תל פאחר ואני 1978/79

את סיפור תל פאחר שמעתי לראשונה מהמ"מ שלי בטירונות גולני בבסיס בזק בשומרון * שבועיים לפני סיום הטירונות נפלטתי מהחטיבה בגלל הורדת פרופיל * חזרתי כאורח לטקס הסיום של חבריי * להלן סיקור האירוע שהתקיים בינואר 1979 בתל פאחר

אני בטירונות גולני בפוזה עם רובה גליל

מאת שלמה מן

אוגוסט 1978, אני בטירונות גולני. חם נורא, רצים ביום, רצים גם בלילה. האוכל לא מי יודע מה ובקושי ישנים. אבל זה גולני. בית שימוש בול פגיעה, מקלחות עם צינורות חלודים. גולני!

בסיס הטירונים בזק. חור מפואר בלב השומרון. לך תמצא. חטיבה 37 עברה כאן ב-6 ביוני 1967 בדרכה לשכם, ובכך חרצה את גורלם של טירוני גולני לדורותיהם.

איך הגענו לבזק בימי ראשון? אוטובוס מיוחד עבורנו מהיכל הספורט ביד אליהו לתחנה מרכזית עפולה, משם הולכים 200 מטר לאיזה כביש דרומה, עולים על משאית די-500. ג'נין, עמק דותן, קבטיה. חולפים בכיכר המרכזית על פני מבטי האיבה של העיירה, ממשיכים מזרחה ולפני הכפר זבבדה נכנסים ימינה.

ברוכים הבאים למחנה הירדני, שנכבש במלחמת ששת הימים ואחרי כשנה וחצי או יותר הוסב לבא"ח 1. שמו הרשמי – "מחנה משה", ע"ש מג"ד 12 מוסה קליין שנהרג בתל פאחר. אבל בשבילנו הוא היה תמיד בזק. נחסוך מכם את פירוש ראשי התיבות [וזה לא "בין זבבדה לקבטיה"].

דודי ואיילת קליין, ילדיו של מוסה קליין ז"ל, בחנוכת "מחנה משה" – בסיס הטירונים החדש של גולני (בזק) בתחילת שנות ה-70

פלוגה ב' מחלקה 2. אנחנו מיועדים בסיום הטירונות להגיע לגדוד 12. אומרים לנו שזה הגדוד הכי טוב בגולני. עובדה – הוא כבש את תל פאחר. גאווה גדולה. אחר כך נשמע קולות מפלוגה א' שמיועדת לגדוד 13 שזה הגדוד הכי טוב. עובדה שהצטיינו במבצע ליטני. כנ"ל פלוגה ג' – לגדוד 51. כבשו את החרמון ב-73'. בסדר, הבנו. כולם גדולים.

כאן בבזק אני שומע פרטים על קרב תל פאחר. קיבלנו עליו שיעור או שניים. לא כמו היום שהטירונים מגיעים לתל פאחר במסע אלונקות מגבעת האם ועל התל מחכה להם אחד מלוחמי הקרב, שמספר בגוף ראשון מה קרה ואיפה, וגם אפשר להתרשם מהתעלות, מהבונקרים ומהקושי לתקוף חזיתית כלפי מעלה.

עם נשק גליל וכומתת טירונים בצבע זית, בא"ח 1 בזק 1978

ככה זה היה פעם. סיפרו לנו על הקרב ממרחק 100 ק"מ, ומי שסיפר היה המ"מ הלל וייס, שמדי פעם הציץ בחוברת מור"ק שאחז ודיקלם ממנה שמות ונתונים.

לשמוע הרצאה מרתקת ככל שתהיה, על קרב מרתק ככל שיהיה, כשאנחנו ישובים על הארץ בתוך סככת אסבסט לוהטת משמש שלפני צהריים עם מחסור חמור בשעות שינה, כשאנשים מסביב מנקרים מעייפות והמ"כים מחלקים צ'אפחות על ימין ועל שמאל, זה לא אירוע שאפשר לקחת ממנו הרבה.

על אף זאת, כטירון שהעריץ את המ"מ שלו השתדלתי לא לאכזב ושמרתי על ערנות. הקשבתי בדריכות לסיפור שהוטל אל הגדרות של תל פאחר ונמשך במעשי גבורה לא נגמרים. כן, אמרתי לעצמי, יום יבוא ואני אהיה כמו מוסה, או לפחות כמו שירזי. למה לא? בינתיים, בכל פזצט"א השתדלתי ליפול על קוצים ודרדרים. ככה הגוף יתרגל לשכב על גדרות בבוא היום.

