פלוגה ד' בגבעת האם

חשופים לעיני האויב על גבעת טרשים שהיתה ממוגנת באופן מינימלי, תחת הפגזות קשות שעלו במחיר שני הרוגים וכמה פצועים – זה היה מנת חלקה של פלוגה ד' מגדוד 34 שהוצבה בגבעת האם * המ"פ מיכה ארנון מספר על תדריך שנתן לאנשי גולני ובהם המג"ד מוסא קליין – כיצד לעלות לציר הנפט, ואיך ראה אותם לדבריו מפספסים, ממשיכים על דרך ההטיה ותוקפים את תל פאחר מלמטה למעלה, כשהוא צופה בהם אובד עצות וחסר אונים

גבעת האם. הזחל"ם השרוף נפגע בדרך ההטיה לפני תל פאחר והועבר לפני כמה שנים אל מתחת לגבעה

אחד המקומות האחרונים עלי אדמת ישראל שבהם הייתם רוצים להיות בבוקר ה-6 ביוני 1967 היה גבעת האם. כל גזרת הגבול עם סוריה היתה חמה עוד לפני שקרני השמש הראשונות פילחו את הערפילים. אבל כמה מקומות ספציפיים על מפת טיווח הארטילריה הסורית היו לוהטים במיוחד: מוצב אשמורה, מוצב סוסיתא והמוצבון בגבעת האם. היו בו מקלט ששימש קודם לכן את אנשי האו"ם, מוצב קטן ותעלת קשר מצ'וקמקת עם שני מקומות של כיסויי ראש. כל אלה נחפרו בזריזות רק יומיים קודם לכן, כשהכוננות משני צידי הגבול עלתה לדרגה שממנה לא היתה דרך חזרה.

מי שאייש את גבעת האם היתה פלוגה ד' (מוקטנת) של גדוד 34 – חי"ר במילואים שהיתה ת"פ חטמ"ר 3. מי שפיקד על הפלוגה היה סרן מיכה ארנון מקיבוץ שער העמקים [כיום מתגורר בקיבוץ מעברות, בן 80 כמעט].

גבעת האם, או בשמה הסורי תל אבו חנזיר, היא גבעה מסולעת כ-1.5 ק"מ דרומית לתל עזזיאת הסורי. על הגבעה שכנה עמדת או"ם, שאנשיה פינו את המקום כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים והותירו אותו בלעדית לפלוגה מגדוד 34 שעלתה עליה ותוגברה במחלקת מרגמות.

כמה מילים על גבעת האם – 1.5 ק"מ צפונית לכפר סאלד: הגבעה והקיבוץ הסמוך נקראים ע"ש הנרייטה סאלד, ראש עליית הנוער בשנות ה-30 וה-40. הסורים כבשו את הגבעה במלחמת השחרור, אבל צה"ל נלחם והחזיר אותה לשטחו. מ-1956 הפכה הגבעה לעמדת או"ם [OP2]. הדרך שעברה סמוך לגבעה נבחרה ע"י פיקוד צפון לשמש איזור המעבר להבקעת הרמה הסורית במלחמת ששת הימים (מבצע מקבת-צפון). מתחת לגבעה חלפו חטיבה 8 וחטיבה 1 בדרכן ליעדיהן העיקריים – זעורה, קלע, תל פאחר, תל עזזיאת והסביבה.

המטיילים כיום אל האתר ימצאו בראשה שלט הסבר על המקום, יוכלו להיכנס למקלט המוזנח שמעליו מתנשא משולש שמסמל כיום את גבעת האם: נקודת טריג מדודה לצורך קביעת נ"צ מדויק של יחידות תותחנים. כיום, בעידן ה-GPS, עבר זמנה. ממרומי הגבעה לכיוון צפון, דרום ומזרח אפשר להבחין בנקודות שונות המציינות את מוצבי הקו הראשון הסורי.

