היה צאן, לא היה רועה

פליקס רוטר היה קצין הקשר, מנחם רובינשטיין סמל מבצעים, ושניהם היו בזחל"ם של מג"ד 12 מוסא קליין * זכרונות מתל פאחר: בדרך ההטיה, בפגיעה בזחל, בפציעה, בקרב על היעד ובפינוי הנפגעים * רובינשטיין: "מישהו עושה לנו סימן לבוא, עד שאנחנו מגיעים אליו הוא כבר לא בחיים. אני חושב שזה היה גולדה" * ב-7.9.2023 הלך מנחם רובינשטיין לעולמו

מנחם רובינשטיין (מימין) ופליקס רוטר. שירתו יחד בגולני בקו ירושלים לפני ששת הימים, חברים עד היום

בפעם הראשונה שצלצלנו לפליקס לנסות לקבוע איתו פגישה, בתחילת נובמבר, זה היה בלתי אפשרי. הגשם איחר להגיע, ומי שריתק אותו כמעט טוטאלית היו להקות שקנאים שזממו על הדגים שלו בבריכות של מושב תלמי אלעזר (מזרחית לחדרה). הסופה הגדולה שנחתה על המדינה באמצע דצמבר העלתה את המפלס, הדגים קיבלו עוד מטר או שניים של מים ועכשיו הם משייטים בנחת באגם שנוצר כשמעליהם פרושה כיפת ברזל – שתי וערב של חבלים, שאמורה להגן עליהם מפני העופות האינטליגנטים. "כל מה שיש לי נמצא פה", הוא מצביע על הבריכה, ועל עוד כמה שפזורות בשטח. עכשיו פליקס יושב רגוע ליד הבריכה עם דני ביזר ומנסה לפשפש בזכרונו קטעים מקרב תל פאחר, בו נפצע.

"הייתי בתל פאחר, אבל לא הייתי בתל פאחר", אומר פליקס (אלי) רוטר, מי שהיה קצין הקשר של גדוד 12 במלחמת ששת הימים. "הגעתי עד הגדר של המוצב, נפצעתי ושם זה נגמר".

אבל המלחמות שלו לא נגמרו רק שם. הוא השתתף בהמשך בהתשה, בעזה, שם נפצע פעם נוספת בתחילת שנות ה-70 מרימון, ביום כיפור ובלבנון הראשונה. אלא שמכולן, תל פאחר נצרב אצלו עמוק יותר. הוא נוהג כמעט מדי שנה לנסוע לתל פאחר עם בתו, מיכל, להסתובב בתעלות בהן לא לחם ולנשום מחדש את הרגעים ההם. "זה אירוע מרכזי בחיים שנצרב בי", הוא מסביר.

לא מזמן, בכנס של חטיבה 11 בה לחם, לרגל 40 שנה למלחמת יום כיפור, פגש בשניים שאיתם שירת בגולני בששת הימים. קוראים להם אמנון נמט וביליבוק. על ביליבוק הוא מספר שהיה מין טיפוס כזה שמלקק קנה לוהט של מאג. הוא עשה הכרה בינם לבין בתו, ואז נמט סיפר לה – אני זה שחילצתי את אבא שלך הפצוע מהזחל"ם ופיניתי אותו למדרון אחורי. פליקס לא זכר את האירוע הזה שהתגלה לו אחרי 46 שנים, למרות ששירתו יחד במילואים שנים רבות.

מי שיצטרף עוד מעט למפגש שערכנו עם פליקס הוא מנחם רובינשטיין, חברו הטוב, שבמלחמת ששת הימים היה סמל מבצעים בגדוד 12. רובינשטיין ישב בזחל"ם המג"ד לצידו של סא"ל מוסא קליין, ויש לו זכרונות ברורים מהאירוע כולו.

