עיניים של ציפור

שאול אדם, אחד מסיירי האוויר של פיקוד צפון, כותב את רשמיו מתקופת מלחמת ששת הימים * על טיסות הצילום בפייפר ובדרור, על מטוס הטופולב העיראקי שניסה לתקוף את בסיס רמת דוד ונפל על מחנה עמוס, על הנחיתה בכביש וואסט ליד כוחות השריון המתקדמים לעומק הרמה, על המפגש עם פליטים סורים, על צלילת ההתקפה לעבר שיירת חיילים סורים נמלטים ועוד סיפורים קטנים מתקופת ההמתנה ומהמלחמה    

מטוס סיור דרור מעל כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים [צילום: משה מילנר]

מאת שאול אדם

סיור האוויר במטוסים קלים התפתח בצה"ל בתחילת שנות ה-60 כתצפית ניידת מהירה וכאמצעי לצילום אוויר אלכסוני ונמוך, מהיר וזמין, בשונה מתצלומי האוויר האנכיים בעיקר, שביצע חיל האוויר פעמים בודדות בשנה [אם כי היו גם תצ"א סדרתיים אלכסוניים, לאחר אישורים מיוחדים "בחלונות הגבוהים" ביותר ברמת מטכ"ל ומשרד הביטחון].

פענוח גיחת כיסוי שלמה וארוכה של חיל האוויר נמשך לעתים גם כמה שבועות, ועד הגיחה הבאה יחלפו חודשים אחדים. סיורי האוויר עם מטוסים קלים היו זמינים תמיד לרשות קמ"ן הפיקוד, שיכול היה להעלות מטוס למעשה בכל זמן שרצה ולכל זירה שנדרש, ללא אישורים מיוחדים מדרגים גבוהים מעליו.

לפיקוד הצפון הגעתי במרץ 1966 כמש"ק מודיעין, והחל ממאי או יוני שימשתי כסייר אוויר עד לשחרורי בסתיו 1968. כשהגעתי לפיקוד היו שם שני סיירים ותיקים ממני [מש"קים] וקצין פענוח תצ"א של הפיקוד שהיה גם קצין סיור האוויר – סגן יהודה שפר [לימים אל"מ]. יהודה "רכש" אותי לטובת צוות סיירי האוויר ועשה לי הכשרה ראשונית. בהמשך עשיתי גם קורס סיור אוויר.

עד ליוני 1967 היתה זו תקופה מתוחה ורוויית תקריות גבול, שנמשכת בעליות ומורדות מאז שנות ה-50 ומואצת מאוד במהלך 1966, בעיקר בגבול הסורי. איש עדיין לא משער שאנחנו מתקרבים במהירות למלחמה מלאה.

יש הרבה מאוד מתח סביב פרויקט הטיית מי הירדן שהסורים עוסקים עתה במרץ בבנייתו, כתגובה לעבודות שלנו להטיית תוואי הירדן מאזור מיצד עטרת, כקילומטר דרומית לגדות, ועד אלמגור לצורך העברת חלק מן המים בתעלה לכיוון סכר שייבנה למרגלות אלמגור ומשם יופלו המים שוב לירדן וייצרו חשמל, וכמובן תגובה גם לבניית המוביל הארצי, ירי לעבר חלקות עיבוד חקלאיות בשטחים המפורזים וכאלו עניינים.

[יצוין כי התעלה הישראלית נבנתה, אך הפרויקט הזה מעולם לא הושלם כתוצאה מהפרעות הסורים וגם בגלל לחצים כבדים מצד האו"ם, בריה"מ ועוד. ראוי לציין שעל-פי קו שביתת הנשק מ-1949, שהוא גם הגבול הבינלאומי מהסכמי סייקס-פיקו, כל המים שבתחום עמק החולה מאיזור שניר של היום ותל דן ודרומה הם בריבונות ישראלית מלאה! (בריבונות בריטית עד 1948 בתוך שטח פלשתינה-א"י). כלומר, כל הירדן עד איזור אשדות יעקב הוא בריבונות ישראלית מלאה. משם ועד ים המלח הנהר הוא הגבול עם ירדן].

אלא שהטיית מקורות הירדן ע"י הסורים פירושה ייבוש מדינת ישראל, ואנו יוצאים בסבבים לתצפיות שטח מיוחדות, בנקודות שונות לאורך הגבול לפי צרכים ספציפיים.

במהלך תקופת ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים, ובהמשך בתוך המלחמה עצמה, ביצענו הרבה מאוד שעות טיסה גם ביום וגם בערב ובלילה. הטיסות כללו תצפיות וצילומים יומיומיים, בעיקר לאורך גבולות סוריה וירדן, לאיתור שינויים במוצבים, שינויים בהיערכות הכוחות, איתור פעולות מיקוש חדשות, איתור תגבורות מעומק השטח לעבר קו החזית, ובתוך המלחמה גם הכוונת הפגזות של חיל התותחנים, הכוונת הפצצות של חיל האוויר, איתור מארבי שריון, הכוונת או ליווי כוחות מיוחדים ועוד.

שאול אדם על הסילו בדפנה, 1967

גם בתוך המלחמה בוצעו תצ"אים יומיומיים של מטרות נבחרות לצורך פענוח מיידי והפקת מודיעין מהיר ועדכני, שזרם מיידית לשטח.

מש"ק המודיעין שמילו ברקוביץ' ואני יוצאים לשבוע תצפיות בקיבוץ דפנה. אנחנו מקבלים מהקיבוץ חדרון קטן למגורים ומינהלות, אך את רוב זמננו נבלה על ראש הסילו, בדרך כלל ביחד ומדי פעם ביחידות, כאשר אחד מאיתנו יורד מדי פעם לכל מיני צרכי חיים ומינהל שוטפים.

אני עולה ראשון למגדל עם חבל ארוך בקוטר של כ-50 מ"מ. שמילו ממתין למטה עם המשקפת 120×20. אני משלשל אליו את החבל, הוא קושר בכל פעם חלק אחר מן המשקפת, ואני מושך למעלה. משקפת כזו על כל חלקיה שוקלת כמה עשרות קילוגרמים טובים.

ראש המגדל שטוח, איננו מגודר, ובאמצע פתח אוורור. אני מניח את החבל מגולגל קרוב לשפת המגדל, רוכן בזהירות שלא ליפול ומשלשל את החבל לשמילו. רגל ימין שלי משום מה בתוך סליל החבל. ככל שהחבל משתלשל למטה ומתארך הוא מתחיל "לרוץ" מעצמו מכוח הכבידה ותופס תאוצה. הכל נמשך שניות ספורות בלבד וכשאני נזכר לפתע שרגלי האחת בתוך הסליל ומיד החבל המואץ ימשוך אותי איתו למטה אני נתקף חלחלה, אך לא מאבד את עשתונותיי ומצליח לקפוץ החוצה מהסליל לכיוון מרכז המגדל, מבלי ליפול לבור או אל מחוץ למשטח המגדל עד למטה. אני ניצל.

