שבויי הכפר טובא

שלושה פועלים מהכפר טובא נשבו במלחמת יום הכיפורים על-ידי הסורים בדרום רמת הגולן * היותם ערבים מוסלמים לא זיכתה אותם ביחס טוב יותר מחיילי צה"ל, שעם חלקם הם היו באותו תא בכלא * אחרי 50 שנים הם חוזרים לזכרונות העגומים משמונת החודשים בדמשק ולא מבינים למה המדינה מקפחת אותם בחישוב אחוזי נכות 

דמשק 1974. מימין אבו ג'אסם בן ה-35 ועבדאללה איסמעיל בן ה-19. משמאל ג'וליו פרידמן מהתותחנים [צילום הטלוויזיה הצרפתית]

יום הכיפורים 1973 היה עבורם יום עבודה פסטורלי. המקום: דרום רמת הגולן. שלושת תושבי הכפר טובא שממזרח לראש פינה עסקו בהעמסת חבילות קש על משאית, מזון לבקר של קיבוץ איילת השחר. הבומים שקטעו את השלווה והפגזים התמוהים שנחתו לפתע, היו תחילתו של סיוט בלתי ייאמן, שנמשך אל חודשי שבי איומים בסוריה, תקופה שרישומה ניכר בהם גם כיום.

50 שנה אחרי כל זה הגענו לטובא-זנגריה, להיפגש עם שלושת פדויי השבי, בדואים משבט אל-היב, שכמו עוד 62 חיילי צה"ל היו בכלא על יד דמשק, עד ששוחררו ושבו הביתה. מוחמד מחמוד מרג'אן [אבו ג'אסם] היה באוקטובר 1973 בן 35; בן אחותו עבדאללה איסמעיל עבדאללה היה בן ה-19, ואחמד רמאדני חסן בן 15.

טובא 2023. שלושת אנשי הכפר שנפלו בשבי הסורי ב-1973/74. מימין: אחמד חסן, מוחמד אבו ג'אסם ועבדאללה סולימן

קורותיו של הכפר טובא [ערב אל היב] שזורים בהיסטוריה של הגליל העליון. הכפר הבדואי שהיה מועמד לגירוש ב-1948 זכה לחנינת ישראל, לאחר שגברי הכפר הסכימו להילחם עם כוחות הפלמ"ח במערכה לכיבוש חיפה.

בשנת 1965 בכפר זנגריה השכן נהרגו שלוש נשים בהפגזה סורית, בתקרית שהחלה באלמגור וזלגה צפונה. בעיתונים נכתב אז כי היתה זו נקמת הסורים על שהכפר התייצב לצידו של הצבא הישראלי, אולם לדברי התושבים ההפגזה הסורית כוונה למעשה אל מחנה אליפלט והפגזים פשוט פגעו בפחונים של כפר זנגריה הסמוך.

תושבי זנגריה ליד צריף שנפגע בכפרם ב-1965 מפגזי תותחי הסורים [צילום: מעריב]

שלושה ימים לפני מלחמת ששת הימים הוטל עוצר על טובא, לאחר שמארב לילי של חיילי צה"ל מתחת לכפר, במורדות הירדן ההררי, נתקל בחוליית מודיעין סורית. בחילופי האש נהרגו שניים מאנשי הכוח [ראו כאן]. הכפר עלה שוב לכותרות ב-1974, כשהתברר ששלושה מבני המקום נמצאים בשבי הצבא הסורי.

אל הסיפור הזה חזרנו כעת מקץ 50 שנים. נסענו בסימטאות הכפר בן כ-7,500 התושבים, המקוטלג כיום בישראל כבירת הפרוטקשן של צפון המדינה, ונחתנו בביתו של עבדאללה איסמעיל. אחמד הצטרף אלינו במהרה.

המבוגר שבחבורה, אבו ג'אסם, כיום בן 85, חולה, לא מתקשר עם הסביבה ונעדר מהמפגש. מאוחר יותר נסענו אל ביתו. שני האחרים זוכרים היטב את תקופת השבי ונאותו לספר את סיפורם. למפגש הצטרף יצחק נגרקר, שריונר, מגיבורי מוצב תל סאקי, שנפל בשבי הסורי והיה בכלא ביחד עם שלושת הבדואים מטובא.

כשעבדללה חזר מהשבי ונחת בלוד, הוא נפגש לראשונה עם בנו בכורו. אשתו קראה לילד מג'ד. עבדאללה מסביר: יענו תקווה, כי מצאו משהו. מצאו את האבא שהוא שבוי בסוריה. וכשהיינו בשבי, אמא שלי הולידה בת מה קראה לה הנייה. הנייה זה שמחה. שמחה שהבן שלה חי, כי אז הגיעו שמות השבויים.

הוא אבא לשבעה ילדים וסבא ל-25 נכדים. במהלך חייו עבד כנהג של מערבל בטון במפעל בחצור ולאחר מכן כסדרן עבודה במחצבות כפר גלעדי בבקעת הירדן.

אחמד התחתן ב-1975, נולדו לו עשרה ילדים, מהם מתו שניים. הוא כיום סבא לשבעה נכדים. עבד כל חייו כנהג משאית.

האבות שלהם אינם תושבי טובא במקור. הם הגיעו מהכפר קראד אל בקרה, שהיה ממזרח לאיילת השחר, ופונה מאנשיו בשנת 1957. חלק מתושבי קראד עברו לסוריה וחלק אחר לכפרים בתחומי ישראל. משפחת אביו של אחמד בחרה לעבור לכפר עילוט על יד נצרת, ואילו אבא של עבדאללה והוריו הלכו לכפר שעב. כשאבא של אחמד היה בן 12 הוא עבר לטובא, כדי לשמש רועה צאן, וכאן נותר והקים את משפחתו. בהמשך עברה לטובא גם משפחתו של עבדאללה. אביו התגייס לצה"ל ב-1949 ושירת עד שנפצע בעין.

טובא, הם מספרים, היה אז כפר קטן. צריפים ובתים דלים, ללא חשמל ומים. כל אחד והעדר שלו רועים באיזו פינה. בהמשך עברו לטובא בדואים שהגיעו מזרזיר, מקראד ומעמק הבטיחה. הכפר החל לשגשג ואוחד למועצה מקומית אחת עם זנגריה.

ב-1973 היו עבדאללה ואחמד נערים גדולים שעבדו למחייתם. עבדאללה התחתן ב-1972 ואחרי שנה ציפה להולדת בנו הבכור. לפרנסתו עבד במפעל בלוקים בחצור הגלילית.