גבעת האם, מראה כללי לכיוון הרמה הסורית בצפון-מזרח

להלן הסיפור של גבעת האם במלחמת ששת הימים.

פלוגה ד' התמקמה כאן בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה. גדוד המילואים 34 גוייס בחירום והתייצב בבסיס סנג'ין [ליד מחנה בן עמי, דרומית לנהריה], משם הוא זוכר מסע רגלי על הכביש לצפת. חלק מהגדוד נשלח לתפוס נקודות בגבול לבנון, אבל אחרי כמה ימים נשלחו להחזיק את קו הגבול הסורי. מיפקדת הגדוד התמקמה בתל דן, ואילו פלוגה ד' נשלחה לגבעת האם.

המ"פ מיכה ארנון זוכר דלות ועוני על גבעת הטרשים: "עלינו לגבעת האם בלי כלום כמעט. לא היו לנו עמדות ירי, לא תעלות קשר, לא היה לנו שום דבר. רק לשבת בתוך המקלט של האו"ם. לא היה אפילו עם מה לחפור. אמרתי לאנשים שלי – תחפרו עם כובעי פלדה, אחרת אתם תקבלו פה הפגזה ותמותו. ולשמחה [מג"ד 34, שמחה אסף] אמרתי – אנחנו פה בשר תותחים על הגבעה החשופה".

סגנו, סגן ראובן עייק [Eick) מקיבוץ גניגר, זוכר פילבוקס עם תצפית למזרח. עמדת האו"ם, לדבריו, כללה מבנה קל ליד מקלט. עייק מספר: "ההתארגנות היתה התעללות כי עבדנו עם כלים ידניים על הר טרשים קירח ובציוד הזה היינו צריכים להקים תעלות שלא נהיה חשופים. זה היה קשה מאוד עם תוצאות עלובות".

עייק זוכר שהמחלקה ויחידה של האו"ם דרו בכפיפה אחת, עד שיום או יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים האו"מניקים לקחו את הרגליים ועזבו. פלוגה ד' נותרה לבדה במרומי הגבעה מאורגנת באופן מינימלי ביותר. עוד אירוע שהוא זוכר: הוא נשלח לאוהל באיזור להבות הבשן, שם היה קצין ללא דרגות שסיפר כי יש חשש שצבאות מצרים וסוריה ישתמשו בגז. הוא חילק כמה מסיכות גז והסביר איך להתכסות בשכמיות באופן אלמנטרי. עייק: "זה היה מפחיד מאוד ומאוד הדאיג אותנו".

בשבת שלפני המלחמה רוב הגדוד שוחרר הביתה. היה זה במסגרת תרגיל הטעיה של צה"ל, כדי לאותת לערבים שיחידות המילואים שוחררו כביכול ושישראל כלל לא מתכננת מלחמה. במקומם תפס את גבעת האם כוח אחר, אולי מחטיבת גולני. ביום ראשון [4.6] הם חזרו למקומם.

מ"פ ד' מיכה ארנון

מיפנה במצב המיגון של גבעת האם אירע כמה ימים לפני המלחמה, בכנס קצינים של חטיבה 3. מיכה ארנון מספר: "מנו שקד שהיה המח"ט עמד בפני כולם והשוויץ שהכל מוכן ומאורגן לקראת המלחמה. אני קמתי ואמרתי – לא נכון, לא הכל מאורגן. הייתי ידוע כאחד המ"פים הטובים בחטיבה, לא פחדתי מכלום. עוד כשמנו היה קצין אג"מ של פיקוד צפון היו לי איתו כמה עימותים. וכשאמרתי לפני כולם שאנחנו בכלל לא מאורגנים, הוא כעס וירד עלי בשחצנות האופיינית לו והתחיל לצעוק עליי – אין לך מנהיגות בכלל. לא יכולתי לכעוס עליו. הוא היה במצוקה, כי חשפתי שלא הכל מוכן. ובין הקהל היה עקיבא עצמון, שבזמנו היה האורים והתומים של הצופיות בארץ. אני הייתי מדריך בשומר הצעיר והיה לי קשר איתו. הוא ישב בקהל ושאל – מי זה שמדבר ככה למח"ט? זה מיכה משער העמקים שאני מכיר? אם ככה, מה שמנו אומר זה לא נכון. ובאותו לילה הוא אירגן פלוגת הנדסה – מחפר, בולדוזר, ולמחרת הגיעה הפלוגה הזו לגבעת האם ואנחנו עבדנו עד יום ראשון בבוקר כמו מטורפים. הצלחנו לעשות כמה תעלות קשר, שתי עמדות עם כיסוי ראש, הצלחנו להתארגן לרדת מתחת לאדמה, ובזכות זה נשארנו בחיים".

