מארב כפר הנשיא

המארב שהופתע ממערב * כך התרחשה התקרית הקשה ביותר בתקופת ההמתנה: שני חיילי צה"ל נהרגו בהיתקלות עם חוליה סורית סמוך לקיבוץ כפר הנשיא ולכפר טובא * מפקד המארב אלון הלוי נושא על מצפונו עד היום את ההחלטה שלא לפתוח באש אל הדמויות שהתקרבו * בחזרה לליל ה-2 ביוני 1967 בירדן ההררי * עדכון: ב-5 בנובמבר 2019 נפטר עוזי חגי * עדכון: ב-7 ביולי 2020 הלך לעולמו אלון הלוי

מארב לילי [צילום אילוסטרציה]

גבול סוריה פסע תמיד על גחלים לוחשות. מדי פעם הם התרוממו למדורה. הפעם זו היתה התקרית החמורה ביותר בימי תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. שני חיילי צה"ל נהרגו בהיתקלות ואחד נפצע בשעת מארב. שכבו עם הפנים למזרח והופתעו מצד מערב – משטח ישראל.

זה קרה לפנות בוקר יום שישי ה-2 ביוני 1967, שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כשני ק"מ מדרום לקיבוץ כפר הנשיא.

51 שנים אחרי התקרית שבה נהרגו אבנר זמיר מקיבוץ רמת יוחנן ושלמה גרינשפן מצפת איתרנו את שני החיילים הנוספים מאותו מארב – המפקד סמל במיל' אלון הלוי ורב"ט במיל' עוזי חגי, שהיו חיילי מילואים של סיירת חטמ"ר 3. על הסיירת פיקדו באותה תקופה רס"ן עזרא אוריון וסגנו סרן משה עטיה.

על פעילותה של הסיירת באותה תקופה, חודשים מאי-יוני 1967, כתב בזמנו אחד הלוחמים, יובל יגר: "בימי ההמתנה הארוכים אנחנו מתמקמים בחורשה שליד אליפלט. התפקיד שלנו לכסות בסיורים רכובים ובמארבים את איזור הירדן ההררי, ה'פתחלנד' כפי שכונה. כל לילה היה יוצא מארב לאיזור הירדן כדי לסכל חדירות חוליות סוריות לשטחנו".

מעיון במסמכי פיקוד צפון כי המארבים בגזרה זו החלו לאחר ליל 9-8 במאי 1967, כשמשאית צבאית שנסעה בכביש 90 נפגעה ממטען חבלה שהיה לצד הדרך. המשאית נסעה מצפון לדרום והפיצוץ היה כחצי ק"מ מצפון לקיבוץ עמיעד. לרכב נגרם נזק קל. הפעלת המטען היתה חשמלית. חוט ההפעלה נמצא כ-60 מטר משם בחורשה מזרחית לכביש. סמוך לשם התגלה מוקש מוכן להפעלה שאליו חובר תיל ממעיד באורך 15 מטר. למחרת היום התגלו עקבות של 3 אנשים שנעו לאיזור חירבת חטי, כ-4 ק"מ מזרחית לעמיעד.

בעקבות החדירה העמוקה הזו עד לכביש 90 [כ-8 ק"מ מהגבול] נפרסו במהלך הלילות הבאים כ-20 מארבים ששכבו בנקודות שונות מאיזור אלמגור עד כפר הנשיא, לאורך כ-7 ק"מ.

הלוי בבית החולים בצפת, שבוע לפני שנפצע במארב

אלון הלוי, מפקד המארב בתקרית ה-2 ביוני מספר לנו: "שבוע לפני זה נפצעתי באיזור גשר בנות יעקב, כשעשינו שם מטווח בשטח אש. לאחד הקצינים, בחור בשם עוזי זבולון, היתה הזנה כפולה בעוזי. במקום לדרוך ולנער את הרובה הוא שיחרר, ואז נכנס כדור נוסף לקנה שפגע בכדור הראשון שכבר היה שם, התפוצץ בתוך העוזי ורסיסים נכנסו לי לבטן. הייתי מאושפז בצפת קרוב לשבוע. איך שיצאתי וחזרתי ליחידה, התבקשתי ללכת למארב הזה. קיבלתי חגור של אחד החברים עם העוזי והמחסניות שלו, ויצאנו בערב".

