הקנה שלנו היה הכי חם

"אמרו לנו לא להפסיק לירות. הקנה התחמם, אבל אמרנו – אנשים שלנו נהרגים שם, חייבים להציל אותם. וירינו וירינו" * אילן סימקה חוזר לאירוע בשדות קיבוץ דפנה, שבו התפוצץ קנה מרגמה 120 מ"מ וגרם לפציעתו ולמותם של חבריו הנדלר ופסקל * ולמה הוא לא מופיע בדו"ח הסיכום של סמג"ד המרגמות 334? * הטראומה מה-10 ביוני 1967 שלא מרפה ממנו עד היום

צוות מס' 1 בסוללה א' בגדוד 334. מימין למעלה: המפקד דוד הנדלר, אילן סימקה, מוריס סוויסה. יושבים מימין: שלמה פסקל וחייל שזהותו אינו ידועה ואריה ברגר

שחר יום שבת ה-10 ביוני 1967 עלה בגליל העליון ובישר על מהפך היסטורי: הרמה הסורית איננה סורית יותר. באותם רגעים היו מרבית מוצבי האויב הקדמיים בשליטת צה"ל, שנערך לניצול הצלחת יום הקרבות הראשון שבו הובקעה החומה. טנקים, זחל"מים וחיילי צה"ל שטפו בכמה נקודות מזרחה ונעו לעומק הרמה ללא הפרעה. הסורים נמלטו ללא שוב, ישובי הצפון התעוררו למציאות חדשה.

עשן שחור שהיתמר מעל השדות המזרחיים של קיבוץ דפנה העיב מעט על משק פעמי ההיסטוריה. בישובי הסביבה שמעו היטב לפנות אותו בוקר את הפיצוץ העז ותהו אם סיוט ההפגזות באמת הוסר, כמו שהבינו. אבל הפיצוץ והעשן לא נגרמו מאש סורית. מאחוריהם הסתתרה טרגדיה: פיצוץ במרגמה במהלך ירי על מחנות הבניאס, שממנו נהרגו שני לוחמים ונפצע אחד. היו אלה דוד הנדלר ושלמה פסקל מגדוד המרגמות 334 של חטיבת גולני ששילמו בחייהם. ממש באותו זמן נהרגו ארבעה לוחמים מגדוד 51 מאש כוחותינו במהלך כיבוש מחנות הבניאס. לא די במחיר הדמים הגבוה ששילמה חטיבת גולני בכיבוש תל פאחר יום קודם, נהרגו לפנות בוקר למחרת היום עוד שישה במהלך כיבוש יעדים ללא התנגדות, לאחר שהסורים כבר נמלטו מהם, רק בגלל טעויות אנוש (גדוד 51), או בשל תאונת פיצוץ קנה מרגמה 120 מ"מ (גדוד 334). הנדלר ופסקל היו שני ההרוגים האחרונים של גדוד המרגמות 120 מ"מ.

בנוסף אליהם שילמו בחייהם שמונה לוחמים בעקבות הפגזות הסורים במהלך המלחמה. ההרוגים: וויליאם ברקוביץ', משה (יוזמן) חנוכה, יוסף שבתאי, יעקב לוי, נסים זעירא, דוד נחום, יחיעם (עצמון) מיטלמן, דניאל חמו.

כ-50 שנה אחרי אותו אסון נחשף כעת מי שהיה החייל השלישי באותו זחל"ם המוות בדפנה. זהו טר"ש אילן (מאוריצ'יו) סימקה, שעודנו חי את האירוע כאילו קרה אתמול. הוא חושף כאן את סיפור האירוע הקשה, בניסיון לתת מעט מנוח לנפשו המיוסרת מאז. ב-2005 הוא השתתף בחנוכת אנדרטה לזכר חברו הטוב פסקל בקיבוץ דפנה, וכעת הוא יצר בעזרת הבלוג קשר ראשוני עם משפחתו של דוד הנדלר, שהיה מפקד הצוות שלו.

