מחפש סג"מ מגולני

שולי צפריר מקיבוץ גונן נפצע קשה באפריל 1967 מירי סורי, כשתיקן את גדר הבקר סמוך למוצב עורפיה * 54 שנים אחרי התקרית הוא מחפש סג"מ מגולני שטיפל בו וחילץ אותו מהשטח תחת אש

1966, מתקנים את הגדר של קיבוץ גונן. משמאל: שולי צפריר עם חבריו לגרעין ז'וז'ו [מימין] וחביב [צילום: דוד הירשפלד, האוסף הציוני]

שולי צפריר מקיבוץ גונן מבקש את עזרת הציבור בחיפושיו אחרי סג"מ מגולני, שתיפקד היטב בתקרית שבה נפצע שולי מאש סורית. זה קרה באפריל 1967, כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ומיד נגיע לפרטי התקרית ולמידע על המבוקש.

שולי, יליד 1940 בחיפה, שירת בגדוד 50 של נח"ל מוצנח ולאחר שחרורו ב-1960 הצטרף לחברי הגרעין שלו שהגיעו מעט לפניו לקיבוץ גונן. כאן שובץ לעבודה במרעה, תפקיד שאותו מילא כ-30 שנה.

קיבוץ גונן ועמק החולה 1965, צילום ממורדות הרמה הסורית מערבה [צלם לא ידוע]

הגבול עם סוריה היה באותם ימים כחצי ק"מ מהקיבוץ. העדר הקטן של גונן, כ-110 ראשי בקר, רעה על מדרונותיה המערביים של הרמה הסורית. לקיבוץ היו אז כ-3,000 דונם מרעה שהשתרעו מעט צפונה מגונן לכיוון להבות הבשן, ודרומה עד נוטרה. בסך-הכל רצועה ארוכה וצרה באורך כ-3.5 ק"מ וברוחב כ-400 מטר.

שדות המרעה נחלקו לכמה מקטעים. בכל פעם שעמדו להכניס את הבקר לחלקה חדשה היו בוקרי גונן עושים סיור לוודא שהגדר עומדת. ראוי לציין שגדר גבול עם סוריה לא היתה כאן, ולמעשה גדרות הבקר בשטח זה ובמקומות רבים אחרים קבעו פחות או יותר היכן עובר הקו. באיזור המרעה שמדרום לקיבוץ, סמוך למוצב עורפיה, היו הסורים מחבלים מדי פעם בגדר תוך שהם לוקחים את העמודים ומפרקים את הגדר. לפעמים היו יורים מעל ראשי הרועים כדי להזהירם. במקרה אחד אף ירו מכאן אל רכב שנסע בדרך מע"צ [כביש 918] בין גונן לגדות.

העדר של גונן במורדות המערביים של הרמה הסורית סמוך לגבול, 1963 [צילום: דוד הירשפלד, האוסף הציוני]

שטח המרעה באיזור זה הוגדר על המפה די בבירור כישראלי, בניגוד לשטחים אחרים, מפורזים, שעליהם לא היתה הסכמה בין שתי המדינות על מיקום הגבול וסביבם התרחשו תקריות רבות. ובכל זאת, גם בגזרה של עורפיה הסורים התייחסו בחשדנות לכל ניסיון להתקרב. המדיניות הישראלית לא לוותר על אף סנטימטר ולדאוג להפגנת ריבונות, ליוותה גם את הסורים. עיקר האקשן באיזור זה היה בגזרת נוטרה ובהמשך דרומה לכיוון תל הילאל-ג'לבינה.

ממזרח לקיבוץ גונן שלט אזהרה [צילום: דוד הירשפלד, הוסף הציוני]

בבוקר יום רביעי ה-12 באפריל 1967 עמדו רועי גונן להחליף לבקר שלהם את חלקת המרעה. מאז רצח רועה הקיבוץ, אסף פילר, ב-1958, נהגו בגונן בכל פעם שהיו יוצאים לבדיקת הגדר סמוך לגבול לקרוא לאבטחה. חוליה של שלושה חיילים מחטמ"ר 3, החטיבה שאיבטחה את קו הגבול הסורי מאלמגור ועד דן, היתה מצטרפת ומלווה אותם.