אחמד [מימין] ועבדאללה לאחר שובם מסוריה

סיפורם מתחיל ביום שישי ה-5 באוקטובר 1973. מספר עבדאללה: אבא שלי עבד עם אבא של אחמד ועם המשאית שנהג בה אבו ג'אסם. הם היו מעבירים חבילות קש לקיבוץ איילת השחר. באותו יום שני האבות היו להם כאבי גב, אמרו לנו – אתם צריכים להחליף אותנו בעבודה בשבת. אמרתי לאבא שלי – אני מחכה כל השבוע ליום שבת כדי לנוח, אתה יודע מה זה לעבוד במפעל בלוקים? זה סבלות, עבודה פיזית. אז אבא שלי אמר לי – אסור לי להפסיד את היום הזה, כי הדוד שלך חייב כסף על המשאית, ואחר כך קיבוץ איילת השחר יגידו למה לא עבדתם ביום הזה ויתנו להם קנס. הסכמנו ללכת להחליף אותם, להעביר חבילות קש מאיזור רמת מגשימים לרפת באיילת השחר. נסענו מוקדם בבוקר, העמסנו והגענו לקיבוץ עם נאגלה ראשונה. אפילו נכנסנו לחדר האוכל ואכלנו ארוחת בוקר. חשבנו שבזה גמרנו את היום, אבל הרפתן של הקיבוץ אמר לנו – אתם צריכים להביא עוד נאגלה כי אין מספיק לבקר שלנו.

ידעתם שיש מתיחות עם סוריה?

עבדאללה: לא ידענו כלום, גם בקיבוץ לא ידעו, אחרת לא היו שולחים אותנו. אף אחד לא ידע. אז חזרנו למעלה.

מה זו העבודה עם החבילות קש?

אחמד: זה קש שהכין אותו המכבש. כל חבילה 25 קילו. אני הייתי מרים את החבילה, עבדאללה עמד על המשאית למעלה והיה מקבל ממני ומסדר את החבילות, ואבו ג'אסם הנהג מתקדם כל הזמן עם המשאית בין השורות. ואחרי שמעמיסים במשאית מעבירים למתבן".

עבדאללה: העמסנו את הנאגלה השנייה, לקראת אחת וחצי בצהריים. קשרנו את חבילות הקש והתחלנו לנסוע חזרה לאיילת. נסענו מרמת מגשימים לכיוון תל סאקי ומשם לעלות על ציר הטפ-ליין [ציר הנפט] עד נפח ואז לרדת מבית המכס. כשהיינו קרובים לג'וחאדר פתאום יש רעש של פגזים, ופגזים נופלים על הכביש. בהתחלה חשבנו שזה תרגיל צבאי, אבל פגזים על הכביש? אז הדוד שלי [הנהג אבו ג'אסם] אמר – משהו לא בסדר, בוא נעצור את הרכב. אמר לנו תרדו מהר מהמשאית. ירדנו מהמשאית בזריזות, אמר בוא נחפש מקום להתחבא איפשהו. מצאנו גשרון קטן ואמר לנו תיכנסו פה, כי נראה שאולי יש מלחמה או משהו כזה. זה היה מעביר מים צר, לא מהצינורות הגדולים. נכנסנו שם וחשבנו שזה ייפסק אחרי שעה או שעתיים. בינתיים התחילו שריפות משני הכיוונים. לא עברו עשר דקות מאז שירדנו והמשאית קיבלה פגז וכל הקש נשרף, והמשאית גם כן. אתה שומע את הקש נשרף ואת הגלגלים מתפוצצים. יותר מאוחר לקראת שש בערב עבר שם כוח טנקים, הבנו שיש כבר מלחמה. יצאנו אני ואחמד – הופ הופ עצרו עצרו עצרו. כבר היה חושך, אבל הם ראו אותנו, והם עצרו, שאלו מי אתם? הסברנו, אמרו לנו קודם כל תישארו פה, יותר טוב, אנחנו במלחמה כרגע. אנחנו עלולים כל רגע לקבל פגז ולחטוף. אתם רוצים להיהרג איתנו? המפקד בטנק אמר שנישאר בגשרון במחסה, אמרנו בסדר.

הערה 1: הטנק שעליו הם מדברים עשוי להיות נגמ"ש. שלומי רנות, ע' קמ"ן חטיבה 188, שהיה בנגמ"ש הפיקוד, תיאר בפנינו לא מכבר מפגש עם שלושה בוקרים בצומת ג'וחאדר: "הגענו לכאן עם הנגמ"ש באור אחרון ממש. היה כאן מעביר מים ויצאו ממנו שלושה חבר'ה, בוקרים מרמת מגשימים, שהתחבאו שם מההפגזות. הם שאלו אותנו מה לעשות, הטנדר שלהם נפגע. אמרנו להם אין מה לעשות, רוצו הביתה לרמת מגשימים" [ראו כאן].

עבדאללה: הם נסעו הלאה, חזרנו לגשרון, ובסביבות עשר וחצי בלילה שמענו את השמחה של הסורים, את השירים שלהם קרוב אלינו. ואז הדוד שלי אומר – כרגע לא נוכל לצאת בכלל. כי לא יזהו אותנו וישר יחסלו אותנו. אולי לקראת הבוקר נצא וננסה לדבר איתם בערבית, אולי יהיה שינוי במצב.

אתם בפחד בשלב הזה?

אחמד: איזה שאלה.

אבל הסורים ערבים מוסלמים, גם אתם ערבים מוסלמים.

עבדאללה: זו הבעיה. כי אנחנו ערבים בחזית, זה מה ששיגע אותם אחר כך. ואנחנו במעביר מים שומעים את הסורים קרוב אלינו ופחדנו עוד יותר.

מה עשיתם כל הלילה?

עבדאללה: כל הלילה היינו בתוך הגשר, לא נשמנו.

אחמד: הגיע הבוקר, כל הסורים כבר היו בכל מקום. באה משאית סורית עם תחמושת, ואיפה שהיינו בגשרון עצרו. בדיוק על הגשר עצרו. אני זוכר שאני הרמתי את הראש מעל הקיר, כי היינו בתוך בריכה כזו. אני מרים את הראש, רואה סורי הולך בגשר ממזרח לכביש.

עבדאללה: מה הוא עשה שם אתה יודע? הוא פחד שהפנטום שהסתובב בשמיים או הסקייהוק, אני לא יודע מה זה היה, יפגיז אותם כל רגע. והמטוס הלך בינתיים והפגיז במקומות אחרים, והם אמרו בטח יגיע כל רגע ויכניס גם להם. ואז הם ראו שיש מעביר מים, והם ירדו מהגשר כדי להתחבאות בו. בינתיים אחמד הוציא את הראש שלו – אוי אוי אוי הנה חיילים סורים.

אחמד: הסורים באו להתחבאות בגשר איפה שאנחנו. ואז ראו אותנו בפתח. אנחנו היינו שלושה, גם הם היו שלושה. מה אתם עושים פה, ומה ומה ומה? אמרנו להם – המשאית שלנו נשרפה אתמול, היינו מובילים קש והמשאית נשרפה. אז הוא אמר – איך אני יכול לדעת שאתם אומרים אמת. אני זוכר אותו טוב מאוד, הוא הסתכל עלינו מהפחד. אמרתי לדוד של עבדאללה [לנהג מוחמד אבו ג'אסם] – לך תביא את התעודת זהות שלך מהאוטו. הוא אומר לי – מה אתה אהבל? איזה תעודת זהות, לא נשאר כלום מהמשאית.

