ה'מלא מחדש' הציל אותנו

"האס.יו 100 היה מקצוען, הוא ירה שלושה פגזים לתובה. הטנק נדלק, אבל בגלל שעשינו 'מלא מחדש' הוא לא התפוצץ * למחרת כשחזרתי לטנק גיליתי מקבץ של שלוש פגיעות מתחת לכסא שלי" * יובל לאור, התותחן בטנק המ"מ נחום טויב מגדוד 129, חוזר לקרב על קלע

יובל לאור בתקופת מלחמת יום כיפור

מספר הטלפון של יובל לאור כפי שקיבלנו לאחרונה איננו מחובר. נאלצנו להמר על הכתובת היחידה שהיתה לנו. הגענו לבניין, עלינו במדרגות שלוש קומות. על הדלת לא היה כתוב דבר. דפקנו, צלצלנו, מקווים שהגענו אל האדם הנכון.

פתח לנו בחור שנראה צעיר מ-75 שנותיו. יובל לאור? שאלנו בהיסוס, גדוד 129 במלחמת ששת הימים?

לרגע לא הבין מה גדוד איזה גדוד, מה פתאום 129.

הרמה הסורית? קלע? המשכנו להלום על אונות הזיכרון, ומשהו אצלו הצטלטל מוכר. אחרי רגע, זה הוא: הבחור מהטנק של המ"מ נחום טויב, עם העדות ההיא מ-1967 שהיתה הכי צבעונית, הכי לא צבאית והכי לא מכופתרת.

היא התפרסמה כאן בינואר 2017 [רשימה מס' 361] ביחד עם עדויות של כמה מפקדים וטנקיסטים מגדוד 129 שמצאנו בארכיון צה"ל. מכולם בחרנו לכותרת של הכתבה ציטוט של לאור – "הסורים ברחו באדישות מפליאה".

יובל לאור של היום לא זוכר את המספר 129, לא זוכר את אנשי הטנק שלו, ולא אנשים מהפלוגה ומהגדוד. "יש דברים שבנאדם מדחיק עם השנים", הוא אומר, "ואני מאז לא דיברתי על זה יותר". 

פלוגה פ' היתה נטע זר בגדוד 129 דאז, שהחבר'ה הדומיננטיים בו היו אנשי פלוגות ו'-ז', שהכירו מהשירות בסדיר ולאחר מכן במילואים, מהאימונים והמלחמות, ושומרים עד היום על קשר בקבוצת ווטסאפ, נפגשים, יוזמים ומנסים לאחרונה למצב את הקרב שלהם אי-שם בצמרת קרבות המופת והנחישות שביצע צה"ל במלחמת ששת הימים ובכלל.

שמענו מלאור את מה שהוא זוכר כיום מהקרב על קלע ולאחר מכן הצגנו בפניו את גרסתו מ-1967. סך הכל הדברים שסיפר לנו כעת די תואמים.

להלן עדותו מ-1967 עם הערות שלנו [בכחול]. מקור: ארכיון צה"ל.

יובל לאור ב-1967: נדנדנו למפקד עד שהסכים לירות את הפגז הראשון

רב"ט יובל לאור (צוות סג"מ נחום טויב): "במהלך הקרב היתה הרגשת אדישות, אפילו שאננות. אכלנו בטנק כשמסביבנו התפוצצו פגזים של מרגמות. לפני כן היתה התלהבות עצומה. כחצי שעה לפני שיצאנו פרסנו זחל ועבדנו כמו מטורפים כדי שנוכל לצאת עם הכוח בזמן [התקלה אירעה באיזור גבעת האם].

היתה לנו הרגשה שמפקד הטנק, הסג"מ, חוסך בפגזים. נדנדנו לו עד שהסכים לירות את הפגז הראשון [ביקורת לא שגרתית של התותחן].

ראיתי את אהוד דרך הפריסקופ שלי רץ אלינו ומבקש שנחפה עליו. היינו עם התותח קדימה ולא לכיוון המוצב, כך הרגשתי את עצמי חשוף בתוך הטנק [אהוד – הכוונה למ"מ אהוד גרוס, שבטנק שלו פרצה שריפה בכפר סיר א-דיב. לימים סיפר גרוס כי טויב לא חיפה עליו].

