שעה מאוחר יותר הובילו השניים נסיגה מבוהלת מנפח לכיוון בית המכס. שניהם זכו לעיטורי המופת. העניין לא נתן לרנות מנוח. הוא כתב לוועדת הצל"שים מכתב חריף, תיאר את התנהלותם של שני קציני המטה, שאיתם לחם באותו נגמ"ש, ודרש לבטל להם את הצל"שים. על המכתב היה חתום גם ספי בן יוסף, קצין הסיור החטיבתי, שהיה עד להתרחשות.

לפני מחנה נפח, מבט מציר הנפט מדרום לכיוון צפון

לאורך השנים התחבט רנות פעמים רבות בקורותיה של אותה יממה ראשונה בחפ"ק 188, שהוא היה חלק ממנה. אחרי המלחמה שיתף חברים ומפקדים בביקורת שהיתה לו כלפי החלטות ומהלכי פיקוד החטיבה, ולאחריה הירפה מהעניין ועבר להתעסק בענייניו.

הכל צץ אצלו מחדש ב-2009 עם הוצאת הספר "על בלימה" של אבירם ברקאי על חטיבה 188, וביתר שאת כאשר לפני שנה שבר הקמ"ן משה צוריך שתיקה והתראיין ביוטיוב ל"דור כיפור".

רנות, יליד תל אביב 1950, גדל כילד חוץ בקיבוץ משמרות, שימש בשירותו הסדיר כקצין מודיעין בהתשה בתעלה, תחת המג"ד משולם רטס ז"ל, ובפיקוד צפון תחת פיקודו של משה צוריך. במילואים שובץ כעוזר קצין מודיעין של חטיבה 188, תפקיד שמצא אותו במלחמת יום כיפור. בהמשך דרכו אחרי המלחמה שירת כקמ"ן 188 תחת המח"ט יאיר נפשי; כקמ"ן חטיבת גולני [אורי שגיא] וכקצין מודיעין של אוגדה 366, תפקיד שאותו מילא במילואים כ-15 שנה, תחת מפקדים כמו אברהם ברעם, אביגדור קהלני, דוביד כץ, עמירם לוין, גבי אשכנזי ואייל בן ראובן. משנת 1998 הוא מתגורר עם אשתו דרורה בסירה בעיר דוברובניק בקרואטיה, שם הקים בית חולים פרטי משגשג.

פיקוד חטיבה 188 – שעות ראשונות בנפח

פתיחת המלחמה מצאה את רנות מגיע לחמ"ל בנפח, מיד לאחר שזוג מטוסי סוחוי השליכו פצצות על הבסיס. מאות חיילים מיהרו להגיע לבונקר הפיקוד הממוגן ותפסו בו מחסה לאורך המדרגות, בצפיפות בלתי נסבלת. בתוך המבולקה הזו פעלו חפ"ק פיקוד צפון, חפ"ק 820 וחפ"ק 188 זה לצד זה. הרשתות געשו, האדמה רעדה, האוויר הפך לעשן, ו"יום הקרב" המדובר עם סוריה יצא לדרך.

את הפיקוד על גזרת רמת הגולן קיבל באותן שעות אל"מ איציק בן-שהם, מח"ט 188, בעקבות יציאתו של אלוף פיקוד צפון יצחק חופי לישיבת מטכ"ל בקריה בת"א. בסביבות השעה 16:00 הוחלט בפיקוד צפון לחלק את הגולן לשתי גזרות – חטיבה 188 בפיקוד בן-שהם אחראית על הגזרה שמדרום למוצב 110, וחטיבה 7 בפיקודו של אל"מ יאנוש בן גל על הגיזרה הצפונית. עיקר התקיפה הסורית התרכזה בשעות הראשונות בחלק המרכזי-דרומי: בפתחת כודנה, תל פארס, ג'וחאדר ודרומה. את מכת הפתיחה ספג גדוד הטנקים 53 בפיקודו של עודד ארז, שהיה בשלב הראשון גדוד השריון היחיד בגיזרה.

את השעות שבין פתיחת המלחמה ועד היציאה לשטח עם נגמ"ש המח"ט בסביבות השעה 18:00, העביר רנות בחפ"ק הכורע מנטל ההתמודדות באין סוף דיווחים ופקודות [על קורותיו של נגמ"ש חפ"ק 188 ביממה הראשונה של המלחמה – ראו כאן].

כעת החליט רנות לפרט את התחושות והשאלות שלו לנוכח מהלכי הפיקוד והשליטה של מיפקדת החטיבה. לדבריו, חשוב לו שהדברים יתפרסמו בפומבי, כיוון שלתחושותיו החובה המוסרית שיש לו כלפי הלוחמים, שחירפו את נפשם מול אויב עדיף בעשרות מונים, עולה לעין ערוך מהשמירה על שמם הטוב של קציני מטה שלא היו כלל במעגל הלחימה.

קיצור קורות חפ"ק 188 ביממה הראשונה של המלחמה: ביום שבת 6.10.1973 לקראת השעה 18:00, אחרי קרוב לארבע שעות בחפ"ק בנפח, שבו המח"ט בן-שהם שימש מפקד רמת הגולן כולה ולאחר מכן מפקד דרום הרמה, יצא נגמ"ש הפיקוד של 188 על ציר הנפט דרומה. לפני ג'וחאדר נקלע להפגזה, ובעקבות כך חזר מעט לאחור והתמקם בצומת ציר המים. בשעת ערב חווה החפ"ק מפגש מפחיד עם טנק סורי תועה, ומיד לאחר מכן הגיע למקום טנק המח"ט. שני הכלים נעו לאתר אל ארבעין, כשישה ק"מ מדרום מערב לצומת המים, בו המתינו מספר שעות. עם בוקר נעו מערבה על מנת לחזור לנפח, ירדו מהרמה בדרך גמלא אל הבטיחה ומשם עלו לכיוון בית המכס ולעלייקה. כאן ירד בן-שהם מהנגמ"ש ועלה לטנק שלו. אליו הצטרף קצין האג"מ החטיבתי רס"ן בני קצין, שהגיע מהחמ"ל בנפח. הם נלחמו בסמוך לטנק הסמח"ט מדרום לנפח, ובשעות הצהריים נהרגו שלושתם והותירו את החטיבה ללא פיקוד בכיר. יתר הקצינים שהיו בנגמ"ש הגיעו לחמ"ל בנפח, אבל לאחר שהתברר שהסורים קרבים לבסיס, נטשו את נפח בבהילות ונסוגו אל מחנות עלייקה.

החפ"ק: "נשמע לך הגיוני שפיקוד חטיבה יוצא למלחמה עם נגמ"ש אחד בלבד?"

הנושא הראשון שטורד את רנות הוא עניין החפ"ק. החפ"ק יצא לשטח כשהוא רכוב על נגמ"ש אחד בלבד. נגמ"ש זה הגיע מגדוד 53 בחושניה, והיה שייך לחוליה הטכנית. בשעות אותו בוקר כמה שעות לפני פרוץ המלחמה ניתנה פקודה להוציא ממנו את הציוד הטכני ולשלוח אותו לנפח. הנגמ"ש הגיע ליעדו בפיקודו של המט"ק סמ"ר דרור סופר ונהג. בנפח הותקנו על הנגמ"ש כמה מערכות קשר ומקלע 0.5.

הנגמ"ש הזה היה התחליף למלחמה של החפ"ק התקני והמוכן של החטיבה, שהושאר במחנה עלייקה. על נגמ"ש זה עלה המח"ט בן-שהם עם קבוצת קציני מטה לפקד על החטיבה במלחמה.

אל"מ איציק בן שהם [בכובע מצחיה] בתרגיל שריון [מן הרשת]

כשהמלחמה נפתחה דקות לפני השעה 14:00, בן-שהם היה ממונה בהוראת אלוף הפיקוד על חזית רמת הגולן כולה. את התפקיד עשה כשהוא בחמ"ל החטיבה בנפח. לקראת השעה 18:00 כשמצב הלחימה הורע, לחץ קצין האג"מ של פיקוד צפון, אורי שמחוני, על בן-שהם לצאת לשטח.

"הייתי עד לשיחה הזו", מספר רנות. "שמחוני אמר לו – מה אתה עוד עושה פה? לך לגזרה שלך ותפקד על הכוחות שלך. הוא ממש דחף אותו בכוח לצאת מהבונקר, עד שבסוף יצאנו מהחמ"ל. כאיש מילואים הנחתי שהכינו חפ"ק, כי יש יום קרב גדול. חפ"ק חטיבה מורכב משלושה נגמ"שים: נגמ"ש מפקד, נגמ"ש קמ"ן ונגמ"ש מס"ח [מפקד סיוע ארטילרי חטיבתי]. צוריך מיד אמר לי – אתה בא איתי. אנחנו יוצאים החוצה ואני רואה נגמ"ש אחד, יחיד ובודד. כשאני מסתכל עליו, אני מזהה שהוא לא ממש נגמ"ש פיקוד, אלא כלי רגיל ולא ממותקן לניהול קרב".

על ההבדל בין נגמ"ש פיקוד לנגמ"ש רגיל הוא מסביר: "בנגמ"ש פיקוד יש מגוון רחב של אמצעי קשר, וכן שולחנות, מפות ותאורה, שמאפשרים ניהול לחימה. נגמ"ש החפ"ק שלנו היה למעשה נגמ"ש של חוליה טכנית, שבבוקר הפכו אותו לנגמ"ש המח"ט. מי שממונה על הכנת חפ"ק החטיבה הוא קצין הקשר. השאלה הראשונה שעולה לי היא מדוע ולמה בן-שהם הסכים לראות בכלי הזה תחליף ראוי לחפ"ק מלא?

"כשמדברים על נגמ"שים, הכוונה היא בעיקר כנושאי מערכות קשר. מח"ט צריך לנהל את הרשת החטיבתית בעזרת קצין הקשר שלו. זה מכשיר אחד. בנוסף לכך הוא חייב להיות ברשת המבצעים הפיקודית או האוגדתית כל הזמן. וצריך מכשיר שלישי עם קצין קשר חכם, שיכול להיכנס לרשתות שמתחת, רשתות של יחידות משנה, כדי להשפיע על הקרב. קמ"ן צריך מכשיר קשר עבור רשת מודיעין חטיבה. במקביל הוא צריך להיות על רשת מודיעין פיקוד, כדי לקבל דיווחים ולהעביר אותם למח"ט. הוא צריך גם מכשיר שלישי עבור רשתות התצפיות שלו.

