יודקה פלד – קרב החרמון הראשון

יודקה פלד, מג"ד 51 במלחמת יום הכיפורים, מתאר בתחקיר משנת 1973 את שני קרבות החרמון שבהם השתתף * ברשימה זו – הקרב הראשון ב-8.10 * "סיוע אוויר ידענו שאין, סיוע ארטילרי ידענו שאין וקישור ארטילרי לנו לא היה. מפות היו, תצ"א לא היה, אינפורמציה על אויב שהיה בחרמון מעריכים אותו כגדוד. איפה? לא ידוע * אבל אמרו שיש 30 יהודים חיים במוצב וצריך ללכת מהר, כי אי-אפשר לדעת מה יהיה איתם"

מוצב החרמון, אוקטובר 1973 [ארכיון צה"ל]

יודקה פלד הוא דמות מרכזית בשני הקרבות לכיבושו מחדש של מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים. רס"ן פלד מונה למג"ד 51 של גולני פחות מיומיים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים – ביום חמישי בלילה, ה-4 באוקטובר 1973, לאחר שהמג"ד המכהן מיקי כהן נכנס לניתוח בבית החולים. יודקה היה אמור להחליף את מיקי כהן בסוף אוקטובר. כשהמלחמה פרצה יודקה הכיר בקושי את המ"פים שלו בשמותיהם. איתם יצא למלחמה, כולל הקרבות לכיבוש החרמון.

תחקירים לא מעטים עברה המערכה על החרמון במלחמת יום הכיפורים. ב-6 באוקטובר 1973 הותקף מוצב החרמון על-ידי כוחות קומנדו סורים, נכבש ונפל. ב-8 באוקטובר נעשה ניסיון של חטיבת גולני להחזיר את המוצב לידי צה"ל, ניסיון שהסתיים בהפסד צורב. ב-21-22 באוקטובר במאמץ משולב של גולני, צנחנים ושריון, הושגה המטרה. הסורים גורשו, העיניים של המדינה חזרו לראות 6-6.

שני הקרבות הקשים גבו מחיר יקר בנפש ושלחו את פיקוד צפון וחטיבת גולני לבצע בדק בית, כדי לבחון את ההתנהלות ולראות איך אפשר היה לעשות את זה טוב יותר ובזול יותר. לשם כך בין היתר הוקמה ועדת גביש, שתחקרה עשרות מפקדים ומקבלי החלטות. מטבע הדברים, יודקה פלד, שעלה להר פעמיים עם הגדוד שלו, הוא נחקר חשוב. התחקיר איתו משתרע על עשרות עמודים שהודפסו בכתב צפוף של מכונת כתיבה, שחלקו קשה לקריאה [אותיות שנמרחו]. אנחנו מפרסמים בזאת את עיקרי התחקיר עימו בשני חלקים, ותחילה הקרב הראשון.

הקרב הראשון בתמצית: בבוקר ה-8 באוקטובר קיבל מח"ט גולני, אל"מ אמיר דרורי, את אישור אלוף פיקוד צפון לעלות לחרמון, לאחר ששני חיילי צה"ל שנמלטו מהמוצב הכבוש דיווחו שיש בו חיילים שמסתתרים או מנהלים קרבות. כוח גולני שעלה אל הרכס ממג'דל שמס מנה כוחות מגדוד 51, גדוד 17 וסיירת גולני. הכוח עלה בחופזה – ללא מודיעין, ללא סיוע ארטילרי ואווירי, התקדם על הציר הראשי וסמוך ל"עיקול הטנק" נתקל במארב סורי ובאש משלושה כיוונים. הכוח ספג נפגעים רבים – 23 לוחמים ומפקדים נהרגו, ובהם מג"ד 17 דובי דרור. עד כאן הקרב הראשון.

יהודה גביש, שבמלחמת יום הכיפורים שימש נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, מונה בראש ועדה להפקת לקחים משני קרבות החרמון. הוא זה שתיחקר את יודקה פלד. עניין המעיב מאוד על התחקיר עם יודקה, וגם עם אחרים: חלק מההסברים של מג"ד 51 היו על מפה, שלא צורפה לתמלול התחקיר. בשל כך לא ברור במקרים רבים מהו המקום שעליו מדבר יודקה. המתחקר היה חייב לציין בקולו את מיקומי הכוחות ומספרי הגבעות שאליהם התייחס המג"ד. בהיעדר זאת, התמונה המלאה לא תמיד מובנת, וחבל.

בכחול – הערות הבלוג. מקור: ארכיון צה"ל.  

קרב החרמון הראשון: "הסורים זיהו את החפ"ק שלנו וירו עליו כל הזמן" 

יודקה פלד 1986

יודקה: לחרמון הראשון התחלנו להתארגן למעשה במוצאי שבת [6.10.1973]. בסביבות חצות היתה פקודה מהאלוף בנפח, הוא אמר למח"ט ולי שצריך להחזיר את החרמון. זה היה במוצאי שבת, חושך, וחומר לצורך העניין לא היה, גם מפה 50,000, מפות מאוחדות, והיה צריך להגיע לשמה האחראי על הבנייה של המוצב ממשרד הביטחון. מרמת הגולן ירדנו לראש פינה ושם כחצי שעה הסביר לנו בעיקר את מבנה המוצב, ואז התארגן כוח להגיע בפיקוד המח"ט, מגדוד 51 שתי פלוגות, א' ו-ב', וכוח מהסיירת, לא כל הסיירת.

"התוכנית דיברה על עלייה דרך נוה אטי"ב, בציר הכביש עד למעלה. הכוונה היתה להגיע למוצב לפנות בוקר, כל זה בציר הכביש. זו המשימה של הכוח סך הכל, כשבכל כוח אנחנו היינו הכוח הקדמי. לא ידעו איפה הם יושבים [הסורים]. גדוד 51 עם שתי פלוגות על זחל"מים, זה כמובן לא היה בשיא הארגון, אבל הזחל"מים היו מזוודים, הם היו ממחנה עמוס בהכנה לקראת אימון חורף של החטיבה. זה היה באיזור נוה אטי"ב והכוח הופנה לצומת מסעאדה לחסימה, והיה ברור שהמצב הוא יותר [חמור] מאשר להחזיר את החרמון.

יום ראשון אחר הצהריים ירדו סורים בשביל הזה, נכנסו לבתים החיצוניים של הכפר [מג'דל שמס]. לפני זה, לפני הצהריים, הגיעה שיירה, חבר'ה שהיו פה עם מחלקת טנקים שעלתה לרכבל התחתון, והוציאה את החבר'ה שיכלו לצאת מהמוצב. הם היו ארבעה, אחד מהם פצוע. הרופא שלנו טיפל בו והוריד אותם למסעאדה. הפצוע היה היחידי שאפשר היה לדבר איתו. זה היה יהודי בשם נחליאלי [חייל גולני]. שעתיים אחרי זה נראו החבר'ה האלה שיורדים כאן ממוצב 103. באותו הזמן ב-103 היתה פלוגה שלנו, זה בתוך מג'דל שמס. היה נדמה להם שהולכים להתקיף אותם. הגענו לכאן על יד הבית של המושל, גם החפ"ק של המח"ט וגם החפ"ק שלנו. טענו שהם [הסורים] הולכים עם חגורים יהודים. הלכנו לחקור, לא היה שום דבר.

