אלי ס"ט חוזר לימים שבהם שירת במילואים כקצין קישור לאו"ם בגבעת האם * מהצריף הלבן השקיפו הוא ושני משקיפי או"ם על הגזרה, כולל תקרית שבה חדרו חיילים סורים אל המפורז הצפוני * אחרי מלחמת יום הכיפורים היה ממקימי יחידת אית"ן ובין היתר השתתף בחיפושים אחרי גופת הטייס עותי שמיר שנהרג ברמת הגולן במלחמת ששת הימים
גבעת האם, יוני 1967, צילום ממזרח. מימין על הגבעה מבצבץ הצריף הלבן ששימש את תצפית האו"ם [מתוך הרשת]
ס"ט נולד ב-1939 בחיפה, אביו נפטר כשהיה בן 3 ובגיל 11 עבר לקיבוץ גבת. הוא התגייס ב-1957, שירת בנח"ל, עבר קורס קצינים, ואת רוב שירותו עשה במחנה שבטה. במאי 1960 השתחרר, בנובמבר 1962 נישא לאראלה ועבר לקיבוץ גדות.
המילואים הראשונים שלו היו בחטמ"ר 2, החטיבה המרחבית שהיתה אחראית על קו הגבול באיזור כינרת ועמק הירדן, אבל איכשהו ב-1964, הוא אפילו לא זוכר איך, מצא את עצמו כקצין קישור לאו"ם בגבעת האם. עמדה שזכתה לשם O-P2. גבעת האם, או תל אבו חנזיר בערבית, היתה גבעה שוממה מצפון-מזרח לקיבוץ כפר סאלד, ועליה צריף לבן ששירת את חיילי האו"ם.
נקודת האו"ם בגבעת האם היתה מהשקטות [יחסית] לאורך הגבול עם סוריה, שהיה זרוע בעשרות נקודות חיכוך שלא נפתרו מעולם. רוב הזמן על הגבעה עבר בשעמום ובבהייה.
מספר ס"ט: "ישבו על הגבעה שני חיילי או"ם והתפקיד שלי היה לשבת איתם כאיש קשר לצה"ל. רוב הזמן ישבנו בתוך הצריף. איתי היו שני קציני או"ם, האחד איטלקי, שהיו לו ארגזים עם חוברות תשבצים וכל היום הוא פתר ופתר, והשני הולנדי שלפני כן שרת באינדונזיה. הוא היה הבשלן שלנו, בעיקר של מתכונים מאינדונזיה וממנו למדתי להכין את העוף בקארי. התפקיד הכי חשוב שלי היה לקבל מהם את רשימת המצרכים הנדרשים לשבוע הבא, שאותם הייתי מזמין מצה"ל".
מפת מודיעין פיקוד צפון של איזור גבעת האם. הגבעה מסומנת בלבן וכתוב עליה או"ם O-p2. בירוק: "גן הירק" במפורז הישראלי, שאליו היו יורדים חיילים סורים
עיקר ההתעסקות בתקופה שבה ישב על הגבעה הגיעה מכיוון חירבת עומרית. "החורבה הזו היתה בשטח מפורז שלנו", הוא מספר, "ובוואדי הסמוך היה שטח שחלקו ממוקש, שבקודים של צה"ל נקרא 'גן הירק'. היו מספר מקרים שכמה חיילים סורים ירדו מתל עזאזיאת [ייתכן גם ממוצב בחריאת] ללקט כמה עלים לבישולים שלהם. ואז אצלנו ב-2-OP מיד היה קצת שמח. האו"מניקים היו ממלאים דו"ח ומעבירים לוועדת שביתת הנשק המשותפת, שהסורים שוב הפרו את ההסכם, ואני הייתי מדווח לפיקוד צפון".
גבעת האם וצריף האו"ם מול תל עזזיאת. התקריות בגזרה זו היו באיזור עומרית-נבי הודא ולאורך דרך הפטרולים הישראלית הנראית בצילום
אלה הם זכרונותיו של ס"ט מאותו שירות מילואים, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות כדי ללקט פרטים נוספים על הקשר של גבעת האם לאו"ם, בעיקר ממסמכי ועש"ן שבארכיון המדינה.