היתה זו תקופה של מתח שיא בין ישראל לסוריה, כמו גם בחזיתות ירדן ומצרים. ארבעה צבאות ניצבו בכוננות עליונה מזה כעשרה ימים עם אצבע על ההדק, מחכים לגפרור שיצית. אחד המקומות בגבול ישראל-סוריה המועד לחדירה היה איזור הירדן ההררי – מדרום לגשר בנות יעקב, העובר ממזרח לקיבוץ כפר הנשיא וממשיך לאלמגור עד לשפך הכינרת.

עד לאותו מארב נהרגו בפיקוד צפון בתקופת ההמתנה שלושה חיילי צה"ל מאש ישראלית, כתוצאה של אי-זיהוי בשעות הלילה: סגן רמי זית מגדוד 22 שנהרג במוצב סוסיתא, טוראי מרדכי פורג'ון מגדוד 51 שנהרג במלכיה וטוראי נסים אלמקייס מחטמ"ר 3 שנהרג בחורשת תל-חי. הרוג רביעי, יעקב משה פיזם מגדוד 32, נהרג באיזור גדות באותן נסיבות, בלילה הבא [לפנות בוקר 3 ביוני]. כן היו מספר פצועים בתקריות אלה של ירי דו-צדדי.

הלוי מזכיר לנו את התקריות הללו כמבוא לתקרית שבה הוא היה. המארב בפיקודו התמקם מדרום לנחל טובים, באיזור חירבת טובא – כשני ק"מ מדרום לכפר הנשיא וכ-1.5 ק"מ דרומית-מזרחית לטובא-זנגריה. האיזור יושב כ-100 מטר מעל נהר הירדן שהיה בקטע זה הגבול.

חיילי מארב כפר הנשיא. מימין אבנר זמיר, שלמה גרינשפן, אלון הלוי ועוזי חגי

ארבעת אנשי המארב היו: המפקד סמל במיל' אלון הלוי בן 26 מקיבוץ בית השיטה, יוצא סיירת גולני שהשתתף בפשיטה על מוצבי נוקייב בסמוך לחופי הכינרת ב-1962, נפצע וקיבל צל"ש. אבנר זמיר בן 23 מקיבוץ רמת יוחנן ששירת בנח"ל, עוזי חגי בן 35 מקיבוץ יגור והחובש שלמה גרינשפן בן 29 מצפת, נשוי ואב לשתי בנות קטנות.

"ישבנו על צומת של שבילי רועים שדרכם אמורים היו להגיע דרכו חוליה של מודיעין סורי", מספר הלוי. "זו היתה תקופת הכוננות, היתה דממת אלחוט ואסור היה להתקשר בכלל. הסורים היו אמורים להגיע לכפר הערבי טובא זנגריה. הם הלכו למקום הזה והם גם קיבלו אינפורמציה שיש שם מארבים שלנו. באותה תקופה המארבים היו מורכבים משלושה איש לפנים [לכיוון מזרח] ואחד או שניים לאחור [למערב]. באותו לילה סדר השכיבה שלנו למזרח היה – גרינשפן הכי דרומי, באמצע זמיר ואני הכי צפוני. עוזי שכב עם הפנים לכיוון מערב. שלושה היו ישנים ואחד ער, וככה התחלפנו".

