משה נהרג מאותו צרור שאני נפצעתי

אפרים עמדי ומשה נחמיאס קפצו לתעלה וחייל סורי שארב במחסה ירה בהם בגב: נחמיאס נהרג, עמדי נפצע קשה, אבל הצליח לזרוק רימון ולחסל את היורה * 48 שנים אחרי הקרב בתל פאחר, עמדי נפגש לראשונה עם בני משפחת נחמיאס כדי לספר להם איך נהרג אחיהם ולפתור פאזל נוסף בסיפור של כוח סולוביץ' * עדכון: ב-30.3.2020 נפטר אפי עמדי

אפרים עמדי (שני מימין) עם שלושה מאחיו של משה נחמיאס שנהרג לידו בתעלה בתל פאחר – אולגה (מימין), ראובן ולינה

לא הרבה היה חסר שכוח סולוביץ' יירשם בהיסטוריה של קרב תל פאחר ככוח האחרון שנכנס למוצב, חיסל את קיני ההתנגדות האחרונים ובישר ברשת הקשר "תל פאחר בידי". היה זה בדמדומי הקרב, כשהסורים ניהלו קרב מאסף מול כוחות גדוד 12 שהגיעו בטפטופים. הכוח של סולוביץ', סגן מפקד פלוגה ב', החל לנוע מהתעלה הצפונית ביותר הצמודה לכניסה למוצב והתקדם פנימה כ-100 מטר. בתעלות ובכמה בונקרים הצטופפו חיילים סורים חרדים מפני הבאות. האש העיקשת שהמטירו בשעתיים הראשונות לקרב הלכה ודעכה, ועמה הנחישות ורוח הלחימה. כניעה היתה עניין של זמן.

סולוביץ' ועמו שמונה לוחמים היו יכולים לתפוס אחיזה בקצה התעלה הצפונית, סמוך למבנה מגורי הסורים, ולהמתין שם לתגבורת. אבל הסמ"פ לא התכוון להיעצר. ההמשך היה טראגי במיוחד: מזל רע בכניסתם לתעלה "הלא נכונה", שבה ארב להם חייל סורי עיקש שמפינתו המוסתרת ירה בהם בגבם. חיילי סיירת גולני, שהיו האחרונים להיכנס לטיהור המוצב זמן קצר לאחר מכן, יספרו בהמשך על חמש-שש גופות שכובות זו על זו בתעלה, כמעט עומדות, לאחר שנורו מטווח קצר. כך הושמד כמעט כולו כוח סולוביץ' שנשלח פנימה בשעה האחרונה של קרב הדמים.

עד לפני שנתיים היה רק אדם אחד מהכוח הזה שיכול היה לספר מעט על מה שאירע: סגן יאיר ישי, המא"ז של מושב אלמגור, שבזכות ידידותו עם מג"ד 12, מוסא קליין, צורף לקרב בתור נספח שחיפש הרפתקה ומצא את עצמו על הזחל"ם של סולוביץ'. ישי זכר שבכוח הזה היה בחור בשם צבי אייזנברג. את העדות הקצרה על הקרב שמסר אייזנברג מכוח סולוביץ' מצא ישי בארכיון צה"ל בשנות השבעים, במהלך עיסוקו במורשת קרב של חטיבת גולני ושל תל פאחר בפרט.

לפני קצת יותר משנה הצלחנו לאתר את אייזנברג בתל-אביב, נפגשנו איתו, שמענו ממנו שאריות של זכרונות מאירועי כוח סולוביץ' וחיברנו אותו עם יאיר ישי. השניים נפגשו מאז פעמיים ושחזרו את שעבר עליהם.

אלא שבכך לא תמו הלוחמים מכוח סולוביץ' שנותרו בחיים. היה לוחם נוסף, לפי עדותו של אייזנברג [שנשארה בארכיון צה"ל], בשם עמדי. מי הוא אותו עמדי, מה היה חלקו בכוח ואיפה הוא היום בכלל? לאחר עבודת איתור הצליח דני ביזר, שהיה מ"מ בכיבוש תל פאחר ועוסק בשנים האחרונות בתחקור מחדש של הקרב, להגיע אל אותו בחור, אפרים עמדי שמו, שהזדהה מיד כאותו לוחם מכוח סולוביץ'.

עמדי לא רק שהוסיף חתיכה קטנה לפאזל של כוח סולוביץ', הוא גם סיפר שהלוחם שנהרג לצידו היה משה נחמיאס, לוחם מפלוגה ב' של גדוד 12. במפת הרוגי תל פאחר ששירטט ביזר לפני כשנה לא היה ידוע עד כה היכן בדיוק נהרג נחמיאס, והוא מוקם זמנית כמי שנפגע מתחת לתל. אלא שכעת הסיפור של נחמיאס ונסיבות נפילתו מתבהרים ע"פ דברי עמדי.