ירינו רק צרורות מקלע, כי [המפקד] לא הסכים לירות בפגזים. מישהו אחר הוריד את הנ"ט שירה עליו [על אהוד גרוס]. התעכבנו שם 3 דקות והתקדמנו. תפסנו עמדה אידיאלית כמו שכתוב בספרים על הרכס מצפון לכפר. העמדה חלשה על כל הכפר, כולל הנ"ט שבחזית. לא פעלנו נגד הנ"ט כיוון שהם לא פעלו [העמדה – מעט מצפון למחסום הקוביות].

נשארנו שם די הרבה זמן, עד שגילינו SU-100 ו-T-34, והחלפנו איתם אש. לאחר הקרב הסתבר לנו שפגענו ב-SU-100, אם כי הוא לא בער [הפגיעה באס.יו 100 לא היתה בשלב הזה, אלא לקראת סיומו של הקרב].

היה לי רושם שנכנסתי להתלהבות יתרה, ואולי הפרעתי למ"מ בכך שאמרתי לו – הנה הנה, כי ראינו את ה-T-34 יורה מולנו. הוא גילה קור רוח ואיפוק. על כל פגז היינו צריכים לבקש אישור [קמצנות שלא היתה במקום או חיסכון מבורך?].

מהתחלת הפעולה רדפנו אחרי כל הפלוגה ולא היינו במקומנו במחלקה [בגלל תיקון השרשרת]. המ"מ שאל את אפי [המ"פ] אם להצטרף אל הכוח שנכנס לכפר, או להישאר בעמדה. אותי אישית הפתיעה העובדה שהוא [המ"פ אפי] ביקש מאיתנו להצטרף לכוח, משום שהרכס נשאר חשוף ואנחנו יכלנו לתת לו חיפוי מצוין מהאגף [פרשנות הגיונית של לאור, אבל נתי הורוביץ שפיקד על הקרב חשב אחרת והורה לכוח של פלוגה פ' להמשיך לתוך הכפר].

התקדמנו אליו וחיסלנו BTR-152 שהיה כבר כנראה נטוש (הוא התגלה לנו לפתע). היו כמה תקלות בתחמושת. הטען-קשר טעה והכניס ח"ש במקום נפיץ.

בתנועה למטה ראינו כלי אחד שלנו בוער [הכוונה כנראה לטנק מ"פ ו' אילן לבנון שנפגע עם תחילת העלייה לכפר], והדבר כבר הוציא אותנו לגמרי מן השלווה.

האיזור המערבי של הכפר קלע. מכאן עלה גדוד 129 לחלק האחרון של הקרב

הצטרפנו לכוח העולה לכפר, שהתקדם בנסיעה איטית מאוד [מפקד הטנק שהוביל את החבורה, אלפרד פינקס מפלוגה ז', נהרג על הצריח והפקודה האחרונה שנתן לנהג היתה לנסוע בהילוך ראשון], כשאנו יורים רק אש מקלעים לחלונות. הסורים ברחו באדישות מפליאה – ממש בהליכה. זה נראה די יפה עד שהגענו לקטע הדרום-מזרחי של הכפר, ושם נמצאו לפנינו שני כלים שלנו שנפגעו בצורה קשה [הטנק של אלפרד והטנק של אפי ולך שנע מאחוריו]. לדעתנו היה עלינו להיעצר, אך קיבלנו הוראה להמשיך, והמשכנו.

המרחק בין כלי לכלי היה כ-10 מטר והיה עליי להשגיח שהמקלע המקביל שלי לא יירה על הטנק שלפנינו כשצידדנו את הצריח [מתייחס למצב שהיה כמה דקות קודם, בשיירה האיטית שהוביל טנק אלפרד].

