למחוק את העלילה

דודי קליין היה בהלם כשהתוודע בשנים האחרונות לטענות כלפי אביו, מוסא קליין, על טעות בניווט בדרך לכיבוש תל פאחר * "לא נעים לקרוא את הסיפורים האלה כי זה לנפץ מיתוס", הוא אומר * כעת הוא לומד לעומק את פרטי הקרב במטרה לנקות את שמו של האב

דודי קליין בן השנתיים וחצי עם אביו מוסא ב-1966, וכיום (בצילום הקטן). להגדלה – לחצו על הצילום

דודי קליין גדל בידיעה שאבא שלו גיבור. מוסא קליין אכן היה כזה – עם שני צל"שים ממבצע סיני ומלחמת ששת ימים. רק שאת הצל"ש השני מוסא עצמו לא זכה לקבל. הוא נהרג בחזית מוצב תל פאחר. הצילום שבו הרמטכ"ל דדו מעניק ב-1972 למשפחה את אות המופת על חלקו בקרב תל פאחר, מלווה את דודי כ-40 שנה. רואים בו את האם שרה קליין מביטה בגאווה ברמטכ"ל הגוחן כדי להעניק את העיטור לבתה, איילת בת ה-6, ואת דודי בן ה-9 משקיף בסיפוק רב. "גדלתי בתחושה שקודם יש את אבא שלנו, שהוא גיבור ואגדה, ואחר כך יש את בר כוכבא", הוא אומר.

כבנו של בר כוכבא, זכה דודי ליחס מפנק לאורך השנים מחטיבת גולני. מספר שבועות לאחר מלחמת ששת הימים לקחה אותו אמו לסיור קצינים בתל פאחר, על פי הזמנת מח"ט גולני, יונה אפרת. דודי, כמעט בן 4, זוכר את עצמו מטייל בתעלות ובבונקרים, מוצא קליע בצבע כחול ומראה את זה לחיילים בגאווה. הוא זוכר את עצמו שואל את אפרת אם פה אבא נפל ואת המח"ט שאומר לו כן, ואת שלט הברזל שהוצב שם לאחר מספר שנים עם שמות הלוחמים שנפלו, ובראשם סא"ל מוסא קליין. "תל פאחר בשבילי זה קודם כל המקום שאבא נהרג", הוא אומר השבוע, "וזה גם מיתוס, מקום שכל הזמן חוזר אליי במעגלים".

בשנים האחרונות הוא מוצא את עצמו יותר ויותר מתעניין באירועי הקרב. זה בעיקר מפני שהתדמית הזוהרת של אבא, עליה גדל, נסדקה מעט לאחר שהתברר לו שמייחסים לאביו טעות בניווט, שבגללה כך נטען, הסתבך הקרב וגדוד 12 ספג אבידות קשות.

לפני כארבע שנים נוצר קשר בינו לבין אורי שמחוני, קמ"ן חטיבת גולני בששת הימים (לימים אלוף במיל'). שמחוני הציע לו לנסוע לתל פאחר כדי להסביר לו מה קרה בדיוק. דודי הגיע לסיור מלווה בדוד שלו, ד"ר יוסי דרור, הנשוי לאחותה התאומה של אמו שרה. דרור חיבר עם השנים ביוגרפיה מרשימה על קורות חייו של גיסו מוסא קליין – החל מילדותו בהונגריה ועד  לקרב תל פאחר.

שמחוני לקח אותם כדי להראות להם בין היתר מאיפה היה אמור מוסא קליין, על פי פקודת הקרב, לטפס מדרך ההטיה אל דרך הנפט. זהו אחד המיתוסים הגדולים שהשתרשו בסיפור תל פאחר: טעות הניווט כביכול שהופלה על ראשו של המג"ד ההרוג.