איזור ההיתקלות בליל 2 ביוני 1967 כ-80 מ' מעל נהר הירדן וגבול סוריה, וכ-150 מ' מתחת לטובא

הלוי: הספקתי לירות 3 כדורים והיתה הזנה כפולה, קראתי את הסיסמה 'מערת שמשון' כמה פעמים

בשעה 02:30 עוזי חגי שהיה ער הבחין בדמויות מתקרבות ממערב. הלוי מספר: "באותו זמן ישנתי, ואבנר זמיר העיר אותי ואמר לי שמתקרבת חוליה אלינו. הוא העיר אותי מספיק מוקדם ואפשר היה להיערך. היה ירח והם התקרבו משטח ישראל. החזיקו תתי מקלעים ונראו לבושים כמו חיילי צה"ל. היתה לי דילמה אם הם חבר'ה שלנו. הם התקרבו והתקרבו עד שראיתי שאין ברירה ונתתי פקודה לפתוח באש. באותו זמן שפתחנו באש גם הם לחצו על ההדק. הם נתנו צרור עד גמר המחסנית שלהם ונשכבו.

"מכיוון שזה לא היה נשק שלי, היו ריישים כאלה שהיינו מחברים מחסניות והיתה הזנה כפולה. הספקתי לירות 3 כדורים, החלפתי ריש והמשכתי לירות, וזה אחרי שנפגעתי ברגל. בגלל שהייתי בחצי כריעה, כדור אחד נכנס בישבן והמשיך ליד הברך, והשני נכנס ממש בברך ויצא בצד. הרבצתי קללה – 'טפויומאט עוד פעם בית חולים'. הנשק איכזב אותי. היתה לו הזנה כפולה וזה בגלל שהיו פותחים איתו בקבוקי טמפו וכל מיני, דבר שהיה גורם להזנות כפולות. זה לא היה נשק שלי וגם החגור לא היה שלי.

"הסיסמה של אותו לילה היתה 'מערת שמשון'. קראתי אותה שלוש או ארבע פעמים כי לא הייתי בטוח אם הם ישראלים או לא. אף אחד לא ענה. הקרב נגמר, כבר ידעתי שיש לי שני הרוגים. לאחר מכן שלחתי את הבחור מיגור [עוזי] להזעיק עזרה. הסברתי לו לאן להגיע והוא הגיע ליחידת תותחנים. אני ידעתי שהמקום שבו שכבתי הוא לא מקום מוצלח, מאחר וצריכה להיות חוליה מסוריה שתבוא לקבל את החוליה שנתקלנו בה, אז החלטתי להחליף מקום. חבשתי את עצמי עד כמה שיכולתי וזחלתי 50 מטר לכיוון מזרח, מה שאחר כך היטעה את החוקרים של האירוע לחשוב שאני רדפתי אחרי החוליה. למעשה אחרי שזזתי, חוץ מהרוג שהיה להם, הם היו פצועים כנראה, אבל פינו את עצמם, עברו מתחתיי בלי שאשמע אותם ועברו מזרחה לחצות את הירדן. לא ראיתי אותם יותר".

הספר של עוזי חגי שספג כדור

עוזי חגי

עוזי חגי, כיום בן 86, זוכר את האירוע: "ישבנו שם בלילה, והיתה בעיה שלפעמים חבר'ה שלנו היו נכנסים וחבר'ה אחרים לא היו יודעים והיו יורים עליהם. עשינו תורניות בין ארבעתנו, אחד ער והיתר ישנים. אני הייתי ער ופתאום אני רואה אנשים מגיעים. אני מעיר את המפקד והוא אומר לי – זה חבר'ה שלנו. הם מתקרבים יותר, ופתאום החלו לירות. ואז כולנו ירינו וגם אני. אני יודע שגם פגעתי, קיבלתי גם משהו ואחרי שזה נגמר והם הלכו, ראיתי שמהחבר'ה שלי אחד פצוע ואחד נפטר. הלכתי לקרוא לעזרה וכאן היתה לי בעיה – איך החבר'ה שלנו שאני הולך אליהם לא יירו עליי. כשהתקרבתי אליהם התחלתי לצעוק שלא יירו, סיפרתי מה קרה ואחר כך שלחו מסוק".