בלילה נשארה פלוגה ב' במוצב 103 פחות שלושה זחל"מים, ולמחרת ביום שני לפנות שחר הגיעו שני פליטים [מהחרמון] ל-103. הם טענו שהם חלק מקבוצה שירדה, נתקלו בסורים, היה להם סיפור. על כל פנים מה שחשוב שהם טענו שיש עוד 30 יהודים במוצב בתוך המחילות. היה קרוב לשעה 07:00, המח"ט קרא לי ואמר – הולכים על החרמון. לפני זה ביום ראשון כשחזרנו ממג'דל שמס, נפגשנו עם מג"ד 17 ועם הסגל שלו במסעאדה. עד אז כבר הייתי מומחה לעניין מוצב החרמון, ממש למדתי בעל פה ונתתי תדריכים לחבר'ה שלנו. הסברתי להם את מה שהיה להסביר למג"ד 17 ולסגל שלו, את המבנה של המוצב. אנחנו באופן כללי הצענו לא להיכנס למוצב, אלא לתפוס את הגבעות ששולטות עליו, כולל על הכניסה, ורק בשלב מאוחר להיכנס פנימה בעזרת עשן.

בבוקר ניתנה הפקודה לגדוד 17. מג"ד 17 [דובי דרור], שתי פלוגות ועוד מחלקת טנקים 'משנה כנסת' בציר הכביש ופלוגה מגדוד 51 וחצי סיירת בפיקוד סמ"פ. הסיירת בפיקוד שלי, על ציר השביל, ומי שיגיע קודם ייכנס למוצב. לקחתי את פלוגה ב', שחלקה היה במג'דל שמס וחלקה במסעאדה. הסיבה העיקרית שפלוגה א' הפלוגה היותר טובה, הייתי צריך להשאיר אותה בצומת מסעאדה בחסימה, מכיוון שזה עדיין נשארה המשימה העיקרית של החטיבה באותו מקום במסעאדה. נתתי תדריך קצר לסמ"פ של הסיירת ותוך כדי זה כבר גדוד 17 עבר אותנו. עלינו ונסענו, קראתי למ"פ שיצא עם הזחל"מים שלו לכביש להמתין לי על הכביש. אמרתי לו – איפה תיכנס בסדר תנועה, נכנס, ויצאנו בירידה בשביל, שם רק נתתי לו ולמ"פ הסיירת ביחד פקודה, תדריך קצר, כי גדוד 17 המשיך לנסוע.

מג'דל שמס והחרמון [צילום: ראובן מילון]

נדמה לי שזה היה יום שני 08:30 בבוקר. הכוח של הסיירת בפיקוד שאולי [סגן שאולי לב] היה חוד. הוא היה צריך ללכת על השביל ולסרוק את שני הרכסים משני הצדדים. נאמר לו גם ללכת בנחת. פלוגה ב' שלנו עלתה מאחור. סיוע אוויר ידענו שאין, סיוע ארטילרי ידענו שאין וקישור ארטילרי לנו לא היה. קש"א אחד אצל המח"ט ליד הזחל"ם, ונאמר שייתכן שיהיה סיוע. דורשים סיוע, ייתכן שיהיה סיוע. המח"ט היה בציר הכביש עם גדוד 17. המפקדים נתנו שמה תדריכים לכוחות. אנחנו הסתובבנו לראות ששמה העסק בסדר, וזה לקח 20 רגע, לא יותר. כשאנחנו זזנו אני מניח שגדוד 17 היה ברכבל תחתון. מפות היו, תצ"א לא היה, אינפורמציה על אויב שהיה בחרמון מעריכים אותו כגדוד. איפה? לא ידוע.

מהסיפורים של השבויים [חיילי צה"ל שנמלטו מהמוצב] השתמע שיש סורים גם על הרכס, וזאת היתה הסיבה שהתחלנו להכניס את הכוח הזה. השבויים הם שני הפליטים שלנו, אמרו שירדו בדרך ונתקלו. הם ירדו שלושה ואחד הם תפסו להם והרגו, ויצאנו לדרך.

התדריך שלי לכוחות היה ריק לגמרי. המשימה היא בעצם החרמון כשהאפשרות היא… דרך אגב, כל התנועה הזאת בכיסוי של ארטילריה, חלק מהשלבים די קרוב כולל בתוך מג'דל שמס. וגם שם ההתארגנות למטה לא היה טעם לרכז אותם לכינוס כזה. אבל פה במדרון כזה קצת תלול, הרוב נפל יותר רחוק גם בצד זה וגם בצד זה. סיוע שלנו לא היה. ארטילריה של האויב ליוותה אותנו לא כל הזמן עד שהתקרבנו. אני מניח שהם ידעו איפה אנו נמצאים. התדריך קודם כל היה לעשות בשיטת הנחת, היה תדריך פטאלי. צריך לעשות את הסריקה, צריך לצפות, צריך לנסות לאתר אותם מקודם, והיות ולא היה ברור איפה הם ישבו, כלומר אם הכוח נתקל ומשיב באש אם הוא יכול, או מסתער לבד, אם לא נכניס את הפלוגה השנייה.

הסיירת היתה קדימה, היו לה שני צוותים, 30 או 28 איש. זה לא היה לגמרי מסודר כי מפקד הסיירת עם חלק מהסיירת, לפי איך שהם עמדו על הכביש, נכנס יום לפני זה ל-104 לעזור, במידה ותהיה התקפה. אחרי זה המח"ט החליט להשאיר אותו שם ככוח החטיבתי. שני צוותים נעו בפריסה משני צידי הציר, היה לי נדמה קצין אחד. הם בכל מקרה הלכו על החלק הגבוה של הרכס, והשארית שלו נעה בשביל. מאחוריה במרחק של 200 מטר בערך פלוגה ב', כשאני נע בעקבות הסיירת.

שאלה: אתם עולים עם שתיים וחצי פלוגות בלי סיוע אוויר ובלי סיוע ארטילרי, חשבתם על העניין הזה של יחסי כוחות בכלל, אם יש מקום לתקוף עם הכוח הזה?