טירונות גולני 1978, עם פק"ל לאו

קיבלתי פק"ל אישי הכי טוב שאפשר היה לצפות – מטול לאו עם שתי פצצות. גם לא כבד מדי וגם מציב אותך בקו אש קדמי.

לאט לאט עוצבה דמותנו כלוחמי העתיד. אימונים בלי סוף, שלב ב' בשטח, חול פודרה ובוץ סמיך, לחימה בשטח בנוי ומבוצר, שישה ימים לא מורידים נעליים, שירי דיכאון, חבר שיורה לעצמו ברגל כדי לצאת מכאן.

צוברים ניסיון והרבה חוויות: הקפצה בהליקופטרים לפינוי התנחלות בשומרון; מחסומים בצומת אלומות שמעל הכינרת עם שוטרים [לתפוס חוליית מחבלים בדרך לפיגוע]; מחסומים על הכביש שמחוץ לבזק; מארב לילה בגשר בנות יעקב תחת גשם סוחף; התחפרות בשוחות בתוך כפר ערבי בשומרון; אבטחה של ההתנחלות החדשה שילה, ועוד.

אבל יום אחד נקטפתי באבחה אכזרית מהחטיבה. פעמיים דופק מטורף בזמן מסעות קשים שלחו אותי לבדיקות ברמב"ם ובהמשך לוועדה רפואית, שהחליטה להוריד לי פרופיל מ-82 ל-64. הגשתי ערעור, נדחיתי, וכך חוסל החלום להיכתש אל סלעי בזלת של מוצב סורי בקרב שייכנס להיסטוריה.

מילא, יום יבוא ואעשה על זה בלוג. רק שאז עוד לא ידעתי שכך יהיה.

טירונות גולני, חופשה עם חבר [צביקה שטיינברג]

הימים ימי סוף דצמבר 1978. באופק נראה מסע כומתה. 40 קילומטרים אחרונים שיהפכו אותנו ללוחמים. עכשיו הכל נקטע לי. חודשים ארוכים רצת ועמלת והזעת, ואת הפירות לא קטפת.

רגע לפני שעזבתי את בזק, התייצבתי בדום מתוח אצל מפקד הבסיס למשפט על חוסר ציוד. יחד איתי חיכו עוד כ-20 חיילים על עבירות שונות. סמל הצעיד אותנו בשמאל ימין אל לשכת המג"ד, כשאנחנו חולפים על פני פקידתו. הצדענו לסא"ל וקיבלנו את עונשנו. חוייבתי בקנס קטן ובזאת הסתיימה האפיזודה.

רק לימים יתברר שהמג"ד היה בז'ה, סא"ל יעקב דביר, שהיה המ"פ של טירוני גדוד 13 במלחמת ששת הימים, ש-11 מהם נהרגו בבית המכס שבוע אחר-כך. הפקידה שלו היתה רולי פז, בתו של רס"ן "גולדה", מחללי קרב תל פאחר. את כל זה אדע רק אחרי קרוב ל-40 שנים. טוב שיש "נעמוש" לסגור פינות כאלה.

היינו באימונים על גבול השומרון-בקעת הירדן, כשהגיעה הבשורה שעליי לעזוב את החטיבה

חזרתי נכלם לבקו"ם על מדי א' ובלי נשק. אחרי חמישה חודשים עם רובה גליל צמוד ההרגשה היתה שהופשטת מכל נכסיך. בתום כמה ימי שוטטות הוצבתי בחיל הים. איך קרה הפלא הזה? לפני גיוסי עברתי קורס עיתונות בבית סוקולוב. תכננתי בגיוס לבקש גלי צה"ל, אבל ברגע האחרון החלטתי ללכת על גולני. כעת רציתי לממש את הפוטנציאל.

ביקשתי גלי צה"ל, אמרו אין מקום. ביקשתי "במחנה" – מלא. בטאון חיל האוויר? כנ"ל. מה יש בכל זאת? בדיוק צצה בקשה למלא את השורה בבטאון חיל הים. נשמע לי כמו בדיחה לא מוצלחת. מה לחייל חירי-בירי שרגיל להסתער על ג'בלאות – ולים?