עד כדי כך? ארנון: "כי ב-6 ביוני 1967 היה לי שם שני הרוגים וכמה פצועים, משש בבוקר כשהתחילה ההפגזה. לילה קודם לכן ב-5 ביוני היה לי ויכוח עם שמחה המג"ד. קיבלתי פלגת נ"ט [גונדת נ"ט] שמוקמה כלפי מזרח מתחת לגבעת האם. ואני אמרתי לשמחה – אני את הפלגה הזו לא משאיר חשופה בשטח. אם יגיעו טנקים [סורים] הם יירדו ויפעלו, אבל בהפגזה הראשונה הם יילכו לעזאזל. והסיכום לבסוף היה שהם יישארו בשטח בלילה ועם אור ראשון יעלו לגבעת האם. וכך אני עשיתי. אגב, אמנון קרניאל, המ"פ שהיה בתל דן [מ"פ ב'], הוא לא העלה את פלגת הנ"ט שהוא היה האחראי עליה כשהחלה ההפגזה בשש, ואצלו נהרגו אנשים. אצלנו היא תפסה אותנו בדיוק כשהפלגה נכנסה אליי לתעלה בגבעת האם, כולם הצליחו להגיע בזמן וככה נשארו בחיים. היינו מופגזים בעצם עד יום שישי כשהתחילה הפעולה [כיבוש הרמה].

גבעת האם ברקע. צולם מתוך החצר של המוצב הסורי בחריאת שהיה במרחק של פחות מקילומטר מגבעת האם

"ההפגזה עם שחר יום שלישי תפסה אותנו בחוץ לראות שפלגת הנ"ט מגיעה למעלה. ואז התחילו אנשים להיפגע. היה לנו קת"ק שהקשר שלו נהרג בהפגזה הזו [ליאון ליבוביץ']. הקת"ק חטף הלם קרב וזה היה נורא לראות אותו. הוא התחיל לרעוד, אי אפשר היה לדבר איתו. הקשר שלו נהרג ומכשיר הקשר נפגע. לי נהרג חובש [שמעון טוביהו] שיצא לטפל בפצועים. הגיעו אלינו אחר כך שני נו"נים שלקחו את הנפגעים לקרית שמונה. אני יצאתי החוצה, אמרתי לשמחה [המג"ד] בקשר אני מבקש תיתן לי את הפקודה – קצין חי"ר מטווח. יש פקודה כזו. היו מרגמות 120 בגזרה, היתה לנו ארטילריה בכל הגזרה ואני יצאתי החוצה ותחת אש עשיתי טיווח על בחריאת, על בורג' בביל ותל עזזיאת, כדי שנוכל לפנות את הפצועים. ואז היה קצת שקט ופינינו את הפצועים".

מה אתה זוכר מהסיטואציה שבה הפכת קצין מטווח? "רציתי לעשות דבר ראשון על בורג' בביל, שאני נותן אזימוט מהנקודה שלי. אבל אני טעיתי באזימוט ונתתי הפוך, ולמרבה המזל המרגמות זיהו את זה מיד ואמרו לי שזה הפוך. התחלתי לתת אזימוטים גם לבחריאת ותל פאחר. אחר כך נשארה לי היד לחוצה על המ"ד כמה דקות וכל הרשת החטיבתית היתה משותקת. לא הצלחתי לפתוח את היד מהתכווצות של השריר מרוב התרגשות".