יודקה: זו שאלה למי שנותן את הפקודות. מה שאני יכול להגיד לך שבשאלות האלה – א) אתה מניח שאני התלבטתי גם אז וגם אחרי זה, גם היום, על כל מיני פקודות שאנחנו מקבלים, אז זה פקודה שהרעיון שלה לא ברור לי, לבצע כל מיני דברים לנוכח מצבנו פה בגזרה, אני יודע שהם מחמירים נניח את מצבנו, אבל כשאני מקבל פקודה, אני חושב איך את מה שהוטל עליי לעשות טוב. הכי טוב, יותר טוב. אותו כנ"ל פה. מה שאני יכול להגיד לך זה שהמשמעות המספרית לא כל-כך באה לידי ביטוי, משום שאתה מכיר את החרמון, ופה בסוף למשל אתה צריך ללכת על רכס, אז לא תהיה לך חטיבה, שם אתה לא יכול להביא אותה לידי ביטוי בשטחים שיקנו לך איזושהי עליונות טקטית. לא אני אמרתי את זה. זה היה הדבר העיקרי שאמרו, שיש 30 יהודים חיים במוצב וצריך ללכת מהר, כי אי-אפשר לדעת מה יהיה איתם. בקיצור, כשהגיע החוד אפשר להגיד למקום זה – 1614, הגיע 300 מטר, 350, 450 מטר דרומית מערבית ל-1614 נפתחה עליו אש.

באיזו שעה?

יודקה: זה היה בערך ב-10:00, 10:30, 11:00, לא זוכר. נפתחה אש, הוא לא זיהה בדיוק איפה. נראה היה לו שזה מטווח קרוב. אף אחד לא נפגע, החוד השיב באש והוא ניסה לשפר עמדות קדימה של יתר האנשים כדי לירות. אנחנו עלינו…

מי זה אנחנו, חפ"ק?

יודקה: חפ"ק. היינו כאן, עלינו לכאן למעלה לראות ואז ראינו אנשים. במקביל נתתי פקודה. פה זה שטח נחות מאוד ותלול מאוד, נתתי פקודה למ"פ ב', שהיה מאחור גם כן לעלות לרכס. ראינו פה אנשים מתארגנים וראינו כוח בגודל בין חמישה לעשרה יורד מכאן לכאן [מראה על המפה]. את זה ניסינו לתת לסמ"פ הסיירת. מה שהתברר רק, וזה תוכלו לראות אחרי זה בתצ"א, המבנה של השטח הוא הרבה יותר מבוקר ממה שנראה במפה. בכל אופן במפה של 20,000 רואים את כל הדברים הגדולים האלה. כי הסמ"פ של הסיירת אמר לי שהוא לא יכול להסתער קדימה ולחסל אותם, משום שיש לו ואדי עמוק ביניהם, איזה 30 או 40 מטר. במפה זה לא מופיע, לכן לקח קצת זמן עד שהיה ברור לנו שאנחנו מתקדמים לאותו דבר. ואז באותו זמן היו יריות למעלה של הטור המשוריין.

חורף 1970, כוח צה"ל מאבטח את הגולשים בחרמון [צילום: חנן שדה, הארכיון הציוני]

איפה היית בערך אתה יודע?

יודקה: הטור המשוריין היה באיזור הזה, 700-600 מטר לפני הרכבל העליון על הכביש. ואז הפקודות שלי היו כאלה: למפקד הסיירת – לשפר עמדות לפנים עם מה שיותר אנשים מהכוח שלו, בעיקר עם הכלים המתאימים כדי לשמור על קשר אש ועין עם הסורים שפה. למ"פ ב' לרדת עם הכוח שלו פחות איזה צוות, סדר גודל של כיתה, שתישאר כאן מאחור במקום שהוא עלה לאבטחת התאג"ד בין גבעה 6 ל-5, מתחת לגבעה 6, מדרום לגבעה. לא אמרתי את סדר התנועה – לקחנו תאג"ד רגלים…

איפה היה התאג"ד לפי סדר התנועה?

יודקה: הוא היה בסוף, ולמ"פ ב' לרדת לכיוון השביל, לחצות את הוואדי ולעלות מכיוון הערוץ השני כדי לבוא על 1614 או גבעה 10 מכיוון צפון מזרח. דרך אגב, כל המספרים האלה הם מספרים של החרמון השני. פקודה למ"פ ב' ניתנה מבחינה פיזית. קראתי לו אליי, הראיתי לו – זה פה, זה פה ואתה הולך מפה ועושה את זה. במקביל ביקשתי מהמח"ט אם יש לו אפשרות לשחרר את גדוד 17 למרות ששמה כבר היו יריות. התמונה לא היתה כל-כך ברורה עדיין. סדר גודל של צוות שיראה מעיקול הטנק את נקודה 14, מגדוד 17 שיירד לכיוון נקודה 12 קצת דרומה, כדי – א') לשבת על הכוח הזה מאחור, ו-ב') לשבת עליו מאחור ולמנוע בריחה. יכול לצלוף משם קצת בקושי אפילו עם מקלעון. והכוח הזה יהיה מוכן שהוא יבצע את הירידה ואת טיהור העסק הזה.

המח"ט אישר את זה ושלח את הכוח בפיקוד סמ"פ [הסיירת] 12 אנשים אני חושב. נהג, מקלעון, חובש. מכשיר קשר עלה על הרשת שלי, נכנס אל הרשת. המח"ט שלח אותו לכאן, 1802, זה היה סגול 301 אם אני לא טועה. שלח אותו לשם ואני ישבתי גם כן תוך כדי תנועה, נתתי לו להתקדם הנה בתנועה איטית. איפשהו בשלב הזה התחלנו לראות תנועה כאן מדרום לצפון, אפילו לכיוון צפון-מזרח, קבוצות עולות לכיוון הרכס. באמת התברר שבאיזור הזה נתקע גדוד קומנדו ושאנחנו נתקענו בקרבת החוד שלו, שהגיע לפני זה והתארגן ברובו מעצמו.

מהפיטמה לפה זה ללכת בדיוק אותו הגובה כדי להגיע. אנחנו הסכמנו שפלוגת החוד שלו רק שהתארגנה כאן, וברגע שהתחיל פה כל העסק אז הם התחילו פשוט לצאת. אנחנו ראינו מספרים יותר מאוחר, גם זה היה מפתיע. שאלו אותי כמה היו שם, אז ככה התנצלתי ואמרתי 80, אבל זה היה אחרי כך. אמרתי למח"ט, לא היה נעים להגיד שהיה הרבה יותר, כי לא באנו איתם. בקיצור, היו הרבה יותר מ-80. כן היה גדוד קומנדו והוא לא היה מאורגן, והם הסתלקו.

מה היתה המטרה של הגדוד הזה, אתה יודע?

