"מוסא לא אשם"

מפגש נדיר בתל פאחר: שמונה לוחמים חוזרים לשטח האש – מגבעת האם אל דרך ההטיה ומשם למוצב הסורי * משחזרים מהלכים, מנסים להבין טעויות ולשבור סטיגמות * אחרי 46 שנים – האם אפשר עדיין לפתור כמה חידות מהקרב המיתולוגי?

חזרו אל התל. מימין: יאיר ישי, יצחק חמווי (גרנות), שמוליק מוראד, אהרון ורדי, דני ביזר, עזרא סלע (לחצו להגדלה)

עם מה לפתוח את הפוסט הדרמטי-היסטורי הזה מתל פאחר? בתיאור נופי בראשית – דרך זרועה בקרעי מתכת של זחל"מים, תרמילי קליעים שרופים וכפתורים מפעם, עדויות אילמות לכיבוש הרמה הסורית ב-1967?

אולי להתחיל עם אחד הרגעים המרגשים בסיור הזה, שבו הטנקיסט עזרא ברוש נתקל בגלגל המניע של הטנק שלו, שנפגע בחזית תל פאחר ועדיין מוטל בשטח כמו לא עברו 46 שנים?

או שדווקא הסיפור הגדול הוא המאמץ לטהר את שמו של מוסא קליין, המג"ד שנהרג בהסתערות, ושבתודעה הכללית נקשר לכשלים בניהול הקרב, אלא שפקודיו שחזרו לתל ההריגה הצדיקו את מהלכיו?

ואולי, רגע לפני שצוללים לטקסט הארוך והמורכב, כדאי להתעכב על מה שנראה כניפוץ הסטיגמה הרובצת על כיבוש תל פאחר – אותה טעות ניווט כביכול שבגללה לא נמצאה הדרך שממנה ניתן יהיה לתקוף את היעד מעורפו ובכך להקל על כיבושו? כי יותר ויותר הולך ומתברר שהטעות הזו לא כל כך היתה, והמציאות בשטח שונה מהמפות ומתצלומי האוויר.

תחילת אוקטובר 2013, שעת בוקר מוקדמת. שמונה מלוחמי תל פאחר נוסעים צפונה. בדרכם לתל פאחר כדי להיזכר ולשחזר, לברר כמה דברים ולשחרר מועקות של כמעט יובל שנים. הם השתתפו באחד הקרבות ההרואיים בתולדות צה"ל, שבו משמשים בערבוביה אומץ ועקשנות, כשלים ואלתורים, הרוגים וצל"שים. קרב בעייתי, שהלך והסתבך עד שהוכרע. שאלות רבות נותרו פתוחות, חלק מהמסמכים נעלמו ואינם.

דני ביזר ושמוליק מוראד, שני מפקדי מחלקות שלחמו בתל פאחר, החלו לפני מספר חודשים לבדוק מחדש את העובדות. המלאכה קשה, כמעט בלתי אפשרית, הזיכרון של חלק מהלוחמים לא כשהיה, אבל הם דבקים במטרה – נוסעים ברחבי הארץ, עוברים בין המפקדים והחיילים ומנסים להרכיב פאזל מדויק ככל האפשר. כך גם נולד הסיור הזה, במטרה לשחזר בשטח את האירועים ולהבין טוב יותר את ההחלטות.

האם יצליחו הלוחמים בעזרת הסיור הזה לפתור כמה עניינים אחרי 46 שנים?

היו שם סגן אהרון ורדי (כיום בן 69): מפקד פלוגה א' בגדוד 12, היה בכוח המסתער הראשון שתפס את המוצב הדרומי של תל פאחר ובמשך כשעתיים וחצי ניהל משם את הקרב עם מספר קטן של לוחמים.

סג"מ עזרא סלע (בן 67): מפקד המחלקה המיוחדת (חבלה וסיור), שנכנס למוצב לאחר שהגיע אליו מצפון. הזחל"ם שלו נפגע והתפוצץ, זכה בעיטור המופת.

סג"מ שמוליק מוראד (בן 68): מפקד מחלקה 2 בפלוגה א', היה בכוח המסתער עם המ"פ ורדי על התל הדרומי, נפצע, זכה בעיטור המופת.

סג"מ דני ביזר (בן 67): מפקד מחלקה 1 בפלוגה א', מהראשונים שהסתערו על התל הצפוני, נפצע מרימון באחת התעלות כשהסתער בראש אנשיו.

רב"ט איזי גרנות-חמווי (בן 65): היה בכוח המסתער של סרן אלכס קרינסקי ז"ל על המוצב הצפוני של תל פאחר, נלחם בתעלות וחבש פצועים, היה הקרוב ביותר למג"ד מוסא קליין כשזה נהרג.

סגן יאיר ישי (בן 76): מא"ז הישוב אלמגור, התנדב להילחם ומצא את עצמו בכוח של סמ"פ ב' אברהם סולוביץ', שהגיע עם זחל"ם לתל פאחר ממזרח, הסתער על התעלות בחלק הצפוני והשלים כמעט סופית את ההשתלטות על המוצב. חקר את הקרב מטעם "מורשת קרב".

סגן עזרא ברוש (בן 75): מפקד מחלקת טנקים מס' 3 בפלוגה ז' של גדוד 377, שהובילה את כוח גולני. היה בטנק הראשון שהגיע למרגלות חזית התל, נפגע משלושה פגזים, נפצע קשה, זכה בעיטור המופת.

סגן מאיר צוק (בן 74): מפקד מחלקת טנקים מס' 1 בפלוגה ז' 377, שנעה בעקבות כוח ברוש. הטנק שלו נפגע סמוך לתל פאחר.

הנסיעה בשטח נערכה בשלושה ג'יפים ונלוו אליה חמישה נספחים – מירב ויונתן מורציאנו מקיבוץ אלונים שהיו צוות הצילום, אורי זכריה, מדריך טיולים מקצרין שהתמחה בקרב תל פאחר, אבשלום, המלווה של הטנקיסט מאיר צוק, ואחרון – כותב שורות אלו (שלמה מן).

מרבית המשתתפים נסעו ביחד במיניבוס. האווירה היתה קרבית ולבבית. במשך יותר משעתיים עד ההגעה, נושא השיחה היה רק תל פאחר. כשאיזי גרנות (חמווי) הצטרף בדרך ונפגש עם ברוש, אותו לא ראה כ-45 שנה, הוא מיד שלף אנקדוטה מהרגעים הקשים, כשברוש היה מוטל ליד הטנק שלו בלי רגל. כשהגעתי אליך, סיפר גרנות, אמרת לי שאלך לטפל בנהג של הטנק כי הוא מתחתן בעוד שלושה שבועות. כשניגשתי לנהג הוא אמר לי – עזוב אותי, תטפל בעזרא, הוא מוזמן לחתונה שלי.

תחנה 1 – גבעת האם

נכנסנו לחורשה שממנה עולים לגבעת האם (מעט צפונית לכפר סאלד). כולם עוברים לרכבי השטח, והאקשן מתחיל. הג'יפים טיפסו בקפיצות אל הגבעה שממנה החלה ב-9 ביוני לפני הצהריים תנועת שריון אל הרמה הסורית. בשעות הצהריים החלו מכאן לוחמי גולני את המסע למעלה, כשחפ"ק המח"ט יונה אפרת מתמקם לצד הגבעה.

מהמקום הזה התבצעו כמה ימים קודם לכן תצפיות של השריונרים לבדיקת דרכי התנועה. עכשיו מתברר שגם גולני היו כאן. עזרא סלע, מ"מ המיוחדת, צפה מספר פעמים על מוצבי האיזור שהיו היעדים של גולני.

סלע: בשבוע לפני ההתקפה קיבלתי משימה מהמג"ד לצפות על מוצב תל פאחר, לבדוק תנועות אויב, שגרת מוצב ודרכי גישה. לאחר מספר ימי תצפית יחד עם סגל, מ"פ ב', שמנו לב שבצד הצפוני מהמוצב לאורך כביש הנפט לא היתה כל פעילות אויב. לא ראינו תצפיות, או סיורים, ולא כוחות לאורך הציר. מדי יום או יומיים היתה נוסעת שם משאית. את הדיווח הזה מסרנו למוסא קליין (מג"ד 12). אמרנו לו: תשמע, יש כאן דבר שכדאי לבדוק אותו – החלק הצפוני ריק לגמרי, בלי אויב. הוא שמע ואני לא יודע מה נעשה עם זה, אם בכלל פנה לחטיבה, אבל אני אומר את זה כי כשנגיע למעלה אתם תבינו מה עשיתי. כשאנחנו נענו למעלה הציר הזה מפה ועד לתוואי ההטיה (דרך שחפרו הסורים במטרה להטות את מקורות נהר הירדן ולייבש את זרימתו לישראל) היו עליו זחל"מים וטנקים פגועים ולוחמים שוכבים. הארטילריה הסורית היתה חזקה ומדויקת.

לא ראה תנועות אויב בחלק שמצפון לתל פאחר. עזרא סלע (מימין) מסביר מגבעת האם

ברוש: יום קודם צפינו מכאן עם אנשי גולני על ציר ההטייה והזכרנו את שמות המוצבים שהטנקים צריכים לתת סיוע אש, כמו בורג' בביל, בחריאת ותל פאחר.

ביזר: תראו, אחת המטרות שלנו היום זה למצוא את המקום שהתכוונו לעלות מציר ההטיה לציר הנפט ואיפה עמדנו בפועל. בימים האחרונים היו לי הרהורי כפירה בחשיבות העניין הזה. כי הטיפוס למעלה היה חשוף לירי נ"ט ממערב וחשבתי שזה מה שגרם למג"ד לוותר על העלייה. למדתי לא מזמן מאורי שמחוני (קמ"ן החטיבה), שלא היה מתוכנן ציר ספציפי לעלייה מתוואי ההטיה לציר הנפט. מודיעין החטיבה והפיקוד דיברו על שלוחה שהיתה צריכה להיות עבירה לטנקים וזחל"מים. יש לשאול את קמ"ן הגדוד מה הם ידעו על כך.

מוראד: הקמ"ן אמר חד משמעית, הם סימנו על המפה שלוחה לכיוון דרום שאיננה חשופה לתל פאחר, אבל אין דרך. זה היה לי חדש. גם לוורדי, גם לדני. זה כמעט התגלית, הסקופ הכי גדול שיצא לנו מהשיחה עם הקמ"ן.

תחנה 2 – דרך ההטיה

רכבי השטח מטפסים בעצלתיים מזרחה. אני נזכר שראיתי בארכיון צה"ל את מה שנקלט בקשר הפיקודי בשעה רבע לשתיים בערך – "גדוד 12 עובר את הגבול". השטח מסביב פראי, מן הסתם כמו שהיה אז. כשנעצור בתוואי ההטיה, כמה מאות מטרים מהשלוחה של עין א-דייסה, והחבורה תתכנס במעגל כדי להשמיע ולשמוע, אפשר יהיה למצוא בצד הדרך מזכרות מתכתיות – קרעי זח"למים ותרמילים שרופים. בהמשך, לא הרחק מחזית תל פאחר, עומד מעוך זחל"ם שחטף פגיעה והתפוצץ, כנראה זחל תחמושת של השריון.

חטף פגיעה והתפוצץ. זחל"ם מרגמה של השריון בגבעת הטרשים שלמרגלות תל פאחר (להגדלה – לחצו)

ורדי מספר שהפעם האחרונה שהיה כאן היתה לפני כעשר שנים, אבל כעת הוא פעם ראשונה עם הלוחמים מאז ושהנושא מרתק אותו. ורדי: "עד עכשיו למדתי שעזרא עשה תצפית עשרה ימים קודם לכן מגבעת האם ודיווח למוסא שהוא לא רואה פעילות בקטע הצפוני (באיזור הבניאס). כלומר, הקטע הצפוני היה נקי מאפשרויות של היתקלויות. דבר שני, לא היה ציר מתוכנן לעלייה מתוואי ההטיה לדרך הנפט, אלא דובר על שלוחה שהיתה אמורה להיות עבירה לטנקים מדרום לעין א-דייסה".

החבר'ה בודקים על איזו שלוחה הגיוני שיטפסו על פי התוכנית.

מוראד: תסתכל פה על כל ההגעה עד למעלה, היא לא עבירה?

ורדי: אני חושב שהשלוחה של עין א-דייסה היא בתצפית ברוב הזמן מתל פאחר.

מוראד: מהשיפולים האלה לא.

גרנות-חמווי מציע להתקדם, ותוך כדי הליכה מתחיל לגולל את החלק שלו: "אני הייתי בזחל"ם של ורדי מאחורנית, היינו זחל"ם שני אחרי המג"ד והגענו עד לפה כשכל הזמן יורים עלינו גם ארטילריה וגם נק"ל, כולל אש מעין א-דייסה. השריונאים אומרים שהם תפסו כאן עמדות, אבל אני זוכר שירו עלינו גם מכאן".

ברוש: חיפשנו את הדרך לעלייה. אנחנו עמדנו עם הטנק על דרך ההטיה. ואז זחל"ם המ"פ שלנו (זאב נמיר) חטף פגיעה בחזית, כנראה בירי מהבניאס,. סגל (שלמה, מפקד פלוגה ב' שהיה על הטנק) ירד לחפש את הדרך, הוא היה על הטנק שלי מההתחלה מגבעת האם, הוא היה צריך לנווט אותי. יכול להיות שזו השלוחה (מצביע לכיוון השלוחה של עין א-דייסה). אנחנו ממנה יכולים לראות את תל פאחר. עלינו חמישה טנקים, שלושה שלי, אחריי עוד שניים, אחד מהם של יעקב העליון. עלינו כ-400 מטר על השלוחה. ברגע שהגענו למעלה עשינו פנייה קלה שמאלה ועמדנו עם התותחים מול תל פאחר והתחלנו לירות. התוכנית שעליה כולם מסכימים היא שצריך לעלות ולעקוף את הקטע ולבוא ממזרח לתל פאחר.

ורדי: התוכנית שאתה מתאר איננה התוכנית הבסיסית של גדוד 12. התוכנית המקורית היתה לעלות לציר הנפט ולעמוד שם על השלוחה ולאפשר לגדוד לרדת בציר הנפט ולתקוף את היעד מלמעלה למטה. אני רוצה לדעת האם המג"ד כאשר החליט לנוע בתוואי ההטיה, בשינוי לתוכנית, אמר לך לתפוס את השלוחה?

ברוש: מאה אחוז ככה.

ורדי:  מכיוון שאם זה לא ככה, היית צריך לעמוד למעלה יותר ולחפות על הגדוד.

ברוש: זה מאה אחוז ככה, אנחנו המשכנו את כל העיקולים למעלה.

מוראד: הוא אומר שהם עלו לחפות ושהיתה מחלקה אחרת שהיתה צריכה לעקוף אותם יחד איתנו.

ברוש: לא, לא מחלקת טנקים. הטנקים היו אחריי… הוא היה (מצביע על צוק).

צוק: אני הייתי אחריו.