לפתע חטפנו שני ח"שים כשאנו במרחק של 8 מטר מהטנק הבוער. אני עצמי הרגשתי רק הדף אוויר חזק, ועם ההתפוצצות עלתה אש מהצריח שהגיעה לי עד גובה החזה כשישבתי על הכסא. קפצתי למעלה והרגשתי שאני נלחץ עם המ"מ לפתח הפליטה. ידעתי שאם אחד משנינו לא יוותר – נישאר שנינו תקועים.

נכנסתי חזרה מעט פנימה, המ"מ יצא ואני קפצתי אחריו. קפצנו למקום שהתותח היה מצודד אליו, דווקא למקום שממנו קיבלנו את הפגיעות. מכאן והלאה אני זוכר רק את עצמי. כשקפצתי נפגעתי ברגל בגלל קפיצה לא נכונה. רצתי אל מאחורי הטנק שנמצא מאחורינו. טנק זה שהבחין בפגיעה שלנו התחיל בנסיעה לאחור, ואני החזקתי על-ידי זחלים והתקדמתי לידו.

נכנסתי למין בקעה והתאספנו שם ארבעה. שניים מהטנק של נחום טויב ושדה צבי [לא ברור מיהו], ועוד פצוע אחד, פליט יחיד מהטנק שבער לפנינו, כשהוא חבול ושרוף [כנראה מהטנק של אלפרד].

נחום אמר שמוכרחים לרוץ לפתוח לטען-קשר, אך אמרתי לו שלא ישתטה כי השטח מוכה באש אויב. אני עליתי עם הפצוע על סיפון של טנק שהיה שם, כנראה הטנק של נתי [מ"פ ז' שפיקד על הקרב לאחר פציעת המג"ד]. ביקשתי מהמ"מ [צ"ל מ"פ] שייקח אותנו במהלך אחורי אל הדרך המרכזית והוא אומנם עשה כך, ולקח אותנו 20 מטר לאחור כשהוא ממשיך לירות לפנים.

שם ירדנו, הפצוע ואני, והלכנו לאורך הכפר בדרך שבאנו עם הטנקים. התקדמנו כמעט זקופים. לא היה לנו לא נשק ולא חגור, ואחר כך סטינו מעט שמאלה וירדנו בדרך בקר (כנראה) לעבר מוצב החוץ, במטרה להגיע לטנק של אהוד שנתקע מאחור בהתחלת הכפר. כשהיינו ממש למטה ראיתי שבכניסה לכפר התכנסו חמישה טנקים שלנו, שינינו את הכיוון והלכנו אליהם.

לאחר שהגענו לשם הם אמרו לנו שהיו יורים בנו כי חשבו שאנו סורים, אלא שהבחינו במערכת הראש-חזה שהיתה תלויה עדיין עלי. הם עמדו שם ולא ירו. כפי שאמרו – כיוון שלא ידעו אם חרמ"ש שלנו נכנס או לא. שם הוגשה עזרה ראשונה של אנשי הצוותות לפצוע, חבשו את כוויותיו ממש כמו שכתוב בספרים. היו שם גם פצועים נוספים, רק כעבור ארבע שעות הם פונו.

שכחתי לציין כי המ"מ שלי [נחום טויב] נפגע עוד כמעט בכניסה לכפר, אבל לא הורגש כלל בטון שלו שהוא פצוע. דם ממנו טיפטף עליי כל הזמן [פציעת ראש קלה מרסיסים]".

עד כאן יובל לאור 1967.

לאור 1965

זמן קצר אחרי המלחמה נסע לאור למקסיקו, שם הצטרף להוריו ולאחותו שהיו שם בשליחות הסוכנות היהודית. שהה שם שלוש שנים, חזר לארץ, נלחם ביום כיפור 1973 ברמת הגולן, התחתן והקים משפחה. אירועי גדוד 129 בקלע של 1967 הלכו והשתכחו ממנו. מה שנותר היתה עדותו ששכבה בארכיון צה"ל במשך יובל שנים וחיכתה ליומה.