החזרתי מדי חאקי, קיבלתי בז' ומדים לבנים [לטקסים וליום העצמאות] וגם כומתה כחולה עם סמל מוזהב. הגעתי למיפקדת חיל הים בקריה בתל-אביב. התברר שרק לקראת אוגוסט משתחרר הכתב הוותיק ויתפנה מקום. מה יעשו איתי חצי שנה? בינתיים הסכימו לקלוט אותי כנספח בעיתון שיעשה עבודות שחורות [לא משנה שאחרי שבועיים שלחו אותי לביתן חיל הים בבקו"ם, שם מוניתי לאחראי חדר הפוסטרים של חיל הים! להיות כתב צבאי הגעתי אחרי כארבעה חודשים].

כתב צבאי ב"בין גלים": מראיין את מפקד חיל הים אלוף זאב אלמוג 1981

עם חבריי מגולני שאכלנו מאותו מסטינג המשכתי להיות בקשר. כתבתי להם גלויות מהקריה, וכעבור כשבועיים, ינואר 1979, הגיע מסדר סיום הטירונות. נסעתי לטקס שנערך בצפון, אירוע שבו הייתי אמור להיות בשורה עם כולם ולקבל את הכומתה החומה. עכשיו הגעתי בתור אורח, ג'ובניק במדי חיל הים. איזה ביזיון.

כל השנים זכרתי שהטקס נערך למרגלות החרמון. אבל איפה היו הלמרגלות האלה, לא זכרתי.

רק לפני כשנתיים, כשהאלבום עם התמונות העכורות [מצלמת-כיס שנדפקה בטירונות] התגלגל אליי משומקום, גיליתי להפתעתי שזה היה בתל פאחר.

לאט לאט צפו קצת זכרונות. לתל פאחר הגעתי באוטובוס מיוחד מקרית שמונה עם בני משפחות הטירונים. התקבלתי בלבביות בתוספת מטר של הסתלבטויות. ראיתי את חבריי צועדים ונעמדים במסדר, מקבלים את הכומתה, ולאחר מכן את ההתרגשויות, השמחה, המבטים לכיוון הר דב והחרמון – לשם יגיעו כלוחמים בגדוד 12.

זכיתי לדברי הערכה על הפיכתי ל"כתב צבאי". התגיות התנוססו בגאון על הכותפות, למרות שעוד לא פרסמתי אפילו חצי משפט. בזכות התגיות הרגשתי מספיק אמיץ לבקש להצטלם עם המ"מ הלל וייס ועם המ"פ איתן מיידובסקי.

שנים אחר-כך חיפשתי את הלל חובש הכיפה מירושלים, ולא מצאתי. רק לפני כעשר שנים נודע לי שעבר להתגורר בארה"ב. בתקווה שיום אחד הוא ימצא את עצמו כאן וייצור קשר.

להלן התמונות מהטקס בתל פאחר בינואר 1979

תל פאחר 1979: במדי חיל הים ותגיות כתב צבאי לצד המ"מ הלל וייס, שממנו שמעתי לראשונה את סיפור תל פאחר

עם המ"מ הלל וייס והמ"פ איתן מיידובסקי בטקס סיום טירונות ינואר 1979 בתל פאחר

המחלקה שלי צועדת במסדר הסיום. ברקע: משאיות עומדות על כביש הנפט ובתי הכפר עין פית

המ"פים והמ"מים של מחזור הטירונות נכנסים בשמאל ימין. מ"פ ב' איתן מיידובסקי קרוב למצלמה ובסוף הטור המ"מ הלל [מימין]. ברקע בצבע צהבהב – שלט תל פאחר

המ"מים נכנסים למסדר הסיום

הקצינים תופסים את מקומם לפני הטירונים המסיימים

הענקת סיכות למצטייני טירונות גולני 78

צילום כללי של מסדר הסיום בתל פאחר

הענקת כומתות חומות

אני בסלפי על רקע חבריי במסדר סיום הטירונות בתל פאחר

מה לכתב צבאי מחיל הים ולמסדר סיום של טירונות גולני?