להזמנתו של עמדי לתל פאחר כדי לשמוע את עדותו, הוזמן לא רק המ"כ צבי אייזנברג, אלא גם משפחתו של החלל משה נחמיאס, כדי שתשמע ממקור ראשון על נסיבות נפילתו של יקירם.

משה נחמיאס (שלישי מימין) עם חברים. היה עמוד התווך של משפחתו, נהרג בתל פאחר

עד שעמדי וחברתו אנט יגיעו מירושלים, התיישבנו בכניסה לתל עם שלושה מחמשת אחיו של משה נחמיאס ושמענו מהם על האח הבכור, שמותו קטע את שגרת חייה של המשפחה קשת היום מפקיעין. 48 שנים שמשפחת נחמיאס מתהלכת עם סיפור מאוד לא מדויק של נסיבות נפילת הבן והאח. סיפרו להם שהוא לחם בקרבות ה-6 ביוני על חומות ירושלים ושאחר כך נשלח עם יחידתו לתל פאחר, שאליו הגיעו בצניחה מעל היעד. אמרו להם, ואפילו כתבו על כך באתר "יזכור", שאחיהם היקר נהרג בנסותו לחלץ חבר פצוע ושתוך כדי שנפגע צעק "הפעם אני נלחם על עתיד אדמת הוריי ומולדתי, אל תעצרו", שהוא היה בכלל גם בצנחנים, עובדה שבחלק מהשנים פקדו את ביתם אנשי הצנחנים שבאו לבקר ולנחם, וששמו אף מופיע באנדרטת הצנחנים.

פקיעין 1966, משה נחמיאס מחזיק את שתי אחיותיו, ליד אמו. למטה: האח יוסי

חלק מהטעויות ומהסיפורים נובעים בחלקם מהגלוריפיקציה של מלחמת ששת הימים, מעדויות לא מדוייקות, מתוספות שנועדו לנחם משפחות ואף מבלבול בשמות הנופלים ומקומם. במלחמת ששת הימים נהרג בכיבוש העיר העתיקה בירושלים צנחן בשם שלום נחמיאס, וייתכן שזו אחת הסיבות לכך שאנשי צנחנים הגיעו לבקר ולספר. אפילו, מספרים בני משפחת נחמיאס, הם קיבלו ממשרד הביטחון סימנים שמשה שלהם היה גם בצנחנים.

משה נחמיאס היה הבכור מבין שישה אחים ואחיות. אחריו לפי הסדר היו שם טוב (שימי), ראובן, יוסי, אולגה ולינה. למפגש הזה הגיעו שלושה מבין האחים – ראובן, אולגה ולינה. בנוסף נכחו אלי, בעלה של לינה, ושלושת ילדיה של אולגה – דודי, יועד וקטי. צמאים לשמוע מידע חדש על נסיבות נפילתו של משה.

משפחת נחמיאס, ההורים יהודה וקוטה, עלתה לארץ ב-1955 מטנג'יר שבמרוקו ונשלחה למעברת פקיעין. האב שלח את ידו בענפי חקלאות – לול תרנגולות ומטעי פרי, והילדים עזרו בפרנסת הבית. משה, הם מספרים, היה עמוד התווך של המשפחה: עושה קניות, מתרגם לעברית עבור הוריו שהתקשו תחילה בהבנת השפה [דיברו ספרדית] ומסביר להם את עובדות החיים במדינה החדשה. "היה אדם חביב עלינו מאוד", מספר האח ראובן, "הוא היה גם מחנך אותנו". משה תיכנן לאחר שחרורו לעבור למושב זרעית, להקים שם משק ומשפחה. הוא שיתף את האחים בתוכניות שלו.

הם מספרים שלבה של האמא ניבא רעות. מאז תחילת תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים משה לא הגיע הביתה לחופשות, וגם לאחר סיום המלחמה לא התקשר. "אני הייתי בת שבע", מספרת אולגה, "ואני זוכרת איך הודיעו לנו שמשה נהרג: צלצלו מהצבא והודיעו לשכנים שלנו בטלפון, כי היה רק טלפון אחד במושב. איך שכנים יכולים להודיע בשורה כזו? אח שלי, אלי, שמע את זה משמועה והתחיל לצעוק וככה זה נודע לנו".

בינתיים מגיע לתל פאחר אפי עמדי, בחור גבוה וחסון. עוד לפני שהספיק ללחוץ ידיים ולעשות היכרות, הוא כבר מקדים את המאוחר וקורא לעבר בני המשפחה המתקרבים לעברו: "משה נחמיאס נהרג מאותו צרור שאני נפצעתי. הסורי ארב לנו, אני קיבלתי ארבעה כדורים משני מטר ומשה קיבל את כל הצרור ונהרג במקום. אחלה בנאדם הוא היה, כולה בן 19 וחצי. אתם עד היום הזה לא ידעתם איך הוא נהרג?".

