הייתי נותן צל"ש לד"ר גליק

שלושה רופאים וחובש מפח"ח ותאג"ד חטיבה 8 מספרים על הטיפול בנפגעים מגזרות מצרים וסוריה * ד"ר מיכה לוי: "עשר דקות לאחר סיום ההתמקמות בתל קליל הגיע זחל פינוי של גדוד 129 ובו היו תשעה נפגעים בתוכם ד"ר לירון, רופא הגדוד, שהיה פצוע קל, וחובש גדודי שהיה בהלם עם שטף דם עורקי ברגל"

טיפול בפצוע במלחמת ששת הימים [צילום: חיל הרפואה]

בכתבה זו – סיכומים נוספים של רופאי חטיבה 8 ממלחמת ששת הימים. סיכומים אלה נעשו במסגרת איסוף דו"חות מפקדים, בכללם הדוקטורים מחיל הרפואה במלחמת ששת הימים. דו"חות אלה אינם מתוארכים. הם מצטרפים לסיכומי אנשי חיל הרפואה מחטיבה 8 שהתפרסמו כאן לא מכבר.

הסיכומים המתפרסמים להלן מפורטים קצת יותר. על סמך חלק מהם התבססה בזמנו מחלקת היסטוריה בהכנת סיפור הקרבות של חטיבה 8 בקרבות לכיבוש קלע וזעורה [ראו כאן].

להלן סיכומיהם של שלושה רופאים וחובש. בכחול – הערות הבלוג. מקור: ארכיון צה"ל.

סגן ד"ר מיכה לוי (כאזרח – רופא במחלקה פנימית הדסה ירושלים)

גזרת דרום

ד"ר לוי: "הפלוגה היא פלוגה ותיקה, פח"ח 504, שעברה לפני כשנה וחצי הסבה לפח"ח של שריון. קיבלתי את הפלוגה בשלב ההסבה. התאמנו פעמיים – פעם אחת אימון הסבה ופעם באימון העוצבתי. באימון בנינו את הפלוגה ואירגנו את כוח האדם. הערכתי שהפלוגה מסוגלת לעמוד בדרישתה.

האנשים בחלקם ותיקים, אנשי מלחמת השחרור – כקצין החובשים וחלק מן החובשים הבכירים. השכבה השנייה – צעירים שהשתחררו בשנים האחרונות ושירתו כחובשים בשירות סדיר.

המבנה – יחידה עצמאית לחלוטין מכל הבחינות. היא בנויה משתי פלגות זהות. בכל פלגה יש שתי חוליות שכ"א כוללת רופא, שבעה חובשים, ולכל פלוגה יש יחידת פל"מ. לפלוגה יש גם רופא שיניים.

יש לנו גם אפסנאות כללית ואפסנאות רפואית, שתפקידה להיות בית המרקחת של כל החטיבה, ויחידה של נהגים אורגניים של הפלוגה ונהגי אמבולנסים. בסך הכל כ-80 איש.

נקראנו בלילה ב-23.5.67. ההתייצבות היתה של 90% ותוך 24 שעות התייצבו כולם פרט לאחד.

הצטיידנו. היו כמה בעיות בציוד המשני כיוון שבציוד שלנו השתמשו לאימון יחידה שבאה אחרינו לאימון עוצבתי. מילאנו את החסר במשך הזמן.

יצאנו לפארן והתמקמנו ליד הבריכה בפארן. סיימנו את ההתארגנות ביום שישי 26.5 לפני הצהריים. לפנות ערב קיבלתי התראה להיות מוכן לתזוזה לקראת הלילה. ב-270300 זזנו בתוך ציר אוטומט כ-28 ק"מ, כשאנו משוכנעים שהחטיבה יוצאת לפעולה.

הגענו למקום המיועד ושם הודיעו לנו על ביטול. התפרסנו במקום ושם נשארנו פרוסים עד לתחילת המלחמה – שמונה ימים. עסקנו שם בפעילות רפואית שוטפת (מתקן עורפי לתאג"דים, חדר חולים למקרים בינוניים, פתחנו חדר בידוד של עשר מיטות), שהינו כ-48 שעות ובכל כמעט כל הבעיות נפתרו.

ב-27.5 התמקמה פלוגת בי"ח שדה 294 שהיתה ת"פ ליד בריכת פארן ואליהם פנינו במקרה הצורך אחרי 48 שעות. למעשה הכל מעט נפתר אצלנו. מלבד מחלות נאלצנו לטפל בכמה תאונות קטנות ולא נחוצות שהיו תוצאה של חוסר משמעת. לדעתי היו כמה מקרים של כוויות בגלל חימום של מים בפחיות בנזין. העליתי את העניין בקבוצת פקודות והמקרים פסקו.

ביום ראשון ושני 29-28.5 היו כמה מקרים של התמוטטות נפשית (3 במספר). היו אלה אנשים שלמעשה הסתננו דרך הביקורת הרפואית כי היו חולים קודם לכן. הם פונו לבאר יעקב. אחד היכה בדרך את החובש והנהג וברח.

רפואה מונעת: בכל תקופת הישיבה באיזור הפארן לא היתה לנו בעיה של שלשולים. לפי דעתי, הסיבה היא שאכלנו כל הזמן מנות קרב והקפדנו על כללי רפואה מונעת.