עד שהוא יגיע פליקס מספר קצת על עצמו. יש לו סיפור חיים די מעניין. הוא נולד בפולין ובגיל 3 הגיע עם הוריו לארץ והתיישבו בקיבוץ גבת. פליקס: "בשנתיים האחרונות מתגלים לי דברים חדשים על השורשים שלי. מתברר שאמי היתה חסידת אומות העולם, היא לא סיפרה על זה דבר מעולם. אבי הוא אחד הניצולים שלה. אמי נפטרה לפני כמה שנים בגיל 100, בדעה צלולה. ואז אני ואחותי קיבלנו זימון ליד ושם להסרת לוט של חסידת אומות עולם, וכל חייך אתה לא יודע מי ומה. כל השנים ידעתי שמשהו לא בסדר. כשהלכתי להתחתן, הרבנות אמרה שאני לא יהודי והתקבלתי ליהדות בדרך מבזה ביותר. וכשניצולי השואה שלה, שרובם גרים בחו"ל, בארגנטינה, החלו ללכת לעולמם, הם דיווחו עליה ליד ושם שעשו עליה תחקיר ואז הזמינו אותנו לטקס. מתברר שאמי היא לא רק קתולית, אלא קתולית ארמנית, ואני חצי ארמני. יש לי משפחה בפולין של מעל אלף איש, ויש ספר יוחסין של 600 שנה שגם אני מופיע בו ולא ידעתי על זה. היסטוריה שלמה שרק עכשיו נפתחה בפניי ומגלה מי אני. הוריי היו חקלאים בגבת, בתקופת תור הזהב של הקיבוצים, אבל בשנות הצנע אבי הוציא את המשפחה מהקיבוץ, הוא טען שהם גנבים ובטלנים, ועברנו למושב גן השומרון, שם אני מגיל שש".

הוא התגייס לגולני ב-1964, בהמשך עבר קורס קצינים וחזר לחטיבה כקצין קשר. הוא זוכר מתקופת ההמתנה את קבוצת הפקודות, שולחן חול ופקודה תקיפה מסודרת שתיארה את השטח נכון – "למעט העובדה שבנקודה מסוימת לא היתה עבירות להגיע לציר הנפט המתוכנן".

באחת משתי הפעמים שהגדוד חזר מפעולה שבוטלה לכיבוש הרמה (ב-7 או 8 ביוני), הוא זוכר שהמג"ד מוסא קליין לקח כמה קצינים והוא ביניהם להיכרות עם הטנקים שהיו אמורים לנסוע איתם לתל פאחר. פליקס: "שם לימדו אותי להשתמש בטלפון האחורי שלהם, תיאמנו תדרים וזהו". הוא מספר שלמג"ד היה מכשיר קשר GRC כמו בזחל"מים של המ"פים, ובנוסף מכשיר קשר נישא, מ"ק 10. "אבל ברגע שהזחל"ם של המג"ד נפגע היה נתק כלשהו בקשר".

מה אתה זוכר מהתנועה בדרך ההטיה? פליקס: "זוכר טנק שעולה ומחליק ולא מצליח לעלות לעבר דרך הנפט. היו דיבורים בקשר עם הטנק שניסה לעלות. אמרו לו סע ימינה, סע קצת שמאלה, היתה שם מדרגת סלע והוא לא הצליח לעלות. הבעיה היתה שבאותו מקום היינו תחת אש סורית והגדוד החל לצמצם רווחים. התנועה המשיכה ונהייתה פקק. היה ריכוז כלים די גדול, החל להיות דוחק ובאיזשהו שלב מוסא החליט שאין ברירה אלא להמשיך ישר".

אתה זוכר שהמ"פ שלמה סגל חוזר מלמעלה ואומר שהדרך עבירה ואפשר לעלות? "לא זוכר".

שמעת דיווחים בקשר על כלים שנפגעים מאחור? "לא, לא ידעתי על זה. אולי מוסא ידע. כשאנחנו נפגענו הייתי בטוח שאנחנו היחידים שנפגעו".

פליקס זוכר עוד דבר אחד: "אחרי שלא הצלחנו לעלות (אל דרך הנפט), פנינו שמאלה, הדרך מתעקלת שמאלה, (הכוונה לדרך ההטיה שפונה מערבה למרגלות תל פאחר) יותר במקביל למוצב, ואז אחד הטנקים נפגע והחל לעלות באש. זה הטנק של העיתונאי הזה (יעקב העליון) שכתב 'רגל של בובה', ונפגע זחל"ם התחמושת שלהם, שאיכשהו הגיע לשם ונסע אחרי השלישייה הזו של הטנקים. הזחל הזה התרומם באוויר וגופות עפו".

