המערכה על הגולן בעיני דמשק – חלק א'

הגולן וחשיבותו ההיסטורית והאסטרטגית, תוכניות ההגנה, הביצורים והמבצעים * פרק מהספר "מצפון תפתח הרעה" הסוקר את העימות מול ישראל דרך העיניים הסוריות * מתוך הספר: כוחות הצבא היו אמורים לעמוד איתן בשעת מבחן ולמנוע את נפילתו של הגולן, אך צבא הבעת' לא עשה כן ומסר את הגולן לאויב כשלל קל ויקר * חלק א'

רבות עסקנו כאן בתחקורי קרבות החזית הסורית במלחמת ששת הימים מנקודת מבטו של צה"ל ולוחמיו. כעת, הנה הצצה לעימות הזה דרך העיניים הסוריות. "מצפון תיפתח הרעה" הוא ספרו של אל"מ במיל' פסח מלובני, לשעבר איש יחידת האיסוף וחטיבת המחקר באמ"ן, שפירסם ב-2014 ספר מקיף ומפורט [קרוב לאלף עמודים] המביא את תיאור המבט הצבאי של דמשק.

הספר, שיצא מטעם המכון לחקר מלחמות ישראל, סוקר את תולדות הצבא הסורי מהקמתו בשנת 1945, את המאבק הסורי נגד האימפריה העותומנית והמנדט הצרפתי, את ההפיכות הצבאיות במדינה עד לעליית שלטון הבעת' ב-1963 כולל כמובן זו של חאפז אסד ב-1970, את המעורבות הסורית בזירות הלבנונית, העיראקית והירדנית, וכמובן את חמשת העימותים הצבאיים מול ישראל שהסתיימו כולם בתבוסות קשות. הבולטת שבהן היתה נפילת הגולן במלחמת ששת הימים, או מלחמת יוני 1967 בשפה הסורית.

ספרו של מלובני מבוסס על מקורות סוריים – הגירסה הרשמית של תולדות הצבא בהוצאת המרכז למחקרים צבאיים של משרד ההגנה הסורי, והוא מסתמך גם על זכרונותיהם של בכירי הצבא, שהבולט בהם הוא מוסטפא טלאס שהיה הרמטכ"ל ושר ההגנה, וכן על מקורות רוסיים.

אנחנו מפרסמים כאן את הקטעים הרלבנטיים העוסקים בתבוסת סוריה במלחמת יוני 1967. פרק א' שלפניכם סוקר את רמת הגולן – אקלים, מים, צמחיה, דרכים ועוד, מתאר את חשיבותו הרבה לסוריה ומפרט את ההיערכות הצבאית הסורית שבו.

לקריאת פרק ב': אירועי מלחמת ששת הימים – לחצו כאן

לקריאת פרק ג': הסיבות לכישלון במלחמת 1967 – לחצו כאן.

להלן הקטעים מתוך "מצפון תפתח הרעה".

הגולן וחשיבותו בראייה סורית

סקירה גאוגרפית

(פרק זה מבוסס על ספרו של ראאד חליל מוסטפא שהיה קצין המודיעין של החזית עד למלחמה ב-1967, ששמו "פילת הגולן" חלק א', פרק 2 על טלאס מראת חיי כרך ג' פרק 55, ותולדות הצבא הסורי כרך ג').

הגולן הוא אחד מ-13 מחוזותיה של סוריה, שוכן בקצה הדרומי-מערבי של המדינה, גובל בחלקו הצפוני-מערבי בלבנון, בחלקו המערבי עם ישראל (או פלסטין הכבושה בפי הסורים) ובחלקו הדרומי בממלכת ירדן. בירת המחוז היא קונייטרה.

קרקע ואקלים

מבחינה טבעית נחשב האיזור המשך למדרונות רכס החרמון שהוא עצמו חלק מהרי לבנון ("ההר הלבן") המוזכרים כבר בכתבים הכנעניים והאכדיים. להרי לבנון היה תפקיד חשוב בהיסטוריה הקדומה של האיזור מאז האלף השלישי לפני הספירה, בייחוד בגלל עושרם ביערות יקרי ערך שאותם חמדו מלכי עיראק מחד גיסא ופרעוני מצרים מאידך גיסא.

עמק הבאקע שהיה ידוע בפוריותו מימי קדם מפריד בין רכסי הרי לבנון המזרחיים למערביים הגובלים בחלקם הדרומי ברכס החרמון. ממנו נובעים מי הירדן השופעים, הזורמים דרומה עד לכינרת ("ימת טבריה" בפי הסורים).

הגולן שוכן בחלקו הצפוני של אפיק הירדן בין מורדות החרמון לנהר הירמוכ. הוא צופה על הכינרת ושולט על איזור החולה ויש לו חשיבות אסטרטגית מקדמת דנא. שטחו כ-1,710 קמ"ר (ע"פ נתון אחר – כ-1,860 קמ"ר), שהוא פחות מאחוז אחד משטחה הכולל של המדינה, והיה המחוז הקטן ביותר בסוריה. הגולן כולל רמה וולקנית שנוטה בבירור מערבה ויורדת לירדן במורדות חדים.

במקומות מסוימים, בייחוד בעמק החולה וממזרח לכינרת, מגיע גובהם לכ-300 מטר. הירמוכ גובל בדרום הגולן ומפריד בינו לבין ממלכת ירדן, ורכס החרמון הנישא הוא הגבול עם לבנון בחלקו הצפוני-מערבי. בצדו המזרחי גובל הגולן בעמק החוראן לאורך הרקאד, ובחלקו הצפוני מפרידים בינו לאגן דמשק התלים הוולקניים.

שטח הגולן מתאפיין בחתחתים סלעיים והוא מתנשא מעל איזור החוראן במזרחו בכ-600 מטר, ואילו הבדלי הגובה המקומיים נעים בסביבות ה-300 מטר, בייחוד בקרבת התלים הגעשיים המצויים בו. צורתם של אלה חרוטית כדוגמת תל אל אחמר, תל אבו נידא, תל שיח'א, תל עראם ותל פרס, וחלקם משתרעים בקו שנמשך מצפון לדרום, מדרום לקונייטרה ועד לרפיד, וידועים כהרי הגולן שבשיאם מגיע גובהם ל-1,158 מטר ליד הכפר ביר אל עג'ם.

ברמה יש ואדיות קטנים שהמים בהם מועטים ובשל כך הם אינם יכולים להעמיק את אפיקיהם, למעט הרקאד והירמוכ, שהצליחו להבקיע את שכבת הבזלת הקשה ולחשוף תחתיה סלעי חוואר רכים.

ממחקרים סטטיסטיים של האקלים באיזור עולה כי ממוצע הטמפרטורות בחלקו הדרום מזרחי של הגולן עולה על זו שבחלקו הצפוני והמערבי, כך לדוגמה ממוצע הטמפרטורות השנתי בקונייטרה עומד על 14.2 מעלות צלסיוס ובפיק הוא עולה לכדי 15.2 מעלות צלסיוס. הגולן מרוחק כ-45 ק"מ מהים התיכון והוא לא נחסם בהרים משמעותיים, כך שהשפעת הים והרוחות מגיעה אליו דרך עמקי הגליל ונהר הירדן, עד שהיא נתקלת בהרי הגולן המזרחיים.

האיזור מושפע מרוחות מערביות דרומיות-מערביות בחלקו הצפוני והתיכון, ואילו רוחות מזרחיות מגיעות בעיקר לחלקו הדרומי שם אין תלים שיכולים להפריד מאיזור החוראן ולחסום אותן.

הגשמים היורדים בגולן מרובים יותר בחלק הצפוני ובחלק המזרחי, ומגיעים לכדי 1,000 מ"מ בשנה באיזור קונייטרה. באיזור הדרומי, באיזור פיק, הכמות יורדת לכדי מחצית. שלג יורד במשך כשבועיים עד שלושה בכל שנה, בייחוד באיזור הצפוני ובאיזור המזרחי בגולן.

הישוב הדרוזי מג'דל שמס בצפון רמת הגולן מתחת לחרמון, 1967 [צילום: משה מילנר]

אוכלוסיה וכלכלה (תמונת מצב נכון לערב המלחמה ב-1967)

מחוז הגולן הוקם בשנת 1946 בשל חשיבותו האסטרטגית. הקמתו מימשה את החיבור הכלכלי שהיה בין האיזור הדרומי (איזור פיק שהיה שייך קודם לכן למחוז דרעא) לאיזור הצפוני (איזור קונייטרה שהיה שייך קודם לכן למחוז דמשק) תחת יחידה מנהלתית אחת שנקראה מחוז קונייטרה ומרכז העיר עצמה.

המחוז כולל שני איזורים חשובים: הראשון קונייטרה ובו שלוש נפות – חושניה, חאן ארינבה ומסעאדה, והשני איזור אל זאוויה ומרכזו פיק, ובו נפה אחת בלבד – נפת אל בטיחה. המחוז כלל 163 כפרים (113 מהם באיזור קונייטרה והשאר באיזור אל זאוויה ו-108 חוות (78 מהן באיזור קונייטרה והשאר באיזור אל זאוויה).

מספר תושביו של הגולן ערב המלחמה ב-1967 היה יותר מ-100 אלף איש, לא כולל כוחות הצבא שהיו ערוכים באיזור.

קונייטרה נחשבה למרכז האוכלוסין הגדול ביותר במחוז ומספר תושביה לפני המלחמה ב-1967 עמד על כ-37 אלף נפש, שהיוו כ-27 אחוזים מכלל תושבי המחוז. פיק היתה מרכז נפת זאוויה.

הכפרים החשובים בגולן היו בגזרה הצפונית – מג'דל שמס, בניאס, מסעאדה, עין קיניא, ג'אבתא אל זית, זעורה, עין פית.

בגזרת קונייטרה: ג'בתא אל חשב, אל מנצורא, אל צרמאן, עין זיוואן, אל דליווה, אל מסמיה, אל ג'ויזה, בריקה, ביר עג'ם, אל פאחם.

בגזרת וואסט: וואסט, חפר, קנעבה, אל דרבשיה.

בגזרה התיכונה: כפר נפח', אל עלייקה, אל דאבורה, נעראן, ג'ליבינה, אל קאדריה, עין אל סמסם, אל סנבר, אל פאחורה, תל אל אעוואר, חוסיניה אל שיח עלי, אל דוכא, אל חושניה, אל קצביה, אל יהודייה.

בגזרה הדרומית: אל בוטמיה, חספין, אל עאל, חיתל, אל יאקוצה, כפר חארב, אל חמה.

רוב התושבים בגולן היו ממוצא ערבי ששימרו את קשריהם השבטיים. כך לדוגמה אפשר להזכיר את שבט אל פאדל, שחי ממערב לקונייטרה ומרכזו העיקרי בוואסט. שבת אל נעים שחי במזרח ובדום-מזרח הגולן, ועוד שבטים כחוואלד, דיאב, אל ויסיה, בני עלי ורפאעיה.

בכפרים שבצפון הגולן חיו הדרוזים, ומרכזם היה בכפר מג'דל שמס. בתקופת השלטון העותומאני הגיעו לאיזור גם מהגרים צ'רקסים שהתיישבו בקונייטרה ובכמה כפרים סמוכים לה, בהם אל מנצורה, חושניה, מסמיה, ביר אל עג'ם, קחטניה, בריקה, עין זיוואן ואל ג'ויזה.

כן הגיעו לאיזור בתקופת השלטון העותומני כמה מאות תורכים ורובם התיישבו בכפרים אל קאדריה, סנדיאנה, כפר נפח, עלייקה וחאדר. הם נטמעו בשבטי הבדואים ואף סיגלו לעצמם את ניבי הערבית שבפיהם.

כן חיו בגולן מיעוטים תורכמנים בכפר נפח ועלאווים בכפרים זעורה ועין פית. אפשר לאפיין שלושה סוגי אוכלוסיה שחיו במחוז: הראשון – האוכלוסיה העירוני והכפרית שעסקה בתעשייה ובמסחר, בתובלה ושירותים שונים. השני – הבדואים שעסקו בעיקר במרעה, נדדו ברחבי המחוז ומיקמו את אוהליהם לא הרחק מן האיזורים העירוניים. הסוג השלישי כלל קבוצות שהיו בשלב מעבר, בעיקרן בדואים שאימצו לעצמם את חיי החקלאים והתיישבו באיזורים העירוניים, אך קשריהם עם הקרקע שהושפעו בעיקר מתקופות בצורת היו עדיין רופפים.