הבעיה העיקרית היתה בעיית החום. אני רואה כהישג את העובדה שבתקופת הישיבה בפארן לא היה לנו אף מקרה של מכת חום, וזה תודות לפעולתו האישית של המח"ט, שהעלה והדגיש את נושא המים והשתייה בכל הזדמנות.

לא היתה שם אפשרות להתקלח. אנשים התרחצו במימיה – שתיים ליום.

דנתי עם המח"ט בשני נושאים: מקלחות, ירקות ופירות טריים (אף שהתנגדתי לבישול בגלל התנאים). היתה בעיה של פריחות, שפגעה בכמה אנשים. לדעתי היתה זו תוצאה של עקיצות ברחש, אך העניין לא הובהר סופית.

במשך ימים אלה מילאנו את סדר היום של הפח"ח עצמו בהדרכה מאורגנת. כל נושא הרפואה הצבאית בהדגשת טיפול בהלם וטיפול בכוויות. אחר כך פתחנו 'מכון לרפואה', שערך סימפוזיונים בבעיות רפואיות.

מלבד פעולתנו בתוך הפלוגה אירגנו צוות הדרכה חטיבתי בכוחותינו אנו, ותדרכנו את החובשים והתאג"דים. אני עצמי נטלטלתי בדרכים, בין הפלוגה, התאג"ד ומיפקדת החטיבה. השתתפתי בכל הישיבות. כן היה לי תפקיד לתדרך את כל הרופאים, ובשלב מסוים היו לי 18 רופאים. כינסתי אותם מספר פעמים לפגישות – להעלאת בעיות, לפגישה על כוס קפה, לעודד, להדריך, לשמוע טענות. באופן כזה שמרנו על מוראל בצוות הרפואי, גם בתנאים הקשים של השהייה.

המוראל הפנימי היה גבוה, בעיקר בזכותו של ד"ר אלקלעי, שהחבר'ה כאן קוראים לו 'קצין הבידור'. יום אחד אירחנו גם צוות בידור.

מכיוון שהשתתפתי בכל הישיבות הייתי מעודכן בכל התוכניות למיניהן.

בבוקר ה-5 ביוני קיבלנו התראה: עלינו על הרכב ולפי פקודה חזרנו דרך ואדי פארן אל הכביש. באותו יום לפני החשיכה קיבלתי פקודה באלחוט להעלות לצניפים שיירה של 4 אמבולנסים, רופא וציוד. הרופא היה ד"ר צדוק. דרשתי וקיבלתי מפסח סייר. בשעה 20:00 הוא הגיע דרך הציחור לצניפים ושם המתין על יד הזחל"ם של כוכב וחיכה לפצועים.

בשבילי היה זה ליל שימורים. חיכינו לפצועים בפתח, ניסינו להתקשר ולא קיבלנו שום ידיעות.

רק ב-08:00 הגיעו חמישה פצועים לד"ר צדוק (ביניהם שני שבויים). ידוע לי שניסו לקבל הליקופטר לפינוי, אך לא קיבלו.

בבוקר עליתי על הג'יפ דך הציחור לצניפים. בערך ב-10:00 הגעתי והתברר שד"ר צדוק כבר טיפל בהם, אך הם נעו לפח"ח דרך הפארן ולכן לא נפגשתי בהם. בפח"ח הם קיבלו המשך טיפול ונשלחו בציר הכביש לבית החולים בבאר שבע. אחד הפצועים היה פצוע בינוני (כוויות).

לדעתי, היה הפינוי רע מאוד. הזמן שלקח הפינוי היה עצום. מזמן הפציעה עד שהגיעו לפח"ח עברו 16 שעות. עיקר העיכוב היה 12 שעות עד שהגיעו לצניפים, לאמבולנסים.

ביום 6.6 לפני הצהריים, כשהייתי בצניפים, קיבלתי פקודה מכוכבי למקם פלגה אחת באיזור המגנן של 89, לשם שלחתי את הסמ"פ וקצין חובשים. פלגה שנייה היתה צריכה לשבת למטה ליד הציחור. התנגדתי לכך לאור הלקח של הלילה הקודם. דרשתי שפלגה זו תשב בצניפים. העליתי את הפלגה שלי לצניפים.

ב-6 לחודש בשעה 16:00 היו אפוא שתי פלוגות פרוסות, אחת בצניפים והשנייה 1 ק"מ משם, באיזור מגנן 89.

בשעה 17:00 עברה השמועה שיוצאים לשארם א-שייך. ניגשתי למח"ט. העניין עדיין לא היה ברור. קיבלתי פקודה להתקפל, לאסוף את שתי הפלגות ולחזור לכביש (נהגתי בכל נושא כללי – היערכות צבאית וידיעות כלליות – הבאתי לידיעת החיילים בשיחה בערב).

חזרנו בציר הציחור ונשארנו בשיירה, לא פרוסים, כ-500 מטר מן הכביש. בילינו את הלילה על הרכב כשאנו מצפים לפקודה לנוע.

למחרת בבוקר הודיעו לי שאנו יוצאים לבאר שבע, מבלי שידענו למה אנו מיועדים. נענו כשיירה עצמאית בציר מצפה רמון, ירוחם, דימונה, באר שבע לשדה תימן. קבלת הפנים של תושבי באר שבע היתה עידוד מוראלי רציני לכל החיילים.

בבאר שבע נתתי לסמ"פ פיקוד, שיוביל את השיירה לשדה תימן. בעצמי נכנסתי לפיקוד, לרופא הפיקודי. הוא לא נמצא. קצין המבצעים של החר"פ אמר לי שאנו מתוכננים לחברון. הוא נתן לי רופא נוסף, ד"ר לילנג, שגמר שבוע קודם לכן את קורס קציני רפואה.