"עד היום לא ידעתם איך הוא נהרג?". אפי עמדי מול בני משפחת נחמיאס

אחרי ההקדמה הזו, שהיתה בעצם כותרת המפגש כולו, אפשר היה להתחיל בהשלמת הפאזל של כוח סולוביץ' ולשחזר את המסלול כמיטב זכרונו של עמדי. תחילה הלכנו לכביש הנפט שבכניסה המזרחית למוצב תל פאחר. עמדי התייצב בראש, אחריו דני ביזר, שהינחה את האירוע, אחריו צביקה אייזנברג, המ"כ שמצא את עצמו בכוח סולוביץ', ואחריהם בלב הומה בני משפחת נחמיאס.

אל הכניסה למוצב הגיע הזחל"ם של סגן אברהם סולוביץ', סמ"פ ב', בסביבות השעה 17:20 ביום שישי ה-9 ביוני 1967. פלוגה ב' איבדה כשעתיים קודם לכן את המ"פ שלה, שלמה סגל, שנהרג מתחת לתל. כמעט כל אנשי הפיקוד הבכיר בקרב הזה – המג"ד, הסמג"ד ושני מ"פים – נהרגו או נפצעו. במהלך הכאוס ששרר מתחת לתל, בהיעדר פקודות מסודרות וחוסר ידיעה מה צריך לעשות ואיך – שלח קצין המבצעים של הגדוד, יוסי פרידמן, את פלוגה ב' לכבוש את בורג' בביל. זו היתה המשימה של הפלוגה מלכתחילה, אבל משימה שהיתה אמורה להיעשות רק אחרי כיבוש תל פאחר. בעקבות השיבוש החמור שחל בתוכנית הקרב ובעקבות העניינים שיצאו משליטה, הוקדמה משימתה של פלוגה ב'. ארבעה זחל"מים בפיקודו של סולוביץ' ירדו לעבר המוצב השוכן כקילומטר מתחת לתל פאחר וכבשו אותו ללא התנגדות.

עמדי: "בעצם, המשימה שלנו היתה לכבוש את בורג' בביל. נכנסנו לבורג' בביל, כל הסורים ברחו למעלה [אין לכך סימוכין], לא מצאנו שם אף אחד, הם נטשו הכל וברחו. הגענו להמשך משימה [כלומר, חזרו מבורג' בביל לכיוון תל פאחר]. היינו על המדרון [המדרון המערבי של גבעת טרשים מתחת לתל] כי כל הזמן צלפו בנו הסורים מלמעלה. לידי קיבל חבר שלי כדור בצוואר שיצא לו מעמדו השדרה. קראו לו ויטלי [אבו יצחק]. הוא צעק לי – אני לא מרגיש את הרגליים. כל הנגמ"שים שלנו עלו באש. פתאום בא סולוביץ' עם נגמ"ש וצועק – 'חבר'ה תעלו עליו'! אני עליתי, לייבו עלה, זאדה, כהנא, נחמיאס, זה מה שאני זוכר. את צביקה [אייזנברג] אני לא זוכר. הוא ישב ליד הנהג ולא ראיתי אותו".

אייזנברג מעיר: "אם אתה זוכר, לא היה נהג, הוא ברח". עמדי מאשר וזוכר שלייבו תפס את ההגה. אייזנברג שואל: "לייבו?". ועמדי מתקן את עצמו: "לא, זה היה זאדה". אייזנברג: "אני זכרתי שאחד מהחיילים לקח את ההגה. זאדה אמר – אין לי רישיון, אז סולוביץ' צעק עליו שזו מלחמה עכשיו".

מבט אל תל פאחר מאיזור בורג' בביל. פלוגה ב' כובשת את המוצב הקטן וחוזרת לכיוון פאחר להמשך משימה

הזחל"ם ובו כוח סולוביץ' הגיע באיגוף מצפון אל כביש הנפט, ליד הכניסה למוצב. עמדי מספר: "זאדה הביא אותנו עד לכניסה. פה בפתח לפני שנכנסנו ראינו את פז גולדה [רס"ן צבי פז] הרוג עם כדור בראש". אייזנברג: "רובקה [מפקד סיירת גולני שהגיע עם כ-15 לוחמים לכניסה למוצב, דקות אחדות לפני סולוביץ'] אמר לי – לך טפל בגולדה".

עמדי: "כשאנחנו ירדנו מהזחל ראינו את גולדה הרוג, שוכב שני מטר לפני הש"ג. התקדמנו אחרי סולוביץ'".

דני ביזר שואל מי נתן לסולוביץ' את הפקודה להיכנס. עמדי אומר שהוא לא יודע ואייזנברג חוזר על מה שכבר אמר כאן בעבר: "רובקה אמר לסולוביץ' להיכנס, אני שמעתי".

כל המוצב פה השתנה, מעיר עמדי שמוביל את הנוכחים לתוך המוצב, לאורך התעלה ההיקפית הצפונית. הוא נולד בהדסה הר הצופים ב-1947, התגייס לגולני, הגיע לפלוגה ב' בגדוד 12 בתפקיד מקלען. במלחמת ששת הימים היה בן 19 וחצי. "כשהיינו עושים תרגילים בג'וערה אני הייתי לוקח עליי פצוע ורץ קדימה, וכולם 3 ק"מ הרחק מאחוריי". כשמסתכלים עליו אפשר להאמין לו. "אתה יודע מה אמרו לי הרופאים? כל בנאדם אחר במצב שלי לא היה שורד את הפציעה שעברתי. הייתי חזק פיזית ומנטלית. כל החבר'ה בגדוד היינו כמו אבנים, לא פחדנו בכלל".