זחל"ם התחמושת של פלוגת הטנקים מגדוד 377 שהתפוצץ למרגלות תל פאחר (ברקע). להגדלה – לחצו על הצילום

על הפגיעה בזחל המג"ד, בו היה, מתחת לתל הצפוני, הוא מספר: "היתה התרוצצות על התל עצמו כשהיינו למטה. המשכנו לנסוע, ואני זוכר שאמרתי למישהו, אולי זה היה למוסא עצמו, שתיכף אנחנו חוטפים כי היה לי נדמה שאני רואה שהסורים מעבירים תול"ר ממקום למקום. מהירי הזה נפצע סמל הקשר זיבלי די קל ואני חבשתי אותו. אנחנו נוטשים את הזחל"ם, הוא מתלקח או שעלה עשן מהמנוע, מיד אחרינו הגיע הזחל"ם של תשבי וחלק מאיתנו עלינו עליו".

אלא שזמן קצר לפני הפגיעה חרות בראשו של פליקס הזיכרון הבא: מוסא קליין מורה למ"פ א', אהרון ורדי, מאיפה לתקוף. פליקס: "שמעתי את מוסא מכוון את ורדי לאיזה כיוון לעלות. זו תמונה שעומדת לי בראש ברור לגמרי. מוסא רוכן חצי גוף החוצה בחלק הימני אחורי של הזחל"ם, ושם עומד ורדי עם עוד דמות, ומוסא מצביע לאן לעלות. וכמו שאני זוכר, זה לא התל הדרומי אלא התפר שבין שני התלים. וכנראה שהוא (ורדי) ביצע את זה, וכשהוא (מוסא קליין) שלח את פרידמן לקרוא לוורדי אליו זה היה אחרי שהוא אמר להם לעלות".

אלא שהתיאור הזה אינו מתיישב עם מה שוורדי זוכר. בנקודת הזמן הזו ורדי לא פגש את מוסא קליין. הוא היה כ-200 מ' מאחוריו. את הפקודה לתקוף הוא קיבל מסרן אלכס קרינסקי, שנשלח על-ידי קליין. מספר ימים לאחר ששמענו את הדברים מפליקס, חזרתי אליו כדי לאמת אותו עם מה שידוע, אלא שפליקס המשיך להתעקש: "כל אחד זוכר את מה שהוא זוכר, וזה מה שיש לי בדיסק. אני זוכר את ורדי ואת הטיית הגוף של מוסא, את זה אני זוכר בוודאות. את ורדי אני זוכר, יש לי עוד דמות אחת על ידו, הוא לא היה לבד. אולי מי שהיה על ידו היה קרינסקי, אולי מישהו אחר, אבל ורדי היה שם".

דני ביזר (מ"מ בפלוגה א'): "אני יודע שפגשתי את המג"ד עשר דקות אחרי מה שאתה מדבר בגאיון בין שני המוצבים, פגשתי בו ביחד עם הקצין סיוע ארטילרי, זאת אומרת שמהמקום שבו נעצרתם הוא הגיע רגלית (הכוונה לעצירה הסופית מתחת לתל הצפוני, לא למקום שבו דיבר עם ורדי).

פליקס: "ואז מוסא ממשיך בנסיעה, הזחל"ם נפגע והזחל"ם הבא שמגיע הוא של מיכאל תשבי (מ"פ ג'). עולים על הזחל"ם של תשבי, לא היה מקום לשבת, הזחל"ם מתקדם טיפה, אני מתכופף להניח את מכשיר הקשר, לייצב אותו, ואז נורה לעברנו צרור ומי שחטף את הצרור זה סגל ואני. הגובה שבו נפגענו טיפה מעל דופן הזחל"ם היה הגובה שבו היה הראש שלי כשהנחתי את המכשיר. הזדקפתי וחשבתי לעצמי אחר כך כמה טוב שהזדקפתי, אחרת הפגיעה שקיבלתי לא היתה בבטן אלא במקום אחר. נפצעתי מכדור בבטן וגם שלמה סגל. נפצענו יחד. הייתי בין הכרה ללא הכרה. אני זוכר את זוהר הסמג"ד, את זיבלי ואת סגל. דיברנו קצת אחרי שנפצענו, לא זוכר על מה, וסגל הלך ודעך שם עד שנעלם. ניתחו אותי בהרדמה מקומית, קילפו קצת את העור, זה פגע קצת במעי הדק, חתכו קצת במעי ואני אחרי שבועיים בדיוק ישבתי אצל אבא שלי ברפת וחלבתי פרות. למרבה המזל לא נפצעתי באופן חמור יותר".

