אלי עשת, מג"ד 334 – ראיון

גדוד מרגמות מתנייעות 120 מ"מ היה חלק אורגני של גולני במלחמת ששת הימים * המג"ד אלי עשת, שהיה בחפ"ק החטיבתי בעת תקיפת הרמה, מספר על סיוע האש המאסיבי כנגד המוצבים הסורים, על ההרוגים הרבים שבין חייליו, למה לדעתו מג"ד 12 מוסא קליין לא עלה בנתיב המתוכנן לתל פאחר, ומה מרגיז אותו באנדרטה שהוקמה לחללי החטיבה  

אלי עשת

אלי עשת 2015. "אומר לי יונה אפרת – אני לא יודע מה אגיד לחיילים, חטיבה סדירה שלא נלחמה במלחמה"

"זו היתה זכות גדולה לפקד על גדוד כזה", אומר אלי עשת, מי שהיה מג"ד 334, גדוד המרגמות המתנייעות של חטיבת גולני במלחמת ששת הימים. "המפקד הישיר שלי היה יונה אפרת [מח"ט גולני] והמפקד המקצועי היה מת"ת מרכז, אריה לוי, והוא כתב בדו"ח שלו על המלחמה שמעשיו של גדוד 334 ישמשו אות ומופת לכל יחידות חת"מ".

זו השורה התחתונה של עשת, שהיה חלק מחפ"ק חטיבת גולני ב-9 וב-10 ביוני בהבקעת הרמה – כיבוש המוצבים הסורים תל פאחר, תל עזזיאת, בורג' בביל, בניאס ועוד. עשת, כיום בן 80, שהתגייס ב-1953, שימש בין יתר תפקידיו קצין קישור ארטילרי במבצעים ובפעולות תגמול ("רוב הזמן במסלול התעופה של הפגז עם הכוחות המסתערים"), מפקד סוללה במבצע סיני בגדוד 402 שהיה ת"פ חטיבה 9 שהלכה דרך המדבר לשארם א-שייך, היה מפקד גדוד מרגמות כבדות מוצנחות בחטיבת הצנחנים תחת המח"טים חופי ורפול, שימש סגן קצין תותחנים ראשי, ואת שירותו בצה"ל בדרגת תא"ל סיים כראש מינהל הסגל ומדריך במכללה לביטחון לאומי. לאחר שחרורו היה ראש אכ"א הראשון של משטרת ישראל תחת המפכ"ל הרצל שפיר ועשר שנים שימש מנכ"ל עיריית ת"א תחת שלמה להט.

את הפיקוד על 334, בו שימש כסמג"ד תחת המג"ד הקודם מוטקה מירון, קיבל ב-1966. עשת מספר: "קיבלתי את הגדוד תוך כדי תקרית שהיתה בצפון הכינרת שהתפתחה אחר כך והפילו 13 מטוסים סורים [הכוונה לתקרית בה נתקעה ספינת משמר ישראלית סמוך לחוף הסורי באוגוסט 1966, ושחילוצה ארך כשבועיים]. נסעתי לפיקוד צפון, ודדו שהיה אלוף הפיקוד ושלמה אלטון שהיה מח"ט גולני עוד יום אחד, נתנו לי את דרגות הסגן אלוף ומשם נסעתי ישר לאיזור כורזים, שם נמצא הגדוד וקיבלתי את הפיקוד על סלע בזלת".

עשת מספר כי בתקופה שלפני ששת הימים הוא השקיע רבות באימונים, בעיקר באיזור מצפה רמון ושבטה. "היתה לי ההזדמנות לעצב את הגדוד בצורה שאני רואה אותה נכונה, פיתחנו שיטות לפרישות יום ולילה".

גדוד 334 היה בנוי משלוש סוללות של מרגמות מתנייעות 120 מ"מ [4 קנים בכל סוללה]. בתקופת ההמתנה לקראת ששת הימים קיבל הגדוד תוספת כוח אדם מבה"ד 9 [בית ספר לתותחנות] מה שאיפשר הקמת סוללה רביעית בת שישה קנים על בסיס מרגמות 120 נגררות. כל מרגמה כוללת צוות של כעשרה איש – מפקד צוות, כוון, טוען פצצות, מכיני פצצות, נהג זחל"ם ועוד. על כל זה יש מרכז ניהול אש לקביעת המטרות, הכוונה, סוג תחמושת ומטען. טווח הירי של מרגמה 120 מ"מ הוא כ-6.5 ק"מ, כך שהגדוד היה צריך לפרוש את הכוחות קרוב מאוד לחזית.

את הפקודה לעלות לצפון קיבל עשת במהלך מצעד יום העצמאות 1967. הגדוד עלה מיד ונפרש בשלושה מוקדים. האחת בתל קציר, השנייה באיזור חירבת יארדה [משמר הירדן] והשלישית במטעים שבין דפנה לדן. "היום מצחיק לשמוע את זה", אומר עשת, "אבל זו היתה כל הארטילריה של צה"ל בצפון. שלוש סוללות שכל הטווח שלה זה 6.5 ק"מ".