הוא זוכר את תקופת ההמתנה כשבועות מורטי עצבים. המלחמה כבר עמדה לפני סיום וחטיבת גולני עוד לא עשתה כלום. עמדי: "היינו בצומת כ"ח בחורשה, חיכינו וחיכינו, שמענו איך כובשים את ירושלים וסיני, ואז יום לפני שעלינו לרמה, ביום חמישי בלילה, בא דדו [אלוף הפיקוד] למוסא קליין [המג"ד] וסיפר לו שלמחרת יום שישי אנחנו עולים לרמה. איזה ריקודים, איזה שמחה, אל תשאל מה הלך. ומה שקרה זה שלמחרת כשהיינו צריכים לעלות לרמה, הסתבר שלא כולם יכולים להיות במלחמה כי לא היו מספיק זחלים. חצי מהגדוד היו צריכים להישאר. מה עשו? עשו הגרלה. וכל אלה שיצא להם שלא עולים זה היה תשעה באב בשבילם. אנשים התחילו לבכות שלא נתנו להם את הצ'אנס".

מבנה מגורי החיילים הסורים. במרחק קצר מהתעלה שאליה נכנס כוח סולוביץ'

עמדי חוזר לתאר את כניסת הכוח למוצב: "נכנסנו מצד ימין לתעלה, היא היתה עמוקה אולי איזה שני מטר עומק [ע"פ יאיר ישי התעלה בחלקה המזרחי היתה רדודה]. ככה התחלנו והתקדמנו. באיזשהו שלב הגענו לכאן [לפני המבנה המסומן כיום "מגורי החיילים מהפלוגה הסורית"], היה פה איזה חייל סורי ששכב פצוע. סולוביץ' אמר לנו להישאר כאן ברתק. אז חיכינו ואחרי זה ראינו את רובקה נכנס [עם כוח הסיירת]. רובקה ראה אותנו, הוא חשב בהתחלה שאנחנו חיילים סורים, רצה לירות בנו. אמרתי לו – לא לא לא, אנחנו לא סורים. סולוביץ' התקדם בינתיים לאיזו תעלה עם זאדה, לייבו וכהנא. ואז בא רובקה ונכנס לתעלה אחרת, ונשארנו לבד אני ומשה [נחמיאס]. אמרנו – מה זה נישאר פה לבד, זה מסוכן, כולם כבר התקדמו, אז בוא נתקדם גם אנחנו. והתקדמנו. השארנו את החייל הסורי הפצוע, התעלה נגמרה לנו, קפצנו החוצה ממנה וחיפשנו איפה נקפוץ לתוך עוד איזה תעלה. הבונקר הזה עלה באש [מצביע אל מבנה "מגורי הסורים"] ועוד מחסן לידו התפוצץ. הכל עלה באש" [המבנה עלה באש אחרי שנפגע מירי של שתי פצצות בזוקה שירה החייל יהושע ישי מהתל הדרומי].

כיוון שעמדי התלבט בשלב זה להיכן המשיכו, דני הציע לו לחזור אחורה כדי לנסות שוב למצוא את התעלה שאליה הוא ונחמיאס קפצו.

אייזנברג אומר: "היינו בתעלה הצפונית ואז באיזשהו מקום חצינו שמאלה".

עמדי: "אני לא זוכר איפה זה היה בדיוק, כולה 48 שנה עברו".

הוא מסתכל כה וכה, מנסה לאתר שביב זיכרון. זה לא פשוט לא רק בגלל מרחק הזמן: במהלך שיפוץ תל פאחר והפיכתו לאתר תיירותי לפני קרוב ל-20 שנה, השתנו בו דברים רבים. עמדי משחזר שוב: "רצנו עד שמצאנו תעלה שהיתה מצד ימין, אני זוכר שזה היה עמוק מאוד. נראה לי שזה פה, זהו! זה גם פתח של בונקר. פה הפתח של הבונקר ואנחנו כנראה קפצנו פה".

ביזר קוטע את התלהבותו ואומר שזה לא סביר, כי התעלה נמשכת למדרון הצפוני ומציע לו אופציה אחרת, לא רחוקה משם: "תגיד לי אם זה יכול להיות התעלה הזו".

חוצים את השביל לצידו הדרומי.