לבי הולם בחוזקה עוד דקות ארוכות מהמחשבה מה היה קורה אילו. לאחר מכן אני מצליח להירגע וכעבור זמן ואנו משלימים את העלאת המשקפת ואת משימת התצפיות המעניינות מאוד ומרתקות.

תקופת ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים

ערב יום העצמאות 1967. אני נוסע הביתה לחופשת חג. למחרת בחג, לפני הצהריים, אני מקבל טלפון מהיחידה. מודיעים לי שהוכרזה כוננות גבוהה ויש לחזור מיד. אבא מקפיץ אותי מחולתה לכביש הראשי [כביש 90] ומשם אני מנסה לתפוס טרמפים. כעבור כחצי שעה מגיע אבי גרינברג, מש"ק מודיעין ומפענח, בטרמפ מקרית שמונה ומצטרף אליי. יחד אנו ממשיכים בניסיונות לתפוס טרמפ. מסתבר שזו עדיין משימה קשה ביותר, אם כי בימים הבאים זה ישתנה ב-180 מעלות.

אנחנו עולים כעבור זמן רב על טרמפ לטבריה ורק אחה"צ עם התחלת התחבורה הציבורית עולים בטבריה על אוטובוס לפיקוד צפון בנצרת ומגיעים בסביבות 17:00.

בערב מכנס אותנו רס"ן חנן חרנ"ם, עוזר הקמ"ן שנשאר מפקד תורן בחג, והוא מפרט באוזנינו את מצב העניינים והכוננות שהוכרזה, אומר שכולם מקווים שכדור השלג ייעצר, אך מבהיר כי יתכן מאוד שאנחנו הולכים לקראת מלחמה בהיקף מלא.

בתצפית שטח מקיבוץ כפר הנשיא, חורף 1967

בימים הבאים מתחילה תקופת ההמתנה בת השבועיים שקדמה למלחמה. באוויר יש ריח של מלחמה ממש. אנחנו עוסקים באינטנסיביות בסיורים יומיים וליליים, תצפיות והכנות אחרונות לקראת המערכה. מקווים כל הזמן שהמהלכים הדיפלומטיים יצליחו, אך המתח עולה כל הזמן וההתרחשויות וההתלהמות מכיוון מדינות ערב, ובמיוחד מכיוון מצרים וסוריה והתוספות של בריה"מ, לא מוסיפות בריאות ורגיעה. זה לא נראה טוב.

כשבוע לפני המלחמה מחליטים בחיל האוויר להעביר את כל הפעילויות של טייסות התובלה, המסוקים והטייסת הקלה בצפון לשדה התעופה מגידו. שדה בריטי, שבו מסלול אחד – מופצץ כמעט עד כלות עוד מימי מלחמת העולם או מלחמת השחרור, ומשובש באין סוף טלאי אספלט ומהמורות, ומשמש רק לחנייה והסעה. המסלול השני (למעשה המסלול הראשי) תקין ומשמש להמראות ונחיתות.

וכך אנו – סיירי האוויר, מופנים לפעילות בשדה תעופה מגידו. אנחנו מקבלים אוהל פלשתי המתאים ל-6-4 איש, וג'יפ צמוד. נשקנו האישי- אקדחי Webley תופי עם 6 כדורים. אבל אנחנו מקבלים גם מקלעון FN למקרה שתתרחש התקפה על השדה.

אני מכריז ומודיע ליעקב [קרושניץ, שני] שמכיוון שהוא היה מקלען רתק בקורס מ"כים בשבטה, אז במקרה של התקפת קומנדו מצרי מירדן [הגדה המערבית], שעליהן קיבלנו התרעות, הוא ירתק את התוקפים ואני בורח. פשוט אין לי שום כלי נשק נוסף שאני יכול להילחם עמו, למעט האקדח. אגב, בטיסות אני מתכנן שבמידה שאיאלץ לנטוש ואצנח בשטח סוריה, האקדח הזה ישמש לי להתאבדות כדי שלא אפול בשבי. אני כמובן לא יודע באם הייתי נאלץ לעמוד במבחן הזה שהיה לי גם את האומץ להתאבד.

בשדה מתפתח הווי נחמד מאוד בין האנשים מהיחידות השונות. בצמידות אלינו נמצאים תותחני הנ"מ מסוללת ה-30 מ"מ שמוצבת בשדה. במרחק קצר מתגוררים הטייסים ולידם פקחי הטיסה, המכונאים ושאר צוותי הקרקע.

במוצ"ש בערב ה-27 במאי אנחנו מחליטים לנסוע לבלות באיזה בית קפה בעפולה, שהיתה אז עיירה מאובקת ושכוחת אל. לא ממש מקום לבלות בו. אנחנו נוסעים עם רכב טרנספורטר מגויס שהועמד לרשות הטייסים. היינו יעקב ואנוכי, והטייסים בן עמי, גרינבה'לה [בעל צל"ש ממבצע סיני] וברנד, אולי גם מיכאל דינאי, וכמדומני שגם אחד או שניים ממכונאי המטוסים.

שאול אדם בתצפית שטח מפוריה אל הרמה הסורית, ינואר 1967

אנחנו מגיעים לעפולה. העיירה "נטושה", שוממה ומואפלת. לא מוצאים אפילו בית קפה אחד לרפואה. אנחנו עוברים בחיפושינו בקרבת מבנה מרכזיית הדואר [לימים בזק] ופוגשים שתי בחורות – אחת בוגרת ואחת חיילת. עוצרים לשאול אותן היכן ניתן למצוא כאן בית קפה. הן מסתכלות עלינו בתימהון, לא מבינות מאיפה נפלנו עליהן. אומרות שאין בעפולה דבר כזה, בטח לא בימים כאלו, ומזמינות אותנו לדירתה של המבוגרת. מסתבר שהן בדרכן הביתה אחרי שסיימו את העבודה.

אנחנו מקבלים את ההצעה, ולבית מוזמנות עוד שתיים או שלוש חברות של הבוגרת יותר ועוד חיילת. כולן כמובן "אלמנות קש". הבעלים או החברים של כולן מגויסים למילואים. החיילות הן מורות חיילות שעבדו במשמרת ערב להחליף מגויסים ומגויסות. אנחנו מבלים ערב חברתי נחמד מאוד ובהחלט שונה מאוד בתוך הסיטואציה הזו של כוננות וחיי צבא.

מוצ"ש, 3 ביוני 1967. אני חוזר מטיסת ערב עם הרבה מתח. עיבוי הכוחות וההיערכות הסורית בחזית ברורים וניכרים. השעה בערך 20:30 וחברי יעקב שני אומר לי – בוא ניסע להורים שלי בקרית חיים. המתח באוויר אדיר. ברור לחלוטין שמלחמה תפרוץ, זו רק שאלה של ימים, אולי אפילו שעות. איש כמובן לא יודע מתי זה יקרה. לעזוב כעת את השדה ולנסוע לבלות זה מעשה מטורף. אם יעלו עלינו, יתלו את שנינו על עץ גבוה.

