הפלמ"חניק שנשכח

טענות קשות על תפקוד הופנו כלפי אמנון חינסקי, מג"ד 377, מצד בכירי חטיבה 8 ובראשם המח"ט אלברט מנדלר * בני א' צלל לנבכי הפרשה וחזר עם מסקנות חד משמעיות: אי-הבנה וקשר לקוי גרמו עוול למג"ד ואף העלימו את פועלו של הגדוד בכיבוש זעורה וקלע * להלן הממצאים 

מאת בני א'

פרולוג

הפריצה לצפון רמת הגולן בבוקר ה-9.6.1967 בוצעה ע"י שתי חטיבות: חטיבת גולני וחטיבה משוריינת 8. לכל אחת מהן שלדים בארון שמקורם בסטייה מתוכנית הקרב המקורית שלהן. כל אחת משתיהן הגירה דם רב, בכל אחת משתיהן ירד גדוד לוחם מן הסד"כ.

ברשימה זו אין בדעתי לבוא ולבחון את הקרבות ההרואיים של חטיבות אלה. מטרתי היא לנסות לעשות צדק עם זכרו של מפקד גדוד שריון, אשר דווקא לא סבל אבידות כבדות, ביצע מגוון של משימות, אך משום-מה זכרו נפקד ממדורת השבט שסביבה נוצר אתוס הגבורה הלאומי.

סא"ל חינסקי, איש כפר מל"ל ולוחם ותיק – מהקסטל ועד זעורה

בימיה הראשונים של מלחמת ששת הימים, החזיק צה"ל קו כוחות דליל ביותר מול הקו הסורי ברמת הגולן. הסד"כ כלל למעשה חטיבת מילואים מרחבית אחת (חטיבה 3) ושני גדודי טנקים. גדוד השריון הפיקודי, אשר היה מצוייד בטנקי שרמן מיושנים, בעלי תותחים נחותים ומנועי בנזין, וגדוד 377.

מפקדו של הגדוד היה אמנון חינסקי. לוחם ותיק, בן מושב כפר מל"ל, יליד 1924, שהתגייס לפלמ"ח ב-1942. חינסקי שימש בתחילה כמ"מ רזרבה (מילואים של אותם הימים). מדצמבר 47 עסק בליווי שיירות, השתתף בפעולה לפיצוץ ביח"ר לקרח ביאזור ומאפריל 48 שימש קצין חבלה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח ולחם על הדרך לירושלים. בין היתר הוביל את השיירה הראשונה של הגדוד הרביעי לירושלים, והיה בקרבות הקשים של הקסטל, מנזר סן סימון, כיבוש הר ציון, הפריצה לעיר העתיקה ועוד.

לקראת סוף 1948 עבר לגדוד 82 במסגרתו לחם עד תום מלחמת השחרור. בשנת 1950 הדריך בקורס קציני שריון ב' ופיקד על קק"ש ג'. השתחרר ב-1954, ובמבצע קדש שימש סמג"ד שריון בחטיבה 27. משנפל המג"ד, זיוי צפרירי, הוא קיבל את הפיקוד על הגדוד ועל המשך כיבוש מוצבי רפיח ואל עריש. ב-1966 התמנה למג"ד 377, שהשתייך לחטיבה 37 הצפונית (אוגדה 36).

אמנון חינסקי נפטר ב-2012 בעודו עובד בדיר הכבשים במשקו שבכפר מל"ל.

גדוד 377

גדוד 377 היה מצוייד בטנקי שרמן, אולם היו אלה 54 טנקי שרמן משודרגים מן הדגמים M-50 ו- M-51, מצויידים במנועי דיזל, מזקו"ם רחב ותותחים מודרניים, כאשר 28 מתוכם היו טנקי M-51 מצויידים בתותח 105 מ"מ אשר מסוגל היה להתמודד עם כל טנק בזירה.

הגדוד השתתף בימי המלחמה הראשונים בהתכתשויות המקומיות עם הצבא הסורי, כאשר קציניו עסקו במקביל בתצפיות לשטח הסורי ובלימוד היעדים השונים שהוקצו לגדוד ע"פ התכנון וצירי התנועה לעברם. כמעט מיותר יהא לומר כי מפקד שאינו מכיר את השטח בו הוא אמור להילחם, את היעדים המתוכננים ותוכנית הקרב, יתקשה מאוד למלא את משימתו. מכל מקום, ביצוע משימה ללא תכנון מוקדם ופקודה מסודרת הינו מרשם לכישלון.