המאזדה-5 טיפסה בקלילות יחסית את הדרך שעליה נטען בזמנו כי היתה בלתי עבירה לטנקים ולזחל"מים. כשאני שואל את דודי מאיפה בדיוק הם עלו, הוא אומר שאינו יודע. הוא לא ירש מאביו את חוש הניווט, אבל היגיון ושכל ישר יש לו בשפע. הוא מנסה להבין איך ייתכן שלמרות המפות והסימונים ולמרות היום הבהיר להפליא, אביו לא מצא את התוואי העולה לדרך הנפט. שמחוני סיפר לו כי למחרת הקרב הוא הגיע בג'יפ למקום. לצידו ישב המח"ט ומאחור סגן אהרון ורדי, מפקד פלוגה א'. הם מצאו את הדרך למעלה ועלו אליה בלי בעיות. אז איפה היתה הטעות, ביקש דודי לדעת, ושמחוני אמר משהו שלא היתה טעות, או שהוא לא יודע אם היתה טעות.

אחרי שהמאזדה עם הקמ"ן החטיבתי ובנו של המג"ד מצאה את עצמה בדרך הנפט, ואחרי שקליין שמע משמחוני שלא היתה טעות, הוא אמר לו בוא ניסע ליום טוב ותגיד לו את מה שאמרת לי. יום טוב, הלוא הוא יום טוב חזן, הרס"ר האגדי של גולני (לימים אל"מ), שמשמש כיום מנהל מוזיאון גולני, קיבל אותם בסבר פנים יפות. הוא מכיר את דודי עוד כשהיה ילד. דודי פתח בנוכחותם חוברת מורשת קרב, מראה להם שכתוב בה שהיתה טעות בניווט ושואל את יום טוב למה נכתב כך, הרי שמחוני אמר לו שלא, ובבקשה תדאג למחוק את זה. יום טוב אומר אני לא יכול למחוק, זה לא בסמכותי. ועם העניין הזו דודי מסתובב בימים אלה, איש בן 50, עם זכרונות של ילד שאינם מרפים ותחושה שנגרם עוול לאבא, למשפחה ולו עצמו.

ב-1967 התגוררה משפחת קליין בקרית מוצקין, אליה עברה משיכון הצנחנים בר"ג בגלל שירותו של מוסא בצפון. דודי זוכר את אביו לוקח אותו לגן בג'יפ הצבאי, כמעט תמיד שקית של פיסטוקים בידו, איש מרוצה ושמח. חוזר הביתה בשעות הערב, תמיד עם חברים, ובאופן כללי הבית מלא באנשים. זוכר את אבא שמשכיב אותו בערב ומלמד אותו לישון כשהראש תמיד אל הקיר. ואיך פעם אבא חזר הביתה פצוע אחרי תאונת דרכים שעבר (הנהג שלו נרדם על ההגה) ואחר כך את היום שהגיעו לבשר להם את הנורא מכל. קצין צה"ל נתן לו במתנה מלודיקה קטנה, והדודה עם דמעות בעיניים מביאה לו שמיכה ואת הנסיעה ממוצקין לחולון כדי להתגורר אצל דוד שלו תקופה מסויימת, עד החזרה לבית בשיכון הצנחנים.

הילד גדל על מיתוס של גבורת אביו. פעם זה בקבלת הצל"ש, פעם בהשתתפות בטקס שבו נקרא מחנה צבאי "מחנה משה", ופה טורניר כדורסל ע"ש מוסא קליין. בכל אירוע התקבלה המשפחה בכבוד מלכים. כל קצין שפגשו סיפר ביראת כבוד על זיכרון שלו מאבא. היה גם פעם טיול לחרמון שבו המדריך סיפר על קרב הרואי במיוחד ועל קצין בכיר שאם לא היה נהרג הוא בטח היה הרמטכ"ל – ואת דודי אומר לו אנחנו המשפחה של מוסא קליין ואת המדריך שבוכה מהתרגשות. ילדות ובגרות שעברו בתחושה שאבא הוא גיבור, ואין בלתו.

1973, האם שרה והילדים דודי ואיילת קליין בקבלת הצל"ש לאב ולבעל שנהרג – מידי הרמטכ"ל דוד אלעזר (להגדלה – לחצו על הצילום)

דודי קליין, נשוי ואב לשלוש בנות ובן, סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי בחברה העוסקת במימון פרויקטים לחו"ל, מספר שעד גיל 30 הוא לא קרא בשום מקום סיפור או תחקיר שזרע ספק או הטיל כתם. הוא גדל על מורשת קרב מפוארת, רוויה בפתוס. כך למשל הספר "אחריי" מאת שלמה נקדימון, שבו נכתב בין היתר על כיבוש תל פאחר: "אש חמה ויוקדת, העיניים דרוכות קדימה, המצח נוטף אגלי זיעה, האצבע סוחטת את ההדק והיד לוחצת רימון. מוסא מרחף בין הכדורים, הוא קורא 'אחריי' ופקודיו באים בעקבותיו".

