מפגש תל עזזיאת 2022

ה-9 ביוני של לוחמי פלוגה ב' מגדוד 51 בכיבוש תל עזזיאת * סיקור המפגש על התל בראשותו של המ"פ אורי שגיא * סיפור הלחימה על היעד, שנחשב בזמנו לאגוז קשה, אבל נכבש במהירות וביעילות * וגם: האמת מאחורי אגדת הדגל הלבן, שבעקבות הנפתו על-ידי הסורים נהרג החובש יוסי מנצור * פירוט האירועים מפי המ"פ שגיא והמ"מים יקי שלו ומאיר בק

תל עזזיאת 9.6.2022. ותיקי פלוגה ב' מגדוד 51 במפגש מחזור [צילום: רפי מן]

תשעה קבין של תהילה ירדו על חטיבת גולני במלחמת ששת הימים. שמונה לקח הקרב לכיבוש תל פאחר, אחד לקח הקרב על תל עזזיאת, והאחרון התחלק בין היתר. כך מצאה את עצמה פלוגה ב' מגדוד 51 נדחקת קלות בהיסטוריה הזו, לטובת גדוד 12 והסיירת. כל שנותר לה היה להתהדר בצניעותה, ולהתנחם שהקרב שלה נערך בדיוק כמו שנכתב בספרי התכנון, ושעל זה לא כל-כך מחלקים צל"שים.

תל פאחר הפך לאתר הנצחה ומורשת, זכה לתשומת לב, למשאבים ולתקציבים, והפך למוקד עלייה לביקורים. יש לו כביש גישה, שבילים מסודרים, תעלות, הסברים ועמדות שמע.

שני קילומטר ממערב, עומד נבול וזנוח תל עזזיאת. מוצב האימים הסורי בדימוס, שהיה אחד הסמלים הבולטים של העימות סוריה-ישראל, ניצב בשיממונו ובעליבותו, עטוף בצמחי פרא וקוצים שסוגרים עליו מכל עבר. אין שלטים, התעלות והעמדות נעלמו, הטנק נלקח ממקומו. ומה שנותר הוא שלושה-ארבעה סלעים עם הסברים מינימליים וכמה מיטות חלודות.

שם בריכות הדן, הושט היד וגע בם. מבט מהאשנב של הבונקר הקדמי בתל עזזיאת הצופה למערב [צילום: יצחק עמית 1969, האוסף הציוני]

מה שמחזיק את תל עזזיאת כמקום משיכה למבקרים אותו, הוא סיפור היסטורי שמסופר מגובה של כ-120 מטר. נופי השדות הירוקים ובריכות הדגים הכחולות הם עדות לעימות המתיש בין ישראל לסוריה, על השטחים המפורזים ומקורות המים. מי שחזר לתל עזזיאת לראשונה אחרי כל אותן 55 שנים, התאכזב ממראהו של מי שנחשב פעם לאימת המוצבים הסורים.

בדצמבר 2021 העלינו כאן יוזמה לשפץ את תל עזזיאת [ראו כאן] ולהנגיש אותו לציבור. ותיקי גדוד 51 נענו לאתגר, אבל ייקח זמן עד שדברים יתחילו לקרות. הכיוון הוא לתת לתל הזה קצת צורה, גישה נוחה והסבר מקיף, כדי שיאיר מעט פניו למבקרים.

תל עזזיאת, יוני 2022. המוצב האימתני שקרס ונכנע

עד שזה יקרה, צץ ה-9 ביוני 2022, יום השנה ה-55 לקרב. לוחמי פלוגה ב' מגדוד 51 בששת הימים החליטו לציין את התאריך בביקור במקום. בגלל החום הצפוי, נחלק המפגש לשניים. בחלק הראשון הם נפגשו בבית אוסישקין בקיבוץ דן, שם צפו בסרטון מורשת. המ"מ דאז בפלוגה, יקי שלו, הציג את כיבוש המוצב בקווים כלליים, ואורי שגיא, אלוף במיל', שהיה מ"פ ב' בקרב ההוא, נשא דברים.

את המפגש פתח המנחה צבי חטקביץ', החובש שלימים הפך לדוקטור למדעים. חטקביץ', שיזם את המפגש, חי ונושם בעשר השנים האחרונות גם את הנצחת מורשת "אקסודוס", כאחד מתינוקות אוניית המעפילים המיתולוגית. "התכנסנו היום לציון 55 שנה לקרב הגבורה, בו נלחמתם על תל עזזיאת. קרב חשוב ומכריע במסגרת קרבות הפריצה לרמת הגולן".

מלבד חטקביץ', שגיא ושלו, הגיעו גם הלוחמים יצחק אלקוסר, פנחס אפטקר, בנצי בן הרוש, רפי הלמר, ציון חיוני, אברהם חכם, לילו לביא, אברהם לוי, יוסי מישאלוף, משה מצליח, יורם צרפתי, ויקטור שמעוני ועזרא שמעיה. כן הגיעה שולה הנדלמן, אלמנתו של יעקב הנדלמן, שזכה בעיטור המופת על לחימתו בתל [ראו כאן ראיון עם הנדלמן], ואיתה הנכד החייל עידו, שנמצא במבדקים לסיירת גולני. רבים מהנוכחים ציינו כמה הוא דומה לסבא.

המ"מ יקי שלו מתאר את ההכנות ואת הקרב

המ"מ יקי שלו, 2022

יקי שלו [שלוסברג], שהיה מ"מ 3 בפלוגה ב' של גדוד 51, תיאר בפני הנוכחים את הימים שלפני מלחמת ששת, ולאחר מכן את הקרב לכיבוש תל עזזיאת: "בתקופת ההמתנה לקראת המלחמה, הגדוד ישב במשתלה בקרית שמונה, שהיתה אז מחוץ לעיר. חפרנו שוחות אישיות, שיחקנו כדורגל נגד גדוד 12. מג"ד 12 היה שחקן מפתח והוא נהרג במלחמה. התאמנו קצת על דברים שנצטרך לעשות על יבש, ועשינו הרבה הכנות לקראת הקרב.

"את תל עזזיאת אי אפשר לפקשש. יש לו עצי אקליפטוס, שרואים אותם מכל מקום. לפי הדוקטרינה הרוסית זה היה קו הגנה קדמי של הסורים על הרמה מבין שלושה קווים. זהו תל נמוך יחסית לרמה. אם אתה בא מכיוון מזרח, אתה רואה תל קטן ולא מרשים, אבל מכיוון עמק החולה הוא נראה גדול, ויחסית למוצב גבעת האם הוא היה גבוה. הצרה איתו היתה שהוא שלט על כל השטח באש ישירה, לא תותחים ולא טיווחים. שליטה מלאה על דרך הפטרולים שלנו למטה, וסכנה מוחשית גם לאזרחים וגם לצבא. ולכן הוחלט שכדי לכבוש את הרמה, יש צורך לכבוש אותו, כי הוא שולט על כל השטח שמוביל לרמה.