פקודת ביצוע מקבת: פיצולו של השלם

גדוד 377 מנה ארבע פלוגות טנקים מלאות ופלוגת חרמ"ש. סד"כ כפול מסד"כ גדוד טנקים בן זמננו.

ברם, ע"פ תוכנית מקבת צפון, פורק הגדוד לגורמים. שתי פלוגות הוקצו לחטיבת גולני (ו'-ז'), פלוגה נוספת (ה') הוקצתה לגדוד חרמ"ש 121 במסגרת ציוותי הכוחות של חטיבת השריון המוקטנת 8, שהגיעה לזירה מפיקוד הדרום, ומפקדה היה אל"מ אלברט מנדלר ז"ל. יתרת הגדוד, שכלל עתה פלוגת טנקים אחת (פלוגה פ' בפיקוד יעקב נויפלד ז"ל) ופלוגת חרמ"ש.

כתוצאה מפיצול זה הורכבה חטיבה 8 משלושה צוותי קרב גדודיים: גדוד הטנקים האורגני שלה, גדוד 129, שכלל 26 טנקי שרמן והיווה את אגרוף השריון העיקרי של החטיבה. גדוד 377 מוקטן מאוד, אשר היווה יותר משום צפ"ם (צוות פלוגתי משוריין) וגדוד 121 – גדוד חרמ"ש מתוגבר בפלוגת טנקים ה' מגדוד 377.

החטיבה יועדה לפרוץ מגבעת האם (תל אבו חנזיר, צפונית מזרחית לכפר סאלד), לכבוש את המוצב הקל גור אל עסכר שממול לגבעת האם. משם לנוע דרומה על ציר הפטרולים הסורי לעבר המוצב המחלקתי נעמוש, ולכבוש אותו. מעט דרומית לנעמוש היה על הכוח החטיבתי לפנות בזווית חדה לכיוון צפון מזרח, בדרך העוברת באיזור נקי ממוצבים סורים, מטפסת לעבר ציר הנפט וממשיכה ממנו צפונה לעבר זעורה. הכפר זעורה היווה חלק מקו המוצבים השלישי, שחיפה על תל פאחר ושלט באש על ציר הנפט. קו הביצורים זעורה, מלבד הכפר, כלל את מוצבי זעורה הדרומיים, שהעיקריים בהם היו המוצבים 9106 ו-9107 שנפרסו על הציר היורד דרומה מהכפר. מצפון לכפר, סמוך לדרך המחברת אותו לציר הראשי בניאס-מסעאדה, השתרעו מוצבי זעורה הצפוניים.

התכנון שיועד לחטיבה 8 להבקעת צפון הרמה הסורית. מגבעת האם לנעמוש, מנעמוש לזעורה, מזעורה למסעאדה. בפועל התוכנית השתבשה

ע"פ התכנון, היה גדוד 377 המוקטן אמור לנוע בעקבות גדוד 129, לעלות בדרך העולה לעבר זעורה ושם לפנות צפונה ולכבוש את מוצבי זעורה הצפוניים (בספרו של מתי מייזל "המערכה על הגולן", מכונים מוצבים אלה "מוצבי זעורה העליונה"). ביצוע משימה זו היה מביא את הכוח לכביש בניאס-מסעאדה, שם היה עליו להיות בכוננות לפעולה ת"פ חטיבת גולני לכיבוש בניאס.

טעותו של נווט

בבוקר ה-9 ביוני פרצה חטיבה 8 מגבעת האם, תוך שהיא שוטפת את מוצבי גור אל עסכר. את החטיבה הוביל צוות סיור, שכלל ג'יפ ועליו הנווט הפיקודי וזחל"ם פלס"ר, ועליו מ"פ הסיור רפי מוקדי. סדר התנועה החטיבתי היה כדלקמן: גדוד 129 מוביל, אחריו החפ"ק החטיבתי, ממונע על שני זחל"מים, בהמשך גדוד 377 וסוגר גדוד חרמ"ש 121.

בגדוד 377 נעה בראש פלוגת הטנקים פ' (פנתר) בפיקוד המ"פ נויפלד, כאשר לאחר שתי המחלקות המובילות שלה נע החפ"ק הגדודי עם שני טנקים, לאחריו שתי מחלקות טנקים נוספות ופלוגת החרמ"ש.