עמדי: "רגע רגע, התעלה הזו באה ככה, אז נראה לי שזו התעלה הזו [מצביע לעבר התעלה שביזר הציע לו]. המבנה הזה בער ואנחנו ברחנו ממנו. אני זוכר שהבונקר היה מצד ימין שלנו. כן, זו התעלה, בטוח במאה אחוז שכאן אנחנו קפצנו אני ונחמיאס. קפצנו לתוך התעלה והסורי ירה בנו מתוך העמדה. לא ראינו אותו, כנראה שסולוביץ' המשיך שמה [מצביע לכיוון דרום מערב]. איפה סולוביץ' נהרג? אני לא יודע".

"כן, זו התעלה במאה אחוז". עמדי מזהה את המקום שבו נפצע קשה וחברו נחמיאס נהרג

עמדי ניצב כעת מעל התעלה שצמודה לשביל הכניסה לתל פאחר ומתעקלת מצד שמאל שלו לכיוון דרום-מערב. בתחילת התעלה יש שפנייה שבה, ע"פ עדותו של יאיר ישי וכנראה גם של צבי אייזנברג, ישב חייל סורי. מי שקופץ לתעלה עם הפנים להמשך שלה לא יכול לראות מה נמצא מאחוריו בתוך המחפורת.

אתה זוכר שראית את הגופות של סולוביץ' והחבר'ה?

עמדי: "לא, לא ראיתי אותם. כנראה שזה שירה בנו הרג את סולוביץ' ולייבו וכל היתר, והסורי הזה היה פה. כשאנחנו באנו מלמעלה לא יכולנו לראות אותו. באנו מלמעלה ותוך כדי הקפיצה פנימה הסורי ירה בנו. אני קיבלתי שבעה כדורים ונחמיאס קיבל את היתר".

תל פאחר צפון, מעל תעלת המוות של כוח סולוביץ'. דני ביזר מתחקר את אפי עמדי

ביזר: "מישהו פעם שאל אותך? תיחקר אותך?".

עמדי: "לא".

ביזר: "אז אני מרשה לעצמי לספר לך מה שאני יודע. סולוביץ' נהרג פה ביחד עם השלושה חבר'ה".

עמדי מתרגש: "אז זהו זה! זה הסיפור, הוא התחבא פה הסורי, וכשאנחנו קפצנו לתוך התעלה אז תוך כדי הקפיצה הוא ירה בנו. אותי פצע בשבעה כדורים ונחמיאס נהרג במקום. אז פה זה היה החייל שארב לנו והרג את כולם. אני תוך כדי הקפיצה לא יכולתי לראות אותו".

כך זה קרה. עמדי ונחמיאס רצים מהתעלה הצפונית וקופצים לתעלה הזו כשגבם מופנה לשפנייה. חייל סורי שעומד שם מוסתר יורה בהם מאחור

בהזדמנות זו יש ניסיון לברר האם הם זוכרים את החייל ששון קרקוקלי שהיה איתם. קרקוקלי היה בטנדר של רס"ן צבי פז גולדה, סגן מפקד בסיס האימונים של חטיבת גולני, שעליו הוטל להביא מהגושרים לתל פאחר שיירה של טנדרים לפינוי פצועים. בגלל פקק תנועה באיזור גבעת האם, הותיר פז את השיירה בידי קצין אחר, עקף את כולם בטנדר הגלדיאטור שלו והגיע לכניסה למוצב מכיוון דרום, ביחד עם כוח הסיירת. פז-גולדה התקרב לכיוון הש"ג על מנת לנסות לראות מאיפה יורים ומי יורה, ואז נפגע מכדור בראשו ונהרג במקום.

כזכור, אנשי כוח סולוביץ' שהגיעו לכניסה למוצב נתקלו שם בגופתו. בכוח גולדה היה ששון קרקוקלי, מקלעוניסט מהבא"ח. קרקוקלי הצטרף בכניסה לכוח סולוביץ' וגם הוא מצא את מותו באותה תעלה שבה נורו כולם בגבם.

בתחקיר שנערך ופורסם כאן לפני כשנה וחצי למספר מלוחמי סיירת גולני, שהיו מהכוחות האחרונים שנכנסו לתל, נכתב שאחד מהם, ישראל גרשוני, זכר פיתול בתעלות שבו עמדו-שכבו חמישה חיילים ישראלים הרוגים: "אחד היה דבוק לשני. חייל סורי חיכה להם בצד והרג אותם אחד אחרי השני. הם לא שכבו, הם עמדו. חמישה חיילים".

עדות אייזנברג על כוח סולוביץ' [לחצו להגדלה]