ביזר יורה עוד שאלות, פליקס עונה בסבלנות ואגב כך מעיר: "50 שנה אף אחד לא חקר אותי על תל פאחר, אלה השאלות הראשונות שאני שומע".

עניין נוסף שביזר מנסה לברר הוא למה נקטע הקשר לאחר הפגיעה בזחל"ם, ולמעשה מכאן והלאה הקשר בכללותו היה די משובש. פליקס אומר שאין לו מושג, וביזר מנסה לתהות אם אבני הבזלת יצרו מיסוך שהפריע. פליקס: "אני הייתי קצין קשר, זה מה שהצבא הכשיר אותי, לא עסקתי באלקטרוניקה, אבל זה לא הגיוני בטווחים האלה, אלה טווחים קצרים מאוד, טווחי אפס. לא היתה צריכה להיות בעיה טכנית".

חודש לאחר המלחמה חזר פליקס רוטר לגדוד. הוא זוכר את המשימה הראשונה שלו: "נסעתי בג'יפ על הגבול החדש, אחריי נסע 9D של קבלן פרטי וסימנו את הגבול של רמת הגולן, עשינו מין דרך פטרולים כזו. לא היו שם סורים, לא היה אף אחד. פשוט נסענו איפה שרצינו וסימנו את הגבול".

פליקס רוטר על רקע אחת מבריכות הדגים בתלמי אלעזר שעליהן הוא מופקד. נוסע לתל פאחר כמעט מדי שנה

רובינשטיין: בזחל"ם מימין לנהג ישב מוסא קליין, מימינו הייתי אני – מקלען סיפון

בשלב הזה של השיחה מצטרף סמל המבצעים מנחם רובינשטיין, עו"ד רובינשטיין בשבילכם. "עכשיו יתחיל הרעש", מבטיח פליקס. רובינשטיין הוא פרקליט פלילי ידוע, רבים מלקוחותיו לאורך השנים היו עבריינים ומשפחות פשע. בין היתר שימש בורר בעולם התחתון. בשנים האחרונות הפסיק לייצג עבריינים. אבל לא ענייני פושעים גרמו לו להטריח את עצמו ממרכז ת"א. רובינשטיין מתגלה כבעל זיכרון טוב לענייני תל פאחר.

לפני הכל ביקשנו שייזכר בכל האנשים שהיו בזחל"ם המג"ד. "את הנהג אני לא זוכר", הוא מתחיל לשחזר, "אבל מימין לנהג היה מוסא קליין שעמד, מימינו הייתי אני, מקלען סיפון. היה את אלכס קרינסקי, אני זוכר אותו, את האקדח שלו ברטה 9 מ"מ והארנק שלקחתי ממנו אחרי שמצאתי אותו הרוג למעלה נתתי לאלמנתו שבאה לבקר אחרי המלחמה. היה את פליקס, היה את זיבלי שהיה סמל קשר, היה יוסי פרידמן (קמב"צ הגדוד), היה משה הראל (קצין סיוע ארטילרי) והיה את דן שילון".