לאחר כיבוש גור אל עסכר, נעה החטיבה דרומה ושטפה את מוצב נעמוש, אך לא טיהרה אותו. לאחר נעמוש היה על החטיבה לפנות לכיוון צפון מזרח ולנוע על ציר שכונה "ציר הקוצים" לעבר מוצבי זעורה. על הטעות בניווט למדנו בפוסט הזה. כתוצאה מכך המשיכה החטיבה לנוע דרומה ודרום מזרחה, בדרך החולפת על פני המוצב הפלוגתי עוקדה. גם המפגש עם מוצב גדול זה לא הדליקה נורה אדומה, לא אצל המג"ד המוביל (בירו) ולא בחפ"ק החטיבה.

לאחר התכתשות קצרה עם עוקדה, המשיכה דרכו של הגדוד המוביל היישר אל תוך המגננים המבוצרים של מרחב סיר א-דיב בואכה קלע. תשדורת שנרשמה ביומן חפ"ק חטיבת גולני, מלמד כי בשעה 1223, החטיבה מצויה "בחצי דרך למעלה יש בעיות, מבקשים אש 9106/9107". ומכאן, שגם בשלב זה, בו עמדה החטיבה במגע אש עם המתחם המבוצר של סיר א-דיב, שהתפרש גם ממערב לציר הנפט, עדיין סבר חפ"ק החטיבה כי הכוח מצוי מול זעורה. נראה כי איש לא נתן דעתו לא לקיומו של מוצב עוקדה, ולא לעובדה כי מתחם סיר א-דיב השתרע גם ממערב לציר הנפט, בעוד שמוצבי זעורה מוקמו כחצי ק"מ ממזרח לציר וגבוה מעליו.

מתחם קלע ומחסום הקוביות (לחצו להגדלה)

מתחם קלע היה בנוי כצוואר בקבוק, שכל הנכנס מצא עצמו נע כשהוא נתון לאש צולבת, הכוללת ארטילריה מסוגים שונים, תותחי נ"ט וטנקים בעמדות שולטות, כפי שניתן לראות ממפת הקוד.

טעות הניווט התגלתה רק כאשר הסתבר כי האש הארטילרית שביקשה החטיבה אינה נוחתת על היעדים שמנגד. בירור עם יחידות האש העלה כי אלה יורות את משימות האש שנועדו להן, על מוצבי זעורה.

שינוי תוכניות ואי הבנות

משהסתבר דבר הטעות, החליט המח"ט אלברט כי על החטיבה לדבוק בתוכנית המקורית, ולתקוף את המטרה המקורית זעורה ומוצביה. כיוון שגדוד 129 כבר נכנס עמוק לתוך סיר א-דיב, התכתש עם המערך שבתוכה והחל להמשיך בפריצה מזרחה, אל עבר מוצבי קלע האימתניים, החליט המח"ט, נראה שבעצה אחת עם פיקוד צפון, כי הגדוד ימשיך מזרחה אל עבר קלע, ואילו יתרת החטיבה תמשיך לעבר מוצבי זעורה, כאשר הגדוד המוקטן 377 (או ליתר דיוק הצג"ם), יוביל לעבר מוצבי זעורה. המשימה תבוצע ע"י שני צוותים מוקטנים אלה.

עלי לציין, כי לא מצאתי בכתובים כי ניתנה פקודה ברורה כלשהי ביחס לכוחות ומשימות, אשר יבצעו את המשימה שנועדה מלכתחילה לאגרוף של חמש פלוגות טנקים וגדוד חרמ"ש.

שינוי משימה בלתי ברור זה, הוליד טענות כנגד תפקודו של אמנון חינסקי בקרב, באשר כביכול הוא לא מילא את פקודת המח"ט, שניתנה כביכול תחילה בקשר, ולאחר שלא ניתנה תגובה בקשר באמצעות הוראה בעל פה שנמסרה ע"י הקמ"ן רס"ן (כיום אלוף בדימוס) אבי יערי. אציין כי הטענות נטענו במרומז, תוך ששמו של חינסקי לא הועלה מפורשות, אולם כל מי שיקרא את הספרות שנכתבה בנושא (ספרו של אביעזר גולן "אלברט"; ספרו של אביעזר יערי "בדרך ממרחביה", ובמיוחד ראיון שניתן ע"י יערי לשלמה מן ופורסם בבלוג זה) יוכל להבין כי בחפ"ק חטיבה 8  הועלו כנגדו טענות.

.

