"אמרתי לשמחוני שיעשה סדר עם יאנוש"

שיחה עם צורי שגיא, שיום לפני פרוץ מלחמת יום כיפור נפרד מתפקידו כמח"ט 820, אבל עם תחילת המלחמה שהה בחמ"ל בנפח * לדבריו, הוא זה שאמר לשמחוני לעשות סדר ב"קצר" שנוצר בין המח"טים בן-שהם ויאנוש, שבסיומו נשלחה חטיבה 7 לצפון הרמה * וגם על ימי המרדפים ברמת הגולן, ועדת אגרנט והמפגש המיוחד שצפוי לו בקרוב עם החרדי שב-1967 עלה על מוקש בגבעת התחמושת

פתיחת ציר ברמת הגולן בתקופת ההתשה מול הסורים [מתוך הספר "1000 הימים" בהוצאת משרד הביטחון]

כשנתיים וחצי שימש צורי שגיא בתפקיד מח"ט 820, מפקד חטיבת הקו בגבול עם סוריה. בדיוק יום לפני פרוץ מלחמת יום כיפור סיים שגיא את תפקידו. במקומו מונה צבי ברזני [בר], ושגיא עם כל הניסיון והידע שצבר במשך שנתיים וחצי ברמת הגולן נשלח לפקד על גבול לבנון.

ובכל זאת, לדבריו, יש לו נגיעה קטנה-גדולה באירוע משמעותי שהתרחש עם תחילת המלחמה בגולן, בחמ"ל בנפח. שגיא שבקרוב ימלאו לו 89 שנים מספר לנו גם על התקופה שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור ברמת הגולן, שהיתה משופעת בימי קרב רבים ובהיתקלויות עם מחבלים.

חטמ"ר 820: "החטיבה המרחבית פיקדה על שרשרת מוצבים מהחרמון ועד חמת גדר ועמק הירדן. כל בוקר באור ראשון היתה פעילות של פתיחת ציר על דרך טשטוש. החטיבה היתה בנויה על חטיבת מילואים שיש לה מיפקדה, שמקבלת לצורך פעילות בט"ש יחידות לתעסוקה מבצעית, והיחידות כל הזמן היו מתחלפות".

ימי קרב: "היו לנו הרבה. נניח שהיתה חדירה של מחבלים, אז חיל האוויר היה מפציץ את המוצב הסורי שעל ידו עברה החדירה, ואז הסורים היו יורים עלינו ארטילריה ואנחנו יורים בחזרה. היתה פעילות רבה בהר דב, שם היו לנו חדירות וסריקות לתוך לבנון. היו לפעמים התפתחויות הפוכות, שהסורים פתחו בארטילריה ואנחנו משיבים באש. זו היתה תקופת התשה. היו לנו יחידות ארטילריה והיתה גם חטיבת שריון 188, שהיתה במידה מסוימת תחת פיקודנו, כי אחרי כל מוצב היתה מחלקת טנקים".

צורי שגיא [מן הרשת]

ארץ המרדפים 2: "אם היתה חודרת חוליה וגילו אותה בבוקר, אז היינו מנהלים מרדף. ברמת הגולן היו הרבה מרדפים. מרדף שאני זוכר במיוחד – באותו זמן בנו את גדר המערכת. משרד הביטחון היה אחראי על הבנייה, ויום אחד פקח של משרד הביטחון בא לבדוק את העבודות באיזור הרוקאד, שמתחבר עם הירמוך ומצד דרום זו סוריה ואחר כך ירדן. חדרה חוליה והתחבאה, תפסו את הפקח, הרגו אותו, הורידו לו את הראש וברחו עם הראש לשטח סוריה. זה היה משהו נורא. בבוקר עשינו מרדף, אני ניהלתי אותו. ירדנו לוואדי למטה, ומעבר לו זה שטח סוריה, לא יכולתי לעבור את הגבול. ואז ראינו ממרחק שני ק"מ את החוליה עומדת בשטח סוריה על המדרון שמעבר לרוקאד, אולי צחקו עלינו או זלזלו בנו, כי ידעו שאנחנו לא יכולים לעשות להם כלום. ואז הזמנתי שני טנקים וחיסלנו אותם. אחרי זה אמרתי – נשמור עליהם עד הערב ממרחק ולא נאפשר להוציא את הגופות, ומי שיבוא לקחת אותם נהרוג גם אותו. אף אחד לא בא, ובלילה בחשיכה פינו אותם".