רובינשטיין מגיע למלחמה היישר מקורס מודיעין קרבי בדורה (נתניה): "שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה אני מגיע לגדוד בשרגא, והגדוד ריק. אני נכנס למבצעים, ואז מישהו אמר לי שנהרג ליאון אימברנד, רב סמל בגדוד. השתחרר לו רימון בתוך האוטובוס והוא נהרג, וצריך להגיע לגדוד גלדיאטור של הסמג"ד זוהר (נויפלד). הגיע גלדיאטור, שמתי שם את ארגז הביטחון שלי ונסענו לכיוון לג'נין (הגדוד עבר מהצפון לגזרת ג'נין ב-6 ליוני). הגעתי כמה שעות לפני הכניסה לג'נין. לא הספקתי שום דבר ועליתי על הזחל של המג"ד. הייתי לא סתם  סמל מבצעים, הייתי ותיק. כעבור שלוש-ארבע שעות התחלנו להיכנס לכיוון ג'נין. למחרת החזירו אותנו לצפון והתמקמנו במצודת כ"ח".

הוא מפרט שמות של חיילים שאליהם היה קרוב במיוחד: "היה את דוד שירזי, אחלה בנאדם. זה האיש שנשכב על הגדר ואחרי שהתרומם קיבל כדור בראש. היה את שלמה אלמקייס מיפו, את רומנו שאחר כך היה צלף במסייעת, את אברהם גלברט, אייזיק חריש הגבוה מנהריה, יואל זבדי בן מחזור שלי זכרו לברכה, בחור עדין, ואת שלמה דחוח התימני".

רובינשטיין זוכר תחילת תנועה ביום רביעי לרמה, על ציר קרית שמונה כפר סאלד, פעולה שבוטלה. הוא זוכר קבוצת פקודות ביום חמישי (8 ביוני) שהתבצעה ליד לארק בצבע בורדו של המג"ד קליין. מדובר ברכב אזרחי מגוייס. הוא ממשיך בסיפור: "ביום שישי התחלנו לנוע שוב פעם על אותו ציר לכיוון הרמה. הגושרים, כפר סאלד, נעמדנו לפני העלייה, חברו אלינו טנקים, שרמנים ישנים, תשעה במספר, עם אנשי מילואים במדי חקי בהיר. אני זוכר את המדים האלה כי בגלל זה כמעט שהרגתי טנקיסט אחד. זה טנק שנפגע והטנקיסט ברח מההלם שלו לכיוון תל עזזיאת וכשהתעשת התחיל לחזור לציר שבו נענו. אני ידעתי שהסורים לובשים בגדים בהירים מהתצפיות שעשיתי בקו צפון, ופתאום מאחורי קפל קרקע מגיע אחד וכמעט יריתי בו.

"עברנו את גבעת האם, שם היה זחל"ם שישב בו איש שבער. את הריח ואת התמונה שלו לא אשכח בחיים. זה היה ריח גומי וריח בשר. עברתי מטר לידו, הוא היה עם ידיים על ההגה ובער. לפני שהתחלנו לטפס לגבעת האם, טנק אחד או שניים דפקו כמה פגזים לכיוון צפון מזרח, ואני זוכר אידיוט אחד שירד ואסף תרמיל. היינו זחל החוד, הובלנו את כל הגדוד. אחד הטנקים נע לפנינו במטרה לעלות אל דרך הנפט. הוא מנסה לטפס ולא מצליח לעלות (הכוונה לעין א-דייסה) שורף קלאץ'. זה מה שאני זוכר שצעקו שם. טנק שני גם מנסה לעלות, פורס שרשרת ולא מצליח. בינתיים אנחנו רואים למטה משמאלה דרומה את הזחל"מים של גדוד 51 מתחילים בתנועה לתל עזזיאת. ומוסא מדבר בקשר. לא זוכר בדיוק את תוכן הדברים, אבל הבנתי מהדיבור עם המח"ט שכנראה הוא מיהר. זאת אומרת הוא החליט למהר ולהמשיך קדימה. ואז ויתרנו על הניסיון להגיע לפי התוכנית המקורית מדרך הנפט וליפול על היעד מדרום לצפון, והמשכנו קדימה.