הסמ"פ ראובן עייק מוסיף את הצד שלו לאירוע: "כשהחלה ההפגזה המטורפת ישבנו בתוך העמדות. מה יכולנו לעשות? השבנו קצת אש, אבל זה היה מצחיק ולא יעיל".

עייק אינו זוכר מאיפה נורתה האש – "אולי מתל עזזיאת. זו היתה אש כבדה ומדויקת של מרגמות. בשלב מסוים הנל"ן (הקשר) שלנו הפסיק לעבוד ויצאתי מהעמדה שלי שהיתה לכיוון מזרח לראות מה קורה. רצתי לבונקר של מיכה וראיתי שהכל אצלו בסדר, רצתי לכיוון המחלקה שישבה בחלק הדרומי ואז שמעתי פיצוץ גדול למעלה. ראיתי שפגז פגע בעמדה הקלה של האו"ם, ששם ישב הטיווח של המרגמות והיה להם שם הרוג. הייתי במבוכה, לא כל כך ידעתי מה לעשות. קראתי לחובש ובינתיים בחור אמיץ אחד מהפלוגה ירד למטה להביא את הקומנדקר שלנו שעמד למטה על איזה משטח, וכל זה תחת ההפגזה. בינתיים החובש שטיפל בנפגעים חטף רסיסים, נפצע קשה ומת".

זה מול זה. גבעת האם (מימין) מול תל עזזיאת

במשך שלושה ימים ספג מוצב גבעת האם כמויות אש, כולל בחלק הראשון של יום ה-9 ביוני – עם תחילת כיבוש הרמה. בשעות לפני הצהריים שקקה הדרך הסמוכה לגבעת האם כפי שלא היתה מעולם. טנקים, זחל"מים, ג'יפים, קומנדקרים ומשאיות נעו לכיוונה לקראת תקיפת סוריה. תחילה טפטוף של טנקים שתפסו עמדות מול תל עזזיאת, ואז השיירה של חטיבה 8 וכשעתיים לאחריה חטיבה 1. רבים מאנשי גולני זוכרים את המח"ט יונה אפרת עומד בזחל"ם הפיקוד שלו מתחת לגבעת האם, כשהוא מלווה במבטו את גדוד 12 לתל פאחר ובורג' בביל, ואת גדוד 51 שנע אל בחריאת ותל עזזיאת.

תרשים מוצב גבעת האם. בירוק: תעלות קשר עם שני חיפויי ראש. במדרון אחורי בצד דרום-מערב של הגבעה: מחלקת מרגמות 82

למיכה ארנון יש גילוי מפתיע בנושא. "אני הייתי אמור להוביל את חטיבה 1 לתל פאחר", הוא מספר. "אני הייתי איש השטח במקום, הכרתי את האיזור ובאו אלינו לתצפית מפקדים מיחידות שונות. היתה אלינו עלייה לרגל כל הזמן. לדוגמה היתה אצלנו חטיבה 45 בערך שבועיים לפני תחילת המלחמה. ומוישה בריל [המח"ט] נתן פקודה לחטיבה שלו כשהם היו בג'למה [בתנועה חזרה מצפון השומרון ללחימה בחזית הסורית] שפלוגת החי"ר שלי תנוע לפניהם מציר הבניאס ותאבטח להם את ציר הפריצה [למסעאדה]. ואז קמה אצלו סערת רוחות – מה פתאום שפלוגת חי"ר במילואים תלך לפנינו? והם ירדו מזה.

