זו היתה עיירה ציורית ויפה

ההמתנה מתחת לעצים בעמיעד, המשאיות שלא סחבו בעלייה, כיבוש העיירה בניאס שכבר היתה ריקה וההגעה לקונייטרה בשלל כלי רכב – "כמו צוענים" * יהושע אבני ויהושע מנור, מ"מים מפלוגה ג' בגדוד 13, חוזרים ליום שבת ה-10 ביוני 1967

חוליית רתק מחפה על כניסת לוחמי גולני לעיירה בניאס מצידה המזרחי לצד הכנסייה העתיקה [צלם לא ידוע]

לגדוד 13 לא היה מזל במלחמת ששת הימים. כשאומרים "מזל", הכוונה היא לסיפור אמיתי של קרב או פעולה משמעותית שתיצרב במורשת הקרב.

גדוד 13, שעם תחילת תקופת הכוננות במאי 1967 נראה היה כחוד החנית של חטיבת גולני, סיים את מלחמת ששת הימים ללא פעולה ממשית. הוא הוכנס לזירה מיד אחרי כיבוש תל פאחר ותל עזזיאת, כשהצבא הסורי נטש את מוצביו והתמוטט. בעקבות כך, ההשתלטות של כוחות גדוד 13 על היעדים היתה ללא התנגדות. פה ושם ירי של צלף בודד, או פצצת מרגמה תועה, אבל שום לוחם סורי לא נקרה בדרכם.

הם כבשו את העיירה בניאס ואת מוצב 9136 ללא קרב, תלו את דגל ישראל על בניין מיפקדת החזית הסורית, הניפו דגל גם על החרמון – אבל יותר מכל תיזכר מלחמה זו בהיסטוריה של גדוד גדעון ב"אסון בית המכס", שגדע את חייהם של 11 חיילים צעירים.

תקציר פעולת גדוד 13 במלחמת ששת הימים – 9 ו-10 ביוני 1967

גדוד 13 היה בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים הראשון בחטיבת גולני שעלה לגליל העליון. הגדוד התפרס במטעים של קיבוץ עמיעד. משימתו היתה כוח בלימה למקרה שהצבא הסורי יתקוף.

בתוכניות הראשונות של חטיבת גולני לכיבוש הרמה הסורית יועד גדוד 13 לכיבוש תל פאחר. בהמשך שונתה המשימה לכיבוש איזור הכפר בניאס והמחנות הצבאיים. משימה חשובה, אבל אף אחד לא חשב שהסורים יקרסו כל-כך מהר אחרי כיבוש מוצביהם הקדמיים.

המג"ד היה סא"ל פנחס נוי אלוש. סגנו – רס"ן אורי כהן. מ"פ א': סגן דניאל בנימין. מ"פ ב': סגן יריב חן. מ"פ ג': סגן דוד מונסונגו [מגן]. מ"פ ד': סגן יעקב בז'ה. מ"פ מסייעת: סגן גדעון המאירי. מ"פ מיפקדה: סגן צבי נאור.

עם תחילת תנועת חטיבת גולני בשעות לפני הצהריים ב-9 ביוני 1967 לכיבוש הרמה הסורית, התארגן גדוד 13 לתזוזה. משימתו היתה עתודה חטיבתית, לסייע במקרה הצורך בכיבוש תל עזזיאת, ולכבוש את הכפר בניאס ומוצב תל חמרה.

ב-16:30 קיבל המג"ד אלוש פקודה להגיע לגבעת האם ולעלות צפון-מזרחה. בשעה זו היה גדוד 12 מסובך עד צוואר בלחימה בתל פאחר, כשבמקביל גדוד 51 מסתער על תל עזזיאת.

גדוד 13 שלא צויד בזחל"מים, ניסה לעלות עם משאיות, אולם אלו נתקעו עם העלייה לרמה לאחר מעבר הקו הירוק והגדוד החל במסע רגלי. לאחר רדת החשיכה ואחרי שהסתיים הקרב על תל פאחר, הגיעו כוחות גדוד 13 למוצב בורג' בביל, בין עזזיאת לפאחר. כאן המתינו לפקודות.

