תחקיר מפקד חיל האוויר

תחקיר מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, על מלחמת ששת הימים * הוד מתייחס להצעה שעלתה במטכ"ל להפציץ את דמשק בתגובה לתקיפת קיבוץ דן * וגם: הרעיון להצניח גלמים בקונייטרה והמכבש האווירי שהופעל על הצבא הסורי בגולן עד למיטוטו * "אני לא זוכר הפצצת אוכלוסין. אנחנו הלכנו על מיפקדת החזית בקונייטרה, אבל אני לא זוכר את קונייטרה כמרכז אוכלוסין שהיה יעד להפצצה של חיל האוויר"

1 ביוני 1967, אלוף מוטי הוד בקוקפיט של מיראז' [צילום: חיל האוויר]

מלחמת ששת הימים נחשבת למלחמה הגדולה ביותר של חיל האוויר הישראלי. תוך שלוש שעות בבוקר ה-5 ביוני 1967 השמידו מטוסי החיל את מרבית צי מטוסי הקרב של מצרים, בתוספת הוצאתם משימוש זמני של שדות התעופה בסיני ובקהיר. לאחר מכן ביצעו משימה דומה גם אצל חילות האוויר של ירדן וסוריה. בכך למעשה הוכרעה המלחמה עוד לפני שאיזה טנק בחזית הדרום ירה פגז אחד. חיל האוויר המצרי, ומיד אחריו גם אלה של ירדן וסוריה שבקו חיים ולא נראו יותר על מסכי המכ"מ ולא בכלל, במשך כל ששת ימי המלחמה. 

אלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, שכבר זכה לתהילה ב-7 באפריל 1967, כשמטוסי חיל האוויר הפילו שישה מיגים סורים מעל דרום הרמה הסורית, הכפיל ושילש את תהילתו במלחמת יוני 1967.

בגזרה הסורית ביצע חיל האוויר כ-350 גיחות הפצצה וצליפות, שהיכו את הצבא הסורי והביאו למיטוטו [פירוט – ראו כאן]. את מה שלא הצליחו לעשות מהאוויר, עשו הטנקים ולוחמי החי"ר. חיל האוויר הסורי איבד בששת הימים 52 מטוסים לפי הפירוט: 30 מיג 21, 20 מיג 17, ושני מפציצי איל-28.

כשנתיים וחצי אחרי מלחמת ששת הימים [למה כל כך מאוחר?], נפגשו חוקרי מחלקת היסטוריה של צה"ל עם אלוף הוד, כדי לשמוע ממנו על התנהלותו והחלטותיו. התחקיר נערך בשלושה מפגשים שהתקיימו בנובמבר-דצמבר 1969. אנחנו מפרסמים כאן את דבריו של אלוף הוד הקשורים לקרבות החזית הסורית, אבל לא רק.

מטעם מחלקת היסטוריה תחקרו את הוד אל"מ אברהם איילון (לנטש), שהיה אז ראש המחלקה, וסא"ל מרדכי שריג, שהיה ראש ענף מחקר במחלקת היסטוריה ובעברו כיהן כמזכיר הפיקוד העליון של צה"ל, תחת פיקודם של הרמטכ"לים צבי צור ורבין.

מקור: ארכיון צה"ל. בסוגריים בכחול – הערות הבלוג.

"הסיכון הכי גדול שלקחנו, המחושב – שהשארנו חיל אוויר [סורי] עם 120 או 130 מטוסי סילון שעתיים שלמות אחרי שהתחלנו את המלחמה בלי לגעת בו. הסיכון היה ההנחה שבשעתיים הראשונות חיל האוויר הסורי לא יעשה כלום"

אלוף הוד: הידיעה הראשונה [על הכנסת כוחות צבא מצריים לחצי האי סיני] הגיעה אליי ב-15 במאי על הבמה שם באיצטדיון [גבעת רם בירושלים]. זה היה אחד מימי העצמאות הבודדים שראיתי אותו מהקרקע, אני בדרך כלל טס, היות ולא היה מטס באותה שנה בירושלים, אלא רק מצעד כזה מסכן, לפי ההסכמים של ועדת שביתת הנשק. האמת היא שאני ב-15 לחודש לא לקחתי את זה ברצינות. קיבלתי את הידיעה מהמשל"ט ואמרתי טוב. גם קראתי בעיתון באותו בוקר, כי המצרים בקול תרועה מעבירים כוחות דרך קהיר ורוצים לעשות לנו איזה תרגיל פסיכולוגי. קיבלתי את ההנחה של ראש אמ"ן, שהיתה מקובלת על התקופה ההיא, כמעט על כל מדינת ישראל, שכל זמן שנאצר מסובך עם 90 אלף חיילים בתימן, אז הוא לא יחליט להיכנס למלחמה בצורה פשוטה כזו. אז כולנו לקחנו את זה בקלות…

עכשיו מה-20 [למאי] עד ה-28 היו התכנונים למיניהם. אני ישבתי בבור בכל הצגות התוכניות, והאמת היא שהרושם שאני קיבלתי מאותה תקופה, שאתה כינית אותה 'תקופת התכנון ההתקפי בין ה-20 ל-28', הרושם שלי היה אז, ואני חושב שאני לא טועה ברושם הזה, שצה"ל בשלב הזה לא האמין שיש לו כוח לכבוש את כל סיני. הוא חשב שהוא יכול להשיג איזשהו הישג מקומי, שעליו אפשר יהיה להתמקח אחר-כך או לגמור איתו את המלחמה… התכנונים האלה התגלגלו עוד לפני סגירת המיצרים. כבר היה ברור שאי-אפשר לכבוש את סיני, אי אפשר להשמיד את הצבא המצרי בסיני וצריך להשיג הישגים למיקוח פוליטי. איש לא דיבר על השמדת כל הצבא המצרי בסיני, איש לא דיבר על הגעה לתעלת סואץ, אלא דיברו על מחטף או על פעולה מסוימת בקטע של פירצת רפיח.