"לענייננו, היו אצלי מח"ט גולני יונה אפרת, מג"ד 12 מוסא קליין ומ"פ הנדסה יום לפני הפריצה. אני הייתי צריך להוביל אותם עד לציר הנפט. הכרתי את השטח. שלוש שנים הייתי מיועד לגבעה הזו בפקודות מבצע של חטיבה 3, והיינו מדי פעם עולים לשם לסיור איפה שהיה הבונקר של האו"ם. ישבתי איתם בלילה [עם אנשי גולני], או שזה היה לקראת חשיכה, ותדרכתי אותם איך צריך לנוע מגבעת האם לציר הנפט, ומשם הם צריכים להיכנס לתל פאחר. אבל מאוחר בלילה הודיעו על שינוי – ההנדסה תוביל בגלל שיש חשד למיקוש. אני זוכר את רס"פ ההנדסה שהיה משער העמקים, הוא נפטר כבר".

מה אתה זוכר מהדרך שגדוד 12 צריכה לנוע בו? איך היא אמורה להגיע לתל פאחר? "מגבעת האם אתה יוצא לצפון מזרח, עובר דרך אחת, את דרך הפטרולים הסורית, ומשם להגיע למעלה לתוואי הנפט".

מדרך הפטרולים הסורית איך אתה זוכר שצריך להגיע לדרך הנפט? "חותכים, היה צריך לחתוך [מזרחה]. אני עשיתי ציר תנועה מכל מיני תוואים. נתתי את זה למ"פ ההנדסה ולמוסא קליין והם התבלבלו. אני ישבתי בגבעת האם וראיתי איך שהם טועים. כשהם עברו על יד גבעת האם אנחנו היינו מופגזים תופת, והיה פגז אחד תועה שפגע בזחל"ם, נדמה לי של גולני".

מפת איזור גבעת האם נכון ל-1967. כ-1.7 ק"מ מתל עזזיאת

מתחת לגבעת האם: כוחות צה"ל חולפים על פני זחל"ם המוות של גדוד 121

לא גולני, זה היה זחל"ם של גדוד 121 מחטיבה 8. "אוקיי, בסדר. זה היה דבר מדהים ויצאנו קצת החוצה לראות את זה. הזחל"ם נפגע ואחריו היה ג'יפ קס"א, קצין סיוע אווירי, הוא חטף הלם קרב, שוק, ברח אלינו לבונקר של פלוגת המרגמות שישבו קצת יותר למטה. הוא הגיע כולו רועד מפחד ולא יכול לתפקד. באחד המפגשים סיפר לי המ"פ מרגמות שמצא אחר כך את הג'יפ שהיה עזוב בשטח ולקח אותו. אני חשבתי שהזחל"ם הזה היה שייך לגולני, ואתה אומר לי שהוא לא שייך לגולני".

מה אתה זוכר ממוסא קליין בתדריך, אתה הכרת אותו לפני כן? "כן, נפגשנו כמה פעמים במהלך הצבא הסדיר. לא היתה לנו היכרות מעמיקה, אבל הוא זכור לי כאישיות מאוד כריזמטית. אני הסברתי להם את הבעייתיות של השטח הזה. מפה יש קצת עלייה לבחריאת וכל זה שטח עולה, אבל זה מטעה. זה נראה לך כאילו שזה עולה בשקט, אבל יש פה בשטח הזה המון גאיות. מה שהם היו צריכים לעשות זה מתחת לגור אל עסקר לעלות [מזרחה], לחתוך את הדרך הזו ולעלות. אני לא זוכר תוואי קרקע, אבל היה ברור שהם חייבים לתפוס את הדרך הזאת כדי להגיע לציר הנפט".

במפות מודיעין של פיקוד צפון משורטטת דרך שצריך לעלות ממנה דרומית לעין א-דייסה אל דרך הנפט. "גדוד 12 לא עלה דרכה, אבל הסיירת של גולני עלו בדרך הנכונה והגיעו נכון. האיזור הזה הוא שטח יחסית עביר".