בשעה 20:00 פוצל הגדוד. אלוש עם פלוגות א' ו-ב' עלה רגלית לכיוון זעורה כדי להתחבר עם גדוד 121 מחטיבה 8. המסע היה קשה ומפרך והסתיים בשעה 01:30 אחר חצות [10.6.67] בחבירה לגדוד החרמ"ש 121. כוח אלוש התפצל כאן: פלוגה א' עם המג"ד והמ"פ דניאל בנימין נותרה עם גדוד 121 וכבשה לפנות בוקר את מוצב 9136 בצפון זעורה.

פלוגה ב' בפיקודו של יריב חן נשלחה לסריקת הכפר ג'בב אל מיס, שנכבש בפועל על-ידי חטיבה 8 בשעות אחר הצהריים המאוחרות יום קודם. שני האירועים היו ללא קרב ממשי.

חצי הגדוד שנותר בבורג' בביל בפיקודו של הסמג"ד רס"ן אורי כהן, כלל את פלוגות ג', ד', המסייעת ומחלקת טנקים מגדוד 377. כוח זה נכנס לכפר בניאס בשעה 06:00 וסרק אותו במהירות. הצבא הסורי כבר עזב, למעט חייל סורי עקשן או שניים וכמה תושבים בודדים.

בשעה 11:00 התאחד כוח הסמג"ד עם כוח המג"ד במוצב 9136 בזעורה, ויחד נעו לקונייטרה עם יתר כוחות החטיבה. פלוגה ב' שנותרה בג'בב אל מיס הצטרפה יום לאחר מכן.  

בכתבה זו מתארים יהושע אבני ויהושע מנור, שני מ"מים מפלוגה ג', את כיבוש העיירה בניאס.

מתחת לעצי התפוח בעמיעד: המלחמה שכמעט ברחה מהידיים

אבני זוכר היטב את שמות מפקדי פלוגה ג' במלחמת ששת הימים. המ"פ: דוד מונסונגו מירושלים (לימים דוד מגן, ראש העיר קרית-גת, ח"כ ושר מטעם הליכוד). סמ"פ: סגן רפי מצפון ז"ל מאביחיל (נהרג במלחמת יום הכיפורים). מ"מים: סג"מ יהושע מנור מקיבוץ בית השיטה, סג"מ בועז מיקולינסקי מת"א, סג"מ אורי שני ממושב שדה משה וסג"מ יהושע אבני מירושלים – כקצין נוסף בפלוגה.

אבני הכיר את המ"פ מונסונגו מתיכון "בית חינוך" עירוני ג' מירושלים. מונסונגו למד שתי כיתות מעליו.

יהושע מנור בסיום קורס קצינים עם מפקד בה"ד 1 שלמה אלטון (לוחץ את ידו) וסגנו סא"ל מיכה פייקס (מימין). שניהם נהרגו בששת הימים

מנור התגייס בנובמבר 1965, הגיע לקורס טיס והודח אחרי שלושה חודשים. "לקחו אותנו במשאית מתל נוף לחטיבת גולני. הגענו לשלב ב' של הטירונות, לאחר מכן הגעתי לגדוד 13 בפילון, משם יצאתי לקורס מ"כים בג'וערה, חזרתי לפלוגת טירונים בגדוד ומשם בזימון ישיר לבה"ד 1. סיימתי קורס קצינים ועשינו קורס צניחה. זו פעם ראשונה שגולני עשו קורס צניחה. הצטרפתי לפלוגה של דוד מונסונגו, 'מונטי', עשינו קו בגבול לבנון ובתוך כך נכנסנו לכוננות ששת הימים. הושיבו אותנו מעל הכינרת ליד עמיעד, שם היינו רוב תקופת ההמתנה".