מרבית האוכלוסיה עסקה בחקלאות ובגידול בקר ומקנה. השטח המעובד היה יותר מ-100 אלף הקטאר, שהם כ-63 אחוזים מכלל השטח. לכך יש להוסיף 18,128 הקטאר של חורשות. השאר הוא שטחים סלעיים וקשים שבהם נמצאים התלים, והם מכוסים בביצות בעיקר בימי החורף.

חיטה היתה הדגן העיקרי שגידלו למזון, והשטחים שנזרעו במחוז כללו רבע מהשטח המעובד והניבו בכל שנה יותר מ-10,000 טון חיטה. כן גידלו שעורה, בעיקר באיזורים הפוריים פחות והגשומים פחות בתפוקה של 3,500-3,000 טון לשנה. זו שימשה בעיקר כמספוא לבעלי חיים ולייצור בירה.

גידלו גם גידולים נוספים, חשובים פחות כחמצה, תורמוס, עדשים ואחרים. כן גידלו גידולי קיץ כדורה לסוגיה, פול וירקות קיץ אחרים, שמסתמכים ברובם על השקיה. לצורך זה הסתייעו החקלאים בחפירת בארות ובשאיבת המים במשאבות אוטומטיות.

האיזור עשיר גם בכרמי עצים מניבי פירות, שהחשובים והוותיקים שבהם הם הזיתים. התפוחים הם החדשים באיזור, אך נקלטו בו היטב ופתחו אופק חדש בתחום הזה. כן גדלים באיזור דובדבנים, תפוחי זהב, לימונים וכן בננות, רימונים ושקדים.

הגולן הוא איזור מרעה חשוב שגידלו בו עזים מאז ימי קדם, בעיקר באביב ובקיץ. לאחר בוא הצ'רקסים החלו לגדל גם בקר ותאואים [ג'מוסים]. הבקר מן הגולן ידוע בכמויות הגדולות של חלב ובשר שהוא מניב. בעדיפות שנייה גידלו צאן וגם סוסים, עזים, חמורים ותרנגולות. באיזור התפתח מאוד גידול הדבורים, שהתפרסם בדבש שהופק מהן. חלק מתושבי האיזור עסקו בדיג בחופה המזרחי של הכינרת, וכן בימת מסעאדה. בשנת 1963 אף הוקמה אגודה שיעתופית לדיג. חלק גדול מתוצרתו החקלאית שיווק האיזור לכלל שווקי סוריה.

בירכת רם שעל יד מסעאדה

בגולן גדלו גם חורשות עצים שכיסו כעשירית משטחו, רובן בחלקו הצפוני. החורשות כיסו את המדרונות הדרומיים ןהמזרחיים של החרמון, בייחוד בסביבות הכפרים שבצפון.

מקורות המים העיקריים בגולן, בנוסף לירדן ולכינרת, כללו את הבניאס, ממקורות הירדן, שתפוקתו השנתית 157 מיליון מ"ק. הירמוכ שאורגו 57 ק"מ, 47 מהם בשטח סוריה, מרביתם בגבול הגולן. תעלת אל עפריתיה היוצאת מהירדן ומשקה את רוב איזור הבטיחה: נחל אל זאכיה ונחל אל מסעדיה הנשפכים ישירות לכינרת, וימת מסעאדה [ברכת רם] שהיא לוע של הר געש בגובה 950 מטר, ועיקר מימיה באים מן הגשמים.

אלה היו מקורות המים העיקיריים שסיפקו את צורכי האוכלוסיה באיזור. בנוסף לכך מצויים בגולן מעיינות רבים, חלקם מנוצלים וחלקם לא, שסיפקו מים לכפרים השונים ולמחנות הצבא שבאיזור, ושימשו את האוכלוסיה בגידולי החקלאות השונים. אל חמה נודעה במעיינות המרפא המפורסמים שלה.

הדרכים

האיזור נחצה בכמה דרכי אורך ורוחב. החשובות בהן היו: דרכי האורך העיקריות (ממזרח למערב) – סחיתא-מסעאדה, שמגיעה מקטנא-בית תימא-חינה-מזרעת בין ג'אן (סלולה בחלקה). קונייטרה-מנצורה-מסעאדה-בניאס, שמגיעה מדמשק וממשיכה למרג' עיון שבלבנון (סלולה). קונייטרה-כפר נפח-עלייקה-בית המכס הסורי-גשר בנות יעקב, וממשיכה לצפת (סלולה). קונייטרה-רפיד-חספין-אל עאל-פיק-אל חמה (סלולה).

אוטובוס עולה מבניאס לכיוון מסעאדה, 1960

דרכי הרוחב העיקריות (מצפון לדרום): מסעאדה-וואסט-כפר נפח (סלולה). קנעבה-חפר-עלייקה (סלולה). כפר נפח-סנדיאנה-חושניה (סלולה). דרבשיה-ג'ליבינה-גבעה 217 (סלולה). בית המכס הסורי-עלמיין-תל אל משנוק-אל בטיחה (חלקה סלול).

לכך יש להוסיף את הדרך המקבילה לקו צינור הנפט, ה"טפליין", המגיעה משטח ירדן, חוצה את החוראן וועברת בגולן בקו ג'וחדר-אל בירה-אלרזאניה-ראוויה-בניאס-אל רג'ר, ומשם ממשיכה בשטח לבנון עד אל זהרני שמדרום לצידון.

בנוסף לכך נמצאו באיזור דרכים מקומיות בגזרות השונות ובהן:

דרכי אורך: וואסט-מנצורה, היוצאת מדרך קונייטרה-מנצורה-מסעאדה (סלולה). וואסט-ראוויה-חפר-דרבשיה (בסלילה). כפר נפח-עין אל סמסם-סנבר-אבו פולה-ג'ראבה (סלולה). חושניה-קצביה-יהודיה (סלולה). סקופיה-תל 69-אל כורסי (בסלילה). דרך שמדק-קונייטרה שעוברת בחמדיה ושם מתפצלת לבניאס, לגשר בנות יעקב ולאל חמה (סלולה). הדרך המהירה [אוטוסטרדה] חמדיה-מנצורה (סלולה). הדרך המהירה חמדיה-צרמאן (סלולה).

דרכי רוחב: בניאס-תל עזזיאת-בריג'את (ממול לקיבוץ שמיר, בסלילה). בית המכס הסורי-סנבר (בסלילה). גשר בנות יעקב-אבו פולה (בסלילה). חספין-גשר הרקאד-תסיל (חלקה סלול). אל עאל-חיתל-כפר אל מא (חציה סלול). חאדר-ג'בתא אל חשב-חאן ארינבה-ג'בא (בסלילה). צרמאן-ביר אל עג'ם-בריקה-כודנא (בסלילה).

האיזורים החקלאיים העיקריים:

עמק מנצורה, בניאס, הרצועה המקבילה לגבול מהבניאס בצפון ועד גשר בנות יעקב בדרום, ובהמשך עד מוצא הירדן מהכינרת ובהם שטחי דרבשיה, ג'ליבינה, עלמיין ואל דקה. איזור עלייקה-כפר נפח-קדריה, איזור דלהמיה-עין ורדה וחושניה. עמק הבטיחה ורגלי ההר שממזרח לו שהם האיזור העשיר ביותר בגולן כולו, ועמקי רפיד, חספין, ג'וחדר, אל עאל ופיק.

בגזרה מצויים תלים בעלי חשיבות צבאית:

בגזרה הצפונית: תל אל פאחר, תל אל אחמר (מול בניאס) תל אל עזזיאת, ובנוסף לכך תל אל אחמר שליד בוקעתא, שהיתה לו חשיבות מיוחדת שכן בו מוקמה תצפית מפקד החזית, כדי לפקח על הלחימה בגזרה הצפונית בגזרת וואסט-תל שיבן, גבעות דרבשיה.

בגזרה התיכונה: גבעות אל דאבורה, גבעות ג'ליבינה, גבעה 217, גבעת אום אל עסל, תל אל משנוק, תל 62, תל אל אעוואר.

בגזרת קונייטרה-גבעות חאן ארינבה, תל אל נבי מוחמד, תל אל ערם, תל אבו אל נידא, ובו מוקמה התצפית העיקרית של מפקד החזית, תל חנזיר ובו תצפית מפקד החזית לפיקוח על הלחימה בגזרה התיכונה. בגזרה הדרומית: תל פרס ובו תצפית מפקד החזית לפיקוח על הלחימה בגזרה הדרומית. תל אל סאקי, תל 96, גבעות סקופיה וביר שקום, גבעות כפר חארב, מזרעת עז אל-דין, וגבעות אל עקובאת השולטות על תחילת הדרך היורדת לאל חמה.

סקירה היסטורית מאז 1947

ההתעניינות של צבא סוריה, וכן זו של מדינות ערב, בגולן התחילה בראשית שנת 1947, כאשר כנופיות מזוינות בפיקודם של אכרם אל חוראני ואדיב אל שישכלי החלו לתקוף ישובים יהודיים בקרבת הגבול בין סוריה לארץ ישראל. בהמשך מוקדה בו תשומת הלב מאז ה-15 במאי 1948, כאשר צבא סוריה נכנס לשטח פלסטין הכבושה כדי להשתתף במלחמה נגד ישראל, ועיקר פעולותיו יצאו מן הגולן.

מאז התערבות מעצמות המערב וכניסת הפסקת האש ואחר כך הסכם שביתת הנשק לתוקפם, נערכו הכוחות הסוריים להגנה על הגבול היבשתי מפני כל התקפה אפשרית של האויב, ובייחוד מפני השתלטות על השטחים המפורזים שחשיבותם רבה.

מבחינה צבאית חולקה חזית הגולן לארבע גזרות: הצפונית שמיפקדתה במסעאדה, התיכונה שמיפקדתה בעלייקה, הדרומית שמיפקדתה באל עאל, וגזרת קונייטרה שבה שכנה מיפקדת החזית. בתקופת האיחוד עם מצרים חל שינוי בארגון הזה והחזית חולקה לחמש גזרות. לארבע הקיימות נוספה גזרת וואסט, ומיפקדתה בוואסט.

מאז חתימת הסכם שביתת הנשק עם ישראל ב-20 ביולי 1949 ידע האיזור אירועים צבאיים והתנגשויות עם ישראל על רקע מיזמיה לייבוש אגם החולה, שאותם סיימה למרות התנגדותן של סוריה ומדינות ערב האחרות שתמכו בה, והטיית מימי הירדן. סוריה ניסתה לכפות על ישראל את הפסקת העבודות בחלקו הראשון של המיזם הנמצא מול הגולן. אילו יצא המיזם הזה אל הפועל הוא היה יוצר איום על השטחים המפורזים ועל המים.

הרמטכ"ל המצרי עבד אל חכים עמאר סוקר את חיילי הצבא הסורי בצפון הרמה, 1960

כך עמד צבא סוריה בחזית הגולן מול התקפות של ישראל על אל חמה, נסיונה לכובשה והדיפתה, פשיטה גדולה על איזור הבטיחה מצפון-מזרח לכינרת שאותה גינתה מועצת הביטחון בצורה ברורה. תקריות קשות בגזרת אל תואפיק, והקרב בתל אל ניירב שממזרח לכינרת. התקפה זו נכשלה ובמהלכה נגרמו לאויב הישראלי אבידות רבות. בתולדות הצבא הסורי היה זה ניצחון יוצא דופן לארטילריה הסורית.

תקיפת מטוסי האויב באיזור בניאס, שבה השתמשו לראשונה בפצצות נפלם על הכוחות הסורים. תקיפת אתרי המיזןם הערבי להטיית מקורות הירדן באיזור בניאס, והשמדת המתקנים והכלים שנמצאו בשטח היו השפלה וחרפה לחיל האוויר הסורי, שלא מנע זאת.