בהמשך דבריי, אראה כי הדברים שנכתבו ונרמזו נגד חינסקי אינם עולים בקנה אחד עם הראיות. מקורם כנראה בקשיי קשר אלחוטי, אי הבנות ואולי אף ניווט לקוי ותפיסת שטח מוטעית, שמקורה בהכנות חפוזות לקרב ואי הכרת השטח, עקב הכנסתה הבהולה של חטיבה 8 למשימה שלא תוכננה עבורה ומבלי שניתן למפקדיה זמן ללמוד את האיזור.

מערכות קשר הרדיו

בנקודה זו אערוך אתנחתא קצרה ואתייחס לבעיה שהועלתה פעמים רבות באשר לקשיי קשר שהתרחשו במהלך קרב ההבקעה. מעיון בספרות ובמקורות אחרים (דיווחים של מפקדי הכוחות השונים) עולה, כי למח"ט 8 כמעט ולא היה קשר עם הכוחות השונים של גדוד 377.

לשם בירור נקודה זו, פניתי לקצין הקשר של גדוד 377, אריה ורשל (כיום פרופסור, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2013). מפיו הסתבר לי כי ציוד הקשר בטנקים בגדוד היה מסוג GRC. בטנק המג"ד, שהיה מאויש גם בקצין הקשר, הותקן מכשיר מסוג מ"ק 127 – מכשיר הכולל מקמ"ש ומקלט עזר. לדבריו, ציוד הקשר בטנק פעל באופן תקין.

עלי לציין, כי ציוד ה-GRC, המוכר לי היטב משירותי בצה"ל, הינו ציוד אמין, שאינו סובל מטמפרטורת חוץ גבוהות כמו מחליפו המודרני יותר, ה-VRC, אשר שירת בצה"ל כשלושה עשורים. טווחי הלחימה בגזרה לא היו גדולים, ואף עיון במפה הטופוגרפית מלמד כי בגזרה הצרה של קרבות חטיבה 8 (גבעת האם- נעמוש-סיר א-דיב-זעורה) לא התקיימו תנאי שטח שיש בהם כדי לגרום למיסוך בין הכוחות המצויידים בציוד GRC.

דא-עקא, שלטעמי, ולאור דבריו של ורשל, יתכן בהחלט כי נוצרו נתקים בתקשורת, שמקורם בקשיי תפעול מכשירי הקשר הללו בתוך הטנקים וייתכן שאף בחפ"ק המח"ט (לי אין נתונים לגבי הציוד שהותקן בחפ"ק, אך אם למח"ט לא היו לפחות שני מקמ"שים מסוג GRC, יתכן שהבעיה היתה קיימת גם אצלו).

מ"ק 127. מכשיר אמין, אבל בטנקים ייתכנו קשיי תפעול

בעוד שציוד הקשר המודרני כולל מערכת פקדים, או לחיצים, המאפשרת מעבר מהיר מתדר לתדר ושני מקלטי עזר, המאפשרים בכל מקרה האזנה מתמדת למפקדי שריון להקשיב לפחות לשתי רשתות (למג"ד, רשת מבצעים חטיבה ורשת מבצעים גדוד), הרי שלציוד ה-GRC היה רק מקלט עזר אחד. על כן, מעבר במקמ"ש לרשת הקבועה במקלט היתה מנתקת אותו מרשת זו, אלא אם כן מישהו סובב את חוגת המקלט לתדר המקמ"ש וחוזר חלילה. במקמ"ש עצמו היתה אפשרות מוגבלת לייצב שני תדרים באופן מכני. החלפת תדרים במקלט בתנאי קרב בתוך צריחו הצפוף של טנק שרמן, היתה משימה קשה ביותר.

לפי דברי ורשל, היו למג"ד חינסקי קשיי תקשורת עם מ"פ פלוגת הטנקים פ', וכן הוא שוחח מעת לעת עם מפקדי הפלוגות. סביר להניח כי אם המקלט היה מיוצב על התדר הגדודי, הרי ברגע שהוא שוחח בתדר זה, הוא לא יכול היה לשמוע את המח"ט. כפי שלמדתי, מ"פ פ' נכנס בסיר א-דיב למגע אש עם כוחות אויב. כך שסביר להניח כי קיים תקשורת עם המג"ד.

מכל מקום, קריאת המקורות מלמדת כי למח"ט לא היה קשר אלחוטי עם כל גורם בגדוד. כך שראוי לבדוק את בעיות הקשר בחפ"ק המח"ט. יש לציין כי מערכות הקשר בחטיבה 8 סבלו כל העת משיבושים, כפי שראינו גם ביחס לקשר עם גדוד 129 ובתוכו (ראה "המערכה על הגולן", יוני 1967). אף המפקדה העיקרית של החטיבה, שמקומה נקבע בנבי יושע – מיקום המאפשר תקשורת אלחוטית מעולה אל זירת ההבקעה – דילגה לאיזור טופוגרפי נחות ליד כפר בלום.