הוא במקור מקיבוץ יקום, התגייס בנובמבר 1964 כחייל בודד מאחר שמשפחתו שהתה בחו"ל. בשירות הסדיר היה שריונר בגדוד 52 בחצור, הלך לקורס קצינים ועף שבוע לפני הסיום בגלל שלא העיר מישהו לשמירה, עבר קורס מט"קים ואחר כך עבר לצוות איפוס גייסי. לאור השתחרר משירות סדיר ב-1967 ומספר שבועות לאחר מכן, עם תחילת תקופת הכוננות, גויס בצו 8 ונשלח לפלוגה פ' בגדוד 129 שהיתה במסגרת חטיבה 8. במלחמה שימש המט"ק תותחן בצוות של המ"מ נחום טויב.

לאור: "במקסיקו ראיתי ב'טיים' תמונה של שני טנקים בלי צריחים ועל ידם טנק. אמרתי – אלה הטנקים שלי"

מהמלחמה הקצרה של חטיבה 8 בגזרה המצרית הוא כמעט שאינו זוכר דבר: "המלחמה בדרום רצה מהר מדי בשביל הטנקים שלנו". מהתנועה לצפון ביום רביעי ה-7 ביוני 1967 הוא זוכר את הדיווח הישיר בטרנזיסטור מכיבוש ירושלים – "היינו במעלה עקרבים, היה מרגש מאוד".

הוא מספר כי לא הכיר איש מהצוות למרות שהיו ביחד בזמן תקופת הכוננות – "לא זוכר את השמות, גם לא את המפקד. אני רק זוכר שבמהלך הקרב הוא נפצע בצוואר או בראש, והדם שלו טיפטף עליי מלמעלה. הייתי מלא בדם כאילו שאני הפצוע".

עם קבלת הפקודה לעלות על הרמה הוא זוכר התרגשות גדולה. "היתה התרוממות רוח, היה חשק לרוץ. מאוד רצינו להשתתף במלחמה כי לא יצא לנו".

בתחילת העלייה, באיזור גבעת האם, הטנק פרס זחל. מספר לאור: "תוך פחות מעשר דקות היינו מחדש על השרשרת. וזה עוד עם אנשים שלא מכירים אחד את השני. יצאנו מהטנק, – 'קדימה, אחורה', סידרנו את זה במהירות והמשכנו לעלות".

בשלב כלשהו במהלך הדרך – "אני זוכר את המג"ד הרוסי שלנו, בירו, יושב על צלע הר עם לסת שמוטה ועושה תנועות עם הידיים. הוצאתי את הראש כדי לראות אותו. בתור תותחן כשעשיתי הנמכת מקסימום ראיתי רק שמיים בגלל השיפוע הגדול של העלייה. אבל כשהיינו רואים משהו היינו יורים, וכשהיינו לקראת הסוף ירינו הרבה".

השלב הבא מהזיכרון שלו הוא מהקטע האחרון של כיבוש הכפר קלע. הטנק של לאור בפיקודו של המ"מ נחום טויב היה השלישי בטור שנכנס לקלע בנסיעה איטית. ראשון היה הטנק של אלפרד פינקס מפלוגה ז', אחריו מ"פ ו' אפי ולך ואחריו הטנק של המ"מ טויב. לאור אינו זוכר שעבר במחסום הקוביות. "אתה מדבר עם תותחן שלא ראה כלום חוץ ממה שראיתי בפריסקופ. לא היתה לי שום תמונת קרב".

לאחר הכניסה לכפר עצר הטנק של טויב וביצע "מילוי מחדש". לאור מסביר את הפעולה: "בשרמן הישן אין הרבה מקום לפגזים, בסך הכל כ-60 פגז, כולל בתובה. אחרי שאתה יורה וזורק את התרמילים החוצה, אתה צריך שיהיו לך תחת היד פגזים בשביל הטען-קשר. אז מרימים את הרצפה וממלאים לצריח. אלה תרגולות שאני זוכר עד היום. עצרנו והוצאנו הכל מהרצפה, לא נשאר אף פגז, ואת זה עשינו בתוך קלע".