אנחנו שואלים מי פתח קודם באש. עוזי: "הם גילו אותנו ופתחו באש. היה לי מזל שלא שכבתי על השביל אלא בצד, וזה מה שהציל אותי. גם היה לי בכיס ספר שקיבל כדור, וזה עוד דבר שהציל אותי".

מדו"ח תחקיר האירוע עולה, כי רק אחרי שעה וחצי הגיעה ההודעה על התקרית לאנשי יחידת המרגמות שהיו בסמוך לכפר הנשיא, שארגנו כוח חילוץ. מכאן עולה שכוחות הסיוע הראשונים הגיעו למקום ההיתקלות רק כשעתיים אחרי שקרה. עוד עולה מהדו"ח כי שני ההרוגים לא מתו מיד.

למה לקח כל-כך הרבה זמן לכוחות צה"ל להגיע? אנחנו שואלים את עוזי, שעונה: "המשימה לקרוא לעזרה היתה הכי קשה. קודם כל הייתי צריך לעכל מה קרה. הכל היה כל כך מהר. אחר כך התחלתי ללכת לכיוון משוער של כפר הנשיא. לא ידעתי איפה זה בדיוק. הכי פחדתי שעכשיו חבר'ה שלנו יירו עליי ולכן הלכתי בזהירות".

הלוי: "הבחור מיגור רץ להזעיק עזרה. הוא הגיע לכוח מרגמות והם ירדו אלינו יחד עם החבר'ה שלנו. הם רצו לקחת אותי באלונקה ולא נתתי להם. פחדתי שהם יפילו אותי. היתה שם עלייה תלולה. סחבו אותי והביאו אותי עד לאיזור שבו ההליקופטר יוכל לרדת באיזור כפר הנשיא. ההליקופטר הגיע ופינה אותי לרמב"ם, וזה כבר סיפור של השיקום שלי שהיה סיפור ארוך".

התקרית מתוך יומן המבצעים של פיקוד צפון

דו"ח חקירת האירוע [לחצו פעמיים להגדלה]

יומן המבצעים של פיקוד צפון מה-2 ביוני 1967 עסק רבות במקרה. תחילתו בשעה 04:45 במסירת נקודת ציון לנחיתת הליקופטר לפינוי הנפגעים.

בשעה 05:20 הגיע הדיווח הראשון על התקרית מחטמ"ר 3 לפיקוד צפון [מכותבים – האלוף, קצין אג"מ, קמב"צ, רמ"ט, אג"מ מבצעים]: "היתקלות עם האויב, לכוחותינו פצוע אחד וכנראה שני הרוגים. לאויב כנראה הרוג אחד. האינפורמציה כולה מהפצוע שהזעיק עזרה".

שעה 05:44 מתקבלת פקודה להוציא חוליית הנחתה בעוד כחצי שעה למגרש הכדורגל על יד בית חולים רמב"ם [כנראה האיצטדיון בקרית אליעזר].

05:45, חטמ"ר 3 מוסיף פרטים: "מארב של חטמ"ר 3 באיזור נחל טובים שמדרום לכפר הנשיא נתקל בחוליה, לכוחותינו פצוע ושני הרוגים, לאויב פצוע אחד שנתפס. חוליית האויב הגיעה ממערב למקום שכיבת המארב ששכב כלפי מזרח גילה אותם מקרוב, כשהסתובב הרגישה החוליה במארב ופתחה באש. אין שני פצועים, אלא אחד. נ.צ המקום 20792627. שם הפצוע לוי אלון".

06:30 – ממיקי לאוויר 3: "בקשה להחזיר את ההליקופטר לאותו מקום מאחר ונושא ההרוגים עדיין לא ודאי".

07:10: מיקי לאג"מ: "החטמ"ר מבצע בדיקת עקבות בעזרת גששי מג"ב, לכן הוזמן כלב גישוש. הקמ"ן הפיקודי שלח קצין מ-154 וקצין מודיעין לשטח (שמות ההרוגים: אבנר זמיר מרמת יוחנן ושלמה גרינשפן מצפת).