ורשל ציין במכתבו אליי, כי לאחר המלחמה הוא זומן אל המח"ט ונחקר אודות הטענה כאילו נותק הקשר בטנק המג"ד במכוון, טענה אשר הוכחשה על ידו.

שינוי כיוון

נחזור אל המצב בשטח: כאמור, גדוד 129 הוביל את הכוח עד סיר א-דיב וחדר לתוכה, כאשר ביציאה המזרחית מן הכפר נפגע המג"ד. חפ"ק החטיבה אמור היה לנוע מאחוריו, ולכאורה מאחוריו אמורים היו לנוע גם צג"ם 377, ולאחריו הצג"ם של גדוד חרמ"ש 121. בפועל, נראה כי הנתונים, ככל הנראה לא תאמו לתמונה שהוצגה ע"י חפ"ק החטיבה כפי שאראה בהמשך.

בספרו של מייזל, "המערכה על הגולן", מופיע הסצנריו הבא (ציטוט מעמוד 131): "עיקר כוח החטיבה, למרות הטעות בניווט, לא נגרר לקרב הקשה של גדוד 129. חבורת המח"ט נעה על דרך הפטרולים הסורית מיד אחרי גדוד 129 ואחריה הטנקים של גדוד 377 וגדוד החרמ"ש 121, וכמו הגדוד המוביל גם אלה לא פנו אל התוואי העולה לכיוון זעורה לאחר המעבר בנעמוש. מג"ד 121, שאף הוא לא הכיר את השטח, חשב כי סיר א-דיב הוא הכפר זעורה מכיוון שמשימתו היתה לתפוס את המוצבים שמדרום לזעורה, הגדוד נע אל מדרום לסיר א-דיב. במקום הזה, על דרך הנפט, המח"ט הבחין בסטייתו של גדוד 129 המוביל מן הדרך המתוכננת, ובשונה מהוראתו לגדוד 129 המח"ט החזיר את גדוד 121 לציר המתוכנן והיפנה את הכוחות צפונה על דרך הנפט. עקב סטייתו של גדוד 121 המוביל מן הדרך, המח"ט רצה שגדוד 377 יהיה המוביל בהמשך ההתקדמות. האלתור גרם לחוסר בהירות – הטנקים של גדוד 377 השתהו וזחל"ם המח"ט הפך להיות כוח החוד של החטיבה".

מדברים אלה ניתן ללמוד, כי למעשה החטיבה כולה הגיעה לאיזור ציר הנפט בסיר א-דיב, ושם פנתה צפונה עם שינוי הכיוון ונעה על ציר הנפט לעבר הדרך העולה צפון מזרחה, אל מתחמי זעורה.

אלא שלא אלה הדברים העולים מהאמור בספר "אלברט" ומדיווחי הקמ"ן.

שרמנים מטפסים לרמה (מתוך ספר חטיבה 37)

בספר אלברט נאמר, כי החפ"ק נעצר על דרך המערכת הסורית. לאחר הערכת מצב החליט המח"ט כי גדוד הטנקים השני (דהיינו 377) לא ימשיך בעקבות 129 אלא ינוע בכיוון המשימה המקורית אל זעורה. אלברט הורה לקשרו לקרוא למג"ד חינסקי, שניצב במרחק מה מאחור, ולהורות לו לעקוף את החפ"ק ולתפוס את מקומו בראש הטור, אלא שהמג"ד לא ענה. על כן נשלח יערי רגלית להעביר אליו את הפקודה, "אולם חל שיבוש, והלה לא הבין את ההוראה".

על כן החליט אלברט להוביל את הטנקים תוך פנייה למט"קים באמצעות צעקות ונפנופי ידיים… ובסוף החלו אלה לנוע בעקבות זחל"ם המח"ט אשר נע על ציר הנפט צפונה (עמודים 129-128).

בספרו, מפתח יערי את הסיפור, ומציין כי ניסה להסביר לחינסקי את הפקודה, אולם התשובה היתה "לא מבין מה'תה רוצה ממני" (השפה העילגת במקור, וחבל שכך). על כן, הורה לו המח"ט לחפש את הסמג"ד ולהסביר לו את ההוראות החדשות. הסמג"ד בנצי פדן קיבל את הפקודה, אולם התקשה בהעברתה לשריונאיו. על כן, כשנאספו כמה טנקים סביב הסמג"ד פרץ אלברט קדימה, דיבר אל הסמג"ד ואל השריונאים אישית והחל לנוע כשהם אחריו.