צומת ציר המים: ציר הנפט-נפח-תל פארס-תל סאקי. כאן פגש חפ"ק 188 את הטנק הסורי התועה

"אבל בשעה 18:00 של יום הלחימה הראשון, כשמתחילים בתנועה על ציר הנפט, קמ"ן 188 לא יכול להיות ברשתות האלו כי אין לו נגמ"ש, אין לו אמצעי קשר, אין לו איך לדבר, אין לו איך לשאול. לצוריך היה ידע כללי רחב על הצבא הסורי, אולם הידע הזה לא תרם דבר למהלך קבלת ההחלטות, כיוון שלא היה לו שום נתון אמת על מיקום האויב, מהות האויב, תנועותיו וכוונותיו. מה קמ"ן יכול לעשות בלי קשר? הוא יכול רק להשיא עצות, ללא שום מידע חי מהשטח. במילים אחרות, בן-שהם פעל בעיוורון. גם קצין הארטילריה צריך נגמ"ש משלו. הוא צריך להיות ברשת מבצעים של החטיבה. הוא תחנה ברשת כשהמח"ט קורא ל-7 שלו. הוא צריך לנהל את רשתות האש והפיקוד של הסוללות שהוא מפעיל, כולל קשר לסיוע אוויר. ללא מכשירי הקשר הללו וההשתלבות בחפ"ק החטיבה, יחידות החטיבה לא יכולות לקבל סיוע ארטילרי ואווירי, והמח"ט אינו מסוגל להשתמש בכלים העיקריים העומדים לרשותו להשפיע על הקרב המתנהל".

וכשעלית לנגמ"ש החפ"ק כל זה עלה לך בראש?

"לגמרי, הייתי בהלם. היו עשרה אנשים על הנגמ"ש הזה, אבל ללא יכולת השפעה ופיקוד אמיתיים, למעט המח"ט שהשתמש באופן מלא במכשירים המוגבלים שעמדו לרשותו. בנגמ"ש פיקוד יש מושב מיוחד למח"ט עם לוח ותאורה, אבל כאן לא התקינו את זה. אז עמדנו על הספסל המרכזי, או על תיבות. נגמ"ש זה לא רק רכב ממוגן, זה בראש ובראשונה כלי שאתה יכול לפקד ממנו רק עם אמצעי קשר מתאימים. ואיפה טנק מח"ט? אתה מסתכל סביב, אין טנק בסביבה. יותר מזה – איפה היה הפלס"ר החטיבתי? הייתי קמ"ן גדוד בהתשה, הייתי קמ"ן חטיבה ואוגדה. הא'-ב' במלחמה או ביום קרב במסגרת חטיבתית זה תצפיות. אתה צריך מודיעין. בשביל זה יש פלס"ר, זה התפקיד שלו. אבל אצלנו ב-188 לא היה אפילו ניסיון לדבר עם הפלס"ר ולא היתה אף תצפית. וגם אם היתה, היא לא יכלה לדבר איתנו, כי אין לנו רשת קשר.

"וככה אנחנו נוסעים על ציר הנפט לכיוון ג'וחאדר ובן-שהם כל הזמן על הרשת. הוא צריך את המכשירים, ואם אתה כקמ"ן רוצה לדבר עם מישהו, עם איזה גורם מודיעיני, להבין מה קורה – זה פשוט לא ניתן. המודיעין היחיד שעמד לרשות המח"ט היה דיווחי הכוחות שהיו תחת לחץ נוראי. הם ודאי לא יכולים היו לתת תמונת מצב, למעט מה שהם רואים מול עיניהם בסערת הקרב".

וכולם ידעו בבוקר אותו יום שבת שהולך להיות יום קרב עם סיכוי למחטף.

רנות: "הם יודעים שהולכים לקראת אירוע גדול, הם צריכים להכין את עצמם למלחמה. מה עושה מח"ט? הוא לא יכין את החפ"ק שלו? הוא לא יכין את עצמו? הוא לא יעלה איתו את הציוד האישי? הוא לא ידאג לקחת איתו מפות? מערכות? קצין המודיעין לא צריך לארגן את הנגמ"ש שלו? כנ"ל המס"ח. במקום זה קוראים לנגמ"ש חדש שהגיע לגדוד 53 בחושניה, שאמור להיות נגמ"ש של חוליה טכנית, ואומרים – קחו מט"ק, במקרה הזה דרור סופר, ואומרים לו תיסע לנפח, נתקין עליו איזה מכשיר קשר, הוא יהיה נגמ"ש הפיקוד. זה נשמע לך הגיוני שמח"ט יוצא ככה למלחמה, כשחודשיים לפני זה הוא עשה תרגיל חטיבתי גדול עם חפ"ק מלא ועם כל הארגון? וזה מאוד מפתיע כי בן-שהם היה קצין מקצועי, ששלט בתחום הפיקוד והשליטה. זו אצלי שאלה פתוחה ראשונה לניהול החטיבה".

החזרה לנפח: "במקום לארגן את הכוחות בן-שהם ירד מרמת הגולן ואיבד את הקשר לשעתיים" 

השאלה המהותית השנייה שיש לרנות על התנהלות חפ"ק 188 היא החזרה לנפח בבוקר ה-7.10 לאחר שחפ"ק 188 עשה את הלילה במסתור, בתוך מחפורת. כאן החליט בן-שהם שבבוקר הוא יחזור לנפח. בגלל החדירה העמוקה של השריון הסורי בכיוון משתא וציר יהודיה, ולאחר שהסורים כבשו את איזור רמת מגשימים וציר המפלים ברובו, הדרך הבטוחה לחזור צפונה היתה לבצע איגוף גדול: לרדת ממעלה גמלא ולנוע דרך בטיחה-מחנה ירדן-בית המכס-עלייקה-נפח.

רנות: "למה הוא רצה לחזור לנפח, זו השאלה הגדולה".

תרשים. חלוקת גזרות האחריות ברמת הגולן במלחמת יום כיפור בין חטיבה 188 [דרום] לחטיבה 7 [צפון]

אולי כי הוא היה חפ"ק חסר ורצה לחזור לחמ"ל מצויד ומאורגן שממנו ישלוט טוב יותר על המצב.

רנות: "לא היה בזה שום היגיון צבאי. בלילה הוא החליט שהוא חייב לחזור לנפח, כנראה על פי דיווחי כוח צביקה. אבל במהלך אותן שעות תמונת הקרב השתנתה לגמרי. תנסה להבין את המצב בשעה שש בבוקר, יום ראשון 7 לאוקטובר. משעות הלילה המאוחרות הכוחות הראשונים של אורי אור מחטיבה 679 נמצאים בנפח, סינדיאנה, המחצבה. אורי כבר עם גדוד שיושב בעין זיוון. זאת אומרת, יש מח"ט בשטח עם חפ"ק מאורגן ומסודר. חטיבה 179 של רן שריג, עוד בלילה באיזור צומת יהודיה כוחות שלו יצרו מגע עם הסורים של חטיבה 147, שהלכו בציר המפלים ועצרו אותם בצומת דליות. גדוד אחד שלו בפיקודו של עוזי מור מעין שמר כבר הצטרף לכוחות של 188 בנפח-ציר הנפט. גדוד 278 של יוסי עמיר מקיבוץ מזרע נע מפילון והלך באיגוף גדול, עלה לכיוון בני יהודה בדרך למיצר אל על. וכל הזמן צוברים כוחות.

"חטיבה 4 או הגש"פ כבר עולים בציר גמלא, וכשאנחנו עוברים שם בבוקר אנחנו פוגשים אותם איפה שהיום המחנה של גדוד 75 [כ-5 ק"מ ממערב לצומת דליות]. מאל על ועד יהודיה יש כוחות שלנו, ויש לך את 679 שחוסם את איזור נפח. חטיבה 4 כבר למעלה, זה גדוד 39 של וספי שהגיע מכיוון עין גב. ויש כמובן את גדוד 53 בפיקודו של עודד ארז, שנמצא בקו עם שאריות טנקים והם נלחמים בשיניים להחזיק מעמד.

"ואתה כמפקד הגזרה הדרומית מחליט לעזוב ולרדת מרמת הגולן? במקום לארגן את הכוחות הרעננים שהצטרפו ללחימה, שלגמרי לא מודעים למה שקורה בשטח, מחליט לבצע עיקוף אדיר, שבין השאר עלול לגרום לך להיעלם לכמה שעות מרשתות הקשר. וזאת כשאתה יודע שאורי אור פועל באיזור נפח, ויחד עם סגנך דוד ישראלי אמורים לנהל את הקרב במקום הזה, כפי שבאמת עשו. מדוע לא להמשיך לעמוד איפה שהיינו באל ארבעין? זה היה מקום טוב ליצור קשר עם היחידות, להבין מהפיקוד מי נמצא איפה, ואורי שמחוני כל הזמן זמין. אפשר לתאם ולארגן הגנה והתקפת נגד, ולהשתלט מחדש על הגיזרה הדרומית שעליה אתה מופקד".

מנפח לנפח – תרשים תנועת נגמ"ש חפ"ק 188. 1) 6.10.1973 שעה 18:00 – יציאה מנפח דרומה על ציר הנפט. 2) הנגמ"ש מתקרב לג'וחאדר, נקלע להפגזה, סב על עקבותיו ומתמקם בצומת המים. 3) 21:00 – מפגש עם טנק סורי תועה ולאחריו חבירה עם טנק המח"ט שהגיע מחושניה. 4) אחר חצות 7.10.1973 – הנגמ"ש והטנק מגיעים לאתר אל ארבעין ושם ממתינים במחסה. 5) בסביבות 06:00 תנועה מערבה, ירידה אל הכינרת ועלייה לכיוון בית המכס. 6) תחנה אחרונה עלייקה – המח"ט בן-שהם עוזב את הנגמ"ש ועובר לטנק, יתר אנשי החפ"ק חוזרים לנפח  

ואתה כע' קמ"ן שישב בנגמ"ש לא הבנת בזמן אמת את ההחלטה?