מיראז' – חוד החנית של חיל האוויר במלחמת ששת הימים [מהרשת]

דבר אחד אני יכול לציין, שהוא היה לי קצת מוזר, אבל נוח מאוד: איש לא התעניין בכלל בתוכניות האוויריות. אחד הפרדוקסים הגדולים של המלחמה הזו הוא, שהיו כל-כך הרבה מודאגים מהצבא בסיני ומהשריון בסיני, ובנושא האוויר לא התעניינו. היה ברור לרמטכ"ל שלחיל האוויר יש תוכנית, אבל על כל פנים הוא לא עסק בה באותה אינטנסיביות שעסקו בהצגות תוכניות אחרות.

סא"ל שריג: כזכור, ההתחלה של העניין התחילה מההצהרות של המדינאים שלנו, שקדמו לערב יום העצמאות, ביחס לאזהרות לסוריה שתפסיק להשתולל וכו'. והרי כל העניין התחיל להתגלגל מהניפוח של הסורים שעומדים לתקוף אותם. אני רוצה לחלק פה חלוקה מאוד לא מדויקת לשתי תקופות: 1) התקופה הראשונה אני קורא לה עד החתונה הירדנית-מצרית, עד ה-30 למאי, שזו תקופה א'. 2) משם ואילך.

לגבי התקופה הראשונה, הרמטכ"ל רבין חוזר ואומר הרבה פעמים – אם תהיה מלחמה, היא תהיה בשתי חזיתות והוא מתכוון למצרים וסוריה. מצד שני, היתה כמובן שאיפה טבעית מאוד לא להסתבך בשתי חזיתות. השאלה היא איך בחיל האוויר היתה ההערכה שלך, לגבי האפשרות של ההתערבות הסורית והמשמעויות התכליתיות לגבי חיל האוויר. וכמובן אפשר לפתח את השאלה הזו צעד אחד קדימה, לעבר ה-30 במאי ואילך, לגבי ההתערבות הירדנית וההערכה שלך לגבי זה.

טייס חיל האוויר לפני יציאתו למשימה, 1967

הוד: אני ידעתי שלא תיתכן מלחמה מתואמת בין מצרים וסוריה. כמפקד חיל האוויר יש לך יתרון על יתר אלופי צה"ל, בזה שאתה את המודיעין האווירי חי הרבה יותר מאשר הם. הם חיים מהערכת מצב שאמ"ן עושה, בלי להיות קשורים לא למקורות ולא להיכרות אינטימית עם הצד השני. כמפקד חיל האוויר זה מתחיל בדבר הקטן הזה, שלי יש היכרות אינטימית איך הם טסים כל יום. וכשאני רואה שתי אוויריות מפטרלות, מפני שצילמנו בבוקר, אז אני יודע שאם אני מצלם יש לי שתי רביעיות ואני יכול לדעת מאיפה הרביעיות האלה המריאו. ואני יודע גם לפעמים מי הם המובילים של שתי הרביעיות האלה. מחמוד צדקי פיקד עשר שנים על חיל האוויר המצרי, ואני יכולתי כבר כמעט להעריך מה הוא חושב.

כתוצאה מזה אצלי היתה אמונה שאי אפשר היה לערער אותה, כולל ידיעות מודיעיניות, מפני שהיא נהפכה כבר להערכה בסיסית ששני חילות אוויר כאלה, כמו המצרי והסורי, אינם יכולים להגיב במתואם. לייזום מתואם – כן, אם הייתי מעריך שהם הולכים לייזום. ברגע שאני הייתי מרגיש שבמשך 48 השעות הבאות חיל האוויר המצרי הולך לתקוף, אז הייתי צועק פה ומצלצל בפעמונים נוראיים. במשך כל תקופת הכוננות לי לא היתה אף פעם הרגשה, שמחר בבוקר יש עלינו התקפת פתע. זו גם כן אחת הסיבות למה הייתי יותר שקט או רגוע מאחרים, שלא היתה להם ההרגשה הזו.

עכשיו, אני ידעתי שאם אני יוזם, האפשרות היחידה של המלחמה הסורית היא רק בתגובה עליי. ידעתי שהם לא מוכנים לתגובה ספונטנית מיידית. ידעתי שיש להם תוכנית, אבל בשביל להפעיל את התוכנית הזו הם צריכים זמן. הם צריכים קודם כל לדעת שהתחלתי לתקוף, ואני ידעתי שבמצרים לא יידעו מה קורה, אלא שעה יותר מאוחר. לא ייתכן שבמדינה כזו גדולה, עם השיטה והארגון של חיל האוויר המצרי, שהיתה לו חזות מזרחית והפיקוד המזרחי, שהמטוסים שלו לא היו כפופים למיפקדת חיל האוויר בכלל, אלא לפיקוד המזרחי בתעלה היו כפופות טייסות, וכל טייסת שהיתה עוברת לסיני היתה עוברת ת"פ הפיקוד המזרחי.

אז לפי הערכה שלי, זה היה צריך לקחת שעה במצרים, כדי לברר מה שקרה לחיל האוויר המצרי. אחר-כך הערכתי שזה ייקח שעה [נוספת] עד שזה יגיע לסוריה. כי אפילו אם מרימים טלפון לא ברור בדיוק מה קרה. זה צריך לקחת שעה לפחות לסורים להבין מה קורה איתם. ועל זה היתה מבוססת ההנחה שלא תהיה לנו מלחמה אווירית בשני מקומות.