צולם מגבעת האם לכיוון צפון-מזרח. קבוצת העצים ברקע במרכז (מתחת לרכס הגדול) – מוצב בורג' בביל, קבוצת העצים באופק מעט מימין – מוצב תל פאחר [לחצו להגדלה]. מכאן בערך עקב המ"פ מיכה ארנון אחר תנועת גדוד 12 בדרך ההטיה

איך אתה מסביר למוסא מאיפה צריך להגיע לדרך הנפט? "אני נתתי להם עצמים בשטח שאני בחרתי – פה תרדו, פה תעלו, ככה הסברתי להם, אבל הם לא עלו על הדרך הנכונה. והיה SU-100 בין תל פאחר לתל עזזיאת [מצביע במפה על איזור בורג' בביל/חירבת סודה] והוא השחיל את הנגמ"שים של גולני אחד אחרי השני. זה היה מחזה מחריד. אני ראיתי אותו רחוק איך שהוא יוצא ויורה וחוזר אחורה".

איך אתה יודע שזה היה SU-100? "כי היה לו קנה ארוך כזה. זה היה אחד שיצא, עלה, השחיל נגמ"ש וברח אחורה. איפשהו פה ישב ה-SU-100 הזה. אני מפה ראיתי אותו. היה לנו קו ראייה וראיתי במשקפת".

אתה אומר שתדרכת את גולני בלילה, כיצד אפשר להראות עצמים בשטח בלילה? "הראיתי להם על המפה. אולי זה היה בערב, כשהיתה עוד תצפית, אבל אני חושב שכבר לא ראו את השטח".

התרשמת שמוסא קליין מבין טוב איך הוא אמור להגיע לתל פאחר לפי התוכנית? "אני התרשמתי שכן, אבל לדעתי ההנדסה הובילו אותו ואולי הם התבלבלו. אני ראיתי אותם נוסעים פה ואז נוסעים פה [על דרך ההטיה] ופה איפשהו היה טנק שדפק אותם, ומכאן [מעט דרומית לתל פאחר] הם עזבו את הכל, ירדו מהכלים והתחילו ללכת ברגל. פה יש גיא, אבל מכאן לא ראיתי אותם. אבל ראיתי את השיירה נעצרת ואז הודעתי לשמחה ואמרתי לו שאני רואה שהם טועים, ושמחה אמר לי אין לו קשר עם המח"ט".

את חטיבה 8 שעוברת מגבעת האם יותר משעתיים לפני חטיבה 1 אתה ראית? "לא ראיתי את חטיבה 8 שעולים. אני הייתי בעמדה שלי לכיוון בורג' בביל ותל פאחר, ולא ראיתי אותם. הם היו בצד הדרום מזרחי ולא היתה לי תצפית אליהם. מחלקה אחרת שלי כן ראתה אותם".

הדרך בסמוך לגבעת האם שמוליכה אל הרמה הסורית. מכאן עלו כוחות צה"ל מזרחה ב-9 ביוני 1967 [צולם ביום חורף]

אתה זוכר את זחל"ם הפיקוד של מח"ט גולני שעומד מתחת גבעת האם? "לא ראיתי".

איך אתה מזהה את גדוד 12 שמתקדם אל היעד שלו? "אני עקבתי אחריהם. לא ראיתי את הכל. אני ראיתי גם את גדוד 51 שעשה את המעקף הזה ועלה לתל עזזיאת" [על דרך הפטרולים הסורית].

אבל אתה מזהה את גדוד 12 שעולה לתל פאחר? "בקרב אני עקבתי אחריו וראיתי שהוא טעה, וצעקתי לשמחה [מג"ד 34] שאני רואה שהם טועים. לא היה לי קשר איתם" [עם גדוד 12].

איך אתה מבין שהם טועים? "אני רואה שהם הולכים על הדרך התחתונה, דרך ההטיה, ואני רואה שהטנק SU-100 משחיל אותם. תשמע, זה היה מראה קשה. הייתי אובד עצות, זה תסכול נוראי. והודעתי על כך לשמחה".