רנות: "מה אני יכול לעשות? המח"ט אומר שהוא רוצה לחזור לנפח, אז חוזרים לנפח. אתה יכול לשאול, לתהות, אבל יש מח"ט שהחליט, נקודה".

שאלת את צוריך אחרי המלחמה למה חזרתם?

"שאלתי, התשובות טובות כמו שלי. ההבדל בינינו הוא שצוריך מסרב לתת תשובות אמיתיות. ההיגיון שלי אומר, והיו לי שיחות עם מפקדים על זה, שבן-שהם היה יכול לצאת גיבור ישראל, לא בכך ששילם בגבורה האישית שלו, והוכיח את אומץ ליבו כשנפל בקרב – ועל כך קיבל את עיטור העוז ואני מכבד את זה. אבל היה מקום שיעצור ויארגן את כוחות המילואים שעולים נבוכים לגמרי. הם לא יודעים איפה המלחמה ולאן צריך להגיע. יש לו שני מח"טים, שהם בקשר איתו, אורי אור ורן שריג, ואפשר לראות את זה ברשת הקשר, והיה צריך להשלים את הבלימה עד לכניסת כוחות נוספים. באותו שלב לעזוב את דרום רמת הגולן, ואני לא אומר להפקיר, אבל לרדת מהרמה ולרכז את מחשבותיך על נפח ואיך לעצור את הכוח הסורי שהולך לנפח, כשיש באיזור שני מח"טים מנוסים, לא ברורה לי ההחלטה הזאת".

ברשת הקשר החטיבתית אין אסמכתא שבן-שהם ביקש את אישור הפיקוד לחזור לנפח בדרך הארוכה הזאת.

רנות: "אני לא יודע, אולי הוא ביקש ברשת הפיקודית".

בתחקיר שערך סא"ל צבי עפר על חטיבה 188 הוא ציטט מתוך עדות של צוריך, שאותה נתן כבר בסוף אוקטובר 1973 לפיה חפ"ק 188 ביקש את אישור אוגדה 210 [בפיקודו של דן לנר] לביצוע האיגוף לנפח.

רנות: "זו תשובה הזויה עד מדהימה כאילו בשעות שלפנות בוקר יום ראשון בן-שהם דיבר עם אוגדה 210. הסיבה פשוטה: בשעות האלו חפ"ק 210 נע בזחל״דים מחיפה לצפת, בשעות הבוקר הופנה לציר יהודיה ורק בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון פתח רשתות קשר והתחיל לפעול כמיפקדה. בזמן שצוריך מעלה, 210 פשוט לא היתה קיימת כמיפקדה, לא היתה ממונה על 188 ולא היתה יכולה לאשר את הירידה מהרמה של מפקד הגיזרה.

"שתבין, למהלך כזה של חזרה לנפח יש כמה רמות. יש אישור בעקבות דיון, בדיקת האופציות וקבלת פקודה. חקה [אלוף הפיקוד] היה יכול להגיד למשל לבן-שהם – תעשה את המעבר לנפח ואני בינתיים אעביר את האחריות על הגזרה לרן שריג. למהלך כזה צריך להיות תיאום. יש הבדל אם רק ברמת דיווח אומר מח"ט – אני יוצא לנפח בסיבוב גדול ואהיה בנפח עוד שעתיים. גם את זה אני לא רואה ברשת. מעבר כל כך משמעותי בשלב הכי קריטי של הקרב מחייב דיון ואישור ברור. חיפשתי ולא מצאתי שאישור כזה התקבל. בשיחה שהיתה לי לפני כמה שנים עם אורי שמחוני, גם הוא לא זכר שבן-שהם ביקש אישור לאיגוף הזה".

רנות מספר שמח"טים במלחמת יום כיפור לחמו מהטנק או מהנגמ"ש, כל אחד והסגנון שלו. בנגמ"ש יותר מרווח ונוח, אבל אם לא יכלו, עלו לטנק ועשו את המלחמה ממנו. "מאוד הייתי ממליץ לכולם לקרוא את הספר הנפלא של אמנון רשף על חטיבה 14. לא 24 שעות לחימה, אלא שבועיים מלחמה. איך החפ"ק של 14 נוהל מהטנק, כולל לחימה אישית ופגיעה בטנקי אויב. שילוב מופלא ואמיץ של ניהול ופיקוד לצד לחימה. רשף פיקד על שבעה או שמונה גדודים בו זמנית, שזה מאוד קשה, והוא עשה את זה מטנק. הוא לא היה צריך בונקר. וגם אם בן-שהם רצה לחזור לנפח לחפ"ק האורגינלי שלו, הייתי מצפה שנגמ"שים אורגינלים יחכו לנו בנפח ונעלה עליהם.

"חפ"ק לא צריך להילחם, הוא צריך לפקד על הגזרה שלו, במקרה הזה דרום רמת הגולן, ולהבין בדיוק את התפתחות הקרב בגזרה. כשחפ"ק החטיבה ירד לכיוון הבטיחה הוא התנתק מהקשר, ועד שלא עלינו חזרה לכיוון עלייקה היינו בלתי זמינים ברשת, למעט שימוש ספורדי בתחנת ממסר בכנען. אבל חפ"ק 188 ירד מרמת הגולן במקום לפקד על הגזרה שכוחות שלך נלחמים עם הסורים בחזית, כשיש לך מג"ד [עודד ארז] שנלחם על חייו, ולך כמח"ט יש טנק צמוד עם בטן מלאה, ובאותן שעות כל טנק היה משול לזהב. הקטע הזה מאוד לא ברור בעיניי".

על הקמ"ן צוריך: "שהקוראים יחליטו מי לא דובר אמת

בכתבה מנפח לנפח הכחיש קמ"ן 188 משה צוריך את דבריו של רנות כי סירב פקודה למח"ט לעלות על הטנק, עם שובם לנפח ביום ראשון בבוקר. לדברי צוריך, הסיבה שלא עלה לטנק היתה כי בדיוק באותו רגע הגיע קצין האג"מ בני קצין בג'יפ והתעקש להצטרף לבן-שהם.

צוריך אמר כי רנות אינו דובר אמת והוסיף – "אני מאחל לשלומי שיתאפס ויתחיל לספר את האמת. ובאם איננו זוכר או לא יודע שישתוק. צר לי עליו ועל השקרים שהוא מפיץ".

על כך מגיב כאן רנות ואומר: "מכיוון שצוריך הגדיר אותי כשקרן, אני רוצה להראות מי דובר אמת. אעשה את זה דרך הצגת דברים שאמר צוריך בראיון ביוטיוב [בדצמבר 2021] [לחצו כאן לצפייה], ואשווה זאת לעדותו בפני אוספי החומרים של ועדת אגרנט ב-1974. אני לא אשתמש כלפיו במילה שקרן. שהקוראים יחליטו מי כאן לא דובר אמת.

משה צוריך, קמ"ן חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, בראיון ל"דור כיפור" ביוטיוב

"בראיון ביוטיוב בסוף 2021 צוריך סיפר שם סיפור, שאלוהים יודע מאיפה הוא יצא, אבל הוא היישיר מבט רציני למצלמה וסיפר שביום שבת בשעה 11 התקשר אליו קותי מור מענף 5 בחטיבת המחקר של אמ"ן, ואמר לו – צוריך, הולכת לפרוץ מלחמה בשעה עשרה לשתיים. צוריך אמר בראיון הזה ואני מצטט – 'אני באותו רגע לא התקשרתי לחגי, קמ"ן הפיקוד, לשאול אותו, אני לא יודע למה, הידיעה הגיעה רק אליי… קראתי לקצין האג"מ בני קצין – יש לי משהו דחוף לעדכן את המח"ט. אמרתי למח"ט – יש לי משהו דחוף בהול לעדכן אותך, והוא קרא לסמח"ט ולקצין הקשר חנן שוורץ. בקיצור, עלינו ללשכה, עדכנתי אותם שקיבלתי ידיעה לפני כמה דקות מחטיבת המחקר, ידיעה ממקור מהימן ביותר, שהולכת לפרוץ מלחמה ב-13:50, גם בחזית הסורית וגם בחזית המצרית. התלבטנו קודם כל בשאלה מה אנחנו יכולים לעשות. דבר יחידי זה לבקש לזרז את העלאת חטיבה 7. שאלה נוספת שעלתה האם לעדכן את הכוחות בקו. זה היה דיון מאוד ממצה ונפשי, והגענו למסקנה שאם נעדכן את הכוחות שהולכת לפרוץ מלחמה, אנחנו לא יודעים מה יהיה ההיבט הפסיכולוגי, אין מה לעשות. יתקפו אותם, הם צריכים להתמודד, ולכן ההחלטה היתה לא לעדכן אותם, כדי לא לגרום לבלבול ולכל מיני תופעות שלא ידענו מהן.

"ושואל אותו המראיין יאיר כידן – וברזני [מח"ט הקו] ידע? וצוריך עונה – הוא לא ידע. והמשיך המראיין לשאול – עידכנת את המג"דים שלך?, והוא אומר לא. בקיצור, צוריך מספר שהצעד היחיד שבו נקטו הוא להגיד לטבח שיכין שניצלים, כדי לשבור את הצום ושיהיה להם כוח.

כאן נפלו. בחץ כתום – מקום נפילת הסמח"ט דוד ישראלי והמ"פ יואב ברקאי, חץ לבן – נפילת המח"ט בן-שהם וקצין האג"מ בני קצין, כקילומטר מדרום-מזרח לנפח

"עכשיו תראה מה צוריך אמר לחוקרים מטעם ועדת אגרנט, בעדותו בשנת 1974. בפניהם הוא אמר דבר אחר לחלוטין, ואני מצטט מהמסמך: 'צלצלתי למטכ"ל לחבר שלי קותי בענף 5, לנסות לקבל ידיעות קצת יותר טריות. הוא הודיע לי למשל שהמומחים הסובייטים עוזבים את סוריה, והולך להיות משהו. זה היה שבת בבוקר, 7 או 8. אנחנו היינו בכוננות. לפני הצהריים בשעה 10:30 בשבת אמרו לנו שהפעם זה יהיה משהו יותר רציני, ואני מתוך הידיעה שקיבלתי – שהרוסים הולכים, וכנראה שהם [הסורים] הולכים למשהו רציני. מה בדיוק אני לא ידעתי, אבל לא חשבתי שזו מלחמה. מה שאני חשדתי אני אגיד לך, מכל הידיעות שהיו לי ברמה החטיבתית, שהם מתכוונים לבצע איזה מחטף רציני. לנסות להיכנס עם עוצמה רצינית. אבל מלחמה כוללת זה ביחד עם הזירה המצרית – לא’. [קישור לעדותו זו של צוריך ראו כאן].