שאול [יושב ב"דרור" לצד הטייס עם הכובע ומשקפי השמש, צביקה ברלס] לקראת המראה בחסות אנשי הצוות הטכני

אנחנו מבקשים מהנ"מ-ניקים שבמידה שיחפשו אותנו הם ינסו למרוח זמן ויגידו שהלכנו לאן שהוא, ובינתיים יצלצלו לטלפון בבית של ההורים של יעקב ויזעיקו אותנו חזרה [בתנאי הכבישים והתנועה של אז מדובר בנסיעה של כ-50-40 דקות לפחות לכיוון אחד].

אנחנו מגיעים לבית הוריו של יעקב, אך קודם לכן בדרך עוד עוברים אצל חברתו לקמצוץ חיבוקים ונשיקות. הוריו של יעקב ניצולי שואה, ואנו רואים שכל החלונות מודבקים עם נייר דבק, כל התמונות ובכלל כל הבית כמעט ארוז לפינוי, והם מוכנים לצאת לדרך חדשה של פליטּות.

יעקב מתחיל להוציא את התמונות מהאריזות, מפרק עוד דברים ונוזף בהוריו על מוכנותם להתפנות. אני נבוך, לא יודע היכן לשים את עצמי. אני מבין אותם: ניצולי שואה שכבר ראו מלחמות, חוו פליטּות קשה והם ממש מפחדים. אבל אנחנו, בצבא, חשים אומנם שהמלחמה קרובה וכנראה תהיה קשה, אבל יש לנו גם ביטחון רב ביכולתנו ובניצחוננו.

לי עצמי התמונה הזו קצת זרה. גדלתי בקיבוץ ….?? למרגלות הגבול הסורי וחוויתי כבר בילדותי ובנעוריי הפגזות, מקלטים, ירי מק"כים לעברנו בשדות הסמוכים לגבול והתמודדות עם מצב מלחמה. הוריו של יעקב קיוו שבאו אל המנוחה ואל הנחלה אחרי השואה, ולפתע שוב נוחתת עליהם מלחמה.

אני מצליח להרגיע מעט את יעקב. שותים קפה ומנסים להרגיע את הוריו. אנחנו חוזרים לבסוף לקראת 23:00 למגידו. הבילוי עבר בשלום. המלחמה טרם פרצה ואיש לא חיפש אותנו. המלחמה תפרוץ כעבור יומיים, ביום שני בבוקר, 5 ביוני 1967.

יום שני 5 ביוני 1967: שאול אדם לקראת המראה ממגידו ב"דרור"

יום שני 5 ביוני 1967 בסביבות השעה 07:00 בבוקר

אני ממריא עם ברלס במטוס "דרור" [Dornier תוצרת גרמניה] לטיסת סיור בגבול הסורי, טיסה שכבר נופלת לתחילת המלחמה. אנחנו עוד לא יודעים שחיל האוויר שלנו תוקף את שדות התעופה של המצרים. בהמשכו של הסיור אנחנו כבר רואים את תקיפות חיל האוויר גם על מגוון מטרות בסוריה.

לפני הצהריים, בדרכנו חזרה מהסיור, כאשר אנחנו בערך באיזור עילבון, אנחנו מקבלים מהבקר הוראה להנמיך מיד משום ששני מטוסי מיג 17 מתקרבים אלינו מאחורינו, מכיוון מזרח. אנחנו מתחילים להנמיך ובתוך כך, כאשר אנחנו טסים למעשה בתוך ערוץ הוואדי, המיגים מגיעים לטווח ירי ושולחים לעברנו כמה צרורות, כנראה תוך כדי צלילה קלה, כי כבר אינם יכולים להנמיך לגובה שלנו. למזלנו הם מחטיאים.

אנחנו רואים את פגיעות הפגזים בקרקע מתחתינו ולפנינו, והם חולפים מעלינו במהירות בגובה נמוך מאוד. אנו רואים אותם מתחילים פנייה וחוששים שבכוונתם לנסות עלינו יעף נוסף. ברלס טס בתוך הוואדי וחומק בין עיקוליו. הוואדי צר, עמוק ופתלתל מכדי שיאפשר טיסה של מטוס קרב סילוני מהיר בתוכו. המיגים ויתרו עלינו והמשיכו מערבה.

כאשר נחתנו, יעקב אומר לי – "יש לכם מזל, לפני כרבע שעה היתה כאן התקפה של שני מטוסי מיג סוריים. בהמשך מתברר שאלו כנראה אותם שני מיגים שיעדם היה רמת דוד או מגידו, או כל מטרה שימצאו, ובדרך ניסו להפיל אותנו, פשוט כי ניקרנו בדרכם כמטרה "עומדת".

לאחר שתקפו את מגידו [ירו מספר רקטות שלא גרמו לנזק רציני ולא לנפגעים] ועשו את דרכם חזרה מזרחה, הם הופלו ע"י מטוסי חיל האוויר.

יום שלישי 6 ביוני 1967

אנחנו מתעוררים בשעת בוקר מוקדמת. כבר יש אור מלא, אך השמש עוד לא עלתה והשמיים מלאים עשן ואובך לכל הכיוונים. מתארגנים מהר לטיסה [למיטב זכרוני בבוקר זה היה תורו של יעקב לסיור הראשון לגזרה הסורית]. אני אמור להמריא לסיור לאורך הגזרה הירדנית, ואז אנחנו שומעים רעש מטוס בלתי מוכר, חזק מאוד וקרוב. אנחנו מפנים את מבטנו ורואים מפציץ ענק בא מכיוון עפולה, טס מעל כביש הסרגל לאורכו בגובה נמוך מאוד, בכיוון צומת מגידו. כשהוא ממש מול שדה התעופה אנחנו מזהים שזה מפציץ כבד טופולב 16.

הוא טס כל כך נמוך שיכולנו לראות בבירור כל צריח מקלע לרבות המקלען, ואת כל פרטי מבנהו האופייני של הטופולב. יעקב שני חברי ואנוכי צועקים בו זמנית יחד עם כמה מאנשי הנ"מ "טופולב 16", ואנשי הנ"מ קופצים על תותחי ה-30 מ"מ ומתחילים בירי כבד מאוד לעבר המטוס. כולנו נשכבים בשוחות השטוחות
והמגוחכות שחפרו לנו, ומקווים לטוב.

המפציץ הסובייטי הענק טופולב 16

המטוס ממשיך לאורך כביש הסרגל, אך לא יורה עלינו ולא מפציץ. מעל צומת מגידו הוא פונה מערבה, כנראה בנסותו לאתר את רמת דוד, וממשיך לתוך העשן הרב והאובך. בהמשך אנו רואים שהוא פונה שוב צפונה ומזרחה, וכאשר הוא מגיע לרמת דוד נפתחת עליו אש נ"מ צפופה מאוד של תותחי הנ"מ 70 L של רמת דוד, אך הוא עדיין לא מופל. הוא פונה שוב מזרחה לכיוון עפולה ושוב דרומה ומערבה ליעף נוסף לכיווננו. אך עוד לפני הגיעו לאיזור עפולה אנחנו רואים אותו קודם לכן על רקע הרי נצרת, כעת כבר סוחב אחריו שובל עשן שחור כבד, ומתוך העשן הכבד והאובך שאופפים את כל האיזור מבליח מיראז' III שרודף אחריו וכנראה יורה עליו טיל או עם תותחים, אבל הטופולב בשלו – עדיין טס לחלוטין!