ברוש: צוק חיכה על דרך ההטיה, אנחנו עלינו השלושה שלי פלוס יעקב העליון על השלוחה, שאני כרגע מפה לא מזהה אותה בדיוק. אם אני אראה את תל פאחר אגיד לכם אם זה השלוחה. עלינו כ-400 מטר כלפי מעלה, ולפי הטווח של הטלסקופים שלנו ירינו ל-850 מטר. אני זוכר את התותחן שלי אומר '850 – אש'. אני יריתי בין שישה לשבעה פגזים, כל מה שהיה לי ברצפה, פגזים תורנים. עמדנו פה כ-20 דקות.

מוראד: אני עדיין לא מבין משהו. אתה נע לשם, אחריך המג"ד, והמג"ד שולח את סגל (לבדוק את הדרך), אתה עדיין על הציר, האם המג"ד באיזשהו שלב אמר תעלה ימינה ותעשה רתק?

ברוש: כן, כן.

גרנות: איך המג"ד הגיע אליך?

ברוש: יש לנו קשר, זה היה בתוכנית. היתה תוכנית שתוך כדי תנועה צריך לעלות ולתת סיוע לגולני.

מוראד: אבל מה פתאום המג"ד נותן לך הוראה לעלות על השלוחה הזו ולתת רתק?

ברוש: כי זו היתה התוכנית (המקורית) שלו.

סלע: האם היה לך קשר עם המג"ד?

ברוש: היה לי קשר עם המ"פ שלי.

סלע: לך היה קשר עם מוסא?

ברוש: קשר עין, וכל כמה דקות שהיינו עוצרים הוא היה נעמד לידי עם הזחל.

סלע: באיזו צורה הוא נתן לך את ההוראה ללכת לחפות שם?

ברוש: זו היתה הוראה ממנו אישית.

סלע: איך? הוא בא אליך?

ברוש: אני עם השלושה טנקים שלי, הוא היה פעם ביני לבין הטנק השני ופעם אחרי שלושת הטנקים. הוא היה בזחל"ם והוא נתן את ההוראה – פה אתם עולים לשלוחה. אגב, גם סגל אמר שזו השלוחה ושהוא הולך לחפש דרך. היתה שיחה בינינו, אם אתם תקראו בכמה דוחות שכתבתי שהיה לי ויכוח עם סגל על דרך הניווט. אמרתי שעלינו מפה ולא משם כי עלינו די בנוח לציר ההטיה. התווכחתי איתו אם לנסוע מפה כי אולי יש מוקשים. וזה היה סוריאליסטי שהקשר בינינו מתבצע בצעקות ולא במכשירי הקשר.

לוחמי תל פאחר בדרך ההטיה. מתווכחים איפה היה אמור להיות מעבר לדרך הנפט (לחצו להגדלה)

ביזר: אתה רואה את שיחי הסברס למעלה? זה עין א-דייסה.

ברוש: הלך סגל וירד מהטנק שלי, הוא קיבל את הפקודה, הוא ידע אולי על התוכנית שאתם מדברים עליה, הוא ירד מהטנק והלך לחפש דרך. אנחנו בינתיים זזנו קדימה, עלינו לשלוחה, התחלנו לירות ואני יודע לפי התוכנית שאנחנו נותנים סיוע לגולני והם עושים את האיגוף מדרך הנפט.

מוראד: ואתה לא צריך להגיע למעלה? (לדרך הנפט).

ברוש: לא! אני סוחב אחריי את המ"מ 2 כשאני צריך לתת לו חיפוי והוא צריך ללכת להמשיך.

צוק: להמשיך לבניאס, לרמת הבניאס.

ברוש: מה פתאום שאני אעלה למעלה? לא היתה הוראה כזו. ואז בדרך מגיע אחד הלוחמים, אולי סגל עצמו, ואומר לי אתה יורד חזרה וממשיכים לדרך ההטיה.

ורדי: התוכנית המקורית של הגדוד היתה שעולים בשיירה לדרך הנפט כמו שעלינו בתוואי ההטיה, להמשיך בדרך הנפט ולתקוף את התל ממזרח למערב (כאן מתלהט ויכוח בין החבר'ה).

ברוש: הטנקים לא היו מתוכננים לעלות מכאן לציר הנפט, ועובדה שהטנקים שכן עלו לציר הנפט עלו על יד נעמוש (חטיבה 8).

מוראד (לצוק): איך היית צריך להגיע לרמת הבניאס – מפה או מציר הנפט?

צוק: זה כבר אני לא זוכר. אנחנו היינו חיפוי לגולני שהם יגלשו מציר הנפט לתל פאחר.

ברוש: אבל לא הטנקים. אתה מכניס את הזחלים והטנקים לאותה חטיבה. הטנקים לא היו צריכים לגלוש.

ישי: יש לי את פקודת המבצע, ולפי הפקודה יש פה דרך אורך. אתם רואים שני גלים אבנים מקבילים, וזה היה בתצ"א. הופיעו שני פסים לבנים ומסומנים כדרכי אורך, ולפי הפקודה בדרך האורך הזו היינו צריכים לעלות. היה כתוב שם שאין חיבור בין עין א-דייסה עד תוואי ההטיה, זו דרך קשה ששם הטנקים צריכים לתת חיפוי.

ברוש: אתם כל הזמן משתמשים במילה חיפוי ועושים מזה התקפה של גולני.

ישי: זה מה שכתוב, זו פקודת המבצע. פה כאילו מסומנת דרך וזה מתיישר מהדברים שלך שאתה אומר שסגל חיפש את הדרך. הדרך לא הגיעה כאילו עד התוואי כי גל האבנים גם לא מגיע עד התוואי, והוא הלך לחפש ואתה נתת את החיפוי. אני לא קראתי ולא יכול להגיד לכם שכתוב שהטנקים ייעצרו פה או שימשיכו עד למעלה.

ביזר: בואו נתקדם בצעדים יותר קטנים בתחקיר שלנו. דבר ראשון, נענו פה על הדרך הזאת, חלק מהזחל"מים שנעו פה נפגעו. ברוש, תגיד לנו איפה המג"ד עצר ומשם נתקדם.

הסברסים של עין א-דייסה שמתחת לדרך הנפט. בפינה השמאלית העליונה נראים שני גלי האבנים המקבילים שאליהם מתיחס ישי

ורדי: שאלת היגיון – אני זוכר שעלינו לתוואי ההטיה ובמקום העלייה חיפשנו דרך למעלה. אם כאן מקום המפגש עם תוואי ההטיה, מדוע בכל המאות מטרים שעברנו עכשיו ראינו זחל"מים פגועים? כלומר, העלייה לתוואי ההטיה לא היתה כאן. נקודת ההחלטה של המג"ד לתקוף בתוואי ההטיה היתה כמה מאות מטרים דרומה מכאן, אחרת הציר הזה לא היה מלא נפגעים וזחל"מים. לא כאן עלינו, עלינו יותר דרומה ומשם ניסינו לתפוס את דרך הנפט. נקודה שנייה, אם באמת מפה עלינו והמח"ט עמד בגבעת האם וראה שיש סטייה של מאות מטרים, למה הוא לא תיקן את המג"ד?

ישי: אני לא הבנתי, ורדי, אנחנו לא עלינו בדרך שבה נסענו אז. מול מוצב גור אל עסכר שזה דרומה ואתה צודק, היתה דרך ארוכה מאוד…

ורדי: רגע, פה אני שומע שיש אנשים שזוכרים את מה שאני זוכר, שברגע שנתקענו בתוואי ההטיה התחלנו לחפש את העלייה למעלה.

ביזר: אני חושב שעצרנו פה (ליד עין א-דייסה), וזה גם מה שברוש אומר.

ברוש: הנה הזחל. זה קטע שאני יכול להתחייב עליו. הנה מצאנו כאן את הזחל של המ"פ שלנו. תקשיבו טוב, אתם יודעים מה זה ת"פ? כל מה שרצה המג"ד לעשות, תחת פיקוד, אפשר לעשות. כך שההוראות השתנו בהתאם – לרדת אחרי 20 דקות מהסיוע, אבל כל הרעיון היה שאנחנו ת"פ בסיוע לגולני. אני חולק על העניין של הבלגן. ברגע שכולם הגיעו לציר ההטיה, ל'קדחת' הזו (הקוד של ציר ההטיה), כולם נסעו פחות או יותר בשורה אחת. הבלגן היה בזחלים שנפגעו. כשאני הסתכלתי אחורה ראיתי אחריי שיירה עצומה על כל הפיתולים. היתה פה אש, גם מרגמות מגבעת האם שלנו, וכשהוא חטף את הפגיעות הראשונות, כי אני חטפתי פגז על הטנק בגב שלי, והמג"ד החליט את מה שאומרים בצה"ל – אתה נתקל, תסתער. ולכן החליט שברגע שהיתה אש כזאת והזחל"מים מאחורה, אז תסתער ותנסה ללכת צפונה. חשוב שנמצא את השלוחה שממנה עלו.

ישי: לא הגיוני בתוכנית שיעלו פה כשהם חשופים לתל פאחר. שם (הציר העולה מנעמוש) לא יכלו לעלות כי חטיבה 8 עלתה, ואתה לא מעלה חטיבה אחרי חטיבה, גם פה טנקים לא יכולים לעלות.

סלע: זה נכון, אבל זו היתה הטעות שאמרו שיש פה דרך.

תוך כדי התקדמות החבורה עסוקה בוויכוחים איפה השלוחה. אנחנו עם הפנים צפונה. מימין לנו במרחק של כ-200 מטר במעלה השלוחה נמצאת שדרת סברס. השדרה הזו היא עדות לחיים שהיו כאן – הכפר הקטן עין א-דייסה, שחורבותיו מוטלות משמאל לדרך ההטיה.

גרנות: אתה לא יכול לעלות פה עם טנקים.

ברוש: בטח שאפשר לעלות. מהצומת של עין א-דייסה אתה יכול לעלות עד חצי הדרך.

מוראד: 450-400 מטר.

ברוש: זו השלוחה (ממנה תפסו עמדות אש) בכינון ישיר לתל פאחר, זה המקום.

ביזר: אתם מוכנים להקדיש לזה כמה דקות ושנעלה פה?

קולות מסביב: לא כל כך.

ביזר: הוא (ברוש) רוצה להראות איפה הוא עמד בעמדות אש.

ורדי: לדעתי המג"ד החליט יותר דרומה לשנות את התוכנית. הוא העלה את הטנקים כדי לחפות על הגדוד.

ברוש: תסתכל יחד איתי אחורה ואני אגיד לך מה שאתה רואה – כמה טנקים וכמה זחלים שעומדים פה עד שהם נעלמים וממש במרחק הקצר הזה שעמדו פה הטנקים נפגע הזחל של המ"פ שלי (נמיר).

ורדי: המג"ד החליט ללכת בתוואי ההטיה ולתקוף. ותוך כדי השינוי בתוכנית הוא אמר לעזרא (ברוש) לתפוס עמדות ולחפות.

ברוש: מסכים.

ביזר: אתה לא יודע את זה בוודאות.

ורדי: אמרתי שזה מה שהגיוני לי.

מוראד: אני מקבל את ההנחה וההיגיון שלך. הם עלו לחיפוי פה, הוא (ברוש) אומר שירה כמה פגזים, היה פה 20 דקות והמג"ד נותן לו פקודה לרדת. למה? למה לא להמשיך לחפות? ואז הוא נוסע עם שלושה טנקים ושלושה-ארבעה זחל"מים.

ברוש: זו שאלה מעולה. גם אני שאלתי את זה.

ורדי: מוסא נתן לו 20 דקות לחפות, כיוון שלא ידע איך הוא ממשיך לתקוף, הוא לקח את הטנקים איתו.

ביזר: הוא (המג"ד) לא ידע, הוא לא ראה. הוא חשב שכל הגדוד אחריו.

עזרא ברוש על דרך ההטיה מדרום לתל פאחר [התל במרכז התמונה עם העצים]. להגדלה – לחצו

החבורה ממשיכה ללכת. מנסים לראות מאיפה רואים את תל פאחר ומאיפה אפשר היה לעלות.

סלע: מאחר ואני הייתי בתצפית לכאן (לפני המלחמה מגבעת האם), אז קודם כל אף אחד לא אמר לי שיש דרך (מההטיה לנפט). אמרו לי שיש נתיב, תבדוק את הנתיב. יש רכס בין תל פאחר ויש את השטח. אתם רואים את שני גלי האבנים על השלוחה הזו? זה היה אמור להיות הנתיב לעלות למעלה. הטנקים היו אמורים לעמוד משמאל לנתיב הזה ולתת חיפוי לגדוד. זה מה שמוסא כנראה התכוון.

מוראד: טנקים היו יכולים לעלות בנתיב הזה?

ברוש: ודאי שכן.

ישי: עכשיו תראו, אלו היו שני גלי האבנים, פה היתה התוכנית המקורית לעלות. מבחינת ניווט רואים בתצ"א שיש דרך, אבל כאן רואים שאין דרך. השאלה אם אפשר היה לעלות או לא.

סלע: אני לא טנקיסט, אבל טנקים יכולים לעלות פה.

ברוש: אתה צודק.

סלע: אני חושב שאם אני הייתי היום מג"ד, על פי הנתונים שיש פה הייתי מעמיד את הטנקים בחיפוי שיתנו ירי על תל פאחר, כי אף אחד לא מצפה שהם ייכנסו לתעלות ויילחמו שם. כלומר, הטנקים חיפו, יכול להיות שזה היה פה או פה, ואנחנו, כלומר מוסא, התכוון לעלות כאן. ובסופו של דבר, ורדי אתה צריך לזכור כמה הלכתם עד שהתחלתם ללכת לתל.

גרנות: 300 מטר בערך.

ישי: דבר אחד צריך לזכור, בניגוד לתוכנית הכללית, השריון באותה שעה לא סחב ולא היה בזעורה ולא בעין פית (הגבעות שמעל תל פאחר) וכל השטח הזה למעלה היה של האויב.

מוראד (לביזר): אתה זוכר שהלכתם ברגל מהמקום שנפגעתם ועד לשם (לתל)?

ביזר: לדעתי מהעיקול הזה (ליד עין א-דייסה).

ברוש: בואו נגיע לאיפה שהיה האמ.אקס.

ישי: חבל ששודדי הברזל לא היו לפני ששת הימים, הם היו גונבים לסורים את הטנקים.

תחנה 3 – למרגלות התל הדרומי

מתקדמים למקום שבו עמד הזחל"מים של פלוגה א', כאשר ראש הטור נעצר מתחת לתל.

ביזר: לפני שירדנו מהזחל ירינו עם 0.5 על התל.

ברוש: דרך אגב, תסתכלו טוב, אני לא יודע אם כל הטראסות האלה היו בתקופה ההיא, 46 שנה אחורה, אבל יש פה חתיכת דרך. את כל הטראסות האלה לא יכולת לעבור, לא עם ג'יפים ולא עם טנקים. פה לא היינו עולים, זה יותר מדי (שיפועי).

ישי: מפה ורדי עלה על הדרומי. אני מפה ראיתי את פלוגה א' מטפסים גם על הדרומי וגם על הצפוני, ואמרתי שאני לא מאמין שמכאן חיילים מוכנים ללכת ככה מול העמדות האלה.