"באותו בוקר", מספר לנו צפריר, "הזמנתי ליווי כדי שנוכל לבדוק את הגדר. הליווי היה מגיע מחורשת טל. בדרך כלל היו מגיעים מ"כ או סמל ועוד שני חיילים, אבל באותו יום פעם ראשונה שהגיע קצין. זה היה סג"מ מגולני עם עוד שני חיילים, מקלען וקשר. יצאנו והגענו לאיזור המרעה ועלינו ברגל, ובאמת הגדר נפרצה שם. הסורים צפו עלינו ממוצב חוץ קטן של מוצב עורפיה שהיה במרחק כ-150 מטר מהגדר. כשראו שגילינו שהגדר הרוסה הם ירו לעברנו שתי יריות בודדות שעברו מעלינו [בסביבות השעה 10:30]. ואז הסג"מ נתן למקלען הוראה לפתוח באש ובתגובה החלה עלינו אש אוטומטית כבדה. התפקוד של הסג"מ היה יוצא מהכלל. קודם הוא פתח נר עשן להסוות אותנו ואז נתן פקודת אש ולאחר מכן דיווח במכשיר הקשר על האירוע.

משולש אדום – מקום התקרית

"המקלען היה קצת בהיסטריה, הוא ירה מחסנית שלמה לשמיים. היה לי עוזי, אבל בטווחים האלה הוא לא היה יעיל. אמרתי לסג"מ שאולי כדאי שאחליף את המקלען, בכל זאת הייתי לוחם קרבי בגדוד 50. אבל הסג"מ הורה למקלען לירות צרורות קצרים והמקלען קצת התעשת. תוך כדי החיפוי הזה התחלנו לסגת בקפיצות לאחור ולהתרחק מהאש. באחד הזינוקים שלי אחורה חטפתי כדור בצד האחורי של הראש. הוא כיסח לי שם איזו עצם בצד ימין כשהפניתי אליהם את העורף. זה גירד לי חלק מהמוח ומאז אני פחות חכם.

"נגעתי במקום הפגיעה, הרגשתי שחם לי בראש. אמרתי לקצין שאני חושב שנפצעתי. הוא אמר לי לשכב, הוציא תחבושת אישית וחבש אותי, שם אבן, ראה שהחבישה לא מספיקה, לקח תחבושת אישית מאחד החיילים וחבש שוב. את זה אני זוכר. אמרתי לו שאני חושב שאני מאבד את ההכרה ושייקח את הנשק שלי. הוא לקח את העוזי שלי ואמר לי לשכב על הגב שלו והוריד אותי לכיוון הכביש. תוך כדי זה הוא הודיע בקשר שיש לו פצוע. התחילו להגיע כוחות לכביש, הגיעה שריונית [זחל"ם] שעמדה למטה והחלה לירות לכיוון המוצב. התעוררתי רק בהליקופטר שלקח אותי לרמב"ם".

הפינוי של שולי צפריר לאחר שנפצע סמוך לגדר הגבול עם סוריה [צלם לא ידוע]

התקרית שבה נורה צפריר נמשכה למעלה מחצי שעה והגיעה פחות משבוע אחרי תקרית ה-7 באפריל, שבה הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי שישה מיגים סוריים ביום קרב עם הפגזות קשות על הקיבוצים תל קציר, עין גב וגדות. מי שחשב שהתבוסה האווירית יביא לקצת שקט בגזרה – התבדה. הסורים עוד הגבירו את קצב התקריות ושידרו שלא נפלו ברוחם. שולי צפריר ניצל בנס ממוות, שמן הסתם היה גורם להתלקחות מחודשת.

לפי דו"ח של פיקוד צפון הלו"ז של האירוע הוא: 09:25: הסיור יצא. 10:05: הסורים פתחו באש. 10:10: שולי נפצע. 10:25: זחל"ם השיב באש, ילדי גונן הוכנסו למקלטים. 10:45: האש הופסקה. 11:00: הפצוע חולץ. 11:25: ההליקופטר ובו שולי המריא לבית החולים.