המ"מ יהושע אבני והמא"ג

אבני התגייס אף הוא בנובמבר 1965 ושירת כחייל בגדוד 13. באפריל 1967 סיים קורס קציני חי"ר ושובץ כמדריך בבה"ד 1. אבני מספר: "קורס הקצינים שבו היינו צריכים להדריך, היה אמור להיפתח כחודשיים לאחר מכן. היינו אמורים להישלח לקורס צניחה ולקורסי העשרה נוספים, לאחר מכן להשתתף בהכנת קורס ולהתחיל להדריך. מאחר ובסוף הקורס נפגעתי בגב, לא יכולתי לצאת לקורס צניחה ולכן בראיון השיבוצים אצל מפקד הבה"ד, אל"מ שלמה אלטון הי"ד, שנהרג במלחמת ששת הימים [בפיקוד דרום], בחרתי לצאת לקורס קציני מקלעים ומרגמות. בנוסף ביקשתי מאלטון, שאחרי הקורס אסופח לגדוד 13 לאימון הקיץ של גולני, כדי לרכוש ידע מעשי בשטח, והוא הסכים לכך".

יחד עם אבני בקורס היו בין היתר שמוליק מוראד, שמאוחר יותר נפצע בקרב תל פאחר כמ"מ בגדוד 12, יורי הירשפלד, שהיה לאחר מכן מ"מ במסייעת של גדוד 12, ודני כנעני, אף הוא מגדוד 12.

יהושע מנור: "עם תחילת הכוננות עברנו לעמיעד בין עצי התפוח וחיכינו לפקודה. המלחמה החלה, כולם נלחמים וכובשים, ורק חטיבת גולני יושבת תחת העצים. היתה אווירה מאוד קשה, כולל דיבורים על הפיכה צבאית אם לא יכניסו אותנו למלחמה ולא יכבשו את הגולן. הגדוד שלנו היה אמור לעלות על תל פאחר. קיבלנו כל פלוגה את המשימה שלה, עבדנו על תצ"אות ותירגלנו על איזה מודל. הייתי אמור להיות מפקד חוליית פריצה".

אבני: "בהתחלה קיבלנו פקודת התראה להתכונן לכיבוש רמת הגולן וערכנו אימון יעד מבוצר. מוניתי על-ידי המ"פ לשמש כמ"מ נשק ומפקד הרתק הפלוגתי. קיבלתי את שלושת מקלעי המא"ג, את שלוש הבזוקות שהיו במחלקות ושלוש מרגמות 52 מ"מ. המא"ג היה כלי חדש בצה"ל, אבל בעקבות הקורס שעברתי שלטתי בו היטב.

"באחד הערבים אירגן המג"ד ארוחה חגיגית לגדוד במחנה פילון. את הארוחה הכין רס"ר חורמיאן הזכור לטוב. זוכר מספר קצינים שקצת השתכרו".

5 ביוני 1967, יום שני בבוקר – מלחמת ששת הימים יצאה לדרך. אבני: "היום נפתח באזעקה לכוננות מפני תקיפה אווירית. ארגנתי את המא"גים בפריסת נ"מ, ראינו מיג 17 צולל לכיווננו. נתתי זיהוי מטרה ופקודת היכון לירי, אבל אז ראינו מעליו מטוס ישראלי שירה בו. המיג המשיך לכינרת ומיד חדלתי את המקלעים.

"ברדיו התחילו החדשות על פרוץ מלחמה בדרום. בשלב זה התחלנו לחפור שוחות אישיות. המ"פ הלך לקבוצת פקודות ואילו הסמ"פ רפי מצפון והמ"מ אורי שני נסעו בג'יפ לחפש את הנעל שאחד מהם זרק כטוב לבו ביין בעת הנסיעה בלילה מאלמגור לעמיעד. לאחר זמן מה כל אחד מצא את מבוקשו: – אורי ורפי חזרו עם הנעל, והמ"פ חזר עם פקודה ואמר לנו שהפלוגה מתוכננת לכבוש את תל פאחר בתקיפת לילה. למדנו את השטח מעל מפה ותצ"א. היעד הוצג בפנינו כמוצב מחלקתי בעל טבעת תעלות אחת. תפקידי היה לשמש כבסיס אש לפלוגה".

ביום רביעי 7 ביוני 1967 היתה חטיבת גולני בתנועה לכיוון הרמה לכיבוש תל עזזיאת ותל חמרה. את פני הכוחות קידמה הפגזה סורית שירדה על איזור הגושרים. הפעולה בוטלה לאחר מכן על-ידי פיקוד צפון, וגדודי גולני חזרו לשטחי הכינוס כשהם נכלמים וחפויי ראש.