יודקה: להשתלט ולשבת על הרכס [המשפט הבא נמחק]… ולהשתלט על הרכס ועל המורדות בכיוון מג'דל שמס, אני מבין שגם לנתק את הכביש. אני יעשה פה איזשהו מרשם וזה בדיעבד, אבל זה יסביר כל מיני דברים. פה למעלה נמצאת הגבעה שישב עליה הכוח של גדוד 17, ב-1614. הרכס באופן כללי יורד בכיוון דרום מערב. מה שקורה, יש כאן שלוש שלוחות כאלה, כשכאן הסיירת. כאן יש עוד איזושהי כיפה, שלפני 1614. למעשה איזושהי תמונה של העסק הזה הצטיירה לי כבר אז לפני שראיתי את זה. ברגע שהוא אמר לי שיש ואדי עמוק אחד בינו ובין הסורים, ראינו אותם. פה ראינו סורים ושם ראינו שאין סורים.

זה מלמטה נראה כמו גבעה, כי זו גבעה, ופתאום בתוכה יש שקע, מכתש קטן כזה. הכביש הולך פה ובדיוק פה זה הפנייה, כשכאן הוא מקיף את זה וכאן אתה קורא לזה אוטובוסים, או תחנה 4 או מה שלא יהיה. את 1614 הייתי רק טיפה מזיז. סורים ישבו פה, ישבו פה וישבו פה. מכל המקומות יהודים אליהם צריכים לעלות, כולל מגבעה 11. אחרי שיורדים צריך אליהם לעלות, זאת אומרת…

11 זה הרכס שנמצא מעבר?

יודקה: כן, כן, הגבוה [כ-2.5 ק"מ צפונית-מערבית למוצב החרמון].

הם הגיעו לאן שביקשת שיגיעו?

יודקה: בדיוק הגיעו, אבל הכוח של 17 צריך להיכנס לטיהור של הבניין הזה, צריך גם בסוף להסתער בעלייה. כאמור את פלוגה ב' פה, השארנו את התאג"ד מאחור והשארנו פה כוח אבטחה מפלוגה ב', ולפלוגה ב' הכוונה היתה שהיא תלך ככה ותעלה באיגוף ימני, שהיה ברור שייקח הרבה זמן לרדת. מהצד הזה צריך לראות שם מהמפה כמה קווי גובה על חצי סנטימטר, תלול מאוד. בדיעבד מה שהתברר, שהסורים שישבו ככה יכלו לעבוד לכל הכיוונים בלי שכיוון אחד או אחר מהכיוון שלנו, כלומר הכוח שישב פה יכל להסתובב אחורה, הכוח הזה להתעסק איתנו. כוח שישב פה ירה לאורך הוואדי יותר מאוחר ומנע מפלוגה ב', בעצם לעבור. לא מנע – היקשה עליה. המעבר נגיד לפי החלטה שלי יצא שהם לא עברו שם וכוח נוסף שישב פה וישב פה… ועל הקצה הקדמי הצפוני ביותר של הדולינה ירה בשלב זה בזוקות על זחל"מים, שהתחילו לפנות פה מגדוד 17. אר.פי.ג'י היו מאורגנים בכניסה טקטית למצב פתיחה טוב מאוד, בעיקר שהיו מספיק אנשים.

כל הכוח היה כ-80 איש?

יודקה: היה כ-80 איש, כפלוגה. פלוגה ב' שהגיעה לכאן התקשתה לחצות את הגיא הזה משום שהם ירו עם צילגים. זה לא הוואדי הראשי שבו עולה השביל. השביל שעולה ממג'דל שמס אל הרכס הוא פה בתוך הערוץ הזה, שם למטה בדיוק גם אין מספיק סלעים, והוא חטף שמה בניסיון הראשון שלו שני נפגעים. אמרתי לו שינסה עוד פעם, הוא חטף עוד שני נפגעים וגם הסיירת טענו שהם חושבים שיש פה יותר אנשים. אמרתי שהיה כאן כוח שנשאר לאבטחת התאג"ד, הוא היה בפיקוד הסמ"פ. זה היה גם מין כוח כזה שהיה מתוכנן כדי לעזור אם יהיה צורך. לקחתי אותו עם ירי [סרן ירמיהו נטל]. ירי זה בחור שהיה בחטיבה, היה מ"מ בגדוד 17, השתחרר אני חושב שנה לפני המלחמה. הוא היה איתי בחפ"ק.

אני אחזור קצת אחורה: תוך כדי שליחת פלוגה ב' קדימה ירד ערפל על האיזור שלנו, ואז הסיירת הצליחה להכניס את כל מי שיש לו נשק שווה קדימה, מתוך כוונה ואפשרות שהם בהמשך ימשיכו ויתקדמו בחסות הערפל, כי לא היתה ארטילריה עדיין. אלא שהערפל הזה התפזר, הוא היה כמה דקות. והמצב היה שהסיירת היתה במצב יותר טוב כדי לענות באש, אם כי במצב יותר קשה אם צריך לזוז משם. כי הם היו כבר כמעט כולם בעמדות קדמיות. לפני הערפל נפגע סמג"ד 51 הקודם שהיה, ופה זה גם כאן היה בחפ"ק הזה למבצעים מיוחדים, וכששלחתי אותו שיגיע לסיירת זה היה לפני הערפל. הצוות שמה לא הסתדר כל-כך טוב בשלב הראשון הזה ושיסביר להם מה כוונתי.

מה שמו?

יודקה: שמו חידו [רס"ן אברהם חידו] והוא נפגע. זאת אומרת, הם זיהו את החפ"ק שלנו והם ירו עליו כל הזמן. היתה להם אפשרות. היה לנו איזה נהג אחד נגיש, שהתפרסם אחר-כך בקרב על החרמון בנושא השדה [מתכוון לבני מסס, "העיניים של המדינה"], ואנחנו ראינו מאיפה הם יורים למרות שהיה די קשה להבחין בזה טוב. הבעיה העיקרית של הסיירת היתה פה. זה היה למעשה צליפה. ראו את הסורים מפעם לפעם. גם הוא ראה, גם אנחנו כיוונו אותו. היתה רוח די חזקה… [מילים לא ברורות] והם פגעו במדויק. רוב היריות בודדת. אחר-כך מצאנו שם רובה טלסקופ. בשלב הזה היו לסיירת ארבעה נפגעים.

מפת איזור מוצב החרמון וכיווני תקיפה הסורים [ארכיון צה"ל]

הכדורים הוסטו על-ידי הרוח?