ורדי: לגבי הדיון שעשינו בנקודה הקודמת (מתחת לעין א-דייסה), לא יכול להיות ששם התעכבנו 20 או 30 דקות כשמתל פאחר רואים אותנו כל הזמן 850 מטר מאיתנו. לכן, לפי הזיכרון שלי, ואני נזהר מכיוון שזו היתה תוכנית לילה במקור ואנחנו תקפנו ביום, מוסא לקח את הצ'אנס ללכת דרומה יותר ולא בטווח ראייה של תל פאחר. שם היתה נקודת החיפוש הראשונה לטנקים לעלות לציר הנפט. מכיוון שלא מצא את הנקודה הזו הוא המשיך ללכת על דרך ההטיה, אמר לטנקים לתפוס חיפוי והגדוד היה אמור להמשיך בתוואי ההטיה. אבל לפני שהוא החל את הנסיעה, אחרי 20 דקות חיפוי, הוא לקח את עזרא ברוש איתו. אנחנו נמצאים בנקודה שבה הגעתי עם הזחל"ם עד לשיח הזה. מכיוון שכאן נעצר הטנק הראשון שלפניי שהיה האחרון בשלישייה של עזרא (למעשה, הטנק השביעי והאחרון).

ברוש: זה היה הטנק של צוק.

ורדי: אוקיי, של צוק. ראיתי את הטנק לפני העץ הזה ועצרתי כי הטנק עצר. אחרי כמה דקות, לא יכול לשער אם זה עשר דקות או רבע שעה, הגיע סרן אלכס הג'ינג'י (קרינסקי, שהיה בזחל המג"ד) ועל יד השיח הזה נפגשתי איתו כשיש פה שלושה זחל"מים קרובים אליי. אלכס העביר לי את ההוראה של המג"ד – 'ורדי, המג"ד הורה להסתער על היעד מיידית'. ואז הסתכלתי, היעד הדרומי הוא היעד המקורי של פלוגה א' והיעד הצפוני הוא שם. כיוון שראיתי את הגבעות המאיימות האלה והבנתי שמוסא תקוע למטה, אמרתי לאלכס קח חצי מהכוח שלי. כוח הפלוגה המקורי היה 60 איש, בפועל נשארו איתי 25 לוחמים. למרות זאת אמרתי לאלכס קח 12 אנשים ותפוס את פאתי היעד הצפוני שלא יירו למטה, ואני עם 12 אנשים תוקף את הדרומי. מרגע זה חמווי התפצל עם אלכס ואתה (מוראד) באת איתי, והתחלנו לתקוף ועלינו למעלה. תוקפים ומסתערים, ובשעה ארבע בערך אני רואה את מוסא, האקליפטוסים היו בגובה מטר, ואני אומר למוסא אני ביעד הדרומי, הוא בידי, אבל יורים עלי מצפון.

ביזר: וכל זה בצעקות.

ורדי: בצעקות, נכון, ואני רואה את מוסא מרים ידיים וצועק 'איתן, איתן, איתן', לכיוון היעד הצפוני.

ברוש: מה זה איתן?

ורדי: זו היתה הסיסמה של הגדוד לתיאום וחיבור הכוחות. ואחרי דקות ספורות מאוד לא ראיתי יותר את מוסא.

ביזר: אנחנו נקיף עכשיו את האיזור הזה שנקרא טרשית (גבעת טרשים). היא עושה מין כזה U. נגיע לנקודה איפה שעזרא (ברוש) עצר ונפגע, נחזור לכאן ונעלה לתל הדרומי, משם נמשיך לתל הצפוני ושם איזי יספר את הסיפור שלו.

מוראד: ורדי, עכשיו נופל לי האסימון. הזחל שלך ראשון, אחריך אני ובזחל השלישי של המחלקה שלי היה דב רוזנבלום ז"ל. עכשיו למה 25 אנשים עלו? הוא (קרינסקי) עלה עם 12 ואנחנו עלינו 13, אני ספרתי שמות, ולמה? הנהגים שהיו בזחל"מים שנספרו, הרי לא אישרו לנו יותר מעשרה איש בזחל"ם, היתה פקודה, כי הנהגים היו בחלקם אנשי מילואים והם לא עלו איתנו, הם נשארו בזחל"מים. ולכן בעצם אתה אומר 25 אנשים, ובכל הזח"למים היו מקסימום אולי 30 איש. אתה חילקת את האנשים, כמעט מרבית האנשים שהיו בזחל שלך, חמווי ואחרים, הלכו עם אלכס, הזחל שלי איתך והזחל של דב, חלק נשאר איתנו וחלק הלכו עם החלק ההוא כולל זבדי (יואל זבדי, לוחם) שהיה בזחל של דב והיה אמור ללכת איתכם, אבל מסתבר שהוא בכלל נשאר כאן טיפה מאחור ואתה (ביזר) אספת אותו אחר כך בדרך.

גרנות (חמווי): כאן התפצלנו. ורדי הלך ימינה לדרומי, אנחנו עלינו על הגבעה וירדנו למרגלותיה, או שהלכנו מסביב ואז עלינו חזיתית. הלכנו צפונה ושברנו מזרחה. עכשיו משהו לי פה מוזר, כי אביטן שהיה מ"כ עשו אותו רץ מג"ד, הוא היה איתי בכוח, איך הוא הגיע מהזחל של המג"ד להיות איתנו?

ורדי: לא היה לו מקום אצל מוסא כי היה שם דן שילון והיה שם קצין השלישות, ואמרו לאביטן בינתיים תהיה בפלוגה של ורדי.

ביזר: אנחנו עומדים פה, וכאן בערך (בוואדיון צפןנית-מזרחית למקום העצירה של ורדי) עמד המג"ד. הוא לא היה יכול לראות את ורדי במקום הקודם ולא את הכוחות שהיו מאחוריו.

בנקודה הזו ביזר מציע לעלות לחלק הדרומי של תל פאחר, אבל האנשים רוטנים, לא בא להם לטפס ברגל. גרנות אומר: אני לא בטוח שיש עוד מישהו שרוצה לשכב על הגדרות עכשיו. וביזר עונה: אני מוכן.

תחנה 4 – בחזית המוצב הצפוני (מצד מערב) של תל פאחר

הג'יפים מסתובבים בעיקול שלמרגלות החלק הדרומי. המתח עולה מעט ככל שמתקדמים. ואז יאיר ישי מורה לנהג לעצור, יורד, ניגש לגדר מצד מערב ומצביע על משהו שנמצא מעברה השני. על האדמה נח גלגל מניע של טנק – הטנק של ברוש. אותו גלגל שעל ידו צולם ב-1967 אחרי שהשתחרר מבית החולים כשהוא קטוע רגל וחזר לתל פאחר לתחקיר של השריון. הגלגל הזה עודנו מונח שם, וברוש לא יודע את נפשו, מתחבק עם אורי זכריה, מדריך הטיולים.

הגלגל המניע של טנק ברוש – אז והיום. ברוש ליד הגלגל ב-1967, וכך הוא נראה היום בשטח (להגדלה – לחצו)

"אני חשבתי שאני ברגע הזוי", יספר אחר כך ברוש. "כאילו שאני שם ב-1967. קיבלתי רעד בכל הגוף, הייתי בלחץ ובקושי דיברתי. לא האמנתי שאחרי 46 שנים אני אבוא להנה ואמצא את הגלגל מניע. אחרי שנרגעתי קצת אני מסתכל מצד אחד על תל פאחר ומצד שני על הגלגל מניע, ולא מאמין שהגעתי כל כך קרוב לגדרות של המוצב".

כשהגלגל מניע הזה במרחק כ-15 מטר ממנו, מעבר לגדר, ברוש מספר לכולם על האירוע: "חטפתי בגלגל מניע פגיעה, זה הוריד לי את השרשרת, וכמה שניות אחרי זה חטפתי תול"ר מאחת העמדות. בדקות שלפני זה, נסע מוסא קליין בזחל קצת למטה ממני, ופה באיזור הזה במקביל אליי הם הצליחו לעבור אותי באיזה 20 מטר ואז חטף פגיעה על המכסה מנוע שנפתח כמו כנפיים. ומה שראיתי בעיניים, היו איזה שישה שבעה חבר'ה על הזחל הזה, שניים אולי קפצו, היתר עפו, כמו שסיפר דן שילון. פה כנראה היו הכוחות שעלו בגיא הקטן הזה שבין שני המוצבים האלה. ראיתי אותם נכנסים פה באיזור, שעולים פה אנשים.

ביזר: זו אולי פלוגה ג' (שהסתערה על התל הצפוני ממזרח למקומו של ברוש).

ברוש: אל תשאלו אותי על חבר'ה שלכם. אני כבר הייתי בשכיבה אחרי פציעה קשה ולמרות זאת נשארתי בהכרה מלאה עד שפינו אותי. אני ראיתי מלמטה איך לוחמי גולני עולים, את הניסיון לפרוץ את הגדרות בבונגלור, איך החבר'ה נשכבים על הגדרות כדי שאחרים יוכלו לפרוץ למוצב. ניסינו להתארגן ולדווח עלינו, ואין למי. הקשר היה משותק. עשינו התארגנות עם נשק, רימונים, מים, עזרה ראשונה. כשאני נפגעתי, פעולה אחרונה שהצלחתי לעשות קודם כל, היות ונסעתי עם חצי צידוד לכיוון תל פאחר אז כמעט ולא היתה בעיה, השלמתי צידוד ימינה, והיו קטעים שנסעתי עם התותח קדימה כי אחרת אתה נתקל בסלעים. אנחנו בצורה כזו שאנחנו מצודדים ויכולים לפתוח מדפים של הנהג ושל המקלען. אחרי פעולת הצידוד יצא הטען-קשר, שמישהו פה סיפר שפינו אותו כשחטף מאותו תול"ר, רץ קדימה, המרחק הוא 60 מטר, הגדרות השיפועיות האלה חלק היו וחלק לא, ואחרי התארגנות קצרה חבשו אותי. אמרתי שיעשו לי חוסם עורקים, שלחתי את הנהג שידווח למ"פ, הזעיקו עזרה מהטנקים שלנו ובשלב הזה היה לי פחד שהסורים יירדו אלינו וישחטו אותנו. אמרתי לחבר'ה שלי תשמרו עלינו, אל תתנו לסורים לרדת. זו היתה הפקודה שעברה לסמל המחלקה שלי. נשארנו עד הפינוי, קרוב לשעה שש וחצי.

מוראד: על פי הנתונים, השריון הגיע לפה, המג"ד הגיע לפה, אנחנו רוצים לדעת מה היה בשלבים שאחרי זה מבחינת הגלים שעלו. אחרי שוורדי וקרינסקי עלו, על פי העדויות שאנחנו יודעים, הסמג"ד הגיע עם פלוגה ג' ומסתער, האם מישהו מכם יודע מתי הוא ראה אותם?

גרנות (חמווי): כשירדתי למטה (בסביבות 16:30) לא ראיתי לא את הסמג"ד ולא את תשבי (מ"פ ג', נמצא אחר-כך הרוג) ולא את כלום, פגשתי רק אותו (את ברוש) עם הטנק. ויותר מאוחר הלכתי שוב (כנראה אחרי 17:15) ואפילו באתי לחלץ את דני ביזר וגם כן לא ראיתי אותם.

מוראד: עזרא סלע, אתה באת וחברת לפרידמן (הקמב"צ), בוא תספר לנו.

סלע: המשימה שלי היתה לפרוץ ליעד הדרומי, השער והגדרות, ולאפשר לפלוגה א' להיכנס לתל הדרומי. ורדי, ממה שעכשיו הבנתי, נסע לפניי, שלושה זחל"מים של המחלקה שלו אחריו ואני אחריהם. כשהגעתי ראיתי את שלושת הזחל"מים, כנראה שוורדי קיבל את ההנחיה והחל לעלות. הגעתי למקום של הפיצול, איפה שוורדי הלך לדרומי ואלכס לצפוני, שם היה יוסי (פרידמן הקמב"צ, שע"פ עדותו המקום הוא מערבית לטרשית בפיצול לבורג' בביל) וראיתי את היד שלו פצועה. שאלתי אותו מה קורה ואיפה המג"ד, והוא אמר לי שהמג"ד כנראה התחיל לעלות. שאלתי אותו מהי הנחיית המג"ד, ויוסי אמר שהפקודה היא לעלות ליעד. אמרתי לו – ואיך אתה רוצה לעלות עם הפציעה שלך? אמרתי לו בוא, אתה לא יכול לירות, אז תיסע כנהג. הנהג שלי נפצע, הורדנו אותו ויוסי הפך לנהג. הגעתי עם שני זחל"מים, אחד נפגע בדרך וחלק מהחיילים עלו לזחל"ם שלי, כולל יוסי. אני רוצה שתראו משהו: בדרך היורדת מהתל, שהיא בטווח הנשק של המוצב, עלו הזחל"מים של שמיל (גולן, סמ"פ א') ושל שוורצי (מרדכי שוורץ, סמ"פ ג'). את הסמג"ד זוהר ראיתי פצוע בצוואר בתוואי ההטיה, לא עם פלוגה ולא עם כלום. כל הכלים עלו מפה (הפיצול מדרך ההטיה ממזרח לתל הצפוני). שימו לב לטווחים, ונפגעו אנשים בעלייה הזו. הזחל שלנו המשיך בנסיעה על תוואי ההטיה עד לבניאס, בערך שני ק"מ, צפונית לתל עד לפיצול של תוואי ההטיה עם דרך הנפט. זחל"ם לבד עם 13 לוחמים ולא ירו עלי ירייה אחת.

גרנות: מדהים.

סלע: ולמה עשיתי את זה? כי בתצפיות שעשיתי מגבעת האם ומנקודות נוספות ראיתי שבצפוני אין אף אחד. מהבניאס הגעתי לדרך הנפט ועליתי משם על הכביש כדרך המלך. התחילו לירות עלי רק כשהגעתי לטווח הכלים הכבדים של תל פאחר. הייתי הזחל"ם הראשון שהגיע לתל והראשונים שחברו לוורדי.

מוראד: אני מציע שעכשיו נשמע את יאיר שהגיע יחד עם סולוביץ', הם הגיעו אחריכם.

ישי: יוסי פרידמן היה פצוע בכף היד. יוסי צעק לסולו לעלות מהר על בורג' בביל כי הם ירו בדרך לשם. כשהגענו לבורג' בביל האש פסקה. לא ראינו אף חייל סורי, גם לא חיפשנו. ישר חזרנו לתוואי ההטיה. יוסי היה פה, אתם רואים את ההצטלבות למטה? אנחנו נשכבנו על תוואי ההטיה, ואז לקחו לנו את הזחל"מים…

מוראד: מי לקח?

ישי: לא יודע, אמרו לנו תרדו ולקחו. אני חושב שזה היה שמיל, החבר'ה האלו שעלו. אני חושב שפלוגה ג' היתה פה, כי כשאנחנו שכבנו וסולו נתן לנו פקודה, ירו עלינו מתל פאחר באותה שעה, 16:30. על כל הרמת ראש שמענו את שריקות הכדורים, וסולו אמר לנו לירות בחזרה. אנחנו כולנו היינו מפקדים עם עוזי. ואני זוכר שאמרתי – סולו, אני רואה פה את החיילים שלנו, כל השלוחה היו חיילים שלנו ששכבו והסתתרו. ובזמן הזה אתה עלית (סלע) ואחר כך שמיל עלה ועוד, ואחרי שהם עלו שכבנו שם, חשבתי שגמרנו, ראיתי שם מלא חיילים שלנו ששכבו פה. אני אמרתי לסולו אסור לירות שלא תפגעו בחבר'ה שלנו.