חייל טוען מרגמה

חייל טוען מרגמה. לצה"ל היו רק 3 סוללות מרגמות כבדות לכל אורך הגבול עם סוריה

גדוד 334 היה חלק אורגני מחטיבת גולני, תחת פיקודו של המח"ט יונה אפרת. "הוא היה איש מאוד מיוחד", מעיד עשת, "מפקד אבהי, ממש אחד מל"ו צדיקים. הוא לא היה מפקד בכוח השררה. אני יכול לספר לך עליו סיפור אחד כדי שתבין. אחרי שכבשנו את רמת הגולן, העלו למעלה את חטיבה 7 של שמוליק גורודיש. הוא היה המח"ט, עם כל הסיפור של 'אחיי גיבורי התהילה'. הם התמקמו איפה שהיה בית החולים בקונייטרה. למטה בבניין היה תאג"ד של אחד הגדודים של גולני. יום אחד מגיע גורודיש עם המטה שלו ועומד לעלות, וחובש של גולני ראה אותו ולא הצדיע לו. גורודיש פתח עליו פה בצעקות, והחובש הזה אמר לו: המפקד, אני לא מבין למה אתה צועק עלי, אם היית מעיר לי זה היה מספיק. גם לנו יש מח"ט, והמח"ט שלנו מתנהג אלינו כמו לבני אדם. וגורודיש קיפל זנב והשתתק".

בתחילת תקופת ההמתנה ישב עשת בחפ"ק הקדמי של פיקוד צפון בהר כנען, עד שהגיעה לשם מיפקדת אוגדה 36 והחליפה אותו. עשת מספר שבאותם ימים חטיבת גולני עסקה בתכנוני מקבת השונים לכיבוש הרמה הסורית ("התחלנו עם מקבת 1 וסיימנו עם מקבת 13").

מה אתה זוכר מתכנוני מקבת? עשת: "היינו צריכים להבקיע את המערך הסורי ברמת הגולן והיו תכנונים שונים על דרום הרמה, ומעל עין גב ובגבעת האם. בכל מקום החטיבה תיכננה איך תכבוש את המערך הסורי. היינו יושבים לדוגמה במיפקדת החטיבה בפילון, או באוהל כשהיינו בשטח, עם המפות, מכשירי הקשר וכו'. יושבים בדיונים האלה המח"ט והסמח"ט, שזה היה יונה אפרת ומשה גת, יושבים המג"דים של גדודי החי"ר והארטילריה, שזה בני ענבר, מוסא קליין ופנחס אלוש, והיה לנו גם איש קישור לשריון, שלום סלע, והקמ"ן שמחוני וקצין האג"מ גורודיש, וגם קציני הקישור הארטילרים – רמי זיו שהיה הקש"א של בני ענבר, גדעון עציון הקש"א של אלוש ומשה הראל שהיה עם מוסא קליין. והמח"ט מסביר את התוכנית וכך הלאה, וכל גדוד מפרט את התוכנית שלו, ויש תוכנית הארטילריה ותוכנית הסיוע של הטנקים, וכך זה עובד".

מי היה דומיננטי בדיונים האלה? "באופן טבעי המח"ט. אבל גם אורי שמחוני הקמ"ן היה איש מאוד נחשב, וכמובן המג"דים שכל אחד בתחומו היה מפרט את התוכניות שלו".

עשת

עשת. במשך יומיים רצופים היה מת"צ אוויר

מה אתה זוכר מהתכנונים של מקבת צפון? "היו הרבה תכנונים על הגזרה שבה הבקענו לבסוף. אבל לפני זה יצא ככה שהיות ואני בין יתר הנסיונות שצברתי היה טיווח מתצפית אוויר, יצא שביומיים הראשונים של המלחמה קיבלתי הנחיה מהפיקוד לעזוב את החטיבה ולהיות באוויר. היינו כמה אנשים באוויר, היה גם מג"ד 402, משה פלד. לשנינו היה ניסיון גדול בתצפיות אוויר, והיו עוד שניים. היינו ממריאים משדה מגידו עם פייפר או דרור. רוב הזמן פעלנו בגזרה הסורית והמטרה העיקרית שלנו היתה לירות על מנת לפגוע ולשתק מה שיותר ארטילריה סורית. היו לסורים כמויות בלתי נדלות של ארטילריה. מלא, המון. בדרך כלל הם היו בעמדות קבועות, כך שאנחנו מניסיון ידענו לאתר ולזהות ולטווח ולהפעיל אש, כדי לגרום להם כמה שיותר נזקים. בדרך כלל הייתי טס מעל הגבול בערך, והיו גם מקרים שנכנסתי יותר פנימה. היו פעמים שהפעלתי גם את הגדוד שלי מהמטוס. היו גם שעות שפעלתי בגזרה הירדנית, למשל באיזור גלבוע-ג'נין, כי שם נוצר מצב שחטיבה 37 שהיתה צריכה לפרוץ מאיזור בית קאד [מזרחית לג'נין], היה שם מארב של פלוגת טנקים ירדנים וביקשו שאני אגיע מעל הגזרה הזו. העמידו לרשותי ארטילריה ושאני אפעל כנגד המארב, וזה מה שעשיתי. תוך כדי הפעולות האלה תקפו אותנו במגידו האנטרים ירדנים וגם הטופולוב העיראקי שהפציץ עבר מעלינו. בקיצור, היה שמח. הייתי יומיים כמעט כל הזמן רק באוויר. הייתי נוחת או לתדלק או להחליף טייסים. הסמג"ד שלי, אברהם בר דוד, ניהל את הגדוד כשאני לא הייתי".