כל זאת עד למלחמת ה-5 ביוני 1967 שבסופה נפל הגולן בידי האויב. לא היה עוד איזור בסוריה שהיתה לו השפעה כה גדולה וחשובה על תולדותיה בעת החדשה כפי שהיה הגולן. כהוכחה לכך אפשר למנות את הדברים הבאים:

בגולן נבט הרעיון הראשון לרוב ההפיכות שחוותה סוריה, ובו נטוו המהלכים הראשונים שהובילו אליהן. רוב הקצינים שנטלו חלק בהפיכה הראשונה של זעים חוסני אל זעים יזמו אותה כאשר ראו את מצבו הרע של הצבא בשעה שיחידותיהם היו ערוכות בגולן. זאת בנוסף לסוגיות מדיניות שהיו במחלוקת פנימית, כהנחת צינורות הנפט, ה"טפליין", בגולן, והסכם הפסקת האש שנחתם בין סוריה לישראל, שנתפס כפוגע בזכויותיהם של סוריה ושל ערביי פלסטין. כך שההפיכה הראשונה החלה בגולן והתגלגלה לעבר דמשק.

בגולן החלו גם ההתארגנויות השונות וההכנות לביצוע ההפיכה נגד משטרו של אדיב אל שישכלי, אף על פי שהיוזמה הראשונה לכך יצאה מהעיר חלב. אך מרכז הכובד העיקרי של היוזמה בא מתמיכת החזית [הגולן], והביאה בסופו של דבר להדחתו של שישכלי מהשלטון. בגולן החלה ההתארגנות הראשונה של הקצינים השמאלנים ונטוו חוטי שיתוף הפעולה ביניהם להפלת המשטר הדמוקרטי ששלט אז ולהשלטת דיקטטורת השמאל בשנים 1957-1955.

הגולן היה עד יותר מפעם אחת להכנות לפעולה נגד האויב. הבולטת בהן היתה ריכוז הכוחות הגדול בשנת 1956, במהלך התוקפנות המשולשת נגד מצרים מצד ישראל וכוחות בריטיים וצרפתיים באוקטובר של אותה השנה. כן היתה לאנשי הצבא ששירתו בגולן השפעה רבה על ההסכמה לאיחוד בין מצרים לסוריה.

ב-1958, מאז תחילת האיחוד, נפלו על אדמת הגולן חללים מבני שני חבליו של האיחוד (סוריה ומצרים), ובכך מומש קשר הדם בין בני האומה במאבקם נגד האויב המשותף. בגולן גם צמחו הרעיונות וננקטו הצעדים שהביאו להקמת התנועה בספטמבר 1961, שהביאה בסופו של דבר לפירוק האיחוד.

בגולן התרחשו אירועים חשובים ביותר, שהיתה להם השפעה מכרעת על מהלך האירועים בתקופת ההתנתקות ולאחריה. כך לדוגמה, הפגישות החשובות שהתקיימו בין הקצינים הסורים והעיראקים, שבהן נרקם שיתוף הפעולה ביניהם להפלת משטרו של שליט עיראק דאז, עבד אל כרים קאסם, ועלייתם לשלטון של הבדלנים בסוריה [היה זה באביב 1962 כאשר משלחת קצינים עיראקים הגיעה לסוריה וביקרה בחזית בעקבות קרב תל אל ניירב בין סוריה לישראל בליל 17-16 במארס 1962] [הערת הבלוג: הכוונה לפשיטה על מוצב נוקייב ב"מבצע סנונית"].

תקריות הגבול וההתנגשויות בין סוריה לישראל, כפי שצוינו לעיל, הביאו לתחילת השתלטות הבעת' על השלטון ועל הצבא, ולביצוע מהפכת ה-8 במארס 1963 בסיוע היחידות ששירתו בגולן.

הפיקוד העליון של הגולן בביקור במג'דל שמס, 1963

על אדמת הגולן חוסלו רבים מאנשי הצבא בידי אנשי מפלגת הבעת' [על-פי אחד המקורות, נעשה הדבר בין השאר כמהלך להחלשת כוחו של הגולן ומסירתו לאויב כפי שסוכם בין אנשיו לבין אנשי הבעת' – ראו "נפילת הגולן" חלק א' פרק 2]. בה גם נקברו מיליוני לירות סוריות שהושקעו בבניית מערכי הביצורים למען כוחות הצבא ובהקמת מפעלים לטובת האוכלוסיה האזרחית. כוחות הצבא היו אמורים לעמוד איתן בשעת מבחן ולמנוע את נפילתו של הגולן, אך צבא הבעת' לא עשה כן ומסר את הגולן לאויב כשלל קל ויקר. הגולן היה במלחמת יוני 1967 לזירת הלחימה הגדולה, והצבא הסורי לא השכיל להגן עליו כפי שהיה צריך לעשות.

חשיבותו של הגולן לאויב הישראלי

הגולן היה חשוב לא רק לסוריה, אלא גם לאויב הישראלי. הסיבות לכך היו רבות: א) סיבות דתיות – הבטחתו לאבותיהם בידי האל מ"נהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת" [בראשית ט"ו].

ב) החשיבות האסטרטגית: לגולן משמעות גאוגרפית ייחודית בשל שליטתו על מקורות המים החשובים ביותר של ישראל, ועל חלקו העיקרי של צפון המדינה, ובייחוד על עמק החולה והמורדות המזרחיים של הגליל העליון. השתלטות האויב על הגולן יוצרת איום משמעותי על כל האיזור, מדמשק עד דרעא בדרום, כיוון שהדרכים אליהן פתוחות ואין שום מכשולים שיעכבו את התקדמותו אליהן, מלבד אלה שיקימו הכוחות המגינים.

ג) העושר הטבעי: האיזור מצטיין בנתונים טבעיים מפתיעים. בשטח כה קטן אפשר למצוא מגוון של סוגי מזג אוויר. בחורף שורר מזג אוויר מושלג וקר בחלקו הצפוני (קונייטרה, מסעאדה ומג'דל שמס) לצד מזג אוויר חם וגשום בשאר חלקי האיזור. בקיץ מזג האוויר הוא נוח ומאוזן. המרחק בין קונייטרה לאל חמה למשל הוא כ-60 ק"מ, אך מי שעובר אותו, עובר כמה סוגי מזג אוויר וכמה סוגי שטח שונים זה מזה. כך גם הצמחייה המשתנה בחלקי השטח השונים: חורשות עצים צפופות לצד חורשות דלילות בגלל מגוון מאפייני הקרקע ומקורות המים. האיזור עשיר גם בבעלי כנף ובבעלי חיים שונים, וכן ראוי לציין את מעיינות המרפא באל חמה, שהם מן הגדולים במזרח התיכון.

לכך יש להוסיף את פוריות הקרקע המניבה יבולים משובחים של גידולים שונים, כפי שהתבטא הגנרל פון הורן, מפקד כוח משקיפי האו"ם דאז בספרו ["שירות צבאי לשלום"], שכל סנטימטר של אדמה שווה למכרה זהב בשל הכמות הגדולה של תבואה שהוא מניב. כל אלה עושים את האיזור לאיזור טבעי יפה, שבקלות אפשר להפוך אותו לאתר תיירותי חשוב. זוהי כנראה אחת הסיבות לרצונו של האויב לכבוש אותו.

ד) העושר הארכאולוגי: מן הסיבות העיקריות להתעניינות האויב בגולן, הידוע כאחד האיזורים העשירים באתרי עתיקות, יותר מכל איזור אחר בסוריה. חלק מהם נחשפו במהלך עבודות בניית הביצורים, אך לא ידוע אם נודעו לגורמים המוסמכים [רשות העתיקות]. מבין האתרים החשובים שנתגלו היו אתרים רומיים ונוצריים, ובייחוד קברים מלאים באוצרות ובתכשיטי זהב, שעל פי דברי תושבי האיזור נשדדו חלקם בידי אנשים שהבריחו אותם לתורכיה.

על כל פנים, רשות העתיקות לא עשתה שום דבר כדי למנוע זאת וכן לערוך חפירות לחשיפת עוד אתרים שמצויים באיזור במקומות שונים. אחד האתרים המפורסמים הוא מבצר נמרוד שבצפון הגולן בקרבת הבניאס. מהמבצר נשקף הנוף של צפון פלסטין, ובימים שבהם הראות טובה אפשר לראות אף את הים התיכון.

הצבא הסורי והיערכותו להגנה על הגולן

מאזן הכוחות [טלאס מראת, חיי, כרך ב', מתבסס על מה שפורסם באנציקלופדיה הצבאית חלק א', תולדות הצבא הערבי-הסורי חלק ב']

המוצב הסורי מזרעת עז אל-דין מעל קיבוץ האון והכינרת [צילום: משה מילנר]

הצבא הסורי:

הכוחות המזויינים הסוריים מנו באותה העת כ-70 אלף חיילים ועוד כ-40 אלף אנשי מילואים. כוחות היבשה מנו כ-60 אלף חיילים ולהן כ-550 טנקים, כ-500 נגמ"שים, כולם מתוצרת סובייטית, ועוד כמה מאות קני תותחים מסוגים שונים, תותחי שדה ותותחי נ"ט ונ"מ, גם הם מתוצרת סובייטית.

כוחות היבשה הסוריים היו ערוכים בחזית ערב פרוץ המלחמה באופן הבא:

א) בדרג הראשון – אגד חטיבות [מסגרת על-חטיבתית של עוצבות היבשה שקדמה לדיוויזיות הסדירות] 12, שמיפקדתו היתה בקונייטרה, אגד חטיבות 35 שמיפקדתו היתה באיזור ג'וחאדר-רפיד וחטיבת חי"ר עצמאית 11.

ב) בדרג השני – אגד חטיבות 42 שמיפקדתו היתה בסעסע שבקו ההגנה השני. ג) עתודת המיפקדה הכללית.

אגד חטיבות 12 בפיקודו של מפקד החזית עד אז, עקיד אחמד מחמוד אל אמיר, כלל שלוש חטיבות חי"ר: חטיבה 8 בפיקוד מוקאדם עלי אצלאן (בגזרה התיכונה בחזית), חטיבה 32 (באיזור תל אבו יוסף מדרום לקונייטרה) בפיקוד עקיד מוסטפא שרבא, חטיבת מילואים 123 בפיקוד עקיד מוחמד אחמד עיד (באיזור כפר חור מצפון-מזרח לקונייטרה) וחטיבה משוריינת 44 בפיקוד מוקאדם עיזת ג'דיד (בגזרת עדאנינה בין עג'ם ובריקה). לכל אחת מהחטיבות האלה הוקצה גדוד טנקים T-34 ומשמידי טנקים SU-100 בנוסף לכ-30 טנקים רגילים [ע"פ אחד המקורות היה כוח הטנקים הזה כוח שריון מיוחד בפיקודו של ראאד ראיף עלוואני, שנערך מאחורי חטיבות המילואים, לפקח עליהן ולפעול אם יתגלו בהן סימנים למרידה נגד משטר הבעת'. הדבר הציג את חששו של השלטון מפני פעולה נגדו. יחידות השריון האלה לא נלחמו בסופו של דבר, אלא ברחו לדמשק יחד עם חטיבה 44 כדי להגן על המהפכה מתחילת הלחימה נגד האויב הישראלי הפולש – "נפילת הגולן" חלק ב'].

אגד חטיבות 35 בפיקוד עמיד סעיד טיאן כלל שתי חטיבות חי"ר: חטיבה 19 בפיקוד מוקאדם מישל חדאד (באיזור פיק-סקופיה-אלעאל שבגזרה הדרומית בחזית), חטיבה 80 מילואים בפיקוד עקיד איברהים כאחיא (חושניה-קצביה) וחטיבה ממוכנת 17 ביפקוד מוקאדם סלאח נעיסה (בגזרת רפיד-ג'וחדר), חטיבת חי"ר עצמאית 11 בפיקוד מוקאדם ממדוח עבארה היתה ערוכה באיזור בניאס-מסעאדה-וואסט שבזגרה הצפונית של החזית.