הערה 2: הסתתרות אנשי טובא במעביר מים, מזכירה את הסתתרות החוליה הטכנית של גדוד 53/ג' במעביר מים בנסיבות דומות, בציר הנפט, לא הרחק מחושניה. חיילי צה"ל התגלו על-ידי החיילים הסורים. ייתכן שבדומה למקרה של תושבי טובא, הסורים רצו למצוא מחסה מפני מטוסי חיל האוויר, גילו את המעביר ובתוכו 11 חיילים, לקחו אותם בשבי ורצחו אותם לאחר מכן באותו איזור. בשני המקרים – גם במעביר המים בג'וחאדר וגם במעביר המים כ-9 ק"מ צפון-מערב משם, מדובר בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון ה-7.10.1973.

חוזרים לאנשי טובא.

עבדאללה: היו שם שני חיילים צעירים ואחד מבוגר, הוא נראה לי בן 35 משהו כזה, ושני הצעירים היו נראים כמו חיילים חדשים בצבא. הם רצו להיפטר מאיתנו ורצו לחסל אותנו במקום.

זה מה ששמעת?

עבדאללה: ככה דיברו, בטח. אבל המבוגר יותר התעקש, אמר אין כזה דבר. צריכים לדעת מה הם עשו, בטח הקצין שלנו רוצה לשאול אותם עכשיו. כל החזית הזו יש בדואים וצ'רקסים ודרוזים, ומה? היהודים עכשיו מתפללים וצמים או מה? [הכוונה – היהודים צמים ונחים, והדרוזים והערבים נלחמים בשבילם] אז הוא התעקש לא להרוג אותנו, לקחת אותנו למפקד העליון בחזית, לדעת מי אנחנו ומה אנחנו עשינו, והם שמעו לו. ואז לקחו אותנו, קשרו אותנו, העלו אותנו על המשאית תחמושת.

אחמד: שמו אותנו על הפגזים ולקחו אותנו לחטיבה של תותחים נגד מטוסים. זה היה דרומית מזרחית לג'וחאדר. שמו אותנו בתוך הצוות וכל פעם שעובר מטוס הם עוזבים את המשאית, יורדים, שוכבים על האדמה, הולכים לחפש מקום להתחבאות, 30 מטר מהמשאית, ואנחנו משאירים אותנו לשבת על המשאית בתוך הפגזים.

עבדאללה: מזל שהטייס מזהה אותנו כערבים מטובא… [צוחקים]

אחמד: הקטע הזה קשה לשכוח אותו. מטוסים עוברים מעלינו ואנחנו מחכים להיפגז.

עבדאללה: ולנו אסור כמובן ללכת להתחבאות כמוהם.

מה אחרי זה?

אחמד: נסענו ברכב מסחרי. אבו ג'אסם [הנהג המבוגר] ישב קרוב לפצוע סורי, אני ישבתי בדלת אחורית מאחורה עם ידיים קשורות. עשרה ימים היינו קשורים בידיים קשירה חזקה שעשו עלינו עם כבל של טלפון. רק אחרי עשרה ימים הורידו לנו את הקשר בידיים, והכבל כבר נכנס בתוך הבשר. בקיצור, כשהיינו באמבולנס ג'אסם היה קרוב לפצוע, והוא כמה סטירות שהוא קיבל. אני ישבתי בקצה הרחוק ממנו, ואנחנו שותקים יעני. הגענו לכפר סורי, שם היה בית חולים שדה, שמו אותנו עם ידיים קשורות, שלושתנו, וכל הכפר בא, עמדו על החומה וירקו עלינו – 'יהודים יהודים'. לא ידעו שאנחנו ערבים. זה דבר שאתה לא שוכח לעולם. התחילו לירוק עלינו – 'יהודים יהודים, טפי, אחתק'.

עבדאללה: כל אחד רצה לקחת את החלק שלו ולחסל אותנו שם.

אחמד: בגלל זה אני מפחד מיריות עד היום. בחתונה של הבן שלי לפני חודש אני ביקשתי מהאנשים המוזמנים בלי יריות. בבית חולים שדה הזה שכבו פצועים והיו שם הרבה גופות של חיילים סורים. כאן כיסו לנו את העיניים, ומשמה כל הכפר התאסף וצועקים – 'שבויים, יהודים, שבויים, יהודים'.

עבדאללה: אחרי זה לקחו אותנו משם בלילה בחצות לאיזה מקום, ושם היינו עשרה ימים.

אחמד: בעשרה הימים האלה, אני אגיד לך איפה היינו. שמו אותנו בתאים כאלה כמו מקלחות. כל אחד בתא אחד. הם פתחו את הטוש שייצא מים טיפה, וכל הזמן היה מטפטף עלינו. זה היה טוש עם שירותים ביחד, אבל שירותים לא מודרניים.

עבדאללה: אלה היו תאים בודדים, כל אחד לא יודע מהשני. מטר על מטר. אין בינינו קשר.

אחמד: ומה אמרו לנו? אתה השם שלך חמור, ואתה חזיר, המציאו לנו שמות של חיות, לראות שאתה ער. והוא קורא לך – אתה בתא ראשון, 'חזיר חזיר', ואתה צריך להגיד לו כן. וכל היום יושבים ויושבים. אוכל מביא לנו בגטים, והיינו קשורים בידיים מקדימה והיינו אוכלים את האוכל עם ידיים קשורות.

פרטי השבוי סלימן עבדאללה מהכפר טובא ליד ראש פינה הגליל ישראל

איך היה היחס אליכם בתור ערבים פלסטינים?

אחמד: התייחסו אלינו רע. גם בעשרה ימים האלה וגם אחר כך בכלא הפתוח. לא התייחסו אלינו טוב. כאילו שאנחנו עוזרים ליהודים. חשבו בהתחלה שאנחנו מרגלים.

עבדאללה: אמרו לנו – יצחק ויהודה ודוד הלכו לצבא כי הם יהודים, אבל אתם? למה אתם משת"פים של יהודים?

איציק נגרקר: הם אמרו לכם שאתם לקחתם במשאית תחמושת.

עבדאללה: כן, הם בכלל לא האמינו שהובלנו קש. כל הזמן חשבו שזה תחמושת. כי אנחנו נתפסנו בין הראשונים בחזית. ובימים האלה אנחנו בחדר יושבים, לא לקחו אותנו לחקירות, לא כלום.

אחמד: באותם ימים חשבנו שאנחנו הולכים למות.

עבדאללה: היינו בטוחים שכל רגע ייכנסו ויוציאו אותנו להורג. אנחנו סתם לשבת כל היום בלי שיעשו איתנו כלום. ככה עשרה ימים.