"המוצב היה מוקף במוקשים מכל צדדיו. מצד מערב אי אפשר לעלות כי זה די תלול, עם סלעים ומוקשים, והדרך היחידה להיכנס אליו בצורה מהירה היתה ממזרח, בדרך האספקה של המוצב. הרעיון היה לעבור את המוצב מדרום ולהיכנס ממזרח. במוצב היה טנק פנצר, שהיה קבוע שם, ועמדת מקלע מבוטנת, ששלטה על הדרך. כך שגם אם תתקוף ממזרח, לא היה אמור להיות כל-כך קל.

"לפי הנתונים, זה היה מוצב פלוגתי. בחטיבה תיכננו שפלוגה תכבוש אותו, למרות שלפי החישובים הצבאיים הכוח התוקף צריך להיות פי שלושה. זה היה מוצב פלוגתי רשמי, אבל לדעתי האישית ביום הקרב לא מעט חיילים ברחו ממנו לתל פאחר.

"בחטיבה נקבע שאת התל תכבוש פלוגה ב' של גדוד 51 בפיקודו של אורי אייזנברג, שהיה מ"פ ותיק, קרוב לשנתיים בתפקיד. סגל הפיקוד היה: מחלקה 1 בפיקודו של סג"מ מאיר בק, סמל מחלקה היה יעקב הנדלמן ז"ל. מחלקה 2, המ"מ היה יואל קאופמן, סמל מחלקה היה יוסי מישאלוב, ומחלקה 3 אני הייתי המ"מ והסמל היה אמיגה. זה היה סגל הפיקוד [הסמ"פ היה גדעון הלפרין].

"התכוננו טוב טוב לקרב הזה. למדנו איך המוצב בנוי, תעלות, עמדות. כל מ"מ וכל סמל ידעו בדיוק לאן לרוץ ומה הם כובשים. עשינו את זה על יבש, כשהגדוד התאמן על מודל של המוצב, שהוכן מחציר בבית הלל. היתה הדגמה של התעלה ההיקפית, ונסענו למושב כדי להתאמן, כך שתיאורטית ידענו בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות. התוכנית היתה להפתיע את הסורים, לעשות את זה בלילה וברגל, שהם לא ירגישו. התכנון היה לעלות מגבעת האם, לעקוף את תל עזזיאת ולבוא אליו ממזרח, בלילה. מאחר שהיתה זו עלייה קשה, עשינו אימונים, טיפסנו לתל רמים ברגל עם כל הציוד. זה היה המהלך הגדול של ההכנות, שקצת קטע את הקייטנה שהיינו בה.

"הקטע הכי מעניין היה שהתכוננו והתכוננו, והמלחמה לא הגיעה. המלחמה הלכה להיגמר, וזה הרגיז קצת את הקיבוצים, שסבלו כל הזמן מההפגזות של הסורים. הם הפעילו לחץ על ראש הממשלה לוי אשכול, ואז החליטו – יאללה, כובשים את הרמה.

מג"ד 51 סא"ל בני ענבר בקבוצת פקודות של הגדוד במהלך מלחמת ששת הימים [ארכיון צה"ל]

"שישי בבוקר, אנחנו עומדים ומחכים, לא יודעים מה קורה, פתאום מגיעים עשרה זחל"מים, ואורי צועק – יאללה לעלות. מה לעלות, איפה לעלות? אני חושב שבפלמ"ח היו מסודרים יותר.

"קפצנו כולם לזחל"מים עם הציוד, יאללה נוסעים להילחם. הפעם הראשונה שבאמת פגשנו את המלחמה היתה על יד גבעת האם. פתאום השיירה נעצרה, אני מביט שמאלה ורואה תחנת איסוף פצועים ומגיעים לשם כל מיני שריונאים. ראיתי איך מלחמה נגמרת, לא איך היא מתחילה, ואמרתי לכל החיילים בזחל"ם שלי – כולם בפקודה להסתכל רק ימינה, לא להביט שמאלה. זה היה הלם ראשון. לא סתם יורים וכובשים, אלא יש גם תוצאות עגומות.

"המשכנו לנסוע, עלינו על הדרך המנהלתית של הסורים, נכנסנו שמאלה, הטנקי הראשון עלה על מוקש, פרס זחל, ירה משם, פגע בטנק הסורי, אנחנו המשכנו, פנינו שמאלה בכניסה למוצב, והשיירה עוד פעם נעצרה. ירו עלינו מימין צלפים ירי בבודדת, לא זיהינו מאיפה, אבל שמענו יריות. למזלנו אף אחד לא נפגע. המשכנו לנסוע, הזחל"ם הראשון של מאיר בק עלה על מוקש. הראשון שהתעשת היה אורי, שצעק – כולם לרדת מהזחל"מים, כובשים ברגל.

קיץ 1967, גדוד 51 בשיחזור הקרב לכיבוש תל עזזיאת [צילום: יקי שלו]

"כולם קפצו החוצה, ורצים קדימה לכבוש את התל. היינו צמודים, רצנו קדימה והתל נכבש בדיוק לפי התכנון, כשהמחלקה הראשונה כבשה את פאתי היעד, את הכניסה. אני לא יודע מה קרה למקלען הסורי שהיה שם. היה שם מקלע, ומשום מה הוא לא ירה. מחלקה 1 תפסה את פאתי היעד ונכנסה לתעלה המרכזית. מחלקה 2 נכנסה לתעלה ההיקפית מצד שמאל, מדרום, וטיהרה את החלק הדרומי, ומחלקה 3, המחלקה שלי, נכנסה לתעלה ההיקפית מצד ימין, הצפונית, וכבשה את החלק הצפוני. נפגשנו כולנו באמצע, ושם נגמר הקרב.

"אני מספר את זה מהר, בלי סיפורי גבורה ובלי סיפורי ניצחון. יצאו אנשים מהבונקר המרכזי, שבויים, ולא ידענו מה לעשות עם זה. היה מזל שיש לנו חייל אחד בפלוגה שיודע ערבית טוב, וזה שמעיה. ושמעיה הקטן עם רובה גדול הוריד איזה 20 אנשים – יאללה, היידה היידה, והפיתרון היה להכניס אותם לבריכה של המוצב, שהיתה ריקה ממים. אחר כך הגיעו חוקרי שבויים וכל מיני סיפורים. לצערנו היה לנו הרוג אחד, יוסי מנצור. לפי דברי אורי היו לסורים 20 הרוגים ו-26 שבויים. זה סיכום הקרב.

פלוגה ב' בתל עזזיאת. צילום משיחזור הקרב – יקי שלו. ותודה גם למצלמה הרוסית "קייב" שאיתה צילם

"על זה אורי אמר לימים בראיון בעיתון: 'בקרבות שתוכננו טוב עם חיילים מאומנים, שהתכוננו לקרב והביצוע שהיה מושלם, אין צל"שים'. שאלו אותו איך קרב כזה הרואי ואין צל"שים. הוא אמר אני מעדיף קרב טוב בלי צל"שים ובלי הרוגים, העיקר שיהיה כמו שצריך".