מנור זוכר: "התחלנו לנסוע באוטובוסים לכיוון הרמה ותוך כדי נסיעה באיזה ציר רוחבי ירדה עלינו ארטילריה. היינו באוטובוסים, פרקנו מהם ושכבנו ליד הכביש עד שניתנה פקודה לסגת וחזרנו לעמיעד".

הזמן עבר בעצלתיים. הגדוד נותר בהמתנה מורטת מתחת לעצים. כל שנותר היה להאזין לחדשות המדהימות בטרנזיסטורים – כיבוש ירושלים, הגדה, עזה, סיני, שארם א-שייך, ולאכול את הלב.

אבני פגש באותם ימים את חברו מוראד. הוא מספר שאחרי שנים סיפר מוראד לבנים של אבני, שאביהם אמר לו שאם הם חוזרים בשלום מהקרב הם חוזרים בתשובה.

ממשיך ומתאר אבני: "יום שישי בבוקר, אני מתעורר ושומע בחדשות שהמלחמה הסתיימה. אני אומר למנור – 'איזה פרצוף יהיה לנו? אנחנו התחלנו בכוננות ובסוף לא השתתפנו במלחמה'. כשהסתכלנו ימינה ושמאלה שמנו לב שהמ"פ והסמ"פ לא בפלוגה. הנחתי תפילין, קראתי קריאת שמע והתפללתי שחרית. ואז המ"פ והסמ"פ חזרו ואמרו לנו לארגן את המחלקות ולרכז את הפק"לים. משימת הפלוגה שלנו היתה לכבוש את העיירה בניאס. הפקודה היתה כללית מאוד. עלינו על האוטובוסים.

"מבחינה דתית, כל השנים הייתי בלבטים. האמנתי ב-ה', הקפדתי על הנחת תפילין פעם ביום, אך לגבי שאר המצוות לא הרבה יותר. אני זוכר שאמרתי את הפסוק שיברחו מפנינו – "אלוקי שיתמו כגלגל, כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים".

גדוד 13 במסע רגלי מגבעת האם אל הרמה הסורית

מנור זוכר שיום קודם הם ראו את חיל האוויר כותש את מוצבי הסורים במעלה הרמה. "באיזשהו שלב קיבלה הפלוגה שינוי משימה. לא ידעתי מה קורה, רק שאנחנו נעבור דרך גדודים 51 ו-12".

אבני: "יצאנו לדרך, עברנו במשתלת קק"ל בקרית שמונה,  שם הביא לנו נהג הג'יפ של מונסנגרו חלות טריות. זו היתה הארוחה האחרונה שלנו עד למחרת בבוקר. התקדמנו לכיוון הגושרים. קצת לפני הגשר קיבלנו הפגזה. הרגעתי את החיילים באוטובוס. לאחר מכן ירדנו מהאוטובוס והמחלקה שלי קיבלה משאית GMC של תנובה שנצבעה בבוץ, בעלת ארגז פתוח מוגדל. העמסנו את המקלעים, המרגמות, הבזוקות והתחמושת.

"פנינו לכיוון גבעת האם. הגענו לשם בשעות אחר-הצהריים. המשאיות לא הצליחו לעבור את השיפוע ההררי ולכן הפלוגה ירדה מהרכבים והתחלנו להתקדם ברגל. את פנינו קיבל מראה הזחל"ם השרוף של מוש חביב ז"ל [סמג"ד 121] ועוד גופות שהיו פזורות בשטח. התארגנו לסדר תנועה על ציר הדרך והתחלנו להתקדם ברגל תוך הרבה עצירות. לפנות ערב עלו על מוקש טנק וקומנדקר, כנראה נ"נ תד"ל פלוגתי [של גדוד 51, סמוך לתל עזזיאת]. הנ"נ התחיל לבעור ועפו ממנו פצצות בזוקה. היה צורך לעקוף אותו. שמענו זעקות של חייל  שעלה על מוקש נ"א. חבלנים פילסו נתיב עוקף בשדה המוקשים, שסומן בסרט לבן שלאורכו התקדמנו. הקפדתי על החיילים שלי שישמרו על טור ישר.