המנצח האולטימטיבי במלחמת ששת הימים. אלוף מוטי הוד ליד מפת סיכום פעילות חיל האוויר ביוני 1967 – במצרים, ירדן, סוריה ועיראק

אתה יודע, מאשימים את מפקד חיל האוויר בזה שהוא לקח סיכון לא מחושב, על-ידי זה שהוא שלח את כל מטוסי חיל האוויר לתקיפה, ולא השאיר להגנה אלא 12 מיראז'ים. האמת היא שגם 12 המיראז'ים לא נשארו, אבל זה לא היה הסיכון. הסיכון הכי גדול שלקחנו, המחושב, היה שהשארנו חיל אוויר [סורי] עם 120 או 130 מטוסי סילון שעתיים שלמות אחרי שהתחלנו את המלחמה, בלי לגעת בו ונתנו לו הזדמנות לקחת יוזמה (והוא לקח). זה היה הסיכון הכי גדול שחיל האוויר לקח במלחמה. אז יש מי שלא מבין שההגנה הכי טובה למדינה זה שאתה תוקף את מה שמאיים עליך, אבל הסיכון הכי גדול היה ההנחה הזו, שבשעתיים הראשונות חיל האוויר הסורי לא יעשה כלום.

לי היה ברור שאחרי ה-80 הדקות הראשונות אין לי בעיה של הגנה, כי הגל הראשון נמשך 80 דקות, אחר-כך היתה הפסקה של 20 דקות ואחר-כך היו עוד 80 דקות. אלו היו השלוש שעות המפורסמות של יוני, ואחרי השלוש שעות הראשונות כל חיל האוויר היה לי כבר חזרה ביד ולא היתה בעיה. לכן כשאתה שאלת אותי לגבי ההחלטה – האם היה לי קשה? לי לא היה קשה להגיע למסקנה שלא צריך לגעת בסורים, אלא רק כאשר הסורים יתחילו, ואז ליפול עליהם. כי חיל האוויר הסורי היה סך-הכל חיל אוויר לא חזק ביחס למה שחיכינו ממצרים. היות ובמצרים זה הלך כל-כך חלק וכל-כך קל, אז זה עשה את זה עוד יותר קל עד כדי כך שבתקיפה על חיל האוויר הסורי לא נעצרנו אפילו, אלא בשוונג עברנו לסוריה.

אני פשוט לקחתי רביעיות שהלכו בדרך למצרים והעברתי אותן לסוריה, שלא היו מתוכננות דווקא ספציפית לשדה זה או אחר. אלא הלכנו עם מה שהיה באותו זמן על הקרקע. הוא התחיל לדפוק את השדות הסורים והעברנו בדרך רביעיות שהיו מיועדות למצרים. יש לנו שתי רביעיות שהיו מיועדות למצרים, הוסבו לירדן ולפני שהגיעו לירדן הוסבו לסוריה. לזה אני קורא – שיא הגמישות של התפעול האווירי. כל מה שהמובילים ביקשו מאיתנו זה כיוון וטווח למטרה, מאיפה שהם היו. ואנחנו מהמכ"מ ידענו איפה הם ואמרנו להם את הכיוון הכללי והטווח.

"חיל האוויר – אגרופו הקמוצ של צה"ל". פקודת יום של אלוף הוד ביום הראשון למלחמת ששת הימים

ידעתי עוד דבר אחד – שבלי חיל האוויר המצרי, אין חילות אוויר אחרים במזרח התיכון שיכולים לעשות איזשהו דבר רציני, והם באמת לא עשו דברים רציניים. הם באו וזרקו פצצות על מגידו ושרפו לנו נורד אחד בסירקין (הירדנים), ומיג 17 נפל על-יד סן-ג'ין [מצפון לעכו], אבל סך הכל אלו היו הדברים שהערכתי כי הם יכולים לעשות. דרך אגב, היה עוד שיקול אחד, שהיה השיקול הדומיננטי בכל העניין האווירי, וזה היה עניין הפצצת חיל האוויר. זה נושא שחזר החל מה-15 במאי ועד ה-5 ביוני. הוא יום יום עלה על השולחן, כולל שאלה אישית של אשכול אליי במסדרון. לפחות פעמיים הוא בא לישיבה של המטכ"ל, או שיצא מישיבה של המטכ"ל – האם אנחנו יכולים להבטיח שתל-אביב לא תופצץ. אני בכל המעמדים אמרתי – אני יכול להתחייב שתל-אביב לא תיהרס מהפצצות אוויריות. היא תקבל כמה פצצות, אבל זה המקסימום שיכול לקרות, ואם האנשים יהיו במקלטים לא יקרה שום דבר. ייהרסו כמה בתים וזהו…

עכשיו לגבי סוריה וירדן. זה היה פשוט. ברגע שהירדנים והסורים פתחו בהתקפות אוויריות, ואני לא יודע אם זה מודגש, אבל ירדן וסוריה התחילו את המלחמה שלהן בפעילות אווירית. ההאנטר שהופיע ומיג 17 בעין המפרץ…

סא"ל שריג: עכשיו ניגע ב-6 ליוני. הייתי רוצה להקדים פה לשאלה שמונחת לפניי, שאלה מרחיבה שאומרת כך: ב-5 ליוני נכנסו לעניין המלחמה כזכור ירדן וסוריה. עכשיו הביטוי האמיתי לעניין סוריה מצא את ביטויו ב-6 ליוני בבוקר, ההפגזה הארטילרית. משעה 05:00 בבוקר קבע סגן הרמטכ"ל את הקדימויות הבאות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע: א) ירושלים. ב) שריון [בסיני]. ג) בית המכס. ממש בסדר הזה. בעקבות זה ב-06:30 הוחלט להורות לחיל האוויר להתרכז יותר בסיוע קרוב על חשבון האמנעה העמוקה. מה היו השיקולים להחלטות אלה?