יודקה: כן. ככה זה נראה לי. אתה רואה אותו עושה כזה קשת. זה היה גם רחוק, זה היה טווח 80 מטר. הרחוקים שאנחנו ראינו. אני מדבר על ירי [סרן ירמיהו נטל] שחפר בכיוון [גבעה] 1614, הירי הזה היה חשוב גם כדי לאפשר לכוח של פלוגה ב' לעבור פה וגם כדי לבצע את מה שרצינו. אבל זה שירי ייקח את הצוות שהיה שם יחד עם הסמ"פ ולחיפוי של הסיירת ומכת אש מפלוגה ב', שנמצאת למטה לכיוון הרכסים האלה ועשן של 52 של הסיירת, שירתה כאן, שירי יעלה וישתלט על הגבעה הזאת, שזה נראה כגבעה, ומכאן יוכל הוא לפקח בעצמו או יחד עם פלוגה ב' או יחד עם הסיירת. כל הקטע הזה, כל המעבר הזה של ירי היה מעבר של שטח פתוח לגמרי. אמרתי לו – גש לעשות את זה מהר. גם ברוחים [לא ברור] גם הירי וגם הקוד הגיע לפה. הכוח של ירי בלי בעיות, ואז נדמה לי שבאותו זמן, על זה אני לא חותם, נתתי פקודה למ"פ ב' לחזור ולבוא בעקבות ירי. בשלב הזה היתה עמוסה מאוד הרשת של החטיבה, רוב הזמן קצין הקשר האזין לזה, עכשיו במקרה הזה זה קצין קשר, אבל הוא דיווח לי שמג"ד 17 נהרג. היה ברור שמצבם קשה. אנחנו לא ראינו. הדבר היחידי שראינו זה שני כוחות שהמח"ט העלה.

אם לא ללכת לפי הסדר, אז פה התעוררה אחת הבעיות הראשונות שלנו, הקרב החפוז מאוד הזה, שאחרי שמג"ד 17 נפטר, למעשה החפ"ק כל כוח של הדרגות ושל המחלקה שנשלח למשימה היה לו מספר ברשת החטיבה. היות והקת"ק נפגע אז גם כל עניין הסיוע עבר דרך… כשיהיה סיוע יהיה ברשת החטיבתית. בשלב הזה התקבל סיוע, אני קלטתי שיש סיוע, שמעתי שיש סיוע. שמעתי שזה גם למח"ט. אני כמעט בטוח אפילו שלא ביקשתי את זאת. ניסיתי נדמה לי שבזה שהם טענו שביקשתי פעם אחת, על כל פנים היה ברור שמצבם שמה קשה, אבל היתה פקודה, אני לא ידעתי ממי, אחרי זה התברר שלקחו קצת קדימה כדי לפנות את הנפגעים אחורה ולא יכולים ופה אין נהג זחל"ם, כל מיני דברים שלא צריך להיות גאון כדי להבין שהמצב שם פחות יפה מאשר אצלנו.

ירי הגיע לפה, עלה קדימה ראה את הדולינה לפניו, ניסה להסתכל ימינה, שמאלה, לראות יותר טוב, חטף כדור בראש, או מה אני כבר לא זוכר, ונהרג על המקום. בשלב הזה כבר פלוגה ב' היתה בדרך אליו ואילו הוא בדד. אמרתי לסמ"פ שיראה שמה והיה שמה סמ"פ, עלה ואמר לי שיש ואדי עמוק בינו לבין הסורים, שמהמקום שלו הוא לא יכול לעבור. אמרתי לו שיחפש מאיפה הוא יכול יותר טוב לעבור. ושוב הוא ניסה לפחות לפי הדיווח, הוא ניגש, כן הצליח, לא הצליח, זה נשמע לי לא מוצלח ברשת. ובאותו זמן עלה ברשת הסמח"ט שהיה בתל לפניי אני חושב איפשהו, ואמר שאני יכול לקבל את עזרת 47 ברשת החטיבתית. 47 זה מפקד הסיוע של האוגדה, מפקד האגד. עכשיו זה היה, היום זה לא כל-כך… אז ניתן לטובתו, זאת אומרת לבחור הזה קודם נפצע המ"מ, מהסמ"פ עשיתי מ"פ ואחרי זה הוא היה… [המשפט הבא נמחק]

מי זה היה מפלוגה ב', מיכאלי?

יודקה: כן. על כל פנים, ההחלטה להוריד את הכוח הזה מפה היתה בעיקר בגלל שניתנה לי ארטילריה, ואז החלטתי להזיז את הכוח, לתת ארטילריה ולעלות אחרי זה באותו ציר. אולי נקדים לזה, החבר'ה האלה הגיעו, התמקמו, ירו יפה, פגעו יפה, ירו אליהם חזרה, הסורים התחילו להסתלק. היו קטעים של ערפל מפעם לפעם. חלק מהסורים אני מתאר לי מתוך הבלבול עלו והתקרבו קרוב אליהם, היות וזה היה מתוך ערפל הגיעו הטווחים לפעמים ל-20 או 30 מטר. החבר'ה האלה שאלו אותי אם אלה כוחותינו, אני אמרתי להם שהם כוחותינו. בשלב הזה הסורים פתחו באש ראשונים מטווח קרוב, ואז היו להם [לכוחות צה"ל] שלושה נפגעים, אחד מהם פצוע קשה שאחרי זה נהרג.

הסמ"פ שם אמר לי שהוא ממקומו, לפי איך שהוא רואה את הישיבה של הסורים, עם הכוח שלו לא יכול לעזור לנו בזה שהוא יעלה ויירד. זה היה ברור שהוא לא יכל לעזור הרבה. פה ניתנה ארטילריה לטובתי. הסמח"ט מתל שיבן אמר לי ש-47 יכול לעבוד לטובתי, אז אני אמרתי בסדר, תן לי חמש. זה אומנם לסירוגין על העסק הזה. באותו זמן בסיירת היו שמונה נפגעים אני חושב. והיתה להם כמות קטנה של תחמושת. ובעיקר החלטתי לנצל אותם אם אפשר יהיה לעלייה, זאת אומרת אחרי שנראה מה סדר הכוחות החלטתי שבכל מקרה לקיחה של העניין הזה תתבצע על-ידי רתק מהאיזור איפה שהיתה הסיירת, רתק מהאיזור הזה איפה שירי היה וניסה, והכוח יעלה מהאמצע.

איזה, פלוגה ב'?

יודקה: הכוח שיעלה, אני חשבתי אז שזה יהיה הסיירת או הסיירת ופלוגה ב'.

איזור מוצב החרמון. הסימונים: המוצב, גבעה 17, גבעה 16, עיקול הטנק, רכבל תחתון ועליון [מוצפן]

איפה היתה פלוגה ב'?