צבי אייזנברג שולף נייר ובו עדות שמסר כמה ימים לאחר המלחמה, במהלך תחקיר מזורז שהתבצע על התל בפיקודו של המח"ט יונה אפרת. אייזנברג מספר: "את העדות הזו מצא יאיר ישי, הסגן שהיה איתנו, בארכיון של צה"ל. אני מקריא מהעדות הזו, והיא מתחילה עוד כשהיינו למטה [מתחת לתל הצפוני, מצידו המערבי]. שכבנו מאחורי מדרגה. סולו רץ אל הזחל וקרא לעשרה בחורים, היינו 12. התברר שאחד נהג. אחד נהג באיגוף ימני. ישבתי ליד הנהג, אחרי העלייה דפקו עלינו, כלומר דפקו עלינו כדורים, על צד ימין של הזחל. כשהגענו ליד שדה מוקשים [בכניסה למוצב] פגשנו ברובקה שהורה לנו לא לירות. עצרנו את הזחל ונשפכנו החוצה. ליד הבודקה [של הש"ג] היה גל אבנים. היה שם חלק מהסיירת וחלק מגולדה. ראיתי 30-20 מטר מאחורינו נפלו פגזים, ורובקה אמר שאלה פגזים שלנו. רובקה התקשר עם ורדי להודיע לו שלא יירו. אחר כך אמר לנו להיכנס עם הכוח. חוץ מזה היה סגן יאיר. נכנסנו לתעלה ליד החמור הספרדי [מעין מחסום], סולו בראש, אחריו כהנא, אחריו אני, אחריי חייל שלא ידעתי את שמו, עמדי, הסגן ועוד אחד מבא"ח. סך הכל שבע. זה היה הסדר של הכניסה. אחר כך אתה [עמדי] נשארת ברתק, אחר כך הוא השאיר אותי עם יאיר ברתק. לפנינו לא היה כוח, היינו ראשונים. רובקה אמר תיכנסו, אבל תיזהרו, אולי כוחותינו בפנים. רובקה היה ליד הבודקה. היה שם תותח על זחל וקשר על ג'יפ. נכנסנו וצעקנו כל הזמן – 12, 12, 12 [קריאה לזיהוי כוחות גדוד 12]. בצד שכבו שני סורים הרוגים. טיהרנו וקיבלנו אש חזקה מצפון מערב… זה לא נכון, זה דווקא היה דרום מערב. וכל הזמן ראינו, אני בכל אופן ראיתי את כובעי הפלדה הירוקים של הסורים. סולו אמר אני מתקדם הלאה ואתה נשאר ברתק. הם התקדמו, סולו, כהנא ועמדי. קרקוקלי היה כנראה אחרון בכניסה עצמה".

צבי אייזנברג 2015 (משמאל) בשחזור קרב תל פאחר עם אפי עמדי

צבי אייזנברג 1967 (במרכז עם כובע המצחייה) בשחזור קרב תל פאחר שערך המח"ט יונה אפרת מספר ימים לאחר הקרב

אייזנברג מעיר לעמדי: "אתה זוכר את הכל ברצף, אני לא זוכר ככה. אבל הנקודה הזאת שפה היה חייל סורי במחפורת וירה בגב לכל מי שנכנס, אני זוכר שאחר כך עברתי על הערימה של ההרוגים".

עמדי: "אז תקשיב רגע. אני הרגתי אותו. אחרי שנפצעתי התעוררתי לרגע, ראיתי אותו נכנס לתוך המחפורת. היה לנו שלושה רימונים בכיס, הוצאתי אחד ושלשלתי לו בפנים המחפורת, אחרי הפציעה של השבעה כדורים שנכנסו בי, והוא נהרג במקום ואני נפצעתי עוד פעם בפנים. כולי הייתי דם".

אייזנברג: "פעם ראשונה שאני שומע את זה ככה".

עמדי: "אז עכשיו אני יכול להגיד שאני נקמתי את מותם של סולוביץ', לייבו, זאדה וכהנא".

מפת תנועה של כוח סולוביץ' מהגיעו לתל פאחר באיגוף מצפון בדרך הנפט. 1) 17:25: הגעת הכוח. 2) 17:35: רצים בתעלה מהשער מערבה עד לפני המבנה הבוער בקצה האדום של מס' 3 (משוער). 3) 17:40: עמדי ונחמיאס מושארים ברתק, כוח סולו נכנס לתעלה הסמוכה (מסומנת באדום, מס' 5-4) ונהרג. 4) 18:05: עמדי ונחמיאס עוזבים את מקומם, קופצים לתעלה של סולוביץ' ונפגעים (ע"פ עדותו של עמדי שרק אחרי שמפקד הסיירת רובקה עבר אותם הם קפצו לתעלה השנייה). 5) 18:10: הסמח"ט משה גת מגיע ומורה לסגן יאיר ישי להוביל הלאה מערבה, כשאחריו אייזנברג ואחריהם הסמח"ט

בוא תספר שוב למשפחת נחמיאס איך משה נהרג. עמדי: "יצאנו מהתעלה הקודמת שהיינו בה ברתק, וקפצנו שנינו לתוך התעלה הזו. באנו מלמעלה וקפצנו לתעלה פנימה ותוך כדי הקפיצה אני קיבלתי שבעה כדורים ומשה קיבל את כל הצרור ונהרג במקום".

הכרת את משה? עמדי: "איזו שאלה, היינו ביחד. נדמה לי שהיינו אפילו באותה מחלקה. הוא היה אחלה בנאדם. תמיד מחייך. אני זוכר את הסיפור שסיפר לי שהוא רוצה ללכת לגור בזרעית. כי היינו שוכבים במארבים בשתולה ובזרעית, והוא היה אומר לי – פה אני רוצה לגור. אני זוכר את זה כמו היום שהוא אמר לי את זה. ובאותו יום במלחמה סולוביץ' אסף כמה אנשים בלי שום קשר ואמר – תעלו".