היתה זו הזדמנות ראשונה מאז עזבנו את באר שבע ב-25.5, שהיה לי קשר אישי ישיר עם הפיקוד החר"פי שלי.

בזמן ההמתנה שלנו בצניפים לקחו את פלגת בית חולים שדה, הזיזו אותה לבאר שבע (כנראה 30.5). שאלתי אז לאן הפינוי, נאמר לי לאילת. יצאתי באחד הימים לבית חולים שדה ולבית חולים אזרחי של אילת, כדי לבדוק אפשרויות הטיפול שם. הסתבר לי שהמיתקן האזרחי אינו מסוגל למלא תפקיד של מתן אשפוז עורפי. לעומת זאת, בית חולים שדה שבמקום התפרס בבניין גמור למחצה של בית החולים באילת, אלא שהם קיבלו הוראה לפתוח את הציוד רק ב-ש'. לכן החלטתי שהפינוי יהיה לבאר שבע.

ב-5.6 חזרה לפארן הפלגה מבית חולים שדה 294. כשיצאתי לבאר שבע לא היו לי הוראות בקשר לפלגה זו. לאחר התייעצות עם הקא"פ [קצין אפסנאות], החלטתי להשאיר אותה. הודעתי בפיקוד שהם נשארו.

כשישבנו בצניפים קיבלנו מברק דחוף – להודיע את מספרי החתונים והחזיות של 4 האחיות שהיו בבית חולים שדה. ביררנו ולמחרת הברקנו. המברקים האלה היו חג לקשרים.

חזרתי מהפיקוד לשדה תימן. נכנסתי לקצין אג"מ ושם נמסר לי שנוסעים צפונה. שיש להודיע לסמ"פ לארגן את הפלוגה לנוע לצומת גולני ושעליי להיות ב-01:00 בפיקוד צפון לקבוצת פקודות.

גזרת צפון

עליתי על אמבולנסים (היות והג'יפ שלי נוסע רק 60 קמ"ש) וב-03:00 הייתי בנצרת. השתתפתי בקבוצת פקודות בקצרה שניתנה על-ידי המח"ט.

הפח"ח נועד להתפרס ליד כפר סאלד. ברגע שנקבע דבר זה היתה 'שמחה' גדולה, ובירו [מג"ד 129] הודיע לי – 'דע, מחר אתה מכין את עצמך', היות והיה ברור שהשטח מטווח. בירו יעץ לי לחפש מקום במרחק של קילומטר מהמשק. בישיבה הופיע רדום ומנומנם הרופא הפיקודי של הצפון, אשר למעשה מלבד חזרה על מיקום פח"ח וידיעה כי בית חולים שדה ממוקם בקרית שמונה, לא היה יכול למסור לי פרטים נוספים.

בגמר קבוצת פקודות חיפשתי את הרופא הפיקודי. מצאתיו ישן. לאחר 15 דקות שנדרשו להעיר אותו דרשתי ממנו אינפורמציה אם יש בכפר סאלד בונקר פנוי, ואם לא תוכנן מראש לקראת המבצע מיקום לפח"ח בחפירה היות והיה ברור לי הפצועים המגיעים לפח"ח עלולים להיות נתונים תחת הפגזה. לא קיבלתי תשובה לשאלות אלו.

בפיקוד צפון נודע לי כי הפלוגה תכוון לעין זיתים. בשעה 04:00 עזבתי את הפיקוד, נעתי לצפת. נפגשתי עם הפלוגה ב-09:00 ושם ערכתי את הפלוגה העבירה (על רכב 4×4). תגברתי אותה במיטב הכמות שעמדה לרשותי, ומשעה 11:00 היינו מוכנים לתזוזה.

עבר עלינו אחר הצהריים של מתח רב כשלא היה ברור לנו מה עומד להיות ולא יכולנו לקבל אינפורמציה נוספת ממינהלת החטיבה, שלא היתה רחוקה מאיתנו – כי הם לא ידעו. ב-03:30 לפנות בוקר שמענו ברדיו על הפסקת אש שסוריה הצטרפה אליה כביכול, והאנשים היו משוכנעים שהמלחמה נגמרה. ואומנם בשעות הבוקר המוקדמות היה שקט באיזור.

ב-08:00 בבוקר נסעתי אל קצין אג"מ, שהיה מרוחק כ-3 ק"מ ממני. היה בוקר קיץ נהדר, ישבתי על הזחל"ם שלי ושתינו קפה בהרגשה של רגיעה מוחלטת.

נדמה לי שבשעה 09:00 נתקבלה פקודה לכוננות מיידית. העברתי אותה באלחוט לפלוגה. כחצי שעה אחר-כך שמעתי בזחל של קצין אג"מ פקודתו של קמב"צ פיקוד צפון – 'מקבת פעל'.

עליתי לג'יפ, הוריתי באלחוט לפלוגה כולה להתקדם לעברי. נסענו בשיירה עצמאית בכיוון קרית שמונה ובדרך ראינו את הגדודים נעים צפונה. היה לי קשר אלחוט עם הקא"פ החטיבתי והוא הודיע לי ששלח לקראתי סייר שיוביל אותי למקומי.