למעשה, ביומיים הראשונים של המלחמה שני הגדודים היחידים של גולני שלחמו היו גדוד 17 בפיקודו של משה יוסף, שעבר ת"פ חטיבה 37 ולחם בגזרת שכם, וגדוד 334 של עשת, שניהל חילופי אש ארטילרים עם הסורים ואף ספג נפגעים.

ב-7 ביוני הוחזר עשת לחטיבה שישבה בתל-חי, לקראת תקיפת הרמה הסורית. באותו יום בשעות הצהריים קיבלה החטיבה פקודה לתקוף את הרמה דרך גבעת האם. עשת נע עם הזחל"ם שלו לעמדת תצפית ומרגמות הגדוד החלו לטווח את יעדי החטיבה. שתי סוללות ירו מדן-דפנה, ועוד שתיים בפיקוד הסמג"ד בר דוד וקצין ניהול האש של הגדוד, סרן זוהר ג'וארי, באיזור חירבת יארדה [ליתר דיוק: פרדס חורי ליד חולתה]. כמובן שאלה שהיו שם לא יכולות לסייע לי. טיווחתי את יעדי החטיבה ואז קיבלתי הוראה שהפקודה בוטלה. תוך כדי זה היו חילופי אש ארטילרית וטנקים, והסוללות שלי בדן-דפנה חטפו פגיעות מירי מרמת הבניאס ונהרגו לנו כמה חיילים. שני חיילים נהרגו במרכז ניהול האש עצמו, איפה שגו'ארי היה, מהסוללה של בסיס בה"ד 9. זו היתה סוללת מרגמות נגררות, כשחלק מהקנים נוקבו והוצאו משימוש בירי הזה. כשהודיעו לי שהתקיפה בוטלה, אמרתי אוקיי, אני רץ לסוללות האלה, הגעתי אליהן, ראיתי את מה שאני צריך לראות, נתתי הוראות וחזרתי למיפקדת החטיבה".

בחילופי האש הללו נהרגו ארבעה מאנשי 334. שניים מהגדוד האורגני ושניים מהסוללה של בה"ד 9. בגדוד האורגני נהרג וילהלם ברקוביץ' מעפולה עילית, שהיה איש משנה טכני [עורך חישובי הירי במרכז ניהול האש], שנפצע קשה ולאחר מכן מת מפצעיו. ההרוג השני היה משה חנוכה [יוזמן] מצפת, בן יחיד בין ארבע אחיותיו, שהמשפחה דאגה לו יום ולילה לאור שירותו הקרבי. מסופר על אביו, חנוכה, שמתחילת המלחמה היה מסתובב ברחבי הצפון כדי לחפש את בנו ולוודא כי שלום לו.

חנוכה יוזמן

משה חנוכה. נהרג בדפנה

מספר אלי עשת: "אחרי שכבר כבשנו את רמת הגולן והתמקמנו באיזור קונייטרה, הגדוד שלי ישב במשתלה על יד תל אביטל. ממש צמוד לסוף המלחמה בא אליי הרס"ר חדד ואמר לי שאבא של חנוכה הגיע אלינו ורוצה לדבר איתי. אמרתי לו תכניס אותו. בא היהודי מצפת, אני אומר לו – מה מביא אותך אליי? הוא אמר לי – 'תראה, קיבלנו הודעה מקצין העיר שהבן נהרג ופגשתי בצפת נהג במילואים שאמר לי שהוא ראה אותו ושהוא בסדר גמור. אז באתי אליך שתגיד לי את האמת'. כי אז היו עושים קבורה ארעית. זו היתה סיטואציה מאוד רגישה. ואז סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו שהבן שלו נהרג, וצר לי, ושבדיוק הייתי שם אחרי שזה קרה ואני יודע שזה מה שקרה. אמרתי לו – אני אביא שני אנשים שהיו באירוע. הבאתי את זוהר [יוחנן], שהיה מפקד שתי הסוללות האלה, ואת הרס"ר חדד. אמרתי להם – תספרו לאבא של זכאי מה קרה. הם סיפרו לו, והוא התנהג באצילות ממש. כמובן כיבדנו אותו והסענו אותו חזרה הביתה ברכב שלנו".