ואת סולוביץ' שוכב הרוג בתעלה הזו עם כל היתר לא ראית. "לא יכולתי לראות את סולוביץ' כי תוך כדי קפיצה פנימה קיבלתי את הכדורים ומיד איבדתי את ההכרה. שבעה כדורים משני מטר. אחד בכבד, אחד בריאה וחמש מסביב, ואחר כך פציעה של רסיסים בראש וביד. יש לי כוויות של 30 אחוז. נשרפה עליי החולצה. איך זה קרה, אני לא יודע. אולי משהו נדלק".

הרוגי כוח סולו. מימין: אברהם סולוביץ', יגאל כהנא, שלמה דוד זאדה, יוסף לייבו, משה נחמיאס, ששון קרקוקלי

אנחנו מנסים לברר איך מישהו שקיבל שבעה כדורים מצליח להתעורר, להוציא רימון ולזרוק אותו לעבר הסורי ולחסל אותו. עמדי עונה: "אני רוצה להסביר משהו. כשאתה מקבל כדורים בגוף זה כאילו זורקים עליך אבן. זה לא כזה נורא בהתחלה, אתה לא מרגיש שום כאב חזק. זה כאילו אתה מקבל אבנים עליך. אבל אחרי שנייה או שתי שניות התעוררתי, ראיתי את הסורי נכנס שם בפנים ומעשן סיגריה. לקחתי את הרימון וזרקתי, הוא התפוצץ, הכל נהייה עשן וגם אני נפצעתי שוב. את נחמיאס לא ראיתי. ואז התיישבתי, ירד לי ברז של דם מהריאה, לקחתי תחבושת אישית וחבשתי את עצמי ואחרי זה איבדתי את ההכרה ושבעה ימים אני לא זוכר כלום. בעצם התעוררתי לרגע בהגושרים בתאג"ד, היו לי כאבי תופת, ושם שאלו אותי מה מי מו, כי כולי הייתי דם. עשיתי להם תנועה כזו [מצביע על החזה] וזהו. קיבלתי 18 מנות דם, הייתי ברמב"ם חודשיים, עשו לי חמישה ניתוחים".

ולא היתה שום אפשרות שלפני הקפיצה לתעלה לא תוכל להבחין בחייל הסורי? "תבינו, היה עשן, היה אש, היו כדורים שורקים, וכשאנחנו באנו אף אחד לא הסתכל על המחפורת הזו בכלל. ידענו שיותר בטוח להיות בתוך התעלה וקפצנו פנימה בלי לחשוב יותר מדי".

עמדי משתתק לרגע, מנסה לעכל את הסיפור כולו, ואז אומר: "אז הכלב הזה הרג את כולם ואני הרגתי אותו? רק בשביל זה היה שווה לבוא לכאן היום".

אייזנברג: "יש לי סוף סוף את הפלאש [של הזיכרון] הזה. אני כל פעם אמרתי שאלה שהיו לפניי נכנסו וירו להם בגב, ואני עברתי על כולם. מה שיאיר ישי שיחזר אחר כך, זה מה שאני זוכר. הפלאש הזה שיש ערימה של גופות שסורי ירה להם בגב בכניסה לתעלה, זה מה שאמרתי לכם אז, זו התמונה שיש לי, לא הייתי בטוח, עכשיו אני יודע שזה נכון".

עמדי: "אני לא ידעתי עד עכשיו שסולוביץ' וזאדה ולייבו היו כאן".

כנס תל פאחר 2014: רק ארבעה הרוגים בשלט מעל תעלת כוח סולוביץ'. כעת מתווספים נחמיאס וקרקוקלי

ביזר: "בכנס תל פאחר ב-2014 שמתי בכל המוצב את שמות ההרוגים במקומות שהם נהרגו. וכאן מעל התעלה הזו שמתי את השמות של סולוביץ', זאדה, כהנא ולייבו. לא ידעתי איפה נחמיאס נהרג".

עמדי: "הוא נהרג ממש כאן. אתה לא יודע כמה אני מאושר שאני נקמתי בסורי שירה באנשים שלנו בגב".

אייזנברג: "כשאני עברתי על ערימת הגופות של החברים שלי, הייתי עם יאיר והיה עוד מישהו [ע"פ יאיר ישי, יתכן שזה היה הסמח"ט משה גת]. את השחזור עצמו של הדרך אני לא זכרתי. פה היו תעלות הרבה יותר עמוקות, ובהמשך ראיתי את הסרן הג'ינג'י, אלכס קרינסקי, שוכב הרוג הרבה יותר בפנים. אתה זוכר הכל ברצף, אני זוכר תמונה פה ותמונה שם".