יודקה: פלוגה ב' בשלב הזה היתה פה כדי להיות מוכנה לבוא, כדי לעלות קודם על זה, ורק אחר-כך על זה. זה בניגוד למה שרציתי בהתחלה, ורק מפה אחרי זה לרדת לכאן. עכשיו רתק מפה הוא הכרחי כדי להעסיק את החבר'ה האלה, חוץ מרתק לכאן כדי למנוע שהם יפריעו. ומהארטילריה ביקשתי גם זרחן, כולל זרחן מקדימה, גם לגרום להם נפגעים, אבל גם למסך, כדי לאפשר לסיירת לחלץ את הנפגעים החוצה. יש פה אולי משהו ששיחק גורם בעניין הזה – זה היה הערפל. כשלא היתה ארטילריה, הערפל היה קצת מעל הגבעות האלה. כל הזמן קיוויתי שהוא יירד. היתה למעשה פקודת התראה לסיירת, בהתחלה גם לירי, שברגע שיהיה ערפל עושים את זה. החלטנו לעשות אתזה כשהערפל לא ירד ואז הארטילריה פה היתה.

ארטילריה שלהם היתה?

יודקה: ארטילריה שלהם בשלבים האלה, כל השלבים האלה, לא היתה עלינו. הסיבה היא שפשוט אני משער בגלל הטווחים הקצרים שבינינו. עכשיו, ירדה ארטילריה שלנו…

כמה סוללות?

יודקה: ירדה סוללה, אני משער זה היה 155.

כמה זמן?

יודקה: היא ירדה כחמש דקות, אש טובה שגם כיוונו אותה. היא פגעה גם פה וגם פה קדימה, איפשרה לנו להוציא את החבר'ה של הסיירת אחורה, איפשרה לנו לראות את הנפגעים. עכשיו על כל נפגע כזה היו שניים צריכים לסחוב אותו עד התאג"ד. למעשה כל הכוח של הסיירת כמעט היה עסוק בעניין הזה. הסמ"פ אמרתי לו להוריד את הג'יפים לכביש ולעלות חזרה. תראו שם במפה את אותו קיר חיצוני, ולעלות חזרה כי רציתי שיהיה לי עוד כוח. ירתה לנו פה סוללה אחת. היא ירתה חנ"מ ועשן, הסיירת פינו את הנפגעים מימין לקו הרכס, לתאג"ד. פה ראינו, הכרנו קצת את הסיירת, כי ראינו את הסורים, ראינו קווים גזוזים וגם מלמעלה הרגשנו קווים גזוזים. ברגע שהיו תנועות שלהם ניסינו לירות גם לקו, אבל למעשה הגבעה היתה די ממוסכת.

הבחור שמה למעלה ביקש ממני, ממני כבר לא קיבל, אבל הוא קיבל נדמה לי מהמח"ט אישור או הוראה להתקפל אחורה, משום שבשלב זה כבר כל הכוחות ירדו מלמעלה ולא רצו להשאיר אותו לבד למעלה, מה עוד עם נפגעים, ואני הקפתי אותו עד שפלוגה ב' פה היתה מאורגנת, נתתי לו פקודה. לקחתי איתי את החבר'ה מהסיירת שהיו פנויים פה, היה איתי עוד איזה בחור בעצם, שאותו מיניתי למפקד נקודת הפינוי, וכל העסק הזה זה מ"פ שהיה פעם בגדוד 51, יהודי בשם גבעתי.

בשלב הזה אמרתי לו לפנות את כל הנפגעים שהיו בסך הכל, או מישהו כזה, לפנות אותם בציר שהיינו בכביש לכיוון הכביש, ומ"פ ב' עם החבר'ה האלה של הסיירת פחות הכמה נפגעים לעלות מכאן, להשאיר את זה פה. הכוונה שלי היתה להתקרב עד טווח 100, 150 מטר מהיעד בחסות הארטילריה. כן ביקשנו את שניהם ורופי [לא ברור] אישר. ביקשתי שתהיה לטובתנו עד… ואישרו את זה בטלפון השבור הזה. בשלב הזה לא היתה בעיה של הרשת, כי הם כולם התקפלו, אז אני מבין שחלק מהדברים נאמרו להם בעל פה.

פלוגה ב', הרתקים הושמו, עלתה את הארטילריה, נתנו להם לעצור קודם בגלל שפתאום התחילו נפילות על הציר שלנו, אז נתתי הוראה להתמקם, לעשות … של כל הכוח למטה, נתנו להם לחזור. עלינו, כשהגיע לפה הכוח עם שני החיפויים האלה נפתחה אש מטווחים קצרים, אבל היה ברור שזה מעט אנשים, זה היה 5 מטר, 10 מטר הכי הרבה. סך הכל היו שם ארבעה סורים, אבל מהירי הראשון נפגע המ"פ של פלוגה ב'. המצב היה שמ"פ ב' הלך קדימה עם החוד וחוליה של הסיירת היתה משמאל. אני הייתי יחד עם החוליה של הסיירת מצד שמאל. עד לפה זה היה שקט, עוד לא ראינו שום דבר. גם שני הרתקים דיווחו שהם לא רואים שום דבר.

וכל התנועה עד לשמה לא ירו עליכם?

יודקה: לא ירו עלינו שום דבר. היתה ארטילריה. הקטע שהלכנו בלי ארטילריה נמשך אולי חמש דקות. לפני כן גם לא היו בטוחים שלא היתה ארטילריה. מה שהיה פה שהיו שמה ארבעה חיילים [סורים] שמשום מה לא ברחו. זה לא משום מה, מי שמכיר את הסלעים שמה נכנס בתוך הסלע, אף אחד לא יגרום לך נזק. זה רק להדליק ולהישאר. הם ירו, זרקו רימונים, שיפרו עמדות, עשו כל מה שצריך בטווחים הקצרים האלה. אחרי שהמ"פ נפגע הוא חטף כדור בראש ונהרג. הכוח נעצר לאיזה זמן. מהסיירת היה צריך לעודד אותם והתגברו בסדר, ואז הפעילו את יתר הכוח פה, תנועה ואש חוליות בערך כמו שכתוב, וחיסלו למעשה את הסורים האלה שהיו שם.

מה השעה בערך במצב הזה?

יודקה: אני לא יודע, שלוש וחצי או ארבע אחר הצהריים.

איזור מוצב החרמון, גזרה רחבה

תפסו את הסורים האלה על הכיפה הראשונה?

יודקה: על הכיפה הראשונה. פה כבר קיבלתי פקודה להיות מוכן לירידה. אמרתי – אני מוכרח לסרוק פה קודם, לגמור ולא להסתובב שם בשטח. עלינו, פרקנו את השטח הזה, פה כבר לא היה אף אחד. כאן היה עוד הרוג אחד שלהם. פה היה עוד סורי אחד. לכאן כבר לא ירדנו כי התחילו להאיץ בי – תחזור מיד, תרד מיד לכביש, ולא היתה לי ברורה מה הכוונה, ואז עצרנו את העסק. עשינו בדיקה והצלחנו להוציא אני יודע קלצ'ניקובים ובזוקות. זו היתה הפעם הראשונה שראינו אר.פי.ג'י מתורגלים תחמושת. למעשה כשהלכנו אחרי זה למחרת בחרמון שני בלילה, אז היו פה עוד הרוגים סורים. היום ידוע שהם לא הגיעו לפה ולפחות לא ירו על המקום הזה.