לפני כ-20 שנה הוא החל לשמוע את מה שהוא מגדיר "רעשי רקע". פתאום חוזרות שתי מילים שוב ושוב. "טעות בניווט". הילד שבגר נכנס לעומק הסיפור, ועכשיו נותרה בו התהייה למה נתנו לסיפור הטעות להתפתח כך. שהרי לאחרונה גוברים הקולות שלא היתה שום טעות בניווט, ושהדרך שסומנה מתוואי ההטיה לדרך הנפט לא באמת היתה.

לפני חודש דודי קרא כאן בבלוג את סיפור הסיור של קציני גולני שחזרו לתל פאחר, תחת הכותרת "מוסא לא אשם". דודי: "הכותרת הזו היא 180 מעלות לאיך שאנחנו גדלנו ואיך שלמדנו לזכור את אבא. הסיפורים של טעות או לא טעות הסתובבו רק בצבא. פעם ראשונה ששמעתי על זה היה אחרי הצבא. אחר כך היתה כתבה של שמחוני שמדברת על טעות כביכול, ואתה אומר לעצמך – 'רגע, אוקיי, זה רעש'. אחר כך היתה כתבה על בני ענבר (מג"ד 51 בגולני, שכבש את תל עזזיאת), שאמר שאם בתל פאחר קיבלו 20 צל"שים, אז לו מגיע 80. ואז מתחילים לטפטף כל מיני רעשים ואתה לא יודע איך לאכול את זה. אתה אומר זה איש רע וההוא יש לו אינטרס, אין לך דרכים להתמודד עם זה. ואז היה את הסרט 'גבעה אדומה', ששם אבא שלי לא יצא טוב, ואז אני רואה האשמה בוטה בבלוג של טנקיסט, שממש נראה לי הזוי. ואז אתה אומר לעצמך מה אתה עושה עם זה? הבנאדם הזה יושב בטנק, רועדות לו הביצים, אז הוא מקלל. לא נעים לקרוא את הסיפורים האלה על אבא שלך, זה גם לא דבר שאתה יודע מה לעשות איתו. זה מכה בך, כי זה לנפץ מיתוס".

אז מה באמת עושים עם זה? קליין: "זה לא נעים. אתה מעדיף להתייחס לדברים היותר טובים ולשים את כל אלה בצד. אתה ממשיך לחיות. אני מאמין שלא היתה טעות, אבל גם אם נניח שכן, אנחנו גדלנו עם המיתוס, זה לא ישנה לנו מהותית את החיים. אני מאמין שלא היתה טעות, ושהטעות שמייחסים לו מגיעה מכל מיני אינטרסים. מאשימים את מי שלא יכול להגיב. בסיטואציות שאני גדלתי זה קשה לעיכול".

הוא מספר שרק בשנים האחרונות החל להבין לעומק את מהלך הקרב. "הלכתי לשם והסתכלתי על התל מלמטה ואמרתי לעצמי שאני בחיים לא הייתי עולה למעלה. זו התאבדות. עיסוק בסוגיה, שמרתקת חלק מהלוחמים שהשתתפו בקרב יחד עם מספר פגישות וסיורים שעשיתי עם לוחמים והיסטוריון צבאי מפורסם, שפכו אור חדש על מהלך הקרב באופן שהעדויות והמידע החדש שוללות באופן מוחלט את האפשרות שהיתה טעות בניווט. מה שמפתיע ומקומם במיוחד זה שכנראה אף פעם לא נערך תחקיר רציני, מחלק מהלוחמים כלל לא נלקחה עדות וחלק אף טען שהושתק על-ידי המערכת. לטפול אשמה על גיבור שנהרג זה יותר חמור מטעות כזו או אחרת. להאשים מישהו שעשה כמיטב יכולתו זה דבר חמור בעיניי. הדבר הנכון לעשות עכשיו זה לשים את הכעס בצד ולנסות לגרום למחיקת עלילת הטעות בניווט בכל הפרסומים הרשמיים".