"זה מה שאמר צוריך ב-1974. זאת אומרת, בפני אוספי החומרים של ועדת אגרנט, חצי שנה אחרי המלחמה, הוא אמר את האמת. אף אחד לא ידע שהולכת לפרוץ מלחמה. אבל עכשיו הוא בא עם סיפור מופרך והזוי לגמרי. שטות ורעות רוח. לצורך הראיון כאן [בנעמוש], וכדי להיות בטוח לחלוטין, יצרתי קשר עם קותי מור ושאלתי אותו – אתה זוכר את השיחה הזו עם צוריך? תגיד לי מתי אתה ידעת במטכ"ל באיזו שעה המלחמה פורצת? קותי ענה לי שהוא לא ידע שהולכת לפרוץ מלחמה, עד שהיא פרצה. הם ידעו שעומדים לפרוץ קרבות לפני השקיעה, לא בשתיים בצהריים. גם ד"ר דני אשר אמר לי – ’לא ידענו שום דבר עד שהמטוסים המריאו בשעה 13:45'. בקיצור, לא היה מצב שמישהו בשעה 11 ידע שבעשרה לשתיים תפרוץ מלחמה. זה הכל המצאה מעיני רוחו המרחפת של צוריך".

אם גרסת צוריך מ-2021 היא אמת, נשמע הזוי שצמרת חטיבה 188 ידעה שעומדת לפרוץ מלחמה, והיחיד מדרגי החטיבה שקיבל התראה היה הטבח.

רנות: "ההוכחה הראשונה שדבריו של צוריך מצוצים מהאצבע היא – למה הם היו מוכנים לשניצלים, אבל החפ"ק לא היה מוכן? שישכנעו אותי שזה נכון לצאת למלחמה עם נגמ"ש לא ממותקן, של חוליה טכנית. בלי מודיעין ובלי ארטילריה. ובכלל, כשאתה יודע שהולכת לפרוץ מלחמה אתה מכין את עצמך. שאלתי את יאיר נפשי [מג"ד 74 במלחמת יו"כ ומאוחר יותר מח"ט 188] מה היית עושה אם היית יודע שבעוד שלוש שעות הולכת לפרוץ מלחמה? אז קודם כל הוא היה לוקח אמצעי ראיית לילה, שהשאירו אותם במחנה. והוא היה לוקח מעיל שלא יהיה לו קר בלילה. אבל אף אחד לא אמר להם כלום, אמצעי ראיית הלילה נשארו בארגזים והוא יצא למלחמה בלעדיהם.

צמרת חטיבה 188 במלחמת יום כיפור. מימין: קצין האג"מ בני קצין, הסמח"ט דוד ישראלי, המח"ט איציק בן-שהם, הקמ"ן משה צוריך וקצין הקשר חנן שוורץ

"צריך להסביר איך חטיבת הקו, חטיבת הטנקים המפוארת, עם מח"ט נפלא, שקיבל תחילה פיקוד על כל רמת הגולן ואחרי זה על דרום רמת הגולן, יצא למלחמה בלי חפ"ק מאורגן ומסודר. כל אחד שמכיר את החטיבה, שישאל את עצמו".

הצל"שים: "איך שלושה קציני מטה אירגנו לעצמם עיטורים"

בחזרה לנושא שהקפיץ בזמנו את רנות, ומרתיח אותו גם כיום: שלושה קציני מטה מחטיבה 188, שלטענתו קיבלו צל"שים באופן לא מוצדק – הקמ"ן צוריך, קצין הקשר חנן שוורץ וקצין השלישות שמואל בן משה. את הצל"ש קיבלו בעיקר על שהכווינו טנקים אל איזור הלחימה.

רנות: "צוריך היה שותף לקנוניה הזו, שהוא היה חלק ממנה, של השלושה שמצאו את עצמם ביום השני למלחמה בלי מח"ט, סמח"ט וקצין אג"מ. הם ארגנו לעצמם צל"ש והמליצו אחד על השני, למרות שלא היו ממש בקרב".

מומלצי חטיבה 188 לצל"שים. שמותיהם של שלושת קציני המטה נפקדים

רנות מציג את רשימת המלצות הרשמית של חטיבה 188, שנשלחה לשלישות פיקוד צפון ב-15 באוגוסט 1974 [ראו כאן – באתר המרכז למלחמת יום כיפור]. ברשימה מופיעים 23 שמות: "השם הראשון זו החטיבה עצמה, ולאחר מכן 22 שמות, מצביקה גרינגולד ובהמשך עודד ישראלי, אורי עקביה, אבי רוניס, אסקרוב וכו', שורה ארוכה של מ"פים וקצינים זוטרים. ומי לא מופיע ברשימה? צוריך, שוורץ ובן משה. אף אחד מהחטיבה לא המליץ עליהם ומעניין איך ומתי השמות שלהם השתרבבו לרשימה. אני רק יכול לנחש שזה בושל אחר-כך. זו כנראה הסיבה שחנן לא רצה כל השנים להגיב. הוא בורח מזה כמו מאש. אני חושב, לזכותו, שזה בגלל הבושה. שניהם סירבו לשתף פעולה עם הספר של אבירם ברקאי. המשקולת על הצוואר הם הצל"שים שהם אירגנו לעצמם, במקום שיגיעו ללוחמים ששילמו בדמם ובחייהם על המלחמה הזו, בזמן ששלושת אלה לא ירו כדור. על זה כתבתי מכתב לוועדת הצל"שים, וסיפרתי לכולם איזה פחדנים היו שוורץ וצוריך ואיך סירבו פקודה למח"ט במלחמה".

אבל צוריך לא איש צוות טנק, במה קצין מודיעין שגדל בפיקוד צפון עם נעליים חצאיות יכול להועיל בהצטרפות לטנק מח"ט?

רנות: "יש לזה שני צדדים. קודם כל, ברוב החטיבות זה כמעט תקני שכשמח"ט עולה לטנק מצטרף אליו קצין קשר, כאיש חמישי בטנק. מכיוון שקודם לכן בן-שהם אמר לחנן לעלות וחנן לא רצה, והעלה במקומו את יוסי גבריאלי הקשר, אז מיד אחריו גם צוריך סירב. זה מאוד הפתיע אותי. האדנרלין בשמיים, יש מלחמה, איך יכול לעמוד קצין מול מח"ט ולסרב לו פקודה בפרצוף? כשבן-שהם ביקש מצוריך לעלות, אני פירשתי את זה שהוא רצה איתו עוד מפקד בטנק. ואז הגיע קצין האג"מ בני קצין מנפח ועלה על הטנק. כתבתי את זה לוועדת הצל"שים מיד כשיצאו ההמלצות, איך האנשים האלה התנהגו בפחדנות מבישה. הצטרף אליי למכתב גם ספי בן יוסף, קצין הסיור שהיה איתנו בנגמ"ש הפיקוד ונהרג במלחמת לבנון. שנינו היינו עדים לזה ויש לי את ההתכתבות הזו עם ועדת הצל"שים".

מה ענו לך?

"ועדת הצל"שים קראו לי מיד לראיון וחזרתי בפניהם על הסיפור. והם אמרו לי בפשטות שהם שומעים מה שאני אומר, קורות תקלות ומה אני רוצה לעשות. אמרתי שצריך לבטל להם את הצל"ש, אמרו אין דבר כזה, אין לנו כלי משפטי לביטול צל"ש שאושר. שלחתי את ההשגות שלי גם לצוריך וגם לחנן, וסיפרתי את זה בכל מיני פורומים, כולל לסא"ל צבי עפר, שעשה מחקר על חטיבה 188" [יצא ב-1995].

מי המליץ עליהם לצל"ש?

"הם המליצו האחד על השני, ומי שחתם על זה הוא יאיר נפשי [מג"ד 74], שלא היה איתם ולא ידע מה הם עשו. הם באו אליו עם ההמלצות ההדדיות וביקשו שיחתום, והוא חתם. זה עזר להם בקריירה הצבאית".

סיכום: "בן-שהם היה יכול להיות המפקד של בלימת הסורים וזריקתם מהגולן"

לרנות יש גם דברים טובים לומר על בן-שהם. "היתה לי איתו היכרות קודמת, כשהיה באוגדה 252 בסיני. הוא היה קצין חריג בג'נטלמניות וברגיעה שלו. בחור עדין ורגוע, אנטיתזה למח"טים משריון מסוגו של גורודיש. היה מאוד נעים ומכובד לעבוד תחתיו".

אולם יש לו "אבל": "לצערי, באותה יממה של חפ"ק 188 היה יותר חוסר ניהול מניהול, ולא הכל היה באחריות המח"ט. לא היתה הכנה באמצעים ובציוד, בעיקר באמצעי קשר ונגמ"שים, לפי תורת הלחימה הכי בסיסית. החפ"ק ניהל מלחמה באמצעים סופר מוגבלים, דבר שפגע מאוד ביכולת מיפקדת החטיבה לתרום לכוח הלוחם בחזית. ההחלטה לעזוב את רמת הגולן, כשיש בה כוחות לוחמים רבים שלך, זה פספוס גדול. לו בן-שהם היה נשאר ברמת הגולן, היה יכול להיות המפקד של בלימת הסורים וזריקתם מהגולן. כשאתה נלחם בנפח על נפשך, אתה מנתק את עצמך מהאחריות שלך כמפקד החטיבה כולה ולא יכול לתת פקודות לעודד ארז בקו הקדמי, שצריך את העזרה שלך. הבחירה להילחם היא בחירה אמיצה, אבל לא נכונה מבחינה פיקודית. האומץ האישי בא על חשבון לוחמים שהיו תלויים בחפ"ק".

בחזרה לציר הנפט והמים: שלומי רנות [מימין], ע' קמ"ן חטיבה 188 במלחמת יו"כ, ויאיר נפשי שהיה מג"ד 74 [צילום: דרור גלילי]

וכל זה בוער בך כל השנים?