פסטיבל המרדפים בפיקוד המרכז: "עוד קודם שהגעתי לרמת הגולן הייתי קצין אג"מ של פיקוד מרכז, ושם בכל פעם שהיה מרדף היה בא אלוף הפיקוד [גנדי], מתיישב בראש המרדף ואז כולם היו רוצים להיות גיבורים, היו עושים מהומה שלמה ובסוף מסתערים כאילו שזו מלחמה והיו לנו כתוצאה מזה הרוגים. אני בשום אופן לא הסכמתי לשיטות האלה. כך למשל, הגעתי עם גנדי למרדף בתקרית שבה נהרג אריק רגב [מח"ט הבקעה]. רגב בא עם הליקופטר ונחת על החוליה, שהיתה על רמה שמתחתיה היה מצוק. החוליה התחבאה במערה, וכולם ירו עליה וכיתרו אותה. באתי, ראיתי את זה, אמרתי הפסק אש כולם. הזמנתי על מובילים שני טנקים, קראתי לקצין השריון, אמרתי לו – אתה רואה את המערה? והוא חיסל אותם. בלי גיבורים ובלי הרוגים. אצלי תמיד הלכו בסבלנות על עקבות, עשינו חיתוכים כדי לאתר, וכשאיתרתי את החוליה הייתי חושב בנחת איך אני מוריד אותם – עם טנק או בהסתערות, אפילו לא הייתי מזמין הליקופטר. ככה חיסלנו חוליות בלי הרוגים".

מרדף 2: "היה לנו פעם בגולן מרדף עם גדוד 890 שהיה אצלנו בקו, איציק מרדכי היה המג"ד. הלכנו על העקבות ועשינו חיתוכים לפי נוהל מרדף, בסוף איתרנו איפה הם. ברמת הגולן כשהיה מרדף לא היה מגיע אלוף הפיקוד ולא שום דבר. הוא לא היה מלחיץ כמו שגנדי הלחיץ. ברגע שהיינו מחסלים חוליה, רק אז היה מופיע האלוף. בקיצור, היינו בציר הנפט בערך באמצע הדרך שלו, הגענו לשטח נמוך שבו זורמים מים ויש קני סוף, והגענו למסקנה שהמחבלים מסתתרים בקני הסוף. ישבנו לחשוב מה עושים, ומגיע אורי בר-און, שהיה ראש המטה של פיקוד צפון, וצועק מה אתם יושבים? תסתערו. אמרתי לו – אולי אצל גנדי זה היה ככה. הוא נרגע, הזמנו הליקופטר, עשינו סיבוב, ראינו איפה המחבלים שוכבים, עשינו עליהם הנחתה ארטילרית והסתערנו עליהם. זו פחות או יותר היתה השיטה".

סיור שארגנתי למשה דיין: "בראש השנה 1973 הגיעו לביקור ברמת הגולן שר הביטחון דיין והרמטכ"ל דדו. אני הכנתי את הביקור ואת מקומות התצפית. יש תל שקוראים לו תל פארס, שיש לו דרך אלכסונית שעולה בשיפוע. ידעתי שדיין יישב ליד הנהג של הקומנדקר והוא יסתכל ימינה. אז אמרתי למודיעין של החטיבה ללכת לכפר נפח, לחפש כדים ישנים וכל מיני דברים כאלה, לסמן עליהם את סמל החטיבה, לשבור אותם ולפזר אותם לצד הדרך. ובאמת דיין ועוזרו קפצו מהקומנדקר כמה פעמים ואספו את כל הגרוטאות, וכעבור יומיים קיבלתי טלפון כל הכבוד איך דפקתי אותם".