אחמד: מתי ידענו שאנחנו נישאר בחיים? אחר כך שנפגשנו עם החיילים בכלא. אתה זוכר ששאלנו את שלום לוי [שבוי צה"ל ממוצב החרמון] כמה זמן ייקח לנו להיות בשבי? אמר – אנחנו פה חבר'ה נסגור את השמונה חודשים. נשבע לך בקפה הזה. הוא היה מכונאי בחרמון. בקיצור, אחרי עשרה לילות וימים הביאו משאית, העמיסו אותנו במשאית, לקחו אותנו לא יודע לאן. רק אחר כך לקחו אותנו לכלא אל מאזה עם החיילים.

הדרוזים נתפסו עם נשק וקיבלו מכות רצח 

עצירה קטנה מסיפורם של שבויי טובא, ובקצרה כמה מילים על השבויים הדרוזים. שלושה דרוזים תפסו הסורים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. שניים נלכדו בזמן ששמרו על מושב נוב, שהיה אז בתהליכי בנייה ואיכלוס – מוחמד אבו עסלי, "אבו נימר", כבן 70 מבית ג'אן, ויוסף סובח איסמעיל בן 36 מבוקעתא, שעבדו בחברת שמירה ששכר משרד השיכון. השבוי הדרוזי השלישי הוא מחמוד טראבי מבוקעתא, שרעה את עדרו ממזרח לחרמונית וחשב שהטנקים המתקרבים ממזרח הם ישראלים.

טראבי נתפס ונלקח לדמשק, אולם די מהר הצליח לשכנע את הסורים כי הוא בסך-הכל רועה תמים. הוא שוחרר כעבור שבועיים והועבר לכפר הדרוזי ג'רמנא לא הרחק מדמשק, כבן חסות של השייח המקומי. הוא הוחזר לישראל באוגוסט 1974 עם 26 דרוזים נוספים שהסורים תפסו בשנים שלפני המלחמה. נפטר לפני כמה שנים.

מספר לנו עבדאללה: היה קטע לאבו נימר הזה. כשתפסו אותו שם באתר הבנייה בנוב הוא התעקש להיות עם העוזי עליו. הוא רואה שהסורים מתקרבים, במקום שיתפטר מהעוזי ויזרוק אותו, שם את העוזי על הכתף והלך אליהם. אמרו לו מה זה. אמר להם – אני שומר פה. אמרו לו – אתה שומר פה? יא כאלב, בוא הנה. לקחו אותו. והם היו איתנו אחר-כך במקלחות האלה [בתאי היחידים].

עם הזמן, כשכולם הועברו לכלא אל מאזה, הוכנסו לשני תאים 62 שבויי צה"ל עם שלושת ערביי טובא ושני הדרוזים. 67 בסך הכל. בתא הגדול היו 55 איש ובתא הקטן 12. ערביי טובא חלקו את התא קטן ביחד עם שני הדרוזים ועם עוד שבעה חיילים – שלום לוי מהחרמון, ג'וליו פרידמן, צחי אבינוח ודוד אבקי מהתותחנים, קובי אריאל ויואב בן דוד מהשריון, ועוד אחד.

נגרקר: הדרוזי הזה הזקן היה על ידי במטכ"ל הסורי. ידיים קשורות, עיניים קשורות. הוא יושב פה ורוצה ללכת לשירותים, אבל אי אפשר לבקש לשירותים. אתה מבקש ללכת לשירותים – פאחחח מקבל מכות. ואני ישבתי על השתן שלי, ואחרי זה חשבו שזה השתן שלו וירדו עליו. כיסחו אותו במכות. כאב לי הלב.

אחמד: אין להם רחמנות. אבו נימר היה איתנו בחדר. אחרי שבוע הוא התחרפן, אתה זוכר? היה עומד על הדלת והיה אומר שיפתחו לי את הדלת, הנה בית ג'אן פה מאחורי הדלת. אנחנו אומרים לו – אבו נימר, תעל הון, יעני בוא שב איתנו, מה אתה עושה? והוא אומר – שיפתחו לי את הדלת, הכפר שלי פה. בקיצור הוא התחרפן. התחילו להביא לו כדורים, ואנחנו אחרי שבוע יום אחד יושבים לאכול צהריים. הביאו לנו אוכל, לקחנו כל אחד את המנה שלו, חילקנו, ואיך שהתחלנו לאכול פתאום נשכב ומת האבו נימר. זה היה אחרי שישה חודשים בערך.

נגרקר: הודיעו למשפחה שלו שקיבל התקף לב. הוא לא מת ממכות.

אחמד: הוא חטף מכות, אבל בגיל שלו הוא לא יכל לעמוד בזה. תשמע, יום אחד בא חייל סורי שמן שמן, איש בריא, עם מישהו, והביאו לנו אני זוכר תפוחי אדמה מבושלים במים. ואיך נאכל תפוחי אדמה עם לחם? הכל יבש. אז הוא שלח את החבר שלו ואמר לו – לך תביא להם עגבניה. הלך הביא לנו עגבניה, התחלנו להגיד איזה בנאדם טוב, דואג לנו. למחרת הביא מקל כזה עבה וקיבלנו מכות חזקות. אבו נימר הזה מבית ג'אן קיבל מה זה מכות. היה לו עור של זקן, לא עור של צעיר. הוא היה יותר עדין. נתנו לו מכות בידיים. מכה שלישית נפתח לו העור, פוצץ לו את הבשר, התחיל דם. אתה זוכר? אי אפשר לשכוח את הימים האלו.

עבדאללה: אי אפשר.

עבדאללה אל היב, טובא-זנגריה

אחמד: הדרוזי הזה, כל פעם שהיה בא הצלב האדום, הסורים היו לוקחים אותו מהתא. ואנחנו אמרנו לצלב האדום – תשמעו יש פה קטע, יש לנו שבוי פה איתנו, וכל פעם לוקחים אותו ומסתירים אותו מהצלב האדום. ואחרי שהדרוזי אבו נימר נפטר, קראנו לסורים לבוא. הוציאו אותנו מהחדר. באו קצינים בכירים, הסתכלו עליו. ואנחנו עמדנו בכניסה לחדר עשר דקות עד שהוציאו אותו, אבל הקצינים האלו אמרו לחיילים שלהם – חבר'ה תשמרו על האורחים. יעני, אנחנו אורחים שם. האורחים האלה הולכים לצאת, אני לא יודע מתי, אז שיהיה לנו שמועות טובות. יעני שיספרו עלינו דברים טובים. אז תשמרו עליהם. את זה אני זוכר. והדרוזי הוא מת אצלנו בתא באמצע ארוחת צהריים שאכלנו. איש זקן היה. מאוד מבוגר, חטיאר ממש יעני, הגיע הזמן שלו למות.