הוד: קודם כל, אנחנו לא ויתרנו על אמנעה עמוקה, וזה לא מדויק שאנחנו הפסקנו את האמנעה בגלל ההוראה הזו. היתה הוראה שניתנה, אבל היא ניתנה לא כהוראה, אלא כמגמה, לפי הערכתי, כתוצאה מהאבידות וכתוצאה מהקשיים שנגרמו ב-6 לחודש, בעיקר באיזור ירושלים.

שריג: אנחנו מדברים על בוקר ה-6 לחודש והייתי מדגיש – על שעות הבוקר המוקדמות.

הוד: יש לי מעטפה מה-6 לחודש של מלון במזרח ירושלים, שחתומים עליה משה דיין ועזר וייצמן, והיא מהצהריים. זו מעטפה של מלון אמבסדור מ-12:00 בצהריים. זאת אומרת שב-6 לחודש בבוקר בעצם התחילה הפריצה בתוך ירושלים.

10 ביוני 1967: הפצצה על תאופיק של מטוסי חיל האוויר. צולם מרכס פוריה [צילום: במחנה / ארכיון צה"ל]

שריג: המפקד, ברשותך אני ארענן את זכרונך. ובכן, בליל ה-6-5 לחודש בערך בשעה 02:00 לפנות בוקר, התחילה ההבקעה בגזרת ירושלים על-ידי הכוח של מוטה [גור] באיזור בית ספר לשוטרים. הקרב בגבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים נמשך עד שחר ה-6 לחודש, ולמעשה אז בעצם התחילו להגיע הדיווחים הראשונים על מספר האבידות. אז אין ספק שכשמתקבלת פה ההחלטה לגבי סיוע קרוב לאיזור ירושלים, בעדיפות ראשונה, זה מתיישב לגמרי עם מה שאתה אומר עכשיו. השאלה שלי היא לא שאלה טכנית – למה ירושלים קודם, סיני אחר כך ובית המכס אחרון. השאלה שלי היא איך הושפע חיל האוויר מהעובדה שפתאום היה עליו לתת סיור ואמנעה, וכל הנושא האווירי נפל עליו במכה אחת, בעצם מה-6 לחודש בכל שלוש החזיתות?

הוד: התשובה שלי היא פשוטה מאוד. לא היה לי דבר יותר קל מאשר לעשות את זה בבוקרו של ה-6 לחודש. כי בעצם אנחנו ב-5 לחודש משעות הצהריים כבר רוב רובו של חיל האוויר עסק באמנעה. הרי הפסקנו את תקיפת שדות התעופה מ-12:00 בצהריים.

שריג: לבד מתקיפות בסוריה שנמשכו עד 15:30.

הוד: אבל אלו מטוסים בודדים, כאשר כל האורגנים וכל הפוגות וכל המיסטרים כבר מזמן היו משוחררים. בעצם מהשעה 09:00 בבוקר כבר לא היה לי מה לעשות איתם. גמרנו את ארבעת השדות בסיני, שבהם טיפלו סמב"דים, מיסטרים ואורגנים, וכבר לא יכולתי לעשות עם המטוסים האלה שום דבר, כי האמנעה העמוקה היתה מחוץ לטווח שלהם. לכן הם כולם עמדו וחיכו רק למשהו שיהיה להם לעשות. לכן כשהגיעה בבוקר ה-6 לחודש הבקשה להתרכז בסיוע קרוב, הבעיה היתה רק לקבל נתונים – איפה? כי היה לי יותר כוח מאשר מישהו שביקש סיוע.

"נאמר לי שייתכן שעולים על הרמה הסורית. אמרתי – תנו לי 24 שעות ונעביר לשם כל מה שאנחנו יכולים. כי כבר התחלנו להתמזמז. בסיני לא היה מה לעשות ובירדן זה כבר היה הסוף"

שריג: אני רוצה לשלב עוד שאלה שקשורה ב-6 לחודש – עיקר הפעילות הצבאית היבשתית התרכזה אז בגזרה המצרית והירדנית, כי בגזרה הסורית היינו בשלב בלימה ב-6 לחודש, היינו באופן מוחלט בבלימה.

הוד: דרך אגב, אני רוצה להזכיר לך שב-5 לחודש היה ניסיון של טנקים [סורים] לרדת מהצפון לכיוון אחד היישובים, שנבלם על-ידי תקיפה אווירית.

שריג: זה שאר ישוב ב-6 לחודש.

הוד: אנחנו הסבנו מיד רביעייה של מטוסים שתקפה את הטנקים האלה.

מלחמת ששת הימים, הפלות מיגים מתוך סרטי ירי של חיל האוויר

שריג: אני רוצה להגיד שהחומרה שבה היו ההתקפות בגזרה הצפונית ובגזרה הסורית היתה כל-כך חמורה, שבבוקר פנו אל הרמטכ"ל וביקשו אישור להפציץ את דמשק. הפנייה הזו לא היתה של חיל האוויר, כי אם של מבצעים. שהם חשבו שעל-ידי תקיפה אווירית של דמשק…

הוד: ב-6 לחודש בבוקר? אתה מספר לי עכשיו דבר שלא ידעתי עליו. הם ביקשו להפציץ את דמשק?