סיום התפקיד כמח"ט 820: "בערב יום כיפור [1973] הייתי צריך לגמור את התפקיד ובסוכות לקבל את חטיבה 55. עשיתי חודשיים חפיפה עם המחליף שלי צבי ברזני. הסברתי לו על המוצבים ומה קורה. ביום שישי, ערב יום כיפור, הרמטכ"ל דדו הזמין אליו אותי ואת ברזני. הוא רצה שנבוא אליו ונגיד לו שהכל הושלם כראוי והחפיפה היתה בסדר. אמרתי לרמטכ"ל שלא אכפת לי להאריך את החפיפה, כי אם הולכת להיות מלחמה, חילופים ביום כזה זה לא מתאים. אמר לי דדו את המילים הבאות – אם הייתי עיתונאי, הייתי כותב שלא תהיה מלחמה, אבל מכיוון שאני רמטכ"ל אני מעלה לכם את חטיבה 7. ואני רוצה לציין שחטיבה 7 היתה מתוכננת לגרור את גשר הגלילים בדרום".

מצב הקו ערב יום כיפור: "עם כניסת יום כיפור היה לנו בדרום רמת הגולן את גדוד 50 של חטיבה 35 ובצפון את גדוד 13 של גולני".

מלחמה או יום קרב? "כולם העריכו שהולך לפרוץ יום קרב, חוץ מחקה. הוא נתן פקודה לרפול [מפקד אוגדה 36] כמה ימים לפני המלחמה, לקדם את הכוחות שלו שהיו במפרץ חיפה, שייכנסו למחנות של חטיבה 188 ברמת הגולן, שאם קורה משהו שיהיה אפשר לקדם אותם. אז רפול אמר שהיחידות שלו עוד לא מוכנות, ואחרי המלחמה כתב ספר שבו הוא משמיץ את חקה, על זה שהוא [רפול] לא הגיע מהר להיות בראש ההתקפה".

למה חזרתי לנפח עם תחילת המלחמה: "אחרי הפגישה עם הרמטכ"ל, אני הלכתי הביתה וברזני נסע לרמה. למחרת הרמטכ"ל קרא לאלופים לבוא אליו למשרד, חקה [אלוף פיקוד צפון] צלצל ואמר לי – תיסע ותחכה לי בנפח. ואני את תחילת המלחמה פגשתי בנפח. בשעה שתיים ירדה הפגזה נוראית, ועוזר הקמ"ן של החטמ"ר [אשר סדן], שהיה על החרמונית, דיווח שהוא רואה הרבה מאוד כלי רכב, לא זוכר אפילו כמה, גם הוא לא ידע כמה, כי כל השטח היה מלא אבק. חקה שעוד היה בתל-אביב נתן את הפיקוד על רמת הגולן, ובצדק, למח"ט 188 בן-שהם, אני עומד ליד בן-שהם בחפ"ק והוא מנהל את העסק. ולמה דווקא הוא קיבל את הפיקוד? כי יש לו טנקים, ומה לנו יש? תצפיות, מוצבים".

אורי שמחוני

דברים שאמרתי לאורי שמחוני: "ואז אומר לי בן-שהם – תראה, קיבלתי את ההודעה הזו והזו מהחרמונית [על כוחות סורים מתקרבים], ויש לי בעיה: יאנוש [מח"ט 7] אומר שהוא לא מקבל פקודות ממח"טים, מה עושים? יצאתי מהחפ"ק, חשבתי אולי לתפוס מישהו בפיקוד שייתן פקודה ליאנוש, ובדיוק בא לקראתי למזלי הרב אורי שמחוני, קצין האג"מ של הפיקוד, שבא להיות קרוב לעניינים ביום הקרב. אני אומר לאורי – זה וזה המצב, חקה לא נמצא, יאנוש לא רוצה לקבל פקודות מבן-שהם, שרוצה שהוא ינוע לעמק הבכא. אתה קצין אג"מ פיקודי, זה תפקידך, אתה רשאי לתת פקודות. ושמחוני שמע ונתן לו פקודה, וככה חטיבה 7 הגיעה לעמק הבכא בזכות התצפית של עוזר הקמ"ן האמיץ שישב על החרמונית ולא ברח משם".