"אני רבצתי ליד המקלע. הכנסתי סרט פעולה, וידאתי שהעסק עובד. מוסא היה משמאלי, היו בעיות בעלייה (הדרך העולה ממערב למזרח למרגלות התל הצפוני) והוא כל הזמן דפק לנהג בראש – סע, סע. אני זוכר שאני רואה שלושה-ארבעה חיילים סורים רצים למטה מתחת לתל הצפוני (הכוונה בתעלה התחתונה שבראש התל הצפוני מצד מערב), ואז אני אומר למוסא 'לדפוק?', אז הוא אומר לי תדפוק. אני יורה שני צרורות לרוחב ואז חוטף מכה בראש מהפגז תול"ר שנכנס בזחל מאחורה. עפתי עם הראש לתוך העורפן של ה-0.3. לקח לי כמה שניות להתאפס מהבומבה. אני שומע צעקות מאחורה, היו פצועים, ומוסא כבר איננו לידי. אנשים קופצים והזחל ננטש. בראש שלי עובר שיש במיכלים 240 ליטר דלק אדום. אני מחזיק את הקשת שמעל היד שלי וקופץ למטה. היה לי ביד אקדח זיקוקים, איזה דבר טפשי, ואיך שאני קופץ ליד הדופן רצים לידי כדורים כמו טיפות גשם בשפת הים. הקליעים דפקו בחול ואני נצמד לדופן של הזחל"ם. פתאום אני רואה ששכחתי את העוזי מרוב לחץ. אני עולה חזרה לזחל ומוציא את העוזי כי לא מפקירים נשק, היה לי עוזי עם קת מתקפלת, אני לוקח אחורה, הולך לאורך הזחל. פליקס אומר שאני הוצאתי אותו מהזחל, אני לא זוכר את זה. אני לוקח אחורה, היה שם סמל חובשים שהוא בן מחזור שלי, היה מהמרפאה של הגדוד, והוא מאחורי קפל קרקע".

השעה 15:05 מתוך יומן חפ"ק חטיבה 1. מג"ד 12 מדווח למח"ט שהזחל"ם שלו נפגע

פליקס: "אני זוכר אותו. אתה הורדת אותי מהזחל ונשכבתי, הגיע החובש, שלף לי את המימייה וזרק אותה. הוא אמר לי אם אתה שותה לגימת מים – אתה מת".

רובינשטיין: "היה בחור רציני מאוד החובש הזה. אני מגיע מאחורי קפל קרקע ואז מביאים את זוהר נויפלד (הסמג"ד) כשהוא משפריץ דם מהגרון ושואל בקושי מה קורה. אמרתי לו מה קורה? יורים עלינו. והם יורים. לקח כמה דקות עד שאני מתארגן. אני זוכר שם סמל מפלוגה א' בשם מורה צדק יחיאל ואת אחיק שפירא".

אתה זוכר שמוסא קליין שלח את קרינסקי אל ורדי, או ששלח את יוסי פרידמן? "לא, אני בתוך הכוך שלי, ספון בזחל"ם, לא יודע מה קורה מאחוריי".

רובינשטיין ממשיך: "לקח זמן עד שהתארגנו והתחלנו ללכת מסביב עד לסיפון למעלה (הכוונה לדרך העולה מצפון לתל הצפוני מזרחה). את מוסא כבר לא ראיתי, אני ראיתי אותו אחר כך מת ביעד הצפוני קצת אחרי הפינה. ראיתי אותו בתעלות העמוקות הגבוהות למטה, את זה אני לא אשכח (מראה את המקום על גבי ציור של המוצב).

ביזר: "אתה הראשון שמאשר את מה שאני אומר כבר 46 שנה. זה המקום שראיתי שיורים במוסא".

רובינשטיין: "אני עולה את הסיפון, בצד ימין מדרום לצפון היה בודקה מעץ של הש"ג (כיום הכניסה לאתר). אני זוכר מישהו עושה לנו סימן לבוא לפה. עד שאנחנו מגיעים אליו הוא כבר לא בחיים. אני חושב שזה היה 'גולדה' (רס"ן צבי פז). אני יודע ששכב שם בנאדם, קצין, עם כדור בראש. מה שקרה זה שהתחילו להגיע קבוצות קבוצות. הראשונות הושמדו רובן ככולן. אנחנו שהיינו למטה עד שהתארגנו לקח לנו שעה. התחלנו לרוץ פה בשביל (הכוונה לשביל מהש"ג מערבה). היתה תעלת בריח כזו ואז התרומם חייל סורי ואנחנו רצנו מולו, הייתה לנו פריסה של שלושה איש, וכולנו ירינו בו. לא יודע מי פגע, אבל הוא קיבל כדור ברקה וכשהגענו אליו הוא שכב ככה עם הקלצ'ניקוב".