אני לא אוהב את תל עזזיאת: אורי שגיא מדבר 

אורי שגיא 1967

המ"פ אורי שגיא, שפקודיו מעריצים אותו עד היום, אמר בדבריו: "שמח ונרגש לראות אתכם. אני לא רוצה לדבר כל כך על תל עזזיאת. היתה לנו שיחה בסוף המלחמה. זו היתה פלוגה ותיקה, אנשים עומדים להשתחרר, ואני אהבתי את הפלוגה. בכל מקום שהייתי אחר כך בצבא, חשבתי שפלוגה ב' בגדוד 51 היה המקום הכי טוב שלי. הייתי שנתיים מ"פ ב' והייתי מ"פ טירונים ומ"פ בקורס מ"כים ומ"פ סיירת. חמש שנים וחצי הייתי מ"פ, ובסוף הבנתי מה אני צריך להיות.

"אם תלכו היום לגולני, הם לא יודעים מי אתם ומי אני, וזה לא חשוב. חשוב אם נשארו שם נכסי צאן ברזל. הם לא יודעים מי עשה את זה, זה לא חשוב, זה לא מעניין. להיות שייך לגולני, להיות יחד, להיות גאה. הייתי 35 שנה בשירות בצה"ל ועשר שנים בגולני, עד שהייתי מח"ט, ואם שואלים אותי בכל השירות שלי למי אני שייך – זה לגולני.

"מישהו מכם שאל אותי – תגיד, אתה מרוצה מאיך פעלנו ומאיך לחמנו, כי כנראה שהייתי קמצן במחמאות. אז ודאי. עשיתם את הדברים מעל ומעבר, עמדתם במשימה. אז אמר מישהו – אם עמדנו במשימה, אני רוצה להגיד גם לך משהו – וזה נקלט בי ומלווה אותי כל השנים. הוא אמר: אנחנו יודעים שאתה והקצינים עשיתם כל מה שאפשר, כדי שנחזור הביתה בשלום.

מבט מהגג: החצר של תל עזזיאת מוקפת בקירות אבן בזלת שחורה ותצפיות אל הבריכות ושדות 

"אבל צריך לחשוב תמיד שגם צריך קצת מזל. כי אם בפתח של המוצב המקלע הסורי היה יורה, אני לא יודע אם היינו נכנסים כך. היה לנו מ"מ טנקים, גיבור. הוא עלה על מוקש בדרך, אבל איתר את טנק הפנצר והדליק אותו. הפנצר ישב ממש בכניסה למוצב, ואם הוא היה יורה, לא היינו נכנסים ככה. הגענו למוצב כשהטנק מוביל ואני בעקבותיו, ואז מצאתי את עצמי די בבדידות. אני מנסה לדבר עם מ"מ הטנקים ואין קשר, ועושים סימנים בידיים, היה לו קשה לעשות את הסיבוב שם בכניסה, זה לא טנק מרכבה.

"והתרגולות, התרגולות, את זה עושים באימונים שוב ושוב. ואמרתם את זה, וזו בשבילי היתה מחמאה. אתם ביצעתם את המשימה, כדי שכל אחד יוכל לחזור הביתה בשלום. זה לא תלוי רק בי בלבד. צריך קצת מזל. אל תסתכלו מה קרה אצל אחרים, כי לפעמים תקלה או ביש מזל, מביאים לתוצאות נוראיות.

צילום רחפן: תל עזזיאת ושדות היישובים שמתחתיו. לחצו להגדלה

"מה אפשר לקחת מהקרב הזה? אני רוצה לדבר על משהו יותר ערכי. היתה לי פגישה לפני כמה שנים אצל גברת אחת, אולי שמעתם את שמה. קוראים לה מירי רגב. היא היתה אצלי קצינה במיפקדת חילות השדה. ואני אומר לה – תגידי, את היית אצלי קצינה, למה אתם משסעים? למה השנאה? היא לא ידעה מה לומר.

"אמרתי לה – מירי, שתדעי שבגולני אף פעם לא בדקו מי עולה לתל פאחר, מי עולה לתל עזזיאת ומי עולה לחרמון. מי אשכנזי ומי מזרחי. לא בדקו ולא בודקים. אז למה אתם מפלגים את העם? מספיק כבר עם הדבר הזה. כל אחד נולד וגדל במקום שבו הוא גדל, ונפגשנו כולם בגולני. היו לנו משימות משותפות ועשינו את מה שעשינו. מה שחשוב זה האנשים, ואסור לאבד את זה.

"למלחמה יש תכלית. אני לא אוהב את תל עזזיאת, שתדעו. היינו כאן ועשינו את מה שעשינו, כי חשבנו שזה משרת דבר יותר גדול. אגלה לכם סוד: במו"מ שהיה עם הסורים [בשנות ה-90], הייתי אז ראש אמ"ן ונפגשתי עם הרמטכ"ל הסורי. ודיברנו, מה עשית בצבא ומה לא עשית. ואז הוא אומר לי – איפה היית בצבא? אמרתי לו – הייתי בהרבה מקומות, אבל בעיקר בגולני. אמרתי לו שהפעם האחרונה שבה נפצעתי היתה בגשר הפקק. הייתי מ"מ והיה יום קרב, ואני כמו טמבל נוסע ככה גלוי מתחת לכל המוצבים שלהם, בתקווה שיפתחו באש. שלוש פעמים נסעתי ודדו [אלוף פיקוד צפון] שולח אותי בקשר לכל מיני מקומות, והסורים לא פתחו באש. איך שחזרתי לגשר הפקק, התחילו לירות, ונפצעתי ליד העין. אז הרמטכל הסורי אמר לי – לא היינו מספיק טובים, עובדה שנשארת בחיים".

מדליות ללוחמים

בסיום האירוע בקיבוץ דן קיבלו החבר'ה מדליות על לחימתם. המדליה הופקה על-ידי צבי חטקביץ'. לאחר מכן נכנסו לכלי הרכב ונעו אל תל עזזיאת, כדי לקיים טקס אזכרה לחובש יוסף [ג'ו] מנצור ז"ל, החלל היחיד בקרב. זו היתה הזדמנות לקבל הסברים בשטח הלחימה ממקור ראשון.

המדליה שקיבלו לוחמי פלוגה ב'. עיצוב: מוטי עמית

נסענו בכביש 99 מדן אל רמת הגולן. עברנו את מעיינות הבניאס, פנינו ימינה ודרומה לכיוון תל פאחר ולאחר מכן ירדנו מהכביש מערבה ודרומה לכיוון תל עזזיאת. זוהי דרך המוצבים הסורית לשעבר, שקישרה בין מוצבי הקו הראשון דאז.

קטע הדרך מבניאס לתל עזזיאת שופץ בשנת 2017 על-ידי קק"ל, ביוזמתו של אורי שגיא, אבל בינתיים עברו כמה חורפים והיא השתבשה מעט פה ושם. על כל פנים, גם רכב רך ונמוך יצלח בנסיעה זהירה כמה תלאות, עד שיגיע אל תחילת הכניסה לתל עזזיאת. בדרך שמנו לב שהשלט לציון מיקומו של מוצב הטנקים חירבת סוודה נפל על האדמה.