פרשנות על התכך בין בן-שהם ליאנוש: "בין מח"טים של שריון יש מערכת יחסים כזאת. בכל אופן, לי זה לא נראה תקין שיאנוש מסרב. כי בן-שהם הוא מפקד הגזרה ויאנוש מפקד עתודה. היה צריך לעשות משהו ובעד זה תפסתי את שמחוני, ובסוף יאנוש ירד לעמק הבכא והפך לגיבור לאומי".

קו לבנון: "כשחקה חזר מתל-אביב לנפח, בשעה 16:00 אחרי ההתקפה הסורית, הוא אמר לי – סע מהר לגבול לבנון, אתה מקבל 11 גדודי חי"ר ממחוז חיפה ואתה מתארגן להגנה. נסעתי לשם והתחלתי לתכנן את הכוחות. מיקמתי אותם חלק בשטחים שולטים בתוך לבנון וחלק על צירים שחשבנו שעליהם יבואו מחבלים, ובאמת הרגנו הרבה מחבלים".

המשך המלחמה: "אחרי שכבשו את החרמון, חיים נדל [מח"ט הצנחנים 317] נפצע בהליקופטר, קיבלתי במקומו את הפיקוד על החטיבה וישבתי איתה במובלעת הסורית חצי שנה".

שמחוני ו-ועדת אגרנט: "יום אחד שמתי לב שאורי שמחוני בורח ממני. שאלתי אותו – שמחוני מה קורה? הוא אומר – אל תשאל, ועדת אגרנט שחטו אותי, איך העזתי להפעיל מאמץ עיקרי שלנו על מאמץ משני של האויב. שאלתי אותו מי אמר לך את זה? אמר לי יגאל ידין, וכל החברים שם של ועדת אגרנט למיניהם. אני אומר לו – שמחוני, תגיד לי, אתה נורמלי? למה לא אמרת לי? הם לא יודעים מהחיים שלהם. הייתי מסביר ליגאל ידין הגאון מה זה מאמץ עיקרי. אורי שמחוני היה מלא רגשי אשמה, כי הוא התבייש על זה. הוא ידע בדיוק מה קורה בחוץ [בלחימה בשטח]. הוא היה קצין אג"מ פיקודי, הוא ידע שיש דיווח שכוח סורי גדול נראה בגלל האבק, והוא ידע יותר טוב מבן-שהם מה קורה. אמרתי לו שלפי הדוקטרינה הסובייטית, כשמנהלים הבקעה פותחים אותה לכל רוחב החזית, ואיפה שהולך לשם מכניסים את המאמץ העיקרי. חוץ מזה, הדוקטרינה של צה"ל אומרת שהצבא הסדיר חייב לבלום בכל מחיר, כדי לאפשר למילואים להתגייס, ואז התקפת הנגד העיקרית היא תמיד על ידי מילואים. כי אחרת לא צריך מילואים. אז בלמת בדיוק לפי הדוקטרינה. אני יודע את זה, כי אני עשיתי אינסוף תכנונים ואישורי תוכניות. איך ועדת אגרנט לא הבינה את זה? אני לא יודע. זו ועדה בדיחה.