כשאתם נסוגתם משם כבר לא היו סורים?

יודקה: לא, אנחנו הלכנו בתיעול, אנחנו גמרנו פה, נשארנו עוד, הסתכלנו, בשלב הזה גם שחררנו את הבחור הזה, בינינו לבינו פה יש ירידה ואחרי זה עלייה שמה שאתה רואה את כולו. פה לא עכשיו אמרתי בזמן ההפגזה הארטילרית הראשונה כבר ראינו את הסורים מסתלקים וגם הם ראו וירו אחרונים שנשארו פה, לא יודע אולי בגלל שהם לא ידעו מה קורה. הם נשארו או שלא אמרו להם מה לעשות.

כמה נפגעים [סורים] היו אצלך בסך הכל?

יודקה: זה קשה להעריך. אני אומר – אנחנו ראינו חמישה או שישה סורים הרוגים בשטח. לא סרקנו כאן. עכשיו אנחנו במסגרת ארטילריה ירינו לכיוון ציר הבריחה. לא סרקנו כאן ולא סרקנו בהמשך. כשעלינו בלילה ראינו עוד סורים, שלושה נדמה לי, נתקלנו במקום שלא הבנו מקודם. עכשיו אנחנו ירדנו שם לכביש, הלכנו בדרך קיצור ישר לאוטובוסים. הלכנו לאוטובוסים וכל הכוח ירד לבניאס.

איך היה פינוי הנפגעים שם?

יודקה: פינוי הנפגעים שלי מפה היה לאחור. את ירי לקח חייל לאחור על הכביש, שם היה הרופא החטיבתי או נציג שלו. היה שמה עוד נקודת תאג"ד עם תיאום כזה ברשת ונקודות היציאה שלי.

היה להם רכב?

יודקה: כן, ומשם פונו לאחור. קרב ראשון במתחם נדמה לי בשניר, או שזה התחיל מהבניאס ועלה לשניר. אחר כך נפרס פח"ח מתחת למסעאדה.

כמה נפגעים היו לך?

יודקה: היו לנו ארבעה הרוגים ו-13 פצועים, כולל הסיירת.

היו נעדרים בקרב הזה?

יודקה: לא. היתה שם בעיה איך להוציא את הסיירת מקדימה מזה ובלי ארטילריה. עם הארטילריה נפתרה הבעיה. המ"פ שנפצע, אני אמרתי שיירד למטה וניסיתי להפגיש אותו עם הסמ"פ שכבר אז היה למעלה. כי בשלב ראשון הוא נשאר וטיפל בו חובש, ועד שגמרנו את הגבעה הזאת לא התעסקנו איתו. אחרי שגמרנו את הגבעה הזאת, לפני שעלינו ל-1614, אמרתי להוריד אותו. הוא ירד לפה, אז חיפוי מהסיפורים. באופן כללי הפינוי היה פה אחורה, הטיפול של הרופא שלנו ממה שידוע לי היה בסדר. היתה פה בעיה של בחור אחד מהסיירת שהיה פצוע קשה ובסוף מת. מהעניין הזה יכול להיות שאם היה מסכים לבוא הליקופטר…

מה זה מסכים לבוא? ניסיתם להזמין?

יודקה: ניסינו בתוקף, זה לא היה פשוט. הם טענו שבגלל זה… אני מניח שבגלל הטילים, הם טענו שבגלל הערפל. שבשלב הזה נחתו מסוקים סורים למעלה והיה שם ערפל. הסברנו שאין ערפל, אמרנו שלא איכפת לנו שלא ינחת. שירחף, אם הוא לא סומך עלינו.

מה היה פגוע אצלו?

יודקה: הבחור היה פגוע בראש, היה במצב אנוש. בקיצור, הרופא לא התלבט בכלל אם כדאי בכלל לטלטל אותו. הוא לא הגיע נדמה לי לבית חולים.

אתה בטוח שהליקופטר היה עוזר?

יודקה: לא בטוח. זה נמשך קצת זמן עד שהורידו אותו למטה. זה לא בטוח. זה רק הבעיה של הלב היהודי. החבר'ה מלמעלה עלו חזרה לכביש, קיבלו פקודה להשאיר את ההרוג, לקחת רק חצי דיסקית שלו ואז הם ירדו מהרשת שלנו ועברו לרשת חטיבה. מבחינה פיזית זה היה קשה יותר, אבל הם כבר קיבלו את הפקודה להתקפל לפני שאנחנו גמרנו, כדי לא לעכב את הכוחות למעלה.

מרשם קרב של כיבוש החרמון הראשון

מהי ההתרשמות שלך מהעבודה של החיילים והשליטה של החברים של המ"כים? זה בא לביטוי באיזושהי צורה כאן בשדה?

יודקה: לא, לא בא לידי ביטוי. האמת היא כזאת: אם נראה את ההיסטוריה עוד יומיים אחורה, אני באתי לגדוד ביום חמישי בעשר בלילה, 4 באוקטובר. יום שישי בחמש בבוקר היה מסדר יציאה לחופשת יום הכיפורים. זה היתה בפעם הראשונה שראיתי, הסתכלתי על הפנים. כל יום חמישי בלילה ישבתי עם המ"פים וזה על מנת להכיר אותם. כמובן שמטבע הדברים קודם כל המ"פים ואחר-כך הקצינים, הרופא וכל אנשי המנהלה. והיום נגיד שזה שצעק שם באיזה שלב זה היה המ"כ. מה שאני יכול להגיד לך זה שאני הייתי צריך להוציא את הגרון כדי לעודד.

אתה לא יודע, לא הכרת את האנשים או שאתה יודע שהמ"כ לא ראו אותם?

יודקה: לא, אמרתי שאני לא יודע קודם כל שהכוח הלך לפה. לא ראיתי אותו עם הכוח שלי שהיה פה, לא ראיתי אותו. לא ראיתי מה מתבצע פיזית בשטח. הסיירת שהיו פה…

הסיירת אני מניח שכן ראו.

יודקה: בסיירת היו בעיות היות וחלק גדול מהם היו חיילים שלי הייתי צריך פה ללכת מאחד לשני, לתת לו בעיטה ולהראות להם שאם לי לא קורה כלום אז גם לו לא קורה כלום. שישפר את העמדה קדימה.

לא רצו לשפר את העמדות?

יודקה: לא כולם. היו כאלה שהקצין שלו באותו זמן היה עסוק קדימה ולא ידע.

מה המסקנות שלך מהקרב?

קודם כל יש בעיה של נוהל קרב. נוהל קרב כזה שלא יהיה חפוז. אני חושב שזה דבר שהכרחי לעשות, נניח מה שהיה פה נקרא לו מינימום. בדיעבד כל אחד יכול להיות חכם, האם היה חשוב פה, האם החצי שעה קבעה לגבי בראייה מלמעלה.