07:15 – חטמ"ר 3 לאג"מ: "הפצוע הסורי מת".

08:25 – רמ"ט צפון לחטמ"ר 3: "ניתנה הוראה לחטמ"ר 3 להקיף את הכפר טובא עם פלוגת חיילים במגבלות הבאות: א) לא יתקרבו לפחות מ-500 מטר. ב) לא ייכנסו לכפר. ג) לא יהיו על הכביש. ד) לא יפתחו באש. ה) לא ישתמשו בכוח. משטרת ישראל מקימה מחסום ואינה מאפשרת לצאת מהכפר".

09:10 – חטמ"ר 3 לאג"מ צפון: "כתוצאה מהחקירה בשטח מסתבר שהמארב איתר את החוליה במרחק די ניכר ממנו, אבל היסס לפתוח באש משום שבא מכיוון מערב. כל האנשים במארב ירו, מפקד החוליה רדף אחרי הבורחים ונפצע כשהוא במרחק ניכר מהמארב. אצל ההרוג בתוך תרמיל מצאו קופסה ריקה של מוקש נעל, עקבות היציאה מובילות מזרחה לכיוון סוריה, המקרה אירע ב-03:40 ודווח ב-04:10 עם הגעת הפצוע".

10:55 – איתן ליענקל'ה [קמב"צ צפון לקצין אג"מ צפון]: "לאחר בדיקה בשטח נתגלו עקבות כניסה של 4 אנשים בוואדי לוז בצלע הדרומית של הוואדי, הגיעו עד מארב 'הסדמה' וגם נעלמו, כמו ן נתגלו עקבות יציאה…

12:30 – מג"ב 3 לאג"מ צפון: "בהקשר לידיעה הקודמת – הכלב הגיע עד נ.צ 20642635 ומשם איבד את העקבות. חוליית גששים אחת בודקת עקבות בין מחניים לאליפלט. חוליה שנייה באיזור אלמגור. חוליה שלישית בודקת גשרים ומעבירי מים".

מפת היתקלות המארב. 1) אנשי המארב ששכבו מדרום לוואדי טובים הופתעו מכיוון מערב. 2) שלושה מבין ארבעת אנשי החוליה הסורית הצליחו להימלט במדרון הסבוך וחצו את הירדן. גששי צה"ל שיצאו אחריהם כמה שעות אח"כ איבדו את העקבות. 3) כלבי הגישוש שנעו בנתיב הכניסה של החוליה ממזרח לעבר טובא איבדו את העקבות בכניסה לכפר. 4) מקום נחיתת הליקופטר הפינוי מדרום לקיבוץ [תרשים על מפה 1:50,000 משנת 1966]

בשעה 13:00 – שני עמודים לסיכום האירוע ממלאים את יומן המבצעים: "מארב מיחידת סיור 78 של חטיבה 3 בהרכב 4 חיילים שהיה ממוקם "באיזור נחל טובים נ.צ 20792625 נתקל בחוליה סורית שמנתה 4 אנשים. ההיתקלות היתה ב-02:30, כתוצאה מההיתקלות נהרגו שני חיילים מאנשי המארב וחייל נוסף נפצע קשה. חייל רביעי נפצע קל. לאנשי החוליה הסורית הרוג, שנפצע בשלב ראשון ולאחר מכן מת מפצעיו. המארב שכב כלפי מזרח עם צופה לאחור לכיוון מערב. אנשי החוליה הבחינו בחוליה, אולם סברו שהמתקרבים הם אנשינו או ערביי טובא. החוליה הרגישה במארב ופתחה באש. מפקד המארב הסתער על החוליה ורץ כ-50 מטר. עם גמר ההסתערות רץ מפקד המארב להזעיק עזרה.