החבר'ה התכנסו ליד הכניסה למוצב המרכזי. היו שחיפשו איפה בריכת השחייה המפורסמת שלהם, שבה רוכזו החיילים הסורים שנכנעו, וכיום סבך העצים מסתיר אותה. ריכוז השבויים רשום על שמו של עזרא שמעיה "העיראקי", החייל היחיד בפלוגה שידע ערבית. שמעיה הוביל את השבויים לבריכה הריקה כשהם בבגדים תחתונים בלבד.

קטע העלייה האחרון בתל עזזיאת, לפני ההגעה אל איזור הבונקרים המרכזיים

תל עזזיאת היה מוצב פלוגתי, מבוצר היטב, מוקף שדות מוקשים ומערכת גדרות מאסיבית. עיקר הנשק שעמד לרשות הסורים בתל עזזיאת היה טנק פנצר, מרגמות 82 מ"מ, תותחי נ"מ 20 מ"מ ומקלעים כבדים ובינוניים.

התוכנית המקורית לכיבוש תל עזזיאת דיברה על גדוד 51 כולו בהתקפת לילה, וברגל. שגיא מספר שהתכנון היה לנוע מכיוון עתיקות עומרית, ומשם להגיע אל המוצב ממזרח. החלטת שר הביטחון דיין לתקוף את הרמה הסורית באור יום, ב-9 ביוני 1967, שינתה את התוכניות. לגדוד 51 נשלחו כעשרה זחל"מים, שהספיקו למלא בתאי הלוחמים שלהם סדר גודל של פלוגה. המג"ד ענבר קבע כי תהיה זו פלוגה ב' בפיקודו של סרן אורי אייזבנרג [שגיא].

גדוד 51 על דרך המוצבים הסורית: המיקוש הפראי לפני תל עזזיאת

שגיא אומר שלתחושתו הוא נלחם קרוב לשעתיים על תל עזזיאת. לפי רשת הקשר החטיבתית, שבה דיווח המג"ד סא"ל בני ענבר על פעולות כוחותיו, מדובר בפחות. להלן הפירוט: בשעה 16:10 דיווח ענבר על חיסול טנק הפנצר בתל עזזיאת. בשעה 16:23 דיווח – היערכות להתקפה. בשעה 16:46 – שלבי סיום של עזזיאת. בשעה 17:06 – עזזיאת בידינו. סה"כ כ-40 דקות בפועל לכיבוש שטח המוצב.

שגיא אומר שיכול להיות, אבל ככה זה הרגיש לו. לדבריו, הוא מחשיב את תחילתו של הקרב ברגע שהטנק המוביל עלה על מוקש בדרך המוצבים. ברשת הקשר החטיבתית יש דיווח של מג"ד 51 – "כבד" עלה על מוקש, בשעה 15:40. מכאן ועד לדיווח על כיבוש עזזיאת בשעה 17:06 – אכן חלפו כשעה וחצי.

מפת מודיעין פיקוד צפון 1967. תל עזזיאת [משמאל "מזל"] ומוצבי הסורים באיזור

כשהסורים בתל עזזיאת הבינו שהם תחת מתקפה ישירה של צה"ל – לאחר עלייתה של חטיבה 8 דרך גבעת האם מזרחה, ובהמשך תנועת חטיבת גולני על דרך המוצבים הסורית, הם פיזרו עשרות מוקשי נ"ט על הדרך. על אף שהמוקשים היו גלויים, הטנק מגדוד 377 שהוביל את פלוגה ב' נפגע ממוקש ונעצר, כ-250 מטר לפני הפנייה מערבה לתל עזזיאת. על-פי פקודת המג"ד, ירדו מספר חיילים מהזחל"מים ופינו בידיים כ-12 מוקשים.

הטנק שנפגע איבד את יכולת התנועה, אבל לא את כושר הירי. באותם רגעים זיהה קמב"צ הגדוד, דוביד כץ, שהיה בזחל"ם המג"ד, את טנק הפנצר בתל עזזיאת כשהוא מבצע סיבוב צריח. השרמן ירה מיד פגז אחד שהיה קצר, אבל השני פגע והדליק את הפנצר.

פלוגה ב' הגיעה לדרך שנכנסת לכיוון תל עזזיאת, ופנתה אליה שמאלה ומערבה. המג"ד ענבר התמקם סמוך לפנייה הזו, בצומת בורג' בביל, משם היתה לו עמדת תצפית מצוינת לכיוון תל עזזיאת, במרחק של כ-700 מטר. מוצב בורג' בביל, נמצא בין תל פאחר ממזרח לתל עזזיאת ממערב, קילומטר מכל צד. הוא נכבש שעה קלה קודם לכן על-ידי גדוד 12, כחלק מהקרב על תל פאחר.

תנועת גדוד 51 אל יעדיו ביום שישי 9.6.1967. 1) תחילת תנועה מגבעת האם. 2) הגעה לדרך המוצבים הסורית ופנייה צפונה. 3) כיבוש בחריאת. 4) תנועה מערבה לכיבוש תל עזזיאת. 5) כיבוש חירבת סוודה

קצין הסיוע הארטילרי שהיה לצידו של ענבר, סגן רמי זיו, העסיק את תל עזזיאת במשך כל זמן ההתקדמות באש מרגמות 120 מ"מ מגדוד 334, וירי 81 מ"מ מהפלוגה המסייעת של 51, שטיווחה מאיזור גבעת האם וירתה כ-500 פצצות, ביניהן הרבה עשן למיסוך. עם התקרבותה של פלוגה ב' לתל עזזיאת, הגביר זיו את קצב הירי לשישה פגזים בדקה, והפסיק את האש כשהפלוגה היתה במרחק של כ-80 מטר מהכניסה למוצב. אש הסיוע היתה יעילה והעניקה לפלוגה ב' כניסה די בטוחה אל היעד.

מ"מ הטנקים מגדוד 377 שהוביל את גדוד 51 לתל עזזיאת, סגן משה גרטי [בפועל היה סמ"פ ו'], עבר מהטנק שלו שנפגע לטנק השני, שהיה בפיקודו של סמל צבי שץ, אבל דקות אחדות אחר-כך, באיזור צומת בורג' בביל, הטנק פרס זחל ונעצר. הטנק ירה וחיפה על התקרבות הפלוגה, כשגרטי עבר לטנק השלישי של המחלקה. טנק זה נכנס ראשון לדרך המובילה למוצב והחל לטפס למעלה.

לפי דו"ח סיכום של גדוד הטנקים 377, הטנק המוביל השמיד עמדות קדמיות בתל עזזיאת, מטווחים קצרים בירי מקלעים. "הוא היה מפקד אמיתי, היו לו ביצים גדולות", מספר שגיא על גרטי.

גרטי מקיבוץ מזרע הלך לעולמו בדצמבר 2021, בגיל 89.

הזחל"ם של אורי שגיא נע אחרי הטנק, ובעקבותיהם זחל"מי הפלוגה. שני הזחל"מים הבאים עלו על מוקשים. איש מהלוחמים לא נפגע, והם קפצו מיד החוצה. אחד החיילים ירה בררנ"ט על הבונקר בכניסה.