"תראה, יש לנו פיל בחדר. אני מרשה להגיד 'לנו', כי הייתי ע' קמ"ן של 188 ביום כיפור וכמה שנים אחרי המלחמה הייתי קמ"ן החטיבה תחת יאיר נפשי. והפיל שנזהרים לדבר בו קשור להצלחה הכבירה של קהלני למכור את עצמו, את הגדוד שלו ואת חטיבה 7. מה שקרה זה ש-188 נותרה מאחור באבק שהם השאירו. היה הרבה תסכול מתמשך של מי שלחם בחטיבה, ולקח שנים עד שאבירם ברקאי העלה את הספר הנפלא 'על בלימה'. בגלל שאנשי 188 נפגעו מההצלחה הפרסומית של חטיבה 7, מאוד נזהרים כיום כל אוהדי 188 שלא לקלקל שום דבר ולא להשמיץ, וגם אם יש אמת מרה צריך להסתיר אותה כי לא מגיע שישמעו דברים לא יפים על החטיבה. אני לא רוצה להשמיץ, אבל אחרי 50 שנה אסור להסתיר את האמת, האמת העירומה. וכל מי שישאל אותי, אני אגיד את האמת. אני לא מתכוון לשקר בגלל תחושה של מישהו".

ומהי אותה אמת העירומה?

רנות: "האמת העירומה היא שהגיע ללוחמים הזוטרים מרמת לוחמים, מט"קים ועד מ"פים, פיקוד יותר טוב. הם שילמו בדמם על פיקוד לקוי. זו תמונת האמת. הלוחמים של 188, שרבים מהם נגמרו במלחמה הזאת, לא קיבלו את התמיכה הפיקודית שהם היו ראויים לה. אלה עובדות חיים, לא משנה איך יקראו לזה, ואת זה אסור להסתיר.

"מי שנתן התייחסות נכונה לעניין הזה הוא אייל בן ראובן, שהיה מח"ט 188 ואלוף בצה"ל. הוא אמר לי שהביקורת שלי היא סופר מעניינת, אבל זה לא דבר בשביל הציבור, זה דבר בשביל הצבא. הוא רצה שאגיע לספר את הסיפור שלי בפני קורסי מג"דים. לטעמו זה דיון מקצועי, וחשוב לו לדעת מה הצבא חושב על ההתייחסות לנושא פיקוד ושליטה בכוח בזמן לחימה. חשוב לי לומר שהדברים שאני משמיע אינם כדי לפגוע בחטיבה. אבל מגיע ללוחמים, למשפחות שלהם ולמשפחות השכולות לדעת את האמת".

—————————————————————————————————————————————-

40 מחשבות על “"ככה לא מנהלים קרב חטיבתי"

  1. אם לדייק על עניין הצל'שים השלושה קיבלו מדליות על חשבון לא לוחמים מהשורה כי אם על חשבוןן בני קצין מפקד האג'מ החטיבתי שהציל את שניהם מלעלות לטנק או לחלופין אחרי המלחמה לעלות למשםפט על סרוב פקודה,
    בני קצין עזב את הכסא הנוח בחמ'ל נפח והצטרף לקרב שמראש היה קרב שממנו לא חוזרים הוא חרף את נפשו אבל השלושה לא מצאו לנכון להמליץ אליו, זאת הבושה הגדולה ועל זה המצפון שלהם צריך לאכול אותם.
    סמיון

    אהבתי

  2. לא ברורה הביקורת על בן שהם: עד שעות הבוקר היו חסימות טובות בכל צווארי הבקבוק של הירידות מדרום הגולן (אל-על, מעלה גמלא, יהודיה), והמאמץ העיקרי הסורי הופנה לעבר נאפח והירידה לגשר בנות יעקב. בדיעבד החסימות הסתדרו טוב בזמן זה, בעוד בנאפח התפתחה קססטרופה

    בן שהם זיהה נכון היכן המאמץ העיקרי הסורי, ורץ לפעול באזור ולנסות להבין את תמונת הקרב במקום לפקד מרחוק מאזור צומת דליות, שם שהה בלילה

    היו באזור שני מח"טים, אבל היו טריים מדי, לא ברור אם הכירו היטב את הגזרה ובודאי לא עברו את שעות הקרב הראשונות

    בפועל גזרת דרום הגולן הסתדרה היטב עם פיקוד או בלעדיו במהלך יום הקרבות השני, גזרת נאפח לא הסתדרה עם 3 מח"טים בגזרה, וכמעט קרסה. ההחלטה של בן שהם ליציאה מהגזרה למשך שעתיים לצורך חזרה לנאפח לא גרמה כל נזק לגזרה הדרומית, ונראה שהועילה לקרב על נאפח

    אהבתי

  3. לפני שמאשימים את בן שוהם תעשו מחקר על ניהול היסטרי ולא יעיל של קצין האג"ם שמחוני והאלוף חקה שלא מצאו ידיים ורגליים במשך יום או יומיים עד שהתעשתו והבלימה וההדיפה זה הודות לא להם כי אם לאנשי ומפקדי המילואים שעלו מצומת יהודיה ופירקו בשיטתיות את הסורים.

    אהבתי

  4. חד משמעי כמעט שלא היתה שליטה על הכוחות באזור הדרומי מגדוד53 והלאה, שמישהו יסביר את פשר ההתרוצצות חסרת תוחלת של גדוד 82 שאיבד לגמרי את הצפון.מי אשם שגדוד 82 התברבר ומתפרק לחתיכות, אולי שוב תאשימו את ינוש בן גל ששלח להם גדוד קצת פחות מאומן.בשורה תחתונה הברדק היה גדול מידי ותפס את 188 ( ובעצם את מי לא) לא מוכן ומגיב באיטיות להתרחשויות.

    אהבתי

  5. חייב להגיב לנתנאל – בפועל, ״שני המחט״ים הטריים״ או 679 ו – 179 הם שבלמו את ההתקפה על נפח. דוד ישראלי ניהל קרב גבורה (יחד עם צביקה) ותיאם עם כוחות המילואים בצורה מעולה.
    רק תנסה להסביר מה התרומה הפיקודית של הגעת בן שהם בטנק בודד לתוך הקרב הזה? גבורה אישית? וודאי וודאי! צורך פיקודי? תגיד אתה.

    אהבתי

    • בפועל נראה שאת הקרב על נאפח ניהל רפול, שלדוגמא שגה ושלח את עיקר הכח של 679 לעין זיוון הרחק מזרחה, ורק בשעות הצהרים הבין את תמונת המצב והחזיר אותם לאזור נאפח. בן שהם לא פיקד על הקרב האוגדתי, אבל פיקד על מספר כוחות קטנים שפעלו באזור נאפח תחת פיקוד 188 (כוחות מגדוד 266/179 פעלו תחת 188 בשלב זה באזור נפח, כמו גם שאריות גדוד 82/7 שפעלו גם כן באזור ציר פלא וכח צביקה הקטן)

      אם בן שהם היה יושב מרחוק או במחנה נאפח עצמו, האם היה מצליח לקרוא את תמונת הקרב טוב יותר מרפול מפקד האוגדה או פיקוד צפון ולזהות את המאמץ הסורי העיקרי לכיוון נאפח? ספק גדול, ובכל מקרה החלטות משמעותיות בשלב זה (כמו, לאן לשלוח את הכח המרכזי של 679 בראשות המח"ט, נשלח לעין זיוון הרחק מזרחה) היו מתקבלות על ידי הדרגים הגבוהים יותר (רפול, שמחוני וחופי), ולא על ידי בן שהם הזוטר יותר. לשבת במחנה ולפקד מרחוק על הכוחות המצומצמים שעמדו לרשותו היה כפילות עם מפקדת האוגדה, ובלי הרבה משמעות לקרב, ולכן המקום הטבעי של המח"ט היה בשטח בסמוך לעיקר הכוחות בפיקודו

      האם תרם פיקודית לקרב? חלקית בהתאם לדרגתו! הרי רפול מפקד האוגדה ניהל אותו ובן שהם פיקד בפועל על קבוצת כוחות קטנים אותם הניע בשלב הקריטי לכיוון נאפח, אך ברור שממקומו בצומת דליות לא היה תורם יותר לקרב. בנוסף, תוספת מפקד לדרג הפיקוד של 188 באזור נאפח שחררה את הסמח"ט למשימות אחרות, והגיוני שהמח"ט יתמקם קרוב למרבית כוחותיו הפעילים באותה עת

      בבוקר היום השני למלחמה חטיבה 188 בדרום הרמה כבר לא פעלה כחטיבה אלא ככחות קטנים פה ושם (בעיקר בראש תל פארס, בראשות המג"ד עודד ארז), העדר קשב מצד המח"ט לגזרה הדרומית לא שינה הרבה שם, פעולות בגזרת נאפח לעומת זאת, הייתה חשובה. במצב שנוצר הגיוני יותר היה לפקד מקרוב בגזרת נאפח, ומרחוק בגזרה הדרומית

      אין להשוות בין רוח הלחימה של כח שמח"ט מנהל אותו מרחוק, לכזה שהמח"ט פועל בראשו. בלחימה על פי הספר המח"ט מנהל את הכוחות מעט מאחור, אבל במצב שנקלע אליו בבוקר היום השני למלחמה, זה לא היה רלוונטי, וכל טנק וכל כח היו משמעותיים בלחימה על נאפח

      בנוסף יש לזכור שכח סורי טועה פרץ מערבה עד אזור מעלה גמלא, שם נתקל בצהרי היום השני למלחמה בכח חלוץ של גדוד 39/188, שהדף אותו לצומת דליות. אם נגמ"ש המח"ט היה נשאר באזור לבדו, סיכוי טוב שהיה מושמד על ידי הכח הסורי

      אהבתי

  6. בן שוהם לא היה נחוץ כלל בנפח. קודם כל כי היה לו בנפח את הסמח"ט שלו שינהל את הענינים, שנית אורי אור 679 קרא היטב את התמונה בשעות הבוקר וגדוד 57 שלו פרץ מכיוון היוסיפון והפתיע את חטיבה 91 הסורית שהגיעו לשיפון והמחצבה.
    התקשורת הלקויה בין בן שוהם לאורי אור היא שורש הענין והאשמים במחדל הם קודם כל פיקוד צפון. אם מדברים על חפ"ק תקני ש-188 חטאה בו בגדול צריך לזכור שחפ"ק פיקוד צפון בהר כנען היה עירום ועריה עם פתיחת המלחמה וכל המתקנים שלו ומכשירי הקשר הותקנו בחופזה בשעות הלילה ולפנות בוקר 7 באוקטובר. התוצאה הסופית היתה רחוקה מלהשביע רצון והשפיעה על הניהול והשליטה. מחדל קשה של פיקוד צפון שחלחל למטה.