סימקה עלה לארץ מרומניה ב-1965 כשהיה בן 18. "במשטר הקומוניסטי שם חוויתי התנכלויות ונורא רציתי לעלות לארץ. ההורים היו פחות נלהבים, אבל אחותי ואני משכנו אותם לזה ואמרתי שאני רוצה להתגייס לצה"ל". המשפחה עלתה לארץ והתגוררה בחיפה. אילן התגייס במאי 1966 לגולני ונבחר למצטיין בסיום הטירונות. משם הוא זוכר את טקס חילופי המח"טים שבו השתתף, כששלמה אלטון נפרד מהתפקיד ובמקומו נכנס אל"מ יונה אפרת. "כעולה חדש זה מאוד הרשים אותי. הייתי מלא מרץ והתלהבות, שרוף כזה".

אחרי הטירונות הועבר לגדוד המרגמות 334, במסגרתו עבר קורס מרגמות בגבעת המורה ולמד עברית בשיעורים עם מורות חיילות – "כדי שנסתגל יותר מהר לחברה הישראלית. זה היה באמת חוויה מאוד מרגשת". לקראת מלחמת ששת הימים שימש סימקה כוון מרגמה בגדוד. בתור שכזה היה סגן מפקד צוות מס' 1 בסוללה א'. מפקד הצוות היה הנדלר, מס' 3 היה פסקל, נהג הזחל"ם היה מוריס סוויסה ועימם בחור נוסף שסימקה אינו זוכר את שמו, כלבויניק שתפקידו בין היתר להעמיס פצצות. מפקד הסוללה היה סרן גדעון עציון ("בנאדם משכמו ומעלה", כפי שמספר סימקה. עציון נפטר ממחלה בשנת 2015). אגב, בזמן הקרבות על הרמה הסורית שימש עציון קצין סיוע של גדוד 13, אבל בתוך כך נשלח עם כוח הסמח"ט כתגבורת אל תל פאחר.

צוות הזחל"ם בתקופת הכוננות, מאי 1967. אילן סימקה הנמוך מימין בתוך תא הלוחמים. משמאל הנדלר ופסקל

תפקידו של צוות מטווח בסוללה, כמו זה שמילא הצוות של הנדלר, הוא להיכנס ראשון לעמדת אש, לקבל נקודת ציון לכיוון המטרה ולירות. קצין ניהול אש, שנמצא קרוב למטרה, או רואה אותה מקרוב, מדייק את הירי ומוסר נתונים למפקד הצוות. תפקיד הכוון, אילן סימקה במקרה זה, הוא לתקן את הצידוד ואת הטווח (טווח פצצת מרגמה 120 – עד כ-6.5 ק"מ). לאחר מכן היה פסקל טוען ויורה. קצב אש רגיל הוא 4-3 פגזים לדקה. בזחל"ם יש כ-20 פצצות. את אספקת הפצצות מילאו משאיות 6 על 6 ("סיקסים"), שהיו מגיעות לאחורי הזחל"ם ופורקות ארגזים. איש הצוות החמישי והנהג היו אלה שמעמיסים את הזווילים והפצצות.

סימקה מאוריצ'יו, 1966

פסקל והנדלר היו הוותיקים בצוות. סימקה היה עולה חדש מרומניה, בעוד שהנדלר ופסקל נולדו למשפחות עולים מרומניה, ולמעשה היו צברים. סימקה התחבר במיוחד לפסקל, אבל גם הנדלר היה חבר מצוין. "הם היו נהדרים, חבר'ה נשמה, אחריות, לב אל לב, משהו שלא יתואר. אני זוכר איך פסקל היה כותב בגיר על כל מרגמה – 'לאחמד', 'למוחמד' ועוד. בשבילי זו היתה טראומה כשהם נהרגו".

במהלך ימי ההמתנה שלפני המלחמה החליף הגדוד מיקומים מספר פעמים: תחילה הגיעו לנקודת היערכות במחניים, ולאחר מכן התמקמו לסירוגין בפרדס חורי (ליד חולתה), יסוד המעלה, גדות, גונן, חורשת טל ודפנה. גדוד 334 (מכמ"ת – מרגמות כבדות מתנייעות על זחל"מים דגם ד') בפיקודם של סא"ל אלי עשת ורס"ן אברהם בר-דוד מנה ארבע סוללות שבכל אחת ארבעה קנים. היה זה כוח אש חזק, נייד ויעיל, שהיה ערוך לכל אורך הגזרה הצפונית של הגבול ואמור לתת סיוע לפעולות חטיבת גולני.