ייתכן שהמיראז' פגע בו, אבל פגיעה לא די אנושה והוא עדיין טס, עם שובל העשן השחור בזנבו ומתקרב לעפולה מכיוון צפון, ואז פונה שוב לכיווננו ומנמיך. לנו ברור שהוא מתכוון להפציץ אותנו. למעשה, אנחנו לא באמת יודעים האם בכוונתו להפציץ אותנו מגובה כזה נמוך שלא מתאים למפציץ כבד, או שהוא אולי מתכוון לנחות במגידו מחמת פגיעה או תקלה.

אנחנו נצמדים לקרקע בתוך השוחות ומתכוננים לפתוח עליו באש כאשר יתקרב מספיק, עם מקלע ה-FN שהיה לנו ועם אקדחי התּוּפי שלנו, שזה בערך כמו לנסות להפיל מל"ט עם אקדח מים. לכל אנשי צוותי הקרקע יש רובים צ'כיים ממלחמת השחרור – הנשק – בהא הידיעה, להפלת מפציצים כבדים. כמובן שתותחי ה-30 מ"מ מוכנים גם הם לקראתו. מדי פעם אנחנו מרימים את מבטינו לראות בחשש גדול מה קורה בהתקרבו. זו תמונה מאוד מפחידה לראות מפציץ ענק שכזה יורד עליך בגובה כל כך נמוך, ואתה עם אמצעי הגנה דלים.

ואז לפתע אחד המכונאים צועק "הוא נופל"! אנחנו מתרוממים ורואים אותו כשהוא כבר ממש בגובה צמרות העצים, מוריד לפתע את כנף ימין ואז פיצוץ ענקי ופטריית אש ועשן שחור כבד שמיתמרת לגובה 400-300 בערך! בהמשך מתברר לנו שהוא נפל על מחנה עמוס הנמצא כשני ק"מ ממזרח לנו, ופגע במבני מגורים [או חדר אוכל או שירותים], וכנראה שגם במצבור דלק או תחמושת. 16 חיילי מילואים נהרגו.

מיד לאחר מכן אני יוצא עם ברלס לטיסה בגזרה הסורית. מעט לפני סיום הסיור, כאשר אנחנו באיזור שבין נחל זוויתן לצומת צנובר [סנבר], תוך שאנחנו מנחים תקיפה של מטוסי אורגן לעבר שיירת חת"מ שנעה על הציר שבתוך נחל זוויתן [מסנבר לג'ראבה] וסוללת תותחים וטנקים הממוקמים לא הרחק מג'ראבה, אנחנו רואים מטוס אורגן שלנו נפגע תוך כדי הפצצת שיירת החת"מ בתוך נחל זוויתן, ולהבות פורצות מהמנוע.

השיירה הסורית שהופצצה ליד נחל משושים, צולם מהקרקע כשבועיים לאחר המלחמה [צילום: שאול אדם]

הוא פונה לכיוון דרום מערב ואנו רואים אותו במעין צלילה רדודה לכיוון הכינרת, אך איננו רואים את הטייס צונח. ברלס מדווח לבקר, שמבקש מאיתנו לצאת לעבר צפון הכינרת ולנסות לאתר את המטוס ולברר מה עלה בגורל הטיס.

אנחנו מגיעים לכינרת, מנמיכים ומבצעים מספר יעפים בניסיון לאתר משהו. אנחנו רואים בשלב מסוים משהו שנראה כמו כתם שמן על המים, אך בהמשך יתברר כי אין לזה קשר לאורגן. בעוד אנו מסתובבים באיזור צפון הכינרת בחיפושינו, הבקר מודיע לנו שהמטוס ננטש באיזור צומת גולני והטייס צנח בשלום. אגב, המטוס היה מונח שם, מערבית לצומת, לא רחוק מצומת טורען, במשך לא מעט שנים לאחר המלחמה. כמדומני שאפילו בשנות ה-80 הוא היה עדיין במקום בו נפל.

בבוקר אנחנו נוסעים למחנה עמוס לראות מה קרה והאם יש משהו שאפשר לעזור. המחזה מחריד. החלק הגדול ביותר שנשאר מהטופולב 16 הוא בגודל של מחצית גלגל. על אחד העצים תלויים משתלשלים ממצנח חלקי גופה של אחד מאנשי הצוות. האחרות עדיין מפוזרות מרוסקות בשטח. לאחר המלחמה שויכה הפלת המטוס לסוללת הנ"מ 30 מ"מ "שלנו", של שדה מגידו.

טיסת לילה לזירת הקרבות בשומרון

ליל ה-7-6 ביוני, ברעך בשעה 22:00. בצפון השומרון עדיין מתרחשים קרבות שריון כבדים הנמשכים מאתמול. אני מוזנק לטיסה דרומה עם הטייס ראובן ברנד, לאורך מערב השומרון. כל השטח מואפל וחשוך. האורות היחידים הנראים הם הבהקי הירי מהקרבות.

אנחנו מגיעים לקצה גבול גזרת הפיקוד ופונים חזרה צפונה. בשלב הזה אני מרכז את מבטי במפות לכמה דקות בעזרת תאורת התא האדומה עמומה. בשלב הזה ראובן פונה צפונה מבלי שאני חש בפנייה. אני מרים את הראש, מפנה את מבטי החוצה ומשהו לא מסתדר לי כלל. עד לפני דקה-שתיים היו הקרבות משמאלנו ומישור החוף מימיננו, ולפתע אורות הקרבות מצד ימין לנו. "זה לא יכול להיות"! מה קרה כאן?

לוקח לי כמה שניות ארוכות להבין את מה שקרה. חוויתי מעין "ורטיגו" כתוצאה מהפנייה חזרה צפונה, בעוד ראשי מופנה לּפנים המטוס, אבל בתודעתי אנחנו עדיין טסים דרומה, נוצר בראש בלבול של כמה שניות – עד שאני מפנה מבטי למצפן ומבין שאנחנו כבר בטיסה חזרה צפונה. הכל מתאפס.

שאול חוגר מצנח לקראת המראה

נחיתת חירום של מיראז' 3

7 ביוני, היום השלישי למלחמה. בסביבות שעה 14:00 אנחנו שומעים רעש של מטוס קרב, מפנים את מבטנו ורואים מיראז' 3 מתקרב ממזרח לנחיתה על מסלול 27. המסלול קצר על מיראז' לפחות במחצית [בהשוואה לרמת דוד למשל]. הוא נוחת, אך איננו פותח מצנח בלימה וכשהוא מתקרב למרכז השדה [הצטלבות המסלולים] אנחנו מבחינים כי כל בית המבער האחורי – שמעליו יושב מצנח הבלימה – חסר. למעשה מרוסק עד קו הגה הכיוון.

אנחנו תוהים אם יצליח בכלל לעצור בלי לחרוג מעבר למסלול, וחלילה להתרסק. אבל הוא מצליח לעצור ממש בסוף המסלול ולרדת בנחת לרחבת החנייה. הצמיגים נשחקו עד שכבת הבד הפנימית, אך אף צמיג לא התפוצץ והנחיתה עברה בשלום.