גרנות: חיילים של מי?

סלע: חיילים מכל שאריות הפלוגות. כי לא כולם עלו. מפלוגה א' עלו 25 איש, מהמחלקה שלי נשארו כאן אנשים כי נפגעו. בקיצור פה למטה היה מין תאג"ד.

גרנות: כשאני ירדתי לא ראיתי אותם.

ישי: לפי התחקירים ומה שכתוב, פלוגה ג' של תשבי היו צריכים לעלות מפה בערך בשעה 16:30, ותשבי שהגיע לגדר הראשונה קיבל כדור בראש ונהרג, ועוד כמה נפגעו וכל השאר נשארו שוכבים בין הסלעים, לא לזוז לא ימינה ולא שמאלה, וזה היה המצב של חלק מפלוגה ג'.

ברוש: איפה עמד הזחל של מוסא קליין, אתה זוכר?

ישי: כן, אתם רואים את הדרך הרחבה הזו שבאנו ממנה? הזחל של מוסא נפגע ברגע שהתגלה לתל פאחר, ולכן מוסא עלה ישירות. הזחל שלו נשאר, הוא היה שם הרבה זמן. האמ.אקס שאתה מדבר עליו היה איזה 70 מטר על תוואי ההטיה, הוא עמד בצד.

סלע: חשוב לי לדעת מאוד איך סולוביץ' הגיע למעלה.

ישי: בורג' בביל כבר היה נקי. אמרו לנו לרדת מהזחל"מים, היו לנו ארבעה זחל"מים ללא נפגעים, ואז נשארנו ללא אף זחל"ם. שכבנו איזה חצי שעה, חילופי האש היו כבדים. ואז סולו שלח מישהו שלא הכרתי והביאו זחל"ם מהתאג"ד, שם במכתש הזה. סולו קרא לנו בקול רם, הוא היה מאוד נסער. צעק שרוצה עשרה מפקדים. עלו תשעה לזחל"ם ואז הנהג פתח את הדלת וברח. אמרתי יש לי רישיון ב', אני אנהג. התחלתי לחפש את ההילוכים ואז אחד מאחורה אמר לי מה לעשות. אמרתי לו אתה יודע לנהוג? הוא ענה – 'כן, אבל אין לי רישיון'. באלו המילים. אמרתי לו בוא תנהג. הוא נהג, ונהג מצוין, ועשינו את העיקוף. תוואי ההטיה הולך ימינה, אחרי נחל פרע, שהוא שמורת טבע היום, קצת מאחוריו התחברנו לדרך הנפט, לא לכביש, לאיזו דרך משובשת. החלה אש חזקה מתל פאחר כל הדרך, ואז הגענו למעלה.

כוח השריון בקרב תל פאחר. המ"מים עזרא ברוש (משמאל) ומאיר צוק

צוק: אני הייתי טנק מספר 5, היו שלושה של עזרא (ברוש), טנק מ"פ ואחרי זה אני עם שני הגורים. הייתי קצת אחורנית על דרך ההטיה. כשפנינו לתל פאחר מה שנגלה לעיניי זה הטנק של עזרא לרגלי התל, לא ידעתי מה הולך שם, ולפניי היה הטנק מ"פ שעליו היה יעקב העליון פצוע. הטנק כבר התחיל לבעור. ניסיתי לעקוף אותו, השרמנים היו זקנים, זה היה מאוד איטי וחטפתי אר.פי.ג'י במצברים, הטנק התחיל לבעור והצוות קפץ, גם אני.

סלע: זה היה תול"ר, לאר.פי.ג'י אין טווח כזה.

צוק: אוקיי, קפצנו מהטנק וראיתי פתאום שהנהג חסר, התחלתי לחפש אותו ואז ראיתי אותו לפני הזחל של הטנק שוכב בצורה מוזרה. אמרתי לעצמי זה לא יכול להיות נהג טנק, כי אף נהג טנק לא ישכב לפני הזחל בצורה כזו. מסתבר שקיבל כדור ונהרג. התחלנו קצת להתארגן. יעקב העליון כתב בספר שלו שאני צעקתי על הצוות למה אתם קופצים בלי העוזים. אחרי זה ראינו את העליון והטנק שלו עולים באש, והעליון על הסיפון. אספתי אותם ורצנו לחלץ אותו. הוא היה אדם קצת כבד וזה לא היה פשוט. עלינו על הסיפון והתחלנו להוריד אותו, ואז יעקב העליון צעק בצורה היסטרית – לא ברגל, תתפסו למעלה, לא בשוק, אלא בירך. הרבה לא מבדילים בין הירך לבין השוק, ואני צעקתי לבחור, טען-קשר שלי, תתפוס למעלה ולא למטה. איכשהו חילצנו אותו, פינינו אותו אחורנית מעבר לתוואי ההטיה, ומה שנגלה לעיניי זה הטנק של עזרא קרוב לתל, בכיוון צפון, והטנק של העליון שרוף. יותר מאוחר המח"ט אפרת הגיע ושאל מה העניינים. הוא ראה אותי בתור קצין ומסרתי לו כל מה שאני יודע.

ישי: באיזו שעה בערך?

צוק: אני לא יכול להגיד לוח זמנים, לי זה נראה המון זמן (יותר משעתיים אחרי שנפגע).

גרנות: דני, איפה אתה לוקח החלטה לבוא לפה?

ביזר: מהרגע שהזחל"ם שלי נפגע, התארגנו, חבשנו את הפצועים ואז עלינו.

צוק: עוד משהו קטן – הפקודה שלנו היתה לכבוש את רמת הבניאס ותל חמרה. על תל פאחר אמרו לנו שישטפו אותו ותמשיכו הלאה. עזרא יהיה בחיפוי ואתה תלך הלאה לתל חמרה.

ביזר: וכך היה, שטפנו אותו בדם והמשכנו הלאה.

ביזר רוצה לחזור לאחור ולעלות לתל הדרומי. ישי מזהיר: "יש שם חשש למוקשים, אז ליידיס פירסט", ומסתכל בחיוך על מירב הצלמת. ורדי אומר שהשטח מגודר ויש שילוט על מוקשים, ביזר מסביר לו שזה יותר בשביל החוויה.

ורדי: אני מרגיש את החוויה הזו גם ככה. עברתי אותה לפני 46 שנים. הייתי מביא את הילדים והנכדים שלי והולכים ביחד בשבילים המותרים.

ביזר: אתה יודע כמו מה אתה נשמע לי עכשיו? כמו החיילים האלה שאומרים להם קודם מתרגלים על יבש, והם אומרים בואו נעשה את זה ישר על רטוב. רציתי להראות לכם את המקום שבו נפגשתי עם המג"ד, אבל טוב, אספר את זה למעלה, לא אענה את האנשים.

תחנה 5 – מוצב תל פאחר

בכניסה לאתר – הפתעה. מחלקה של גדוד ברק נמצאת במקום כחלק משבוע "בעקבות לוחמים" – שיעורי מורשת קרב לשמיניסטים. כמה מחיילי גולני הצעירים מתקרבים בסקרנות לחבורה הקשישה אחרי ששמעו במי מדובר. המ"מ מצטלם עם ורדי למזכרת.

אני שואל את ורדי: היינו על תוואי ההטיה ועלינו לתל הצפוני ושמענו מה היה, האם אתה יכול להבין כיום יותר טוב את ההחלטה של מוסא קליין? האם הוא טעה, האם לקח החלטה של אין ברירה או שזו היתה החלטה במודע?

מוסא קליין

ורדי: כל השנים לא רק שלא האשמתי את מוסא, אני הבעתי תחושה שההחלטה שלו התבססה על התנאים בשטח וזה לא היה כלאחר יד. השיקולים של מוסא היו על פי המצב הטופוגרפי, מצב הירי, אובדן אנשים בגדוד, התקיפה ביום ולא בלילה, ואי האפשרות לעלות כלפי מעלה. ההחלטה שלו התבססה על נתונים בשטח, אי אפשר לקחת את זה ממנו. יש את אלה שאומרים כי טעה בניווט. אם טעה בניווט, למה לא תיקנו אותו? החפ"ק החטיבתי היה בגבעת האם וראה שמוסא עולה על ציר מסוים ונוסע. אם השיירה לא היתה בכיוון הנכון, למה לא העירו לו על זה? דבר שני, אני מעריך שמוסא החליט לא להתקרב כל כך לתל פאחר כדי שהזחל"מים לא יידפקו באש ישירה. הוא התכוון לעלות קצת יותר דרומה ולא לחשוף את הגדוד. ראינו היום בסיור הזה שלא פשוט למצוא שלוחה נוחה לעלייה. לכן התחושה שלי שהתנאים בשטח היו כאלה שחייבו את מוסא לנקוט בצעד מהיר ולתקוף את היעד במהירות. אם היה יכול לעלות בקלות יחסית לציר הנפט, הוא היה עושה את זה, אבל הוא לא הצליח ולכן אני לא יכול לערער על החלטות של מוסא.

אז הוא קיבל החלטה סבירה?

ורדי: בקשר להחלטה לנוע על ציר תוואי ההטייה עד תל פאחר, בתנאים שהוא היה מצוי בהם, מוסא קיבל את ההחלטה הסבירה.

ישי: אבל אם הוא החליט לתקוף חזיתית, למה הוא שלח אותך?

ורדי: אני עוד לא בנקודה הזאת, אני בנקודה של שינוי הציר. כיוון שמוסא ראה שלא יוכל לעלות בקלות, אז הוא בא מהחזית. על התוכנית הספציפית אחרי השינוי – צריך לדון בה.

אם מוסא טעה – למה החפ"ק לא תיקן אותו? מפקדי פלוגה א' שלחמו בחלק הדרומי. משמאל: דני ביזר, אהרון ורדי ושמוליק מוראד

בשלב הזה מתעורר ויכוח לאחר שמספר מהאנשים רוצים להיכנס למוצב הדרומי ממזרח, באיזור המסומן כשדה מוקשים. הם מכירים את השטח, הסתובבו כאן, מספרים שהבקר של קיבוץ שניר רועה באיזור וששלטי האזהרה ממש לא בעניינים. אלא שחלק אחר מהאנשים מכריע שלא נכנסים – "יש לנו אחריות של מבוגרים".

עומדים ליד גדר המוצב המזרחית, והמ"פ ורדי מסביר: "היו שם שתי סככות, מי שרואה את הבטון הלבן, זה הבסיס של הסככות. קצת הלאה זה הגדר. שמוליק מוראד עם החוליה הראשונה הגיע עד הגדר, עד שחטפנו אש מהצפונית. 50 או 70 מטר מהגדר זה סוף התעלות שלשם הגענו.

מוראד: עזרא, אני מבין לפי שמיל שהוא לקח שמאלה, שם יש תעלה, שמיל נכנס לשם וטיהר, התעלה הזו אינה מקושרת עם התעלה שהיית בה, היא בפני עצמה.

ורדי, בעבר נפגשת עם הבן של מוסא קליין, האם הוא ביקש לשאול אותך על תפקודו של אביו ולהבין האם אכן טעה ומדוע החליט את מה שהחליט?

ורדי: מוסא לא טעה. אני מעריך שאני הייתי מתנהג כמוהו בנקודת ההחלטה לשנות את כיוון ההגעה ליעד. זאת אומרת, לנוע צפונה על תוואי ההטיה. איך לתקוף את היעד ואיך לארגן את הכוחות, זה לא חוכמה גדולה לנתח בדיעבד. למוסא היה את כל הכלים והידע לעשות הערכת מצב בשטח ובזמן אמת. אני לא יכול להגיד שמוסא התנהל לא נכון.

אז איך השתרשה הסטיגמה שגולני התברברו?

ורדי: אני אינני יודע לגבי הסטיגמה וההתברברות, אבל אומר לך זאת בוודאות – אי אפשר לקחת מגולני את רוח הלחימה. למרות התקלות, היעד נכבש על-ידי הקצינים הזוטרים והחיילים בצורה עיקשת של דבקות במטרה שאין דוגמה כזו בהרבה מאוד קרבות. היו פה מעשי גבורה, היה פה אומץ והיתה תושיה של הלוחמים.

עומדים בפתח המוצב הצפוני

ישי: אנחנו באנו מצפון (מדרך הנפט), עזרא סלע שהגיע הנה קיבל פקודה להצטרף לוורדי. אני יודע על שמיל שקיבל פקודה להצטרף למוסא. כשהגענו הנה שמיל לא ראה את השער, אז הם המשיכו לדרומי. אנחנו הגענו לצפוני. הסיירת היתה פה, רובקה היה על ג'יפ סיור מולנו ועמד גלוי ודיבר בקשר ואני שמעתי אותו אומר בקשר 'תל פאחר בידי'. כל הדרך ירו עלינו נק"ל מתל פאחר. כמו שהגענו קפצנו מהזחל"ם, נשארו נהג ומקלען שסולו אמר לו לרתק לעין פית. אנחנו היינו פה שבעה ואז החלה אש. הערכה שלי שפגזים חודרי שריון נורו עלינו. אמרתי לרובקה, הטנק שלנו יורה עלינו, הוא ביקש בקשר שטנקים שלנו יפסיקו לירות. השעה כבר 17:20 בערך. בדיעבד הסתבר שטנק שלנו באמת ירה עלינו, וכמו שאנחנו שוכבים פה הופיע טנדר גלדיאטור ועליו גולדה (רס"ן צבי פז) והוא יורד גלוי, כמו רובקה, ושומע שטנק שלנו יורה עלינו. הוא החליט שצריך לבדוק מאיפה יורה, והוא התחיל ללכת פה. כשעבר אותי קראתי לו ואמרתי לו אל תלך שם. לא הקשיב, הלך עוד עשרה צעדים וחטף פגז. ובום, הקסדה עפה, נשארה רק הכתף. רובקה, וזה עשה עלי רושם, לקח שמיכה שהיתה לו בג'יפ, כיסה אותו וחזר לג'יפ ואמר לסולו תיכנסו לתל, מוסא עם פלוגה א' נתקל שם בקשיים כי לא הגיע הנה. אבל כשאתם הולכים תצעקו מוסא. אז הלכנו וצעקנו מוסא, הסורים ענו לנו כי מוסא בשבילם זה שם קליט. אז עברנו לצעוק 'גדוד 12'. בתחקיר במחלקת היסטוריה קראתי אחרי שנים שהחוקר לא מבין למה צעקנו גדוד 12 כי זה היה סוד צבאי.

אני אומר לישי שלוחמי הסיירת טוענים שגולדה חטף כדור במצח, הם היו ממש על ידו. ישי שולל את זה: הם לא ראו את זה, הם לא יכלו לראות את זה. הם גם סיפרו שתותח 90 מ"מ (בזחל שעליו היה לוחם הסיירת משה וייסהוט) ירה. איזה ירה? הם מחזקים אחד את השני. רובקה כיסה אותו עם שמיכה ואמר להם שאם ישאלו אחרי הקרב הוא יגיד שגולדה נפגע בראש. האמת שהוא חטף פגז בראש, ונעלם הראש עם הקסדה.