הסייר מצא אותי בתנועה (אחרי שחיפש אותי קודם בראש פינה והמשיך לכיוון צפת) והוביל אותי לכיוון כפר סאלד. ליד צומת נבי יושע פגשתי בכוכבי שהורה לי להמתין במקום, שם חיכינו כחצי שעה וראינו קרבות אוויר ותותחים על הרכס ממול, בערך מעל דרדרה. שם גם השיג אותי הסייר.

ב-11:00 המשכנו בתנועה דרך נאות מרדכי, כפר בלום ודרך בריכות הדגים. עוד בדרך ראינו את רשף התותחים מהרמה וההפגזה ברגע שעברנו את שדה נחמיה. ראינו את הפגזים נופלים לא רב מאיתנו. בשדות פרצו שריפות. בדרך היה כל-בו די רציני של כלי רכב שונים כולל רק"מ. לצידי הציר ראינו כמה כלי רכב תקועים וכן טנק שהתהפך. במפה ראיתי שלפני כפר סאלד ישנו תל קטן, תל קליל. הודעתי באלחוט כי אני מתמקם לידו, וידעתי שהידיעה הועברה לגדודים. תל קליל נבחר כי היה המקום היחידי המוסתר מאש שטוחת מסלול.

תל קליל מול קיבוץ כפר סאלד, פחות משני ק"מ דרומית לגבעת האם. כאן התמקם כוח פח"ח חטיבה 8 

הגענו למקום, התפרסנו תוך 4-3 דקות ללא האוהלים. מהמקום שבו עמדנו, שהיה במרחק של 700 מטר בערך מגבעת האם, ראינו את הטנקים והזחל"מים נעים לעבר גבעת האם שהיתה במרחק כ-1,200-1,000 מטרים מתל קליל. כמו שהגענו, ראינו שני זחל"מים עולים באש.

עוד בצומת מנבי יושע שלחתי נהג לקרית שמונה להביא אמבולנסים נוספים שהיו מיועדים לנו. כשהגענו הגיעו גם ארבעת האמבולנסים הנוספים ובסך הכל היו לי תשעה. כעבור כעשר דקות באו עוד ארבעה, ואותם החזרתי כי לא רציתי לרכז על ציר צר 13 אמבולנסים וחשבתי שאולי יהיו זקוקים להם במקומות אחרים.

בערך עשר דקות לאחר סיום ההתמקמות הגיע זחל פינוי של גדוד 129 ובו היו תשעה נפגעים בתוכם ד"ר לירון, רופא גדוד 129, שהיה פצוע קל, חובש גדודי שהיה בהלם עם שטף דם עורקי ברגל. לחובש זה נעשתה בו במקום ונסקציה והוחל בעירוי מהיר של נוזלים. פצוע זה הגיע ללא דופק ולאחר מספר דקות שוב נמוש הדופק שלו.

בזה אחר זה הגיעו פצועים נוספים אשר טופלו במהירות ויעילות. לאחד מהם נעשתה ונסקציה נוספת, וכן נעשו מספר עירויים. הפצועים טופלו בבית חולים שדה בקרית שמונה. במשך כשעה טיפלנו בלמעלה מ-20 פצועים. יש לציין כי מיד לאחר שאחד האמבולנסים זז ממקומו נפל במקום בו עמד פגז מרגמה.

מיד כשד"ר לירון הגיע, חקרתי אותו למצבו של התאג"ד ונתברר לי כי ד"ר גליק, אשר מזה ארבעה ימים היה מסופח לפלוגת הסיור עם חובש, ואשר היה בדרכו אליי באותו בוקר, פגש בדרכו מהגושרים לפח"ח את גדוד 129 בתנועה ו'נחטף' על-ידי בירו.

נוכחתי לדעת כי בתאג"ד קיים רופא ומספר חובשים מספיק. באותו זמן בערך ב-12:45 נתקבלה הודעה באלחוט, ברשת המבצעית אליה קיים קשר האזנה באחד המכשירים שלנו (המכשיר השני היה הרשת המנהלתית) שבירו מג"ד 129 נפצע. דקה לאחר מכן קיבלתי הוראה מאמנון [רס"ן אמנון רשף קצין אג"מ 8] לשלוח לקראתו אמבולנס עם רופא. שלחתי אמבולנס עם ד"ר לילינג.

האמבולנס יצא וחזר כעבור חמש דקות כי הציר היה סתום והוא לא יכל היה להתקדם. דיווחתי מיד לקצין אג"מ. קיבלתי הוראה לנסות שנית בזחל"ם. ירדתי לציר, עצרתי זחל"ם, הורדתי ממנו את החיילים, העליתי את ד"ר לילינג ושלחתי אותו לגבעת האם.

מכפר סאלד ועד אליי הצבתי כל 100 מטר אחד מהטבחים שלי, כדי שיכוונו את התנועה אליי. לאחר שעה התברר לי שחלק מפצועי החטיבה הועבר לפח"ח של חטיבת גולני שהיה במרחק 3,000 מטר משם, כי אחרי גבעת האם פנו ימינה בצומת לעבר הגושרים, במקום שמאלה לעבר כפר סאלד.

יצאתי לצומת. עמד שם שוטר צבאי, הוריתי לו להפנות את הפצועים של החטיבה אליי.

לגבי התכנון, מן הראוי היה להציב את שני הפח"חים אחד על יד השני, בציר הימני מגבעת האם לעבר הגושרים, כי ציר זה הוביל לקרית שמונה, מקום שהיה בית חולים שדה. אני נאלצתי לפנות לבית החולים דרך השדות, לשדה נחמיה ולקרית שמונה. האמבולנסים חזרו כעבור כ-20 דקות.