על תקופת ההמתנה מספר סימקה: "שבועיים וחצי מחכים בחוסר ודאות תחת רשתות הסוואה, אוכלים מנות קרב, מחכים לפקודה, הזמן עובר לאט, אבל המוראל היה גבוה. עושים קצת אימוני כושר וכל מיני צילומים. ארגנתי את החבר'ה לצילום משותף, כך שהרובים הצ'כיים שהיו לנו יוחזקו בצורת מגן דוד. זה היה מרגש. היתה אחוות לוחמים. אתה הולך לקו להיות באיזה קרב עם החברים, והם כאילו אחים שלך. ככה הרגשתי כעולה חדש שהגעתי לארץ שעליה חלמתי, ואתה עם האנשים האלה ואומר לעצמך – מדינת ישראל זה משהו משהו".

מאי 1967, החבר'ה ממכמ"ת 334 הופכים רובים צ'כיים למגן דוד (אילן סימקה עומד משמאל)

בתחילת המלחמה היתה הסוללה של אילן ערוכה בפרדס חורי ליד קיבוץ חולתה, עם הפנים למוצב ג'לבינה. הגדוד נכנס ללחימה ביום שלישי ה-6 ביוני 1967 כשהסורים הבעירו את כל קו הגבול בהפגזה מאסיבית. סימקה אינו זוכר לאן הם ירו, אבל "ירינו הרבה. חטפנו נ"ס (אש נגד סוללות) וקיבלתי רסיסים בגב שלא חדרו. זה כמו אבנים שזורקים עליך. שם אני זוכר איבדנו את עצמון (יחיעם עצמון). הרוג נוסף שזכור לי היה וויליאם ברקוביץ' (ב-7 ביוני בדפנה), היינו יחד באותה כיתת עברית של מורות חיילות".

היו עוד כמה הרוגים. "אני לא זוכר עוד. חטפנו נ"ס רציני מאוד, ואז הוציאו קצין שלנו, אולי נחום שמו, עם ג'יפ, לגלות את הקצין המטווח של הסורים. כנראה שהיה פייפר שלנו באוויר שאיתר אותו, נתן נקודת ציון והוציאו ג'יפ עם קצין מהגדוד שמצא את הסורי והרג אותו".

בדו"ח סיכום של סמג"ד 344 אין אזכור לזה, גם לא בדו"ח מת"צ אוויר. "אף אחד לא יודע מזה, לא יודע למה. אבל חיסלו את הסורי הזה ואז נגמר הנ"ס. הגיע הלילה, ואחרי קרב כזה קיבלנו פקודה לכתוב גלויה הביתה. היה חושך מוחלט, בלי רשות להדליק אפילו פנס. כתבתי להוריי ברומנית שהיה לנו קרב מאוד קשה, אני מרגיש טוב ולא יכול לכתוב יותר כי אני עם עיניים סגורות, ושאני מקווה שהניצחון יגיע מהר. לתת להם איזו תקווה שאנחנו בשליטה מלאה. למחרת התחלנו לנדוד, ותוך כדי כך שמענו על כיבוש ירושלים ושחיל האוויר השמיד את מטוסי האויב. היתה שמחה גדולה והתרוממות רוח. נדדנו בין כמה מקומות עד שהגענו לדפנה".

סוללות הגדוד התפרסו בשדות הצפוניים והמזרחיים של הקיבוץ. הסוללה של סימקה התמקמה מזרחית לקיבוץ, בין דפנה לדן.

ביום שישי ה-9 ביוני החלה החטיבה לתקוף את יעדיה. לאן ירתה הסוללה שלך? "היו לנו כמה יריות לתל עזזיאת".

כל הסוללות ירו, חלק על תל חמרה, חלק על רמת הבניאס, תל עזזיאת, תל פאחר. "לא זכור לי לאן ירינו עוד, אולי גם על תל פאחר. הייתי חייל פשוט, לא הייתי מעורה בשמות היעדים. הכרתי רק את תל עזזיאת".