    אהבתי

  7. אם כל הכבוד לשלומה של נפח מה עם שלומם של כוחות חטיבה 188 במוצבי הקו הדרומי.
    מי ידאג להם? יאנוש??
    בן שוהם נוסע לנפח המשמעות הוא ויתר על דרום הרמה
    ללכת לנפח אומר שלום לעודד ארז תסתדר בעצמך עם ה2.5 טנקים שנשארו לך
    ללכת לנפח אומר נטישת דרום הרמה במקום שזקוקים לכל סיוע שאפשר
    לעצה טובה להרגעה או קצת סיוע ארטילריי
    הישאר על מקומך והמשך לפקד על גדוד 53 וכל היתר מאזור הלחימה על הגולן ולא מגשר אריק
    קודם שדואגים לנפח בוא נדאג לפלוגות של 53 שאתה שומע ברשת שהם מתפרקות
    לעזוב הכול ולהציל את נפח זה להפקיר את גדודי 53 ו82 ואת מוצבי החי"ר
    נסעת להציל את נפח השארת את אנשיך האומללים בדרום הרמה לבד להתמודד לגורלם

    אהבתי

    • במצב שנוצר בבוקר היום השני למלחמה שאריות גדוד 53 עם מעט תחמושת ודלק התרכזו בראשות המג"ד עודד ארז בראש תל פארס מכותרים בכוחות סורים, חסרי השפעה על הלחימה, וכוחות מילואים ראשונים התייצבו או היו בדרכם לצווארי בקבוק שונים בדרום רמת הגולן (אל-על, מעלה גמלא, יהודיה), וגם חיל האוויר מכוון למניעת גלישת טנקים סורים לעמק הירדן. המצב גרוע מאוד, אבל בנאפח סכנה גדולה עוד יותר והמאמץ הסורי מכוון לשם, השתלטות על מרחב נאפח משמעותה קרוב לודאי אובדן רמת הגולן, וסכנת כיתור לחטיבה 7 בגזרה הצפונית

      בנקודת זמן זו תפקידו של המח"ט הוא לנהל לחימה יעילה היכן שנדרש וקריטי, ולא לעסוק בחילוץ קשה מאוד של כוחות מכותרים קטנים במוצבי הקו או בהרגעה. בפועל זה מה שקרה, ובזכותו רמת הגולן ניצלה מכיבוש סורי בנקודת זמן קריטית

      אהבתי

    • מפקד אמור להיות איפה שהקרב המרכזי וזה נפח. לא להחזיק את היד ליחידות 82 ו53 בלי יכולת לעזור להם, המפקד צריך להיות בנקודה שולטת. תתאפס על עצמך

      אהבתי

  8. איך יוצאים למלחמה בלי מפקד ארטילריה חטיבתי,
    הכח העיקרי שיש בידי מח״ט להשפיע באין עתודה הוא כח האש ומטבע אופייה של הארטילריה היחידות היורות שהיו זמינות זקוקות לעיניים ולמפקד שנמצא עם המח״ט ,יש לו ראיית קרב ,מבין היכן צריך את האש ומפעיל אותה.
    לא חסרו קציני ארטילריה,חפ״ק מח״ט היה זמין בעלייקה 10 דקות נסיעה מנפח .
    לא ברור מה קרה שם

    אהבתי

  9. א. ציטוט :
    " חטיבה 179 של רן שריג, עוד בלילה באיזור צומת יהודיה כוחות שלו יצרו מגע עם הסורים של חטיבה 147, שהלכו בציר המפלים ועצרו אותם בצומת דליות,,, גדוד 278 של יוסי עמיר מקיבוץ מזרע נע מפילון והלך באיגוף גדול, עלה לכיוון בני יהודה בדרך למיצר אל על. וכל הזמן צוברים כוחות."

    מצפייה בסרטונים :

    חטיבה 179 :
    רן שריג הגיע לצומת קצבייה בערך ב 6 בבוקר.
    יוסי עמיר הגיע לאל על גם כן בערך ב 6 בבוקר.
    מי שהגיע במהלך שעות הלילה הוא גדוד 266 בלבד.

    חטיבה 679 :
    אורי אור הגיע לעין זיוון בערך ב 5 בבוקר.
    למחצבה הביע רן גוטפריד בערך ב 11 בבוקר.
    שאר הכוחות הגיעו לנפח בערך בשעה 13:00.

    חטיבה 4 :
    הגיעה בשעות הבוקר המאוחרות.
    גדוד מילואים 39 של חטיבה 188 צורף לחטיבה 4,
    וניהל קרב ראשון עם הסורים בשעות אחר הצהרים באזור צומת כנף.

    אם כן בשעות הלילה רק גדוד מילואים 266 של חטיבה 179 נכנס לקרב.

    ב. זה באמת מפליא למה לא היה נגמ"ש תיקני למח"ט .
    יש למישהו תשובה לכך ?

    אהבתי

    • בין השטויות שהוא אמר למציאות אין קשר
      בשעה 7, מח״ט 179 פצוע והסמחט נהרג, גדוד 278 עוד לא הגיע לאלעל, גדוד 39 וחטיבה 4 עוד בדרך למעלה גמלא (יגיעו רק ב13:30) ואורי אור מ679 ידיעתו רק לקראת 9:30 לנפח, איפה המציאות ואיפה עוזר הקמ״ן שמשחק אותה רמטכ״ל

      אהבתי

  10. 188 במלחמת יום כיפור היתה חטיבה מוכה. הפסידה את דרום רמת הגולן ואיבדה את הפיקוד. הקארמה הרעה נשארה איתה עד היום. אצל השכנים מאידך עוד בטרם נדמו הדי קרב עמק הבכא והדם על מצבות נופלי חטיבה 7 לא נקרש הם מיהרו לחקוק את שמם באותיות זהב על ההיסטוריה של מדינת ישראל. 188 מוכת היגון נותרה הרחק מאחור. רגעי התהילה שקטפה בזכות הספר על בלימה נדחקים מעת לעת עם הגעת המבקר התורן שיטיח בפרצופה עוד עוגת בוץ. 😦

    אהבתי

  11. איזה עוד מח"ט חטיבה יוצא לקרב בלי נגמש צמוד של מג"ד ארטילריה?
    המחדל מתחיל בגולדה ודיין והלאה יורד דרך דדו חקה בן שוהם ועד אחרון האפסנאים בפצ"ן.

    אהבתי

  12. בן שוהם סבל מתאוה לא מרוסנת של יאנוש לשים ידו על כל כוח שמגיע. מהידוע לי גם את 679 בבוקר יום ראשון יאנוש ניסה לשאוב אליו במחיר הפקרת דרום רמת הגולן. עם הבעיות האלה בן שוהם התמודד וירק דם בשביל כל מחלקת טנקים מסכנה שיאנוש הסוציומט יואיל בטובו ולסתום פרצות על פרצות שלא נגמרות. לא לקנא בבן שוהם במה שעבר ועוד האנטי של יאנוש נגדו שנשמעו ברשתות הקשר והדביק בזה גם את אורי שמחוני שלא קרא את תמונת המלחמה וצידד להשאיר כוחות בגזרה הצפונית למרות ששם לא היה כלום ושום דבר.

    אהבתי

  13. משהו בכל הסיפור הזה לא ברור בכלל: איפה מפקד אוגדה 36, רפול? למה מחלקים את הפיקוד על רמת הגולן בין שני מח"טים, כשיש מפקדת אוגדה ומפקד אוגדה? מה בדיוק עשה רפול ב-48 השעות הראשונות של המלחמה? למה מנהל את הזירה סא"ל אורי שמחוני? איפה האוגדה בסיפור הזה? כל מה שזכור מהספיור של האוגדה זה שביום ראשון מתישהו בבוקר רפול ראה שהסורים על גדרות נפח ואז לקח את החפ"ק בכמה נגמ"שים ונסע לכיוון עלייקה. אבל איפה הוא היה קודם?

    אהבתי

  14. מבקש להוסיף על הביקורת שמשמיע העוזר קמן נושא נוסף. שליטה לא מלאה של המח"ט על הנעשה בגזרת הדרום. במה דברים אמורים, ישנה ברשת הקלטת קשר בין האלוף חקה לבן שוהם שבה האלוף מבשר למח"ט שיש בעיה בתל סקי. הסורים עולים עליו והוא צריך לפעול מיידית שהמוצב לא יפול. תארו לכם את ההרגשה של המח"ט שהאלוף הפיקוד מודיע לו מה נעשה אצלו בגזרה במקום שהוא יודיע לאלוף. רגעים אחרי זה בן שוהם מבקש עזרה כדי לשלוח לתל סקי כמו שדרש האלוף אבל קצין האג"מ הפיקודי משיב את פניו ריקם. אלו רגעים לא פשוטים לבן שוהם.

    אהבתי

  15. קראתי את תגובותיו של אור ואגיב בשקיפות והגינות לדבריו.

    כעיקרון, באם יש נתונים שהוא צודק בהם ומובאים במסגרת לו"ז נכונה – כמובן שאקבל במלואם.

    יחד עם זאת, אור תקף אותי בציניות ובחריפות, והייתי מבקש לדעת את הרקע הצבאי שלו, מידת נסיונו בניהול קרב בשטח והיכן שירת במלחמה ההיא. אני אמנם הייתי "רק" ע. קמ"ן מילואים במלחמה, אולם צברתי הרבה מאוד ניסיון כקמ"ן חטיבה (188 וגולני) ואוגדה (210 / 49) תחת שורת מפקדים מוכרים ביותר – , אברהם ברעם, יאיר נפשי, אורי שגיא, קהלני, דוד כץ, עמירם לוין, גבי אשכנזי, אייל בן ראובן ועוד. אור מוזמן לפנות לכל אחד מהם ולבדוק את רמת הידע והמקצועיות שלי.