בפועל, לא גרר המח"ט את הסמג"ד עם כל הגדוד, אלא רק שלושה או ארבעה טנקים, כולל טנק הסמג"ד, ועימם יצא לכבוש את זעורה. על פי המפה שצייר יערי והסבריו, נראה שהוא תפס את זנב הגדוד, החזירם מעט לאחור והעלה אותם על הציר המתוכנן מראש לתנועה לזעורה.

בראיון לבלוג זה מסר יערי, כי החפ"ק היה בשלב שינוי הכיוון על ציר המערכת הסורי, דרומית לנעמוש: "חשבנו וראינו שבדיוק על יד נעמוש (למעשה, כמה מאות מטרים מעליו) עובר ציר הנפט הסעודי שהולך ללבנון, ועל ציר הנפט יש דרך שתפקידה לפקח עליו, אבל היא דרך טובה ואם נלך קצת יותר צפונה מנעמוש אפשר לעלות על הדרך הזו, שהיא דרך עפר טובה פחות או יותר, שמובילה לזעורה דרך הגבעות".

מדברים אלה ניתן להבין כי החפ"ק היה רחוק מזירת הקרב של גדוד 129, ולמעשה בעורפם של כל גדודי החטיבה. כל שתפס יערי היה את זנבו של גדוד 377.

חפ"ק גדוד 377 מעל קונייטרה בסיום המלחמה. משמאל לימין: אלחוטן, קש"א, איתן לזר הקמב"צ, יעקב נויפלד ז"ל- מ"פ פ' (בכובע טמבל) משוחח עם אריה ורשל הקשר"ג, הנהג יוסי רוטהולץ, סמל מבצעים (הצילום באדיבות אריה ורשל)

גרסת המג"ד

לצערנו, אמנון חינסקי נפטר ב-2012. מתיאורי משפחתו עולה, כי החשד שיוחס לו כאילו לא מילא פקודה הציק לו מאוד עד כי ביקש שתמונה ועדת בדיקה בנדון. משפחתו אינה יודעת מה העלו ממצאי ועדת הבדיקה. מכל מקום, חינסקי טען בשיחה עם בתו, רותי, כי לא התרחש כל מפגש כאמור עם יערי. אף פרופ' ורשל, שהיה עם חינסקי בטנק, לא זוכר כל מפגש עם יערי.

סיכום המלחמה של חינסקי, שנכתב מיד לאחר המלחמה, אינו תואם לא למפה שצייר יערי ולא למיקומי הכוחות. לפי תיאור זה, הצטרף החפ"ק לפלוגה פ'  באיזור נעמוש. הגדוד שנע על הציר לסיר א-דיב, החל בחילופי אש עם סיר א-דיב. שם הורה המח"ט לנוע צפונה מסיר א-דיב על ציר הנפט לעבר זעורה. תקיפת זעורה היתה סטייה של 180 מעלות מהתכנון המקורי. שכן ע"פ הפקודה העיקרית היה על צג"ם 377 לתפוס את מוצבי זעורה הצפוניים. ועתה ניתנה הוראה, בתנועות ידיים וצעקות, בהיעדר קשר, לפנות דרומה ולתקוף מוצבים שהגדוד לא הוכן לתקיפתם, ומבלי שתינתן למג"ד, וכנראה גם לסמג"ד, כל פקודה ברורה באשר לתפקידו החדש של הגדוד. 377 קיבל למעשה את תפקידם של גדודי החטיבה האחרים, חרף היותו הקטן מביניהם.

האם לא סביר היה שהמח"ט לפחות יבקש לכנוס את שני המג"דים שנותרו לו, על מנת להסביר להם, בעזרת מפה, על משימותיהם החדשות? שליחת שני גדודים, תוך מתן הוראות ערטילאיות באשר למשימה, אינה הולמת לטעמי כל נוהל קרב סביר שהוא, ויהא זה החפוז ביותר.

איני משוכנע כי גם לו התקיים מפגש עם יערי, מותר היה לחינסקי לשתוק ולא לנסות להבין את המשימה.