שריג: ב-6 לחודש בבוקר ביקש אג"מ/מבצעים מהמטכ"ל אישור להפצצת דמשק. זאת אומרת, כדי לגרום להפסקת ההפגזות הכבדות על המשקים, לתת הרתעה לסורים מה אנחנו מסוגלים לעשות להם על-ידי הפצצתה של דמשק. וב-6 לחודש בשעה 06:07 הרמטכ"ל אישר את הפצצת קונייטרה ולא דמשק. ופה השאלה היא – מה באמת היו השיקולים, ואולי קצת להרחיב על המדיניות של צה"ל, או חיל האוויר, לגבי תקיפת ריכוזי אוכלוסין.

הוד: אני לא זוכר במשך כל המלחמה הזו שריכוזי אוכלוסין היוו מטרה לפקודת משימה. כשאני שומע עכשיו על קונייטרה, אני לא זוכר פקודה להפצצת קונייטרה, או הפצצת מיפקדות על יד קונייטרה. אנחנו הלכנו על מיפקדת החזית בקונייטרה, אבל אני לא זוכר את קונייטרה כמרכז אוכלוסין, שהיה יעד להפצצה של חיל האוויר. אני הפצצת אוכלוסין לא זוכר.

שריג: אני אגיד לך המפקד, לדעתי הנקודה הזו היא בעלת חשיבות מעבר לתחום ההיסטורי. היא בעלת חשיבות בתחום של הבנת המדיניות הישראלית במידה בלתי רגילה. כי אני חושב שפשוט מאוד כבר שכחו בעולם לפחות, וזה לא מודגש מספיק, אולי אני קצת חורג מהתחום שלי, אבל אני חייב לומר את זה, שחיל האוויר הישראלי עבד בשמי הזירה כך וכך זמן ולא ניצל לרעה את השליטה שלו אפילו פעם אחת. זו עובדה שמשום-מה מתעלמים מזה היום, ואולי היה טוב שמישהו ידגיש אותה.

הוד: אני אומר לך על זה דבר שכן חרות בזכרוני. ב-8 לחודש וב-9 לחודש, החל מה-8 בעצם, אני זוכר שישבנו למטה בבור ועל כל מסכי המכ"מ במזרח התיכון לא טס מטוס מלבד מטוסי חיל האוויר. ב-8, 9, 10, 11, 12, 13 – עד שהתחילו טיסות אזרחיות מחדש. שבוע ימים המטוסים היחידים שטסו בשמי המזרח התיכון היו מטוסי חיל האוויר הישראלי, וזה לא רק שלא ניצלנו לרעה, אלא זו היתה עליונות אווירית מוחלטת, אבסולוטית, של תנועה אווירית כל שהיא.

שריג: אני מודה שהזמנתי את התשובה, אבל היא היתה דרושה לי.

הוד: אחר-כך, אחרי שבוע שבועיים, התחילו הטיסות האזרחיות להיכנס לדמשק ולקהיר ולעמאן, הכל ממזרח. חס וחלילה לא ממערב, מעל הים התיכון, 150 ק"מ מהחוף, מקפריסין בעצם ומזרחה, לא היתה אף טיסה אחת, לא אזרחית ולא צבאית, שקט מוחלט.

שריג: אני רוצה לגעת לא באופן מקרי ב-8 לחודש, ואני אציג את השאלה אולי כך: ב-8 לחודש אני זוכר שאתה התייצבת בדיון מטכ"ל שהיה אצל הרמטכ"ל ואמרת – 'כרגע עובר המכבש האווירי על סוריה'. זה היה ב-8 לחודש בבוקר. והביטוי 'מכבש' הוא ביטוי שלך ממש, אני מצטט. ידוע שב-7 לחודש עמד פיקוד הצפון לתקוף את הרמה הסורית, ובגלל עננות ובגלל סיבות אחרות שאני לא מפרט, ברצונו של אלוף פיקוד הצפון ביטלו את התקיפה וקבעו שיתקפו ב-8 לחודש. ואומנם, בהתאם לזה, אולי לא בהתאם לזה, נפתח שחר ה-8 לחודש בתקיפה רבתי של הרמה הסורית על-ידי חיל האוויר. ובשעה 08:00 דיווחת לרמטכ"ל – 'עתה עובר המכבש על סוריה'.

שאלתי היא: האם במשך ליל ה-8-7, משנסתבר במטכ"ל שלא תהיה תקיפה ב-8 לחודש, מסיבות מדיניות ואחרות, שאני לא מפרט כרגע, האם זה נמסר לך והאם יש לראות את התקיפה של ה-8 לחודש כחלק מתוכנית כללית של תקיפה, או כמכה לסורים, לפחות באוויר. זו הבעיה שלי.

מרג' ריאל, דמשק, דמיר, סייקאל, OT-4. חיל האוויר הישראלי בשמי סוריה ביום הראשון למלחמת ששת הימים 5.6.1967                                                             [מתוך אלבום הניצחון "שישה ימים" בהוצאת משרד הביטחון]

הוד: אם אני לא טועה, אנחנו הגענו לסורים כתוצאה מזה שנאמר לי שייתכן שעולים על הרמה הסורית. ואז אמרתי – תנו לי 24 שעות ונעביר לשם את כל מה שאנחנו יכולים להעביר. כי אנחנו כבר התחלנו להתמזמז. בסיני לא היה מה לעשות ובירדן זה כבר היה הסוף. נדמה לי שאני ביקשתי שיתנו לי את 24 השעות הבאות, כדי שאפשר יהיה לתת מכה רצינית. וקיבלנו בעצם לא 24 שעות, כי אם 48 שעות, כי זה נדחה אחר-כך. והיו לנו יומיים מלאים של כתישת הרמה הסורית, כאשר אני קיוויתי שאפשר יהיה לעלות עליה אחר-כך בלי להתקיף.