הבעיות העיקריות בנקודת האו"ם בגבעת האם היו מכיוון תל עזזיאת/בחריאת והאיזור המפורז הסמוך לקיבוץ כפר סאלד. אחת התקריות הקשות באיזור זה היתה באוגוסט 1962, כשקצין צה"ל סג"מ יהודה פרידמן נהרג בחילופי אש עם הסורים, כשפיקד על כוח שאיבטח טרקטורים ישראלים שעסקו בהכשרת הקרקע ממזרח לכפר סאלד.
חדירת חיילים סורים מאיזור מוצב תל עזזיאת, שהיה כקילומטר מצפון לגבעת האם, אל השטח המפורז הישראלי היתה מתרחשת מפעם לפעם, אבל לא תמיד למען מטרה תמימה כמו קטיף ירקות. החדירות, בעיקר ליליות, היו להטמנת מוקשים בדרך הפטרולים הישראלית, שבין המוצב הסורי לשאר ישוב.
בספטמבר 1966 אירעו במקום שתי תקריות – בראשונה נפצעו שבעה עובדי קק"ל שהנגררת לטרקטור שעליה נסעו עלתה על מוקש, ושלושה ימים לאחר מכן נפצעו שלושה חיילי צה"ל כשהג'יפ שלהם עלה על מוקש. שתי התקריות היו על דרך הפטרולים סמוך לנבי הודא.
על שלט שניצב בעבר בגבעת האם מטעם קק"ל נכתב: "גבעת האם/ תל אבו חנזיר – גבעת בזלת אחת משורת גבעות בצפון מזרח עמק החולה. גבעת האם נקראה על שם הנרייטה סאלד – 'אם' עליית הנוער. בראשית מלחמת העצמאות נתפסה הגבעה על-ידי הסורים. בקרבות עשרת הימים [יולי 1948] נכבשה הגבעה ע"י צה"ל ומאז שימשה כמשלט ועמדה בגבול החם עם סוריה. בשנת 1956 הוקמה על הגבעה תחנת או"ם O-p2 ומאז שימש המקום גם כנקודת תצפית קבועה של משקיפי או"ם כדי לפקח על הסכמי שביתת הנשק. בשנים 1964/5 היה האיזור מוקד לתקריות אש רבות בין סוריה וישראל. בעיקר בשל עבודות הטיית מקורות הירדן שצה"ל ניסה למנוע ביצועם. במלחמת ששת הימים בשלב האחרון [9 ביוני 67] זכתה גבעה זו לשמש קרש קפיצה ממנה זינק צה"ל לכיבוש רמת הגולן. כאן חצו את הגבול חטיבות שריון 8 וגולני בסיוע כוחות חיל הנדסה אל הקרב הכבד לגירוש הסורים ממוצביהם, שהטילו מוראם על יישובי עמק החולה במשך 19 שנה".
גבעת האם כיום. מתחת למשולש – הכניסה למקלט של משקיפי האו"ם בזמנו
בפגישה בין נציגי צה"ל בוועדת שביתת הנשק עם משקיפי האו"ם, שהתקיימה במרץ 1964 בטבריה, סוכם בין היתר כי מכיוון שמוצב תל עזזיאת ניצב בחלקו בשטח מפורז ישראלי, אסור לחיילים סורים לעבור 6.80 מטר ממערב לעץ הבודד שבראש הגבעה. ולא שמשקיפי האו"ם בגבעת האם או בנקודה הצפונית יותר O-P1 בתל דן, מדדו עם סרגל כל חייל סורי שהסתובב שם למעלה. אולם לישראל היה חשוב שכל מטר וצוונציק יהיה רשום בטאבו. גם הסורים כמובן הקפידו על כל סנטימטר של אדמה.
הסורים תירצו את ירידתם לכיוון המפורז הצפוני הישראלי, בכך שחיילים ישראלים מסתובבים במפורז הזה, בניגוד להסכם שביתת הנשק. ישראל טענה שאלה אינם חיילים, אלא אזרחים חקלאים. בקיצור, עוד אירוע ברשימת תקריות הגבול שלא נגמרו.