בניגוד לציור הבלתי מחמיא שמצטייר מדברי יערי, מסתבר כי חינסקי, שהינו לוחם שבע קרבות, לא היה במצב של "הלם קרב" (כפי שתיאר זאת הקמ"ן יערי בספרו), או לא תיפקד. הן ורשל והן יהודה ארזי, סמ"פ פ', אשר הצטרף לכוח הסמג"ד, מתארים את המג"ד כמי שלחם בקרב, תוך שהוא מפעיל תכופות את מקלע המפקד.

המח"ט והקמ"ן. אלברט מנדלר (מימין) ואביעזר יערי. חטיבה 8 פספסה את ציר הקוצים

תיאור נוסף, המלמד כי חינסקי המשיך לתפקד כמג"ד, מופיע בדברי המח"ט, שנאמרו בסיור מפקדים בקו המוצבים הסורי ב-1968 מטעם ענף היסטוריה במה"ד (פרוטוקול הסיור יתפרסם כאן בקרוב). לפי דברים אלה, המג"ד הוא שאירגן את שאר הגדוד בעת הקרב בזעורה, קצת יותר מאחור.

כדברי אלברט: "במקביל אירגן המג"ד קצת יותר מאחור את שאר הכוח, מבצע עקיפה בתוואי הזה ועם שאר הכוח הגיע לחלק העורפי של היעד. נוצר פה מצב, שכוח קטן אמנם, אבל די תוקפני, פורץ אל מרכז היעד, שאר הטנקים מתרכזים בפאתי היעד הצפוני. לא נתקלים בשום כלום. בערך במרכז הדרך עשו ימנה פנה ונכנסו וטיפלו במערך הזה תוך כדי ירי".

לתיאור זה מצטרפים דבריהם של ורשל ויהודה ארזי, לפיהם אמנון חינסקי עצמו ירה במקלע המפקד כל העת. על אופן הפיקוד על היחידה ניתן ללמוד גם מעדותו של מ"מ מחלקה 1 פלוגה ה'. זה מציין בדו"ח המסכם, כי נותק מפלוגתו, המסופחת לגדוד 121, והגיע עצמאית אל פלוגה פ', שעמדה בעמדות בפיקוד סא"ל חינסקי וירתה. חינסקי הורה לו להיכנס לרשת פלוגה פ' ולהצטרף לעמדות.

כל הדברים אינם עולים בקנה אחד עם דברים לא בדוקים, שנאמרו גם באתר זה ביחס לתפקודו ומצבו הנפשי של לוחם ותיק. נראה כי אמנון חינסקי ז"ל פיקד על הגדוד ותיפקד.

על אי הבנות

שדה הקרב מעצם טיבו אפוף עשן סמיך. האובך שיוצר עשן הירי מתערבב באבק העולה משרשראות השריון, ומעל כל אלה אפוף שדה הקרב באובכו של חוסר הוודאות. במקרה שלפנינו הוכנה ע"י פיקוד צפון תוכנית טובה וראויה, התואמת את פני השטח ופרישת מוצבי האויב. הציר, המכונה ע"י יערי "ציר הקוצים", אמור היה להביא את הכוח הפורץ אל לבו של מתחם זעורה ללא כל מגע קרוב עם מוצבים בדרך התנועה. בפועל, הובילו את השדרה החטיבתית סייר מנוסה וצוות סיור, שאחריהם נעו שלושת גדודי החטיבה. על גדוד 129, החזק מבחינת שריון מבין השלושה, הוטל לפרוץ קדימה בזעורה. גדוד 377 אמור היה לפנות שמאלה, דהיינו צפונה, ואילו גדוד 121 אמור היה לפנות ימינה – דרומה לכיוון המוצבים הדרומיים (9106 ואחיו).

נראה שהגדודים אשר נעו בעקבות גדוד 129 לא היו מודעים לתקלת הניווט. כתוצאה מכך, כאשר הגיעו לנקודת החיכוך עם סיר א-דיב, סברו כי הגיעו, כפי שהיה להובילם, לזעורה. כתוצאה מכך הם החלו במגע אש על פי התוכנית עם הכפר שלפניהם. בולט הדבר ביחס להתנהגותו של גדוד החרמ"ש 121, שהיה גדוד אורגני של החטיבה. כעולה מן האמור בספרו של מייזל, פנה הגדוד ימינה והתפרש אל מול דרום מתחם סיר א-דיב וכפר המצוי כקילומטר מדרום לו.