"ההרוג הסורי לבוש בגדי חאקי נעול נעלי גומי צבאיות, חמוש בקרל גוסטב, 4 מחסניות, 2 רימונים צ'כים, 2 רימוני מילס, קופסת כדורים 9 מ"מ תוצרת אוסטריה, 2 נפצים של מוקש נעל. בתוך קופסת התחמושת נמצא סרט בד עם נצרה, נמצא במקום תרמיל גב בצבע ירוק שבתוכו מעיל רוח ומזון (עגבניות, לחם ומלפפונים). בנוסף היה ברשותו תרמיל קטן בו היתה קופסת התחמושת ונפצי המוקש. נתגלו עקבות כניסה 20772607 של 4 אנשים, העקבות נעלמו באיזור בריכות האגירה של טובא. עקבות יציאה של 3 – 20802613, לא ברור בשלב זה אם העקבות היו של 4-3 איש. כלב גישוש של משטרת ישראל מוביל לכיוון כפר טובא. לפני טובא בנ.צ 20642635 איבד הכלב את העקבות".

עד כאן מיומן המבצעים. כן יצא מסמך תחקיר לסיכום התקרית החתום על-ידי רס"ן משה פלדמן, ראש מטה מח' מבצעים בפיקוד צפון [ראו בנפרד].

האזינו להקלטה – חיים יבין ומייק הולר מראיינים מפקדים וחיילים שהגיעו לעזרת נפגעי המארב [לחצו כאן].

החובש בן אבגי: מהעצבים גמרתי על הפצוע הסורי

שלמה בן אבגי היה חובש בגדוד מרגמות 120 שהתמקם סמוך לכפר הנשיא [כנראה גדוד 337]. בן אבגי היה זה שיצא לפנות בוקר עם מספר מאנשי המרגמות כדי לסייע לאנשי המארב שהותקף, לאחר שעוזי חגי הגיע להזעיק עזרה.

בן אבגי: "הגעתי במהירות למקום התקרית, עם הבחור שהזעיק אותנו. ראיתי מה שקרה. ראיתי את אלון פצוע וישר ניגשתי ועשיתי לו כל מיני קיבועים. אלון אמר לי לגזור לו חתיכה מהמכנסיים. ראיתי שני חבר'ה שלנו הרוגים, שלא היה מה לעשות איתם, והיה שם פצוע סורי ש'גמרתי' עליו. הוא היה פצוע קשה מאוד ולא היה טעם להשקיע בו. לא מתגאה בזה. יריתי בו מהעצבים שראיתי את החבר'ה שלנו הרוגים".

אנחנו מחברים טלפונית בין הלוי ובן אבגי, לראשונה מאז אותה תקרית. בן אבגי מתרגש: "אתה יודע כמה רציתי לפגוש אותך כל השנים? אני הייתי הראשון שטיפלתי בך. אני כל השנים אמרתי שפעם בחיים אני צריך לדבר איתך".

הלוי: "אכן החובש מהתותחנים חבש אותי. הוא הגיע עם קבוצה של עוד אנשים. ידעתי שיבואו להוציא אותי, אבל ידעתי שזה לא בשבילם לעלות את העלייה הזו עם אלונקה. קודם כל הראיתי להם איך לחבוש אותי. כשהם רצו לקחת אותי באלונקה, אמרתי להם שיחכו לחבר'ה שלי מהסיירת".

החובש שלמה בן אבגי בסיור שערך לא מזמן באיזור המארב בכפר הנשיא

עוצר כללי על טובא, 30 נעצרו והכחישו

"דבר", 4 ביוני 1967

מאחר שעקבות החוליה שחדרה משטח סוריה הוליכו לכפר טובא, היה ברור לצה"ל ולשב"כ שהמחבלים קיבלו משם סיוע. למחרת היום הוטל עוצר על הכפר. 30 אנשים נעצרו, ביניהם המוכתר. החיפושים והסריקות נמשכו במהלך שישי ושבת. תושבי טובא הכחישו כל קשר לחוליה הסורית. החשודים שוחררו כעבור כמה ימים.

ישראל הגישה תלונה לאו"ם, אבל אגב כך חשפה גם את עצמה כמי שהפרה הסכמים: המארב היה ממוקם בשטח מפורז, שבו אסור היה לחיילי צה"ל להימצא.