התפללתי שלא יקחו אותנו למקלחות, שנישאר עם הלכלוך עד שנשתחרר, כי הרביצו לנו מכות 

עבדאללה: 12 איש היינו בחדר ארבע על ארבע. התחילו חקירות. לקחו אותנו, שואלים מה עשיתם שם בחזית?

אחמד: לקחו אותנו לחקירות בנפרד. זה מרחק 50 מטר, מכסים לנו את הפנים עם שק שחור, וכל המרחק הזה מכות, קרשים, מקל. עוד לפני שאתה מגיע לחקירות אתה גמור. ושם מורידים לך את השק ואתה יושב על הרצפה, לא על כיסא. והקצין יושב מולי. למה נתפסתם, למה כאן, למה, למה, למה. מה אתם יודעים על הצבא היהודי? אמרנו לו – על הצבא אל תדבר איתנו, אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו ילדים. דבר איתנו איפה היינו, מה אנחנו עושים. ובאמת על צבא לא חקרו אותנו בכלל. אנחנו לא מבינים בצבא. ומאיפה אתם? מאיזה כפר? כמה הכפר? התחילו חקירות אזרחיות איך שאומרים. וזהו, לא כמו החיילים, שלוקחים אותם כל יומיים או שלוש. עכשיו, להגיע לחקירות, מה זה מכות. יעני אתה משתין במכנסיים מרוב המכות שקיבלנו. פעם או פעמיים חקרו, וזהו. אמרו בהתחלה אולי אתם מרגלים, אתם עוזרים ליהודים. אמרנו אנחנו לא עוזרים, לא כלום. ביום הזה עבדנו. זה העבודה של האבא ואנחנו באנו להחליף את האבא, הוא היה עייף, יש לו מה לעשות בבית, אנחנו באנו להחליף אותם, ובסוף הם קיבלו את זה הסורים.

עבדאללה: כמו שאמר אחמד – כל פעם שלקחו אותנו לחקירות התפללנו שלא יהיו חקירות. זה היה תקופה שלקחו אותנו למקלחות להתקלח. ואני התפללתי שלא יקחו אותנו למקלחות, שנישאר עם הלכלוך שלנו עד שנשתחרר, אם נשתחרר בכלל, שלא נתקלח, כי גם למקלחות הרביצנו לנו מכות.

אחמד: אחרי 45 יום שהביאו לחיילים בגדים חדשים, לנו לערבים לא הביאו בכלל בגדים. אני זוכר שלקחנו מהחיילים. והחיילים נתנו לנו מעצמם. מתי הביאו לנו בגדים? מתי שאנחנו היינו לפני השחרור. יומיים קודם.

עבדאללה: הסורים נתנו לנו בגדים של הצבא שלהם.

חצר הכלא בדמשק בזמן ביקור ראשון של הצלב האדום 1974. משמאל עם הגב – אבו ג'אסם, עבדאללה [עם חצי פנים] ואחמד

הזכירו לכם שב-1948 הכפר שלכם נלחם עם היהודים?

עבדאללה: כן, אמרו לנו אתם מהכפר טובא, אנחנו יודעים שנלחמתם עם היהודים בשנת 1948. אני כמובן צעיר ולא זוכר, אני אמרתי להם שאנחנו שייכים לשבט טובא, אבל באותו הזמן לא היינו גרים בטובא. גרנו בראש פינה אצל אברהם בלום. טיפלנו בבקר שלו אני ואבא שלי. אמרתי להם אני לא יודע אם יש חיילים מטובא שנלחמו מהצבא. אני ידעתי שאבא שלי היה בצה"ל, אבל אני לא סיפרתי להם. הם לא כל כך האמינו לנו.

אחמד: אני אומר לך, הם חשבו שאנחנו מרגלים.

עבדאללה: היינו אולי שלוש פעמים בחקירות, אמרנו את אותם דברים כל הזמן עד שעזבו אותנו.

ובינתיים, מה קורה בכפר, מה ידעו המשפחות שלכם בטובא על מה שקרה לכם?

עבדאללה: אנשי הכפר יצאו לחפש אותנו באיזור מגשימים רק אחרי שאישרו להם לעלות, לא מיד. זה היה אחרי שבועיים אני חושב. הם מצאו את המשאית השרופה, רצו לראות שם שרידים של גופות או משהו, ולא מצאו כלום. ואז גם משרד הביטחון לא ידעו איפה האנשים שהיו במשאית. היו פה אבא שלי ואבא של אחמד והדודים, וגם בעל המשאית, דיאב סאלח, נפטר בינתיים, אז הם הלכו לקצין העיר בטבריה ולכל מיני מקומות, וכל מיני קצינים אמרו שיעשו הכל למצוא אותנו.

חשבו גם שאתם בשבי בסוריה?

עבדאללה: כן, דיברו על זה גם. חיכו לרשימת השבויים מסוריה. עד שהגיעה הרשימה שהיו בה איזה 70 חיילים ושלושה אזרחים שזה אנחנו.

אחמד: ההורים שלי השתגעו לגמרי. התחילו ללכת לאנשים שיודעים את הנולד. הלכו לאיזה שייח' שיגיד איפה אנחנו ומה קרה לנו. חלק אמרו הוא חי, חלק אמרו הם מתו, כל מיני דברים. וההורים השתגעו לגמרי. הצלב האדום בא לפה עם מקרן ומסך לבן, ורצה להראות להורים אם אנחנו בתמונות, אבל בכפר לא היה אז חשמל. הם הלכו למוכתר של הכפר ושם נפגשים עם הצלב האדום, והראו את התמונות. אמא שלי אמרה אני לא מאמינה שהבן שלי חי, כי יש לו סימן בצוואר. תראו לי את הסימן הזה בצוואר אני יאמין שהבן שלי חי.

עבדאללה: הצלב האדום אוסף את רשימת האנשים שהיו שמה ואחרי מספר ימים זה הגיע פה למשפחה, והם עשו פה שמח. את החאפלה עשו כשאנחנו השתחררנו. ומאז שהצלב האדום הגיע אלינו קיבלנו פחות ופחות מכות. כבר לא היה נכנס אלינו מישהו שהתחשק לו להרביץ לנו.

מתי בפעם הראשונה אתם מקבלים דרישת שלום מהבית?

אחמד: אחרי ארבעה חודשים. אז התחיל הצלב האדום להגיע, וכל 30 יום היה מגיע.

ד"ש מדמשק לטובא. הגלויה הראשונה שכתב אחמד למשפחתו והועברה דרך הצלב האדום ב-1 במאי 1974. "שלום לכל המשפחה, אמא ואבא והאחים. אני מרגיש טוב, הכל בסדר. בעזרת השם ניפגש מתישהו, אני מרגיש טוב וכל החברים שאיתי מרגישים גם טוב ובעזרת השם ניפגש"

אחד השבויים שהיה איתכם בתא, דוד אבקי, סיפר שהם אמרו לכם לעמוד ליד הדלת ולשמוע מה מדברים הסורים, כדי לדעת מה קורה.