    לגופו של עניין, העליתי שתי שאלות מהותיות ובנוסף לזה את סיפור הצל"שים.

    לשאלה המהותית הראשונה – היציאה למלחמה ללא חפ"ק מסודר, ללא מודיעין וסיוע – אור לא הביא תשובה או הסברים.

    השאלה השנייה נוגעת לעזיבת דרום הרמה והמעבר לנפח, שעליה אור הגיב.

    להבנתי, מירב התשובה טמונה בהבנה של לוחות הזמנים – מתי עזבנו את אל ארבעין ומתי הגענו ל"צומת הזבל" בין עלייקה לנפח.

    אני מניח שמובן הוא שהאישור למעבר ניתן טרם התנועה ולא בדיעבד. אז מצאתי ברשת טופי שתי נקודות זמן מובהקות. כל עוד שהסתתרנו באל ארבעין ראינו טנקים סורים על ציר המפלים, אבל לא יצרנו מגע איתם. עם תחילת התנועה נתקלנו מטווח רחוק בטנקים, ואז המט"ק פנה לבן שהם וביקש אישור ירי – וקיבל. השעה על פי תמלולי רשת טופי היתה 0545.

    20ג' ל-20 (בנגמ"ש): מזהה כלי האם לפתוח עליו?

    20 ל-20ג': פתח באש.

    כשהגענו לאזור נפח מצאתי ברשת טופי את התקשורת הבאה בשעה 0857

    08:57 – ל-22: נוע אלי מהר תפגוש אותי בכביש 20
    ל-42: אני אצלך עוד 5 דקות תמתין על הכביש

    ניתן מכאן לקבוע בוודאות רבה שהאיגוף הגדול שלנו היה בין 070600 ל-070900.

    ומכאן לעוד שתי נקודות:

    בשעה 0605 נוצר קשר עם רן שריג כדלקמן –

    06:05 – קודקוד ירקן (מח"ט 179 רן שריג) ל-20: נע על ציר כביש עם יחידה אחת שלי בינתיים אין לי מגע, לא עם רדיו ולא עם עין עם משנה חלוץ, נמצא בכביש 20, בכביש 30 משנה חלוץ נתקע שם. נסה ליצור איתו קשר.

    כך שעם תחילת תנועה שלנו היה ברור איפה 179 נמצאת, רן שריג היה בריא ושלם (נפצע בשעות הצהריים) והסגן שלו גדעון צימבל וודאי שהיה בחיים ונהרג אחרי הפציעה של רן שריג.

    לגבי אורי אור, לעדותו הוא יצא ב-0430 מפילון, והגיע לקונייטרה (לא לנפח) ב-0830. הוא גם נפגש עם רפול בסביבות 0730 (על פי עדותו). בכל מקרה בשעה 070600 דוד ישראלי כבר ניהל את הקרב על ציר הנפט, ולפי תעבורת הקשר עשה זאת בגבורה והצלחה רבה.

    בשעה 070510 בן שהם מורה לישראלי: 20 ל 21 תיכנס ותקבל את הפיקוד על צביקה ותנפנף את כולם שם.

    אחרי 5 דקות נוצר הקשר בין צביקה לסמח"ט ומשם המשיך בניהול הקרב.

    לגבי עדותו של דן לנר – גם אותה צריך להכניס למסגרת הזמנים.

    בשעה 070600 כשהתחלנו בתנועה, דן לנר היה בדרך מחיפה לצפת. לעדותו הגיע לצפת בשעה שבע בבוקר.

    על פי עדותו, בדיקת המצב נמשכה עד 070900, ואת הגזרה קיבל משעה 071200. אז איך יכול היה לאשר לבן שהם את המעבר בשעה 0600? גם על הידיעה שיצר קשר עם יוסי עמיר בכורסי זה היה אחרי שהוא הגיע כבר למיצר אל על ויצר קשר עין (לפחות) עם 132. בשעה 0900 בן שהם כבר עלה על הטנק שלו מתחת לנפח.

    אז נכון שזו עדות כתובה, אבל יש בה בלבול בלוחות זמנים ובהצגת הדברים.

    בכל מקרה לא טענתי שלא התקבל אישור. טענתי שסוג האישור היה אולי סוג של "הסכמה", אבל לא פקודה אוגדתית או פיקודית, שקבעה מי ייקח פיקוד על כל הגזרה שמדרום לציר חושניה-יהודיה, ומי יקלוט את המילואים שמגיעים וינהל את הקרב שם. כמובן היתה גם השאלה של תמיכה ותיאום עם עודד ארז, שאריות גד' 82 והמוצבים שהחזיקו מעמד.

    ועוד עניין שולי למחקרו של וגמן – אני לגמרי מקבל את ההתייחסויות שלו למקום המפקד. הוא רק שגה כשטען שבן שהם הוא שהורה לחנן שוורץ וצוריך לעמוד בכניסה לנפח, לקלוט טנקים שמגיעים,ולהכניס אותם לרשת טופי ולציר הנפט. זה נעשה בדיוק כפי שהוא מתאר, אבל כשעתיים מאוחר יותר, ואת הפקודה נתן תא"ל מן אבירם. אני הייתי במקום, ומן פקד עליי לקחת את הג'יפ שלו ולצאת לפילון לזרז טנקים מתעכבים.

    לגבי הצל"שים – התהליך היה שמפקד יחידה ממליץ על עיטורים לפקודים שלו. מפקד היחידה עצמו מומלץ על ידי המפקד שמעליו. לאור נפילתם של דוד ישראלי ובן שהם, החטיבה לא היתה במעמד להמליץ עליהם, ומי שעשה זאת היא אוגדה 36 או פיקוד צפון.

    ההמלצות על חנן שוורץ, משה צוריך ושמואליק בן משה נכתבו על ידיהם, וכפי שיאיר נפשי אישר לי, הוא זה שחתם בשם המפקד הישיר שלהם (ללא שהיתה לו איזו ידיעה לגבי תיפקודם) ואם החליטו לתת צל"ש לקציני מטה שאינם לוחמים – מדוע נפקד מקומו של בני קצין שניהל את חמ"ל החטיבה כל הלילה, נלחם ונפל עם בן שהם? ומדוע לא לקצין החימוש החטיבתי שפעל בצורה מופלאה להשמיש את הטנקים הפגועים?

    אני מניח שסיפור הצל"שים הוא הסיבה להתרחקות של אותם קצינים לאורך שנים ממורשת החטיבה, וסירובם אפילו לשתף פעולה בכתיבת "על בלימה".

    כעיקרון, אני תמיד מוכן ופתוח להיפגש ולבדוק את העובדות כהווייתן, ואשמח להיפגש עם אור ועם הנתונים שבידיו.

    שלומי

    אהבתי

    • טעית, במקום לקחת אחריות על הטעויות שלך, אתה מגמגם ולא מתנצל
      1. טעית שאמרת שפגשתם את חטיבה 4, ושגדוד 39 היה במעלה גמלא – לא היה ולא נברא, הם לא הגיעו לשם לפני 13:30
      2. טעית שאמרת שרן שריג היה ב7 ברמה – הוא כבר היה פצוע והסמח"ט שלו נהרג
      3. טעית שאמרת שאורי אור היה ברמה, הוא רק התחיל את העליה לרמה
      4. טעית שאמרת שבן שוהם לא קיבל אישור – הראתי לך גם אצל דן לנר וגם ברישום האוגדתי שאתה טועה.
      5. טעית שאמרת שבן שוהם ירד מהקשר- כל אחד שקורא את רשת הקשר רואה ש20 נמצא ברשת הקשר מ7 ועד 9 כל הזמן.

      יש ללחוץ כדי לגשת אל 157-86-857.pdf

      6. טעית שאמרת: "למה הוא רצה לחזור לנפח, זו השאלה הגדולה". ואז גם המשכת את הטעות ואמרת שלצוריך אין תשובה טובה – למרות שרשום במפורש בעדות של צוריך שבן שוהם אומר שהוא רוצה להחזיק מעמד עד הגעת כוחות המילואים:

      יש ללחוץ כדי לגשת אל 1975-383-68-MosheZurihe.pdf

      7. אתה ממשיך לטעות ולהטעות, האיגוף היה בין 7 ל9

      8. "אפשר לתאם ולארגן הגנה והתקפת נגד, ולהשתלט מחדש על הגיזרה הדרומית שעליה אתה מופקד". – עם מי אפשר לתאם ולארגן הגנה והתקפת נגד? עם 179 שנתקלו בסורים בקצביה? עם הכוחות של אורי אור שנכנסו לקרב בנפח? באילו כוחות מח"ט 188 לא השתמש ב7 בבוקר? אתה לא מכיר את הפרטים מספיק בשביל שתוכל להביא דעה ולהשמיץ את כל העולם

      כל הנתונים נמצאים באתר של המרכז, רק שאתה היית עצלן מידי לקרוא אותם, וישר התחלת להשמיץ את כל העולם:
      https://kippur-center.org/document-archive/188-brigade/
      https://kippur-center.org/document-archive/agranat-commission-more-testimonies/
      ודוחות ועדת אגרנט:

      יש ללחוץ כדי לגשת אל agrant-report3vol3.pdf

      הרמת ידע שלך בזמן המלחמה לא הייתה של רמטכ"ל או מח"ט ואתה לא אמרת מילה במלחמה, נזכרת אחרי 50 שנה עם זכרון לא אפוי ודברים ששמעת לבוא לכל העולם בטענות

      אהבתי

    • " בשעה 070510 בן שהם מורה לישראלי: 20 ל 21 תיכנס ותקבל את הפיקוד על צביקה ותנפנף את כולם שם."
      בשעה 070510 – אולי מישהו יכול להסביר איזו שעה רשומה כאן ?

      אהבתי

  16. אור הנכבד,

    לא מתכוון להמשיך להתנגח איתך דרך הבלוג.
    אני עומד אחרי כל מה שטענתי (למעט זהות היחידה שעלתה בבוקר במעלה גמלא).
    זה נכון לגבי מסגרת השעות.
    מציע שתבדוק מתי רן שריג נפצע (צהרי יום א׳) ומתי הסמח״ט שלו גדעון צימבל נהרג (יום שני לפני הצהריים).
    את אמינות העדויות של צוריך אתה יכול להבין מהראיון ל ״דור כיפור״, ושאר הקביעות שלך פשוט לא נכונות.
    עדיין לא ענית לי אם גם אתה היית שם?