עשת מתעכב כאן על אבידות הגדוד במלחמה: עשרה הרוגים ועשרות פצועים כתוצאה מנפילות. מרבית הנפגעים בסוללות של דן-דפנה, כולל שניים ב-10 ביוני, למחרת ההבקעה על אף השקט היחסי שכבר הושג כתוצאה ממנוסת הצבא הסורי. איך זה קרה, מספר עשת: "התפוצצה מרגמה בזחל"ם בגלל כמויות התחמושת שירינו. הקנה מחובר לסדן עם גריז גופריתי, זה נמס ויצאה אש מלמעלה ותפסה את המטענים ההודפים ומהפיצוץ נהרגו שניים. זה קרה בבוקר ה-10 בחודש בדיוק כשגלשנו מתל פאחר לעבר כיבוש מוצב הבניאס. אני לא אשכח את זה. נסענו ופתאום ראיתי בעמק למטה טבעת עשן כזו עולה באוויר. לפי המקום ראיתי שזה מהאיזור שהחבר'ה שלי יושבים. התקשרתי ושאלתי מה קרה, ואמרו לי שהיתה התפוצצות. נהרגו אצלי במהלך המלחמה עשרה חבר'ה. זה היה המספר הגדול ביותר של חיילים שנהרגו במלחמה הזו בכל יחידות הארטילריה. הסיבה היא שהטווח שלנו היה מאוד קצר מהארטילריה הסורית והיינו מטרה נוחה לתקיפות, כולל טנקים סורים".

מרגמה 120 בפעולה

יוני 1967. מרגמה 120 בפעולה בטיווח תל עזזיאת ובורג' בביל [צילום: יוסף לויטה, "במחנה" / ארכיון צה"ל]

ה-8 ביוני היה יום שקט יחסי, ללא התרחשויות מיוחדות. המיני-דרמה התרחשה בערב, כשהמח"ט יונה אפרת קיבל הוראה להגיע לקבוצת פקודות של פיקוד צפון בנצרת. הוא לקח עמו בג'יפ את עשת ואת הקמ"ן שמחוני. עשת נזכר: "כל המח"טים היו שם, ודדו מסביר שזהו, הוחלט לא לתקוף את רמת הגולן. בדרך חזרה, אני לא אשכח את זה, אומר לי יונה – אלי, תשמע, אני לא יודע מה אני אגיד לחיילים. חטיבה סדירה שלא נלחמה במלחמה. חוץ מגדוד 17 של משה יוסף והגדוד שלי 334, יתר הגדודים לא נלחמו. תכננו והתאמנו, אבל לא נלחמו, וזה עיקר החטיבה. יונה היה מאוד מתוח ומדוכא – מה אני אגיד למפקדים ולחיילים? הגענו לתל חי שם ישבה מיפקדת החטיבה, ואז בבוקר בערך בשבע וחצי הוא מקבל פקודה לתקוף לפי התוכנית, כשחטיבה 8 הולכת מגבעת האם לדרום מזרח וחטיבת גולני מגבעת האם לצפון מזרח. עד היום אני זוכר איך מוסא קליין עלה על השולחן והתחיל לרקוד".

עשת חוזר ומתאר את תוכנית התקיפה לפי התכנון: "אנחנו נעלה אל גבעת האם ומשם נפנה צפונה ונכבוש את היעדים שהוקצו לחטיבה. צריך לזכור שהסורים היו ערוכים לפי תורת הלחימה הסובייטית, שאומרת שדות מוקשים אינסופיים, מוצבים קדמיים ואחוריים, כמות ארטילריה אדירה ביחס של 1 ל-10 לטובת הסורים, ביניהם טנקים וגם במוצבים טנקים. זה היה מערך קשה וצפוף. השאיפה היתה להגיע למוצבים מעורפם, כשאז סביר להניח שזה יילך יותר קל. למשל, תל עזזיאת, שהיה בעצם המוצב העיקרי, הקדמי ביותר ששלט על הישובים שמתחתיו – שאר ישוב ודן ודפנה ובית הלל, זה היה מוצב שהוא בעצם יושב על הגבול, שהגבול הבינלאומי המוכר עובר עליו. זה היה מוצב פלוגתי מתוגבר, כולל טנק גרמני 'פנצר'. עזזיאת חלש על העמק שלמטה והוא נתפס כמפלצת כזאת. גדוד 51 בפיקודו של בני ענבר היה צריך לכבוש את תל עזזיאת שמסביבו היו עוד מוצבים. היה בורג' בביל שהיה מוצב יותר קטן, בין תל עזזיאת לתל פאחר, וביניהם היו שדות מוקשים. מצפון לתל עזזיאת היה חירבת סודה והיה רמת הבניאס".