9 ביוני 1967: תל עזזיאת מופגזת בזרחן לבן ע"י גדוד המרגמות 334 – צילום מסוללת המכמ"ת בקיבוץ דפנה (צילום: שרעבי)

גדוד 12 וגדוד 51 נלחמו באותן שעות על הרמה שמעליכם, מה ראית בעיניים מהמקום שבו היית? "אני לא רואה הרבה. היינו מאוד עסוקים בהכנת התחמושת. כצוות מטווח התכוננו ממש חזק שתהיה לנו את כל התחמושת, וברגע פקודה אנחנו יוצאים קדימה להתביית על המטרות הבאות ולתת נקודות ציון ליתר הצוותים. אחרי שירינו, באיזשהו מקום התחלנו לצבור תחמושת. קיבלנו פקודה למלא את כל הזווילים ואת העמדות שעל יד הזחל"מים. הגיעו משאיות עם ארגזי פצצות, מילאנו את הזחל"ם וחיכינו לפקודת עלייה לרמה".

אתם יודעים מה קורה על הרמה? "אנחנו לא ידענו כל כך מה קורה, רק אמרו לנו שנתכונן, כי אנחנו עשויים לעלות למעלה. ואז הגיעה הפקודה לא לפתוח זווילים, לקחת פצצות זרחן, פצצות חנ"מ וכל זה. בשלוש בבוקר התחילה ההתקפה".

התקפה על מה? "על המוצבים".

מיקום סוללה א' של גדוד 334 בשדות דפנה ומפת טווחי יעדים: תל עזזיאת – 2.2 ק"מ, תל פאחר – 4.2 ק"מ, בניאס – כ-5 ק"מ

היעד הבא של לחימת חטיבת גולני היה מחנות הבניאס של גדוד 51. "מה שאני הבנתי זה שתל עזזיאת ופאחר נכבשו והיו הרבה אבידות, ואז אנחנו קיבלנו הוראה להפגיז את תל עזזיאת בפצצות זרחן".

זה לא תל עזזיאת, אלא אש סיוע על מחנות הבניאס. "לא משנה, ירינו לאן שירינו. נכנסנו לעמדות וכיוונו וירינו, ואמרו לנו – עכשיו אנחנו [חטיבת גולני] עולים למעלה, צריך להמטיר אש בלתי פוסקת בקצב ולא להפסיק. התחלנו לירות ולירות, בינתיים הקנה התחמם ואנחנו התחלנו לדבר בינינו מה עושים. שאלנו בקשר מה עושים, אמרו לנו לא להפסיק כי שמה נהרגים אנשים".

מי אמר לכם? "בקשר קיבלנו הוראה, כנראה קצין ניהול אש, אמר לא להפסיק, כל הזמן לירות. אז אמרנו – אנשים שלנו נהרגים שם, חייבים להציל אותם. ירינו וירינו, ובאיזשהו שלב כנראה שהרשף של המרגמה נגע במטענים ההודפים של החנ"מ שהיו מפוזרים בזחל"ם. כי היינו צוות שמשנה כל הזמן את הכיוון והטווח. אתה לוקח טבעות מהפצצות וזורק אותן כדי לתקן טווחים. הטבעות האלה זרוקות בזחל"ם, אלה טבעות חנ"מ – חומר נפץ הודף מתלקח. וכל הזמן יורים ומספר הטבעות הזרוקות גדל. אני מכוון ופסקל יורה. באיזשהו שלב הרשף הדליק את הטבעות ששכבו בתוך הזחל"ם ואז הקנה שהיה מלא גזים התפוצץ".

איך הייתם מסודרים בזחל"ם? "מימין מקדימה היה דוד, באמצע אני, מצד שמאל פסקל. אני מקבל פקודה – מכוון את המרגמה ובאותו רגע אני מפנה את המקום, הולך אחורה כדי שפסקל יבוא ויטעין את הפצצה ויירה. אני רץ אחורה, שם רגל על המיכל דלק מבחוץ ומפנה מקום כדי שפסקל ייקח את הפצצות מלמטה ויטעין. הוא מטעין ויורה, ואני עוד פעם ניגש לכוון ורץ הצידה. וברגע שהיה הפיצוץ, היות והייתי עם רגל אחת על המיכל דלק מחוץ לזחל"ם, האש העיפה אותי כמה מטר החוצה. אם הייתי מתכופף ונצמד לדפנות, הייתי נהרג במקום. זה היה מזל. עפתי החוצה, שמעתי את פסקל צועק צעקת אימים. נפצעתי בגב מכוויות, עפתי החוצה והתעלפתי וכבר לא ידעתי מה קורה איתי. אחרי יומיים התעוררתי בבית חולים בקרית שמונה. קודם לקחו אותי לתאג"ד חטיבתי [בהגושרים] ומשם לבית החולים שהיה במרתף של בית הספר העירוני. עשו שם חדרי ניתוח וחדרי חולים. ב-12 בחודש הגיע לשם ראש הממשלה אשכול לביקור, ואז העירו אותי. טיפלו בי עם מורפיום כי היו לי כאבי תופת".