"אחרי הליכה זהירה הגענו, לפי חשבון שלי, לאיזור חירבת סודה ושם בלילה ישנו. הקפדנו לא לזוז מהנתיב המפולס, ועם שחר המשכנו להתקדם. עלינו על דרך סוג ג' – קוליס מחופים אספלט, ודרכנו התקדמו ג'יפי התול"ר של הגדוד לכיוון תל חמרה".

10.6.1967 – שחר של יום חדש מעל הכפר הסורי בניאס שנכבש ע"י כוחות צה"ל [צילום: יהודה הראל, יחידת דובר צה"ל]

מנור: "עם אור ראשון היינו באיזור תל חמרה. התקדמנו לתל חמרה, שאותו חיל האוויר כתש יום קודם. הגענו לשם, המקום היה ריק. משם המשכנו לכיוון בניאס. היו לידינו שני טנקים. ראיתי מישהו, אולי זה היה מ"פ מסייעת או סגנו, נותן פקודה לאחד הטנקים שיש צלף במסגד. הטנק ירה והוריד את הצריח".

יצוין כי תיאור זה תואם לדבריו של משה יזרעאלי, מפקד טנק מפלוגה ז' בגדוד 377, שסיפר לנו בראיון באוגוסט 2013: "לפנות בוקר היינו בראש הכוח שתקף את הבניאס. הכפר היה נטוש, אבל היה צלף על המסגד שכמעט הרג אותי. יורים עליי, ומה יש לי בראש? זה מסגד, לא יורים על מסגד, זה קדוש. ואז עוזי שליו, בעל באסטה בשוק הכרמל לגבינות וזיתים, איש יקר, בטנק שנסע אחריי, סובב את הקנה ופשוט הוריד אותו" [ראו כאן].

מנור: "אחרי הירי הזה התחלנו לגלוש לתוך הבניאס. זו היתה עיירה ציורית ויפה מאין כמוה. נכנסנו ולא היה קרב. מצאנו זקנה שלא יכלה לברוח ואחר-כך לקחו אותה העבירו אותה את הגבול לסוריה.

"בהתחלה היתה דריכות. המעבר מבית לבית היה כמו שתורגלנו בלש"ב. היה די קשה להתמצא שם, כי בין בית לבית היה חצי פלג נהר וצמחייה מאוד עבותה והיה צריך להתקדם לאט לאט, אבל הבנו מהר מאוד שהכפר ריק".

תנועת גדוד 13 בבוקר 10.6.67 מחירבת סודה לכיבוש העיירה בניאס ולפאתי תל חמרה

אבני: "הגענו לשטח שולט על הבניאס ומיקמתי את הרתק. שאר הפלוגה נכנסה לבניאס. פרסנו את המקלעים, אינני זוכר כמה ירינו, אך מהר מאוד קיבלתי חדל. ריכזתי את הכוח שלי ורצתי למטה  לבניאס. הגעתי לכוח של הפלוגה שהיה בפיקוד הסמ"פ רפי מצפון. בשלב זה עדיין היו יריות פה ושם. ראיתי שכולם שפופים לאורך סמטה. 

"רצתי לחוד לראות מה קורה. ראיתי שהררנ"טיסט יורה ררנ"ט לעבר מיצדית שהיתה במרחק אופקי של למעלה מ-50 מטר ובמישור גבוה בהרבה שבו היתה הפלוגה. הררנ"ט הראשון החטיא. רפי ירה ררנ"ט נוסף והחטיא. לא היה לי זמן לשאלות מיותרות. לקחתי את הררנ"ט, שמתי קת על הכתף – בדרך כלל ירו ררנ"ט מבית השחי, אבל אני התרגלתי מהתחלה לירות ררנ"ט מהכתף. שמתי כוונת ופס לבן קצת מעל לאשנב המיצדית ויריתי. עקבתי בנשימה עצורה אחרי מעוף הפצצה. היא פגעה במיצדית והתפוצצה".

מנור: "הפצוע היחיד מכל הגדוד היה חייל שלי. הוא בעט ברימון רסס רוסי, מין קופסה שחורה. הרימון התפוצץ והבחור התמלא ברסיסים ופונה לפוריה. הוא היה אפסנאי שביקש להצטרף כי הכיר חבר שלי מבית השיטה, וצירפתי אותו".