בשלב זה הבחין לאור בבחור מוכר בטנק שמאחוריו: "הוא החייל היחיד שאני בכל זאת זוכר מהשירות בסדיר. קראו לו חיימוב דוד, חייל יוצא מן הכלל, שאחר כך התברר שהיה מהיהודים חובבי ישו. הוא לא סיפר את זה לאף אחד. כשעצרנו לעשות 'מילוי מחדש', כמה דקות לפני שנפגענו, ראיתי אותו על סיפון המנוע בטנק שמאחורינו".

הדרמה הגיעה לשיאה בחלק העליון של הכפר. מספר לאור: "הצצתי קצת למעלה מעל החור של הפריסקופ וראינו לפנינו שני טנקים בוערים, שניהם בלי צריחים".

התמונה הדרמטית בקצהו המזרחי של הכפר קלע. הצריח עם התותח על הקרקע – עדות לקרב הקשה של גדוד 129 

היה זה טנק סורי אס.יו 100 שעמד במרחק של עשרות מטרים מאחורי מבנה וירה בדייקנות אל הטנקים של גדוד 129. לאור: "שלוש-ארבע דקות אחרי הפעולה שעשינו המשכנו הלאה ואז קיבלנו שלושה פגזים מתחת לכסא שלי. הטנק נדלק, אבל לא התפוצץ. הפעולה של 'מלא מחדש' הצילה אותנו.

"התחלנו לצאת. נדחקתי החוצה עם זה שהיה מעליי [המפקד] ואז אני זוכר שאמרתי לעצמי אם אני לא מוותר לו, אז שנינו לא נצא. את זה אני זוכר עד היום. הוא קפץ החוצה ואני אחריו. כשיצאתי הסתכלתי על הטנק ולא ידעתי אם הנהג נשאר בפנים או לא. למחרת כשחזרתי לשם מצאתי כובע טנקיסט על הכסא שלו, אז אני לא יודע אם הוא נשרף בטנק או לא".

אנחנו אומרים ללאור שאיש מאנשי הטנק שלו לא נהרג, והוא ממשיך: "קפצתי החוצה והסורים היו עם תרגולת שאחרי שאתה יורה על טנק אתה מרסס אותו בנק"ל. הם ריססו אותנו, אבל לא נפגעתי. קפצתי לאיזו שוחה, היה שם בחור שלנו כהה עור, שהיה כולו לבן בידיים כי העור התקלף לו מהשריפה. ואיתו צעדתי אחר-כך לאן שזכרתי שהיה תאג"ד בדרך. אני לא יודע את שמו עד היום. כשהתקרבתי לתאג"ד ראיתי שהם מכוונים אל שנינו קנה של תותח. כיוונו ולא ירו. כשהגענו אמר לי אחד המפקדים – מזל שיש לך מערכת ראש-חזה על הצוואר. כי חשבתי שאתם סורים. אני זוכר שעשו שם ניתוח שדה למישהו".

לאור נותר בתאג"ד כל אותו לילה ולמחרת בבוקר בשבת הלך ברגל לקלע. "חזרתי לראות מה קרה לטנק שלי. ראיתי את שני הטנקים שהיו לפנינו בלי הצריחים, ואחר כך ראיתי את שלושת הפגזים שנכנסו מתחת לכסא שלי במקבץ משולש של 40 ס"מ זה מזה. האס.יו 100 עמד כ-100 מטר מזרחית מהכפר, מאחורי איזה בית בצד שמאל, וכל טנק שעבר את הבית והגיע לו לקנה הוא ירה בו שלושה פגזים, או לא יודע כמה. זה שישב באס.יו 100 היה מקצוען. הוא פגע ישר בתובה, ושני הטנקים שהיו לפנינו פשוט התפוצצו. הם ירו ח"ש, והח"ש עושה דוך בשריון ושורף, אבל לא מתפוצץ. היתה לי ההגנה של רצפת הצריח וחוץ מכמה רסיסים קטנים בשוק לא קרה לי כלום. זה היה מזל".

הוא מספר כי כשחזר לשם למחרת, ראה גופת איש צוות מתחת לצריח שעף מהטנק כתוצאה מהפיצוץ. "חצי גוף של החייל היה מתחת לצריח ואפשר היה לחלץ אותו רק עם מנוף". בכך מאשר לאור את ההערכה כי בן ציון סולומון ודוד לוי שנהרגו בלב הכפר קלע היו מצוות הטנק של אלפרד פינקס.