[אם אני לא טועה] בראש צועד המח"ט דוביד כץ ואחריו המג"ד בז'ה דביר

דמדומים על התל [מי אמר גבעה באדום?] בטקס סיום הטירונות בינואר 1979

מטירונים ללוחמים. מסדר סיום טירוני מחזור אוגוסט 1978, בתל פאחר ינואר 1979

עם רביב, שהיה המ"כ שלי בפלוגה ב' מחלקה 3, בטקס הסיום 1979

זה היה ביקורי הראשון בתל פאחר, אתר שהיה אז די אותנטי. באחת התמונות ניתן לראות ברקע את השלט "תל פחר – נכבש ע"י חטיבת גולני ב-9.6.67", שהוצב מיד אחרי המלחמה. לא היו לי את התובנות וגם לא את הזמן להסתובב קצת בתל ולצלם אותו כמו שהיה אז כמעט אחד לאחד, 11 שנים וחצי אחרי הקרב.

מכאן ועד לסיום השירות באוגוסט 1981 עשיתי הכל כדי שיהיה לי שירות קרבי ככל האפשר. בעיקר הרביתי בהפלגות מבצעיות [רובן לא באו לידי ביטוי בעיתון]. הימים ימי הבט"שים, הספינות טחנו בהפלגות לאורך חופי לבנון בלחימה נגד ארגוני המחבלים. הפלגתי מספר פעמים בפעולות של שייטת 13 בצור ובצידון, כשאני על הסטי"ל ש ממנו יצאו הלוחמים למארבי היתקלויות יזומים בסירות גומי, כשהחפ"קים היו בסטי"לים. הפלגתי הרבה עם הדבורים לבט"שים מחיפה מול צור וצידון; הפלגות בדבורי בסיס אשדוד דרומה מול רצועת עזה; הפלגות בדבורי שארם א-שייך, כולל הפלגת שני סטי"לים משארם לחיפה דרך תעלת סואץ ב-1980 [הנשיא סאדאת עמד לכבודנו בבית הקיץ שלו בפורט סעיד עם מדים לבנים], וביקור היסטורי של הסטי"לים בנמל אלכסנדריה, כולל טיול בלתי נשכח לקהיר ולפירמידות.

נמל אלכסנדריה, מאי 1980. במדים לבנים וכובע פופאי, על אחד משני הסטי"לים שהגיעו לביקור היסטורי במצרים

בעוד חבריי לשעבר בגולני עושים קו-אימון-קו, והרפתקאותיהם עימם, השירות בחיל הים היה חווייתי לא פחות. פה ושם קיבלתי בהפלגות הזדמנות לירות קצת ב-0.5 וב-20 מ"מ על חביות שנזרקו לים, אבל כמובן שאין מה להשוות עם הדבר האמיתי.

לא הצלחתי להיות מוסא ולא שירזי. לפחות שירות המילואים הראשון שחיכה לי מעבר לפינה במבצע של"ג, חודשים אחדים אחרי שחרורי, המתיק מעט את המצב [ראו כאן].

יעברו 35 שנה מהמור"ק על תל פאחר, כפי ששמעתי בטירונות בבזק, עד שזה יבשיל לענייני תל פאחר ב"נעמוש" ולספר "תל התעלות".

———————————————————————————————————————————-

13 מחשבות על “תל פאחר ואני 1978/79

  1. 1979, תצלום המשאיות ברקע, על ציר הנפט…. הקטע העצוב פה הוא שמשאיות מהדגם הזה, שהגיעו לצה"ל באמצע שנות ה-70, עדיין ממלאות את הימ"חים, ועליהן סומך צה"ל לשעת מבחן…..

    אהבתי

  2. אדוני שמתלונן על המשאיות הישנות זה מדובר פה על תוצרת מאן ואין כמו פירמה גרמנית גם אם עברו 50 שנים. רכב אמין בכל מצב.

    אהבתי

  3. היי שלמה, הראשונים שהתמקמו במחנה זבבדה מיד אחרי המלחמה, היינו אנחנו חלק לוחמי גדוד 17 בשכם ומוצבי ראוויה מעל גונן (ללא פלוגות הנח״ל) שהיינו באמצע קורס מכי״ם שהתחיל בגוע׳רה בסוף אפריל והסתיים בזבבדה בסוף אוגוסט 1967.