אבני: "אחרי שנשמעה פקודת 'חדל אש', התכנסנו במרכז הכפר. שם שמעתי על הקרב הקשה שהיה בתל פאחר ושם נודע לי על רבים מחבריי שנהרגו. המעשנים קיבלו סיגריות צבאיות סוריות. שתינו מים עם תרכיז ממנות קרב סוריות. עלינו ברגל לעין פית וזעורה והתארגנו שם ללינת לילה. בדרך ראינו ריכוז שבויים סורים שנחקרו ע"י אנשי מודיעין".

שלט ניצחון וצילום מעיינות בניאס – 10.6.1967 [מאלבומו של המג"ד אלוש]

מנור מספר על תופעות של ביזה. לדבריו, לא יותר מדי. "דיברנו על זה עם החיילים לפני המלחמה והיתה להם מודעות. זוכר שהיתה בבניאס מכולת שהחבר'ה העמיסו ממנה סיגריות אמריקאיות. אחרי שהתארגנו התחלנו לעלות על הכביש למזרח. שם היה גשר אירי, שעברתי שם לא מזמן בטיול. אכלנו שם צהריים ולאחר מכן התחלנו לעלות רגלית לכיוון זעורה". 

אפיזודה: מנור היה "הקצין המשלם" של גדוד 13. אצלו היתה הקופה הקטנה. "כל הכסף שהיה צריך לשלם לכל מיני חיילים היה בתוך ארגז צהוב של פצצות תאורה 52 מ"מ. עם הארגז הצהוב הזה הגעתי לקונייטרה ושם המשכתי לשלם לחיילים".

העלייה לזעורה היתה בנסיעה על כל מיני כלי רכבים, אחד מהם נגמ"ש שלל, בי.טי.אר. "נראינו ככה כמו צוענים", נזכר מנור. "הגענו לקונייטרה ונכנסנו למחנה סורי נטוש, שנראה כאילו הרגע עזבו אותו. הוא היה מלא בנשק, ברכב ומלא משקפות. כל אחד לקח לעצמו משקפת, וכל מ"מ ניכס למחלקה שלו משאית. הברדק היה גדול".

דבר ראשון שיהושע אבני עשה לאחר שהגיעו לקונייטרה היה להניח תפילין ולהתפלל. "אחרי כשבוע חזרתי לבה"ד 1, בדרך נכנסתי לרמב"ם לבקר את מוראד [שנפצע בתל פאחר]. אני מודה לה', הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".

באותם ימים של התארגנות בקונייטרה ובאיזור, נתן המג"ד אלוש משימה מיוחדת למנור – ללוות אדם בשם סלע, בכיר בחברה להגנת טבע, שביקש לסרוק את איזור הגולן ולראות את האתרים. "אלוש אמר לי קח ג'יפ ונהג, ותדאג שתסתובבו איפה שצריך. היינו הראשונים שירדנו לבריכת המשושים. הכל היה מלא בבורות, רכבים פגועים וגוויות מסביב".

גדוד 13 לא סיים בטוב את פרק מלחמת ששת הימים. ב-15 ביוני 1967 אירעה אותה התפוצצות קטלנית במוצב סמוך לבית המכס העליון, שבה נהרגו 11 מחיילי פלוגה ד'.

כחודשיים אחרי האירוע הקשה הוא קיבל מהמג"ד אלוש משימה – ללוות את משפחות 11 החללים שהגיעו בשני אוטובוסים. מנור: "זה דבר שסיפרתי אחר-כך לבז'ה [מ"פ ד'], הוא לא ידע מזה בכלל. כשהפיצוץ התרחש הייתי עם המחלקה שלי באיסוף תחמושת ולרכז אותה במצבורים, ואז שמענו על האירוע. חלק מהפרטים שמעתי מבז'ה. אני יודע שהם הסתובבו שם ואספו חלקי גוויות".

מה סיפרת למשפחות ההרוגים? מנור: "לא חושב שאני סיפרתי להם. היה שם נציג מפיקוד צפון, שסיפר מה קרה. סיפרו למשפחות שהיתה התפוצצות כתוצאה ממילכוד. בז'ה אמר לי אחר-כך שהוא כעס שמנסים להשכיח את העניין".

————————————————————————————————