ומה רצית ששמחה יעשה? "רציתי שהם יידעו שהם טעו ושיעלו יותר למעלה, רציתי שיצור קשר עם מח"ט גולני".

הוא יצר קשר עם יונה אפרת? "אני לא חושב".

גבעת האם, צילום מכיוון צפון

בדיעבד, היה יותר מהר לצאת מהעמדה שלך, לרוץ למטה לזחל"ם חפ"ק גולני ולהגיד למח"ט שאתה רואה שגדוד 12 לא הולך בדרך הנכונה. לחפ"ק גולני לקח זמן להבין את זה. "לא ידעתי שהמח"ט שם. אני ישבתי מעט נמוך ולא ראיתי מה קורה למטה. אני דיווחתי לשמחה שהם טעו. היתה לנו שיחה קצרה, הוא לא היה מאריך בדיבור, והוא אמר קיבלתי, תמשיך לעקוב. עד כמה שאני התרשמתי לא היה לו קשר עם גולני. ובזמן הזה אנחנו היינו מופגזים כל הזמן. כל הפגזים נפלו רק על גבעת האם. על ציר הפריצה מתחתינו לא נפלו הרבה. לא מספיק שהיינו מופגזים עוד הגיעו אלינו פתאום שני טנקים, שכמעט מוטטו לנו תעלה אחת שעשינו".

מתי הם הגיעו? "עם העלייה למעלה" [של גולני].

אלה היו טנקים מגדוד 377 ת"פ חטיבה 1. "הגיעו אלינו שניים. המ"מ שלי ניסה לאותת לו שיזוז, והטנק אמר – לא מעניין אותי, זאת העמדה שלי עכשיו. הם לא רצו לזוז, ואני רק ביקשתי מהם שיתנו לנו קצת זמן לפנות את האנשים שלי לבונקר אחר".

שלט מתחת לגבעת האם ליד הזחל"ם שנפגע בדרך ההטיה בתנועה של גולני אל תל פאחר

מירי הטנק הסורי על הזחל"מים של שיירת גדוד 12 בדרך ההטיה אתה זוכר פגיעה בולטת כלשהי במיוחד? [הכוונה לזחל"ם שספג פגיעה ישירה והתפוצץ – כיום הוא מוצב למרגלות גבעת האם]. "לא זוכר, לא ראיתי משהו חריג".

הראות מגבעת האם לצפון מזרח לא היתה משהו בגלל ענן אבק. "זה היה בלגן אחד גדול. זה היה יום מאוד מאוד קשה. ולי היה בלגן משלי להוציא את האנשים מהעמדות והטנקים שתפסו לנו את המקום, וכל הזמן דיבורים בקשר עם שמחה".

אתה בכלל זוכר את תל פאחר כמוצב פעיל שנורתה ממנו אש בימי המלחמה? "ביום ה-6 ביוני שמחה נתן לי פקודה לצאת ולירות עם כל הכלים לכיוון תל עזזיאת ותל פאחר. אנחנו נתנו מכת אש. התחלנו ראשונים ואז חטפנו אש נוראית עלינו מתל עזזיאת ותל פאחר. אני זוכר אש של 0.5 שטוח מסלול, וברחנו חזרה לבונקרים. זה היה נס שאף אחד לא נפגע".

בחריאת ירה? "הם ירו עלינו וגם מבורג' בביל".

גור אל עסקר? [מתחם כ-900 מ' מזרחית לגבעת האם] "לא ירו עלינו".

מוצב נעמוש? "היתה מחלקה שלי מוקטנת בכפר סאלד מול נעמוש, למעלה בפילבוקס. עד כמה שאני זוכר הם לא ירו משם".