מיראז' בששת הימים [צילום: משה מילנר]

כולנו ממהרים אל המטוס לעזור לטייס ולראות מה קרה. החופה נפתחת ומתא הטייס יוצא רס"ן עזרא בבן [דותן]. כעבור כמה דקות נוחת פייפר בשדה עם מפקד רמת דוד [אל"מ יחזקאל סומך]. הוא מתחקר את בבן לגבי מה שקרה. בבן מתאר את הטיסה: הוא היה במשימה בעיראק, ובדרך חזרה בגבול סוריה-עיראק עלו עליהם מטוסים עיראקיים [ככל שזכור לי]. אחד ממטוסי האויב ירה עליו טיל אוויר-אוויר, שפגע בזווית מסוימת מהצד במבער האחורי שכולו – יחד עם מצנח הבלימה שיושב עליו – התרסק, אך לא היה נזק חמור מעבר לכך.

סומך שואל את בבן בטון מעט מודאג: "אבל מדוע לא נטשת?". תשובתו של בבן היתה שהוא ראה שהמנוע ממשיך לעבוד בצורה סבירה, אין אש, כל נורות האזהרה החשובות ביותר אינן דולקות, והוא החליט למשוך ארצה ככל שיוכל. מספר שתיים שלו ליווה אותו כל הדרך עד הנחיתה.

כעבור כשעה מגיעה חוליה טכנית ניידת עם כל הציוד והחלפים הנחוצים, לרבות מנוע חדש "קומפלט", ומתחילה לעבוד על המיראז'. עובדים כל הלילה, למעשה כ-24 שעות ברציפות, עד למחרת אחה"צ, ובסביבות השעה 14:00 בבן ממריא ממגידו עם מנוע חדש, בדרכו לרמת דוד. הוא כמובן לא שוכח לעשות סיבוב ניצחון ופרידה – יעף נמוך מאוד לאורך המסלול תוך כדי מספר גלגולים מרהיבים ונסיקה לגובה טיסה בטוח, ופונה לרמת דוד.

9 ביוני 1967

היום בו פרצו כוחות צה"ל לכיבוש הרמה אינו זכור לי באופן מיוחד. מבחינתי, כשעלינו לאוויר היה זה עוד סיור שגרתי לאיתור מקורות ארטילריה סורית, הכוונת ירי תותחים שלנו לשיתוק אש וכו'.

במעומעם זכור לי קטע שבו אני רואה טנקי שרמן עולים מגבעת האם. כילד מקיבוץ חולתה שגדל על ההפגזות הסוריות, הייתי מודע ללחץ של אנשי ישובי הצפון לצאת לפעולה נגד הסורים. ועכשיו זה קורה, אבל לא נצרב בי זיכרון בולט מאותו יום.

יומה השני של מלחמת ששת הימים, איזור עמק דותן תחת הפצצה בזמן הקרב של חטיבה 45. מימין למעלה מתחת לכנף מטוס הדרור מבצבץ קנה 0.3 [צילום: יהודה שפר] לחצו להגדלה

נחיתה על כביש וואסט-קונייטרה

יום שבת, 10 ביוני בצהריים. סגן יהודה שפר טס עם ראובן ברנד בגזרה הצפונית של רמת הגולן, ואני טס עם עמית בגזרה המרכזית. כוחות השריון שעלו מאזור גונן וגבעת האם כבר נמצאים על ציר צומת וואסט-קונייטרה, מתקדמים בזהירות תוך כדי אש. אנחנו מבחינים במהלך הסיור שההתנגדות מצד הסורים למעשה נשברה, ובגזרה "שלי" במרחב שבין תל א-סאקי וגזרת נפח-תל פארס למעשה ההתנגדות נשברה לגמרי ויש נסיגה כללית. כך כנראה גם בגזרה הצפונית.

אני חובר לקראת יהודה באזור צומת וואסט ובדרך מסייר בגזרה המרכזית [קצרין, נפח], כדי להבין מה קורה שם מבחינת הכוחות הסורים. אנחנו מנסים לדווח לכוחות הקרקע ישירות שהשטח די פנוי והם יכולים להאיץ את התקדמותם. יש לחץ גדול על ישראל לעצור ולהגיע להפסקת אש, ולכולם ברור שזה עניין של שעות ספורות עד שזו תוכרז במועצת הביטחון ותחייב את ישראל לעצור במקום. בגדול, אני זוכר לחץ מכיוונו של ג'מקה, קצין המודיעין של פיקוד צפון, שנודיע לכוחות השריון להחיש את ההתקדמות מאחר שהקשר איתם היה משובש.

אנחנו מנסים ליצור עם כוחות השריון קשר בערוצים הרגילים, ומשלא מצליחים עוברים לערוצי החרום של השריון, אך גם כאן ללא הצלחה. בסופו של דבר יהודה שפר מחליט לנחות על כביש וואסט-קוניטרה [כביש ישר] ולחבור פיזית אל הכוחות בשטח כדי לדווח להם.

ראובן ברנד, הטייס של שפר, מבצע שני יעפים נמוכים כדי לבחון את הכביש ולהעריך את סיכויי הנחיתה וההמראה, וכדי לסמן לכוחות המתקדמים לעצור על הכביש כדי לפנות לנו מרחק מספיק לנחיתה והמראה. הכוחות הבינו את כוונתו, עצרו, והוא נוחת. אנחנו [עמית ואנוכי] נוחתים מיד אחריהם.

ראובן ברנד לאחר הנחיתה באיזור צומת וואסט [צילום: יהודה שפר]

הכביש היה צר ומשובש מאוד. הוא מוגבה על גבי סוללה ומשני עבריו שטחים מסלע בזלת. פספוס קטן ואנחנו "בורחים" מהכביש לתוך הסלעים. אבל הכל עובר בשלום. אנחנו מתעכבים כ-20 דקות, נפגשים עם מפקדי הכוחות, מדווחים להם על כל ממצאינו העדכניים ביותר, וממריאים.

ההמראה מהמסלול המאולתר שלנו לא ממש סימפטית, אבל עוברת בשלום. הכוחות מאיצים את התקדמותם ומגיעים לייצוב הקו בקונייטרה, ומזרחית לכביש מג'דל-שמס-חושנייה ועל קו התלים [תל חזקה, ובדרום על שפת הרוקאד] עוד לפני החשיכה.

אנחנו ממשיכים ללוות אותם, טסים בטיסה נמוכה מעט לפניהם כדי להמשיך ולשמש להם עיניים ולוודא שאין שום כוחות אויב או מארבים לא מזוהים שעלולים לאיים עליהם. הם מאיצים את התקדמותם ומגיעים לקווים שצה"ל רצה לייצב לפני שתוכרז הפסקת האש.