פיקוד גולני

הפיקוד הבכיר של חטיבת גולני באירוע החלפת המח"טים – קותי אדם במקום יונה אפרת. עשת עומד שני מימין [בכומתה שחורה]. להגדלה – לחצו

ידעתם למשל מה יש בחירבת סודה? "לא זוכר בדיוק להגיד לך. זה לא היה מוצב גדול, אבל מאחריו היו טנקים ברמת הבניאס. בכל אופן, תל פאחר יושב יותר גבוה מתל עזזיאת, אבל רחוק יותר מהגבול. מוצב פלוגתי שלא היו בו טנקים. התוכנית היתה שגדוד 12 יתקוף אותו, יעלה מדרום לו לדרך הנפט בתוואי לא קל במיוחד. אורי שמחוני יכול לספר לך על זה, כי הוא בדק אותו אחרי המלחמה ואפשר היה לעלות עליו. ואז גדוד 12 אמור לתקוף את תל פאחר ממזרח למערב. חצי גדוד 13 היה צריך אחרי כיבוש תל עזזיאת וסביבו ותל פאחר, לתקוף את מוצב הבניאס ולכבוש אותו ואחר כך היינו צריכים להמשיך מזרחה. עלינו דרך גבעת האם, הזחל"ם שלי היה ליד הזחל"ם של יונה מרגע התנועה ולאורך כל הדרך. הגענו לגבעת האם אחרי שחטיבה 8 עלתה, ואני זוכר ששם נהרג סמג"ד שלהם, מוש חביב [סמג"ד 121]. בזחל"ם שלי היו קשר, משנה טכני אחד או שניים, סמלי מבצעים ועוד קצין שאינני זוכר. אצל יונה בזחל"ם היו הקמ"ן אורי שמחוני, הקמב"צ הלל בן מאיר, קצין הקישור לשריון שלום סלע. הקמב"צ שלי, משה העליון, היה במיפקדת החטיבה על יד הגושרים.

"היתה השהיה מסויימת כשעמדנו באקליפטוסים ממזרח לכביש שהולך מחורשת טל לכפר סאלד, עד שחטיבה 8 גמרה לעלות. ואז עלינו מהכביש בקו ישר אל גבעת האם. תוך כדי העלייה לגבעת האם אני פתאום רואה מהכיוון של חטיבה 8 ג'יפ יורד ובו יושב בירו [מג"ד הטנקים 129], שהיה מדריך שלי בקורס מ"פ שריון, והלשון שלו תפוסה בסיכת ביטחון. הוא יושב פצוע בג'יפ ויורד למטה. עלינו לגבעת האם, פנינו שמאלה, גדוד 51 עבר לכיוון תל עזזיאת ותקף ממזרח למערב וכבש את היעד, והכל הלך להם לפי התוכנית. קצין הקישור הארטילרי של 51 היה רמי זיו, שפעל בצורה יוצאת מהכלל.

"גדוד 12, שהיה אמור לעלות על איזה מדרון לכיוון דרך הנפט ולבוא לתל פאחר ממזרח למערב, לא עלה לפי התוכנית. הוא עבר את המקום שהיה צריך להיכנס בו ימינה ולעלות, והגיע בעצם למצב שהוא היה לרגלי תל פאחר. ואז מוסא החליט שהוא מסתער מהכיוון הזה. הוא הפסיק את האש הארטילרית ופקד להסתער, והוא עצמו הסתער והגיעו עד לראש של תל פאחר, עד למעלה. למה? כי יש איזו השהיה. כשמפסיקים את האש הארטילרית, לא באותו רגע מרימים את הראש ומתחילים לירות, אז אפשר להספיק לעשות משהו, ומוסא עלה. יש כמובן הרבה דעות והשערות והשמצות על למה לא עלו בדרך המתוכננת. בעובדה, גדוד 12 הגיע לרגלי תל פאחר וכשמוסא הבין את הסיטואציה הזאת הוא החליט להסתער. זאת עובדה. למה הוא לא עלה משם? על זה כל אחד יבנה לך הרבה תיאוריות, וכן ידעו ולא ידעו, ואלף ואחד דברים. אם אתה רוצה תמונה יותר מאוזנת, דבר עם אורי שמחוני".

אבל גם אתה היית שם. מה ידעת מהדיווחים ברשת? "הבנו שמוסא לא עלה בדרך המתוכננת. אני שומע שהוא הפסיק את האש הארטילרית ומתחיל להסתער. זה כבר היה מצב נתון, ואתה לא יכול, או בעצם יונה לא יכול לעשות דבר. משה הראל [הקש"א] היה איתו ומוסא נהרג למעלה. היו די הרבה אבידות לגדוד הזה, שהסתער ממערב למזרח, מלמטה למעלה, ולא ממזרח ואז לרדת כמעט על מישור".

תל פאחר

תל פאחר. הרבה תיאוריות, השערות והשמצות

מה ההשערה שלך? "הסברה שלי טובה בדיוק כמו של כל אחד אחר. אני שמעתי כל כך הרבה דעות ותיאוריות. אם אתה מדבר עם חבר'ה מגדוד 12 ואם אתה מדבר עם חבר'ה מגדוד אחר, כל אחד מספר את זה אחרת".