ועדת אגרנט, נובמבר 1973 [צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית]

"בקיצור, שמחוני תפס פתאום אומץ, התאושש מזה, ואני ביררתי בהמשך ו-וידאתי את זה לאחרונה עם פסח מלובני, שחוקר את הצבא הסורי: לא היה מאמץ עיקרי סורי ולא משני סורי ולא רביעי סורי, ולא בטיח. הסורים כל אחד בגזרתו היו צריכים לתקוף עד הירדן, וזה יצא שלושה מאמצים. זה הסיפור. ומי שאידיוט גמור בוועדת אגרנט היה יגאל ידין, אבל הוא לא אשם כי הוא בא ממלחמת השחרור. עכשיו תשאל – איך אני יודע כל כך טוב את הדוקטרינות? אז כשאני גמרתי להיות בסיירת צנחנים בחטיבה 35, אלי זעירא המח"ט עשה אותי קמ"ן, ואז בדיוק נכנס הנשק הסובייטי, וזעירא שהיה ראש לא רגיל עשה לנו כל הזמן תרגילים בניגוד לדוקטרינה הסובייטית. אני מכיר את הדוקטרינות האלה בעל-פה, עברתי פו"מ במארינס בארה"ב והדרכתי שנתיים בפו"מ שלנו, וכל הכבוד לתצפיתן על החרמונית, ע' קמ"ן, אני מוריד בפניו את הכובע למרות שאין לי כובע. הוא העביר דיווחים, והדיווחים האלה לא הגיעו לחטיבה 7, שלא היה לה מודיעין אפקטיבי".

עד שיש מלחמה, אני כבר לא מח"ט הקו: "בסדר, אבל מה כבר הייתי עושה אם הייתי ממשיך כמח"ט 820? בן-שהם היה בתוך העסק שם, הוא קיבל את הפיקוד על רמת הגולן, וברגע שהסורים תקפו, תפקידו של ברזני במידה רבה, אני לא רוצה להגיד נגמר, אבל הוא נגמר. מה כבר יכלו לעשות המוצבים והתצפיות? לבלום את דביזיות השריון הסוריות? אם כבר עשיתי משהו במלחמה הזו, עשיתי את המהלך שהשפיע הכי טוב על מהלך העניינים, כשפניתי לאורי שמחוני ואמרתי לו שיעשה סדר עם יאנוש. כי אם לא הייתי מוצא את שמחוני, אולי חטיבה 7 לא היתה מגיעה ועמק הבכא היה נכבש, ואולי הסורים היו בקרית שמונה. הסורים תקפו בכל הגזרות במגמה להגיע לירדן, את זה אנחנו יודעים כיום. אז בהחלט אני רואה את תרומתי במלחמה הזו, כשאמרתי לשמחוני להגיד ליאנוש שיעלה קדימה. זה היה מקרי שפגשתי אותו, אבל ככה זה היה. סך הכל הייתי שליח, כי יאנוש לא החשיב את בן-שהם, ומה פתאום שהוא ייתן לו פקודה".

לסמוך על המודיעין או לסמוך על הבטן? "את טקס חילופי המח"טים של 820 עשו ביום שישי למרות המצב. אני הצעתי לרמטכ"ל לדחות את זה. אז מה הוא אומר לי? אנחנו פועלים על פי סדר. הוא לא חשב שתהיה מלחמה. אני טוען שמודיעין זה דבר חשוב, אבל לא מאוד חשוב. הכי חשוב זה הבטן של המפקד. כל מודיעין כדי לקבל משמעות צריך לעבור דרך בטן של מפקד, כדי שיחליט. חקה כל הזמן חש בבטנו שתהיה מלחמה, וכולם אמרו לו שהוא עושה פאניקה. הבטן של דדו אמרה שאין מלחמה והיא סיבכה אותו".

מה אמרה הבטן שלי: "היו לנו אינסוף דיונים אצלי במשרד ואצל חקה ואצל רפול. והכל היה תחושות של אנשים, אבל לא מבוסס על משהו ברור. חקה היה מבוסס. הוא קודם כל אמר שיחפרו תעלת נ"ט בדיוק מול עמק הבכא, אבל הוא לא נרגע ואמר שיניחו שדה מוקשים לפני התעלה, וגם אחרי זה הוא לא נרגע ואמר שנחפור עוד שדה מוקשים. ואותם שדות מוקשים האטו את הסורים ועזרו לחטיבה 7 בצורה בלתי רגילה".