בקו הקדמי בחזית היו פרוסים גם חמישה גדודי משמר לאומי ("באיזור ההתרעה" על פי מונחי הדוקטרינה של הצבא הסורי) שמנו יותר מ-2,000 איש.

אגד חטיבות 42 בפיקוד עמיד עבד אל רזאק אל דרדרי כלל שתי חטיבות חי"ר. חטיבה 25 בפיקוד עאקיד אסימעיל הלאל שהיתה ערוכה בגזרת כבר קוק, מצפון מערב לקטנא, וחטיבת מילואים 60 בפיקוד עקיד סמיח אל-סיד שהיתה ערוכה באיזור כסווה.

עתודת המיפקדה הכללית כללה שתי חטיבות חי"ר: חטיבה 23 בפיקוד עקיד סמיח סבאעי, שהיתה ערוכה בפיקוד החוף (לאטקיה) וחטיבת המילואים 50 בפיקוד עקיד שפיק עבדו שהיתה ערוכה בפיקוד התיכון (חומס). חטיבה משוריינת 14 בפיקוד מוקאדם מוסטפא טלאס (בחלא), 8 ק"מ ממערב לקטיפה. גדוד צנחנים 76 (באיזור חרסתא) וגדוד סיור 102 (בחאן ארינבה שממזרח לקונייטרה) כעתודה ללחימה נגד הנחתת כוחות אויב. חטיבת ארטילריה 27 (חמישה גדודים) ועוד ארבעה גדודי תותחים עצמאיים ואגד נ"ט 65.

חיל האוויר הסורי כלל שתי חטיבות אוויריות בכל אחת מהן פעלו שתי טייסות – האחת של מטוסי קרב (חטיבה אווירית 3), שהיתה ערוכה בשדות התעופה דמיר, סייכל, ו-T-4, והשנייה של מטוסי קרב הפצצה (חטיבה אווירית 7) שהיתה ערוכה בשדות התעופה אל מזה ובליי. חטיבת מטוסי הקרב מנתה 42 מטוסי מיג 21, מהם 34 מטוסים כשירים, וכן 47 טייסים. חטיבת מטוסי ההפצצה מנתה 33 מטוסי מיג 17 עם 32 טייסים. כן היו פרוסים ברחבי המדינה 8 אגדי הגנה אווירית, אחד מהם בחזית הגולן.

חיל הים כלל שש ספינות טילים בעלות שני משגרים מדגם 183, 18 ספינות טורפדו מדגם 123, שתי שולות מוקשים ושתי מקשות, וכמה ספינות סיוע ולוגיסטיקה. החיל היה בכוננות מלאה והיה ערוך במקומות שנקבעו לו על פי התוכנית ["תולדות הצבא הערבי-סורי". ע"פ מקור אחר מנה חיל האוויר הסורי ערב המלחמה כ-120 מטוסים, מהם כ-20 מיג 21, כ-20 מיג 19, 60 מיג 17 ו-6 מפציצי אילושין וכן מספר קטן של מסוקים, מטוסי תובלה ומטוסי הדרכה. חיל הים מנה 4 ספינות טילים מסוג קומאר, 3 ספינות טורפדו, שתי שולות מוקשים, כמה ספינות משמר חופים).

האויב הישראלי (בראייה סורית)

קריקטורה בבטאון צבא סוריה לפני מלחמת ששת הימים המציג את הצפוי לתושבי ת"א

לצה"ל היו באותה העת כ-260 אלף חיילים (לאחר השלמת גיוס המילואים הכללי), 1,400-1,200 טנקים מן הסוגים צנטוריון, פטון, AMX, אם-48 וסופר שרמן. כמה מאות נגמ"שים מהדגמים M-2 ו-M-3, כמה מאות קני ארטילריה מסוגים שונים, 25 ליטראות, 105 ו-155 מ"מ שדה והוביצר, מרגמות כבדות 120 ו-160 מ"מ, נשק נ"ט שכלל תותחי 57 מ"מ, 17 ליטראות ותותחים ללא רתע (תול"ר) 106 מ"מ ו-90 מ"מ, תותחי נ"מ 20, 30 ו-40 מ"מ וכ-50 טילי קרקע-אוויר מסוג הוק.

חיל האוויר הישראלי מנה כ-90 מטוסי מיראז' 3C, וכן 24 מטוסי סופר מיסטר, 50 מטוסי מיסטר 4, 25 ווטור, 48 אורגאן ו-60 פוגה מגיסטר, כ-300 מטוסי קרב בסה"כ. בנוסף לכך היו לחיל האוויר הישראלי כ-40 מטוסי תובלה ו-25 מסוקים.

חיל הים הישראלי מנה שלוש משחתות, פריגטה נגד צוללות, שתי צוללות, שתי ספינות משמר ו-12 ספינות טורפדו.

ביצועי אמצעי הלחימה שנמצאו בידי צבאות ערב ובידי ישראל, כמו טנקים ומטוסים, לא היו שווים ולא מאוזנים, ומאזן הכוחות האיכותי נטה תמיד לטובת ישראל. עם זאת יתרונה של ישראל נבע לא רק מכמות האמל"ח ואיכותו, אלא בעיקר מן היכולת הארגונית והפיקודית של צבאה, ממצבה הגאוגרפי-אסטרטגי, ומהאסטרטגיה ההתקפית שלה שהתבססה על הפתעה ומלחמת תנועה מהירה, ומכך שידעה לערוך את כוחותיה במקום ובזמן הנכונים, ובכל להשיג יתרון כמותי ואיכותי מול האויב בכל מערכה בנפרד.

ההיערכות הסורית להגנה על הגולן

מערך ההגנה והביצורים

עד יוני 1967 שלטה סוריה בגולן על רכסי תלים סלעיים שקשה להתגבר עליהם. התלים שלטו על עמקים חשופים לאש. על מדרונותיהם הוקמו מערכי הגנה שכללו שלוש רצועות של שדות מוקשים, גדרות תיל וביצורים אחרים. כדי להגיע אל הקו העליון של התלים היה צורך לעבור תשעה קווי הגנה בדרך. "קן מז'ינו הקטן" – כך כינה את מערך הביצורים הזה השבועון TIME בגליונו מה-1 בספטמבר 1967.

אילו החזיק הצבא הסורי מעמד מול האויב שעה אחת על כל אחת ממיליוני הלירות הסוריות שהושקעו בבניית ביצורי החזית וחיזוקה, היה הדבר מסייע לנפץ את המיתוס של העליונות הצבאית של ישראל, והיה קובע מיתוס שאי אפשר להבקיע את החזית הזאת, וכל מי שינסה ירסק את ראשו מול סלעיה. אך לא היה זה צבא שהיה אפשר לסמוך עליו שכך יעשה.

החזית היתה מבוצרת באופן יוצא דופן. כל סנטימטר ממנה היה מכוסה באש, וכל פירצה בין שני מוצבי הגנה היתה מוגנת במוקשים ומוכסה באש. כל ציר שבו יוכל האויב להתקדם היה מכוסה באש כבדה מכל סוגי הנשק. האיזור התמלא בכמויות צפופות של כלי נשק עד כדי הגזמה. כל זאת כדי לעמוד מול שעת סכנה אחת כפי שקרה ביוני 1967. אך הצבא הסורי ברח ולא נלחם כנדרש.

כדי להבין זאת ואת אשר התרחש בימי הלחימה יש צורך לתאר את המאמץ הרב והעצום שהושקע ב-20 השנים שלפני האסון (בראייה סורית) של נפילת הגולן, בביצורו ובהפיכתו למכשול שאי אפשר להבקיעו.

הביצורים ואמצעי הלחימה השונים נפרסו למן הקווים הקדמיים הנמצאים במגע ישיר עם האויב. בשנים הראשונות לשליטת הצבא בגולן נבנה בו מערך הגנה שכלל הקמת ביצורים וארגון מערכי ההגנה. המערך כלל גם תוכנית ההגנה עצמה ואת אופן ביצועה, בהתבסס על עקרונות התפיסה המערבית שאותם ירשו הסורים מן הצבא הצרפתי לאחר קבלת העצמאות. תפיסה זו גרסה הקמת מוצבים מבוצרים וחזקים, שיכולים לסייע זה לזה באש, כדי לחסום פרצות ולבצע את התמרונים הנדרשים במהלך קרב ההגנה.

מאז שנת 1957 ומאז השתלטות השמאל על השלטון, נכנס גורם חדש לחיי הצבא והוא החימוש הסובייטי. בעקבותיו באו גם עקרונות הלחימה של הדוקטרינה הסובייטית, שהכוחות החלו להתאמן על פיה בסיוע מומחים רוסים. נראה כי השינוי הזה השפיע גם על אופן היערכות הכוחות בחזית, על עקרונות הביצורים ועל תוכנית הלחימה. תוכנית הלחימה התבססה על כך שהחזית כוללת שני מרחבי הגנה, ובנוסף לכך איזור התרעה.

איזור ההתרעה היה האיזור שהתחיל מקו שביתת הנשק ולעומק 3-2 ק"מ, וכלל קבוצה של נקודות משמר ומוצבי הגנה. תפקידו היה להתריע ולנהל לחימת השהיה. לשם כך אויש האיזור בכוחות המשמר הלאומי הסדירים למחצה.

את מרחב ההגנה הראשון תפסו חטיבות הדרג הראשון של אגד החטיבות, והוא כלל שני מערכי הגנה שבכל אחד מהם שלוש תעלות. התעלה הראשונה היתה קו ההגנה העיקרי והחשוב ובו נמצא עיקר הכוח על אמצעי הלחימה שלו והמכשולים. תפקידו היה לבלום את האויב, לשבור את התקפתו ולמנוע את הבקעתו של הקו. את הקו הזה איישו המחלקות הקדמיות של הפלוגות הקדמיות של גדודי ההגנה הקדמיים.

התעלה השנייה היתה מרוחקת מן הראשונה בכ-500 מטר והיא היתה אמורה להיות לקו ההגנה הראשון אם יצליח האויב להבקיע את התעלה הראשונה. את התעלה הזאת איישו החלקות העורפיות של הפלוגות הקדמיות. התעלה השלישית היתה מרוחקת כ-1,000 מטר מהשנייה ואיישו אותה הפלוגות העורפיות של הגדודים הקדמיים של מערך ההגנה הראשון. ממנה היו אמורות הפלוגות לבצע את התקפות הנגד אם יצליח האויב להבקיע, ולנהל את קרב ההגנה על מנת למנוע מן האויב את התקדמותו לאחר נפילת שתי התעלות הראשונות.

עומקו של מערך ההגנה הראשון של חטיבת החי"ר היה 3-2 ק"מ, והוא אויש בשני גדודים על נשק הסיוע שלהם. מערך ההגנה השני היה מרוחק 3-2 ק"מ מן הראשון, ואייש אותו הגדוד העורפי של החטיבה שנערך באופן דומה למערך ההגנה הראשון. במערך הזה או בקרבתו נערכו מיפקדת החטיבה והיחידות האחרות שהיו מיועדות לבצע את התקפות הנגד. בין שני המערכים ומאחורי המערך השני נערכו יחידות הארטילריה ונקבעו מרחב הגנת הנ"ט ונשק הנ"מ, קווי פריסת הטנקים ועתודות הנ"ט, וכן קווי תחילת התקפות הנגד וכד'.

ארגון מרחב ההגנה השני לא היה שונה מן הראשון, למעט העובדה שהוא היה דליל יותר מבחינת הכוחות המאיישים אותו ואמצעי הלחימה המצויים בו. הוא היה במרחק 8-6 ק"מ מן המרחב הראשון. המרחב הזה השתרע לעומק דומה ואיישה אותו בחטיבה העורפית של אגד החטיבות יחד עם היחידות המסופחות אליה, ובכלל זה יחידות הארטילריה של האגד. ממנו היו אמורות להתבצע התקפות הנגד הגדולות. כן נמצאו בו איזור הגנת הנ"ט של אגד החטיבות שכלל את קווי הפריסה של הטנקים ועתודות הנ"ט של האגד הזה, וכן את קווי תחילת התקפות הנגד שלו.