תצפיות האו"ם בגזרת הגבול הצפונית של ישראל עם סוריה [מתוך עבודה של סא"ל גבי שריג/ארכיון הגולן]
במלחמת ששת הימים היה אלי ס"ט מ"מ בגדוד 32 בחטיבה 3, בפיקודו של סא"ל מוריס בן דרור. "לא עשינו כמעט כלום במהלך המלחמה", הוא מספר. "המחלקה שלי ישבה בכפר הנשיא, וכשהחליטו לעלות לגולן המג"ד קרא לנו ליסוד המעלה ושם נתן את תוכנית הפעולה שלו. עד שהוא גמר לספר אותה, הצנחנים לקחו את ג'לבינה ואנחנו עלינו כל החטיבה ישר למחנות עלייקה, בנסיעה רגילה. לנו לא היתה ממש מלחמה. הגדוד היחיד מהחטיבה שנלחם היה גדוד 33".
קיבוץ גדות, יוני 1967 בשש אחרי המלחמה. אלי ס"ט עם בנו דרור, רעייתו אראלה [באדום] וחברים. מימין אילן ילין מיגור [מתוך הספר Swift Sword]
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים שירת כמפקד מוצבים בקו רמת הגולן, האחרון שבהם היה מוצב 103 ליד מג'דל שמס.
במלחמת יום הכיפורים הוצב בתפקיד חדש – קמב"צ גדוד נ"ט של חטיבה 3. "עלינו לאבטח את הקו אחרי שמוסה פלד עבר לתוך סוריה. בסיס הגנ"ט היו שלוש סוללות של תותחי נ"ט 90 מ"מ נגררים – מחלקה של שלושה תותחים על זחל"מים, מחלקת טאו על ג'יפים ומחלקת טילי שמל (שלל מששת הימים) על ג'יפים סובייטים. תפסנו את הקו שמדרום לרכס חזקה עד אל-על. לא ממש ירינו. אבל היינו בשטח פתוח עם עמדות שכיבה אישיות, חפורות בשטח בזלתי, שהיה מופגז כל הזמן. אני הייתי עם אחת מסוללות הנגררים בכביש 98 בצומת הדרך שמובילה למוצב 116. כאן הייתי במשך ארבעה חודשים. החלק הכי קשה היה הצורך להרגיע את אנשי הצוותים, שלא ממש הוכשרו לתפקידם ולא היו מסוגלים נפשית לסיטואציה".
אלי ס"ט [גוחן משמאל] בתקופת מלחמת יום הכיפורים בגדוד נ"ט של חטיבה 820, מזרחית מצומת כביש 98 עם הכביש ההולך למוצב 116. מימין מיכאל פז, שהיה מפקד הסוללה, ומשמאל גדעון פרי שהיה עם ס"ט בגן הילדים של אירגון אימהות עובדות בחיפה. היריעה מלפנים מכסה את אחד מתותחי הנ"ט 90 מ"מ הנגררים. לצוות זה לא יצא לירות, אולם הוא הופגז ומהסוללה הזו נהרג ב-15.10.1973 החובש סמל משה אפלבוים
כשנגמרו החיפושים בסיני, ביקש מהם בן אלקנה לחקור את היעלמו של הטייס עתניאל שמיר, שמטוסו הופל במלחמת ששת הימים באיזור בית המכס העליון [לסיפור המלא – לחצו כאן]. ס"ט: "הוא אמר לנו לחפש באיזור עין סמסם [סמוך למושב קדמת צבי של היום], שם נפל המטוס והטייס נעלם. הסתובבנו יוסי ואני, זיהינו את המקום, איתרנו פחות או יותר את השטח, ראינו שרידים של מטוס ואז ביקשנו שיגיעו אנשים מהיחידה לעזור לחפש. הגיעו, פרסנו וסרקנו את השטח הלוך וחזור כמה פעמים, אספנו שקית עם ממצאים שהעבירו אותה למכון לרפואה משפטית. בשורה התחתונה, לא נמצא שום דבר שקשור לעתניאל". ס"ט סיים את הקריירה הצבאית כסא"ל במיל'.