התגברתי על הפחד והמשכתי ללכת. יאיר ישי (מימין) משחזר בפני חמווי, ורדי, ביזר ומוראד

מתקדמים לתוך התל הצפוני וישי ממשיך בתיאור חלקו בקרב: פה היתה תעלה עמוקה, ראיתי חייל סורי עומד עם הגב אליי. המדים שלהם היה חאקי בהיר, גם שלי היה חאקי, לא הייתי כמוכם. כדי להיות בטוח קראתי לו, כשהסתובב אליי אז נראה ככה סורי. חזרתי ואמרתי לסולו יש פה עמדה עם סורים.

גרנות: ועברתם את זה בריצה?

ישי: לא רצנו. הלכנו, ולא ירו עלינו. אמרתי לו – 'סולו עברנו עכשיו עמדה עם סורים', אז הוא אמר בואו ניכנס לתעלה. הולכים כמה צעדים, כמו שאנחנו נכנסים מישהו טפח לי על הכתף מאחור. זה היה סורי שבא מאחור ורצה להיכנע. טפח לי על הכתף ועמד עם ידיים למעלה בלי נשק וביקש להיכנע. לא ידעתי מה לעשות איתו. לא יכולתי לירות בו. אמרתי לו צא החוצה מהתעלה ותצעק להם שייכנעו, כי כל פעם ראינו ראש מציץ. אז יצאו לו כל מיני קולות מהפה. והסורים לא ירו, לא בי ולא בו. ואז מופיע זחל"ם עם תותח 90 מ"מ, זה היה משה וייסהוט מהסיירת, ואומר לשבוי הסורי לעלות עליו. הוא פתר לי את הבעיה. הסורי עולה עליו, והוא נוסע רוורס ונעלם. אחד הדברים שאני אומר שזה היה פאשלה שלי, שלקחתי סורי בשבי ואיבדנו את הזחל"ם.

ממשיכים להתקדם מעל התעלות

ישי: פה סולו עבר, אני אחריו, שוכב פה סורי עם הראש אלינו. לקחתי את הרובה, זרקתי, אמרתי לצבי (אייזנברג, סמל שהיה צמוד לישי במהלך היום) שהלך אחריי תירה בו. המשכנו להתקדם בתוך התעלה. כשאנחנו הגענו לנקודה הזאת, היה ירי מהמוצב העיקרי שם (כיפת המוצב), סולו עשה מה שעושים בקרב שמקטינים את האויב ואמר שזה בסך הכל צלף סורי. אבל כל פעם ראש מציץ ממקום אחר, רואה קסדה ויורה עלינו, והוא החליט שזה צלף סורי אחד ואמר לי ולצבי לרתק מפה (ליד המבנה הראשון עם רשת ההסוואה). אמר לי שהוא הולך לחסל אותו ואחר כך יקרא לנו, ויותר לא ראינו אותו. חיכינו, אף אחד לא קורא, עברו חמש דקות בערך ואז הגיעה הסיירת שעברו אותנו, והסמח"ט שהגיע בינתיים היה האחראי. הסמח"ט פגש אותי פה, היו לי דרגות של סגן מברזל, הוא ראה ועצר לידי וביקש שאגיד לו מה קורה פה. השתהינו, ונשארנו שלושה בלי לראות לאן הלכו הסיירת. אז המשכנו להתקדם.

מוראד: היה אמור להיות איתכם כאן גם יפרח? (רס"ן חיים יפרח, שהיה עם הסמח"ט).

ישי: לא יודע, הוא היה כנראה עם הסיירת. אנחנו התקדמנו פה בתעלה (שמצפון לדרך כיום), ועכשיו עם הסמח"ט המשכנו מהתעלה הזו. הגענו לפה ולא ידענו איפה הסיירת. הם הלכו יותר למטה (צפונה, לפי עדויות אנשי הסיירת הם נעו בתעלה של ישי ומצאו חמישה חיילי גולני הרוגים בתעלה שמדרום לדרך). כמו שאנחנו עומדים פה ולא יודעים איפה ואיך, שמענו צעקות של רובקה – 'הסמח"ט הסמח"ט'. יצאנו מהתעלה ולפי הקול פה כבר רצנו, זה היה שטח חשוף. קפצנו לתעלה הזו, ואנחנו בלב המוצב. התעלה התחברה עם התעלה ההיא, היא גם עמוקה יותר, ומפה זה היה ההיתקלות של רובקה עם הסורי והחלה ההיאבקות ביניהם וכשאנחנו באנו זה כבר היה אחרי שהסורי היה הרוג. עמדנו פה, פינו את רובקה, פינו את דוד כהן שבא לעזור לרובקה אחרי שקפץ לתעלה ונקע או שבר רגל.

גרנות (חמווי): אומרים שמי שהרג את החייל הסורי היה קובץ (הכוונה לשוקי קובץ, מ"כ בסיירת, אלא שבתחקיר שפורסם כאן מדובר דווקא במוקי פלג).

ישי:  אני לא יודע. כשבאתי הסורי כבר היה הרוג, וגם אברהם רימון שהיה בחוליה הראשונה של הסיירת. יעל ירון אני לא יודע איפה נהרג בדיוק. הם התפנו וזה היה רגע קריטי עבורי. השעה היתה שש ומשהו, ופתאום היה לי רגע של פחד והחלטתי שאני לא מתקדם יותר, לא יכול יותר, כי נשארנו שבעה בסך הכל. הסמח"ט נשאר, מהסיירת היו שלושה, צבי, אני וחיים יפרח שהצטרף, והשאר הסתלקו, פשוט הסתלקו. ורס"ן יפרח לקח פיקוד, ואני חושב שההכרעה הסופית, לא שהיתה פה התנגדות, אבל אחרי כל השעות האלה להיכנס בלב המוצב שלא ידענו שהוא כבר לא יורה, זה היה אומץ לא רגיל. ויפרח לקח פיקוד, נתן פקודה בשקט, אמר לסיירת אתם חוליה ראשונה, אותי הוא שם אחריהם חוליה שנייה עם הסמח"ט וצבי, אתם אחריי, וכשאמר שאני אחריו, התגברתי על הפחד והמשכנו ללכת.

ישי ממשיך: אנחנו הולכים בעקבות הכניסה למוצב, החוליה שלי והסיירת. תראו, התעלה הזו היתה מחופה, אבל עם פתחים ואדמה ופח (התעלה הראשונה שעולה מערבה). התעלה מובילה עד לעמדה המרכזית. אני נכנס ראשון והם אחריי ואני הולך פה 15 מטר בערך, והיתה לי כבר תחושה שלא יורים, כי יריתי צרור איך שנכנסתי ולא היתה תגובה. ואני הולך הלאה ורואה שוכב חייל הרוג עם עוזי. זה היה אלכס קרינסקי, שאותו היחיד שהכרתי, מטבעון היה. שכב קפוא על הצד, ודבר ראשון היה לי פתאום פחד אם אני לא הרגתי אותו, אבל הוא שכב קפוא. וראיתי שאין אחריי אף אחד, חזרתי וקראתי להם לבוא והם באו אחריי. זרקתי רימון ימינה (תעלה עם חיפוי שפונה צפונה ודרומה בשיא הכיפה), התפוצצה תחמושת שם, לא יכולנו להתקדם ויצאנו החוצה. פה הלכה הסיירת עם חיים יפרח, והנה פה דני שכב פצוע.

הגאיון בין הדרומי לצפוני בו עבר המ"מ ביזר. להגדלה – לחצו

ביזר: אנחנו כאילו בסרט קולנוע ועכשיו הבמאי עושה קאט, ואני אספר מכאן. תיכף כשנהיה למעלה תראו את הדרך שעשינו מפתח הוואדיון, משהו כמו 200 מטר, שם עליתי מהנקודה שאתם דיברתם עליה שהתפצלתם. עליתי (מדרך ההטיה) באלכסון לפתח הוואדי ושם פגשתי את המג"ד. הוא עמד עם הקש"א ואיתו שני חיילים מהמחלקה של שמוליק – יוסי רימר ויואל זבדי. אני הייתי עם אלקה, יוסי קילמן ודוד פופוביץ' הבזוקאי. עלינו פה, אף אחד לא ירה עלינו כל הדרך עד שהגענו לפה (מול פתח התעלה במוצב הצפוני). ראינו שני חיילים סורים באים מהתל הדרומי לכיוון הזה (צפונה), אבל לרגע היה לי בלבול ולא ידעתי אם הם שלנו או שלהם ולכן לא יריתי בהם אלא על ידם. היה להם ארגז תחמושת ביד, הם השליכו אותו וברחו לתעלה ההיא (התעלה הנ"ל). ואז נפתחה עלינו אש חזקה (מכיפת המוצב הצפוני). פה למטה יש בור של תותח נ"ט כנראה, הוא היה ריק, קפצנו לתוכו כולנו. ירינו פצצת בזוקה, נהייה רגע אחד שקט, זרקתי רימון הלם ורצתי לפה (פתח התעלה) כשאחריי קילמן, רימר ופופוביץ'. נכנסתי לתעלה. כל הקטע הזה היה עמוק, לא כמו היום. בפתח התעלה היה סורי, הוא גילגל רימון, התעלה היתה גבוהה ולא יכולנו לקפוץ החוצה. היו שניים אחריי, אמרתי להם לברוח אחורה, אני הספקתי להגיע איפה שעכשיו הגדר ונשכבתי, ואז הרימון התפוצץ. זה פגע לי ביד, ברגליים ובעין. העוזי החל לירות מעצמו בגלל פגיעה בעצב של היד. קילמן התרומם ואמר 'אחריי' ורץ קדימה חזרה לתוך התעלה. כשעבר את פתח התעלה הניצבת ירו בו והוא נהרג. רימר ופופוביץ' עברו אותו והגיעו עד סוף התעלה, שם התפוצץ עוד רימון סורי וזה חתך לרימר את הקרסול עד כמעט קטיעה. פופוביץ' נפצע בפנים, רץ החוצה לפתח התעלה ועבר לידי כשהוא צועק "נפצעתי נפצעתי" ורץ למטה. נשארנו כך בערך חצי שעה. ואז יואל זבדי התקדם אליי כדי להוציא אותי מפתח התעלה. הוא הלך בשפיפה, לא זחל. הספקתי להגיד לו 'רד רד', אבל היה מאוחר מדי. הסורי שעמד באותו מקום שקילמן נהרג ירה בו וראיתי את הלחי שלו עפה. הוא עף אחורה מהצרור הזה ואמר 'אני נחנק'. הבנתי שנפגע בחזה. לא יכולתי לעזור לו, אמרתי לו תנסה להחזיק את היד על הפצע. לא חשבתי מספיק טוב שיש לו גם חור בגב ואז הוא החל לחרחר. היינו פה כבר לפני השעה ארבע, וכשאיזי (גרנות) הגיע אלינו כבר היה אחרי שש. כששכבתי פה פצוע, ראיתי את הזחל של עזרא סלע מגיע ואז קיבל פגז, יצא עשן שחור והתחילו לקפוץ חיילים מהזחל. היה לי ברור שמי שירה בהם זו עמדת תול"ר לא רחוק מפה (כ-50 מטר מזרחה).

סלע: האמת שהיה מזל שוורדי צעק לי לקפוץ.

סלע פונה לביזר: תדע לך שכל המהלך שלך בשום מקום אני לא ידעתי עליו, לא שמעתי, לא ראיתי. פעם ראשונה שאני שומע על זה. שתבינו, אף פעם לא היה תחקיר יסודי שבו כל מפקד אמר מה הוא עשה, איפה הוא הלך, איפה הוא טיהר. עד היום לא מצאו מפה בשום מקום – מה כוחות המשימות של גדוד 12, מפת חיצים, מה עושה כל פלוגה, שום דבר. אני לא מכיר דבר כזה.

מוראד: כשהייתי במודיעין היה איתי חייל ששירת בגדוד 13, אלי זיו, לימים היה אל"מ, ויום אחרי המלחמה לקחו אותו למיפקדת החטיבה והוא היה קמב"צ. יומיים אחרי המלחמה לקח אותו המח"ט בג'יפ שלו ובא לכאן והביאו חיילים, והוא סיפר שהם עמדו פה יום שלם ותחקרו ורשמו הרבה מאוד עדויות של חיילים שבאו. שאלתי אותו איפה הניירות, הוא אמר 'גמרנו את התחקור, המח"ט לקח את הניירות ויותר לא ראיתי'.

גרנות (חמווי): אם נחזור לתחקור, ורדי לקח אותי מקונייטרה ובאנו דרך מסעדה לכאן לתחקור. לא הבנתי למה לקחו אותי. אם אנחנו עושים פאוזה, ועזרא (ברוש) זה בשבילך, כי אני הגעתי לכאן אחרי שהייתי שם. כשאני ירדתי מהמג"ד (אחרי 16:00) ועזרתי לפצועים של השריון ולקחתי אותם והעמסתי אותם כי היה שם את המ"פ של השריון (נמיר) שישב ככה עם יד על הראש, מקלל את כולם, שוכבים לפניו שלושה חבר'ה פצועים והוא לא מטפל בהם ולא כלום. לקחתי את התחמושת ורציתי לעלות חזרה ואז אני פוגש את אלקה, הוא היה מ"כ בפלוגה, הוא מגיע שם למטה לזחל"מים ואומר לי – 'חמווי, יש שם פצועים, אתה חייב ללכת לעזור לחלץ אותם'. ואז אני לא זוכר אם הגעתי אליך פעם אחת או פעמיים.

ביזר: פעמיים.

גרנות: פעמיים? וואו וואו איזה אמיץ הייתי. הגעתי הנה פעם אחת…

סלע: לאן הגעת?

גרנות: לפה, לבד, ממש חוראני, ככה הולך.

סלע: חוראני, נו מה, גולני.

גרנות (חמווי): ממש חוראני. תאמינו לי, הגעתי לכאן פעם אחת, עזרתי מה שעזרתי, חבשתי את יואל זבדי, שמתי לו תחבושת, אבן ועוד פעם תחבושת, הוא עוד היה בחיים, וחבשתי אותו ואחר כך רצתי והבאתי אלונקה בשבילו ולקחתי את שאר הפצועים וירדתי.

ביזר: בפעם השנייה שחזרת באת עם הקש"א (משה הראל) ואלונקה.

גרנות" עם הקש"א באתי? אולי, אני לא זוכר, אבל באתי ולקחתי אותם והעמסתי אותם, ואז כשבאתי למטה ורציתי לעלות חזרה אני רואה את החבר'ה של הסיירת אומרים לי אנחנו למעלה, ניצחנו, הכל גמור.

ביזר: עוד נקודה קטנה אחת, אני זוכר שראיתי את המג"ד הולך פה, מזרחית לתעלה אליה נכנס הכוח שלי.

גרנות: אני הייתי אחריו, שנינו היינו.

ביזר: את זה אני לא זוכר, ומה שאני רוצה לשאול אותך – הרי מצאו את הגופה שלו על כיפת המוצב הצפוני. מה שלא מובן לי, אם הוא הגיע לכאן, האם הוא חזר לשם?