הפייפר של עמית ושל שאול אדם אחרי הנחיתה על כביש וואסט. ברקע שיירת השריון

בדרכנו חזרה, עמית ואנוכי, עושים עוד סיור בכיוון דרום, לוודא את מצב הכוחות הסורים בגזרה הדרומית. אנחנו רואים את הבריחה, מרגישים בטוחים ויורדים לגובה נמוך. בערך באזור תל א-סאקי או מעט דרומה יותר על הכביש נעות מכוניות צבאיות סוריות בורחות לעומק החוראן. אנחנו חולפים מעליהן ואז יוצאים מהן החיילים ותופסים מחסה לצד הכביש.

חייל אחד או שניים מחליטים לירות לעברנו. הם לא ממש מסכנים אותנו עם ירי מהקלצ'ניקובים שלהם, אבל עמית מחליט להשיב אש ולהיכנס לתקיפה עליהם. הוא שואל אותי מה דעתי. אני כמובן מחווה את דעתי בחיוב. לכל המטוסים הקלים הוצמדו מקלעי 0.5 בכנפיים לצורך התגוננות, או אפילו תקיפה במקרה הצורך.

עמית צולל לעבר שיירת המכוניות ופותח באש משני המקלעים. יעף אחד, אנחנו מזהים פגיעה בחייל או שניים ובאחת המשאיות היורדת מהכביש, עושים סיבוב לעוד יעף. ביעף השני באמצע הירי יש מעצור במקלע שמאל. ממש חשים איך ההדף של המקלע הימני היורה עדיין משפיע על הסבסוב ומטה את המטוס מהכיוון שלו. אנחנו מפסיקים את התקיפה ופונים הביתה.

המלחמה למעשה הסתיימה.

סיור לילה לאורך הקו החדש

ב-12 ביוני אני ממריא עם ראובן ברנד לטיסת ערב/לילה לאורך הקו החדש. טיסה מרתקת, אבל קשה, הדורשת ריכוז גבוה מאוד.

בתחילה חשוך לגמרי, למעט אור כוכבים. אין ירח ובכל האיזור האפלה מוחלטת. את הכינרת ניתן לזהות בבירור, אך מעל הרמה הכל שחור והניווט קשה מאוד. אני מנווט בעיקר לפי כיוון ומרחק/זמן טיסה.

בשלב מסוים כאשר אנחנו בערך מעל אזור אפיק של היום, אנחנו רואים לפנינו במרחק מספר אורות בודדים וקטנים. ראובן אומר לי שאנחנו מעל תל אביטל. אני שולל זאת מכל וכל ואומר לו שאנחנו מעל מיצר פיק [אפיק של היום] ושהאורות הם להערכתי באיזור תל פארס או צומת בוטמיה [דרומית לתל פארס]. להערכתי אלו אורות של כוחות שלנו בחניון לילה.

נהיה שם בעוד כעשר דקות ומשם נצטרך לפנות צפונה, כדי לא לחצות את קו החזית. אנחנו מתווכחים ובינתיים מגיעים לאיזור האורות. אני מנחה את ברנד שיפנה צפונה [עד שם טסנו בכיוון צפון מזרחה בערך 30 או 40 מעלות]. אנו טסים כעת ישר צפונה. עוברות עוד כשבע דקות ואז אני רואה למטה את תל אביטל ממש מתחתינו.

בינתיים החל לעלות קצת ירח וכבר ניתן היה לראות את השטח בצורה טובה למדי. אני מפנה את שימת ליבו של ראובן ומראה לו את התל. הוא משתכנע. לא שהיתה לו אופציה אחרת. העובדות הברורות בשטח דיברו בעד עצמן.

הסיור הראשון עובר בשקט מוחלט ללא שום אירועים.

לקראת המראה בפייפר לסיור אוויר

שבוע אחרי המלחמה: מפגש עם משפחה סורית

מקץ כשבוע לאחר תום המלחמה אני מצטרף לצוותים שלנו בשטח בגולן לסיורי מיפוי. איש לא יודע מתי ניאלץ לסגת והכוונה היא ללמוד יותר לעומק ולפרטים את השטח מקרוב, למפות בפרוטרוט ובמהירות כל מה שניתן. המידע ישמש את צה"ל לצרכים מודיעיניים ומבצעיים – אם ישראל תיסוג מהגולן. במקרה כזה ברור לכולם שיש סיכוי גבוה שנחזור לשם שוב ביום מן הימים, במקרה של לחימה, ובוודאי שנחזור לשם מיידית לצרכים מודיעיניים ומבצעיים שונים.

יום אחד אנחנו בסיור רכוב באיזור ג'ורנייה-בג'וריה-עין חדיד [כיום איזור מושב נטור בדרום הרמה], או אולי מעט צפונה [איזור יונתן של היום].

אנחנו צוות של שלושה – המפקד סגן אהרון רחמין, קצין המילואים סרן שמחה [אינני זוכר את שם משפחתו] ואני הקטן. יום חם של אמצע יוני, שעת אחה"צ מוקדמת. אנחנו עמוק בשטח, מערבית לציר הנפט, מדדים ומקפצים עם הג'יפ לאיטנו על הדרכים המסולעות והמשובשות מאוד.

לפתע רואים מרחוק מספר דמויות, עדיין מרצדות כתוצאה מהרפרקציה של בוהק היום. אנחנו נדרכים מאוד. המלחמה הסתיימה לפני כשבוע, אבל יש סכנה לפגוש חיילים סוריים טועים חמושים, שעלולים במנוסתם לפגוע בישראלים. אנחנו עוצרים, יורדים מן הג'יפ, נעמדים בחזית עם העוזים מוכנים לפתיחה באש, ממתינים שהדמויות תתקרבנה.

כאשר הם מגיעים למרחק של כמה עשרות מטרים אנחנו רואים שלושה בוגרים ושני ילדים צועדים לצד חמור. אחת הנשים, מבוגרת יותר, יושבת על החמור על גבי ערימה ענקית של ציוד בית. אנחנו נרגעים מעט, אבל עדיין שומרים על דריכות שמא ינסו לשטות בנו. כשהם מתקרבים אלינו אנו רואים שאלו כנראה בני משפחה אחת – גבר כבן 60-50, קטוע רגל, צולע בעזרת קב שכולו עשוי סנדה פשוטה תוצרת בית מענף עץ, התקועה לו מתחת לבית שחיו. אישה מבוגרת, אולי אמא שלו או חמות, אישה צעירה יחסית, בערך בשנות ה-30 לחייה, יפה מאוד, ילד כבן 9 ונערה כבת 13-12.

רחמין, בן למשפחה עיראקית, היחיד מבינינו שמדבר ערבית שוטפת, מסמן להם לעצור כשהם במרחק של כ-15 מטר מאיתנו. הוא מתקרב אליהם עם העוזי שלוף, אנחנו מחפים עליו למקרה של ניסיון לפגוע בו. רחמין ניגש אל הגבר, נועץ את קנה העוזי בבטנו, הזקן מרים ידיים ורחמין דבר ראשון פוקד עליו "האת אל ס ל אח" [תן את הנשק]. הזקן מתחנן בניסיון לשכנע אותנו שאין להם שום נשק, ושהם אכן אזרחים פליטי מלחמה תמימים. רחמין שואל אותו "מן וון ז'יתקום"? [מהיכן אתם באים?]. "מן אל בטיחה".