שולי אושפז בבית החולים, ועשרה ימים לאחר מכן, בערב ליל הסדר, עשה אביו מאמצים רבים כדי שיגיע לחגוג בביתם בחיפה, וכך היה. רק כשהגיע בערב החג נודע לאמו על דבר פציעתו. אחיו הגדול של שולי נהרג במלחמת העצמאות ובמשפחה הסתירו מהאמא את דבר פציעתו של הבן הצעיר – לא הביאו עיתונים הביתה ולא הדליקו רדיו, כדי לא להכביד עליה. אחרי החג חזר שולי לבית החולים ואחרי חודש השתחרר וחזר לקיבוץ.

מעריב 13.4.1967

"לקח לי זמן להתאושש ולהשתקם", הוא מספר, "כתוצאה מהפציעה איבדתי את התחושה ביד שמאל ויש לי פגם בשדה הראייה מצד שמאל. אחרי שנה או שנתיים הוציאו לי רסיסי עצם מהגולגולת, שמו לי פלטה, אבל יום אחד התעוררתי עם פרצוף מעוות והתברר שהגוף דחה את הפלטה. נאלצתי לחזור לבית החולים לניתוח נוסף".

סיכום אבידות משק גונן בשנות העימות מול הסורים: שני הרוגים ומספר פצועים. ההרוגים: ב-1954 – יעקב מיגובסקי שיצא לצוד חזירים באיזור, הותקף על-ידי הסורים, נפצע או נהרג ונחטף. גופתו לא התגלתה מעולם. ב-1958 – אסף פילר, שרעה את העדר של גונן סמוך למוצב דרבשיה ונורה על-ידי הסורים. ב-1967 – התקרית שבה נפצע שולי צפריר.

תקרית זו פתחה את ישיבת הממשלה, שנערכה כמה ימים לאחר מכן ב-16 באפריל 1967. ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, פתח ואמר: "אמסור איזו אינפורמציה, אני עושה מה שאני עושה רק כדי שזה יהיה בפרוטוקול, כי הדברים היו כך או אחרת בעיתונים, אבל אני חושב שזה צריך להיות בישיבת הממשלה. דומני שבישיבה פה לא נמסר עדיין רשמית – זה נמסר בישיבה אחרת, על בחור ממשק גונן ששטח המרעה שלו גובל בדרך כלל כמעט עם הגבול המדיני. יש להם ביישובים הללו, שבהם מגדלים בקר, גידורים לא כל כך משוכללים. יצאו שני בחורים לתקן את הגדר, לא רחוק מהמשק, והנה לא רחוק מגבול הגדר יש מוצב צבאי – עורפיה. יצאו שני חיילים מן המפתח שלהם וצלפו. בחור אחד נפצע קשה בראש. הגיע כמובן זחל"ם שלנו, שם יש כביש, והושבה אש. מה שהאש שלנו עשתה אינני יודע, צריך להניח שלא כלום. הם בוודאי הסתתרו מיד בחפירה שלהם. הבחור שנפצע קשה בראש הובל לחיפה, נותח ויצא מכלל סכנה. זה קרה בנס שהוא לא נפגע במוח".

שר הדתות, זרח ורהפטיג: "אולי היתה גם תשובה במרגמות על העמדה ההיא?".

אשכול: "אתה שואל שאלות של גנרלים. איננו מתהלכים עם מרגמות בכיס. שום בן אדם אינו מתהלך עם מרגמות בכיס. כשעובר פטרול, לפעמים יורים עליו בנשק קל והוא עונה מהר בנשק קל. נשק קל זו גם מכונת ירייה, אינני יכול להגיד אם מרגמה היתה הורסת בונקר שלהם".

בשיחה איתנו נזכר שולי באפיזודה שהתרחשה כחודשיים לפני פציעתו ושבה כמעט גרם לתקרית מול הסורים: "היינו במרעה שלנו מתחת לעורפיה ושמרנו על העדר. פתאום הסורים ירו עלינו שני כדורים מעל הראש. ראיתי קצין שלהם עומד על סלע כמו איזה קצין גרמני וצופה עלינו. אני התעצבנתי ואמרתי אני מוכרח לפגוע בו. החלפתי את העוזי שלי עם רובה אנגלי של מישהו, הורדנו את העדר ואני חזרתי למעלה והעליתי את הקצין הסורי על הכוונת. האצבע היתה על ההדק, אבל ברגע האחרון החלטתי לא לירות. אמרתי שלא נפתח כאן נקמת דם וירצו להחזיר לנו ולא נוכל לצאת למרעה. ויתרתי, ובדיעבד כיום אני מצטער על זה".