גרנות (חמווי): אני עומד כאן ויש לי צמרמורת.

ישי: כל זמן שאני לא משנה את הסיפור שלי, אז אני ממשיך מפה. אנחנו הלכנו בתעלה הזאת כשמהעמדה הזו הרימון פוצץ תחמושת, הסמח"ט ואני נתנו יד זה לזה, התעלה היתה מאוד עמוקה ויצאנו החוצה. וכשיצאנו פה ליד העץ הזה שכב המג"ד הרוג על הצד, מכשיר קשר מזמזם והמפה תקועה לו בבטן. אחרי דקה שמענו קולות וראינו את הסיירת, ואז הסמח"ט הודיע בקשר – 18:22, תל פאחר בידי.

מוראד: מתי היה הקטע שבו יצאו מהבונקר הזה או ההוא הקצין והחיילים הסורים שהרימו ידיים ונכנעו?

ישי: אנחנו יצאנו פה (מפתח התעלה המחופה) וכשהתחלתי את התעלה היה לי שינוי פאזה, פתאום ההרגשה היתה שאין יותר התנגדות, ונגמר הפחד והסתובבנו פה בלי לחשוב שאולי הסורים מתחתינו. וקצת סיירתי פה (בחזית המערבית) ואז ראיתי אחרי העמדה הזו שני פצועים שלנו חבושים, אחד בירך, לקחנו אלונקה מהזחל"ם ולקחנו את הפצוע הזה וההוא.

כך הם תקפו. שחור: ורדי ומוראד. צהוב: קרינסקי וחמווי. ירוק: ביזר. תכלת: סלע. כחול: שמיל ושוורץ. סגול: סולוביץ' וישי. להגדלה – לחצו

סלע: אני רוצה לציין משהו, כולם עשו פה מעשי גבורה, אבל אני רוצה לציין במיוחד, ואני מסתכל על זה באמת כמפקד שפיקד על חיילים: הכוח של סולוביץ' עשה פה עבודה באמת להעריך. ולצערי לא מספיק נתנו לו הערכה. הכוח שלו כבש את בורג' בביל, לא חשוב שלא היתה לחימה, אבל לקחו לו אחר כך את הזחל"מים, והם ביוזמה הלכו ודאגו לזחל"מים, הגיעו לתל, ראו את הסיירת, יכול היה סולוביץ' להגיד אני אכנס איתכם ביחד, אבל אזר את האומץ ונכנס. ותראו, אתם הגעתם לעיקר המוצב, לצפוני, כי כל הזמן הקשקושים האלה שהסיירת כבשה את הצפוני וגדוד 12 לא היה שם. הכוח של סולוביץ' יחד עם מי שהיה איתו – זה להעריך את זה, ועשיתם עבודה מצויינת.

ישי: והחלק הזה (הצפוני) לא קיבלו צל"שים. היחיד שקיבל צל"ש זה רובקה. היות שהיה לי קשר טוב עם עיתונאים, אני הייתי המא"ז של אלמגור, העיתונאי יחזקאל המאירי שכבר נפטר הוא היה צמוד עם דדו במטה, הוא כתב את הספר ("משני עברי הרמה"), הוא היה כל-יכול והיו לו מסמכים שאין גם בארכיון צה"ל. אז ראיתי שמתפרסם שרובקה יקבל צל"ש ופניתי אליו ואמרתי לו אתה שיש לך קשר עם דדו תדאג שגם סולוביץ' יקבל, והוא דאג לזה. וסולוביץ' קיבל אחרי הרבה זמן את אות המופת. אם היו שואלים אותי, חיים יפרח זה האיש. אם לא חיים יפרח לא היינו אומרים פה שכבשנו והיינו מסתלקים.

מוראד: אני מוכרח לומר שיפרח לא מעמיד את עצמו כגיבור, וראיינתי אותו. הוא מספר את אותו סיפור בדיוק כמוך. שהוא היה אחרון, ובאמת הוא היה אחרון, אבל הוא לא סיפר את זה כמי שעשה מעשה גבורה.

סלע: היו אינטרסים של מיפקדת החטיבה ושל הפיקוד להגדיל את חלקה של הסיירת ואת רובקה, ועשו את מה שעשו. בפועל, הכוח שלחם פה, יחד עם יפרח ויחד עם הסמח"ט, אתם הכרעתם פה את התל יחד עם הכוחות האחרים.

תצ"א תל פאחר, לוח אירועים: 1) נקודת העצירה של ורדי ב-1967 על דרך ההטיה למרגלות התל הדרומי. 2) המקום בו נפגע הטנק של ברוש. 3) מגרש החניה בכניסה לאתר תל פאחר. 4) השער הדרומי משם רצו חלק מהלוחמים שהגיעו לשחזור 2013 להיכנס למרות שלטי המוקשים. 5) השער הצפוני, מכאן החל יאיר ישי בהסבר שלו. 6) הנקודה בה הסמ"פ סולוביץ' השאיר את יאיר לחיפוי. 7) מעל הספרה וימינה, מקום ההיתקלות של רובקה, מפקד הסיירת, עם חייל סורי. 8) התעלה בה התקדם יאיר ישי. 9) התעלה המחופה בה מצא ישי את גופת אלכס קרינסקי. 10) המקום בו נמצא המג"ד קליין הרוג. מתחת לספרה – התעלה שחסם חמווי בפקודת קרינסקי. 11) פתח התעלה אליה נכנס דני ביזר ושאליה הגיעו גם המג"ד וחמווי. 12) הבונקר במוצב הדרומי החולש לכיוון מערב. 13) מצד שמאל למספר – התעלה ממנה קרא ורדי למג"ד. 14) השטח הפתוח בו הסתער הכוח של מוראד לעבר הסככות. 15) מתחם הסככות ששימשו כמינהלה של המוצב הסורי. 16) מקום עצירת הזחל"ם של עזרא סלע. 17) התעלה אותה טיהר הכוח של שמיל ושוורץ

גרנות (חמווי): פה שכבו גוויות על גבי גוויות של סורים. תשאל מי הרג אותם?

מוראד: סולו.

גרנות (חמווי): סולו לא הגיע עד לכאן, זה אני הייתי! אז אם אתם רוצים לשמוע את הסיפור, אז בבקשה.

סלע: ודאי שרוצים, בשביל מה באנו לפה?

מוראד: על קצה לשוני עומד משהו ואני לא מתבייש להגיד את זה בקול רם. ורדי תתקרב קצת בבקשה. אני לא מכיר את הסיפור של הצפוני, אני קצת מכיר את הסיפור של הדרומי. והגיבור שלי זה אהרון ורדי. חבר'ה, אין לכם מושג בכלל, היום כשאני חושב על זה, אני אומנם הייתי נוכח וראיתי, ולא קיבלתי החלטות, כי מי שקיבל את ההחלטות ומי שחילק את האנשים ומי שקיבל פקודה ובלי שום ערעור עלה עם החיילים למעלה ופיקד עליהם לאורך כל הדרך – זה ורדי. הגיבור שלי בדרומי זה רק ורדי.

ורדי: לדעתי הקרב הוכרע טיפין טיפין על ידי קבוצות, אחת עוקבת אחר השנייה, כל אחד עשה משהו, כל אחד כבש חלק מהיעד הזה ובסופו של דבר היעד נכבש. את החלק האחרון של סולוביץ' וחלק מהסיירת וחיים יפרח, זה נכון, אבל החלק האחרון מתחיל עם חלק ראשון, עם חלק שני ושלישי, וכל אחד שהשתתף בקרב הוסיף נדבך על נדבך. עוד נקודה אחת, שמוסא שאתה ראית אותו פה, אם תסתכלו בין האקליפטוס הזה שהיה בגובה מטר, כל האקליפטוסים כאן היו בגובה מטר, מאחוריו רואים שורה של ברזלי זווית עם תעלה, עזרא סלע ואני היינו בתעלה הזו. אני ראיתי את מוסא עומד פה, ואני אומר לו אני ביעד הדרומי ויורים עלי מהיעד הצפוני, בדיוק במקום הזה. לאמור, שאחרי ששוחחתי איתו הוא צעק "איתן איתן" והוא נהרג כאן ודי מיד.

גרנות (חמווי): ורדי, אנחנו התפצלנו שם, אז עם אלכס הלכנו עד לפה, מימין לשיח, ומשם התפרשנו והסתערנו ליעד הצפוני. תוך כדי ההסתערות נפל על ידי פגז מרגמת זרחן שהעיף אותי. היינו שישה – אלכס, פנקס, אביטן, שטיגליץ, תנעמי ואני. ומכאן מהעמדה הזו או מתחת לה החלו לירות עלינו ושטיגליץ שהיה עם להביור חטף ראשון. אני הייתי בין שטיגליץ ותנעמי, ושטיגליץ נהרג ותנעמי שהיה מימיני חטף פה ביד. ואז המשכנו ארבעתנו למעלה. הגענו לגדרות פה (לגדר האחרונה בצד המערבי של המוצב הצפוני), תוך כדי שאנחנו יורים, מאחר שהיינו בטור, כל אחד תפס זווית אחרת כדי לשתק את האש. הגענו לעמדה הראשונה וכאן יש תעלה. בעמדה הראשונה ראיתי את אלכס לוקח רימון ומשחיל לעמדה הזו (הבונקר המערבי יותר), ואז הוא שולח אותי לשם בתוך התעלות (מתחת לבונקר לכיוון צפון) ושם פגשתי את החייל הסורי הראשון שלי, ואחריו הרגתי עוד אחד. ומשם הצטרפתי לאלכס. אני מגיע פה למעלה, ואז אני רואה את אלכס, אביטן ופנקס עומדים פה ויורים מלמעלה למטה לתוך התעלות. אלכס אומר לי – חייל, שכב פה, תחפה עלינו לכיוון צפון. לא היו אז עצים, ראינו הכל. אני מתחיל לחפות, ומאותו רגע לא ראיתי לא את אלכס ולא את פנקס ולא את אביטן. אני מבין ממך שאתה פגשת אותם שם בתעלות למטה הרוגים.

ישי: רק את אלכס.

איזי גרנות (יצחק חמווי). "היה קטע שאני רואה את הסורים ובקטע אחר דופק אותם"

גרנות (חמווי): כרעתי והתחלתי לירות. זיהיתי את מקור האש. כאן אני יושב לבד ולמעשה מתחילים גלים של סורים לבוא אליי. מאחר שהייתי עם עוזי, קשה לירות בעוזי גם בבודדת, היה איזה קטע שאני רואה אותם ובקטע אחר שהייתי דופק אותם. ואז הצטרפו אליי גינזבורג ושכטר. אני כורע פה, שכטר (סגן שהצטרף לגדוד) איכשהו עלה מכאן, חטף כדור בזרוע, אמרתי לגינזבורג תמשיך לחפות וחבשתי לשכטר את הזרוע והוא התגלגל למטה. לא היה לי שכל להגיד לו תשאיר לי תחמושת. אני אומר לגינזבורג רוץ לכאן, כדי שמכאן נחפה ביחד. תוך כדי ריצה הוא חוטף כדור ברגל ונשכב בשטח הפתוח. ומתחילה אש משם (מצפון) בצורה בלתי רגילה. רצתי והבאתי את גינזבורג, תוך כדי שאני סוחב אותו הוא קיבל עוד כדור, וגם אותו חבשתי. גינזבורג היה רץ המ"מ שלך, אתה שומע מוראד? הוא בא לי עם מ"ק 6. ואני עכשיו לבד עם המ"ק. בינתיים באו ביבר ושקרוקה (חיילים מהמסייעת), הם נשכבו פה לכיוון זה, היו איתי איזה חמש-שש דקות ואז נעלמו ואני נשאר פה לבד. התחמושת שלי כבר נגמרה ולקחתי מגינזבורג את התחמושת. פתאום אני שומע את הסיסמא 'איתן איתן' של המג"ד. המג"ד מגיע אליי מלמעלה (מכיוון מערב). ולפני זה אני שומע את הצעקות של ורדי. הוא קורא לי שאבוא לעזור לו או משהו כזה, ואני רואה את כל הגבעה שם אדומה, ומזה בא השם לסרט 'גבעה באדום'. אני לא יודע להגיד לכם כמה זמן כרעתי פה לבד, וכל הזמן רואה אותם באים בכמה גלים, דופק אותם ומנסה להרגיע את גינזבורג, שמקטר 'אנחנו אבודים'. מגיע המג"ד. לחייל פשוט כמוני זה כמו שאלוהים מגיע. הוא עומד שם, מציץ, ואז קורא לי – 'חייל בוא אליי'. אני מדלג אליו, הוא שואל אותי מה קורה, אני מסביר לו פחות או יותר שוורדי שם, שיורים עלינו מכאן, אבל לפני כן הטנקים שלנו באו והתחילו לירות עליי בצורה בלתי רגילה.

שאלה: איך אתה יודע שאלו הטנקים ולא החיילים ששכבו בין הסלעים למטה?

גרנות (חמווי): האש היתה רציפה, ארוכה, מלווה בכדורים נותבים. רצף אש שרק 0.3 מסוגל לייצר.

ברוש: אתם ראיתם איפה עמדו הטנקים, חוץ משלי?

גרנות: אני לא יכולתי להרים את הראש לכיוון ההוא, כי ריססו אותי כל הזמן. אתה מכיר את המשחק של הטטריס? ככה ירו עלי. לא מספיק יורים עלי משם, עכשיו גם הטנקים יורים עלי.

ברוש: זה היה כנראה רק בשלבים הראשונים עד שהם ידעו שאתם למעלה בכלל.

גרנות (חמווי): אני לא יודע, אבל זה היה המון זמן ירי נוראי עם נותבים והכל. אני לוקח את המ"ק ומבקש חדל אש של הטנקים ומסתבר שאני שומע רק מה המ"ק אומר, אני לא יכול לשדר. ואז מגיע 'איתן איתן' של המג"ד. הוא קורא לי, אני מספר לו והוא אומר – אוקיי, בוא. הוא לקח אותי לתוך התעלה הזו, רואים אותה? (מצביע על תעלה מחופה). ירדנו פנימה והתחלנו לטהר את כל התעלה עד לשם. פגשנו חייל סורי נוסף, המג"ד ואני. המג"ד ראשון ואני אחריו. הוא ירה, הרג את החייל הסורי, ואז חזרנו לפה (למרכז היעד הצפוני) ומסתבר שבבונקר פה היה חייל נוסף שאני הרגתי אותו. ואז המג"ד יצא מהתעלה במרכז היעד הצפוני, איך שהוא יוצא מהתעלה אני אומר לו – המג"ד תיזהר, יורים. הוא רץ קדימה, ואז חטף צרור איפה שהעץ. המדרגות האלה היו אז?

ישי: היו.

גרנות: אני לא זוכר את המדרגות, אני זוכר שטיפסנו החוצה בידיים.

ורדי: באיזו שעה ראית את המג"ד?

גרנות: לוח הזמנים שלי היה משובש, אני לא זוכר. אני רק שמעתי משמוליק מוראד את לוחות הזמנים האמיתיים.