"שו סר הון?" [מה אתם עושים כאן?]. – "אנחנו בורחים מן הצבא".

"ולוון ראייח"? [ולאן אתם הולכים?]. – "לחוראן" [חבל בסוריה שממזרח לרוקאד ולשרשרת התלים והלֶּג'ה].

אנחנו נרגעים, גם הפליטים, הנשקים נפרקים ונתלים על הכתף. הגבר ממשיך לשוחח עם רחמין ומתלונן על מצוקתם הקשה. הוא מספר כי הם הולכים כבר שלושה ימים ללא מים וללא אוכל. תוך כדי השיחה ניגשת הצעירה אל רחמין ותופסת בידו כדי להתחנן ולשכנעו. רחמין מושך את ידו בבהלה. האישה אומנם יפה מאוד, אבל מלוכלכת להחריד, והוא לא רוצה שום מגע ישיר איתה.

בעוד האישה מנהלת דו שיח עם רחמין, הגבר מתחיל להתיר את קישורי חבילת הציוד הענקית שעל גב החמור כדי לפרקה ולהראות לנו שאין להם נשק. רחמין עוצר אותו. השתכנענו שהם פליטים תמימים ואין שום צורך לפרק הכל מגב החמור.

אנחנו נותנים להם לשתות מים ולרוות את צמאונם, ורחמין – נפש ענקית שכמותו – ניגש לג'יפ מוציא שתי קופסאות של מנות קרב [מתוך שלוש שהיו לנו לשלושה ימים], קרטון עם כל הירקות והפירות שלנו לאותו יום וכיכר לחם ונותן להם. בטובו, הוא משאיר לנו בג'יפ לפליטה מנת קרב אחת, ללא לחם וללא ירקות ופירות. אחרי הכל, אנחנו נשוב ליחידה בסוף היום ונוכל להצטייד מחדש.

הפליטים האומללים מודים לנו בברכות לאין קץ וממשיכים בדרכם, עם דחיפת מזון צה"לית לימים הקרובים.

שאול אדם [מימין] וחברו מש"ק המודיעין עמרם זהבי ליד תותחי שלל 130 מ"מ שנמצאו במחנה סמוך לקונייטרה

תקופת ההתשה 1968 – נפגענו מאש ירדנית

1968, אנחנו מבצעים הרבה טיסות לאורך נהר הירדן – הגבול עם ירדן. מאז מלחמת ששת הימים התפתחה מלחמת
התשה לאורך הגבול הזה. הרבה מאוד פעילות של ארגוני הטרור, מיקושים בשטחנו וכו', אך עם גיבוי וסיוע פעיל של שלטונות ירדן, או העלמת עין מצידם. מתפתחים הרבה ימי קרב ומדי פעם פשיטות של צה"ל.

באחד הימים אני מוזעק לטיסה עם קצין תצפיות של התותחנים במטוס "דרור" [Dornier תוצרת גרמניה]. הטייס למיטב זכרוני היה יונתן שליי.

[בשנת 1969 יהונתן שליי יורט עם מטוס דרור, או עגור, בטעות ע"י טיל הוק שלנו בעת סיור מעל תעלת סואץ, גם במקרה זה עם סייר אוויר ושני קציני תצפית של התותחנים. כל הארבעה נהרגו].

כאשר אנחנו מעל האיזור הצפוני של הגבול עם ירדן, אנחנו חודרים מעט לעומק השטח הירדני מעל רמת אום קייס [בואכה אירביד]. מעט מצפון מערב לאירביד, כאשר אנחנו כבר קרובים למדי לנחל הירמוך וליציאה משטח ירדן, פותחים הירדנים באש נ"מ קל לעברנו. אחר-כך יתברר לנו שהיו אלו תותחי 20 מ"מ.

לפתע שתי חבטות מתכתיות חדות במטוס. אחת בכנף ימין בערך באמצעה [לאחר הנחיתה יתברר לנו שהקליע פגע רק ס"מ ספורים מעבר לקצה מיכל הדלק של כנף ימין]. קליע נוסף פוגע בגחון המטוס ממש מתחת למושבים, בין המושב שלי לזה של הטייס. תודה לאל, הדרור מוגן בשכבת שריון קל בגחונו, והקליע אינו חודר עמוק לגוף המטוס אם כי חולף במרווח צר שבין כבלי ההיגוי לצינור שמן מבלי לגרום לנזק רציני מעבר לקריעה בפח המבנה.

אנחנו נוחתים ברמת דוד בשלום. לאחר הנחיתה רואים שמן שניתז מחור קטן באחד הצינורות ההידראוליים, אבל לא איבדנו הרבה שמן והנחיתה כאמור עברה ללא תקלות.

חורף 1967, צילום אוויר מרהיב של שאול אדם מאיזור פוריה אל טבריה, הכינרת והחרמון

טיסה ונחיתה בסערה כבדה

יום סתווי בסוף 1967. מתפתח יום קרב קשה עם הירדנים בגזרת בית שאן ודרומה.

אני מוזעק לטיסה דחופה, אך בהגיעי לשדה רמת דוד לא נמצא שם טייס של טייסת 100. בתוך זמן קצר מצוות לי טייס מיסטר 4 מטייסת 105 כמדומני. אנחנו ממריאים בפייפר מודל קאב 4 בסערת רוחות וגשמים עזה. מיד לאחר ההמראה אנחנו פונים מזרחה לכיוון בית שאן וכשאנו מתקרבים לעפולה אנו רואים לפנינו חשרת עננים שחורים כבדים, ומעיין טורנדו קטן, כמה ק"מ לפנינו. אנחנו עדיין בגובה נמוך כי לא ניתן עדיין לטפס מעט גבוה יותר עקב העננות הכבדה, המערבולות והגשם העז.

לאחר ההמראה אני מתיר את חגורות הביטחון העליונות [של הכתפיים] ומשחרר את חגורת המותניים כדי לאפשר לעצמי חופש תנועה למצלמה, ובכלל [הצילום וצפייה במשקפת נעשים בפתיחת הדלתות ורכינה החוצה עם חצי גוף עליון].

אני עסוק במפות כדי לנצל את הזמן הקצר שנותר לי עד שנגיע לזירה, ללמוד את מקום ההתרחשות, לתכנן נתיבי גישה וכו'. אני לא כל כך שם לב למה שקורה בחוץ. לפתע ללא כל הודעה מוקדמת המטוס מועף אנכית כמו טיל כלפי מעלה במהירות, וכמו שהוא מועף בפתאומיות כך הוא נעצר, כאילו פגע בתקרה בלתי נראית. אני מועף מהאינרציה בעוצמה כלפי מעלה [תופעת חוסר משקל] וראשי נחבט בעוצמה רבה [שווה ערך למשקלי במכפלת מהירות התנועה האנכית] בצינור האלומיניום העובר בתקרת תא המושבים, זהו חלק מסמוכות או משלד מבנה הכנף.