תקיפת תל עזזיאת מהדרך שנכנסת אל המוצב ממזרח [מתוך שיחזור הקרב, הסרט "אחריי"]

מספר אורי שגיא: "בשלב הזה הפלוגה שלי חצויה. הטנק של גרטי והזחל"ם שלי עם בערך שמונה לוחמים נמצאים בתוך המוצב, ושני זחל"מים פגועים חוסמים את הדרך לבאים אחרינו. ואז אני קופץ מהזחל שלי. כל החיילים מאחור ראו וקפצו גם הם, ומכאן אני שולח את מחלקת קאופמן לתעלה התחתונה, את בק לתעלה המרכזית ואת יקי והנדלמן לתעלה העליונה. איפה היה הסמ"פ שלי [גדעון הלפרין], אני לא זוכר.

"אני מנסה ליצור קשר עם גרטי בטנק, עושה לו סימן שימשיך לעלות. אני סורק בונקר ראשון גדול בפתח המוצב, שם היתה אולי עמדת גוריאנוב, ואנחנו ממשיכים הלאה בעקבות הטנק. גרטי נוסע ויורה במקלעים ימינה ושמאלה, מטפס, עובר שמאלה בעיקול ואחרי כמאה מטרים נעצר וכנראה נתקע".

שגיא: ידעתי שאם אני מגיע לבונקר המרכזי – הקרב נגמר. רצתי חשוף על השביל, זו היתה טעות איומה

שגיא מודה שעשה במהלך הקרב שגיאה קריטית: הוא רץ על הדרך הראשית המובילה אל הבונקרים העליונים, כשלצידו הרץ שלו, בנצי בן-הרוש. בהמשך הצטרף אליהם חייל נוסף, משה מרציאנו.

שגיא: "רציתי להגיע לבונקר המרכזי. ידעתי שאם אני מגיע לבונקר הזה, נגמר הקרב. זו טעות איומה לצאת מהתעלות באמצע קרב. אלה טעויות שעשו אותן בגבעת התחמושת ובתל פאחר, ואז אתה נחשף לאויב. אם זה היה נגמר רע, זו שגיאה פטאלית, כי הקרב עוד לא נגמר. ואם זה נגמר טוב, כמו שקרה איתי, אז עוד אפשר אחר כך להשוויץ.

"בדרך הגעתי אל טנק הפנצר, שעמד במחפורת כחמישה מטר ממערב לצד הדרך. זה היה טנק ישן ממלחמת העולם. היה לו חור יפה בתובה, אבל הוריתי למרציאנו לדפוק את הטנק בררנ"ט, למרות שהטנק כבר היה פגוע.

ררנ"ט על הפנצר בתל עזזיאת. צילום מתוך שיחזור הקרב [צילום: יקי שלו]

אחרי זה המשכנו הלאה, אני מקפיד לא לרוץ מהר מדי. אנחנו בעצם כוח לא מתוכנן. אני שומע את התת מקלעים שלנו. זאת אומרת, הכוח ממערב לי, שזה יקי והנדלמן [יקי לא זוכר שהנדלמן נלחם איתו], וממזרח לי שזה בק. שמעתי אותם יורים בתעלות בעוזים. זה ירי עם מוסיקה משלו. וכשהגענו למעלה, כפי שהגענו, כמו שאומרים ראינו לשלושה סורים את הלבן בעיניים. ומי שזריז יותר מנצח. היה לי מזל טוב והייתי זריז.

"יש שם שני מבנים שהם מגורי החיילים. אני נצמד לקיר, זורק רימון, אין תגובה. אני יורה פנימה, אין תגובה. מגיע לבית שני אותו דבר, היה ריק. ואז מפינת הבית יש בחור שיצא עם דגל לבן. יותר נכון, יוצא עם רובה שעליו יש בד לבן, ואני אמרתי לבנצי – לא יורים. הסורי מתחיל לצאת ואני מתקדם אליו, ואז מימין, מתעלה עם כיסוי ראש, יוצאים שני אנשים ופותחים באש. במזל הם לא פגעו, והייתי יותר זריז מהם והרגתי את שלושתם. את השניים בתעלה ואת זה עם הדגל.

פלוגה ב' עם דגל ישראל על העץ המפורסם במרומי תל עזזיאת. העץ נשרף בהפצצות חיל האוויר במלחמת ששת הימים [צילום יקי שלו]

"ואז נכנסנו שם לבונקר. זה בונקר חזק, שבנוי בתבונה בצורת ר'. יש לו תצפית לכיוון מזרח וחרכי ירייה, כי המוצב הבין שנקודת התורפה זה במזרח, ולכן כלי נשק רבים במוצב, כולל טנק הפנצר, היו מכוונים לשם. מהבונקר הזה אני שומע קולות. אני זורק פנימה רימונים. לא ידעתי שיש שם זווית, וכל רימון שאני זורק נתקל בקיר הבטון ולא עושה כלום. מרציאנו היה יותר חכם ממני. הוא זרק פנימה שני רימוני זרחן, ואז הם התחילו לצאת עם ידיים למעלה. מפקד המוצב יצא אחר כך ונתן לי אישית את האקדח שלו. שלחתי את הסורים לעזרא שמעיה, ואז אני עולה במדרגות על הגג של הבונקר, ובעצם כאן אנחנו בשיא הגובה של המוצב. זו היתה הנקודה של אבן הגבול הבינלאומית.

"מישהו תלה את דגל ישראל, לא יודע מי. בינתיים שאלתי את הכוחות מה מצבם, שמעתי שהכל בסדר. לא זוכר שהיה דיווח על הרוג, ואז ראיתי את בני ענבר עולה עם רמי זיו ברגל. הטנק של גרטי והזחל שלי חסמו את הדרך. עמדנו ליד הפנצר ואז ראינו שיורים עלינו נון-טתים, אני לא יודע מאיפה".

שאלנו איפה הבונקר שממנו נופפו בדגל לבן ואז ירו על הכוח ופגעו ביוסף מנצור.

שגיא ענה שמנצור לא קשור לסיפור הדגל הלבן, אלא היה בתעלה למטה – "בחצי הדרך", ושם נהרג.

סיפור הדגל הלבן: איך הוא קשור לנפילתו של החובש יוסף מנצור?

מנצור ז"ל

כל השנים ידענו שיוסף מנצור, החובש של מחלקה 1 בפלוגה ב' מגדוד 51, נהרג כאשר הסורים נופפו מאחד הבונקרים בדגל לבן. לוחמי גולני עצרו את אישם והתקרבו, הסורים ניצלו את ההיסוס והפתיעו בירי מהבונקר, צרור שהרג את מנצור.

זה מה שידענו, וזה מה שסיפרנו לכל מי שביקש לדעת מה היה כאן.

מקורו של הסיפור הוא סא"ל בני ענבר, מג"ד 51 במלחמת ששת הימים. בראיון לקול ישראל כמה ימים אחרי סיום מלחמת ששת הימים הוא סיפר: "כאן היו מספר תופעות שחיילים סורים יצאו מעמדות עם דגל לבן. אז אנחנו מכירים תופעה כזו של חייל שרוצה להיכנע, אבל כאן זה נעשה לצורך משהו אחר, לצורך מלכודת. והיה לנו מקרה באמת, ההרוג הראשון שלנו היה ממקרה כזה שחייל סורי יצא אליו מבונקר עם דגל לבן. לעומת זאת מכוך ירייה צדדי עמד מישהו, חייל סורי עם מקלע, ולמעשה חיכה רק שהחייל שלנו קצת ייצא לקראת הסורי עם הדגל ואז הוא פתח עליו באש. לאחר שראינו את זה במקרה הראשון, חייל שלנו, מנצור, נהרג בצורה כזאת"… [להאזנה לחצו כאן לדבריו והקשיבו ב-08:50 דקות].