שלט חלוד באתר תל פאחר עם מרשם הקרב

גרנות (חמווי): ואז אני שומע שם את הקש"א שלו נמצא שם למטה. הקש"א לא הצטרף אלינו, הוא נשאר שם מאחורנית במדרון האחורי. לא ידעתי בכלל מה זה קש"א. הוא אומר לי אני הקש"א, אמרתי לו מה זה קש"א, הוא אומר לי קצין סיוע אש, אז שאלתי למה לא בסמ"ך? דיווחתי לו שהמג"ד נהרג, הייתי נסער מאוד, מאוד נסער, והייתי גם בלי תחמושת, והוא אומר לי אנחנו חייבים לרדת לדווח למח"ט, כי המכשיר קשר שלו לא עבד. אני חייל פשוט, מציית, ירדתי איתו למטה, ושם אני פוגש את השריונרים פצועים. טיפלתי בהם, טיפלתי ברגל של ברוש לחוד ועוד אחד.

ברוש: בי אתה לא טיפלת, אולי ביעקב העליון.

גרנות (חמווי): אני הגעתי אליך, עזוב, אני את השם עזרא. אבל תן לי לסיים. ואז כשאני נמצא שם למטה, לקחתי תחמושת ובאתי לעלות בחזרה, כמו מטומטם חשבתי לעלות לפה לבד חזרה, ואז בא אליי אלקה המ"כ ואמר לי שדני (ביזר) פצוע ולמעשה אתה שכבת פה (מצביע על התעלה, מעל 9 בתצ"א).

ביזר: אני זוכר ששכבתי בפתח התעלה (11 בתצ"א).

גרנות (חמווי): כלומר, עשיתי את כל הדרך עוד פעמיים למעלה לבד בשביל לחלץ את דני. אחרי שהורדתי אותו לקחתי תחמושת, באתי לעלות פעם שלישית לגינזבורג, וכל זה לבד, ואז אני רואה כאן את הכוחות עומדים (הסיירת) ואומרים שהתל בידינו. סימנו לי – 'כבשנו כבשנו', כבר היה מאוחר בערב וראיתי את האורות בעמק נדלקים (זה היה בשעה 18:20 והיה עדין אור, ראה עדותו של חמווי למג"ד עמוד 25 בחוברת של אהרון מגד, שערך ראיונות עם הלוחמים עם סיום המלחמה).

ברוש: אני רוצה לשאול לאור מה שאני יודע מהתחקיר שעשו השריון, שהם לא ראו אף חייל גולני לפניהם, כמו שאני לא ראיתי עד שאני עליתי למקום שבו נפגעתי. ופעם ראשונה שאני שומע את הסיפור הזה שלך שהשריונאים ירו ישירות על חיילי גולני.

גרנות (חמווי): תפתח את החוברת של מגד ותראה שאני מדבר על זה שבוע אחרי המלחמה (בחוברת נכתב: "לפתע נפתחה עליו אש נותבת מלמטה, מצד הכוח התוקף שלרגלי התל". כלומר, אין אזכור לירי ספציפי של טנקים. ועל כך מגיב גרנות: "אין אזכור ספציפי לירי טנקים לא משום שלא אמרתי את זה, ייתכן שזו היתה השמטה של הסופר. רצף האש וקצב הירי יכול להיות רק ממקלע 0.3 של טנקיסטים").

ברוש: זה מעניין, ואני רוצה לשאול שני דברים – אם יש עוד קצינים שראו את המצב הזה, ואם ראו אז איפה עמדו הטנקים? כי הטנקים עמדו בין הדרך הזו בסיבוב.

גרנות: הטנקים עמדו פה למטה.

מוראד: מה השאלה שלך? האם יש מישהו שראה את החיילים עולים?

ברוש: זה שעולים כן. אתה רואה ואתה יודע שאלה חיילי גולני ולא יירו עליהם.

מוראד: אבל אתה אמרת בעצמך ששכבת פה למטה וראית את חיילי גולני עולים.

ברוש: אבל אני שומע על הירי שהוא מספר שהיה מטורף.

גרנות: הירי היה מטורף.

ברוש: אני שואל מפקדי טנקים – האם ראיתם חיילי גולני שיורים עליהם?

גרנות: אתם לא ראיתם אותי, אני הייתי מאחורי התלולית פה.

ברוש: אולי סתם ריססו על היעד, בלהט הקרב זה יכול להיות.

גרנות (חמווי): ריססו, בטח ריססו.

סלע: היום זה ברור שהטנקים ירו, הם ירו על כוחותינו פה וזה קורה במלחמה. מה שאני רוצה לציין, בן כמה אתה היית?

גרנות: 19.

סלע: אני הייתי בן 20 וחצי, אתה בן 19. שימו לב איזה מהלכים החייל הזה עשה, והוא מ"כ. וזה הגדולה לדעתי של הקרב הזה. קרב שהוכרע על-ידי הדרג הנמוך, על-ידי סמלים, על-ידי מ"מים. ורדי היה המ"פ היחיד שהוביל את הלחימה. לא היה לנו קשר, לא יכולנו לדבר אחד עם השני, לא ידענו איפה כל אחד, הכל היה בצעקות.

גרנות (חמווי): מוסא היה כאן על התל לא יותר משבע עד עשר דקות. זה כל הסיפור. הוא בא מאלוהים ונהרג לאלוהים. אתה יודע מה זה שמג"ד נהרג על ידך? אתה כולך חייל, נלחם לבד.

ישי: לדעתי חלק גדול מהסורים שנמצאו פה הרוגים נהרגו בזמן שהסיירת נשלחה לסרוק את העמדות. אנחנו הסתובבנו פה באור מלא, בשעה 18:20 עד 18:45 בערך, ולא ראינו כלום. והם (הסיירת) נשלחו לסרוק כבר בחשיכה והוציאו איזה 20 או 21 או 22 שבויים וגם הרגו תוך כדי זה, כי הם לא חיטטו יותר מדי. לדעתי חלק גדול מההרוגים הסורים היו מאלו שפשוט נדחקו לפינות וכשהם נכנעו היה מאוחר מדי.

סלע: חלק מההרוגים היו מהפצצות חיל האוויר, המטוסים התקיפו פה לא מעט.

מוראד: זה הקטע שניתן לוורדי לדבר, אף פעם לא שמענו מוורדי את תיאור הקרב שלו בדרומי.

ורדי: הגדוד עלה לתוואי ההטיה. אנחנו היינו הפלוגה המובילה, אחרי המג"ד והטנקים. אחריי היתה פלוגה ב' ואחריהם פלוגה ג'. כשהפלוגה שלי הגיעה לעיקול שנעלם בצד ימין אחרי גבעת הטרשים, ועצרנו כי הטנק האחרון נעצר. אחרי כמה דקות, אולי עשר דקות של עצירה, אלכס קרינסקי שהיה בזחל המג"ד הגיע אליי ומסר לי את הפקודה של מוסא לעלות ולתקוף את היעד. נדמה לי שגם אמר 'מיד'. בדקתי איזה זחל"מים נשארו לי בפלוגה, אספתי את כל הזחל"מים ומתוך השבעה שהיו לי הגיעו אליי רק שלושה. היתר היו תקועים בשטח, חלקם נפגעו מטנקים של תל עזזיאת והבניאס, ובכל אופן מצאתי את עצמי רק עם 25 חיילים של הפלוגה במקום 60. הסתכלתי על השטח, מכיוון שפעם ראשונה שאני רואה את השטח ממערב למזרח. התוכנית המקורית היתה לכבוש את היעד ממזרח למערב. אמרתי לאלכס – תשמע, כיוון שהגדוד ייכנס פה לשטח השמדה, בוא תיקח חצי מהכוח שלי. נתתי לו 12 אנשים, אמרתי לו שיתפוס את פאתי היעד בשטח הצפוני על מנת שהגדוד לא יהיה בסכנה ואני עם 12 אנשים במקום עם 60 במקור תוקף ועולה על היעד הדרומי, היעד המקורי שלי. היעד הזה מחולק למוצב חוץ ומוצב עיקרי.

בונקר בחלק הדרומי של תל פאחר. צילום מהחלק הצפוני

ורדי ממשיך: התפרשתי עם 12 אנשים תוך כדי שאני רואה את אלכס עולה עם חלק מהפלוגה שנתתי לו. מי שמסתכל למטה רואה שטח די חשוף בין העץ לבין הוואדי, ועלינו בפרישה די רחבה עד שהגענו לגדרות. היעד הזה מוקף בשתי רצועות גדרות, שמונה מטר רוחב כל גדר. הגענו לגדר ואז הסתבר שהבונגלור לא איתנו. אמרתי קדימה להסתער. ואז שירזי ושטרית נשכבו על הגדר החיצונית, כל הכוח עבר עליהם ואחרי שעברנו הם הצטרפו וככה עברנו גם את הגדר השנייה עד שנכנסנו לתעלות. בתעלות סדר הפעולה היה חוליית חוד בפיקודו של מוראד המ"מ עם עוד שני אנשים, אני אחריו, ועוד שתי חוליות מאחריי וככה התארגנו לטיהור יעד מבוצר כמו שלמדנו. מוראד התחיל להתקדם ואני אחריו. היו כ-14 בונקרים ביעד הדרומי, עובי הקירות 40 ס"מ, והיינו צריכים לזרוק שני רימונים לכל בונקר. אחרי הבונקר השני או השלישי, אחרי שמוראד זרק את הרימון השני, אני רואה אותו יוצא מפתח הבונקר עם כף יד אחת קרועה. החלפנו אותו והחוליה השנייה נכנסה וככה המשכנו להתקדם בנוהל לחימה ידוע עד קצה היעד הדרומי. כשהגענו לקצה הגבעה ראינו את הסככות המנהלתיות שחשבנו שאולי מסתתרים שם סורים, התפרשנו והתחלנו לטהר וללכת לכיוון הסככות עד לגדר אבנים מאוד גדולה. כשהגענו אליה נפתחה אש מאוד מאוד חזקה מהיעד הצפוני, שדי הייתי מופתע ממנה מאחר שחשבתי שאלכס כבר הספיק לעשות חלק מהעבודה. כוח החוד נשאר ליד גדר האבנים ואני עם שאר הכוח נכנסתי ישר לתעלה והתחלנו לירות לכיוון היעד הצפוני כדי לרתק ולאפשר לאלה שעל יד התעלה ומוראד ביניהם לחזור לתעלה. אבל האש מהצפון היתה מאוד מאוד חזקה וגדולה ולכן המשכנו את הקרבות. תוך כדי האש איבדנו את שירזי שנהרג ועוד שני חיילים וככל שנשארה לנו כמות תחמושת המשכנו לירות ולרתק. בסביבות השעה ארבע אני רואה את מוסא ביעד הצפוני, אני אומר לו שהיעד הדרומי בידינו, אבל שכל הזמן יורים עלינו מהצפוני. ואני רואה את מוסא מרים ידיים וצועד לכיוון מזרח – 'איתן איתן איתן איתן'. אחרי זמן קצר לא ראיתי את מוסא. חיפשתי אותו בעיניים, צעקתי לו, לא ראיתי אותו יותר.

ביזר: אני זוכר שראיתי ממולי, מפתח התעלה שם שכבתי פצוע, את ורדי עם הקשר שלו.

ורדי: בסביבות השעה חמש, אני מדלג קצת קדימה עם הסיפור, לי היה מכשיר קשר, המח"ט עלה על הקשר הגדודי ושאל מה קורה, אז אמרתי לו שאני ביעד הדרומי והיעד בידי, ושדיברתי עם מוסא ואני לא רואה אותו יותר. אגב, אני זוכר בין היתר שפתחנו רדיו ושמענו שנאצר מתפטר.

ישי: בשעה ארבע המח"ט כבר ידע שמוסא נהרג.

ורדי: לי הוא לא אמר שמוסא נהרג, אבל מה שאמר לי שנחזיק מעמד, שהוא שולח את הסיירת לעזור לי. אמרתי לו שיגיד לסיירת שברגע שהם מגיעים שיפתחו רימון עשן אדום ולי היו רקטות אדומות ואז נזדהה. פחדתי שרובקה (מפקד הסיירת) ייכנס ויכבוש את היעד הדרומי ואנחנו שם. רובקה הגיע בסביבות חמש ויצר איתי קשר ועשינו תיאום. אבל עד השעה חמש כל הזמן ירינו ליעד הצפוני כדי לנסות איכשהו להקטין את עוצמת האש. בסביבות 16:20 אני רואה זחל"ם שמגיע מהשער הדרומי ונעצר חמישה מטר מהתעלה שלי, ואז ראיתי את עזרא (סלע). מיד אמרתי לו – עזרא, תקפצו מיד לתעלה כי יש נ"ט שיורה עלינו. חמישים אחוז מהכוח הזה, שלושה-ארבעה הספיקו, יוסי פרידמן, עזרא ועוד שני חיילים קפצו לתעלה ואז הזחל"ם נדפק על ידי הנ"ט. עזרא ואני המשכנו לנהל את הקרב הזה. בסביבות 16:40 אני שומע שמעליי יורים. אני מסתכל אחורה ורואה את שמיל, הסגן שלי, ולאחר מכן נודע לי ששוורצי היה איתו עם עוד זחל"ם, ואז אני מבין שגם עזרא עלה וגם שמיל, והרגשתי שאני לא לבד. גם כשעזרא עלה הרגשתי מהפך בתחושה שלי, שאנחנו מצליחים ואנחנו לא לבד וכולם עוזרים. ואז כמו שאמרתי, בסביבות חמש יונה אפרת יוצר איתי קשר, וכשאני מחפש את זה בכתובים אני לא רואה את זה. לא בדו"ח קשר של החטיבה ולא בדו"ח קשר של הגדוד. יונה עלה על התדר הגדודי כאמור ודיבר איתי, אמרתי לו שהיעד הדרומי בידי ואני לא רואה את מוסא. יונה אמר לי תחזיק מעמד, אני שולח את הסיירת אליך. המשכנו להילחם, טיפלנו בפצועים וניהלנו את המערכה ואנחנו מדברים על תעלת קשר של אולי שבעה מטר.

פלוגה א' של גולני 1967. יושב שני מימין: דוד שירזי (עם רובה FN). שכב על הגדרות בשביל החברים וזכה באות הגבורה. להגדלה – לחצו

אתם הייתם כאן בערך שעתיים?

ורדי: אנחנו היינו כאן קצת יותר משעתיים כשחלק יורים כל הזמן ליעד הצפוני, חלק מטפלים בפצועים, משתמשים בכל מה שיש, עושים חוסמי עורקים, מדברים בקשר ומעודדים אחד את השני. בסוף לא נשארה לנו תחמושת ונתתי הוראה שכל אחד מחסנית עוזי משאיר לעצמו. בשעה 18:20 הודיעו שנגמרו הקרבות והיעד נכבש. קמנו, נדמה לי שעזרא היה איתי, והסתכלנו מה קורה מסביב ועשרה מטר מאחורינו היתה עמדה של התותח עם חייל סורי שישב שם. למזלנו הוא לא הבין עברית ולא הבין את המצוקה שלנו. הוא היה קפוא מפחד ולקחנו אותו בשבי.

ישי: שמיל סיפר שכאילו הוא כבר ראה את הזחל"ם של עזרא בוער, אז הוא עצר קרוב לשער, לא נכנס. הם קפצו, והלכו בתעלה משמאל הדרומית עד שנתקלו בתותח ושם פגעו בצוות של התותח. זה מה ששמיל סיפר. הוא השאיר לך סורי אחד.