כל אלה הוקמו בגולן בנוסף לכפרי ההגנה שהוקמו כדי לקחת חלק בהגנה על החזית.

סוגי הביצורים בחזית

תעלות הלחימה שנמצאו במוצבי ההגנה, בין שבאיזור ההתרעה ובין שלאורך הצירים, בין שהיו בקו הראשון או השני – כללו את המרכיבים הבאים:

א) תעלות קשר ברמות השונות – למחלקות, לפלוגות ולגדודים.

ב) תעלות להגנת נ"מ ליד הבניינים במחנות וליד קונייטרה.

ג) בונקרים תת-קרקעיים מבטון מזוין כהגנה מפני האש הארטילרית של האויב ומטוסיו. אלה אף שופרו מאז 1958, כך שיוכלו לעמוד בפני תקיפה גרעינית או כימית.

ד) עמדות ירי, ברובן תת-קרקעיות, שגם הן נבנו מבטון מזוין וסיפקו הגנה לצוותים מפני אש הארטילריה והמטוסים של האויב. רבות מהן היו באיזור ההתרעה מאחר שהפקודות אסרו על נסיגה בשום צורה, והאפשרויות שעמדו לפני הכוחות היו להיאחז בקרקע עד להדיפת האויב או למות בקרב.

ה) מרכזי השליטה פעלו בתוך מבנים תת-קרקעיים גדולים, בנויים מבטון מזוין. לכל חטיבה היה מרכז שליטה, וכן פעל מרכז שליטה מרכזי של החזית כולה. אלה נקראו מיפקדות טקטיות שאוישו רק בעת ביצוע תרגילים או בלחימה. הם נבנו כך שיוכלו להעניק הגנה מפני אש ארטילריה ומטוסים, וכן מפני תקיפות כימיות וגרעיניות קלות (כנראה הכוונה לטקטיות).

ו) התצפיות, ובכללן תצפיות החטיבות, הארטילריה והמפקדים, היו מצוידות היטב, בנויות מבטון מזוין ומחוברות בתעלות קשר, כך שהיה אפשר להגיע אליהן בלי להתגלות לעיני האויב.

ז) אמצעי האש: במערך כולו הופעלו כלי נשק מסוגים שונים – נשק אישי, נשק יחידתי (מקלעים בינוניים וכבדים), מרגמות (מ-60 עד 120 מ"מ), הארטילריה (בחטיבות וברמת הצבא), והטילים, כלי הנ"ט והטנקים וכן כלי הנ"מ (מ-12.7 ועד 100 מ"מ) והלהביורים הקלים והכבדים.

ח) המכשולים: המכשולים שבהם השתמשו בדרך כלל בקרב הם רבים ומגוונים מאוד בהתאם לצורת הקרב ולאופי הקרקע. בגולן השתמשו בכמה סוגים של מכשולים בצורה צפופה ביותר.

1.גדרות התיל היו מסוגים שונים והקיפו את כל המוצבים והחניונים שבהם נמצאים כוחות. לא היה מקום אחד שבו נמצאו כוחות שלא היה מגודר בסוג כלשהו של גדר תיל. גדרות התיל היו אחד המרכיבים העיקריים בתוכניות הביצורים ולא היה מפקד אחד שהורה להורידן או לשנותן בלי שיציג נימוק הגיוני לכך ויקבל את אישור מיפקדת החזית לבצע זאת.

2. מכשולי הדרכים: היו עשויים מברזל או מחוטי תיל שבהם נעשה שימוש נרחב, בייחוד בכניסות למוצבים בלילה או במהלך הקרב, וכן למקרה שהאויב הצליח לחדור למוצב, כסיוע לעיכוב כוחותיו התוקפים.

3. המוקשים הניידים: הונחו כל יום עם רדת החשיכה במקומות קבועים בדרכים והוצאו בבוקר שלמחרת כדי שהדרכים יישארו פנויות במהלך כל היום.

4. בורות יקוש: הוכנו מראש כדי לחבל במעברים חיוניים. הם מוקמו במקומות מיוחדים מתחת לדרך, והוכנסו בהם חומרי נפץ מוכנים לפיצוץ לפי הצורך, כדי ליצור הרס שיכריח את האויב לעצור את התקדמותו עד שישלים את תיקון הדרך. בחזית כולה הוכנו 200 בורות כאלה שמולאו כל אחד במיכל טי.אן.טי בכמות שתגרום להיווצרות בור בעומק 20 מטר ובקוטר 70 מטר, היקף שיספיק בהחלט למנוע מעבר.

5. שדות מוקשים: נפרסו לאורך כל החזית מקו שביתת הנשק ועד קו מסעאדה-וואסט-עלייקה-אל קאדריה-קצביה-אלעאל-חיתל. ברצועה זו שעומקה בין 4 ל-9 ק"מ לא היה שטח עביר לתנועת כוחות שלא כוסה בשדות מוקשים. אלה כללו סוגים שונים של מוקשים – נגד אדם ונגד רכב, רגילים וממולכדים.

שדות המוקשים כיסו חלק גדול מן האיזורים הקרובים לאויב, איזורים שהאויב יכול לנוע בהם. הם הונחו בשטחים נרחבים ועל דרכי החדירה האפשריות ומסביב למוצבי ההגנה, כדי לסגור את הפרצות ביניהם. יתר על כן, כל שדות המוקשים האלה היו מכוסים באש על-ידי סוגי כלי הנשק השונים, כפי שתואר לעיל, כדי להגן עליהם ולמנוע מן האויב לפתוח בהם פרצות במהלך התקדמותו. היו אלה מן המכשולים הטובים ביותר שנועדו למנוע מהאויב להתקדם ולהשתלט על השטח.

6. פלגות המכשולים הניידים: קבוצות של יחידות הנדסה שנעות בנגמ"שים יחד עם עתודות הנ"ט ופורסות בחיפזון תוך כדי לחימה, מוקשים אלה היו מונחים גלויים על פני הקרקע במסגרת תוכנית ההגנה ועל פי הצורך המבצעי. לכל פלגה כזאת הוקצו להפעלה 4,000 מוקשים נגד רכב.

לכל אלה יש להוסיף את מיעוט הדרכים הכשירות לתנועה בייחוד באיזורים הקדמיים שבקרבת הגבול. זה היה מכוון, שכן סלילת דרכים חדשות היתה מעמיסה נטל נוסף על היחידות. כן חשוב לציין את אופיו הטבעי של השטח, שיצר אף הוא מכשולים רבים בדמות הסלעים הבזלתיים הרבים שהיקשו על תנועת כל רכב בשטח מחוץ לדרכים הקיימות.

ארגון מערך ההגנה בגולן

כדי ליישם את ארגון ההגנה על מרחב החזית תוצג לדוגמה הגזרה התיכונה. זו נחשבה ציר המאמץ העיקרי בתוכנית המבצעים של החזית, ובה היתה ערוכה חטיבת חי"ר 8 (מספרה הקודם היה 15. יצוין כי מספרי החטיבות בצבא הסורי שונה לאחר מהפכת ה-8 במארס 1963). החטיבה היתה ערוכה כדלהלן:

איזור ההתרעה בגזרה כלל את מוצבי ג'ליבינה, דוריג'את, אל חצן, גבעה 217, עלמין, תל אל משנוק, גבעה 62 (תל אל שעיר) ואיזור הבטיחה. כלך יש להוסיף את מוצבי הגבול הקטנים הקדמיים שנקראו ג-1, ג-2, ג-3 וכד', שתפקידם היה תצפית על הגבול ישירות במהלך היום והנחת מארבים על צירי החדירה האפשריים בלילה.

נתוני טנק מסוג פנצר במוזיאון יד לשריון בלטרון

 

מערך ההגנה הראשון של החטיבה היה באיזור גבעות נדיר וג'יאר, בית המכס, אשרף חמדי, אל דורה ואל סנבר. מערך ההגנה השני היה באיזור דיר סרס, נעראן ועלייקה. איזור הגנת הנ"ט של החטיבה היה באיזור אל אבראג'. קווי פריסת הטנקים ועתודת הנ"ט באיזור נעראן. עמדות הארטילריה בנעראן, דיר סרס, ואדי חואא' (חווה) ואל פאחורה. עמדות המרגמות 120 מ"מ בג'ורה אום אל עסל, ואדי חואא' שממערב לאל סנבר.

אם ניקח לדוגמה את הקו הראשון בגזרת גדוד 13, נמצא שהוא כלל כמה מוצבי בסיס – אשרף חמדי, אל דורה, אל סנבר הצפוני, שכל אחד מהם אויש בידי פלוגת חי"ר ונשק מסייע. מוצב הבסיס אשרף חמדי לדוגמה היה מוצב חזק בקו ההגנה הראשון, ונמצא על ציר מאמץ הגזרה התיכונה, שהיה צרי המאמץ העיקרי של החזית כולה.

את המוצב איישה פלוגת חי"ר (פלוגה מנתה כ-100 איש) מתוגברת במחלקת חי"ר, מחלקת מקלעים בינוניים, מחלקת נ"ט (תותחי B-10), מחלקת נ"מ (מקלעי 12.7 מ"מ), כיתת נ"ט (תותח T-21) וכיתת להביורים כבדים נגד כלי רכב.

הכוחות האלה היו ערוכים כדלהלן: התעלה הראשונה נחפרה בקצהו של המוצב בכיוון מערב ודרום-מערב, ובמרחק 25-15 מטר מגדרות התיל. היא אויש בשתי מחלקות מן הפלוגה, מתוגברות בנשק נ"ט, בלהביורים ובמקלעים בינוניים. התעלה השנייה היתה במרחק 600-500 מטר ומאוישת בידי המחלקה השלישית של הפלוגה ומתוגברת בנשק 12.7 מ"מ. שתי התעלות היו מחוברות ביניהן בתעלות קשר, תעלה לכל מחלקה, כדי שהחיילים לא ינועו מחוץ לתעלות.

הבונקרים במוצב הוקמו בקרבת תעלות הלחימה, בדרך כלל בונקר לכל כיתת חי"ר, או מה שמקביל לה בסוגי הנשק האחרים. את הבונקרים האלה הקימו המומחים הרוסים מיחידות בטון שיוצרו קודם לכן, והורכבו בסיוע מנופים או חיילים בהתאם למשקלם. הבונקרים כוסו באדמה בעובי כ-1.5 מטר והושארו בהם פתחי אוורור, כך שיוכלו לעמוד (על פי הערכת המומחים הרוסים) במכות גרעיניות קטנות, או תקיפות בגזים רעילים.

גדרות התיל של המוצב הקיפו אותם מכל צד, במרחק 25-15 מטר מן התעלה הראשונה, וברוחב 5 עד 8 מטרים. בנוסף לכך הגנו על המוצב שדות מוקשים מכיוון מערב ודרום-מערב, וסגרו את הפערים בין המוצב הזה למוצבים השכנים לו – אל דורה ובית המכס.

סרטון "כאן חדשות": מסמכים סורים שהתגלו בנובמבר 2017 במוצב סורי מ-1967

לחצו וצפו בסרטון (אינו שייך לספר, מופיע כאן כאמצעי ויזואלי בלבד)

המפקדים האחראים לא היו כבולים לארגון ההגנה על פי עקרונות הדוקטרינה הרוסית (היערכות קווית). ואם חפצו, יכלו לצרף בין מאפייני שיטת הגנה זו ובין מאפייני שיטת ההגנה הקודמת (על פי הדוקטרינה המערבית), היא ההגנה ההיקפית, כך שבנוסף לעמדות הירי העיקריות והחלופיות לסוגי הנשק השונים הוכנו גם עמדות ירי משלימות, והעמדה כיסתה בירי את כל המבואות אליה מכל הכיוונים. כך יכלה להגן על עצמה בצורה מעגלית, בנוסף לירי האחר מכלי הנשק הכבדים.