כשהתעוררת עוד לא ידעת מה קרה. "לא, רק שמעתי כל הזמן את הצעקה של פסקל, וזהו. לפי טופס 101 של פינוי משדה הקרב, מי שפינה אותי היה ד"ר צבי דגן, רופא יחידתי. אני זוכר שהגיע ראש הממשלה וזהו".

אילן סימקה 2016

אחרי כעשרה ימים שוחרר סימקה מבית החולים עם תחבושות על הגב וחזר לגדוד 334. הסוללות התמקמו כ-300 מטר צפונית לבניין מיפקדת החזית הסורית ליד קונייטרה, שהפך כעת למיפקדת חטיבת גולני. הוא קיבל מינוי להרכיב צוות חדש ולהיות המפקד. אחרי כשלושה חודשים מימש חלום שלו – לעבור קורס מ"כים. הוא עשה את הקורס בשבטה, כולל אימוני חי"ר.

בשבוע האחרון של הקורס הועלו החניכים למארבים בבקעת הירדן, בתקופה בה החלו חדירות מחבלים. סימקה היה עם כוח ששכב במארב בשדות שממזרח לקיבוץ נווה אור. בהיתקלות שאירעה הוא נפצע קשה ברגלו, ונותר מאז עם רגל קצרה בשני ס"מ והלם קרב הכולל את האירוע בדפנה.

במהלך עשרת הימים שהיית בבית החולים אחרי התקרית בדפנה מישהו בא לבקר אותך מהגדוד? "לא, כולם היו מפוזרים".

עשו איתך תחקיר לבירור המקרה? "לא. אבל פגשתי פעם את הסמג"ד בר דוד שאמר לי שעשו תחקיר".

איך עשו תחקיר בלעדיך? "לא יודע".

איפה היה בר דוד בזמן האירוע? "אין לי מושג".

הוא לא היה בקרבתכם? "לא יודע. יכול להיות שהגיע לזחל"ם אחר כך. אני יודע מבחינתי מה קרה ומה היה הלך הרוחות בזחל"ם. אנחנו החלטנו שאנחנו ממשיכים לירות וזהו".

שרידי זחל"ם המרגמה שבו נהרגו פסקל והנדלר. מסביבו פזורות פצצות (צילום: שרעבי)

הפקודה לירות ברצף היתה לכל הסוללות, ורק לכם קרתה התאונה. "בגלל שהצוות שלנו, הצוות המטווח, ירה הכי הרבה, הקנה שלנו היה הכי חם מכולם".

לא חשבתם שעלולה לקרות תקלה כזו? "כשאתה נמצא בלהט הקרב וכשאומרים לך שאתה חייב לירות כי צריך להציל חיילים, ואם אתה לא יורה החיילים נהרגים – אין לך ברירה לחשוב שום דבר. אתה אומר – קדימה חבר'ה, לא מעניין שום דבר, אנחנו יורים".

איפה היה הנהג? "הוא היה למטה כי תפקידו היה לספק את הפצצות והוא לא נפגע. ושכחתי משהו הכי חשוב – קיבלתי מהמח"ט מכתב הוקרה".

מכתב על מה? "על הפציעה שלי ועל רוח האומץ שהיתה. לא ידעתי מה בדיוק פירוש הדבר הזה. כנראה שהמח"ט יודע למה. הוא נתן פקודה לירות בלי הפסקה. למה? כי גדוד 12 נתן קורבנות, וגדוד 51 שבאו אחר כך קיבלו מאיתנו סיוע, כדי שיהיה להם יותר קל לכבוש את הגזרה, כדי שהדבר של גדוד 12 לא יקרה יותר. וגדוד 51 בזכות זה יצא עם ארבעה הרוגים בלבד".