ורדי מסכם את החלק שלו: אם יש נקודה חשובה במהלך שלי זה לא שהחזקתי כל הזמן את החלק הדרומי, אלא ההחלטה לפצל את הכוח של 25 איש, להגיד לאלכס קח חצי מהכוח ותעלה לצפוני ואני אכבוש עם 12 איש את הדרומי. אם אני שוקל עכשיו, אחרי כל השנים, צריך להבין שמחליטים לתקוף יעד במקום 60 עם 12, ולהפריש כוח לצפוני כדי למנוע הרג למטה, לדעתי זו הנקודה המשמעותית.

ואתה לא זכית לצל"ש.

ורדי: אני הייתי בוועדת הצל"שים ואמרתי לגנדי (אלוף רחבעם זאבי, יו"ר הוועדה) שלי לא מגיע ושייתן לחיילים שלי. זה החינוך שקיבלתי בבה"ד 1, דבקות במטרה, אומץ ומנהיגות, וזה מה שעשיתי.

מוראד: לא אחזור על כל מה שוורדי סיפר, אני הייתי יחד איתו בחוליית החוד. יש קצת תוספת למעבר של הגדרות. הבונגלור לא היה איתנו, ומי שהוביל יחד איתי היה סמל מחלקה דב רוזנבלום, בחור מקסים, היחיד במחלקה שהיה נשוי.

גרנות: המג"ד לא רצה שהוא ייצא למלחמה, הענישו אותו והוא בכה לו ובסוף המג"ד ויתר לו.

מוראד: אבל הוא היה איתי בזחל, והוא היחידי שהביא מהבית מגזרי תיל. בגדר הראשונה הדו שיפועית, הוא שכב על הגב, נכנס מלמטה וגזר אותה. רק על השנייה שירזי נשכב ואחרי זה נשכב גם שטרית. שאר הסיפור זה בדיוק מה שוורדי סיפר. חטפתי בידיים ריקושטים, כנראה שמתוך הבונקר מישהו ירה על הבטונאדה וריקושטים נכנסו לי לידיים. אני לא זוכר שחבשו אותי, אבל זוכר שוורדי נתן פקודה וחוליה עברה אותי והמשכנו הלאה וככה הגעתי עם הכוח עד לסוף התעלה לאיפה שוורדי. ואז בסוף התעלה ורדי נותן פקודה להסתער על הסככות. יחד איתי בהסתערות הזו היו עוד ארבעה אנשים – דב רוזנבלום, רב"ט יעקב גרשפלד, משה כהן ועוד אחד. הסתערנו, לא הגענו לסככות, לפני זה היתה מין גבעה מסולעת עם הגדר. בקטע הזה שהגענו לשם כבר היו שני חיילים פצועים ובצד שמאל רוזנבלום רץ, ואז אני שומע אותו צועק 'מוראד מוראד, נפצעתי נפצעתי'. החיילים נשכבו, עשו לי רתק, אני היחידי שיכולתי בזחילה להגיע אליו, ניסיתי למשוך אותו, בסוף הוא חטף כדור נוסף ונהרג. וזה הקטע שנשארתי שם במסולעת ולא זוכר יותר, כנראה שלא הייתי בהכרה בגלל אובדן הדם. בדיעבד, פגשתי את זמיר החובש והוא מספר שהוא הגיע בשעה שש או שבע ועזר בפינוי הפצועים, ואומר לי אני הראשון שהגעתי אליך ושמתי לך אינפוזיה. אני לא זוכר ולא יודע מה קרה מאז, אני רק יודע שהתעוררתי אחרי יומיים וחצי או שלושה ברמב"ם.

גרנות (חמווי): אצלכם היה סדר בתקיפה. מעבר הגדרות היה מסודר, היתה זרימה של האנשים, חוליה אחרי חוליה. אצלנו עברנו פה את הגדרות כמו חוראנים. שמים רגל, עוברים גדר, מעבירים עוד רגל.

ורדי: לטובת העניין, קודם כל אלכס לא היה המפקד הישיר שלך, ודבר נוסף היעד הצפוני לא היה היעד המקורי שלכם.

גרנות: מאה אחוז, אבל אתה נשפך לתעלות, אז שים אחד חוסם מימין ולך תטהר משמאל, שקצת יהיה פה סדר. היה פרטץ' אצלנו.

סלע: הסיפור שלי, אני לא גבורה ולא כלום. אני נסעתי דרך ציר ההטיה…

גרנות: מדהים, מדהים הסיפור שלך, פעם ראשונה שאני שומע אותו.

החלק הצפוני של תל פאחר במבט מהמוצב הדרומי, צולם ביולי 1967 ע"י דני ביזר

סלע: התצפיות שעשיתי מגבעת האם היו חשובות. ואם המג"ד לא עשה עם זה כלום, ואין לי טענות אליו, כי התוכניות השתנו, פעם יום ופעם לילה, אבל מה שראיתי שכל האגף הזה ריק לגמרי מכוחות, אין אויב ואין מוצבים ואין תצפיות ואין כלום. וכשהגעתי למצב שאני צריך להחליט, והיה לי ברור שאני עולה ליעד, וברגע ששמעתי שוורדי התחיל לעלות, אמרתי אני חייב לעלות ולבצע את המשימה. ואז יוסי (פרידמן), ואני אומר בזכותו של יוסי כי שום נהג לא היה עושה את מה שיוסי עשה – עם יד פצועה הוא נהג בצורה מטורפת. נהגנו עד הבניאס, אני חושב על זה היום כשאתה לוקח מחלקה, תראה איזה אחריות, אולי טמטום, לקחת מחלקה, זחל"ם עם 12 איש, לנסוע עד הבניאס ומהבניאס לעלות לציר הנפט ומשם לעלות לתל, ואף כדור לא נורה. רק כשהגענו לפה היתה אש. כל המוצבים למטה, בורג' בביל, עין א-דייסה, כל החיילים הסורים עזבו שם ובאו לעבות כאן. אבל כל השטח מתל פאחר וצפונה למעשה היה ריק, לא אויב ולא כלום. גם בבניאס נסוגו. בתחקירים שאלו אותי למה לא נכנסת לצפוני. קודם כל, אף אחד לא אמר לי לאן וכלום. המשימה שלי היתה לדרומי בלבד, לפרוץ את השער ולאפשר לפלוגה א' לעבור, וזה מה שהלכתי לעשות, אני לא ידעתי כלום. פרצנו את השער עם הרכב, וירינו ימינה ושמאלה עד שפתאום ראיתי את ורדי מסמן לי.

מוראד: מהשער ועד לוורדי זה סדר גודל של 150 מטר.

סלע: אז 150 מטר ירינו, עשינו תרגולת של דופן ימין ודופן שמאל, וירינו לשני הצדדים ואז ראיתי את הכוח של ורדי, וכמו שהגענו ורדי אמר לי תפנה מהר את הזחל"ם, יש פה נ"ט, נתתי הוראה לעזוב את הזחל"ם, ותוך כדי שירדנו, עוד היו שלושה-ארבעה חיילים בזחל"ם שנפגעו. נפצעו לי פה אנשים בפגיעה של הזחל"ם. המחלקה שלי מנתה שני זחל"מים, האחד נפגע קודם לכן והכוחות שהיו עליו כנראה התפזרו ליחידות קטנות. מהמחלקה שלי קיבלו דרימר והוברמן את אות הגבורה. היה שם מצב שפגעו בזחל"ם שלו בדרך, והוא לא עזב את הכלי, ירה וחיפה על האנשים שיצאו מהזחל"ם ונהרג. זה הסיפור של המחלקה המיוחדת, לא עניין של סיפור גבורה. הדבר הייחודי היה, אני קורא לזה לחשוב מחוץ לקופסה. פה היה צריך מחשבה קצת מגוונת, ואם היו חושבים לנסוע אחרי חטיבה 8 לדרך הנפט, ואופציה שנייה היתה במקום לעצור פה – להמשיך הלאה, כי אני מיהרתי, גם אני וגם סגל, שהתמנה למ"פ ב' יומיים לפני המלחמה, פה אין כוחות, היה ריק, כל הטור היה צריך להמשיך ככה.

מוראד:  אתה אומר את זה גם בגלל שבעצם עבודת המודיעין שאתה מספר עליה, שמצפון לתל ועד הבניאס לא היו כוחות, בעצם המג"ד ידע על זה.

סלע: נכון.

ברוש: מתי ידעת על זה?

סלע: במהלך השבוע שלפני המלחמה. אנחנו כל יום היינו עושים תצפית, ולא כל יום הלכנו ודיווחנו. באחד הימים אמרנו לו – המג"ד, כל האגף הצפוני ריק, אין כוחות. אני לא יכולתי להגיד תעשו ככה וככה, אני כולה מ"מ מושתן, אבל יכול להיות שהיו מגבלות והיה קשה לתת תוכנית מסודרת, מאורגנת, ועכשיו לשנות את זה פתאום יומיים לפני. זו היתה תוכנית חטיבתית. גדוד 13 הלך לבניאס, והבניאס היה ריק, 51 הלך לתל עזזיאת, ברגע שתל עזזיאת נכבש על-ידי גדוד 51 למעשה כמעט שום דבר לא איים על התנועה ללכת צפונה.

גרנות (חמווי): כלים נפגעו כל הזמן וכל הדרך. מי ירה עליהם? מאיפה ירו עליהם? ואם אתה אומר תלול שם ונסענו מפה ואכלנו אותה, אז אי אפשר היה להמשיך.

סלע: רוב הפגיעות בזחל"מים היו ארטילריה סורית שכתשה זחל"מים, וכל זחל"ם שנפגע נתקע בדרך ולא יכלו לעבור אותו ועלה באש, ופצועים והרוגים. ירו עלינו בהתחלה מתל עזזיאת ואחר כך מתל חמרה, ראיתי את היציאות משם, וגם מהבניאס. עד שכל הסיפור הזה שהתחילו להבין שכוחות של חטיבה 8 ושלנו למעלה, הבניאס (הסורים) עזבו את המקום. גם בורג' בביל ועין א-דייסה עזבו והגיעו לתל פאחר לעבות את המקום הזה. הם ראו את התנועה של הגדוד ושל חטיבה 8 מגבעת האם והתחילו לעזוב.

ברוש: מהבניאס ירו עד לפחות מעל שלוש-ארבע, והיו שם אס.יו-100, ארצ'ר וטי-54.

ישי: עלו פה פלוגה א', איזי וכל זה, ומוסא בא אחר כך בעקבותיהם. אם היה מארגן את הכוח למטה בצורה מסודרת, ואומר עכשיו תיכנסו, הכל היה נראה אחרת. למה הוא עלה לבד?

סלע: המצב של מוסא היה לדעתי שלא היה לו קשר עם המח"ט ולא עם המ"פים. ראית שהוא שלח את פרידמן, הוא כל הזמן עשה אלתורים. הוא לא יכול היה לבוא ולהגיד לאיזה מפקד רציני – תיקח את הכוחות ותארגן אותם ותריץ אותם לשם. ואגב, אני חייב כאן לומר שאם מוסא לא היה עולה רגלית לתל בעצמו, אני בספק אם הכוחות היו עושים את מה שעשו. ברגע שידענו שהוא עלה לתל כל מי שיכול היה עלה למעלה בכל מחיר, וזה כמובן בזכות אומץ לבו ומנהיגותו, ועכשיו אני חוזר לקרב – היוזמה של הכוח שלכם (סולוביץ'-ישי) באמצע ההפגזות והמלחמה וההרוגים והפצועים, אחרי שאתם גומרים את בורג' בביל, לארגן זחל"מים, גנבו לכם אותם, אירגנתם זחל"מים ועליתם, על זה אני אומר שאפו. ולא משנה כמה נלחמתם וכמה הרגתם, זה בכלל לא משנה.

ישי: אתה יודע כמה כעסו עליי, משה גת (הסמח"ט), כשאמרתי שלא נלחמנו פה?

סלע: זה לא קשור בכלל.

גרנות: דני, מה השיקול שלך לבוא בגאיון? לא הצלחתי להבין.

ביזר: יכול להיות שראיתי את המג"ד כבר עומד פה. עליתי לשם כי כנראה ראיתי אותו.

גרנות: רציתי להכניס לשם את הטנקים.

סלע: הדבר הכי חכם היה ללכת בדרך הגיא.

ביזר: אז אני רוצה להפריך את המחשבה שלך שאני כזה חכם…

סלע: היית מפקד צעיר, לימדו אותך ללכת בדרך המסתורית אל התל.

ביזר: מוסא אמר לי תעלה ותצטרף לוורדי, אבל איפה ורדי נמצא הוא לא ידע. אז הוא אמר שאלך לפי קולות הירי. אני שמעתי יריות גם מימין וגם משמאל, אז הלכתי באמצע…

הצדיק את מוסא קליין וסבור שהחלטותיו היו סבירות. המ"פ אהרון ורדי בתעלות של תל פאחר (להגדלה – לחצו)

תחנה אחרונה – מסעדה בהגושרים

תל פאחר נותרה מאחור דוממת ועדיין מצולקת. הם ישבו בין פלגי מים זורמים, טווסים על העצים ודגים בצלחות, ניסו לפזר את עומס המחשבות ולעכל את החוויה. התחושה היתה שהם כבשו את תל פאחר פעם נוספת.

ורדי שוב לקח פיקוד. כמו אז, כך היום, עודנו המפקד הבכיר. אפשר היה לראות את הכבוד שרחשו לו הלוחמים לאורך כל היום. מעט אחרי שהם התיישבו השתרר שקט. ורדי נשא נאום מסכם. הוא הודה לביזר ולמוראד שלקחו את העניין ברצינות ומנהלים אותו בתשוקה כדי להבין מה, למה ואיך. הוא החמיא לדרך שלהם שלדבריו נעשית "בצורה מאוד מקצועית, מאוד עניינית, נטולת מגמות וכיוונים – רק לדעת את האמת ולהבין את הסיפור וליצור תמונה מלאה".

אחר כך דיברו על מה עושים הלאה עם ההיסטוריה. האם אפשר לשנות את מה שהשתרש בתודעה הכללית, לפיה מדובר בטעות ניווט קריטית ובהחלטות שגויות של המג"ד. הם הסכימו שלהכניס את קרב תל פאחר למציאות אחרת זה תהליך שיארך דור. המסע הזה היה ההתחלה בדרך הארוכה לשם.

אוקטובר 2013, מסלול השחזור שעשו לוחמי תל פאחר. 1. גבעת האם. 2. דרך ההטיה, חיפוש מקום סביר לעלייה לציר הנפט. 3. מקום העצירה ויציאה להסתערות של ורדי. 4. מקום הפגיעה בטנק של ברוש. 5. שער המוצב הצפוני. 6. המקום בו היה שער המוצב הדרומי. 7. התעלה אותה טיהרו סולוביץ' וישי. 8. המקום בו נהרג סולוביץ' עם ארבעת חייליו. 9. שיא המוצב הצפוני (המצפה כיום) שם נהרג מוסא קליין. 10. המוצב הדרומי (להגדלת התמונה – לחצו עליה)