תוכנית האש של המוצב אורגנה כך שתוכל לכסות את כל המבואות אליו באופן מלא, ושתיצור מחסום במרחק 400 מטר מן התעלה הראשונה, שימנע את הבקעתו. התוכנית אורגנה כך שכל אמצעי האש יוכלו לקחת בה חלק, בלי ליצור שום פער שהאויב התוקף יוכל לנצל. זו כללה את סוגי האש הבאים:

א) אש המוצב עצמו, שייצרו כלי הנשק שהיו בו, ואשר יופעלו בפקודתו של מפקד המוצב ישירות. המפקד יכול לתמרן בה על-פי התפתחות הקרב. אש זו אורגנה כך שתוכל לכסות את דרכי הגישה העיקריות למוצב נגד התקפת האויב הצפויה, והיה אפשר להעתיקה, כולה או חלקה, לחסימת הציר בפני התקדמות כלשהי מכל הכיוונים.

בתכנונה נלקחה בחשבון האפשרות לסגירת פרצות שעשויות להיווצר במהלך שבו יבקיע האויב את התעלה הראשונה. האש נועדה לעכב את התקדמותו של האויב ולא לאפשר לו להשתלט על המוצב, אלא להשמידו. כך תהיה הזדמנות לפלוגת הסיוע השנייה שתבצע את התקפת הנגד, להדוף את האויב התוקף ולרדוף אחריו במהלך נסיגתו. יודגש כי אש המוצב תוכננה לכסות על הפערים בשיתוף פעולה עם המוצבים השכנים.

ב) אש יחידות הגדוד תכלול את מרגמות ה-82 מ"מ ונשק הנ"ט והנ"מ של הגדוד, או זה שסופח אליו. אש זו תוכננה בידי מפקד הגדוד בשיתוף פעולה עם מפקדי שתי הפלוגות הקדמיות, כך שהיא תוכל לסייע להם לבלום את התקפתו של האויב ולכסות על הפערים ביניהן ועם היחידות השכנות. כן נועדה אש זו להיות הכנה להתקפת הנגד של פלוגת הדרג השני של הגדוד, או גדוד הדרג השני של החטיבה.

צוות טנק סורי בגזרה הדרומית של הגולן [מתוך אתר jawlan.org]

ג) אש הארטילריה ומרגמות ה-120 מ"מ ונשק הנ"ט והטנקים המוקצים לחטיבה, שתכליתה לירות אש רחוקה (בייחוד הארטילריה), בעת הכנותיו של האויב להתקפה. מטרתה להשמיד את כוחותיו ולהכריחו להתחיל בה לפני הזמן המתאים כדי לגרום לו למירב האבידות, או להשמידו כבר בבסיס הטלתה.

כן נועדה אש זו להשתתף בירי שנועד לבלום את האויב בטרם יגיע לתעלה הראשונה במהלך מבצע ההבקעה שלו. אש זו גם נועדה לכסות את הפערים בין הגדודים והחטיבות השכנות, לשמש הכנה להתקפת=-הנגד, לבצע ירי השמדה על מוצבים שנכבשו בידי האויב ולרדוף את האויב בנסיגתו לאחר שבירת ההתקפה שלו.

כל סוגי האש האלה יחד עם מכלול המכשולים הנמצאים בשטח והתקפות הנגד המתוכננות, נועדו למנוע מהאויב להתקדם במקום כלשהו בחזית הגולן, ולהסב לו אבידות רבות ככל האפשר. השילוב בין מערך ההגנה ומרכיביו, תוכנית האש, קשיי השטח ומיעוט הצירים הנוחים לתמרון כוחות התוקף, נועדו למנוע כל אפשרות מהאויב לממש את תוכניותיו.

כל אלה נכללו בתוכנית המבצעים של הצבא הסורי. הכוחות השונים, החל ביחידות המשמר הלאומי המגינות על איזור ההתרעה, דרך גדודי חטיבות הדרג הראשון, גדודי חטיבות הדרג השני, חטיבות העתודה של מיפקדת החזית ועד אגד החטיבות של מיפקדת הצבא, היו אמורים לבצע את זה ברציפות. לכל אלה יש להוסיף את ירי הארטילריה מכל סוגי הקטרים ובכל הרמות, ירי הטילים, המטוסים והתקפות הנגד המתוכננות, החל בפלוגות הדרג השני של גדודי הדרג הראשון, הערוכים בקו ההגנה הראשון, דרך התקפות הנגד של חטיבות העתודה של מיפקדת החזית וחטיבות מיפקדת הצבא ובראשן חטיבת שריון 44 (מספרה הקודם 70).

לכך יש להוסיף גם את תנאי הקרקע הקשים לתוקף, את מיעוט הצירים בגזרה כולה ואת היותם קשים ובלי עבירים לכלי רכב, ולאורם הונחו שדות מוקשים ונעשו הכנות לביצוע חבלות בהם. המוקשים הונחו במקומות שהיו מעברים חיוניים בדרכים ונועדו לעכב את האויב במשך שעות. בשעות הללו היה האויב אמור לנסות לתקן את הנזקים ולחדש את התקדמותו תחת האש הכבדה של הכוחות המגינים, תוך ספיגת אבידות רבות. על פי תוכנית המבצעים נקבע כי השליטה על המוקשים במצב חירום תהיה ישירות בידי מפקד המוצב.

אילו התפוצצו המוקשים האלה היתה תמונת המצב שונה לחלוטין. אך זה לא קרה, וזו רק אחת מן השאלות המביכות והמחייבות תשובה (בראיית הסורים) בתעלומה כיצד נפל הגולן המבוצר בידי האויב.

תל אל פאחר. גדרות ואזהרות ממוקשים

תוכנית המבצעים

תוכנית המבצעים של הצבא הסורי להגנה על הגולן נקבעה בשנת 1961. על פיה חולק השטח לחמש גזרות שתפקיד כוחות החזית היה להגן עליהן.

הגזרה הצפונית, שבה היתה ערוכה חטיבת חי"ר 11 (מספרה הקודם 6). ציר המאמץ העיקרי בה היה ציר בניאס-מסעאדה-קונייטרה. מיפקדת החזית שכנה במסעאדה והגדודים הקדמיים היו פרוסים בזעורה, בתל אל פאחר ובתל מאלכ. יחידות הארטילריה – בזעורה ובעין פית, הטנקים באיזור חורשת מסעאדה ובוקעתא, ועתודת הנ"ט בקלע.

גזרת וואסט שבה היתה ערוכה חטיבת חי"ר 32 (מספרה הקודם 4 והיא עברה לגזרה הזאת מסוידאא'). ציר המאמץ העיקרי בה היה לכיוון דרבשיה, חפר, וואסט וקונייטרה. מיפקדת הגזרה שכנה באיזור וואסט ובו נפרסו גם יחידות השריון שלה. יחידות הארטילריה שלה נפרסו באיזור חפר וראוויה.

הגזרה התיכונה שבה היתה ערוכה חטיבת חי"ר 8 (מספרה הקודם 15) ובה היה ציר המאמץ העיקרי של החזית כולה ושל הצבא – ציר בית המכס-עלייקה-קונייטרה, מיפקדתה שכנה בעלייקה. גדודיה הקדמיים היו ערוכים בבית המכס, באשרף חמדי, באל דורה ובגבעות נדיר וג'יאר. יחידות השריון שלה נערכו באיזור נעראן ויחידות הארטילקיה שלה נפרסו באיזור נעראן, דיר סרס וג'ורה אום אל עסל.

הגזרה הדרומית שבה היתה ערוכה חטיבה 19 (2), ציר המאמץ העיקרי בה היה ציר פיק-אלעאל-קונייטרה. גדודיה הקדמיים היו פרוסים בסקופיה, בפיק, במוצב הגשר ובכפר חארב. מיפקדתה שכנה באל אעל ויחידות השריון והארטילריה שלה נפרסו באיזור שבין םיק, אל עאל, חתלי ויאקוצה.

גזרת קונייטרה היתה ברצועת ההגנה השנייה של החזית ועליה תוכננה להגן חטיבת מילואים 123 (90) בנוסף ליחידות שייסוגו לאחר שהאויב יצליח להבקיע בקו הקדמי, ובנוסף ליחידות עצמאיות אחרות כגדודי מרגמות, ארטילריה, סיור, הנדסה, פלוגת להביורים ויחידות אחרות מיחידות הסיוע. כל אלה יטלו חלק גם בהתקפות הנגד בחזית כולה, בתגובה להתקפתו של האויב ובמטרה להחזיר את השליטה על השטח ולארגן מחדש את מערך ההגנה (ראו להלן).

לכל אלה יש להוסיף את היחידות שהיו פרוסות באיזור ההתרעה וכללו את כל המוצבים שבחזית מול האויב, החל באל נוחיילה ועד אל חמה, שהבולטים שבהם היו תל אל אחמר, תל אל עזזיאת, אל בריג'את, ואחרים שבגזרה הצפונית. במוצבים האלה היה ערוך גדוד המשמר הלאומי השני שמפקדתו היתה בבניאס, צומת וואסט, אל דרבשיה ומוצבים נוספים שבגזרת וואסט, שאוישו באנשי גדוד המשמר הלאומי החמישי. תל הילאל, דרדרה, ג'ליבינה, אל חצן, נקודת גובה 217, עלמין, תל אל משנוק ואחרים בגזרה התיכונה, שאוישו בגדוד המשמר הלאומי השלישי, שמיפקדתו היתה בבית המכס, ובהמשך תל 62, תל אל אעואר, מוצבי אלדכה, אל חצאל, אל מסעדיא אל דוכא ואחרים, שבהם היה ערוך גדוד המשמר הלאומי הראשון שמיפקדתו שכנה בבטיחה. מוצבי אל כורסי, נקודת גובה 68, מזרעת אל תואפיק ואחרים שבהם נערך גדוד המשמר הלאומי הרביעי, שמיפקדתו היתה במזרעת עז אל-דין.

התקפות הנגד המתוכננות

התוכנית המבצעית כללה התקפות נגד מתוכננות בגזרה התיכונה בשלוש רמות – ברמת החטיבה, ברמת מיפקדת החזית וברמת מיפקדת הצבא. ברמת חטיבה תוכננו להתבצע התקפות נגד עיקריות ומשניות בגזרות השונות על פי הצורך. מיפקדת החזית תיכננה לבצע התקפת נגד עיקרית ראשית בציר כפר נפח-עלייקה-בית המכס על-ידי חטיבת חי"ר מתוגברת בטנקים, בתותחים ובפלגות מכשולים ניידות. התקפת נגד עיקרית נוספת היתה אמורה להיות בציר קונייטרה-מנצורה-וואסט, ואותה הנה אמור לבצע הכוח, והיא תוטל מחאן ארינבה. התקפת נגד משנית תתבצע בציר רפיד-אלעאל בידי אותו הכוח, ותוטל מרפיד.

טנק סורי משקיף מגבוה על הירמוך [צלם לא ידוע]

מיפקדת הצבא תכננה לבצע שתי התקפות נגד, האחת עיקרית, בציר סעסע-קונייטרה, שיבצע אגד חטיבות 35 (29). ההתקפה הזאת היתה אמורה לכלול את חטיבות 25,17 ו-123 וחטיבת שריון 44. בנוסף ליחידות רבות של ארטילריה, הנדסה ושאר החילות. לאחר ביצועה ירדוף אגד החטיבות אחר כוחות האויב עד שתושלם השמדתם או שבייתם, או נסיגתם מעבר לגבול. כך ישובו הכוחות הסוריים ויכבשו מחדש את החזית, ומערך הכוחות באיזור דמשק יתארגן מחדש. התקפת נגד משנית תוכננה להתבצע בציר דרעא על מנת לבצע את אותה המשימה בידי אותם הכוחות או חלק מהם, בהתאם לגודלו של כוח האויב התוקף, והמצב בשטח.

כל אלה בנוסף להתקפות הנגד המתוכננות שיבצעו היחידות האחרות. החשובות ביניהן היו התקפות הנגד המתוכננות שיבצעו יחידות הטנקים מאל ג'וחדר ואל חושניה. אלה יתוגברו בגדוד חי"ר מהגזרה הדרומית ויתקפו בכיוון קונייטרה, כדי לסלק ממנה את האויב אם יגיעו אליה, וכדי למנוע ממנו לכתר את הגזרה התיכונה והגזרה הצפונית.