וזה מה זוכר הסמ"פ עייק מאותו יום: "היה זחל"ם אחד שנפגע מתחת לגבעת האם, כמה מאות מטרים מאיתנו צפונית מזרחית. שלחנו כיתה לראות מה קורה שם. הם ניסו לרדת לכיוון, אבל אחרי כמה דקות ויתרו בגלל ההפגזה וחזרו. כשהחלה המיתקפה של גולני שעלו לתל פאחר אני ראיתי שם [מתכוון על דרך ההטיה] אנשים הולכים בטור ארוך. אנחנו יודעים שהם טעו בניווט והלכו מדרום לצפון ובמקום לעלות הגיעו מהצד המערבי הנחות של התל. ראינו ירי של נותבים ואת הקרב שלהם".

גבעת האם בצילום תקריב מדרך ההטיה שמתחת לתל פאחר, מרחק של כ-3 ק"מ. המבנה בצילום הוא מוצב בחריאת – 1 ק"מ צפונית מזרחית לגבעת האם

יום ה-9 ביוני חלף, והגיע שחר ה-10 ביוני. ארנון מספר: "בבוקר מוקדם אמרו לנו לנוע לרמה. התחלנו לנוע מזרחה, פתאום מגיעות שתי משאיות. בהתחלה לא הבנו מה זה, התארגנו לחסימה, אולי זה סורים. עצרתי את כולם שלא לירות. אלה היו שתי משאיות שלנו שהתבלבלו בירידה לכיוון גבעת האם ועלו על דרך ההטיה במקום לרדת למטה לקרית שמונה. אלה היו משאיות עם הגופות של תל פאחר, ואנחנו עצרנו אותן. תשמע, זה היה שוק לראות את זה. היו שם ערימה של הרוגים. הצלחתי קצת להתאושש ולהראות להם את הדרך למטה. אני מקבל ויברציה נוראית מהזכרונות האלה".

הפלוגה של ארנון שנעה מזרחה קיבלה בהמשך לנוע ולתפוס את הכפרים רג'ר ועבסיה מצפון לקיבוץ דן. במהלך הפעולה שהתנהלה ללא התנגדות, הצטווה לעזוב הכל ולבדוק אם יש כוח קומנדו סורי שהונחת בהליקופטר סמוך לקלעת נמרוד. כוח כזה לא התגלה. בהזמדנות זו הוא מזים סיפור רווח על קלעת נמרוד: "כל הזמן היתה אש על גבעת האם ומיפקדת חטיבה 3 חשבו שיורים עלינו מקלעת נמרוד. ראינו שם כל מיני אנטנות. המטוסים שלנו הפציצו שם וההפגזה שלנו על קלעת נמרוד היתה משהו נוראי. בסוף התברר ששום דבר לא היה שם. לא קת"קים רוסים ולא כלום, הם בכלל צפו ממקום אחר".

הכניסה למקלט שבזמן הפגזות שימש את כוח האו"ם שישב על הגבעה לפני פרוץ המלחמה

עייק זוכר באיזור קלעת נמרוד לכיוון החרמון את אחד המ"מים שלו, חנן מיכאלי, מתעמת עם שני חיילי צה"ל שתפסו שני חיילים סורים ועמדו לירות בהם. "החיילים אמרו שצריך לירות בכל ערבי שרואים, ומיכאלי אמר להם שזה בניגוד להוראות. לבסוף שנינו דרכנו את הנשק לכיוון החיילים שלנו ורק בנס זה לא נגמר רע. הסורים הועברו לכוחות צה"ל באיזור קונייטרה".

כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים נערכה בקיבוץ גניגר מסיבת ניצחון ללוחמים ששבו משדה הקרב. עייק נזכר: "כל אחד עלה לבמה וסיפר על הקרבות הגדולים שעבר. כשהגיע התור שלי אפילו לא הלכתי לבמה, רק אמרתי שמלחמה זה דבר חרא ושחוץ מזה אין לי להגיד. ובאמת, אי אפשר לומר שאנחנו נלחמנו. עשינו את המוטל עלינו, ישבנו וקיבלנו הפגזות. זה לא היה הרואי בכלל".

מטיילים בגבעת האם ביום קיץ לוהט