אחמד: לא זוכר את זה. עד הביקור הראשון של הצלב האדום אנחנו חשבנו שכבשו את רמת הגולן. זה היה המחשבה שלנו. שאלנו את הצלב האדום, הם אמרו לא נכון, ושצה"ל כבש עוד מקומות בתוך סוריה. ואז ידענו שהגולן לא נכבשה. אבל איך שיצאנו מהחדרים ונפגשנו בחצר עם יתר החיילים מהחדר הגדול, החיילים אמרו לנו מה שיקרה לכם אתם תספרו לנו ומה שיקרה אצלנו אנחנו נספר לכם. ואז היו דופקים על הקיר כדי לדעת מה נעשה שם.

נגרקר: היו מדברים בשפת מורס.

עבדאללה: אלה שהיו יודעים לכתוב ככה, לא אנחנו.

אחמד: התחלנו לדבר איתם בחדר מה קורה אצלם, מה קורה אצלנו.

עבדאללה: העינויים כבר פחתו. הם כבר חקרו כל מה שצריך ואמרנו כל מה שהיה לנו. נתנו להם את כל האינפורמציה שידענו.

אחמד: היו שני חבר'ה משמה, הסורים, שאף פעם לא הרביצו.

עבדאללה: אחד מהם היה אבו חליל.

אחמד: ועוד אחד שתמיד היה שורק בחוץ. בנאדם נחמד היה.

עבדאללה: אחד הסוהרים האלה אמר לנו שההורים שלו מצפת. והיה עוד אחד שאמר שהוא מקונייטרה וגורש במלחמת ששת הימים.

שבויי טובא, משמאל – עבדאללה ואחמד, ולצידם יצחק נגרקר [עם השקית האדומה] בשדה התעופה בדמשק לפני עלייתם למטוס לישראל

49 שנים אחרי: שיחזור התמונה משדה התעופה בדמשק. משמאל: עבדאללה, אחמד ונגרקר

לא קיבלתם יחס טוב יותר בגלל שאתם ערבים מוסלמים?

עבדאללה: לא לא, היחס אלינו היה יותר גרוע, כי כל הזמן חשדו שאנחנו משקרים לאורך כל הדרך. לא האמינו לנו. שאלו – מה אתם עשיתם בחזית? אתם נפלתם ראשונים [בשבי], אתם מרגלים, אתם משת"פים. אני זוכר שג'וליו [חייל צה"ל שעלה לארץ מברזיל] הוא חטף הכי הרבה. הם היו אומרים לו – למה באת מברזיל להילחם פה איתנו? מה זה, האדמה שלך פה?

איך היה יום השחרור מהשבי והחזרה הביתה?

אחמד: אמרו לנו בבוקר מוקדם. לקחו אותנו למקלחות, הביאו לנו בגדים והחלפנו, ואמרו לנו זה היום האחרון שלכם פה, אתם הולכים הביתה. היה לנו מתנות שמשרד הביטחון שלחו לנו. היה שם מכונת גילוח, אבל לא היו לי שיערות ולא הייתי צריך, אז נתתי אותה לאבו חליל או למישהו אחר, והם פחדו לקחת את זה. היתה לי אוניה שאני בניתי מחוטי ברזל, אוניה יפה, בשביל להעביר את הזמן בתא, וכל זה הסורים לקחו. אמרו אסור לכם לקחת כלום כלום. הדבר היחיד שלקחתי זה חפיסת סיגריות ושמתי בכיס של החולצה. וכשנחתתי בלוד איך שירדתי מהמטוס, אבא שלי תפס אותי, הוא היה גבוה, אולי שני מטר, הוא הסתכל ככה ואמר – אחמד אתה מעשן? אמרתי לו – לא אבא, אני לא מעשן. רק הבאתי את זה. החפיסה סגורה היתה.

חוזר הביתה. עבדאללה [שני מימין] נוחת בישראל עם חבריו החיילים. משמאל למעלה – ג'וליו, מתחתיו נגרקר [צילום יעקב סער לע"מ]

עבדאללה: בכפר עשו חאפלה לכבודנו. הביאו שני משוררים [זמרים] הכי חזקים במגזר ועשו חאפלה, שחטו עגלים.

אחמד: לילה ראשון בבית היה משהו משהו.

עבדאללה: כאילו קמנו לתחייה מחדש.

אחמד: כשבאנו לפה חזרה לבית, הכפר לא היה ככה כמו היום. לא היה בגודל הזה ולא בכמות. אנשים קיבלו אותנו, לא האמינו שאנחנו חזרנו, היתה שמחה וכל הכפר השתתף. מעבר לזה, מה שעייפנו מהם זה התקשורת. באה לפה טלוויזיה, רדיו, לא עזבו אותנו איזה שבוע ימים. העיתונאי סולימן טאוויל מדליית אל כרמל כל יום היה מגיע. בסוף אמא שלי התעצבנה עליו ואמרה לו – בעדיין, מה אתה רוצה מהם? מספיק לשגע אותם. תלכו כבר מפה, מה אתם רוצים מהם? תתנו להם לנוח. היא סילקה אותו.

נתב"ג 1974, לקראת נחיתת מטוס השבויים מדמשק: אשתו של עבדאללה נושאת את הבן מג'ד, שנולד בזמן השבי של אביו [צילום: ישראל סאן, האוסף הציוני]

המאבק לקבלת אחוזי נכות: היינו בדיוק כמו החיילים, אם לא יותר גרוע 

לקח להם כמעט 30 שנה עד שהחלו בהליכים להכיר בהם כנכים בעקבות השבי. זה התברר כמסלול קשה במיוחד.

מספר אחמד: שמע, אני מתפלא על המדינה. אני בתור אזרח ישראלי, ערבי-ישראלי, אנחנו מאמינים במדינה ובקיומה, אבל שהמדינה תתייחס לכל אחד ואחד. שכל עם ישראל יהיו בגובה אחד, שיהיה שוויון, אתה מבין? ואנחנו האמת לא ראינו שוויון. אני הייתי בן 15, לא יודע מה זה מכות, לא יודע מה זה שבי, וכששלח לי העורך דין טופס של משרד הביטחון אני מילאתי בהערות וכתבתי שהייתי בן 15 ואיך המדינה לא מתביישת ומתייחסת אלינו כמו חיות. אנחנו חיים את השבי כאילו קרה לנו היום, והמדינה הזו לא הכירו בנו, לא התחשבו בנו. לא נתנו לנו מה שמגיע. אנחנו היינו בדיוק כמו החיילים, אם לא יותר גרוע. והמדינה עם כל הכבוד לה לא הכירה בנו.

עבדאללה: אמרו לנו המדינה לא מכירה בכם, אין חוק, לא רוצים לעשות תקדים, לא חייבים לכם כלום.