20 דקות בערך אחרי שיצא ד"ר לילינג, חזר הזחל"ם ואיתו מספר פצועים קשים והרוג אחד, אך ללא בירו. מספר דקות אחר-כך חזר ד"ר לילינג. הסתבר כי בדרכו לגבעת האם הוא ראה את בירו מובל בג'יפ, הוא קפץ מהזחל"ם לג'יפ שהוביל את בירו. אך בהגיעו לצומת קיבל פקודה מסא"ל שהיה במקום להוביל את הג'יפ לפח"ח של חטיבה 1 בהגושרים.

לאחר כשעתיים פסקה תנועת הפצועים ונפסקה ההפגזה. ממקומי ראיתי את כוחותינו עולים בדרך שבגבעת האם. באלחוט נמסר לי להמתין במקומי.

בשעה 15:00 בערך ההפגזה פסקה וכן זרם הפצועים ובקשר הודיעו על התקדמות כוחותינו לעבר זעורה וקלע. יצאתי לפח"ח של גולני לברר מה מצבו, כי הייתי חופשי מעבודה בשלב זה.  במקום נתברר לי כי באותו זמן גם שם לא היה לחץ של נפגעים וכי כ-15 מחיילי החטיבה קיבלו טיפול שם.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות המתנתי במקומי כשהפלגה עמדה מקופלת ומוכנה לתנועה, והפלגה השנייה פרוסה, ממתינה לקליטה. באותו זמן שלחתי את הפקיד לבית חולים שדה בקרית שמונה לברר את מצב הפצועים. בין הפצועים הגיע גם חלל אחד, שפונה לבית חולים קרית שמונה.

סך הכל הגיעו בשלוש השעות הראשונות כ-30 פצועים. עיקר העבודה נעשתה על-ידי הרופאים ד"ר אלקלעי, ד"ר שיינפלד, ד"ר צדוק, מאי אילת, דב ויצחק טובורובסקי.

בערך בשעה 16:00 הובלתי שתי חוליות קדימה. שלחתי גם איש לקרית שמונה לקבל כוח. בערב ב-18:30 הגיע סייר שהובילנו לצומת הדרך לגבעת האם. שם חיכינו עד 19:30 עד שהגיע אמנון כשהוא מוביל את המיפקדה העיקרית ונעתי בעקבותיו.

המשכנו בתנועה איטית עד לציר עמוס איפה שהיה המח"ט. שם המתנו עד שחר. עם שחר התפרסנו במקום. באותו יום לפני הצהריים קיבלנו במקום מספר נפגעים קל שפונו לקרית שמונה ומספר שבויים שקיבלו טיפול והוחזרו למכלאת השבויים. בצהריים הגיע ד"ר גליק שהיה עם שרידי 129 ומסר לי על פעולותיו ב-24 השעות האחרונות. באותו יום לפני הצהריים קיבלתי דו"ח על פעילות הגדודים האחרים. נודע לי גם על הפינוי בהליקופטרים מגדוד 129 ו-377.

בשעה 13:00 קיבלנו פקודה להתקפל. הסייר של האפסנאות לא ידע כלום על הדרך. כוכבי העביר לי באלחוט לנוע ולהמתין שם. בדרך פיזרתי את קצין שלישות 129 שמסר לי כי בקלע יש חללים אשר איש לא דואג לפינויים.

בהגיענו לקלע נעצרתי ליד המקום שבו נפגעו הטנקים על מנת לפנות חללים. זה אינו תפקיד הפח"ח, אך לא היה מי שיעשה זאת. מצאנו שלושה חללים, אך רק אחד פונה כי השניים האחרים היו תקועים בתוך הטנקים. באותו זמן שמעתי בקשר על כיבוש קונייטרה. בשעה 15:00 הגיעו עוזר קצין אפסנאות וסגן נתן אשר הובילונו לכיוון קונייטרה לאחר שטעו בדרך. העמדתי אותם על טעותם, חזרתי ובערב ב-18:00 נפגשתי עם המח"ט מול מנסורה.

ב-18:30 התקבלה הודעה על הפסקת האש. לאחר יום ירדתי לגשר בנות יעקב והבאתי את הפלגה השנייה. אותה פלגה טיפלה בליל 9.6 בכעשרה פצועים. טיפלנו גם במספר מקרים קלים, כולל עריק מהצבא הסורי, והיינו שם עד ה-12 ליוני 67. דאגנו גם להשלמת האספקה הרפואית לתאג"דים.

ב-13 ליוני 67 הגענו לרמאללה, שם ישבנו עד ה-23 ועסקנו בפעילות שגרתית. ב-23 פונה הפח"ח, נשארה חוליה מתוגברת במחנה מיפקדת החטיבה".

דו"ח סרן ד"ר ליאון אלקלעי, קצין רפואה בכיר של הפח"ח (בחייו האזרחיים רופא כללי בנחלת יהודה/חמד)

ד"ר אלקלעי: "הגענו לוואדי פארן עם כל החטיבה. ביום שהתחילו הקרבות היתה חוליה אחת ליד מטה החטיבה, איתה היה ד"ר צדוק. הם הגישו עזרה ראשונה לפצועים שלנו וגם לשבויים פצועים.