ענבר חזר פחות או יותר על הסיפור גם בסיור מפקדים מפיקוד צפון, שהתקיים ב-1968 באתרי קרבות ששת הימים. בתל עזזיאת סיפר מג"ד 51 דאז: "כאן הם [הסורים] עשו לנו מספר טריקים. חיילים יצאו עם ידיים מורמות כאשר אחד באגף. יצאו שני חיילים סורים עם ידיים מורמות. מקלע היה מוצב בבונקר בפינה ההיא, והחיילים שלנו כשרואים דבר כזה ניגשים קודם כל לראות ולחפש אם יש שלל או משהו אחר, ואז המקלע הזה דפק מהצד, הרג אחד ופצע שני".

הבריכה בתל עזזיאת מוקפת בעצים. כאן רוכזו השבויים הסורים

אזכור נוסף מופיע בספר "משני עברי הרמה", שכתב יחזקאל המאירי ויצא ב-1970: "הפלוגה של אורי מפלסת את דרכה בשלושה ראשים בתעלות המוצב. אורי מופתע לרגע למראה חייל סורי מניף דגל לבן. הוא פותח בריצה, בטוח בכניעת המוצב. צלף סורי מכוון אליו את רובהו, משלח לעברו כדור. הצלף מחטיא. אורי עוצר את אנשיו. החובש המחלקתי, יוסף מנצור, אינו שומע את אזהרת המ"פ. הוא רץ בתעלה המזרחית אחרי המ"מ מאיר, חושף עצמו בהתלהבות למראה הדגל הלבן וסופג כדור במצחו. קורבן ראשון ואחרון בתל עזזיאת".

מקור נוסף לסיפור נפילת מנצור שקשור לדגל לבן סורי, היה יעקב הנדלמן, שזכה לעיטור המופת על לחימתו בכיבוש המוצב. בראיון ל"נעמוש" בשנת 2016 סיפר הנדלמן: "החובש של המחלקה שלי, יוסף מנצור אללה ירחמו, היה לידי. ועמדנו בבונקר המרכזי הוא, אורי שגיא ואני. ומישהו מבפנים, כנראה מפקד תל עזזיאת, התחיל לירות. החובש שלי נפגע מכדור במצח ונהרג. היה לי קלצ'ניקוב ביד, זרקתי מיד רימון והסתערתי פנימה לתוך הבונקר. ושם, מפקד התל ועוד כמה חיילים כולם 'החזירו ציוד'".

עוד הוסיף ואמר הנדלמן: "בבונקר הזה שאני חשבתי ששם נמצא המפקד, הוציאו דגל לבן. אני ראיתי דגל לבן – אני מכבד. ואז ירו והרגו את מנצור. זה שהוציא את הדגל החוצה לא ירה, אבל זה שמאחוריו ירה".

ויש מקומות נוספים, ספרים ועיתונים, שבהם סופר הסיפור הזה, לרבות הספר החדש "תל פאחר".

כך נהרג מנצור: למ"מ נגמרה התחמושת והחובש עבר להיות הראשון

55 שנים אחרי הקרב, כשאנחנו בתל עזזיאת, ביקשנו לשמוע שוב מחבריו של מנצור על נסיבות נפילתו ולראות איפה זה קרה.

בשלב זה הרים יד בחור, שהציג את עצמו כמשה מצליח, לוחם במחלקה 1 של המ"מ מאיר בק. מצליח סיפר שהוא היה על יד מנצור בזמן שנהרג. הוא תיאר את סדר האנשים בתעלה: "המ"מ מאיר היה ראשון, מנצור שני ואני שלישי. המ"מ עמד ובינתיים חייל סורי ירה, מנצור התכופף ואז בעיקול הוא מקבל כדור במצח ונופל. המ"מ אמר לי – תעבור מעליו. בינתיים הנדלמן לקח קבוצה של חיילים, יצאו מעל השוחות והחלו לטהר את כל האיזור".

אמרנו לו: מספרים שמנצור נהרג בגלל הדגל הלבן שהסורים נופפו.

מצליח: "זה לא נכון, ממש לא. אני שומע את זה פעם ראשונה".

משה מצליח בתל עזזיאת 2022. היה בתעלה אחרי יוסי מנצור במסגרת כוח המ"מ מאיר בק

כדי לאמת את העניין צלצלנו למ"מ מאיר בק, שלא נכח במפגש 2022 בתל עזזיאת.

המחלקה של בק היתה הראשונה שנכנסה ללחימה בתעלות של תל עזזיאת. כמה דקות קודם לכן, הזחל"ם של בק, שנע אחרי הזחל"ם של המ"פ אייזנברג, עלה על מוקש סמוך לכניסה אל המוצב [במקום שהדרך פונה ימינה ועולה לכיוון צפון].

בק מספר: "זה היה מוקש קטן, שהצליח להוריד לזחל"ם את השרשרת ועשה ענן אבק גדול. מהזחל"ם השני שהיה מאחורינו ופיקד עליו הסמל שלי או אחד המ"כים, צעקו לנו אם אנחנו חיים. קפצנו מיד מהזחל"ם והתחלנו לרוץ לכיוון המוצב. אורי [שגיא] צעק לי שאעלה לטנק ואעצור אותו. רצתי לטנק ועליתי עליו כשאני חשוף כולי בשטח, זה היה טמטום, ואחרי זה ירדתי ונכנסנו לתעלה המרכזית, שזו היתה המשימה שלי.

"אני הייתי בראש. התקדמנו בתעלה תוך שאני יורה. בשלב מסוים צעקו 'רימון', ומיד קפצנו החוצה מהתעלה. הרימון לא התפוצץ. חזרנו לתעלה והמשכנו להתקדם. כשהיינו באמצע הדרך של התעלה, התחמושת נגמרה לי, ולפי הנוהל זה שאחריי עובר אותי והופך לראשון בטור. זה היה מנצור. דחפתי אותו קדימה, הוא עבר להיות ראשון, ואז אחרי כמה שניות ירו עלינו והוא נפגע בראש ונהרג. במצב הזה מישהו מהכוח שלי, אולי זה היה הנדלמן, קפץ החוצה מהתעלה, עשה איגוף וחיסל את מי שירה".

צבי חטקביץ'

מה עשיתם אחרי שמנצור נהרג? בק: "מנצור נפל, נעצרנו ולא המשכנו הלאה, עד שאותו בחור שעשה את האיגוף חיסל את קן הירי, ובזה די נגמרה הלחימה שלנו במוצב. היו יריות מכל מקום, אבל זה לא היה קרב כמו בתל פאחר. יצאו כמה שבויים והכניסו אותם לבריכה. הקרב נגמר די מהר ואז קראו לנו לנוע מיד לתל פאחר".