עמדי: "אני זוכר טוב מפני שכאן אני נולדתי מחדש לפני 48 שנה. כל יום שאני חי זה בונוס. עכשיו קיבלתי התרוממות רוח כזו שהרגתי את הסורי שהרג את האח שלכם. לא תחקרו אותי אף פעם, זו פעם ראשונה שאני מספר את זה ככה".

אייזנברג: "אני רוצה להגיד לך עמדי, שאם אתה לא היית הורג אותו הוא היה הורג אותי".

עמדי: "זה נכון. אמיתי".

אייזנברג: "הוא ישב פה ככה בפנים, והוא היה הורג גם אותי. אתה הצלת אותי".

עמדי: "בדיעבד זה מסתבר ככה. עשיתם לי את היום לדעת שאני חיסלתי את זה שחיסל את סולוביץ'. אין גאווה יותר גדולה מזו. זה מדהים".

"אין גאווה יותר גדולה מזו". מימין: ביזר, עמדי ואייזנברג

לינה עדיין מתקשה להבין איך עמדי הצליח לזרוק רימון על אף פציעתו הקשה, ואולגה מסכמת: "האמת שככה דמיינתי איך משה נהרג. בראש שלי היה הסיפור שעכשיו שמענו, שאיזה צלף ירה בו מבונקר. אני עדיין בהלם וצריכה לעכל את זה. אני גם יודעת שהוא נפגע בפרצוף".

לינה: "זה מאוד מאוד מרגש לשמוע את כל הסיפור. בשבילי זה כמו לראות את אח שלי".

עמדי: "אני שמעתי אחרי חודש שמשה נהרג. לקח זמן עד שאיתרו אותי בבית החולים, חשבו שאני מת. הפקידה הפלוגתית באה וסיפרה לי. אני כל כך מתרגש מהסיפור, שזה שפצע אותי רצח את כל אלה".

משפחת נחמיאס בתל פאחר. הם היו ילדים כשהחיים בבית נעצרו בגלל מותו במלחמה של האח הבכור

גולני שלי. משה נחמיאס

אולגה מספרת לעמדי שההורים שלה מאוד רצו לשמוע את הסיפור מהחבר שהיה עם משה. "אנחנו ידענו כל השנים שאח שלי היה עם עוד מישהו ושהחבר הזה קיבל צרור בחזה ואח שלי הרג את חייל האויב".

עמדי: "לא, לא, תוך כדי קפיצה הוא נהרג".

אולגה: "ותמיד ההורים שלי רצו להכיר אותך".

האחיות מספרות על האח ראובן, שקיבל קשה מאוד את מות אחיו. "ההורים לקחו אותו להלוויה בעפולה והוא חזר משם בנאדם אחר". ראובן מסביר: "הייתי קשור לאחי מאוד. זה קרה לי בדיוק לפני הגיוס. קיבלתי דיכאון מזה, לא יכולתי לדבר".

אולגה: "אני זוכרת שהיו באים אלינו אחר כך חיילים הביתה. אני ואחותי ירדנו מההסעה של הלימודים וראינו דמות של משה. אמרתי – משה חזר. רצנו רצנו, ואז ראינו שזה לא משה. ומאותו זמן כל פעם שהחיילים האלה היו באים הייתי בורחת, זה היה סיוט הכי גדול שלי".

האחיות והאח מספרים שלאבא שלהם סיפרו שמשה רשום בהנצחה של הצנחנים, וזה מה ששלחו לו כל השנים. לונה: "אבא שלי אמר שמשה נפל עם הצנחנים, זה מה שידענו".

אולגה: "אני הייתי בת שבע ושם בערך נעצרו החיים בבית. אי אפשר היה לעשות כלום, אי אפשר היה להפריע להורים ולשתף אותם במה שעובר עלינו. אמא היתה עצובה כל הזמן, אבא קיבל אחר כך סכרת, אבל היה צריך להיות חזק כדי לפרנס חמישה ילדים".

לינה: "אמא תמיד אהבה להתלבש יפה, לצאת ולטייל, ואחרי שזה קרה היא היתה אמא שונה לגמרי. לא היתה לנו בבית תמונה אחת של משה. היא לא נתנה לנו לשים תמונה שלו. אבא היה שם תמונה והיא היתה מוציאה. היא נשארה בבית, בחדר, תופרת, סורגת, לא רצתה לצאת יותר, לא היו לה חברות. כל החיים מאז שהוא נהרג אנחנו גדלנו ככה שהיא בפינה יושבת ולא עושה כלום, חוץ מלעזור קצת במשק או לבשל. זה הזיכרון שלנו ממנה לכל החיים. ההורים מתו צעירים יחסית, בשנות השישים שלהם. אבא נפטר שנתיים אחריה, הוא לא יכול לחיות בלעדיה".

משה נחמיאס (מימין) עם חבריו באימון חורף של גולני בדרום

לחצו לצפות בסרטון: אפי עמדי משחזר את הקרב.

לחצו לצפות בסרטון: אחיו של משה נחמיאס מספרים.