אלי ס"ט
ס"ט, משורר ילדים, ומומחה גדול לענייני משק המים בישראל [ראו רשימה שלו על מפעל הטיית הירדן] וגשר בנות יעקב, הוא גם מדריך לרכיבת אופני שטח. ביקשנו ממנו מסלול יפה לרמת הגולן, וס"ט פירט: יציאה מאל-רום מזרחה, עוברים באתר עז 77 ומשם צפונה, עוקפים את ברכת רם ממזרח ומצפון, נכנסים לתוך מסעאדה, חוצים אותה עד לגבול נחל סער ואז פונים דרומה, עוברים ביער אודם, עולים בכביש לאודם ומשם יש דרך שיורדת דרומה חזרה לאל-רום.
—————————————————————————————————————————————–
"נעמוש" - הרמה הסורית / רמת הגולן 
כתבה יפה.
אפשר לקבל את המתכון של העוף בקרי??
אהבתיאהבתי
בדיוק מה שרציתי לבקש. אם כבר דובר במערכה הראשונה על הרובה שתלוי על הקיר, היה מצופה לקבל את המתכון בסוף הכתבה…
אהבתיאהבתי
מתחילים בבישול אורז, חצי כוס לכל משתתף. דבר ראשון שוטפים את האורז ביסודיות, עד שיוצאים מים שקופים. נותנים להתייבש, (אפשר טיגון קל לפני הבישול) מבשלים בסיר שבו המים מכסים קצת את האורז. כשהמים רותחים מוסיפים מלח, פלפל וכף אבקת מרק. כרבע שעה, מפסיקים לבשל. המתנה וכשקצת התקרר מערבבים עם מזלג שלא יהיו גושים.
2. עוף
מפרידים עוף (רבע לכל משתתף) מעצמות שומנים ושאר מיותרים וחותכים לחתיכות לא גדולות. מרפדים תחתית סיר בקצת שמן (עדיף שמן זית), כשרותח מוסיפים פיסת חציל חריף (תתחילו בקטן עד שתלמדו כמה שורף כשהאוכל יוצא אחרי שעוכל) מוסיפים בצל חתוך לריבועים (כחצי לכל משתתף) ומטגנים על חום נמוך עד שמזהיב (כרבע שעה), בדרך מוסיפים גם כמה שיני שום חתוכות, מלח, פלפל וקארי בנדיבות, כשהבצל חום מסלקים את פיסת החציל החריף, מוסיפים מעט 20-30 גרם חמאת תנובה (אל תנסו תחליפים). ואז מוסיפים את חתיכות העוף ומערבבים טוב עד שהעיסה נראית אחידה. מכסים במים רותים (ומעט שמן קוקוס) ממשיכים להרתיח כחצי שעה. מסננים ושומרים את הרוטב.
3. ערבוב
מערבבים את העוף המבושל עם האורז, תוך הוספה מהנוזלים עד שמקבלים עיסה שמתאימה לנו. אפשר גם להשאיר את הקארי והאורז נפרדים ושיפגשו רק בפה או אחרי זה.
ההולנדי שלימד אותי את המתכון, היה אוכל את זה עם כרובית כבושה.
אהבתיאהבתי
נסענו בתחילת שנות השישים עם הורי ואחותי לשמורת חורשת טל ואחרי זה המשכנו בדרך העפר דרומה לכיוון כפר סולד. בדרך עמד בצד הדרך ג'יפ לבן של האו"ם, אבא שלי עצר ודיבר עם שני החיילים, אמרו שהם משרתים על הגבעה גבעת האם וירדו קצת להחליף אווירה. נתנו לי ולאחותי סוכריות והיו חביבים מאוד. זה זיכרון הילדות שלי מגבעת האם.
אהבתיאהבתי
אנשים יפים מאושרים ונטולי דאגות… לאן כל זה נעלם?
אהבתיאהבתי
לאלי ושלמה שאפו על הכתבה.