כשנתיים אחרי הפציעה חזר לעבוד עם הבקר. שטחי המרעה של גונן אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש הגולן הורחבו באופן משמעותי – מ-3,000 דונם ל-16 אלף. העדר גדל כמעט פי עשרה לסביבות האלף ראש. את כיבוש הגולן בששת הימים הוא ראה מהמדשאות של הקיבוץ. הוא זוכר בולדוזר שפילס את הדרך לטנקי האמ.איקס, שעלו וכבשו את "מוצב הבית", מוצב 8100, שצפה על הקיבוץ מגובה של כ-250 מטר. חודש לאחר המלחמה חזר למקום התקרית וגילה מחסנית עוזי שנפלה לו.

ב-2017, במלאת 50 שנה לפציעתו, ערך שולי סיור למשפחתו במקום שבו נפצע [הוא נשוי ליעל, במקור מהמעפיל, שהגיעה לגונן כמ"כית של בנות באחד הגרעינים. הם הורים לחמישה וסבים ל-16]. "ראינו את המקום, ראינו את שרידי הגדר, לא המשכנו לכיוון המוצב שירה עליי".

2017, שולי צפריר ומשפחתו במקום התקרית [צילומים: מאיה דמרי צפריר]

שנים רבות ישב לו בראש עניין איתור הקצין מגולני, והוא לא עשה דבר בעניין. "ניסיתי להדחיק את זה, עד שלקראת 50 שנה לפציעה שלי זה הציק לי והחלטתי לחפש אותו. מישהו מהקיבוץ אמר לי שאולי זה גד נגבי, שהיה מפקד האיזור, צלצלתי אליו והתברר שזה לא הוא. אולי הוא היה בצוות החילוץ, אבל הוא לא הקצין שאני מחפש".

שולי צפריר במקום התקרית, 2017

שולי לא שאל את הסג"מ לשמו ["לא חשבתי שאזדקק לזה פעם"], אבל זוכר שהקצין היה בחור גבוה. את פניו הוא אינו זוכר. אנחנו שואלים מאיפה הוא יודע שהיו אלה חיילי גולני, האם לפי תג יחידה, והוא משיב: "הם היו בכלל בבגדי עבודה, אבל אם נחרת בי כל השנים שהם היו מגולני, סימן שהם היו מגולני".

יצוין שכוחות גולני מהגדודים השונים היו אז, וגם היום, פזורים באבטחת גבולות ישראל. פלוגות מגדודי 12, 13, 51, היו באפריל 1967 גם בחלק הצפוני של גבול סוריה ת"פ חטמ"ר 3.

אז אם סג"מ גבוה מגולני של 1967 זוכר שהיה באותה תקרית מתחת למוצב עורפיה וחילץ את הקיבוצניק הפצוע תחת אש – הוא מוזמן ליצור איתנו קשר כאן. כמובן שגם החיילים שהיו עמו בתקרית הזו מוזמנים ליצור קשר ובעיקר להיזכר בשמו של הקצין. בתקווה לסגור את הפינה הזו עבור שולי צפריר בן ה-81 מקיבוץ גונן.

—- – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – — – – – – – – – – – –

4 מחשבות על “מחפש סג"מ מגולני

  1. צליפות חבלה ומוקשים היו ענין יומיומי בשגרה של הקיבוצים, הובטח בזמנו על ידי קצינים בכירים שמדינת ישראל תדאג להיפרע מהסורים וכולנו שמחנו שההבטחה קוימה.

    אהבתי

  2. נכון שבאותה תקופה גולני החזיק בקו הרמה הסורית על גדודיו השונים. לנסות לחפש בארכיון גולני אם יש רישום לאירוע הזה .

    אהבתי

  3. באותה תקופה היו חיילי גולני שנשלחו לקיבוצי האיזור לעזור בקטיף יתכן שמדובר בקצין שהיה חלק מאחד הקבוצות האלה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s