אתה זוכר אם נפגשת עם הכוח של סולוביץ'? "לא יודע. ראינו קצין הרוג (הכוונה ל"גולדה"), נכנסנו דרך הבודקה ורצנו. התעלות היו עמוקות, גבוהות מאיתנו בחצי ראש, היו מיצדיות, שם זרקנו רימונים. אני זוכר בסוף הקרב את אורי אלחנני. נגמר הקרב, היה שקט, עליתי למעלה, היה פה מין כזה בונקר, היתה פה בריכה, והיה פה התאג"ד שלהם ומישהו מאיתנו זרק פנימה רימון על חיילים סורים פצועים".

למה לקח לכם שעה להגיע למעלה? "כי היה צאן ולא היה רועה. את המג"ד לא ראינו, הסמג"ד עם כדור בגרון, מ"פים לא ראיתי. מי שנשאר בשטח ההריגה (למרגלות התל הצפוני) היו אנשי כלים שנפגעו".

מי אירגן אתכם לעלות? "אף אחד לא אירגן, היתה תנועה. לא זוכר מי אירגן את זה".

בסיום הקרב רובינשטיין אירגן חיילים כדי לפנות פצועים והרוגים. "קודם כל הוצאנו את הפצועים. מוסא היה ההרוג הראשון שפיניתי. הוא שכב על הבטן ואני הפכתי אותו. דם לא היה לו, הוא קיבל צרור מאחורה, היה לו את השקף עם הניילון, מפה על החזה ומשקפת. אמרתי לחיילים אתה תתפוס מפה ואתה משם, הרמנו אותו מהחגור והלכנו לכיוון חזית המוצב לדרך הנפט. שם ריכזו את הנפגעים. פינוי הרוגים זה לא ג'וב חייך. היה שקט. אחד החיילים בכה. אמרתי לו זרוק אותו פה על הרצפה. הוא אמר לי אבל זה המג"ד, אמרתי לו תשים אותו פה".

רובינשטיין מוסיף אנקדוטה: "באותו זמן חייל אחד, קוראים לו משה עיני, כורדי ירושלמי בן מחזור שלי שהיה הנהג של זוהר (הסמג"ד), קפץ עליי פתאום. הוא צעק לי אתה חי? כי אמרו לי שאתה שוכב בערימה הזו".

אתה זוכר שהוציאו שבויים? "ריכזו את השבויים, היו איזה 30-20. אני זוכר שהיה אצלנו בגדוד מ"כ בן זונה מחיפה, שעשה את הביזיון במארב בזרעית. עשו מארב למחבלים, הרובאים הוותיקים אמרו לו תחכה שהם יגיעו עד אלינו, אבל הוא מההתרגשות שלו דפק צרור מ-20 מטר בחושך. ואז היה מסדר ביזיון בגדוד והעלו אותו לבמה. בקיצור, בתל פאחר אני שומע אותו אומר למישהו מהטירונים משלב ב' מהמחלקה של יונתן גפן, 'אנחנו נוריד אותם בדרך' (יהרגו את השבויים). אמרתי לו – אתה תוריד אותם? אלה לוחמים כמוני וכמוך. הם היו גדולים הסורים האלה, אחולמניוקי, בריאים כאלה".

בסיומו העגום של היום הזה הוא זוכר את כל הגדוד חוזר ברגל מתל פאחר לחורשת טל. "כבר היה מאוחר. הביאו כוס חלב ורבע טבלת שוקולד מריר לאנשים שלא אכלו כל היום. כעבור שעתיים הצטוותנו והתחלנו ללכת לכיוון הבניאס, 16 ק"מ. הגענו לשם בבוקר, הבניאס היה ריק. משם בצהריים נענו לכיוון קונייטרה דרך צומת אחמדייה. במקביל אלינו נעה חטיבה 45, היא יכלה להיות תוך חצי שעה בדמשק".