ארבעה הרוגים מאש כוחותינו. "מה אתה אומר?"…

מכתב המח"ט יונה אפרת לאילן סימקה באפריל 1968. נוסח דומה נשלח לכל פצועי החטיבה במלחמה

דו"ח הסמג"ד: מפקד הצוות היה עם הגב למרגמה ולא הספיק לקפוץ מהזחל"ם

בראיון לבלוג זה בחודש מרץ 2015 סיפר המג"ד אלי עשת על האירוע: "התפוצצה מרגמה בזחל"ם בגלל כמויות התחמושת שירינו. הקנה מחובר לסדן עם גריז גופריתי, זה נמס ויצאה אש מלמעלה ותפסה את המטענים ההודפים ומהפיצוץ נהרגו שניים. זה קרה בבוקר ה-10 בחודש בדיוק כשגלשנו מתל פאחר לעבר כיבוש מוצב הבניאס. אני לא אשכח את זה. נסענו ופתאום ראיתי בעמק למטה טבעת עשן כזו עולה באוויר. לפי המקום ראיתי שזה מהאיזור שהחבר'ה שלי יושבים. התקשרתי ושאלתי מה קרה, ואמרו לי שהיתה התפוצצות".

מי שפירט יותר על נסיבות המקרה היה דו"ח סיכום המלחמה שכתב סמג"ד 334, רס"ן אברהם בר דוד. הקראנו לסימקה את החלק הרלבנטי והבאנו את הערותיו בסוגריים בצבע כחול:

בר דוד: "שחר 10 ביוני החל בתקיפת תל חמרה על-ידי חטיבה 45 (ללא סיוע שלנו) ותקיפת מחנה הבניאס על-ידי החטיבה. ירינו 1,100 פצצות נפיץ וזרחן על מחנה הבניאס ועל העיירה. הפעם ההוראה היתה לירות בקצב 5 וכך אומנם בוצע. תוך כדי ירי דיווח לי קע"ת א' (קצין עמדת תותחים/מרגמות) שיש אצלו אש בעמדה. לאחר בירור צעק שכלי אחד בוער. מיד קיבל הוראה לצאת החוצה עם כל הכלים מהעמדה ולנטוש את הכלי הבוער. לעמדה נשלח מיד הקס"מ לברר מה קרה בדיוק. הגדוד המשיך בינתיים במתן הסיוע. עם צאת הכלי האחרון מעמדת סוללה א', נשמעה התפוצצות אדירה וזחל"ם דגם ד' התרסק.

"הסוללה דילגה לעמדת חליפין והיתה מוכנה לירי כעבור 10 דקות. ממקום הזחל"ם שהתרסק נשמעו התפוצצויות של תחמושת [סימקה: "כל הפצצות שהיו שם התפוצצו. שרעבי, בחור מהסוללה צילם והביא לי לבית החולים את צילומי הזחל"ם שלי שהיה מפורק לגמרי, לא האמנתי למראה עיניי"]. רסיסים של הזחל"ם ושל התחמושת הגיעו למנ"א (מרכז ניהול אש) וליתר העמדות הסוללתיות, אך לא גרמו נזק. התברר שבסוללה א' חסרים שני חיילים. הקס"מ (קצין סיירים ומדידות) עם צוות של חיילים חיבר צינור מים מתמשך אל כיוון הזחל"ם הפגוע וניסה לכבות את השריפה ולמנוע התפוצצות תחמושת נוספת ["אולי הוא גם כיבה אותי"]. ליד הזחל"ם היו מונחות על הקרקע (בבורות) 100 פצצות והיה חשש שכולן תתפוצצנה והדבר יגרום לנזקים נוספים ואובדן חיי אדם ["נכון"]. הקס"מ עבר תוך סיכון עצמי רב והשתלט על האש. תוך כדי עבודה התפוצצה פצצה במרחק 10 מטר ממנו ורק בדרך נס לא קרה מאומה.