אני זוכר שהעברנו את הפוגות מחצרים לרמת דוד, בשביל שאפשר יהיה להוסיף אותן למכה הרצינית ברמה. אז זה ה-8 וה-9 לחודש, ואלו שני ימים שהורדנו שם כ-500 גיחות של כתישה, כאשר החלק הדרומי של הרמה, מהירמוך ועד איזור בית המכס בעצם לא נלחמו עליו, אלא הוא נכבש בדרום על-ידי צנחנים שבאו בהליקופטרים. יש את הסיפור המפורסם של הליקופטר שנחת על יד עמדת נ"מ, וחייל [סורי] ישב על יד התותח ב'שוק' ולא ירה. זה אחד הסיפורים הקלאסיים.

כל החלק הדרומי של הרמה נכבש ללא ירייה, כתוצאה מהמכבש האווירי הזה. אגב, חלק מסרטי הירי הטובים שלנו הם של התקיפות על הרמה הסורית, שחלק מופיעים ב'3 שעות ביוני'. ויש לנו עוד שני גלגלים של סרטי ירי, שהם חומר גולמי ששם מופיע הרבה מאוד מזה. אני זוכר שאנחנו ב-9 לחודש התרכזנו יותר בחלק הצפוני, כי אז כבר היה ברור שעולים שם, ואת החלק הדרומי עזבנו כבר. באיזה תאריך עלו ההליקופטרים, בליל 9-8 או 10-9?

שריג: ההליקופטרים עלו ב-10 לחודש, בשבת בבוקר.

הוד: אם לענות על שאלתך, זו קומבינציה בין לחץ שלנו על הרמה הסורית, שהיה קשור בתכנון ובין ההענשה, זאת אומרת תור שהגיע, כי הבעיה היתה איפה לעשות קודם מה? בסיני ההרגשה שלי כל הזמן היתה שלא יברחו לנו עוד פעם כל הטנקים והכל. וכשגמרו שם את העניין היה ברור שאפשר ללכת למקום אחר. אנחנו אגב ברמה הסורית איבדנו שני מפקדי טייסות בכירים שלנו.

שריג: בעיה אחרת היא שכזכור ב-9 ליוני בשעות לפני הצהריים, אחרי שבבוקר ניתן האישור של השר לתקוף את הרמה הסורית, ועלו על הרמה הסורית, היתה כוונה של המטכ"ל או של חקה [יצחק חופי, רמ"ח מבצעים במטכ"ל] למען הדיוק, למשוך כוחות לכיוון דמשק, כדי להקל על הלחץ באיזור החזית. אחת ההצעות שלנו אמרה כי הוא מציע בשעות אחר הצהריים להצניח גלמים בעורף קונייטרה. חיל האוויר התנגד להצנחת גלמים בעורף קונייטרה, בנימוק שהאפקט שיושג אינו שווה את סיכון המטוס המצניח.

הוד: היה שם הרבה מאוד נ"מ מרוכז סביב קונייטרה.

שריג: עכשיו אני שואל – האם בכלל כל הנימוק הזה תופס היום, והאם בכלל זה הובא לאיזושהי הכרעה בדרג יותר גבוה, או לא, וזה נחתך בינך לבין חקה?

הוד: זה נחתך ביני ובין חקה. אני זוכר שכששאלו אותי אמרתי כי אני ממליץ לא לעשות את זה כי יש בזה סיכון. זה נורד שצריך להיכנס בגובה נמוך, כי הוא לא יכול בגובה רב, כי בגובה רב היו רואים כי אלו גלמים. זה צריך להיות בגובה כזה שזה צונח, המצנח נפתח וזה על הקרקע. זאת אומרת בגובה של 2,000 או 2,500 רגל, וקונייטרה היתה מוקפת בנ"מ קל. אמרנו כי אין בזה שום היגיון וזה לא ייתן שום דבר. אם זה יהיה גבוה מדי, אז יראו שזה לא רציני, ומטוס אחד כש-20 בובות יוצאות ממנו זה לא רציני, ואם זה נמוך אז אנחנו מסתכנים יותר מאשר הרווח שנקבל בזה. אני לא זוכר שהביאו אותי לאיזשהו מקום לעשות איזה ויכוח על זה אפילו. זו היתה איזו הברקה והיא נחתכה.

אלוף מרדכי מוטי הוד 1967 [מתוך הסרט "3 שעות ביוני"]

בכלל, אחד הדברים המעניינים שאני לא יודע אם אלופי הפיקוד עברו את ההרגשה הזו, או אלוף אחר במטכ"ל עבר את ההרגשה הזו, אבל אחת התמורות הקיצוניות ביותר שאני עברתי כמפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, היתה הרגשה של מתן אחריות אבסולוטית להחלטות והכרעות, שלעולם לא עלה בדעתי שהן תישארנה על כתפיו של מפקד חיל האוויר בלבד. זו תחושה שקשה לי מאוד להגדיר אותה, אבל פתאום התברר לי שאין מי שיעשה את ההחלטה.

אני למשל עשיתי הרבה החלטות, שלעולם לא היה עולה בדעתי כי אני יכול לעשות אותן לבד. עכשיו זה היה כל-כך טבעי שעשיתי אותן, והתגובות שקיבלתי כתוצאה מהחלטות אלה עודדו אותי לעשות עוד החלטות ועוד החלטות, כי בשום מקום לא נתקלתי בספק בכלל – האם זה נכון שאני עושה החלטות כאלה או לא. התחושה הזו התחילה בשבוע האחרון שלפני המלחמה, שבכלל לא היה ספק ולא היתה שום שאלה לגבי מה שאני מתכונן לעשות. השיקולים שלי וכתוצאה מזה ההחלטות שלי, וכתוצאה מזה הביצוע, היו כולם ללא שום גיבוי או התנגדות מאיזשהו גוף.