אז לא היה שום דגל לבן בסיפור נפילתו של מנצור? בק: "לא ראיתי שום דגל לבן".

החובש חטקביץ': "הביאו לי את מנצור והבנאדם עם פגיעת ראש קשה מאוד. ניסיתי להנשים אותו, עשיתי כל מה שיכולתי, אבל ראיתי שזה אבוד ואין יותר את מי להציל. פינינו אותו למטה, בינתיים הגיע התאג"ד".

את מנצור, מספר מאיר בק, הוא לא הכיר לעומק. "הוא היה בחור צנוע מאוד, חובש טוב, בנאדם איכותי וערכי".

ביררנו עם בק עניין נוסף: בסיור מפקדים מפיקוד צפון, כשנה אחרי מלחמת ששת הימים, סיפר המג"ד בני ענבר שהמ"מ שהזחל"ם שלו עלה על מוקש בכניסה לתל עזזיאת לקה בהלם קל [ראו כאן]. בק מגיב: "לא היה לי שום הלם. עובדה שאנחנו התארגנו תוך שניות ורצנו לתוך התעלות".

תרשים כיבוש תל עזזיאת – עיקר האירועים. 1) בכניסה לתל עזזיאת שני זחל"מים עולים על מוקשים והלוחמים מתחילים בהסתערות, כל מחלקה לתעלה שלה. 2) הטנק המוביל נעצר כתוצאה מתקלה. 3) מקום נפילתו המשוער של יוסי מנצור. 4) בכניסה למרכז המוצב – אירוע הדגל הלבן, המ"פ שגיא הורג 3 סורים. 5) הכוחות נפגשים במרכז היעד, דגל ישראל מונף. 6) השבויים מובלים לבריכה [לחצו להגדלה]

הפתעה עם סיום הקרב: ירי נ"ט ממזרח

יקי שלו חוזר שוב על פרטי הקרב: "בכניסה לתל, המחלקה של מאיר בק תפסה את עמדת המקלע ונכנסה לתעלה המרכזית. מחלקה 2 של קאופמן פנתה דרומה ונכנסה לחלק השמאלי של התעלה ההיקפית. אני עם הכוח שלי הקפתי את כל החלק הצפוני עד למערב".

מהלחימה שלו הוא זוכר ירי נק"ל של הסורים ומספר רימונים שנזרקו לעברם, אבל בסך הכל לא התנגדות משמעותית. "הגענו למרכז היעד [הבונקר הצופה מערבה], יצאנו החוצה ואז יצאו השבויים. לא ציפינו שיהיו שבויים ולא ידענו מה לעשות איתם, עד שהיתה הברקה של מישהו להכניס אותם לבריכה. ואז שמעיה, שהיה חייל במחלקה שלי וידע ערבית, יצא החוצה ואורי אמר לו תיקח אותם לבריכה".

שגיא מספר כי במהלך הלחימה בתל עזזיאת לא היה לו קשר עם המג"ד, שבינתיים התקדם מצומת בורג' בביל לכיוון תל עזזיאת. "כשסיימנו עם תל עזזיאת הודעתי לו בקשר, ואז הוא שאל אם הוא יכול להגיע אליי ואמר שניפגש על יד הטנק הסורי. ראיתי אותו עולה ברגל לתל, כי אי אפשר היה להיכנס אחרת. הוא בא עם הקש"א רמי זיו, בחור מכפר מסריק, שניהם עלו אליי ונפגשנו ליד הפנצר. הוא שאל מה העניינים ומה היה, אמרתי לו שעוד לא סיימנו, ואז פתאום התחילו לירות עלינו נ"טים מכיוון משוער מזרח או מכיוון הבניאס [צפון]. זה לא היה גדוד 12. עד היום אני לא יודע מי זה היה, אבל אלה היו כנראה סורים".

תל עזזיאת. חרכי ירי לכיוון מזרח

יצוין כי לפי דברי המג"ד ענבר, הוא נע בזחל"ם מיד אחרי זחל"ם המ"פ שגיא בעלייה לתל עזזיאת, תוך שהוא יורה במקלע, ולפיכך היה בשטח המוצב בזמן הלחימה. אולם חיילי פלוגה ב' שוללים זאת מכל וכל, ואומרים חד משמעית כי המג"ד לא היה בקרבתם בשום שלב של הלחימה, אלא הגיע רק בסיום הקרב.

בתום הפגישה עם ענבר, רצה שגיא לחזור למשימתו ולסרוק את תל עזזיאת ביסודיות, אבל אז המג"ד קיבל קריאה מהמח"ט יונה אפרת, שפקד עליו לנוע מיד לתל פאחר כדי לסייע בהכרעת הקרב של גדוד 12. שגיא: "ואז בני אומר לי – תעלה את הפלוגה מהר על הזחל"מים וסע לתל פאחר. אמרתי לו – אבל אין לי פלוגה, יש לי זחל"ם אחד שלי פה, שניים שרופים, נשארו לי חמישה זחל"מים. אבל עלינו מהר, כמו שעושים הפועלים מעזה שצריכים את הפרנסה, ועם החמישה האלה עלינו לתל פאחר".

מי שסיים את סריקת תל עזזיאת היתה פלוגה ד', פלוגת הטירונים של גדוד 51 בפיקודו של סגן אבנר שמואלביץ'. הפלוגה הגיעה בשעות הערב למוצב, תפסה עוד שבעה שבויים סורים [בנוסף ל-26] וספרה כ-20 הרוגים.

קרית שמונה ותל פאחר: לפני ואחרי תל עזזיאת

המ"מ בק חוזר כמה שעות אחורה, אל תנועת גדוד 51 לרמה הסורית: "עברנו בבוקר את קרית שמונה וזרקו עלינו פרחים, כאילו אנחנו יוצאים לקרנבל. ליד גבעת האם ראינו את מג"ד השריון בירו נוסע בג'יפ, פצוע וכולו מלא דם. זה הכניס לנו לראש שאנחנו לא הולכים לשום קרנבל".

מוצב 9126 – מספרו של מוצב תל עזזיאת במפת פיקוד צפון. צילום אוויר מיוני 1966, מבט ממזרח למערב

הוא מספר שבסיום הקרב בתל עזזיאת, הוא מצא כרטיס טווחי ירי של הסורים אל שאר ישוב. "אם אני לא טועה זה כרטיס של נשק קל.

עבור בק, כיבוש תל עזזיאת היה אירוע מיוחד. משפחתו שעלתה מהונגריה ב-1957 שוכנה לזמן קצר בשאר ישוב, ששוכן למרגלות תל עזזיאת. "אבא שלי קיבל מיד נשק והזהירו אותו ואת האחים שלי לא לעבור את הגבול. זו לא היתה קבלת פנים הכי חמה".