אחמד: אנחנו לא ידענו שהחיילים הגישו בקשות. יום אחד חבר אחד קורא עיתון ערבי, 'סינארה', שיש שבויים שמקבלים לא יודע מה, הוא בא וסיפר לי והביא לי את העיתון ומאז התחלנו לדבר עם החיילים, עם מוסה שימריך [היה נציג השבויים מול משרד הביטחון], ואמר לו מה קיבלתם, מה לא קיבלתם. הלכנו לעורך דין והתחלנו להגיש בקשות. התיק נשאר אצל העורך דין שבע שנים. אחרי שבע שנים קרא לנו ואמר – בואו תקחו את החומר שלכם למה אני לא מצליח לסדר לכם. קודם הלכנו לחיפה ושם השקענו כל אחד 2,500 שקל לפתוח תיק. אחרי זה הלכנו לתל אביב ושם השקענו 1,500 שקל. ואחרי שנתיים הוא אומר – חבר'ה בואו תקחו את החומר שלכם, אף אחד לא מכיר, ונפלנו בין הכיסאות.

עבדאללה: ממשרד הביטחון אף אחד לא רצה להיפגש איתנו. אמרו זה לא עניין שלנו, אתם לא הייתם חיילים. תגידו תודה שהחזרנו אותכם משמה בריאים ושלמים.

1974, אחמד [משמאל] מתקבל בשדה התעופה בלוד על-ידי אנשי כפרו

אחמד: התחלנו להרגיש שאנחנו עייפים, שאנחנו לא ישנים בלילה, שאנחנו חושבים כל מיני מחשבות. הלכנו לפסיכיאטר ואמרנו לו אנחנו לא ישנים, וזה קרה לנו מאז שהיינו בשבי וחזרנו. הזיכרון שלנו כולו בשבי, המחשבות שלנו זה מהשבי. ולפני שנה הלכנו לעורך דין, הוא אמר אם יש לכם חומר פסיכיאטרי תביאו ונטפל בזה. והוא הצליח. המדינה הכירה בנו, וקיבלנו 20 אחוז.

עבדאללה: זה היה בשנת 2021, ומאז התחלתי לקבל, אבל לא רטרואקטיבית.

אחמד: מה שאחורה זה מת. לא ישלמו לנו על אחורה. הביטוח הלאומי הכיר בנו כנפגעי פעולות איבה.

נגרקר: אנחנו [החיילים] עד שנת 1998 לא היינו מוכרים.

עבדאללה: אני זוכר היתה כתבה שמדינת ישראל מכירה בשבויים אחרי 28 שנים. שילמו לי 50 אחוז נכות לתקופת השבי, שמונה חודשים, ואחרי זה מ-1977 אחוזי נכות יציבים 20 אחוז. אבל לא קיבלתי את הכסף הזה. קיבלתי גרושים.

מהרגע שחזרתם הביתה ועד שהתחלתם בתהליך להכיר בכם, עם מי היה לכם קשר כל השנים האלה?

עבדאללה: משנת 1974 עד 2002 אף אחד לא פנה אלינו, לא מביטוח לאומי, לא ממשרד הביטחון, למרות שהם יודעים. הרי הם החזירו אותנו מהכלא הסורי ואתם יודעים שהאנשים האלה קיימים.

אבל משרד הביטחון לא התייחס גם לחיילים שחזרו מהשבי, ועד 1998 לא נתנו להם כלום. רק כשהם התחילו לתבוע הכירו בהם.

אחמד: אבל מאז שיצאנו מהשבי, אם היה כנס של שבויים, הם היו נפגשים. אנחנו לא נפגשנו.

עבדאללה: לא קראו לנו, אנחנו לא היינו שייכים למשרד הביטחון.

נגרקר: היו לפחות שני אירועים. זה קרה אחרי שקמה העמותה 'ערים בלילה', עשינו שני כנסים בבית הלוחם בתל-אביב.

והחבר'ה מטובא היו גם?

עבדאללה: לא היינו.

נגרקר: הם לא היו.

למה לא בעצם?

נגרקר: לא יודע.

עבדאללה: כי לא היינו שייכים למשרד הביטחון.

אחמד: כי ברגע שאתה שבוי אתה שייך למשרד הביטחון.

נגרקר: אתה שייך לאחריות המדינה, אבל יש גוף אחר שמטפל בזה. כמו שחוטפים איזה אזרח, אז אתה מוכר על-ידי נפגעי פעולות איבה.

איציק, לדעתך צריך לצרף את החבר'ה מטובא ל"ערים בלילה"?

נגרקר: אני חושב שכן, אבל צריך לדרוש את זה. היו"ר הוא עורך דין ארדינסט.

הבעיה שהעמותה מוגדרת כעמותה של חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, אתם לא הייתם חיילים.

נגרקר: או לפחות לצרף אותם לנפגעי פעולות איבה.

עבדאללה: אנחנו לא שייכים לכלום.

אחמד: אנחנו התעוררנו ב-2002, והתחלנו ללכת לעורכי דין, אבל למה אז לא הכירו בנו? עכשיו הכירו, אחרי כמעט 50 שנה, יעני אנחנו התעוררנו ב-2002.

איך השמונה חודשים האלה בדמשק נמצאים בכם כיום?

עבדאללה: מג'ד, הבן שלי שנולד כשהייתי בסוריה, אחרי שחיתנתי אותו כבר רציתי להרביץ לו ולאשתו. מרוב עצבים ומרוב לחץ ומרוב שהייתי בטראומה, והדיכאון שהייתי חוטף מדי פעם. נכון שעבדתי כל החיים והכל, אבל הייתי סגור בעצמי וכל מה שאמרו אמרתי כן כן, דילגתי על התנאים שמגיעים לי. היו עצבנויות כל פעם, ודיכאון פה ושם, אפילו היו לי ביקורים בבריאות הנפש בבית חולים בצפת. היום קצת יותר טוב אחרי שהתחילו לטפל בנו ולקבל תרופות באופן קבוע כל חודש. אבל בלילה זה חוזר, ואני כמעט ולא ישן. ואם אני רוצה לישון אני צריך לקחת כדור חזק לשינה.

איזו תמונה חוזרת אליך בעיקר?

עבדאללה: התמונה של הסיוטים שהיו שם. שהתפללתי שלא יקחו אותנו לא לחקירות ולא למקלחות. כי בתקופה שלקחו אותנו 50 מטר או 100 מטר למקלחות קיבלנו מכות. ואחר כך במקלחת כשהוא פותח לך את המים החמים, הוא אחרי זה סוגר אותם ופותח את המים הקרים. וזה בינואר פברואר כשהשלג בחוץ. ואחרי מים קרים פותח שוב מים חמים. אתה יודע מה זה עושה לבנאדם? יא ווליי, אמרתי מה יהיה. וזה חוזר אליי.