"הרמטכ"ל לא הבין את כל המשמעויות של התוכנית האווירית. הוא הבין שאנחנו הולכים לתקוף שדות תעופה, אבל לא האמין שזה ניתן לעשות. לקחתי את רבין לבסיס עקרון והוא ביקש מרן פקר אישית שיסביר לו איך הוא תוקף שדות תעופה"

שריג: האם אפשר מדבריך להבין שלמעשה התוכניות הבסיסיות של חיל האוויר, במפורט, לא הוצגו אף פעם לפני המטכ"ל לדיון?

הוד: לדיון – אפילו פעם אחת לא. רק ההצגה.

שריג: לכן אני הוספתי את המילה לדיון. לא היה ערעור על שיטת התקיפה, על הטכניקות, על שום דבר כזה?

הוד: הרמטכ"ל לא הבין בדיוק מהי התוכנית האווירית. הייתי אומר – לא שהוא לא הבין בדיוק מהי התוכנית האווירית, אלא הוא לא הבין את כל המשמעויות של התוכנית האווירית. הוא הבין כי אנחנו הולכים לתקוף שדות תעופה, אבל הוא לא האמין כי זה ניתן לעשות.

בשלב מסוים לקחתי את יצחק רבין, ואני חושב שזה היה אחרי ה-30 לחודש, או ב-3 או ב-2 לחודש, ראיתי שמוכרחים משהו לעשות כדי לחזק בו את האמונה שהדבר הזה ניתן לעשות. היות ואני הסתובבתי בכנפות כל הזמן, כל פעם שחזרתי מכנף, מבדיקה ומשיחה עם מפקדי הטייסות, היה ברור לי שהבעיה היא לא בעיה. עלה לי הרעיון לקחת אותו לעקרון [בסיס ח"א בתל נוף] כדי שידבר עם מפקדי הטייסות, ידבר עם הטייסים. עשינו סיבוב בחצור ובעקרון, אני חושב. בעקרון ביקרנו בטייסת 119 והם סיפרו לו מה התוכנית שלהם בדיוק.

הוא ביקש אחר-כך את רן פקר אישית. רן, הוא ואני נשארנו לבדנו בחדר, והוא ביקש מרן שיסביר לו איך הוא תוקף שדות תעופה. למה הוא בטוח במאה אחוז שהתקיפה הזו אפשרית. רן נכנס איתו לפרטים, איך באים נמוך ומושכים גבוה, ונכנסים על המסלול ואחר-כך עושים שלושה יעפי צליפה מכל כיוון. זו הפעם היחידה שהרמטכ"ל בכלל קיבל הסבר איך תתבצע תקיפה על שדות תעופה, לא כבדיקת תוכניות אלא במסגרת לימוד ועידוד.

שריג: לגבי הרמה הסורית, עוד לפני המלחמה היתה תוכנית שקראו לה 'מקבת דרום'. משמע, החלק הדרומי של הרמה הסורית מהירמוך צפונה, עד לאיזור דרבשיה נגיד, עד מאחרי תאופיק [התכוון כנראה לסקופיה]. התוכנית הזו דיברה במפורש על תקיפה באמצעות הליקופטרים. עכשיו היה ידוע גם שבזמן שנבצע את הפעולה בדרום לא יהיו הליקופטרים, כי ההליקופטרים יהיו עסוקים במשהו אחר. איך אתה ראית את ההתפתחות לקראת ההפעלה בשבת של הפעולה האווירית, כאשר השטח עוד לא היה נקי מנ"מ. כלומר, איך כמפקד חיל האוויר ראית את הכנסת ההליקופטרים?

"בזכות חיל האוויר כבשו את דרום הרמה בלי ירייה אחת". שבת 10 ביוני 1967, שני סיקורסקי ולוחם צנחנים בשדות הכפר פיק [צילום: בניה בן-נון]

הוד: הם הרי עלו על הרמה עם ההליקופטרים לפנות ערב ונכנסו ללילה. ואגב, החלק הדרומי קיבל אצלנו בעדיפות ראשונה את המכה האווירית בגלל המקבת הזו. ואני כשנשאלתי אחר הצהריים אמרתי כי לפי הערכתי אין שום בעיה להתחיל את זה ולהיכנס ללילה. כי כך, אם אתה נתקל בבעיות אז אתה ממתין כמה שעות ונכנס ללילה. ואם אין לך בעיות, אז יש לך מאחז לקראת הלילה. לי היה עניין במאחז לקראת הלילה, בעיקר בגלל בעיות טרפז. כאן כשיש לך טרפזים למעלה ויש לך ראש גשר כזה, אז זה הרבה יותר קל לביצוע. לכן לא היתה בעיה.

היתה לי הרגשה שאפשר לעשות את זה, בייחוד כשהיו לי תוכניות לעשות את זה סביב הנ"מ. הליקופטר כשהוא שני ק"מ מהנ"מ אז הוא סך הכל די בטוח. אז עוד לא היה מה שיש לנו היום – ריכוז כזה של מק"בים, שזו מסקנה ממלחמת ששת הימים ושהם מפוזרים במקומות שונים.

—————————————————————————————————-

7 מחשבות על “תחקיר מפקד חיל האוויר

  1. בים השני ה-6 ביוני נכנס מטום סורי מיג 21 בגובה צמרות העצים בדיוק מעל העמדה שלי בבפאתי יסוד המעלה ליד המזח הישן. טס ממזרח למערב לא הספֲֲנו לזוז והוא עבר ברעק עצום. נאמר לי שהוא תקף במפרץ חיפה והופל כמדומני מאש נ"מ. מדוע לא נזכר בכתבה.