על חיילי צה"ל כיום: "השתתפתי בהרבה פעולות תגמול, הכי זכורה לי זו פעולת כינרת ב-1955. ירדנו מתל מוטילה, כבשנו את מוצב השפך. הייתי סמ"פ של רפול. הוא נפצע ואני פיניתי אותו והחלפתי אותו. אני רוצה להגיד לך – הכל זה מקצוענות. מי שמאתר את האויב קודם, שולף קודם ופוגע קודם, הוא המנצח. פשוט מאוד. בפעולות התגמול כשהייתי מ"מ, רצתי ראשון בתעלות, ומה היה עליי? חגור קל, חמש מחסניות, זה הכל. אני רואה את החיילים של היום הולכים עם תרמילי גב גדולים, אני שואל את עצמי כמה שניות הם מפסידים ברגע שיש להם מפגש עם מישהו ממול? כל שנייה קובעת. כמה הרוגים היו לי בכל פעולות התגמול? אחד. אתה שולף ראשון ופוגע. כמה מחסניות הייתי מוציא בפעולה כזו, אולי שתיים-שלוש מחסניות. כמה ערבים אתה הורג? לא צריך לירות סתם ולהרוג סתם. ובשביל מה כל התרמילים האלה והחגורים המגושמים האלה וכל הקשקושים האלה? צריך לעשות מהחייל הכי זריז והכי יעיל, שיפגע הכי מהר שאפשר".

המקום שאני הכי אוהב ברמת הגולן. "אל חמה. כשהייתי במובלעת ב-1974 ורפול היה מפקד האוגדה, כל פעם שהסורים היו יורים, הוא היה מופיע. הוא הרי היה אוהב להתגרות בסכנה, ותמיד אחרי יום קרב היו אומרים בשעה 5 הפסקת אש, ורפול היה אומר לנו – מפגש במים החמים. זאת אומרת שבסיום היום היינו נפגשים כל המח"טים עם מפקד האוגדה במים החמים של אל חמה ומחליפים אינפורמציה. אבל יש עוד מקומות, יש את החרמון. רמת הגולן מלאה במקומות משגעים".

סדר היום שלי: "לא מזמן חידשתי רישיון לנשק. היו לי הרבה אקדחי שלל, אבל נאלצתי להחזיר הכל למשטרה. יש לי אקדח מיוחד במינו, קיבלתי מבחור בולגרי והוא פיתח אקדח ולא היה מי שייצר לו בקוסוב ביוגוסלביה ייצרו את האקדח הזה, אקדח 9 מ"מ עם משבת. ונתתי לו אקדח טוטו שלל והוא נתן לי את האקדח שלו. חוץ מזה אני מסיע את אשתי לקניות והולך להרצאות היסטוריה ברמת אפעל. יש שם כל מיני צנחנים שרוצים לדעת על פעולות התגמול. ויש אסיפות חברים ולא חסר לי זמן. הייתי הרי מ"פ של שתי פלוגות צנחנים ושל סיירת, יש כל מיני חבר'ה וכל פלוגה כזו שעושה אירועים מזמינים אותי. והרצאות רוצים ממני. אתה יודע שאני פיקדתי על קרב שבו חוסלה דביזיה עיראקית? זה היה בכורדיסטן. נדבר על זה בפעם אחרת".