ליד גבעת האם (תל אבו חנזיר), הוחזרו גופות חיילי צה"ל בפיקוד חיים נגלי מקיבוץ כפר גלעדי, שנהרגו על תל עזזיאת כאשר חיפו על הנסיגה מתל עזזיאת ביולי 1948 של עיקר הכוח הלוחם (כמחלקה) ונפלו על התל. יהיה זכרם ברוך.
המשולש שבתמונה הנה נקודת טריאנגולציה (כנראה ברמת מיג'ור).
התל שימש כעמדת פיקוד קדמית של פיקוד צפון עד הפריצה לגולן ב- 9.6.1967. חורשות האקליפטוסים שמצפון לכפר סאלד, הן חלק מהערכות המוקדמת לכך (כמו מוצב מצמד בגזרת תעלת סואץ).
יהודה פרידמן היה בן קיבוץ דפנה. הוא נהרג כאשר אבטח את העבודות לפריצה ותחזוקת דרך הפטרולים מעל קיבוץ כפר סאלד. לפני כעשר שנים הוצבה במקום נפילתו אנדרטת זיכרון. יהיה זכרו ברוך.
איתן ישראלי
אהבתיאהבתי
היה הסכם שביתת הנשק מ1949 שהיה הסכם לא רע, לא הכי טוב אבל גם לא רע. היו כל מיני עניינים פתוחים אבל אמרו נתגבר. הסורים לא חיפשו בעיות רק לעשות אסדרה הוגנת. אבל מה עשתה ישראל אחרי שחתמו על ההסכם? הקימה ישובים חדשים על שטחים מפורזים. כמו האון כמו גדות ועוד. אחרי זה התחיל פרויקט יבוש החולה והיהודים ניסו להטות את הירדן מדרום לבנות יעקוב. פלא שהסורים התעצבנו? ונוצרו כל נקודות ה-OP שידיהם היו עמוסות עבודה.
אהבתיאהבתי
לא רק הסורים צודקים במאבקם, גם החמאס צודקים, מה בסך הכל הם רוצים? שנחזור לאירופה…. או שנמות….
אהבתיאהבתי
לא מדויק כי ההסכם היה רע, מכיון שנשארו נקודות פתוחות שישראל וסוריה פירשו אותם אחרת. זה לא היה מקרה כי הסורים סירבו לדרישות של ישראל עד שבן גוריון הורה לתקוף את הסורים ב"מבצע אורן", שבסוף לא בוצע.
לא נכון ש"הסורים לא חיפשו בעיות רק לעשות אסדרה הוגנת." מה זה הוגנת? בהסכמי שביתת הנשק האחרים האו"ם הכריח את ישראל לוותר על אדמה שכבשה מעבר לגבולות המנדט, אבל במו"מ עם סוריה האו"ם לא הכריח אותה לוותר כך שישראל תשלוט על השטחים שהיו בתחום המנדטורי.
לאחר ההסכם, ישראל אכן הפרה אותו, אבל נראה לי שטענת לא נכוון שכביכול ישראל הפרה את ההסכם בהקמת ישובים בשטח המפורז, יבוש החולה והטית הירדן.
אהבתיאהבתי
הסכמי שביתת הנשק היו, וזו גם הייתה כוונתם, להיות סכמים לשביתת נשק ולא הסכם שלום הכולל הסכמות על טריטוריה (זה נעשה בהסכמי שלום כמו עם מצרים וירדן). מאיותם כאלו, כל צד ראה את הדברים אחרת כאשר המהות הייתה הפרשנות של הסעיף "מה המשמעות של המושג שטח מפורז". כל צד, משיקוליו, פירש את המושג הזה אחרת. אפשר לתמצת את הדברים למשפט אחד – פיתוח השטחים מול שמרנות והקפאת מצב קיים.
צריך להבין נקודה נוספת – יש שוני רב באופי ההסכם בשנותיו הראשונות ובאחריתו ערב מלחמת ששת הימים. בסופו של דבר, מלחמת ששת הימים התרחשה מכיוון שהסכמי שביתות הנשק, כקונצפט, לא יכלו לתת מענה למציאות (פלוס אירועים שהביאו להאצת התהליך כמו עלית המשמעות של הגורם הפלסטינאי בשטח ובפוליטיקה המזרח תיכונית).