הסורים סברו שכל האפשרויות הקיימות לביצוע התקפות נגד בכל הרמות ובכל הגזרות נלקחו בחשבון, בנוסף לכל שאר הנושאים הקשורים בניהול מערכת ההגנה ובכלל זה מערך הביצורים ותוכנית האש. לכן עולה מאליה השאלה כיצד קרה שחזית זו נפלה בקלות רבה כל כך?

ההתנגדות העממית

מערכת ההגנה על הגולן כללה גם כוחות של ההתנגדות העממית שהיו מאורגנים בדומה לכוחות הצבא. האיזור כולו חולק לארבע גזרות וכל אחת מהן כללה כמה גדודי התנגדות. הגזרות האלה כללו את הגזרה הצפונית שמיפקדתה במסעאדה. הגזרההתיכונה שמיפקדתה בעלייקה. הגזרה הדרומית שמיפקדתה באל עאל, וגזרת קונייטרה שמיפקדתה בקונייטרה, כמו גם המיפקדה הכללית של כוחות ההתנגדות העממית בחזית.

ההגנה העממית עסקה בהכנת מגזרים שונים ללחימה ובכלל זה אנשים בגיל מתקדם (כולל כאלה שעברו את גיל 60 וביצעו שמירות ומארבים טוב יותר מהצעירים). היחידות האלה היו מצוידות בנשק קל מסוגים שונים – רובים ומקלעים קלים וכבדים, וכן נשק נ"ט קל ובינוני, בנוסף לכמויות גדולות של תחמושת, גדרות תיל, מוקשים וחומרי נפץ, מכשירי קשר לסוגיהם, ואמצעים שונים שנועדו לסייע לתושבים להשתתף בהגנה על הגולן מפני התקפת האויב.

ההגנה מפני נשק להשמדה המונית

הסורים נערכו גם לאפשרות של הפעלת נשק להשמדה המונית (או נשק לא קונבנציונלי) נגדם, ונקטו אמצעי התגוננות. הסורים ראו בנשק הגרעיני שני איומים עיקריים: עוצמתו וכושר ההשדמה של הפיצוץ הגרעיני והקרינה הנובעת ממנו. כן הם חששו מן הנשורת הרדיואקטיבית שתיווצר כתוצאה מהפיצוץ הגרעיני, תתפזר באוויר ועל אדמת שדה הקרב ותגרום לפיזור הקרינה המסוכנת והקטלנית.

מול האיום הזה נערכו הסורים על-ידי הקמת מקלטים בפיקוח המומחים הסובייטים, אשר על פי הערכתם יוכלו לעמוד בפני פיצוצים גרעיניים קטנים (טקטיים) ויאפשרו הגנה חסית נגד השפעות החום וההדף שייווצרו כתוצאה מהפיצוץ. הערכת מידת הנזק של הפיצוץ נעשתה על פי נתוני הפצצה שהוטלה על הירושימה (ההערכות האלה התבססו על אפשרות שהאויב ישתמש בפצצות גרעין בעלות כושר השמדה ששווה ל-20 אלף טון ט.נ.ט. באשר לפצצות בעלות כושר השמדה גדול יותר, העריכו המומחים בשנת 1958 כי ישראל לא תפעיל אותן בחזית הסורית מהסיבות שאלה אינן מצויות בידו וגם כי הפעלתן, אם אכן מצויות בידו, תסכן גם את כוחותיו ושטחו).

באשר לקרינה, בין שנוצרה בגלל הפיצוץ הגרעיני או מכל סיבה אחרת, המיפקדה הכללית חילקה לכל אנשי הצבא שכמיות דומות למעילי גשם שמספקות הגנה טובה נגד הקרינה ומסייעות על ידי כך לשמר את היחידות בכשירות גבוהה. כן הכינה המיפקדה מרכזי טיהור קבועים וניידים.

באשר לנשק הכימי, הנושא היה מוכר טוב יותר ממלחמת העולם הראשונה, גם באשר למאפייני הנשק לסוגיו וגם באשר להשפעותיו על גוף האדם. הסורים חששו מן האפשרות שאפשר לזהם בנשק הזה יעדים חשובים באמצעים שונים כפגזי תותחים, פצצות אוויר וכד', וכי השפעתם בשטח, באוויר או על הקרקע, יכולה להימשך כמה ימים.

התגוננות מול נשק כימי בצבא הרוסי

ביחס לנשק הזה נקטו הסורים כמה צעדי התגוננות. ברמת הפרט – חלוקת מסיכות אב"כ שנותנות הגנה מלאה נגד כל סוגי הנשק הכימי. המסיכות מגינות על הפנים ועל מערכות הנשימה והעיכול, ושאר חלקי הגוף מוגנים על-ידי הבגדים הרגילים והמעילים שצוינו לעיל. ברמת היחידות – הוחלט להתקין במקלטים משאבות מיוחדות שתשאבנה מהם את האוויר המזוהם ותחלפנה אותו באוויר נקי. המשאבות האלה נמצאו בעיקר באתרי מיפקדות בכירות בלבד, כמו מיפקדות החטיבות ומיפקדת החזית, והן הותקנו בהן רק למקרה הצורך. בשאר המקלטים המפוזרים בשטח לא הותקנו משאבות כאלה.

כן נקבעו צעדי התגוננות וטיהור שיבוצעו בידי יחידות ההתגוננות הכימיות – מחלקות הכימיה בחטיבות ופלוגת הכימיה בחזית, וכן היחידות המתאימות ברמת המיפקדה הכללית. הצעדים האלה, שקדמו להם מחקרים, ניסויים ותרגולים רבים, כללו הקמת בסיסי טיהור קבועים בקונייטרה ובסיסי טיהור ניידים ביחידות. הנושא גם נכנס כמרכיב חשוב בתוכנית המבצעים של החזית, למקרה שהאויב יתקוף את הכוחות הסוריים בנשק כימי.

באשר לנשק הביולוגי הגורם למגיפות ומחלות שונות באיזורי הלחימה, מחלות שנגרמות על-ידי חרקים נגועים בחיידקים, או על-ידי החיידקים עצמם, שמפוזרים באמצעים שונים – תותחים, מטוסים, סוכנים-מחבלים וכד', הידע של הסורים בנושא והמחקר בתחום הזה היה חלש מאוד והדבר לא נלקח כלל בחשבון, ולא ננקטו שום צעדי הגנה נגדו, למעט הצעדים הרגילים של הרפואה המונעת.

מערכות הקשר והשליטה

כמו בכל מערכת הגנה קבוע פרסו הסורים מערכת תקשורתית קווית וקווי טלפון שדה על הקרקע ועל עמודים, ובמשך 13 שנה לא שקלה המיפקדה להכניס שינוי כלשהו במערכת הזאת. כבר בתחילת 1960 החליטה המיפקדה הכללית להכניס שינויים חשובים באמצעי הקשר והחלה בסלילתו של קו חדש שיקשר בין קונייטרה לדמשק, ובין קונייטרה למסעאדה, עלייקה, אל בטיחה ואל עאל. הקו נסלל בפיקוחם של מומחים זרים ובעומק 50 ס"מ ונקרא "הקו המרובע". השימוש בקשר אלחוטי נאסר והותר רק במצבים מיוחדים.

הקשר הקווי כלל שני מרכיבים עיקריים – קווים ומרכזיות. בחזית היו שני סוגי קווים. הראשון – הקווים הנמתחים על עמודים שהיו מעטים בחזית בשל הקושי לספק את כל צורכי הצבא בהם. הקושי הזה נבע הן מן הקושי למתוח אותם באיזורים הקדמיים בקרבת האויב, הן בשל מחירם היקר, משך הזמן הדרוש להנחתם ואי היכולת להעבירם ממקום למקום. מאידך גיסא הם היו עדיפים על קווי השדה מאחר שלא היה אפשר לשבש אותם או להאזין להם (על-ידי האויב), אלא במקרים מועטים מאוד. כמו כן הם היו חשופים פחות לבלאי בשל גשמים או מסיבות אחרות.

השני – קווי השדה שנפרסו על הקרקע בגלוי. אלה היו מתאימים לקרב תנועה והיתה זו טעות להשתמש בהם בהגנה קבועה במהלך כל השנים. יתרונותיהם היו מהירות פריסתם והאפשרות להעבירם ממקום למקום בקלות רבה למדי. מאידך גיסא הם היו חשופים לבלאי ולפגיעה מסיבות שונות (כלי רכב, בעלי חיים, התחככות בסלעים, תנאי מזג אוויר וכד'), וכן היו חשופים להאזנה של האויב.

השימוש בקווי השדה יצר בעיות לא מעטות לכוחות, ובכלל זה שריפת חלקים מהם בעת שריפת עשבים או כל שריפה אחרת בשטח, ניתוק וקריעת הקווים בעת החריש בשדות, או בידי כלי רכב שנעים בשטח, וכן בידי גורמים עוינים וגנבים מקומיים. כך היו הכוחות עלולים להישאר בלי אמצעי קשר עד לתיקונם. בנוסף, הם היו פגיעים לתנאי מזג האוויר – גשמים, רוחות ושמש, שגרמו לתקלות, לעתים כאלה שקשה לאתרן. זה חייב את היחידות לקיים בקטעים שונים סיורי מומחים לבדיקתם, עד למציאת התקלה ותיקונה.

בעיה נוספת היתה בלבול בחיבורי הקווים לאחר ביצוע תיקון או בשל פגיעה בחומר הבידוד וחשיפת החוט לחלקים קרובים של קווים אחרים ששייכים ליחידות רבות. זה היה עלול לגרום לבעיות רבות ולשיבושים, וחייב את היחידות לשוב ולבדוק את הקווים, לאתר את התקלה ולקתנה. הפיתרון היחיד לצמצום הבעיות האלה היה סיורים מתמשכים ברמת הגדודים או ברמה גבוהה יותר, לבדיקת הקווים ולתיקון כל בעיה שצצה.

המרכזיות הוקמו כולן על בסיס עקרונות השדה המתאימים למצב של היערכות קבועה ולא למצב של תנועה, על פי ההקצאה הבאה: א) במיפקדת כל גדוד – מרכזיה אחת או שתיים לקיום הקשר בינה לבין יחידותיה מחד גיסא, ובינה למיפקדת החטיבה מאידך גיסא, וכן בינה לבין היחידות השכנות לה.

ב) במיפקדת כל חטיבה – כמה מרכזיות, מרוכזות או מפוזרות, לקיום הקשר עם שלושה גורמים: היחידות הכפופות לה, המיפקדה הממונה והיחידות השכנות.

ג) במיפקדת החזית – כמה מרכזיות לקיום הקשר עם כל הגורמים הנדרשים.

בנוסף לכך היו מוצבי הגנה רבים שהיו נמוכים מרמת הגדוד, שמצבם הקרבי חייב הימצאות מרכזיה אצלם, ואכן אלה הותקנו כנדרש. הטיפול במרכזיות האלה היה באחריות יחידות הקשר שבעוצבות השונות (מחלקת הקשר בגדוד, פלוגת הקשר בחטיבה וכד').

הקשר האלחוטי היה אסור בגולן לכל אורך תקופת פעילות הצבא באיזור. אישור להשתמש בקשר הזה ניתן לעתים נדירות בלבד. הדברים נקבעו בהוראות הקבע וכן נקבעו הוראות מיוחדות לשימוש בקשר האלחוטי במצבים מיוחדים. אלה כללו מצבי לחימה לאחר פגיעה בקשר הקווי ואי יכולת לתקנו במהלך הלחימה. במהלך אימונים, שלהם נקבעו הוראות קשר מיוחדות, בעת תחזוקת המכשירים ותיקונם ובמצבים מיוחדים כמו בעת בדיקת המכשירים ותקינותם להפעלה בעת הצורך.

בנוסף לשני אמצעי הקשר העיקריים היו גם אמצעים אחרים חלופיים, ובהם השתמשו במצבים שונים ובמסגרת תוכניות מיוחדות. האמצעים האחרים היו: א) הקשר האישי בין המפקדים לקבלת פקודות או הודעות בנושאים בעלי חשיבות רבה. ב) שליחים/רצים רכובים או רגליים שאמורים להעביר הוראות בכתב או בעל פה מן הרמות הממונות או הנמוכות יותר למפקדים. ג) קשר זיקוקים על ידי אמצעי תאורה שונים בעלי משמעות ידועה לכוחות. אלה מחולקים ליחידות עם הוראות שימוש מיוחדות להפעלתם, וסוג הזיקוקים המיועד לכל מצב.