"עם גמר ירי הגדוד החלו לסרוק את השטח ולמצוא את הנעדרים. הם נמצאו במרחק כמה מטרים מהזחל"ם הרוגים (הנדלר דוד ופסקל שלמה). ניסינו לשחזר את אשר קרה, כפי הנראה על רצפת הזחל"ם היו מונחים מטענים הודפים שנזרקו לפני הירי ["נכון"] והצוות לא פינה אותם מחוץ לזחל"ם ["איפה תפנה? אמרו לנו לירות כל הזמן"]. מפקד הצוות היה עם הגב למרגמה וכנראה לא הספיק לתפוס את המתרחש ולקפוץ מהזחל"ם. סגן מפקד הצוות היה עם פצצה ביד בדרך לטעון אותה, וכנראה שנפגע ראשון. יתר האנשים הספיקו לקפוץ מהזחל"ם. מהרגע שקפצו עד הישמע ההתפוצצות עברו כ-60-40 שניות ["הוא לא יודע שנפצעתי?"], כך שגם זמן לנסות ולחזור לזחל"ם לפני התפוצצותו לא היתה בידיהם ["הוא לא יודע שנפצעתי, אם ככה"]. הובא מיד גרר להוציא את הזחל"ם הפגוע וכיתת חבלנים לצורכי פיצוץ הנפלים".

עשן מיתמר מזחל"ם סוללה א' שהתפוצץ. צילום עם אור ראשון ה-10 ביוני 1967 בשדות קיבוץ דפנה (צילום: שרעבי)

שים לב שהדו"ח הזה לא מזכיר שום פצוע. סימקה: "אני המום, אני המום".

הדו"ח מציין קצין מהגדוד שתוך כדי סיכון מכבה את האש בזחל"ם ואז מוצאים את שתי הגופות. אבל איפה אתה, הפצוע? "אין לי מושג, כנראה שלקחו אותי בינתיים לתאג"ד".

אבל מישהו היה צריך לומר שלקחו אותך פצוע, כאילו לא יודעים שאתה שייך לצוות הזה. "חסר פה מידע. כאילו מישהו בא ולקח אותי".

לא מדווח בדו"ח הזה על פציעתך ועל הפינוי שלך. "לא יודע מה לומר".

כתוב בדו"ח – מפקד הצוות היה עם הגב למרגמה ולא הספיק לקפוץ. זה מה שהיה? "אני לא יודע. אני כיוונתי, פניתי אחורה והייתי עם הגב לתרחיש".

אתם שלושה אנשים ליד המרגמה, הנהג נמצא למטה, השעה ארבע בלילה בערך, חושך, מי עוד יכול לראות או לדעת שהמפקד עם הגב למרגמה או לא עם הגב למרגמה? "אף אחד".

היחיד שיכול לדעת זה רק אתה. "אותי הם לא יכולים לשאול כי אני נשרפתי ועפתי".

אבל יכלו לשאול אותך בבית החולים, או אחרי שחזרת לגדוד. "נכון".

המפקד שלך גדעון עציון היה צריך לברר איתך את זה. הוא ביקר אותך בבית החולים? "לא".

הוא דיבר איתך אחר כך על זה? "לא".

קשה להאמין שאחרי שחזרת ליחידה אף אחד לא שאל אותך מה קרה שם. "זה מאוד מוזר. אני מתוודה, אבל אני יודע מה עשיתי ומה עברתי ולי יש את מסדרי החולים ששכבתי בבית החולים, והמח"ט שלי ידע שנפצעתי ושלח לי מכתב הוקרה".

גדוד 334 ספג בששת הימים עשרה הרוגים. שמונה נהרגו מאש סורית ושניים בתאונה המצערת הזאת. "זאת לא תאונה, זה מעשה גבורה, ככה אני קורא לזה כי יכולנו לעצור ולהפסיק לירות".

שניים נהרגים במעשה גבורה, אחד נפצע ומקבל מכתב מהמח"ט, ואף פעם לא שאלו אותך מה קרה שם? מאיפה ידעו שהנדלר היה עם הגב למרגמה? "לא יודע, לא יודע".

הם לא יודעים שבזחל"ם יש שלושה אנשי צוות? שניים נהרגו ואיפה השלישי? "לא יודע, מוזר מאוד, אני אומר לך זה מוזר. כל השנים לא אמרתי לאף אחד שום דבר. פעם ראשונה סיפרתי את זה ב-2013. הנכד שלי בבית ספר שקד ברעננה אמר בכיתה – סבא שלי נפצע במלחמה. שאלו אם אני יכול לספר מה היה, אז באתי וסיפרתי לילדים. ועכשיו פעם שנייה שאני מספר, וזה משגע אותי שהם [בגדוד] לא יודעים".