יובל לאור 2020, התותחן בטנק נחום טויב

חפציו האישיים שנותרו בטנק נשרפו, כולל מצלמה מסוג "קייב", שאיתה צילם כמה תמונות בתקופת ההמתנה.

חודש אחרי מלחמת ששת הימים נסע לאור להוריו ולאחותו במקסיקו. הוא התכוון לשהות איתם שלושה חודשים ונשאר שלוש שנים. "למדתי ספרדית ועשיתי חיים", הוא אומר. בזמן שהותו בחו"ל, הוא מספר, כמה חודשים אחרי המלחמה פתח את המגזין "טיים" – "ופתאום אני רואה תמונה של שני טנקים בלי צריחים ועל ידם עומד טנק. אמרתי – אלה הטנקים שלי".

ליתר דיוק, רק צריח אחד עף – זה מהטנק של אלפרד שהתפוצץ. הטנק השני שנפגע מאותו אס.יו-100, של אפי ולך, נותר עם הצריח. גבי צוייגהפט, נהג ומקלען הטנק של ולך, מבהיר את הנקודה: "אצלנו הצריח לא עף, אבל הרצפה קרסה. אנחנו ירינו בכל הקרב הזה רק פגז אחד ואז התותח התקלקל. בגלל זה הרצפה היתה מלאה בפגזים. אנחנו צמודים לתחת של אלפרד והטנק של טויב נפגע כ-200 מטר מאיתנו. ראיתי ממנו את הנהג לואיס סרבר, שהיה עולה מארגנטינה, יוצא משם פצוע. הוא קיבל רסיסים בפנים, הדם נקרש על העיניים והוא לא יכול היה לפתוח אותן וכל הזמן חשש מה תגיד אמא שלו".

אגב, צוייגהפט ולאור היו יחד בשירות הסדיר בפלוגה נ' של גדוד 52. 

לסיום החזרנו את לאור להתבטאות שלו בתחקיר מ-1967 – "הסורים ברחו באדישות מפליאה". לאור: "לא היינו חיילים מקצוענים, ומה שידענו על מלחמות זה מסרטים או ספרים על מלחמת העולם השנייה. תיארנו לעצמנו שאם בורחים מהקרב אז בורחים בריצה, והפליא אותי שראינו את הסורים הולכים ומתקבצים, עולים על משאיות וזזים. הם עשו את זה באיטיות מרגיזה. זו לא היתה בריחה של אנשים שפוחדים על עצמם".

—————————————————————————————————————

6 מחשבות על “ה'מלא מחדש' הציל אותנו

  1. בירו לא היה רוסי הוא נולד ברומניה אבל נכון שהיה עם גישה של מפקד סובייטי….אני עד היום שומע על יד האוזן את כדורי האקדח הזועמים שלו…

    אהבתי

  2. מדהים שבכלל ניצחנו במלחמה הזאת, המהלכים השונים – אם זה כיבוש קלעה על ידי חטיבה 8 ואם כיבוש תל פאחר – נראים יותר באילתור לא מאורגן, כהסתערות של מיליציות, מאשר כעבודה של צבא מאורגן ומתוכנן, עם כוחות שמאגפים, שמתייצבים בעמדות חיפוי מסודרות, שמקבלים פקודות מסודרות ממישהו ששולט בתמונה הגדולה, שיודע מה קורה מימין ומשמאל ומאחורי הגבעה. קשה לראות כאן מהלכים מסודרים, לא רואים מישהו בפיקוד שמדבר עם המח"טים ומנחה אותם מה ולאן, לא רואים איזו תצפית פיקודית או אוגדתית שרואה מה באמת נעשה בשטח ומכווינה… פשוט עולים בשורה ליעד, מי שנופל נפל, מי שנשאר כובש…

    אהבתי

    • כן מליציה לא מליציה כן מהלכים מסודרים לא מהלכים מסודרים הם עלו את כל הגובה ולקחו את כל הקופה

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s