ואם אני מדבר עם מג"ד 334? "מג"ד 334 יגיד לך שגדוד 12 לא עלה לפי התוכנית, הגיע לרגלי תל פאחר מצידו המערבי ואז מפקד הגדוד הפסיק את הארטילריה ופקד להסתער. בעובדה, זה מה שקרה. היו דיבורים על זה שהדרך שבה היה אמור לעלות היתה בין בלתי אפשרית לקשה. היא לא היתה דרך פשוטה. לפי השערה שלי, הטנקים שנסעו עם מוסא קצת גררו אותו קדימה. אגב, הם גם לא היו כאלה גיבורים גדולים. ובעובדה, שמוסא הגיע לרגלי התל אז כבר לא היתה לו הרבה ברירה. הוא היה יכול להגיד – רגע, נסוגים, מנסים איגוף, אבל כבר לא היתה לו ברירה. כשיונה זיהה את זה הוא נתן פקודה לסמח"ט עם הסיירת לעלות ולהגיע מצידו המזרחי של התל. אני לקחתי את קצין הקישור הארטילרי של גדוד 13 שעוד לא פעל, גדעון עציון, וצירפתי אותו לסמח"ט והוא עלה איתו משם. באיזשהו שלב היתה מחלקת מרגמות 82 סורית מצידו המזרחי של תל פאחר, מעבר לדרך הנפט, שם בבוסתן, שירתה. כשאני ראיתי שהם עוד יורים נתתי פקודה לגדוד שלי לירות עליהם את מה שאני קראתי 'שיטת היהלום'. זאת אומרת לירות עליה 50 מטר לכל צד, לוודא שאני תופס אותה באש הזו ואני לא יורה על ידה. ובאמת השמדנו אותה. היתה שם תמונה של חייל סורי שמחזיק פצצה מעל הקנה והוא נהרג.

"תוך כדי שמוסא מסתער, אני מקבל הודעה מיונה. הוא אומר לי – 'משה איננו'. הוא לא אמר לי מוסא איננו. בשבילי משה זה היה משה הראל. ואז אני לא אשכח את זה, אני פתאום חושב לעצמי – יאללה, מה אני אגיד ללאה, אשתו של הראל. וכעבור דקות אני רואה את משה יורד מהתל לכיוון איפה שהיינו. אנחנו היינו כבר מתחת לתל, בערך איפה שהזחל"ם של מוסא נפגע. ואני אומר לו – מוישה, מה קורה? אז הוא אומר לי – מוסא נהרג. אני אומר לו איפה, אז הוא אמר למעלה. אמרתי למשה בוא תעלה על הזחל"ם שלי.

"כפי שאמרתי קודם, יונה אמר לסמח"ט ולסיירת לעלות לדרך הנפט ולתקוף מכיוון מזרח למערב. להפעיל ארטילריה כבר אי אפשר, כי הכוחות למעלה. היו חבר'ה של ורדי [מ"פ א'] בתעלות. אני גם זוכר את שמיל גולן [הסמ"פ], הוא קיבל כדור בכתף והוא פתאום יוצא לי עם תחבושת לבנה. יונה אירגן כוחות שלא עלו למעלה ואיגפנו את התל מכיוון צפון לדרך הנפט ולכניסה לתל. הגענו לתל מכיוון מזרח, אבל בינתיים הוא כבר נכבש. התחלנו בפינוי הפצועים תוך כדי שאנחנו יורים ירי ארטילרי כדי שלא ינסו לפגוע בהם בדרך למטה".

קטע מדו"ח סיכום של אלי עשת, מג"ד 334

קטע מדו"ח סיכום מלחמת ששת הימים של סא"ל אלי עשת, מג"ד 334

לאן יריתם? "ירינו על כל מיני מטרות ארטילריה".

בשעה הזו [סביבות 19:00] חבר'ה מחטיבה 8 כבר היו למעלה [בזעורה]. "אני לא זוכר את המטרות בדיוק, אבל הפעלנו ארטילריה כדי שהשיירה של הפצועים תוכל לנוע בבטחה. עסקנו בפינוי פצועים ובריכוז החללים במגרש החניה בכניסה לתל. יונה החליט שם למנות את חיים יפרח למג"ד 12, ונתן לו הנחיה להוריד את הגדוד ולארגן אותו, כי כמעט כל הפיקוד נפצע או נהרג. תוך כדי זה יונה מקבל הנחיה מפיקוד צפון לשלוח אותי למטה כדי לקבל פקודות להמשך הקרב, כאילו שאהיה הנציג של החטיבה. ויונה לא היה מוכן לזה. הוא אמר להם תמצאו דרך להעביר לי את הפקודות, אני לא שולח אותו עכשיו למטה. הלילה של ה-9 לחודש עובר עלינו כשאנחנו רוב הזמן במגרש החניה של תל פאחר. בבוקר או לפנות בוקר התוכנית היתה שגדוד 13 יירד לבניאס. אני יריתי על הבניאס המון נפיץ וזרחן, עד שיונה אמר לי – תפסיק עם הזרחן, זה נורא. אבל היינו מרוגזים, אז ירינו לשם ומחנה הבניאס נכבש. לפני שירדנו לבניאס קרה עוד משהו: גדוד ארטילריה אחר, לא שלי, היה צריך לירות למטרה מסוימת ופתאום מפגיזים אותנו בתל פאחר. תותח אחד יורה על תל פאחר. יונה אומר לי מה זה? הוא היה בטוח שזה הסורים. אני מתקשר למג"ד הארטירליה ואומר לו – יש עוד תותח אחד שלך שיורה על תל פאחר, תפסיק אותו מיד. זה היה בבוקר ה-10 ביוני. הוא פשוט לא ירה למטרה שלו, נפלו שניים-שלושה פגזים בסביבה, אבל לא קרה כלום".