יתרת הפח"ח ישבה ליד הבריכה על יד הכביש בפארן. הפצועים הועברו מן החוליה ברכב אלינו, כאן קיבלו עזרה נוספת ונשלחו לבית החולים לפי שיקול רפואי שלי. העזרה שניתנה בחוליה שעל יד המטה היתה מצוינת.

כשעלינו לצפון שטח הכינוס שלנו היה בחורשת זיתים ליד צפת. ביום הקרבות בבוקר (יום ו') התחלנו לנוע, נכנסנו לפני כפר סאלד אל הציר של הכוח התוקף. בשעה שנכנסנו לשטח היתה הפגזה כבדה של האויב. ראיתי כששני זחל"מים נפגעו פגיעות ישירות (כנראה 121), הבנתי שנצטרך להיכנס לפעולה מיד, ובאמת עוד לא הצלחנו להוריד את הארגזים וכבר הגיעו פצועים.

התארגנו במהירות מקסימלית וממש לא ייאמן הזמן הקצר שנדרש לנו כדי להתארגן בשלמות לפעולה מלאה כשאנו תחת הפגזה. אף אחד לא נתן את דעתו אל הפגזים שהתפוצצו מסביבנו. הפצועים שהגיעו קיבלו תוך דקות ספורות טיפול: ניקוי של הפצעים וחבישה. הם הגיעו חבושים חלקית על-ידי הרופאים שהיו למעלה.

כמה מן הפצועים קיבלו עירויי נוזלים. לאחד נעשתה ונסקציה ברגל וחיפוש הווריד לשם החדרת המחט וסגירה תוך שלוש דקות (היה זה סרן יגאל גורן) [מזחל"ם המוות של סמג"ד 121, נפטר כמה ימים אחר-כך]. המנתח היה ד"ר שיינפלד הכירורג. הפצוע היה עם כוויות ב-90-80%.

קיבלנו את אחד הפצועים, להפתעתי, קיבל פגיעה באיזור שק האשכים וקיבלנו אותו כבר תפור, תפירה מושלמת ביותר. ד"ר גליק שעשה זאת תחת האש בקו הראשון. אנו נתנו רק המשך הטיפול.

אם הדבר היה תלוי בי הייתי נותן לד"ר גליק ציון לשבח על הפעולה הזו.

תאג"ד במלחמת ששת הימים

היה לי רגע של תדהמה בשעה שעשיתי אינפוזיה לאחד הפצועים. שמעתי מבין הפצועים מישהו קורא לי בשמי הפרטי – 'ליאון'. ראיתי את ד"ר לירון, שאני מכיר אותו היטב מחיי האזרחיים. הסתובבתי לראות מי הוא הקורא. כשראיתי אותו מיד ניגשתי אליו. לא טיפלתי בו כיוון שכבר טיפלו בו והוא קיבל טיפול בסדר הארגוני הרגיל.

פתאום נעשה שקט. לא הבנו מה קורה. רק אז חדר לתודעה שהיינו תחת הפגזה. קרוב מאוד מצאתי רסיס שלקחתי למזכרת.

האמבולנסים היו פרוסים. אחד האמבולנסים זז מן המקום לעמדת התורנות ורק נע 15-10 מטר, נפל בדיוק פגז למקום שבו נמצא קודם. כשנכנסנו לשטח ההפגזה פחדתי, אך בשעת הטיפול עשה כל אחד את עבודתו ולא חשב בכלל שעליו להסתתר או לתפוס מחסה. מזל מיוחד: אף אחד לא נפגע.

בלילה התקדמנו אל הכוחות והתמקמנו באחת העמדות של התותחים הסורים לפני זעורה. פלוגה אחת נשארה למטה. ידוע לי כי קיבלה בלילה פצועים (20 בערך). במקום שהתמקמנו המשכנו לטפל בפצועים, אך כבר בשקט. בין הפצועים היו שבויים סורים. אחר-כך זזנו לעבר קונייטרה. בדרך בקלע אספנו הרוג אחד מתחת לטנק. זיהינו אותו. זיהינו הרוג שני שלא יכולנו לפנות מן הטנק.

כששמענו שהמג"ד של 129 נפצע וכשלא הגיע אלינו – שלחנו לקראתו רופא עם אמבולנס. הרופא אסף אותו תחת הפגזה והוריד אותו לפח"ח של גולני שהיה קרוב יותר אליו".

דו"ח חובש סמל אהרון (רוני) בן דרור (לומד מלונאות בהרצליה)

בן דרור: "צורפתי לסיירת ביחד עם ד"ר גליק. המשימה של היחידה היתה כזו שהיה צריך להיווצר ציר פינוי באורך 80 ק"מ ועל ידו צריכה להיות חוליה איתם. בא לקחת אותנו ג'יפ פתוח ונהג. לקחנו ארגז מתוגבר. הגענו לסיירת ביום א' בבוקר.

הכרנו את האנשים, קיבלנו הוראות, תיאמנו עם מפקד הפלוגה את המיקום שלנו בזמן התנועה. נשארנו ללון שם. למחרת בבוקר היה תדריך לפלוגה בשעה 05:00. קיבלנו פקודה לשבת על הרכב כיוון שבין 06:00 ל-08:00 היתה צריכה להגיע הודעה אם נכנסים לקרב. האות היה צפצוף ארוך מהרכב כסימן לתנועה.