אהבתיאהבתי
שוב לא מדויק. כל הסכם, ובכלל זה גם הסכמי שביתת הנשק צריך להיות ברור וחד משמעי, ואכן הסכמי שביתת הנשק בין ישראל ו 3 מדינות ערב היו די חד משמעי. אבל ההסכם עם סוריה נחתם למרות שלא היה מספיק חד משמעי, והיה גורם חשוב לצרות ותקריות הגבול בין ישראל וסוריה.
כתבת לא נכון על הסיבה לפרוץ מלחמת ששת הימים. נכון שהתקריות הצבאיות בין ישראל וסוריה חיממו את האוירה, אבל המלחמה פרצה מסיבה שונה לגמרי. הסוביטים מכרו לערבים שקר שכביכול ישראל ריכזה כוחות מול רמת הגולן בכוונה לתקוף. נאצר, נשיא מצריים, המדינה הערבית עם הצבא הכי גדול, החליט לבדוק האם זה נכון, ושלח את הרמטכ"ל שלו פאוזי לסוריה. גנרל פאוזי צפה מרמת הגולן הסורית לעבר ישראל ונוכח שהסוביטים שיקרו ואין שום ריכוז כוחות ישראלים. בנוסף, הסורים עצמם התנהגו כרגיל ולא הכריזו שום כוננות, למרות שגם הם יללו שישראל עומדת לתקוף אותם. גנרל פאוזי חזר למצריים והודיע שהסיפור שקרי, ונדהם להיווכח שלמרות זאת, הנשיא נאצר מלבה את האוירה ומאיים, וגם מעביר בפומבי כוחות גדולים לסיני, ובכך הפר הסכמים שנחתמו לאחר מבצע סיני.
נשיא מצריים נאצר אחראי אישית לפרוץ מלחמת ששת הימים, ועד היום תוהים מדוע עשה זאת.
בצילום למעלה: הנשיא נאצר עם טייסי קרב שלו, כשבועיים לפני המלחמה, כאשר התרברב: "היהודים מאיימים במלחמה ואנו אומרים להם: אהלן וסהלן".
נאצר גם אמר באותם ימים :
-"אנחנו לא מקבלים כל בסיס לדו-קיום עם ישראל. עצם קיומה של ישראל הוא תוקפנות"
-"העם הערבי רוצה להילחם. חיכינו לשעה כשרה לכך, כאשר נהיה מוכנים לגמרי למלחמה. באחרונה חשנו כי כוחנו מספיק, ואם נאסור מלחמה על ישראל, ננצח בעזרת אללה"
אהבתיאהבתי
באמת שעד היום לא ממש ברור מדוע החליט נאצר להכניס את צבאו לסיני במאי 1967 ולאיים על ישראל. הנימוק העיקרי הוא תקרית אפריל 67', שבה התגרתה ישראל בסורים, חוללה תקרית אש ממושכת ובמסגרתה הפיל חיל האוויר 6 מיגים סוריים (מחקר מקיף בנושא אפשר לקרוא כאן: https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/27/AC-27.pdf). אבל קיימת כמובן הספוקלציה הטוענת, שנאצר בכלל הודאג מכיוון אחר, מההתקדמות בפרויקט בדימונה, וידע שאם הוא לא מכה את ישראל ממש באותו מועד, בקיץ 1967, דימונה והתוצרים שלה שכבר כמעט היו מוכנים באותו זמן, לא יאפשרו לעשות זאת לעולם. מבחינתו זה היה להיות או לחדול.
אהבתיLiked by 1 person
קימות השערות רבות שמנחשות מדוע נאצר הביא על עצמו את המלחמה, וכולם לא מבוססות. למשל:
1.טוענים שנאצר חשש שהמונים יתפרעו ברחובות בגלל המשבר הכלכלי באותה השנה.
2. טוענים שצריך לקבל את דבריו כפשוטם, ונאצר השתכנע שהצבא המצרי מספיק חזק וינחיל תבוסה לישראל. אין מחלוקת שהוא באמת רצה להשמיד את ישראל.