בעלון "עלי אש" של חטמ"ר 3 הובאו לאחר האירוע דברי מפקדי פלוגת הסיור: "אנו לומדים להתגבר על המכה. אי אפשר להוריד את הראש, אנו ממשיכים לחיות ולהבטיח את החיים. זה קשה, היה הלם לאנשים, הם התקפלו תחילה בינם לבין עצמם וחרקו שיניים. אבל אנו יודעים שעכשיו זה רק מתחיל. ליווינו את שלמה ואבנר בדרכם האחרונה תוך צפייה דרוכה לבאות".

עקבות החוליה הסורית הובילו לכפר הבדואי הסמוך

הלוי: הייתי צריך לירות, עובדה ששני חיילים נהרגו בגלל טעות בשיקול שלי

הלוי בן 77, עובד כמעט מדי יום עשר שעות כמפעיל צמ"ה. כשהיה בן שנה נהרג אביו מרדכי הלוי, שהיה מראשוני הטייסים של ארגון ההגנה, בתאונת מטוס בגבעת המורה. על אלון נכתב בעלון החטמ"ר אחרי האירוע, כי הוא "נמר יוצא דופן ביחידה, בעל כושר ביצוע לא רגיל". כשראשוני המחלצים הגיעו אליו באותו לילה בעודו פצוע, נכתב שם, אמר להם – חבר'ה תנוחו קצת ורק אחר כך תטפלו בי.

המחשבות על האירוע עדיין מעסיקות אותו מאז. לדבריו, החוליה שהפתיעה אותם היא החוליה שלה הם חיכו, שעליה היה מידע מודיעיני מוקדם. מדי לילה שכב שם מארב של חטמ"ר 3. המארב של הלוי היה השלישי או הרביעי במספר באותו מקום".

איך החוליה הצליחה לחדור לישראל?

הלוי: "היא באה מאותו מקום שבו יצאה וכנראה שעברה באור יום כשלא היה שם מארב. הם הגיעו בלבוש של רועים והגיעו לסייעים שלהם שהיו בטובא".

אתה חושב שהם התקרבו אליכם כי זיהו אתכם והגיעו במטרה לתקוף אתכם?

"היה ירח, הם לא ידעו בדיוק איפה אנחנו, אבל היתה להם אינפורמציה מהרועים של טובא. הרועים ידעו איפה אנחנו. זה היה צירוף של שני שבילי צאן. אחרי שהירי נפסק, אני אחר כך קראתי את הסיסמה שלוש פעמים כשהם שכבו כמה מטר ממני בסבך קוצים ובתוך אבנים. לא ראיתי אותם, אני חשבתי שכולם שם נהרגו. זחלתי והחלפתי מקום כדי שאם יגיע כוח חילוץ שלהם, שאוכל לירות בהם".

בוא נדבר על ההיסוס אם לפתוח באש או לא.

הלוי: "בימים שלפני המארב היו כמה מקרים שחיילים שלנו נפגעו או נהרגו מאש שלנו. זה רבץ לי בראש כשלא נתתי פקודה לפתוח באש מיד. אני עד היום טוען כלפי עצמי שהייתי צריך לירות. שום דבר לא היה צריך לעניין אותי".

אבל הלבטים שלך סבירים לגמרי.

"אני הייתי צריך לירות, והטריד אותי אחר-כך מאוד שלא יריתי".

תאר לך שהיית יורה ואלה היו חיילי צה"ל, כמו שהיה במלכיה עם החייל מגדוד 51 שנהרג? 

"אין 'אם', יש עובדה ששני חיילים שלי נהרגו בגלל טעות בשיקול שלי".

במבחן התוצאה אתה צודק, אבל יש נסיבות מקלות. הפעלת שיקול דעת, והמזל לא היה לצידך.

"אין שיקול דעת, העירו אותי בזמן, היה לי מספיק זמן להתארגן ולחשוב".