סגירת מעגל מיוחדת מששת הימים. "סיפור שקרה לי לא מזמן. בבית הספר בתל מונד היה לי בזמנו חבר בשם יוסי יופה. אחרי מלחמת ששת הימים אומר לי יוסי – אני רוצה שתבוא איתי לירושלים לגבעת התחמושת, אני רוצה את חוות דעתך [יפה היה מג"ד 66 בקרב גבעת התחמושת, נהרג ב-1977]. הוא ואשתו ואני ואשתי נסענו בשבת, ורואים שבכל גבעת התחמושת המון חרדים מסתובבים ומתרוצצים. אומר לי יוסי – אם הייתי יודע שאין פה מוקשים אז כל העסק היה נראה אחרת. עוד אנחנו מדברים ו-בום – אחד החרדים עלה על מוקש, עפה לו הרגל, ומה עושים? אין שם כבר צבא, נגמרה המלחמה. אני מבקש שיארגנו לי וליוסי שני סכינים במקום דקר, ושיביאו לי סרט סימון או משהו, כדי לסמן את הנתיב שאוכל לצאת חזרה. אשתו של יוסי הצליחה לארגן כמה גלילים של נייר טואלט, ועם אבנים סימנתי את הנתיב, הוצאנו את הפצוע וחזרתי לעניינים שלי, לא ייחסתי לאירוע משהו עם משמעות.

גבעת התחמושת וגל-עד זמני לחללי הצנחנים [מאלבום משפחת ארצי]

"עכשיו, את זמוש אתה מכיר? זה שתלה את הדגל [מעל הכותל]. זמוש עשה יום אחד תערוכת ציורים בגבעת התחמושת והזמין את מתן וילנאי שייתן הרצאת פתיחה. מתן וילנאי מודיע ברגע האחרון שהוא לא יכול לבוא. זמוש מטלפן לי כשאני בדרך לתערוכה ואומר לי – אני רוצה שאתה תיתן את ההרצאה. אני אומר לו – אבל אני לא נלחמתי בירושלים. אבל אין ברירה. ופתרתי את הבעיה בזה שסיפרתי את הסיפור על החרדי שעלה מוקש והוצאנו אותו משדה המוקשים. מיד קפצו עליי כל אנשי גבעת התחמושת ואומרים איפה היית כל השנים? אמרתי מה קרה? אומרים לי – אותו בחור שהוצאתם אותו הוא באמריקה, והוא משהו גדול ומיוחד, הוא מחפש את אלה שהוציאו אותו ורוצה להזמין אותם לאמריקה לארוחה. אמרתי להם – תשמעו, אני לאמריקה לא נוסע, אם הוא רוצה שיבוא לארץ, אשמח לפגוש אותו. למחרת באים אליי הביתה ארבעה רבנים עם טלפונים גדולים ומעלים את ההוא על הקו, אני רואה אותו והוא מדבר איתי ואומר לי איפה היית כל השנים? אמרתי לו – תשמע, אני לא השתתפתי במלחמה בירושלים, אני במקרה באתי לשם, יש לך מזל. ורק השבוע אמרו לי שהוא רוצה להגיע לארץ ולעשות אירוע חגיגי. ככה גמרתי את מלחמת ששת הימים".

סדר היום שלי: "לא מזמן חידשתי רישיון לנשק. היו לי הרבה אקדחי שלל, אבל נאלצתי להחזיר הכל למשטרה. יש לי אקדח מיוחד במינו, שקיבלתי מבחור בולגרי שחי בקוסובו. הוא פיתח אקדח ולא היה מי שייצר לו את זה שם ביוגוסלביה, אקדח 9 מ"מ עם משבת. נתתי לו אקדח טוטו שלל והוא נתן לי את האקדח שלו. חוץ מזה, אני מסיע את אשתי לקניות והולך להרצאות היסטוריה ברמת אפעל. יש שם כל מיני צנחנים שרוצים לדעת על פעולות התגמול. ויש אסיפות חברים, הרי הייתי מ"פ של שלוש פלוגות צנחנים ושל סיירת, והם עושים מפגשים ורוצים שאני אתן שם הרצאות. בקיצור, לא חסר לי זמן. ומתי כבר מתבגרים? תגיד לי, כי אני לא יודע".

——————————————————————————————————————————