מחניים, מאי 1967. סימקה (מימין) ופסקל

לא דיברת על זה גם עם חבריך ליחידה באותה תקופה? "אני לא הלכתי לספר. שרעבי צילם הכל, ואני לא סיפרתי והכל השתתק ולא יודעים שום דבר. אבל החוסר במידע קיים. איפה האיש השלישי שהיה בזחל"ם? אני האיש השלישי. עובדה, והאמת היא שהייתי כל כך בטראומה שלא סיפרתי לאף אחד. אני בהלם מזה שאתה שואל אותי עכשיו – למה הם לא שאלו אותך, ופה בדו"ח אני לא מופיע. זה מוזר. בזמנו, אני לא יודע איך לקרוא לזה – אולי התמימות של עולה חדש, אבל לא הלכתי לספר לחבר'ה. המקרה מצמרר אותי עד עצם היום, אני כל הזמן חולם על זה, וזה לא הירפה ממני. עשרות שנים לא יכולתי לפגוש את אחות של פסקל, לא יכולתי לבוא לאזכרות, כי מה אני אספר? ששמעתי כאילו בחלום את הצעקה של פסקל שהוא נחתך על ידי הקנה או הפצצות, או מה שהיה שם? זו צעקה שחוזרת אליי בסיוטים. מה אני אספר לה? זה היה החבר שלי הכי טוב. אני פגשתי אותה באחד הימים ב-2005 כאשר היא נלחמה להקים אנדרטה לאח שלה. אולי לא הכירו בה כאחות שכולה כי אני חושב שלא היו לו הורים, ואז היא הקימה אנדרטה לזכרו בקיבוץ דפנה".

ומה עם אנדרטה להנדלר? "רק לפסקל הקימו. היא מימנה את זה. אני הייתי שם בטקס, בר דוד היה, ועציון והמג"ד".

למה הנדלר אינו מוזכר באנדרטה הזו? "אין לי מושג. אבל תשמע, לא היה שום קשר עם משפחת הנדלר, אולי אפילו אין לו יותר משפחה".

דווקא יש לו. לדודי הנדלר היו שתי אחיות: דבורה קראה לבת שלה דפנה, ורבקה קראה לבן שלה דוד. "לא ידעתי על קיומן. זה מעורר בי צמרמורת. עשרות שנים הייתי בהלם ושתקתי, אבל למען הצדק ההיסטורי משפחת הנדלר צריכה להקים איזשהו גל-עד שיהיה ממוקם ליד פסקל. שניהם הם שתי הדמויות שהיו על ידי בעת הכי משמעותית בחיים שלי, דוד ופסקל, ובאיזשהו מקום אני מרגיש רגשי אשם – למה אני חי והם הלכו? הרי היינו באותה סיטואציה".

—————————————————————–

עדכון: ביולי 2018 אותר "החייל שזהותו אינה ידועה" בצילום העליון בכתבה זו

זהו אריה ברגר שגילה את הכתבה בנעמוש ויצר קשר.

על מה שקרה בזחל"ם בזמן הפיצוץ הוא כתב לנו: "בשעות הבוקר המוקדמות של ה-10/6/67 היינו פרוסים במסגרת סוללה א' בפיקודו של הקע"ת סגן איוון גרוס מגדוד 334, בעמדה במטע התפוחים של קיבוץ דפנה. מעמדה זו ירינו בקצב מטורף כדי לתת את הסיוע הנדרש לגדודי גולני.

"כחייל הטירון בצוות נקראתי לעזור בפריקת פצצות מרגמה מהמשאית שהביאה תחמושת. עזבתי את הצוות שלי והלכתי לכיוון המשאית. כשהתחלתי להתרחק מהמכמ"ת, נשמע פיצוץ עז. בדיעבד הסתבר שהקנה שלהט בעקבות הירי הממושך הצית את טבעות החנ"ה העודפות, שהיו מונחות ליד בסיס המרגמה במכמ"ת, וזה התפוצץ. שני אנשי הצוות, המפקד דוד הנדלר והטען שלמה פסקל, נהרגו. שניים אחרים, אילן סימקה, סגן מפקד הצוות, והנהג מאיר סוויסה נפצעו. אני, שהייתי מרוחק מהמכמ"ת, לא נפגעתי.

"שובצתי לצוות אחר בסוללה והמשכתי להילחם עוד מספר חודשים עד לכתי לקורס מ"כים וקצינים".