מודיעין השדה

חייל סורי עם פריסקופ לתצפית ["משני עברי הרמה"]

פעילות מודיעין השדה בחזית נשענה על שימוש באמצעים פרימיטיביים, שלא תאמו את השיטות ואת אמצעי מודיעין השדה החדישים שבהם השתמשו בצבאות העולם.

אלה כללו: 1) תצפיות שהוקמו לאורך כל החזית, ומהן צפו הסורים לעבר האויב בכל שעות היממה והעבירו את דיווחיהם למיפקדות הממונות שהיו מחליטות אילו ידיעות מעניינות אותן. 2) תצפיות מפקדים שנערכו במצבים מסוימים כדי לבדוק אירועים מיוחדים. אלה התבצעו בידי המפקד האחראי בליווי קצין המודיעין וקצינים מקצועיים שנוגעים בדבר. 3) האזנה אלחוטית התבצעה בידי מומחים לדבר באמצעות מכשירים מיוחדים על-ידי סריקת רשתות הקשר של האויב והאזנה לתעבורה העוברת בהן.

המידע היה מועבר לגורמים הנוגעים בדבר באגף המודיעין. לצורך זה הוקמו שלושה מרכזים, אחד בכל גזרה. אלה כללו כמות של מכשירי קשר בעלי רגישות גבוהה, שהופעלו בידי כמה מש"קים שהוכשרו היטב וידעו עברית. מדי יום ביומו הועברו למיפקדה הכללית דו"חות על פעילות רשתות האויב והמברקים שעברו בהן.

הגורם הזה השיג כמות גדולה של יחידות חשובות על אודות האויב, בייחוד בתקריות ובקרבות שהתחוללו ב-3 בדצמבר 1958 ובקרבות תואפיק ב-1960 וניירב ב-16 במארס 1962 (בליל 5-4 בדצמבר 1958 הקלטה תקשורת אלחוטית גלויה של האויב, שממנה הובן כי הוא שלח באותו הלילה מחלקת חי"ר מתוגברת כדי לתקוף את מוצב אל דריג'את כנקמה מיידית על האבידות שנגרמו לו בקרב שהתחולל ב-3 בדצמבר.

כתוצאה מכך הצליח הכוח הסורי שנמצא במוצבי ג'ליבינה ואל דריג'את להדוף את הניסיון הזה עוד בטרם הגיע כוח האויב אל יעדו, ואף נעשה ניסיון לכתרו. מפקד הכוח התקשר למיפקדתו וזו הורתה לו לסגת בלי לבצע את משימתו, וכך אכן עשה). עם זאת נקלטו גם ידיעות סרק והונאה, תרגילי יחידות וכד'.

סיורי מודיעין שערך הצבא באופן מצומצם ביותר בהתאם למדיניות הסורית בכל אותן השנים, אשר רעיון ההתקפה נעדר ממנה, או לפחות רעיון ההגנה הניידת.

מבין פעולות הסיור הבולטות אפשר לציין: א) סדרה ארוכה של סיורים שביצע גדוד הקומנדו בשנת 1956 במהלך התוקפנות המשולשת כנגד מצרים שנמשכה כחודש וחצי, כדי ללמוד ולהכיר את היעדים שנקבעו לגדוד הזה בתוך ישראל וכהכנה ללוחמיו, אם יצטוו לפעול נגדם. הפעילות הצטמצמה רק לסיורי מודיעין, ולאחר סיום מצב המתיחות חזר הגדוד למחנהו.

ב) סדרה ארוכה וממושכת מאוד של סיורים מיוחדים שביצעו פדאיון פלסטינים, בפיקוח אגף המודיעין במיפקדה הכללית והענפים הכפופים לו בחזית. ג) פעילויות סיור מוגבלות מאוד ומיוחדות, בלא ידיעת המיפקדות שביצעו כמה קצינים על מנת להשיג ידיעות משלימות על חלק מפעילויותיו של האויב בגזרות שממול לכוחות הסוריים. כך לדוגמה חדרו קצינים סורים לשטח שבו התבצע השלב הראשון של מיזם הטיית הירדן, כדי ללמוד את המיזם הזה במדויק.

סיורי אוויר. חיל האוויר ביצע סיורי אוויר רבים מעל שטח ישראל, רבים מהם לטובת הכוחות הערוכים בחזית. בין הפעולות הבולטות היו הסיורים שבוצעו בעקבות קרב תואפיק וקרב ניירב, כדי לחשוף את אופי התנועות הגדולות של האויב בשני האירועים האלה.

צילום קרקעי – בשיטה זו נעשה שימוש מצומצם, בייחוד כאשר היה צורך לבצע מעקב מתמשך ומדויק אחרי שינויי בשטח כלשהו שממול לכוחות הסורים. הצילום בא כדי להשוות סדרת תמונות של איזור מסוים, לאתר בו שינויים אפשריים, ללמוד אותם יחד עם ידיעות ממקורות אחרים, וכך לנסות להבין את מעשיו של האויב.

בשיטה הזאת השתמשו כדי לתת בידי המיפקדה הכללית תמונות ברורות של סוג הסירות שפעלו בכינרת ושל כמה עבודות בנייה שמשכו את תשומת לב המיפקדה, כדוגמת אלה שנעשו בין גשר בנות יעקב לגשר בוסתן (פרדס) אל חורי, וכן תעלת ההטיה (השלב הראשון בהטיית הירדן) וחפירות שביצע האויב מדרום לתל אל מוטילה שעל גבול השטח המפורז.

צילום אווירי – פעילות מודיעינית זו נעשתה בעיקר לצורך משימות של המיפקדה הכללית ומעט מאוד משימות בוצעו לטובת הכוחות בחזית. חלקן בוצעו ביום וחלקן בלילה.

גיחות הצילום החשובות ביותר שבוצעו לטובת החזית היו: א) גיחת צילום לילית מעל איזור צפת-ג'עונה (ראש פינה)-אל חאלצה (קרית שמונה) בפברואר 1960 בעקבות קרב תואפיק. ב) גיחת יום לצילום מעל איזור קיבוץ שמיר בשנת 1962, כדי לבדוק את אמיתות המידע שמסר אחד מחברי ועדת משקיפי האו"ם, על הימצאות כמות גדולה של טנקים באיזור הזה.

כל שיטות המודיעין האלה ננקטו לפני המלחמה ביוני 1967, והיו חלק ממאמץ גדול שדרש משאבים רבים בזמן ובכסף, כדי להתכונן לאותה שעה מכריעה כפי שבאה לידי ביטוי במלחמה הזאת.

בפרק הבא: המלחמה בחזית הסורית

—————————————————————-

11 מחשבות על “המערכה על הגולן בעיני דמשק – חלק א'

  1. מחקר מרשים בהיקפו. אין ספק שהסורים לא הקלו ראש בתכנון ההגנה ברמת הגולן. מפחיד לחשוב מה היה קורה לכוחותינו לו כל זאת היה בא לידי ביטוי במלחמה.
    אמתין בסבלנות לניתוח ולהסבר שלהם למה לדעתם זה לא צלח בידם במלואו, לשמחתנו.

    • " … בשוב ה' את שיבת ציון , היינו כחולמים…".
      " … אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים "
      ( תהילים קכ"ו ).

  2. ציטוט : הגולן היה חשוב לא רק לסוריה, אלא גם לאויב הישראלי. הסיבות לכך היו רבות: א) סיבות דתיות – הבטחתו לאבותיהם בידי האל מ"נהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת" [בראשית ט"ו]."
    אני מבקש להביא את הפסוק הנ"ל על הבטחת הארץ במלואו :
    " ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור , לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים
    עד הנהר הגדול נהר פרת" . (בראשית,ט"ו,י"ח).

  3. שתי הערות:
    1) מצוין מספר פעמים שהגולן "נמסר" או "ניתן" לישראלים, כאילו היתה איזושהי קונספירציה. שכתוב היסטוריה במטרה לכסות על הכשלון הפיקודי ? שר ההגנה היה כידוע חפאז אל אסד, שתפס את השלטון ב-1970, אולי כבר ראש המדינה כשנכתבו הדברים האלה בצד הסורי.
    2) לפי הכתוב, בתל עזזיאת היה כוח של המשמר הלאומי, בעוד בתל פאחר היה כוח חי"ר אורגני ומאומן הרבה יותר (של חטיבת החי"ר 11). האם זהו הסבר נוסף להבדל בין שני הקרבות?

    • 1) לא טעית. נימה זו עלתה גם בראיון שקיימתי עם סלמן פאחר ממג'דל שמס. רוח הדברים היתה שאסד "מכר" את הגולן ב-67 בתמורה לסיוע בתפיסת השלטון. ייתכן שתיאוריית הקונספירציה באה לכסות על מחדל צבאי חמור.

      2) לגבי מי לחם בעזזיאת ומי בתל פאחר, לא יכול להוסיף על מה שהבנת ממה שהתפרסם כאן על המלחמה דרך עיניים סוריות. קשה להאמין שכוח צבאי לא מקצועי מספיק אייש מוצב כה חשוב כתל עזזיאת. ייתכן שמערך הכוחות שהיה פרוס בימי שיגרה התחלף עם פרוץ המלחמה, כך שחיילים מקצועיים יותר איישו את תל עזזיאת.

      להערכתי העובדה שתל עזזיאת הותקף מהעורף היתה הסיבה העיקרית לנפילתו המהירה. יש גם לזכור שהחיילים הסורים בעזזיאת היו אחרי כמה ימים של הפגזות והפצצות. ביום הקרב עצמו הקריאות שלהם לתגבורת לא נענו והם מצאו את עצמם כמעט לבד עם טנק אחד במחפורת ועוד כמה בחירבת סודה מול כוחות ישראלים עדיפים בהרבה שחלק מהם כבר היו בזעורה (חטיבה 8 כ-3 ק"מ ממזרח לעזזיאת), חלקם על דרך ההטיה ובתל פאחר (כ-2 ק"מ ממזרח, גדוד 12) וחלק אחר (גדוד 51) התקדם אליהם על דרך המוצבים ממזרח בכוח עדיף. כל אלה ביחד גרמו להחלשת רוח הקרב שלהם. בתל פאחר כידוע תנאי פתיחת הקרב היו שונים בתכלית.

  4. מסכים כי ההבדלים בין הקרבות רבים וחלקם משמעותי הרבה יותר. אך אולי יש כאן עוד אלמנט שהוסיף במידה כזו או אחרת לשוני הגדול בין תוצאות שני הקרבות.
    העובדה כי חמשת גדודי המשמר הלאומי (מה"ל) איישו את המוצבים לאורך הגבול מופיעה גם בספר של מייזל, ותל עזזיאת הוא מוצב הקו הראשון, גם לפי התפיסה הסורית בספר של פסח מלובני.
    איכותם של חיילי המה"ל (סדירים למחצה) דווקא תואמת את תפיסת הסורים לגבי חשיבות מוצבי הקו הראשון, שתפקידם הוא להתריע על התקפה של "האויב הציוני" ולנהל קרב השהיה ("איזור ההתרעה היה האיזור שהתחיל מקו שביתת הנשק ולעומק 3-2 ק"מ, וכלל קבוצה של נקודות משמר ומוצבי הגנה. תפקידו היה להתריע ולנהל לחימת השהיה. לשם כך אויש האיזור בכוחות המשמר הלאומי הסדירים למחצה").

    תפיסתנו את תל עזזיאת כמוצב חשוב היא (כנראה) תפיסה ישראלית בלבד, לאור ההיסטוריה שלו. בעיניים הסוריות, כפי שעולה מהספר של מלובני, מדובר במוצב התרעה בלבד בעוד שהקרב העיקרי מבחינתם אמור היה להיות במוצבים המזרחיים יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s