    אהבתי

  4. בזק אכן היה בתנאים זוועה. זה שמעתי מחבר שעבר שם טירונות קשה.
    אין להשוות היום את התנאים לטירון גולני מצוי בבזק לשעבר לעומת בא"ח רגבים. את הרצאת התל פאחר אם תשמע בבסיס רגבים תקבל באולם הרצאות דה לוקס עם מזוג אויר, מסך ענק והמחשות, 3 חדרי אוכל, מגרשי ספורט, תנאי לינה ומגורים 4 כוכבים, עיר קטנה שכיף להעביר טירונות בהשואה למה שהיה בשנות ה-80 וה90. גם בן עמי בהשוואה לבזק היה בתנאים יחסית נוחים. המדיניות של צה"ל אז היתה להעביר כמה שיותר בסיסים ליו"ש להגברת נוכחות, לכן טירוני הצנחנים עברו לבסיס הלגיון ליד הכפר סנור וגולני לבזק ועוד ועוד מפקדות ומחנות מג'נין ועד דרום הר חברון. כתבה יפה.

    אהבתי

  5. יופי של זכרונות ותמונות

    חבל שהג'וק של תל פאחר לא נכנס לך כבר אז אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם.

    שנתראה בשמחות ושמור על הבריאות

    אהבתי

  6. נהניתי לקרוא ושאפו שצילמת הטירונות שלך גם אם התמונות מטושטשות. טירונות גולני זה דבר קשוח. בזמנים עברו היו "מנדבים" לגולני גם בחורים שלא רצו קרבי והיו מוצאים עצמם על האוטובוס בניגוד לרצונם. לא מעט מקרי התאבדויות או נסיונות לפגוע בעצמם היו. כמו שכתבת על הבחור שירה עלצמו ברגל. צה"ל הסיק מסקנות והיום זה אחרת.

    אהבתי

  7. כתבה חביבה. שמחתי לשמוע שגם אתה, שלמה, היית יוצא גולני… זה מוסיף כבוד ויקר…
    ובעניין הכומתה החומה שלא זכית לה – לפני כ-3 שנים כתבתי ספר קטן – פרי מחקר לא קטן – על הולדתה של הכומתה החומה של גולני. כתבתי אותו ממבט אישי וגם לא אישי. המידע שבו מספר את הסיפור האמיתי של הולדת הכומתה שמוכר רק בחלקו.

    אהבתי

  8. הייתי בטירונות נובמבר 83. בזק מקום איום ונורא,מבנים מיושנים של הירדנים, סגל המפקדים גר בווילה שתי קומות מטופחת, זה היה המקום הנורמלי היחיד ולפעמים בלילה הייתי מתגנב לשירותים שם שהיו עם אסלה וניאגרה כמו שצריך. המטבח של הבסיס השירותים האפסנאות הכל היה ג'יפה אחד גדולה. חולדות עכברים תנאים סניטריים ירודים.
    יום אחד התארגנו 20 חיילים שלחנו מכתב לנציב קבילות על התנאים הקשים ועל שלא מכבדים פקודות מטכ"ל לא ישנים שש שעות מינימום ומטרטרים בלי סוף.
    אחרי שבוע בלילה כשאנחנו עמדנו לישון מעמל היום בא אהרון הרס"ר של הבסיס בחור מלוד נמוך עם שפם מטופח וקול דק אגו עד השמים, הרס"ר שמש מהסרט ספיחס יוסף שילוח זה קריקטורה לעומתו, אהרון השויצר נעמד כמו תרנגול ואמר לנו גיבורים שלי אתם שלחתם מכתב לנציב קבילות? תוך שתי דקות כולכם הייתם בחוץ כולל המיטות למסדר. בקיצור כל הלילה קרצפנו את רצפת הבטון של הביתן שלנו, החזרנו מיטות והוצאנו מיטות, 3 שעות והמ"כים צוחקים עלינו: בחורות ומתרוממים, תלמדו בגולני נציב קבילות זה מחוץ לתחום.

    אהבתי

  9. שלמה, אני בן גילך כמעט, וגם לי היתה פנטזיה להיות לוחם בגולני. כמוך, לא הגשמתי אותה. (היום אני אומר: השבח לאל, או לזקן של איינשטיין…)
    עם חלוף השנים, הפצע החלים.
    ולך היה בסופו של דבר שירות צבאי הרבה יותר מעניין (עם כל הכבוד לגולני מחזור 1979, ויש כבוד).

    אהבתי

  10. הדבר הטוב ביותר בבזק היה היציאות לסדרות בחמאם ובגולן. אמנם שם קפאנו באהלי סיירים בקור החורף, אבל לפחות התרחקנו מהסירחון של הבסיס על שירותיו העולים על גדותיהם דרך קבע והצוללת במטבח.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s