    אהבתי

  2. חיל האויר בלי ספק ניצח במלחמה הזו,היינו בזחלמים באזור הגושרים וחורשת טל וראינו את המטוסים נכנסים אחד אחר השני לתל עזזית ומשטחים אותו, ידענו שתל עזזית הלך פייפן וזה המטוסים עשו,

    Liked by 2 אנשים

  3. למוטי הוד היתה אובססיה להקטין את דמותו של רבין. אולי מכיון שרבין ממש לא העריך אותו וטירפד את מינויו כמפקד ח'א, מה שגרם לעזר ויצמן להתעקש להמשיך לכהן עוד שנים כמפקד ח'א. רבין פנה למועמד אחר אך הוא סירב.

    להוד היה עיתוי ממוזל יוצא דופן, וזאת פעמיים. בפעם הראשונה הוא כיהן רק שנה כמפקד ח'א כשפרצה מלחמת ששת הימים וכך זכה בתהילה שמגיעה בעצם לקודמו, ויצמן.

    פעם שניה כשעזב את ח'א רק 3 חודשים לפני מלחמת יום כיפור, וכך רק מחליפו, פלד זכה בהכפשות, שחלק מהם מגיע להוד.
    כנראה שבחיים צריך רק מזל !

    Liked by 1 person

    • אם תקרא את הספר ״מלחמה משלו״ של אורי בר יוסף תראה ששם הטענה היא אחרת ואני מסיק ממה שקראתי שאם הוד היה נשאר מפקד חיל האויר מלחמת יום כיפור הייתה נראית יותר טוב מבחינת חיל האויר.

      אהבתי

      • מפקד ח"א במלחמת יום כיפור היה בני פלד, והוא אכן פישל. אבל חלק מהפשלות נובעות מזמן קודמו, מוטי הוד, למשל התכניות המבצעיות הגרועות של ח"א למרות שכבר אז התריעו על חלק מפגמיהם ( ראה ספרו של ספקטור "רם וברור")

        הנה דברים שאמר ספקטור, אז מפקד טייסת: “סיוע חיל האוויר לכוחות היבשה במלחמת יום הכיפורים היה אפסי. לא היה שום אימון והכנה לפני המלחמה לשיתוף פעולה בין חיל האוויר לצבא היבשה. גם אם חיל האוויר לא היה מפעיל שום מטוס במלחמת יום הכיפורים הייתה התוצאה בקרב היבשה אותה תוצאה. שיתוף הפעולה בין חיל האוויר ליבשה במלחמות ישראל הפך להיות אות מתה, זה פשוט לא עבד. זה לא פעל גם בלבנון."
        חלקו של מוטי הוד בפשלה של חוסר בסיוע גדול באותה מידה כמו של בני פלד.

        מפקד חיל האויר האלוף הוד, קצת לפני מלחמת יום כיפור התרברב שבמלחמה הבאה ח"א יביס את הערבים בצורה יותר מוחצת אפילו מתבוסתם במלחמת ששת הימים ב 1967, אבל במלחמת יום כיפור התברר שזו היתה התרברבות לגמרי חסרת יסוד , ושמכת המנע של חיל האויר לא היתה מצליחה גם אם היתה מבוצעת בדיוק לפי התכנון.
        לכן קשה למצוא מילה טובה על מוטי הוד שהוליך שולל את הציבור בארץ,

        אהבתי

  4. כמו חיל השיריון, כמו הצנחנים, כמו התותחנים, גם חיל האוויר נלחם במלחמת יום כיפור כאילו שהיא היום השביעי של מלחמת ששת הימים. הערבים רצו קדימה, למחוזות אחרים ומתוחכמים, בצה"ל נתקעו ב-67'; למצרים ולסורים היו אמצעי ראיית לילה בכל פינה ואלפי טילי נ"ט, בצה"ל עוד חשבו שמספיק שהטנקים נוסעים קדימה וככה מנצחים; שאת הצנחנים והחי"ר אפשר להסיע לקרב בזחל"מים ממלחמת העולם ולצייד אותם ברובי FN מיושנים וב"עוזי", כשבצד השני לכל שק"מיסט מצרי היה קלשניקוב משובח; וחיל האוויר? הוא קיבל תקציב בלי סוף כדי להחליף את המיסטרים והאורגנים המיושנים בפאטנומים וסקייהוקים, אבל המשיך לטוס ולהילחם כמו פעם, באותן שיטות של ששת הימים, שכבר לא היו רלוונטיות. הסיפור על מתקפת המנע שתכנן חיל האוויר, מבצע "נגיחה", מסמל בדיוק את זה: חשבו שאפשר לחזור על מבצע "מוקד" מ-67', שם דפקו את המטוסים המצריים שניצבו בשורות לאורך המסלולים, אבל ב-73' כל המטוסים של מצרים וסוריה כבר היו ממוגנים בתוך דת"קים, ולא היה שום ערך למבצע כמו "נגיחה". לבני פלד היו 3 חודשים בתפקיד להבין את זה ולבטל את התוכנית הלא רלוונטית הזאת, אבל הוא פקד לחמש את כל חיל האוויר בבוקר יום כיפור לצורך המבצע חסר המטרה, ואחר כך הזניק את כולם כדי לזרוק את הפצצות לים… זהו כישלון פיקודי ממדרגה ראשונה, אי הבנת המצב, אי היכרות עם המציאות והחומר המודיעיני. זה היה סיפתח לאסון שפגע בחיל האוויר בשבועות הבאים, כשאיבד 110 מטוסים ו-60 ומשהו טייסים, בלי לעזור הרבה לצה"ל הלוחם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s