זוכר את השבויים הסורים? "אני זוכר שהיה שם מבנה שבו ריכזו את ההרוגים הסורים, אבל את השבויים אני לא זוכר אותם. בקיצור, נגמר הסיפור בבניאס, אנחנו מתרכזים למטה על יד הבריכה של הבניאס. הגדוד שלי מדלג לכיוון הרמה כדי לסגור טווח, ואנחנו מקבלים פקודה להתחיל לנוע מזרחה. תוך כדי כיבוש היעדים שלנו הפעלתי מת"צ אוויר, את סא"ל משה פלד מג"ד 402, כי לאורך הכביש מהבניאס למסעאדה היו עמדות של סוללות ארטילריה סוריות, בעיקר מרגמות. אז ביקשתי שכל סוללה שפועלת שישתק אותה. קיבלתי פקודה לעלות מזרחה ולשבור לכיוון קונייטרה. אתה צריך לזכור שחטיבת גולני זו לא חטיבה ממונעת, זו חטיבת חי"ר, לא כמו היום עם נגמ"שים כאלה ואחרים. היו בחטיבה רק שתי יחידות ממונעות: האחת הסיירת והשנייה זה הגדוד שלי. הגדוד שלי היה כולו מזוחלם. למפקדי סוללות היו זחל"מים, מרגמות על זחל"מים, מוצבי פיקוד על זחל"מים. זה גדוד עם עשרות זחל"מים. אנחנו מניעים לכיוון קונייטרה, לא היו לנו קרבות בדרך הזאת. הסורים כבר ברחו. צפונה מאיתנו החלה לפעול חטיבה 45 של משה בריל. אנחנו הגענו קצת לפני קונייטרה, עוד לפני בניין מיפקדת החזית הסורית, שם התמקם יונה עד שעבר לתוך קונייטרה. אבל בדרך לשם יונה אומר לי: אלי, אתה יכול לכבוש את קונייטרה? כי אין לו כוח ממונע. אמרתי כן. חשבתי – יש לי כל כך הרבה זחל"מים, יש לי פצצות, יש לי מקלעים בזחל"מים. נתתי פקודה לסמג"ד שלי בר דוד שיהיה מוכן. אמרתי אני אתן מסך אש רציני, אתן ירי מכל הכלים שיכולים להיות וככה נתקדם. אבל בסוף לא עשינו את זה. לא היה צריך. כבר לא היה כלום בקונייטרה.

"כשגמרנו את היום מיפקדת החטיבה התמקמה איפה שהיתה מיפקדת החזית הסורית. אני מיקמתי את הגדוד שלי במשתלה סמוכה. זה היה ריבוע מגודר, היו בו 3-2 מבנים ובאר, ופרשתי שם את הסוללות. אמרתי לסמג"ד שלי תסגור אותם, לא רוצה להתעסק עם ביזה ועם כל אלה. מי שמתעסק בביזה תשלח אותו לבית סוהר. ושם ישבנו עם הגדוד כמה חודשים. יום אחד אחרי שחזרתי לגדוד מחופשה בבית, אני רואה שלט – 'יד אליהו'. החבר'ה עשו לי הפתעה".

עשת ופקודיו – הסמג"ד ומפקדי הסוללות – הגישו בסיום המלחמה דו"חות סיכום, בהם פורטו כמות התחמושת שהוצאה – למעלה מעשרת אלפים פצצות, כולל של גד"ש 828 [תותחי 25 ליטראות]. הסיכום שלו לחטיבה כולה: "באופן כללי, אם אני צריך לתמצת, גולני ביצעה את המשימה שלה. ברוב היעדים היא פעלה לפי התוכנית. קרב תל פאחר הוא קרב שהשתבש. למה עשה מישהו ככה ולא ככה זה לא חשוב, תאמין לי. יש סביב הקרב הזה הרבה אמוציות, אבל את הנתונים הבסיסיים כולם יודעים. תאמין לי, אני חי את זה כמו היום".

יונה אפרת דיבר על הקרב הזה באופן מיוחד? אולי הרגיש אשם בהסתבכות שלו? "חוץ מדיווחים ותחקירים, אני לא זוכר שיונה האשים את עצמו ולא חושב שהיה לו במה להאשים את עצמו. בשבילי יונה הוא דמות מופת. יצא לי להילחם איתו בשארם א-שייך [במבצע קדש], הוא היה אז רס"ן, אני הייתי סגן. יצא לי להילחם איתו שם ולעבוד איתו כשהייתי מפקד תותחנים פיקודי אצל גנדי, כשהוא היה ראש המטה. אני הערכתי אותו ואהבתי אותו. הוא היה בשבילי איש מופת".