המכה נוראית. לרגע יש לי בלק אאוט, אני לא רואה כלום, אך הראייה חוזרת אלי מיד אבל אני רואה "כוכבים". עוד דקות ארוכות, והכאב נמשך כמעט עד סוף הטיסה גם לאחר ש"הכוכבים" כבר נעלמו. הטייס אומר לי שמד שיעור הטיפוס [מחוון המראה את מהירות הטיפוס לגובה] הראה אלף רגל בדקה. זה שיעור טיפוס למטוסים גדולים וחזקים ולא למטוס קל. כלומר, הועפנו לגובה בנתיב אנכי למשך מספר שניות ע"י זרם אוויר אנכי חזק מאוד שאותו חצינו. לא ניתן לצפות לדבר כזה מראש. כנראה שהועפנו באחת לגובה נוסף של כ-300-200 רגל.

הסיור עצמו עובר בשלום. לקראת בית שאן יש הפוגה משמעותית בגשמים והראות סבירה בהחלט.

עם תום הסיור אנחנו חוזרים לנחיתה. ברמת דוד שוב סופת גשם ורוחות עזות. אנחנו מתקשים לנחות. הרוח כל כך חזקה שהמטוס כמעט אינו שוקע. די בעוצמת הרוח להחזיקו עם עילוי באוויר ללא מהירות מעוצמת המנוע. לבסוף אחרי מאבק של הטייס עם המטוס שיואיל בטובו לרדת, אנחנו נוחתים.

אנו מצטווים ע"י הבקר להמתין במקום. הגשם והרוח העזה לא פוסקים. הבקר שולח לנו כבאית כדי שאנשי הצוות ירוצו איתנו תוך כדי ההסעה וייתלו על קצות הכנף על מנת למנוע מצב שנתהפך. המסכנים – אנחנו סגורים ומוגנים בתוך הקבינה והם רצים בחוץ כאשר הגשם העז מצליף בהם בעוצמה. לבסוף אנו מגיעים לחנייה של טייסת קלה בשלום, רותמים את המטוס היטב לקרקע ובורחים מפני גשם הזלעפות לתוך מבנה הטייסת.

על רגל אחת: תורת סיור אוויר בפיקוד צפון ערב מלחמת ששת הימים

סיור אוויר במטוס קל מתבצע לצרכי תצפיות שוטפות או מיוחדות לצרכים ייחודיים, ולצורכי צילום אלכסוני נמוך, נקודתי, למטרות מוגדרות. המטוסים ששירתו אותנו היו פייפר "קאב" דו מושבי, ששימש בשנים ההן גם לאימון ראשוני בקורס טיס, מטוס "דרור" – חד מנועי בעל ארבעה מושבים מתוצרת חב' Dornier הגרמנית, "עגור" הדו מנועי בעל שישה מושבים – גם הוא של חברת Dornier, ולעתים מסוקי אֶלּואֶט 3 הצרפתים – גם הם דו מושביים.

הצילום בשנות ה-60 התבצע במצלמת פילם אווירית ידנית ייחודית לצילום כזה, כשהצלם/סייר אוחז את המצלמה בידיו ורוכן החוצה דרך דלת המטוס הפתוחה, כשרק חגורת המותן מאבטחת אותו.

מצלמת אוויר מסוג פרצ'יילד ששימשה לסיורי התצפית בגבולות

הצילומים היו בדידים – לא צילום סדרתי רציף עם חפיפה קבועה בין הצילומים. לקראת כל סיור הוגדרו המטרות לתצפית ולצילום.

הפיקוד חלש על כל מרחב הצפון מהים התיכון בגליל המערבי וחוף הכרמל, עד איזור עמק חפר, הגליל העליון, המערבי, התחתון והעמקים הצפוניים, ועל קו הגבול עם לבנון, סוריה וירדן – מראש הנקרה, בואכה הגליל העליון, עמקי החולה, הירדן ובית שאן, עד איזור טול כרם. הטיסות התבצעו לאורך כל הגבולות הללו, לפי הצרכים שהוגדרו בכל שבוע או אפילו יומית במקרים דחופים.

בשנים בהן שירתתי בתפקידי כסייר אוויר 1968-1966, היו גבול סוריה וירדן הגבולות הפעילים ביותר מבחינת פח"ע ופעילות של צבאות האויב.

הגבול הלבנוני היה בדרך כלל שקט כמעט לחלוטין. עיקר הפעילות דרכו היתה של מבריחים. אבל גם לאורכו בוצעו סיורי אוויר שגרתיים. מטבע הדברים עיקר הפעילות שלנו היה לאורך גבולות סוריה וירדן.

ככל שעלה המתח מול סוריה, בעיקר לקראת אמצע שנות ה-60, מטבע הדברים הגבול הזה לקח חלק ניכר ממאמצינו.

חלק מהטיסות היו שגרתיות: צילום חוזר ונשנה של המוצבים, מחנות הצבא והישובים שבטווח הצילום הסביר, ותצפית סדירה לאיתור שינויים יומיומיים. היו גם טיסות ערב ולילה, לצרכים מיוחדים.

בימי קרב הטיסות כללו לעתים גם מת"צ או מת"א [מפקד תצפית אווירית של התותחנים, בדרך כלל בדרגת מסו"ל או מג"ד, לטיווח ארטילרי].

בשנים ההן טרם היו טילי ק"א [SAM 6] בידי צבאות ערב. אלה החלו להופיע בזירה רק לקראת 1970-1969 למיטב זכרוני. תחילה במצרים ולאחר מכן בסוריה. הטיסות בוצעו במרחק קצר מן הגבול, בטווחים שהיו בדרך-כלל מחוץ או בקצה טווח הנ"מ הקונבנציונלי של האויב – תלוי כמובן בסוג הכלי. דבר זה איפשר טווח תצפית וצילום מצוין וברמת סיכון סבירה, אך היו גם מקרים שטסנו ממש מעל הגבול, ובמקרים חריגים אפילו חצינו אותו.

הצילומים שבוצעו בסיורים אלו הגיעו למעבדת הצילום בפיקוד מיד בתום הטיסה והיו זמינים לפענוח כבר בשעות אחה"צ או הערב של אותו היום. כל זה בתוספת לדיווח של הסייר/צלם. כך הופק מודיעין עדכני ומיידי על המטרות שהוגדרו לטיסה.

מכיוון שהצילומים ממטוסי הסיור הקלים היו אלכסוניים במהותם וללא חפיפה קבועה וסדירה בין הצילומים [שלא איפשרה ראייה סטראוסקופית – תלת מימדית – מה שכן היה בגיחה אנכית או אלכסונית של חיל האוויר עם מצלמות אוטומטיות]. הם דרשו ניסיון בפענוח תצ"א והכרה טובה מאוד של השטח והמטרות.

יתרונם הגדול של תצ"אים אלו היה שצולמו מגובה נמוך יחסית, בדרך כלל בגבהים שבין 6,000 עד 9,000 ואף 10.000 רגל, כך שהצילום הוא בקנ"מ גדול למדי ובאיכות גבוהה בדרך כלל, אם לא היה מזג אוויר גרוע או טעות של הצלם בחשיפה, וכמובן שהיו זמינים תמיד בכל עת שנדרש.

———————————————————————————