אחמד: ומתי לוקחים אותך למקלחות? לא בערב בשמונה, או תשע, בשתיים בלילה לוקחים. אתה יושן ומעיר אותך לפנות בוקר, וזה בשיא הגשם, בשיא הקור. לי זה לא יוצא מהראש. השבי זה בראש שלי, כאילו קרה לי אתמול, קרוב. לא לפני 50 שנה. אי אפשר לשכוח את המקרה הזה, אי אפשר.

עבדאללה: זה דבר שילווה אותנו לכל החיים. זה לא יוצא מאיתנו.

אחמד: אי אפשר לשכוח. גם אני מטופל בכדורים. הייתי לפני שבוע אצל הרופא הפסיכולוג, אני אומר לו – אני לא יכול לישון. תמיד אני חושב, ומהמחשבה שלי אני מתעצבן על האישה, על הילדים. הוא אומר לי – מתי זה קורה לך? אני אומר לו – רק בלילות. אז הוא נתן לי כדורי שינה. אמר לי – שמע אם אתה מרגיש שאתה בבית עייף עם האישה ומתעצבן, תיקח את הכדור הזה. אם אתה רב עם האישה, עם הילד, עם השכן, אתה יכול לשכוח את זה. אבל מקרה כזה [השבי בסוריה] אי אפשר לשכוח. זה איתך עד שנמות. אבל אני עצבני. רב עם האישה. כמה פעמים עזבתי את הבית, הולך לגור מחוץ לכפר.

עבדאלה חוזר הביתה [מעריב 7.6.1974]

למה קיבלתם רק 20 אחוז?

עבדאללה: לא יודע, תראה כמה נתנו לי ביטוח לאומי על איזו תקופה, וכל הכסף לאן הלך? לעורך דין. ואני, מה אני מקבל? את המענק החודשי. 1,160 שקל. זה מה שאני מקבל עכשיו.

1,168 שקל ו-30 אגורות, ליתר דיוק.

עבדאללה: כן, לא לשכוח את ה-30 אגורות.

אחמד: למה העורך דין לקח לו את כל הכסף? אני בטח גם יקבל בקרוב, אבל את הכסף הזה אני לא אתן לעורך דין.

עבדאללה: זה החוזה שחתמתי עם העורך דין.

אחמד: אני עוד לא קיבלתי את הכסף, אני בינתיים בטיפול. אבל למה העורך דין לקח לו את הכסף הזה? אני מתפלא. למה נתת לו? הוא נהנה מהכסף ואתה תקבל רק כל חודש?

עבדאללה: זה הכסף שקיבלתי מהביטוח הלאומי כל חודש, ו-44 אלף שקל הלך לעורך דין.

אחמד: חתמת על חוזה זה בסדר, אבל חתמת על חוזה שהוא יהרוג אותך?

אצל אבו ג'אסם בן ה-85: העורך דין לא יכול לפתוח לו תיק בביטוח לאומי כי הוא לא מדבר 

אחרי שעתיים בביתו של עבדאללה קמנו ונסענו לבית של הדוד שלו, אחמד אבו ג'אסם, מי שהיה נהג המשאית ביום הדין ההוא. אבו ג'אסם מבוגר מאוד, מדדה לסלון, ראשו מורכן, אלצהיימר. אולי נצליח להציל ממנו איזה רסיס מידע. אין סיכוי. הוא עדיין מזהה את הבן שלו, מרג'אן, אבל לא יודע איך קוראים לו.

אבו ג'אסם עבד כל השנים כנהג משאית של תוצרת חקלאית. אבא ל-16 ילדים וסבא לאיזה 50-40 נכדים. גם לו היו התקפי זעם. היה קורע את הכריות בסלון וחותך את הווילונות. אם לא היה מתנכל לכריות, היה מסדר אותן כמו שמכינים חבילות קש.

אחמד [מימין] ואבו ג'אסם. משאית הקש, הפגזים, מעביר המים והסורים – זכרונות מ-1973

עבדאללה נשק לו ואמר: סאלם עליכום דוד, כיף חאלק. אחמד הוסיף באוזניו כמה מילים טובות, ואבו ג'אסם חייך בביישנות ואמר משהו. השחלנו שאלה לכיוונו, לא הבין מה אנחנו רוצים. הראינו לו את התמונה המרופטת שלו מהכלא בדמשק, אולי משהו יתעורר בו, והוא מילמל כמה מילים. מרג'אן הבן אמר: כן, אבא זיהה שזה מהשבי ועל ידו עומד עבדאללה.

אחמד אמר: הוא לא זוכר כלום אבו ג'אסם. בגלל זה העורך דין לא יכול לפתוח לו תיק בביטוח לאומי, כי הוא לא מדבר. כבר בתקופת השבי אבו ג'אסם הוא כבר אז לא היה בסדר. כשהיינו משחקים בקלפים או שש-בש, הוא היה תופס את הקלפים וזורק אותם. היינו משחקים שש בש בתא, אחרי ששלחו לנו כל מיני משחקים, הוא היה זורק את הקוביות בכעס. הייתי אומר לו – מה קרה מה קרה? הוא אומר לי – אני לא פה. אני זוכר את זה טוב מאוד.

הכפר טובא 2023. ארבעה שהיו בשבי הסורי. מימין: אבו ג'אסם, עבדאללה, אחמד, נגרקר

מרג'אן מספר שאביו לא שיתף את ילדיו במה שעבר. היו לו כל מיני מקרים בשבי, אומר מרג'אן, והוא לא אהב לדבר על זה. שמענו מהאחרים מה היה. אבא היה כל החיים בטראומה סביב זה. הוא לא רצה שנדע מה עבר. גם לאבא שלי מגיע פיצוי מהמדינה. ניגשנו לעורך דין, אבל בגלל שלאבא שלי אין זיכרון, אי אפשר לטפל בזה. שאלו אותו כמה שאלות והוא לא ידע לענות, זה האלצהיימר. אז אמרו לנו שלא יכולים לטפל בזה.

עבדאללה: אבל העורך דין יכול להגיד שהיו איתו בשבי שניים מהכפר שלו. הם היו איתו כל רגע וכל שעה וכל יום בכל התקופה הזו. אנחנו לא יכולים לתת עדות במקומו?

אחמד: אני מאמין שבמאמץ שלנו אנחנו יתנו לנו יותר. טוב שיכירו בינתיים ב-20 אחוז, אבל מה זה 20 אחוז? כל העניין זה כאילו קרה לנו אתמול, לא שכחנו כלום. הבעיה שהמדינה לא באה אלינו ואמרה לנו מה אנחנו צריכים, איזה עזרה. אף אחד לא בא ואמר מה נשמע, איך אתם מרגישים?

————————————————————————————————————

למגיבים: כדי לחתום את שמכם על תגובה – היכנסו לריבוע של התגובה, כתבו את תגובתכם ואז לחצו על הסימון מייל והקלידו בו את שמכם.