פליקס רוטר (מימין), דני ביזר ומנחם רובינשטיין מנסים למצוא את המיקום המדויק בו נמצא המג"ד ההרוג מוסא קליין

רובינשטיין: הכל בגלל הלחץ שמישהו יכריז 'תל עזזיאת בידי' לפני שמישהו יכריז 'תל פאחר בידי'

רובינשטיין ופליקס חברים מהגדוד. פליקס זוכר אותם מקו ירושלים, רובינשטיין אומר שפליקס היה בשכונת פאג"י – "אני הייתי בעמדת מג"ב, אחר כך הייתי מפקד עמדת בית תורג'מן, אחר כך העבירו אותי למעבר מנדלבאום וכשעלתה הכוננות עליתי עם שני צוותי בזוקה על גג מלון פאסט בממילא".

רובינשטיין מדבר על מיכאל תשבי שנהרג ונזכר באירוע: "היה לו אח תאום, גם הוא היה סרן, מ"פ בנח"ל. ויום אחד כשירדנו מהרמה לגדוד אני רואה בשער את תשבי. התחלתי לצעוק 'תשבי', ראיתי מולי תחיית המתים. אז הוא אמר לי 'תירגע, אני אחיו'".

הם לא בטוחים אם סמל הקשר, זיבלי, שהיה איתם בזחל"ם המג"ד חי או מת. לדעתם, הוא בכלל נרצח באיזו תגרה. חיפשנו רמז באינטרנט ולא מצאנו. רובינשטיין: "זיבלי סיפר לי באחד הביקורים שלו שכשהורידו את הפצועים מחזית התל הוא היה בטנדר, ותושבי קרית שמונה עוד עמדו שם בכביש משני הצדדים ומחאו כפיים. והוא אמר על מה הם מוחאים כפיים? כל הגב שלי היה מלא דם".

את כתב קול ישראל, דן שילון, שהיה איתם בזחל, הם זוכרים היטב. רובינשטיין: "דן שילון עלה לזחל עם כובע אנגלי שטוח, מין צלחת כזו. מיד אחרי שהזחל נפגע הוא ירד עם הפינוי הראשון של הפצועים ושידר מקרית שמונה כתבה שהוא רואה את חיילי גולני מסתערים. על זה הוא קיבל את פרס העיתונאי המנצנץ. חרטא ברטא".

פליקס: "מכשיר ההקלטה של דן שילון לא עבד, ואני הייתי נורא גאה שהצלחתי לאלתר לו מצבר של מכשיר קשר ולהפעיל לו את המכשיר. כשהחל הירי הוא שכב מצונף ומקופל מאחורי איזה סלע, וכל עוד הייתי בהכרה אני לא זוכר אותו זז משם".

כשהוא נשאל מה דעתו על ההחלטה של המג"ד להמשיך קדימה ולא לעלות לדרך הנפט כמתוכנן, רובינשטיין עונה: "אני יושב במקום שלי, בסך הכל מקלען סיפון, לא אני מנהל את המלחמה. שמעתי קצת דברים בקשר, הוא דיבר עם המח"ט, מה דיבר – אני לא זוכר".

מה דעתך על הקרב? "זה קרב של חיילים עם טעות בשיקול דעת של המפקד. הוא שכח לרגע שהוא מג"ד. הוא עשה שתי טעויות. הראשונה שהוא לא דבק בתוכנית המקורית. היית יכול לעלות רגלית אפילו בלי הזחל"מים. הדרך מההטיה עד למעלה לא גדולה. היית עולה למעלה ונופל על היעד ממזרח. הטעות השנייה היא שהוא שכח שיש גדוד שלם מאחוריו. אם אתה רץ בגאיון בין הדרומי לצפוני, אל תרוץ עם חמישה אנשים. תעשה לך חוד מאולתר, הלו, אתה מג"ד. יש חוליית חוד, יש איתו אלחוטן צמוד ואז אבד הקשר. חוסר אחריות. מה רצית? לתפוס את היעד מהר לפני שגדוד 51 שהתחיל בתנועה אחרינו יתפוס את עזזיאת? זה כנראה הלחץ הזה שמישהו יכריז 'תל עזזיאת בידי' לפני שמישהו יכריז 'תל פאחר בידי'".