3. טוענים שנאצר השתגע. איסמעיל פאהמי, אח"כ שר החוץ, כתב:
For reasons known only to him, Nasser single-handedly dismissed all rational analysis of the situation and took a series of irrational decisions. The compounded effect of these decisions was that events acquired a momentum of their own, and it became impossible for Nasser to slow down or back out. The result was that war broke out with the Israeli preemptive strike on 5 June, leading to a quick Egyptian debacle
אם מענין, אוכל להרחיב על עוד טענות רבות לפשר התנהגות הבלתי צפויה של הנשיא המצרי נאצר שהביאה לפרוץ מלחמת ששת הימים.
אהבתיאהבתי
מעניין בטח מעניין
בשביל מה אנחנו כאן?
אהבתיאהבתי
הרוסים גררו את מצרים למלחמה בתואנה שישראל מרכזת כוחות מול סוריה.
ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל נפגש עם השגריר הרוסי והזמין אותו לבוא ולראות במו עיניו שאין שום ריכוז כוחות בצפון.
לשווא.
יש על כך הרחבה בויקיפדיה בערך העוסק במלחמת ששת הימים.
הכותרת :
המעורבות הסובייטית.
וכדלהלן :
"קובעי המדיניות בברית המועצות הגיעו כנראה למסקנה שמתיחות גוברת בין ישראל ובין ארצות ערב תשרת את האינטרסים שלהם – ארצות ערב יזדקקו לנשק הסובייטי ולתמיכתה בזירה הבינלאומית ומתיחות זו תערער את המשטרים הערבים הפרו-מערביים."
כך נגררו כולם למלחמה.
"פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ."
( משלי כא א ).
אהבתיאהבתי
לא מדויק. הרוסים לא גררו את מצרים למלחמה, הם כן יזמו את חימום האזור בכך שהפיצו טענה שקרית שכביכול ישראל מרכזת כוחות מול רמת הגולן . אבל- כפי שכתבתי- תוך 24 שעות הרמטכ"ל המצרי חזר מביקור בסוריה והודיע שאין ריכוז כזה. למרות זאת נשיא מצרים נאצר הציב כוחות ענקים בסיני והגביר את המתיחות גם עם הצהרות מתלהמות.
כשבוע לפני המלחמה, השגריר הרוסי בקהיר העיר את נאצר באמצע הלילה כדי להזהיר שמצריים לא תפתח בהתקפת פתע שתכננה. גם השגריר הרוסי בישראל העיר את רה"מ אשכול באמצע הלילה, כדי למסור אזהרה דומה.
אהבתיאהבתי
עוד סיבות לפשר התנהגות הבלתי צפויה של הנשיא המצרי נאצר שהביאה לפרוץ מלחמת ששת הימים.
The best third of the army had been tied down in Yemen, and the remainder was poorly trained and unprepared. That plus the economic situation made it a poor time to take on Israel. Nasser knew this. He had acted like a man playing poker. He was bluffing, but a successful bluff means your opponent must not know which cards you are holding. In this case Nasser's opponent could see his hand in the mirror and knew he was only holding a pair of deuces. All of this was out of character. In the early days of the revolution Nasser had been the most cautious member of the RCC; … After he came to power he gradually changed. He ceased consulting his colleagues and made more and more of the decisions himself. His tendencies in this regard may have been accentuated by diabetes, which Muhieddin said sometimes leads people to make rash decisions. That was the only rational explanation for his actions in 1967.
The failed union with Syria and the debacle in Yemen forced Nasser to find an outlet for his failures, which he found through the 1967 war
3. השגריר האמריקאי הקודם בקהיר, לושיוס באטל, שהיו לו יחסים אישים טובים עם נאצר, נפגש נאצר באפריל 1967, עוד לפני שהחלה המתיחות ודיווח לוושינגטון שנאצר בצרה ויש לחצים פנים מצריים, ולכן לדעתו נאצר ייצר משבר במדיניות החוץ, או במעורבות הצבאית המצרית בתימן, או בלוב או – בסיכוי נמוך- עם ישראל, כדי לשקם את מעמדו כמגן הפלסטינים, אבל בלי להגיע למלחמה.
אהבתיאהבתי