לוחם בשם צבי מתאר בספר שהוצא ע"י חטיבה 37 לאחר המלחמה, כי בשלב זה הוא ראה את פלוגה ה', שסופחה לגדוד החרמ"ש, חולפת על פני גדוד 377. גם משה הדרי, סגן מפקד הפלוגה, מתאר פקודה לפנות לימין הדרך ולעקוף את סיר א-דיב מימין, אל המקום בו צפוי היה להיות המוצב 9106, לו אכן היו מגיעים לזעורה כמתוכנן. רק בשלב זה עלתה הפלוגה על דרך הנפט ונעה צפונה לזעורה.

גם מ"פ פלוגה פ', נויפלד ז"ל, מתאר את המפגש עם סיר א-דיב. שם פרש את שתי המחלקות המובילות שלו ימינה ושמאלה לציר, ופתח במגע אש עם המתחם. כאשר קיבל פקודה לנוע צפונה, שוב, על ציר הנפט, הוא הותיר את מחלקה 1 לסיוע לגדוד 129.

הנה כי כן, רואים אנו כי הכוחות הגיעו כבר לסיר א-דיב, ולא היו על דרך הפטרולים, אי שם דרומית לנעמוש. כוחות אלה לא היו מודעים לטעות. על כן, על מנת להסיטם מכיוון תקיפתם, לא די היה לטעמי בפקודה חפוזה, או במשלוח רץ רגלי שיאמר להם לנוע צפונה, מבלי להגדיר להם מפורשות את מטרת הפנייה, את הטעות, יוגדר להם סדר המסע וחלוקה ברורה לכוחות ומשימות, אחרי שהתוכנית המקורית קרסה ונמוגה. עובדה היא כי פלוגת החרמ"ש שהגיעה למתחמי זעורה, התחילה לבצע את משימתה המקורית לפי פקודת חינסקי, ופנתה לעבר מוצבי זעורה הצפוניים, כפי שאנו מוצאים בסיכום המ"פ גדי ארז. גם פלוגה זו נעה צפונה על ציר הנפט, ולא בציר המותווה ע"י יערי.

קשה לי להלום, כיצד ניתן להורות למפקד יחידה המצוי במגע עם האויב, על שינוי משימה ללא שתינתן לו פקודה ברורה. במיוחד כאשר בשלב זה ציפו ממנו כי יבצע במקום את משימתו המקורית, את משימתו של גדוד חרמ"ש 121. על כן, גם אם נניח כי אכן יערי פגש בחינסקי, הרי סבורני כי הנתונים מלמדים על כך שאכן קיים היה יסוד מוצק לאי הבנה בין השניים.

גם תיאורו של יערי, כאילו ראה ב"מפה שבדיוק ליד נעמוש עובר ציר הנפט", אינו הולם את המציאות בשטח. ציר הנפט חולף בתא שטח שונה, כשני ק"מ מזרחית לנעמוש. המפה שמשרטט יערי בעמוד121 בספרו, מתארת את עליית הכוח מכיוון ציר המערכת הסורי לעבר ציר הנפט, בחצי הדרך בין סיר א-דיב לדרך המתפצלת לכיוון מוצבי זעורה. ציר תנועה שאינו עולה בקנה אחד עם כל המקורות שנכתבו סמוך לאחר המלחמה.

אגב, בידי משפחת חינסקי מפה טופגרפית בקנ"מ 1:20,000, בה שירטט אמנון את נתיבי תנועות הגדוד ויחידותיו השונות בעת המלחמה. אף במפה זו מופיע ציר הנפט כציר תנועת הגדוד.

תנועת גדוד 377 ביום ה-9 ביוני 1967 כפי ששירטט המג"ד חינסקי

הערת סיום 

גדוד 377 היה יחידת השריון הגדולה והחזקה ביותר שפעלה בחזית הסורית מיום תחילת המלחמה ועד ערבו של יום ההבקעה. ביום ההבקעה פוצל הגדוד לגורמים, כך שכל מה שנותר ממנו היה צוות קרב מצומצם. כך גם נמוג חלקו של הגדוד מעל דפי ההיסטוריה.

מצער לדעת כי לניצחון הגדול של ששת הימים, על כל הטעויות והמחדלים שבניהול קרב ההבקעה בצפון רמת הגולן, נתלווה טעם חמוץ אשר דבק דווקא באדם אשר הקדיש את חייו להקמת המדינה והגנתה. ניסיתי להראות לעיל כי אותו טעם חמצמץ אשר דבק בו, אינו עולה בקנה אחד עם העובדות העולות מן הראיות שליקטתי לעיל.

דומני שלאמנון חינסקי אמור להישמר מקום ראוי יותר בפנתאון הצבאי של עם ישראל.