    אהבתי

  17. בהמשך לנושא הצלשים שאלת השאלות של 188 מדוע יואב יקיר ז"ל לא קיבל צלש? בחור שהוא השראה לכל לוחם. חבל שהממליצים מ188 דילגו על אחד הבחורים הנועזים באמת של החטיבה וצה"ל כולו אם לא ה-! שעיכבו בגופם את פלישת הסורים.

    אהבתי

    • בדיוק מה שרציתי לשאול. לא ברור איך שמו לא עלה בפני ועדת הצל"שים. ממליץ לכולם לחפש ראיונות עם ניר עתיר סמל המחלקה. ואם יש מישהו שיכל להרים את הכפפה ולפתוח ערך בוויקיפדיה על יואב יקיר, גיבור ישראל.

      אהבתי

  18. שלומי רנות נתפס לזוטות כשכתב: "החפ"ק ניהל מלחמה באמצעים סופר מוגבלים". יתכן שזה נכון, אבל המח"ט רשף בסיני פיקד מתוך טנק במשך כל המלחמה, ומזלו שכך פעל כי נלחם גם ישירות עם הטנק שלו. זאת למרות שבטנק יש עוד פחות אמצעים וקציני מטה לניהול חטיבה מאשר בנגמ"ש. טוב שבן שוהם עבר בהמשך לטנק כאשר ביממה הראשונה לא היה קו חזית ברור.

    מה לנו לדבר על זוטות כאלה כאשר ביממה הראשונה האוגדונר רפול, מפקדו של בן שוהם,לא ידע מי נמצא איפה, וטעה מספר פעמים כששלח כוחות טנקים שלנו למקומות שבהם לא נדרשו או שנדרשו פחות. למשל:

    רפול היה מפקד כושל, מה שעלה לנו בקרבנות מיותרים. איך זה שרפול לא ידע\ הזניח את כיוון ההתקפה הסורית כפי שהוצגה על ידי אמ"ן באפר' 73, והמבוססת על תרגיל מפקדות סורי? לפי מסמך אמ"ן זה הסורים יתקפו מכיוון כודנא \ חושניה (דרום) לכיוון נאפח, ואכן כך הם תקפו. בפיקוד צפון העריכו כי הסורים יתקפו מאיזור קוניטרה אבל בסיכומי מודיעין הפיקוד למגננה מקיץ 73, הופיעה גם דפ"א שהסורים יפרצו מדרום מחושניה.
    רפול קיבל את דעת הפיקוד שהסורים יתקפו מאיזור קוניטרה, אבל לא התכונן לאפשרות שהסורים יתקפו מחושניה.. זאת הוא לא עשה, וכאשר מח"ט הטנקים אורי אור הגיע לנפח, שלח את הטנקים שלו לאיזור צמוד לקוניטרה מדרום, ששם השתעמם. דדו לא היה מרוצה שרפול שלח אותו לאיזור קוניטרה במקום לשמור אותו כעתודה (לפי דו"ח אגרנט עמ' 1098). רק לקראת צהריים, וביזמת האלוף חופי (ולא ביזמת רפול) טנקי אורי אור חזרו לכיוון נפח וברגע האחרון דפקו כמות ניכרת של טנקים סורים שבאו מדרום מחושניה..
    לפי צבי עופר ב"מערכות": https://www.maarachot.idf.il/api/file/download/2035

    זו רק דוגמא לפשלות של רפול

    אהבתי

  19. הסכנה לגליל הייתה יותר גדולה באפשרות שהסורים ייכנסו מקוניטרה
    מאשר באפשרות שייכנסו מכיוון חושנייה.
    זאת גם הסיבה שיאנוש החזיק אצלו כוחות וזאת על מנת למנוע אפשרות של
    ניתוק הגליל .
    מה שידוע לנו היום זאת חכמה שלאחר מעשה.

    אהבתי

    • אכן, חוכמה בדיעבד היא לא חוכמה, אבל אפשר לנתח צעדים שנעשו ולראות היכן היו שגיאות ולמה השגיאות התרחשו. אם מקור השגיאות הוא בחוסר מקצועיות או בסתם טיפשות ועצלנות – זה מקומם והטרוניות במקומן. באשר לסכנה לגליל: מן הסתם כלל לא היתה, לצה"ל היו בערך שתי אוגדות בגליל ובעמק החולה בדרכן לרמת הגולן + חיל האוויר, לא היה לסורים סיכוי לרדת מרמת הגולן לעמק, והם גם לא שקלו לרגע לעשות זאת. המטרה הסורית היתה להשתלט מחדש על רמת הגולן "שלהם". כך גם בסיני – לא הייתה סכנה ל"בית שלישי", כמו שאמר (כנראה) משה דיין, המצרים רצו לסלק את צה"ל מקו המים בתעלת סואץ ולדחוק את קו הגנה הישראלי למעברי הגידי והמתלה, 25 ק"מ מהתעלה. בפיקוד דרום ובצה"ל לא הבינו את זה, ולכן בימים הראשונים שלחו את 3 אוגדות סיני להתרסק מול הנ.ט. המצרי. אילו היה מישהו חכם בצמרת בבוקר יום כיפור, היה מורה לנטוש מיד את קו המעוזים ולתת למצרים להיכנס לסיני, שם קל יותר לפגוע בהם. אבל בצה"ל של דדו ו-1973, המסר היה לא לוותר על אף שעל בכל מחיר. ואיזה מחיר שולם…..

      אהבתי

  20. ראיון חשוב והביקורת במקומה, הדיון העקרוני ראוי.
    ראיתי תגובות מזלזלות בדובר כאילו "כולה " ע' קמ,ן מה הוא מבין…
    שטות.
    הדיון החשוב הוא מיקום החפ"ק ואיפםה צריך להיות ממוקם בהתחשב בכל אלה.
    הביקורת לא רק נגד בן שוהם כי אם לפיקוד שאישרו את חזרתו לנפח, בן שוהם עשה את כול הסיבוב הגדול בשביל להתחיל מחדש את המסלול הפעם בטנק כמפקד שטח לוחם ומה הוא הרגיש ומה עשה כששום דבר לא עזר מול המסה הסורית הקריטית שמתקדמת אל יעדה.
    מצוריך וחנן נדרש לשבור שתיקה, יואילו להסביר מדוע לא דאגו ל-3 נגמ"שי פיקוד מזוודים ומאורגנים. ביחוד הקמ"ן שצפיתי בראיון איתו מודה שהוא ידע 3 שעות קודם לפרוץ האירועים שזו הולכת להיות מלחמה. אם כך מה עשית?? שתקת !! ההסבר שלא גילו לכוחות הלוחמים שהם לפני מלחמה כי חששו איך זה ישפיע עליהם פסיכולוגית הוא שערורייתי, קשה להאמיןץ. מר צוריך אתה חייב הסברים.

    אהבתי

    • קצין קשר אינו יודע כיצד נראה חפ"ק? ואם אומרים שהיה חפ"ק מוכן בעליקה, למה מחרימים נגמ"ש חט"ף מגדוד 53 ומאלתרים? מר שוורץ, יש מה לומר בעניין?

      אהבתי

  21. תכלס העדר חפ"ק מסודר עם כל גורמי השליטה ההכרחיים מונע למשל קבלת סיוע אוירי דרך המס"ח שמתנייד בנגמ"ש משלו אחרי המח"ט. בהיעדר מס"ח צריך לבקש מטוסים דרך הפיקוד בדרך עקיפה ומסורבלת שעלולה להביא לדו שיח של חירשים. נגמ"ש מס"ח היה עושה את זה יעיל ומהיר בלי להיות תלוי באף גורם חיצוני. בדיעבד סיוע מטוסים התגלה כנקודה קריטית במצב הכוחות של חטיבה 188 מול הסורים ביום הראשון ללחימה.

    אהבתי

  22. בהמשך לדיווח של הקמ"ן צורך שידעו שהולכת לפרוץ מלחמה ומה עשו:
    ברשותכם אני רוצה להצדיע לחייל מחטיבה 188
    חייל שאינו לוחם.
    חייל שהוא הטבח החטיבתי.
    טבח שבשגרה עובד 24 / 7
    עמל יומו הוא הכנת ארוחת בוקר אח"כ ארוחת צהריים, אח"כ ארוחת ערב.
    בין הארוחות יש תמיד חיילים שלא יכלו לבוא.
    לא צריך להכין להם משהו? צריך בטח שצריך.
    כי הצבא צועד על קיבתו.
    עבודה מסביב לשעון כל הזמן.
    חוץ מיום אחד בשנה.
    טבח שנשאר בבסיס ביום כיפור זה 24 שעות מנוחה טוטאל.
    בפקודת הרבנות.
    הטבח ישן ונח, המטבח סגור על מנעול ובריח.
    אין יוצא ואין בא.
    אבל באמצע יום כיפור 73 בחטיבה 188 נפל דבר.
    פתאום נכנס לחדרו של הטבח האדון הרס"ר ואומר לטבח קום מהר.
    מה קרה הטבח צוחק, יש מלחמה? יום כיפור בוטל?
    הוא לא האמין שתוך 5 דקות הוא יהיה במטבח עובד כמו חמור.
    באמצע יום כיפור!
    העירו אותו להכין 200 שניצלים. או 300
    300 חתיכות שניצל מעכשו לעכשו.
    הוא צריך להפשיר 300 חתיכות כשעוד לא המציאו את המיקרוגל.
    הוא צריך לדפוק 300 שניצלים.
    אחר כך למשוח כל חתיכה בביצה ופרורי לחם.
    אחר כך לטגן.
    300 שניצלים!!
    כי תכף פורצת מלחמה וצריך להאכיל את כל הטנקיסטים בקו.
    רבותי זה הגיבור האמיתי של חטיבה 188
    שמו לא הופיע ברשימת הצלשים.
    עוד מחדל זועק.
    לא תצדיעו לו?.
    מי שיודע את שמו שירשום.

    אהבתי

  23. כתבה חשובה ומטרידה,מקוה שמי שצריך היה לחקור חקר לעומק והמסקנות צרורות שחור על גבי לבן בחוברת חובה למח"טי העתיד!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s