על ההגעה לתל פאחר מספר שגיא: "בדרך לשם עברנו ליד בורג' בביל וראיתי שם כמה חיילים זרוקים עם הציוד. אני מניח שאלה היו חיילים מגדוד 12. הגענו לתל פאחר מתוך אי ידיעה מה הולך שם. עברנו ליד הבונקרים הצפוניים, ששם לחמה הסיירת, נכנסנו לתל פאחר עם שקיעת השמש ושם מקבל אותי הסמח"ט משה גת, שאמר לי – אייזנברג, תתחילו מיד לטהר ממזרח. לא הכרתי את תל פאחר, לא הבנתי מה בדיוק רוצים ממני. נכנסנו למוצב ובאו מולנו לוחמים מגדוד 12 או מהסיירת, ואז עזרנו לפנות נפגעים".

בק מספר: "מתל פאחר אני זוכר בעיקר דבר אחד – קצינים שהיו מפקדים שלי שכבו שם בכניסה מתים. אחד מהם היה אלכס קרינסקי, שהיה ממ"ח שלי בבה"ד 1, והשני זה גדי שרלין, שהבנתי שבסוף יצא מזה והוא חי".

יקי: "מתל פאחר אני זוכר שהגענו כשכבר היה חושך. היה באוויר ריח של גוויות. אני לא יודע מה עשו אחרים, אבל המחלקה שלי לא ירדה מהזח"למים".

מספרים הרבה על התרגולות שעשיתם לפני המלחמה, ואיך כל קצין וחייל בפלוגה ב' ידע והכיר את תל עזזיאת ואת התעלות במוצב. עד כמה זה היה נכון בשטח? המ"מ בק: "במציאות זה היה משהו אחר ממה שהכרנו מהמפות ומצילומי אוויר. המתווה הראשוני כמו שראינו בשטח היה קצת מבלבל. קח בחשבון שכמה דקות לפני זה מוקש התפוצץ לנו".

לוחמים וזחל"מים על הדרך הנכנסת לתל עזזיאת [צילום משיחזור הקרב: יקי שלו]

האלוף במיל', אורי שגיא, מסכם את הכיבוש המהיר והמוצלח של תל עזזיאת: "יש דברים שהופכים להיות מיתוס, ומיתוס לא תמיד צריך להתבסס על עובדות. תל עזזיאת היה הפיבוט של הפעילות הסורית בצפון, שמאיים על יישובי ישראל מתל דן ועד כפר סאלד. שנה לפני מלחמת ששת הימים הייתי מ"מ בגזרה, ועליתי על מוקש מתחת לתל עזזיאת. הובלתי סיור [בספטמבר 1966] עם יאנוש בן גל ועם גורודיש, מח"ט 7, שהיו בג'יפ מאחוריי. הם עלו על מוקש ליד נבי הודא. יאנוש נשרף בגי'פ וחילצנו אותו. היו לו כוויות חמורות והוא התנהג בצורה מעוררת כבוד. תל עזזיאת לא רק הניח מוקשים, אלא גם ירה אל שאר ישוב ודן ודפנה, והוא נחשב למוצב אימתני והכי בולט בגזרה הזו.

"אני לא זוכר אם אי פעם בתצפיות שלי הסתכלתי על תל פאחר. כנראה שלא. תל עזזיאת התקבע כמוצב הקשה ביותר. בראייה החטיבתית, תל עזזיאת היה האגרוף. כמו שהבופור התקבע כמוצב הקשה ביותר בדרום לבנון בזמנו, ככה תל עזזיאת. הוא היה חפור ומבוצר היטב. הגבול הבינלאומי עבר בתוך המוצב. היתה פה אבן גבול, ואחר-כך גולני צבעו אותה בצבעי ירוק-צהוב ואז בא מישהו וגנב את האבן".

תל עזזיאת שלהם. אורי שגיא [מימין] ולוחמי פלוגה ב' אחרי 55 שנים. שגיא: "חשוב שהסיפור יסופר – ומי שיספר יבורך"

[לקריאת דברי המג"ד ענבר והמ"פ שגיא בפאנל חטיבת גולני ב-1967 לסיכום כיבוש תל עזזיאת –  לחצו כאן]

תל עזזיאת הרים ידיים מהר מאוד: סיכום הקרב מהעיניים שלנו

סיכום הקרב: גדוד 51 הגיע ליעדיו ללא בעיות, בזכות התחברות מהירה [אחרי מעבר הגבול] לדרך המנהלתית של הסורים, שקישרה בין מוצבי הקו הראשון – בחריאת, תל עזזיאת, בורג' בביל וחירבת סוודה.

באותו הזמן בורג' בביל כבר היה כבוש, בחריאת נטוש ותל פאחר עסוק בקרב הישרדות מול גדוד 12. מתחם הנ"ט בחירבת סוודה הסמוך נתפס לפני תחילת הקרב על תל עזזיאת. באופן כללי, המוצב הסורי הגדול היה מכותר.

תל עזזיאת המבוצר והמבוטן עמד יפה תחת מטח כבד של ארטילריה והפצצות מהאוויר, כולל נפלם, במשך קרוב לארבעה ימים. לעומת מצבו הפיזי הטוב, מצבם המנטלי של לוחמיו היה ירוד. הם היו תשושים ושיוועו להפסקת אש.

כנגד התקדמות צה"ל על דרך המוצבים, מדרום, הונחו בצעד נואש עשרות מוקשי נ"ט גלויים על הדרך, אבל לא היה בכוחם לעצור את גדוד 51, מלבד לדקות אחדות, לאחר שהטנק המוביל נפגע קלות ממוקש. לפי דיווחי המג"ד, נראו חיילים נמלטים מתל עזזיאת – חלק לתל פאחר וחלק לחירבת סוודה ולאיזור הבניאס.

בשעה 16:20 לערך, כשהזחל"מים נכנסו לדרך המובילה למוצב, הבינו הסורים שהסתתרו בבונקרים שגורלם נחרץ. מלבד כמה אמיצים שהחליטו להילחם בכל זאת, פלוגה ב' נכנסה למוצב שבו חיילים סורים רבים העדיפו להניח את נשקם והמתינו לגרוע מכל.

כל זאת, מבלי לגרוע מהמקצועיות של מפקדי ולוחמי פלוגה ב' מגדוד 51, שביצעו את משימתם היטב ולפי התכנון: הכרה טובה של היעד, השמדת טנק ועמדות מק"כ, כניסה מסודרת לתעלות, שליטה וארגון בכל שלבי הלחימה.

לזכרם של חמשת חללי גדוד 51 בקרבות מלחמת ששת הימים. ארבעת הראשונים נפלו בכיבוש מוצבי הבניאס, האחרון נהרג בתל עזזיאת

צילום של דגל ישראל מונף על העץ השרוף במרומי תל עזזיאת, זכה לעטר את הכריכה הראשית של אלבום הניצחון שהוציא פיקוד צפון.

ועל כך נכתב שם:

תלים ומבצרים וקני תותחים
שחלשו על עמק החולה ובקעת הכינרת
השקיפו מלמעלה על יישוביהם הפורחים
והחרידו מנוחת עמלים וטפם
בהם נתחפרו חיילי האויב בטח.
והיו כלועגים במחסה מצודתם לשוכני הבקעות
ואליהם הביטו יושבי העמקים מלמטה
ודימו כמו מבצרי-עוז שאין לכובשם.

————————————————————————————————————————————