ונספחיו

"חללי גדוד 12 ונספחיו" – הניסוח על האנדרטה בתל פאחר שמכעיס את אלי עשת

לסיום יש משהו שמעיק על עשת: "הייתי בתל פאחר הרבה פעמים, גם נתתי שם הסברים. בהתחלה היתה שם בכניסה אבן עם שמות ההרוגים [שלחמו בתל פאחר]. לפני כמה שנים עשו מצבה בחלק המערבי של התל, לא רחוק מהמקום שבו מוסא קליין נהרג, ועליה כתוב שזו מצבה 'לחללי גדוד 12 ונספחיו'. [מרים את קולו] – 'נא' לנספחיו! יש שם שמות חללי גדוד 12 וחללי גדוד 51 ויש 11 חיילים שנהרגו בגדוד 13 אחרי המלחמה ועשרה חיילים שנהרגו אצלי ב-334, וכמה חיילים שנהרגו בסיירת. כל חללי גולני בששת הימים נמצאים שם מבחינת הנצחה, וזה לא נכון להגיד שזה חללי גדוד 12 ונספחיו. הגדוד שלי זה לא נספח של גדוד 12 והחללים של גדוד 51 לא נספחים של גדוד 12 וכיו"ב".

למה לא פעלת בנדון? "כי כל כך הרבה דעות והשמצות ודיבורים היו סביב העניין הזה של תל פאחר, שאמרתי לעצמי שיישאר ככה למרות ש'הנספחים' האלה הרתיח לי את הדם. מי שעשה את זה הוא גולני. הביטוי הזה 'גדוד 12 ונספחיו', אני בטוח שקומם את בני ענבר וקומם את פנחס אלוש, כי ה-11 שנהרגו אצלו בהתפוצצות בונקר תחמושת נמצאים שם, והעשרה שלי גם כן שם. אבל לא עשינו מזה עניין".

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “אלי עשת, מג"ד 334 – ראיון

  1. קיבלתי בתודה את הרשומה החדשה שלכם ובה הראיון עם אלי עשת.
    דף הראיון עם אלי עשת לא נפתח.מאוד מעניין אותי לקרוא אותי מהסיבה שאחי היה אחד מפיקודיו ונהרג בקרב.איך אוכל לקרוא ראיון זה?תודה

    • הבעיה היא כנראה בדפדפן שלך מסוג אקספלורר.
      תבקש שיורידו לך למחשב את "גוגל כרום", כך תוכל לקרוא כאן בלי בעיה.
      מצטער על הטירחה.

      מי היה אחיך?

    • אוגוסט 1966, תוקן.
      לגבי 13 מיגים: סביב העניין של הספינה התקועה הופלו 2 מיגים, אחד מהם מיג 17 שנפל לכינרת ושצה"ל ניסה למשות במקביל לחילוץ הספינה.

  2. יש כאן נקודת השקפה נוספת בסוגית הניווט ותיזה מוסוית לגבי האחריות לחריגה מהתכנון.

  3. צריך לזכור שגדוד 12 הגיע לתל פאחר מן הכיוון שלא תוכנן מראש. מנגד, האש הארטילרית נורתה על פי תכנית אש מתוכננת מראש. יש להניח כי הטיווח לא הביא בחשבון את כניסתו של גדוד 12, על הטנקים שלו, לחזית המערבית של התל, כאשר לפי הנתונים, לא ניתן היה להסיט את האש ע"י הקש"א של הגדוד. נראה כי התוצאה היתה קטלנית.

  4. היה לי הכבוד להיות בםפלוגה מסייעת במחלקת מרגמות, חוץ מזה שהיה לי מרגמה אישית 52 לטווחים קצרים.
    לגבי מרגמות בנוניות הטובות והישנות, אין כמו מרגמות 120 של סולתם מבחינת דיוק פגיעה. אפשר להסתפק בירי של פצצה אחת כדי לעשות טיווח מדויק מול 4 פצצות של תותחי שדה המסורבלים. פצצות 120 ממ יעילות מדויקות ועושות את הנזק הנדרש. לא מדבר על פשטות הפריסה ופשטות ההפעלה. אין כמוהם לדלג במהירות אחרי שריון מסתער,כך גם במלחמת ששת הימים כמסופר כאן שאחרי כיבוש היעדים בוצע דילוג מהיר לעומק השטח. כל הכבוד .

  5. מעניין שעשת אינו זוכר את השבויים הסורים. ואולי בכלל לא נותרו שבויים, למרות שכמה עשרות סורים נכנעו בתום הקרב, והמבין יבין.

    • רוני,
      אתה רומז רמז עבה לרצח שבויים.
      האם אתה יודע משהו שאנחנו לא יודעים?
      אם אתה רק משער, עדיף שלא היית כותב "והמבין יבין".

  6. שמי אבי עבדי -היה לי את הכבוד הגדול להיות רס"ל הסוללה מבה"ד 9-לאורך כל מלחמת ששת הימים,בכפיפות לגדוד 334-כתגבור,כסוללה רביעית בהרכב של קנים מוגדל.
    כיום סא״ל במיל׳,,,לאחר שרות ארוך בחיל התותחנים,
    לאחר שירות מרתק גם כקש"ל יק"ל,כאשר מפקדיי היו מאיר דגן ז״ל,ואיליה שלמה,,,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s