בשעה 08:10 נשמע הצפצוף. הנענו והתחלנו לנוע בציר המתוכנן. הגענו למקום שהיה מיועד עבורנו בנקודת התצפית של הפלוגה על הקו הירוק. הכוחות של הפלוגה המשיכו במשימתם. ביום זה לא הגיע אלינו אף פצוע. במקום ישבנו במשך כל יום ב'. בערב נכנסנו לחניון לילה וביום ג' עם שחר יצאנו שוב לאותה נקודה.

ישבנו שם במשך יום ג', ראינו את ההתרגשות על כונתילה. כשהפלוגה התקפלה, תדלקנו והתחלנו לנוע לעבר נקודות הריכוז של החטיבה. כשהגענו היו הידיעות שאנו יורדים לכיוון אילת.

גזרת צפון

עלינו עם הסיירת עד עין זיתים [מצפון לצפת]. המ"פ חזר מקבוצת פקודות לפני הצהריים. הוא אמר לנו: 'אני מעלה חלק מן הכוח בהתאם למשימה, כאן נשארת מיפקדת החטיבה ואתם נשארים כאן'.

רצינו להצטרף לפח"ח כי נדמה היה לנו ששם נביא יותר תועלת, אבל לא היה עם מי לדבר בקשר לכך.

פתאום הגיעה הוראה שעלינו להצטרף לפח"ח בכפר סאלד. קיבלנו רכב מן הסיירת והוראה לשחרר את הרכב בהקדם אפשרי כדי שיחזור עוד באור. הגענו להגושרים כי נאמר לנו ששם הפח"ח. השעה היתה בערך 18:30, אך את הפח"ח שלנו לא מצאנו. היה שם הפח"ח של חטיבה 1. רצינו לשחרר את הרכב של הסיירת כיוון שידענו שזקוקים לו. קיבלנו הבטחה ממפקד הפח"ח של חטיבת גולני שיקפיץ אותנו ברכב ברגע שנדע היכן הפח"ח שלנו.

ניסינו לאתר את הפח"ח שלנו טלפונית, אך לא הצלחנו. נודע לנו שהפעולה בוטלה. נשארנו ללון במקום. למחרת בבוקר נסענו עם מפקד הפח"ח של חטיבת גולני. עלינו לכיוון תל-חי, שם ישבה מיפקדת החטיבה. נסענו עם עוזי וחגור בלבד. את כל הציוד השארנו שם כי קול ישראל הודיע שסוריה הצטרפה לשביתת הנשק והיינו בטוחים שהפעולה בוטלה.

בדרך נודע לנו שבמיפקדת החטיבה היתה קבוצת פקודות. רצינו להצטרף לפח"ח. תפסנו טרמפ עם קצין קישור ממיפקדת הכוח שיצא לכיוון החטיבה, לפקח על תנועת כוחות. בסביבות 09:00 בערך על הכביש לכיוון ראש פינה ראינו את הגדודים שלנו נעים. נפגשנו במ"פ הסיירת, עצרנו ושאלנו אותו אם הוא יודע היכן הפח"ח.

בדיוק הגיע לשם בירו, מג"ד 129. רפי, מ"פ הסיירת, שאל את בירו אם הוא צריך אותנו, ובירו אמר לו שנעלה על זחל"ם של התאג"ד. באותו רגע הגיע ד"ר לירון שקיבל זחל"ם נוסף לפינוי, ושכדאי שנעלה עליו למקרה שאחד מכלי הרכב ייפגע. ביקשנו לא הרבה – לפחות כובע פלדה. לא היו כובעי פלדה. מצאו שם שני כובעי טנקיסטים של חבר'ה שנפצעו בכונתילה. לקחנו אותם ועלינו.

התחלנו לנסוע. נכנסנו ימינה לכביש גונן-להבות הבשן, פנינו שמאלה כעבור שני ק"מ בערך והתחלנו לנוע לאורך הציר. כעבור כ-200 מטר התחלנו לשמוע פגזים. נענו עד שהגענו לגבעת האם, תחת הפגזה כבדה.

בגבעת האם נעצרנו כי היו נפגעים, מתוכם קשה. התחלנו לטפל בהם. כעבור עשר דקות הגיעו אלינו שלושה נפגעים, בתוכם ד"ר לירון, הרופא של גדוד 129. הוא העביר את הפיקוד על הדרג הרפואי לד"ר גליק, 7-6 נפגעים, ועברנו לזחל"ם של ד"ר לירון.

על גבעת האם ישבנו במשך 4-3.5 שעות כשבמשך כל הזמן אנחנו מופגזים באופן רציני ביותר ונפגעים זורמים אלינו. לאותה נקודה הגיע גם המג"ד בירו שנפגע בפנים ואפשר היה לפנותו רק בישיבה. הוא פונה אלינו בג'יפ כשהוא היה חבוש חבישה ראשונה ביותר. חבשנו אותו מחדש ושלחנו אותו עם הג'יפ למטה. במקום זה טיפלנו בערך ב-20-15 נפגעים.

בערך ב-15:30 התחלנו לעלות במעלה הציר עד שהגענו למוצב הקדמי של הכפר קלע [מתכוון לנעמוש]. למקום זה הגיע זחל"ם עם נפגעים והתחילו להגיע אלינו פצועים רבים, ביניהם כמה קשים. התחלנו לטפל בהם. זחל"ם הפינוי שלנו הגיע למקום זה, נתנו לו הוראות להביא ציוד שהיה חסר לנו ופינינו איתו פצועים.