אלון הלוי 2018. אירועי מארב כפר הנשיא עדיין מלווים אותו

הלוי מתנחם בסיפור הבא: "אחרי פחות משנה עברתי ליחידה אחרת, עברנו למארבים של 12 חבר'ה עם מפקד שהוא קצין, ולילה אחד עשינו מארב רציני באיזור הרוקאד. ישבנו וחיכינו ואז התקרב אלינו כוח. היה ליל ירח, ראינו אותם, היינו אמורים לירות, חיכינו לפקודת אש, ואז אני נותן צעקה – 'לא לירות, זה הקרחת של גורן'. גורן היה אחד הלוחמים וממש במזל זיהיתי אותו".

מארב כפר הנשיא זה סיפור שרודף אותך?

"הוא תמיד בזיכרון שלי, זו חוויה שאתה לא שוכח. אני זוכר אותה בדיוק כאילו קרתה ברגע זה, אבל אין לי טראומה ממנה".

הירדן ההררי סמוך לכפר הנשיא [צילום: אלישע בן אבגי]

מייסר אותך שלא ירית?

"כן, הבחורים האלה שנהרגו יושבים על המצפון שלי, זה דבר ברור לגמרי, אתה לא יכול להתחמק מזה. לא יעזור כלום. בפרט כשאתה רואה אחר כך את הילדות [של גרינשפן], או האמא [של זמיר] ששאלה אותי כל מיני שאלות – כמו האם הוא סבל, ואמרתי לה שהוא לא סבל. אבל אתה כמפקד שעומד מול אמא, אין לך מושג מה זה. אני לא יכול לשכוח. זה לא היה דבר קל, כי אני הייתי בסופו של דבר האחראי".

עוזי חגי אובחן בעקבות האירוע כנפגע טראומה וטופל במשך תקופה. גם אצלו האירוע עדיין מלווה אותו, אם כי הרבה פחות מבעבר. לשאלה אם אפשר היה לפעול אחרת, הוא עונה: "לא יודע מה היה אפשר לעשות, הם באו מהצד שלנו ואנחנו חשבנו שהם משלנו וזאת היתה בעיה".

האנדרטה לזכרם של גרינשפן וזמיר

באיזור ההיתקלות הוקמה לאחר מספר שנים אנדרטה לזכרם של השניים. תיכנן ובנה אותה מפקד הסיור של חטמ"ר 3 רס"ן עזרא אוריון, שתיכנן והקים גם את האנדרטה לחללי חטיבה 3 במצפה גדות.

לא ברור מתי הוקמה האנדרטה. לידיה גרינשפן, אלמנתו של שלמה, מספרת כי היא מעולם לא הוזמנה לטקס חנוכת האנדרטה. גם אלון הלוי לא הוזמן.

כשנה אחרי אותה היתקלות התקיים סיור משפחות שכולות למקום המארב. אנשי חטמ"ר 3 כולל אלון הלוי סיפר על אירועי אותו לילה.

האנדרטה לחללי מארב כפר הנשיא – אבנר זמיר ושלמה גרינשפן ז"ל

אוריון כתב דברים בספר הזיכרון לרב"ט אבנר זמיר בקיבוץ רמת יוחנן. הוא סיים את דבריו בשורות הבאות:

"חוליות חוליות. עם ערב מכינים האנשים את עצמם ליציאה אל לילה שיש אחריו בוקר.

עולים על הרכב עם נשקם. עטופים משהו, לא נפרדים במיוחד.

כך שלא נפרדנו.

מקום שהמדרון הטרשי יורד אל ערוץ הירדן,

משאיר חלקת כתף שוממת.

בין האבנים האפורות עובר יורד שביל מן הכפר טובא אל הירדן.

אל סוריה.

על השביל.

הוא נשאר בינינו.

————————————————————————————

היה לי אבא – עירית גרינשפן כותבת על השכול שלה, מגיעה לראשונה לאנדרטה של אביה ומארגנת טקס זיכרון לאביה עם אלון הלוי ועוזי חגי – לקריאה לחצו כאן