באותו מקום ברגע מסוים עבר ג'יפ ובו סגן אלוף לא מהחטיבה, עצרנו אותו כי היה לנו פצוע קשה ולא היה לנו במה לפנות אותו. הסברנו לו מה המצב והוא מיד שלף את הסכין שלו, חתך את הברזנט של הג'יפ כך שיכולנו להעמיס עליו את הפצוע. שלחנו את הפצוע בליווי חובש שישגיח על העירוי.

נהג הזחל"ם שלנו, עדי מ-129, ניגש לאחת העמדות וירה מספר כדורים לעברה. אמרנו לו שיפסיק לשחק, הוא ענה שהוא שומע קולות מבפנים. התפרסנו מיד בשטח, זרקנו רימון לעבר העמדה ואחר-כך שמענו קריאות בערביץ ויצאו חמישה חיילים סורים בידיים מורמות. השכבנו אותם על הארץ, ערכנו חיפוש, זרקנו רימון נוסף לעבר העמדה וטיהרנו אותה.

נתנו לשבויים מים וסיגריות. הביאו אלינו חייל סורי נוסף: שבוי פצוע. חבשתי אותו. אחר-כך הגיעו חיילים מגולני שטיהרו את העמדות והרגו עוד כ-12 סורים. מסרנו לידיהם את השבויים. משם נענו במעלה הציר לכיוון קלע. שם היו הכוחות שנשארו מ-129 עם שישה נפגעים. הרופא ניגש מיד לטפל באחד שמצבו היה קשה, אך ברגע שניגש אליו כבר נפטר. הרופא ניסה להצילו, אך לשווא.

אני נתתי את כל הטיפול האפשרי לשאר הפצועים. בעזרת אנשי הגדוד העברנו את הפצועים לזחל"ם הפינוי ופינינו אותם. היה חסר לנו ציוד רב והיו לנו חמישה נפגעים, הרוג אחד ושבוי אחד. ירדנו לפח"ח, הצטיידנו, השארנו את הנפגעים ועלינו מיד בחזרה לגדוד.

ד"ר מאיר לירון (רופא פנימי, בי"ח הדסה ת"א)

ד"ר לירון [נפצע בשלב הראשון של תחילת ההבקעה מהפגזה ליד גבעת האם ופונה לפח"ח 8]: "לא הכרתי את גדוד 129 כלל. עברתי מגדוד 89 והוצבתי לפח"ח של החטיבה. כשהגעתי לפח"ח העבירו אותh לגדוד 129, כך שהרבה להשתתף לא יכולתי.

מן הראוי להעיר: המציאות היתה של תאג"ד עם זחל"ם פינוי אחד בלבד. כן היו לתאג"ד משאית (פרש) ושני טנדרים. הדרישה מן הכוח הרפואי – לנוע על רכב קשה, כיוון שנע צמוד בעקבות הטנקים – יצרה מצב שבו היה זחל"ם הפינוי עמוס בציוד, רופא, חובשים וכו'. כתוצאה מכך למעשה לא היה רכב פינוי.

מסקנתי היא שלתאג"ד יש להקציב רכב קשה נוסף לפינוי, ואכן קיבלתי זחל"ם נוסף לצפון.

בכונתילה קיבלנו שמונה פצועים. אחרי מיון הוברר שהיו שישה פצועים ושניים בהלם נפשי. מששת הפצועים הללו אף אחד לא היה בסכנת חיים, גם אם לא היו מפונים מיד, כמובן שמבחינת מוראל מן הראוי היה לפנותם במהירות. הליקופטר לא היה וזה לקח בערך שש שעות עד שהשגנו משאית לפינוי, כיוון שאת זחל"ם הפינוי שהייתי עליו לא יכולתי לשחרר.

אני לא ידעתי איפה נמצא הפח"ח ואיך להגיע אליו וצריך היה להשיג סייר להוביל אותם. העיכוב בהשגת רכב פינוי והעיכוב בהשגת סייר גרמו לכך שאפשר היה לפנותם רק בשעה 01:00 בלילה (והם הגיעו אליי בערך ב-17:00).

כמובן איני יודע כיצד הייתי נוהג לו הייתי יודע שהפצועים נמצאים בסכנת חיים".

——————————————————————————————–

2 מחשבות על “הייתי נותן צל"ש לד"ר גליק

  1. התמונה הראשונה עם כיתוב: "טיפול בפצוע במלחמת ששת הימים [צילום: חיל הרפואה]" – – – מדובר ב*שיחזור* של טיפול ב"פצוע", שנעשה ע"י הצנחנים בגה"ת שבצפון ירושלים, כמה חודשים אחרי המלחמה.

  2. בעדויות האלה יש כמה דברים מעניינים, ובראשם ביקורת כלפי הרופא הפיקודי (ד"ר קורדובה).

    הרופא של חטיבה 8 מספר כאן שהוא לא הצליח לדבר איתו (כי הוא ישן, מנומנם או רדום), או לא להבין ממנו דבר. התשובות שקיבל אינן מספקות. אם יש פקודות מסודרות למקבת-גבעת האם והדוקטור החטיבתי צריך לאלתר בשטח מקום לפח"ח בזמן אמת, תוך כדי תנועה, תוך כדי זה שהוא מעיין במפה – ואז להגיע למקום שלא הוסדר מראש, לא ערוך, בלי תעלות, בלי כיסוי ראש, בלי מבנה שייתן הגנה לפצועים ולצוות הרפואי. בסופו של דבר זה פח"ח עורפי, לא תאג"ד בשטח מוכה. מחדל של פיקוד צפון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s