אתה מדבר לאחר ההיתקלות?

יודקה: לא. היום כשאנחנו יושבים פה, אני אומר שאני מעדיף עוד חצי שעה להסתכל, להגיד משהו, לתכנן יותר בדיוק על מפה. גם בקרב כשלא יודעים אפשר להגיד אם זה יהיה פה, לפחות לחשוב מה נעשה. טוב, פה זו שאלה של אין ברירה, אז עולים בלי ארטילריה ובלי אוויר.

וביום.

יודקה: כשמקבלים פקודה אז ביום. דרך אגב, אני מעדיף לעשות את זה ביום אם יש ארטילריה. מה שקשור למודיעין זה דברים אלמנטריים, זו לא שאלה של מוסכמות בכלל מוכרחים שיהיה מפות שטח ותצ"א שאפשר להסביר לחבר'ה, לא על בערך אלא על בדיוק. ומה שהיינו רואים אפילו לא היה זמן להסתכל לפני זה. נפתחה אש, ממילא הסתכלנו אחרי זה, ממילא היינו שם כמה פעמים. המבנה הוא כזה, זה לא היה משנה חוץ מזה שירי לא היה צריך להופיע פה. זה לא היה משנה היום שום דבר, כי המבנה הכללי זה הרבה דברים אלמנטרים. פינוי נפגעים. אז המסקנה בחרמון הזה צריך במצב כזה בשטח כזה שבחוליה עורפית יותר מתאג"ד אחד, זה כמו חציית התעלה. תאג"ד רדמי ותאג"ד עורפי, כדי לא לנטרל את התאג"ד הזה, כדי שיהיה… לאמצע פינוי, האלונקות האלה לא טובות.

רצועות יוגוסלביות היו לכם?

יודקה: רצועות יוגוסלביות. היו אלונקות נוסח המעוזים. תראה, אי אפשר לגרור עם זה [עם הרצועות]. אמרתי שצריך לגרור עם זה בסיכום של הגדוד, כי בחרמון השני היו לנו הרבה נפגעים מזה שפינו לא נכון. הלב היהודי שזה חבר שלו פה ושם הלכו לפנות ומזה חטפנו, אבל לגרור פצוע עם רצועה יוגוסלבית שם 30 מטר צריך להניח שהפצוע היה משמיע קולות.

היו רצועות?

יודקה: כן. לא בוצע העניין הזה שמה.

היו מועמדים לפציעה שהשתמשו ברצועות?

יודקה: כמעט שלא, בקושי החובשים. היו רצועות, אבל לא השתמשו בהן כי לא האמינו בזה. גם היום לא מאמינים בזה. ומי שמעוניין להכיר אותן צריך לדעת איך להרכיב אותן, צריך להתאמן בזה וזה לוקח קצת זמן. עוד טעון שיפור – נושא הקליעה למטרה, או הצליפות. שיפור רמת הקליעה.

מוצב החרמון [בקו רקיע משמאל] ומצפה שלגים [מימין]. צולם מהר רם, מדרום לרכס החרמון

הבעיה מבחינת הקליעה זה גם בחרמון הזה וגם בחרמון השני, השאלה אם יצא לאור המקרים שחיילים ירו דרך הכוונת או שירו…

יודקה: לא. רק דרך הכוונות ולא פגעו. עכשיו הסיירת מסתבר שהם איפסו את זה יומיים או שלושה ימים לפני זה. סך הכל היה להם איפוס, אולי לא כולם, ולסיירת יחסית יש הרבה יותר כלי נשק שאפשר לירות בטווחים האלה כי להם יש כמעט לכולם קלאצ'ים. לא הולכים כמעט עם רובים.

איזה טווחים ירו?

יודקה: טווחים זה היה בין 200 ל-500 מטר, בעיקר על 300. עכשיו הנושא של לירות איזה זמן ואחרי זה לשנות עמדה אין פה מי שעשה את זה גם פה וגם בחרמון השני. ביום מי שעושה את זה, אז הוא עושה בסדר והוא היה פה בקו. מי שלא עשה את זה באיזה שלב, אז מאתרים את העמדה שלו ויורים עליו.

השטח המכוסה סלעים היה מנוגד לעלייה שלכם, שמבחינות מסוימות זה יותר קשה מיעד מבוצר, כי אין דברים או אמצעים מוגדרים, אלא לחימה נמשכת. מה דעתך על הנושא הזה וגם מבחינת השליטה על האנשים. זאת אומרת, השטח מכוסה סלעים והאנשים נעלמים מאחורי האבנים האלה, אז כשאתה מסתכל אתה רואה את מה שאתה צריך לראות? לאיזה טווח אתה רואה?

יודקה: קודם כל לגבי זה הערה לגבי החרמון השני. כי אנחנו הובלנו בשטח פתוח, הם היו בתוך עמדות בשטח טוב. זה היה גם פה למעשה נכון, כי ברגע שאתה צריך לבוא אליהם אתה באיזה שלב מתגלה, והם כאילו יושבים ביעד מבוצר מאחורי מחסות ומה שהם צריכים לעשות זה לא לתת להתקרב אליהם. אני מניח שאם אנחנו היינו במקומם היינו עושים את זה בלי בעיות. אני לא יודע למה הם הסתלקו. לגבי זה אני הזכרתי את הנושא לפני שנה וחצי. קודם כל ציינתי אני זוכר שזה היה עוד עם רוני בזמנו שם למטה. מהבחינה הזאת זה חייב אולי קצת את המפקדים לזוז כדי לוודא שפקודות עוברות ושמתבצע, והאנשים ישנם כולם.

אני יכול להגיד לך למשל, זה ספירת מלאי של הסיירת אחרי שהם הגיעו לפה וידאנו שכולם ישנם, עם שמות. ואני הכרתי את כל החבר'ה האלה וחלק מהם התפנו כאן, ואני עצרתי אותם כדי שימשיכו איתי והסמ"פ שלהם לא היה שקט, אז עשינו ספירת מלאי. זו בעיה, גם אמרנו למ"פ… שהגיע לפה שיעשה ספירת מלאי ולסמ"פ שיירד למטה שיעשה ספירת מלאי.

לא נשאר אף אחד בשטח?

יודקה: לא. נוהל הקרב התחיל מהקרב הזה. זאת אומרת, היה ברור שיעלו לכבוש את החרמון בשלב זה או אחר. היה כמעט ברור שמי שייצא לבצע את זה זה גולני, בגלל מצב החי"ר בגזרה ואחרי זה באו גם הצנחנים. היה ברור שזה צריך להיות מבצע רגלי והיה ברור שהסורים יישבו על כל הרכס הגבוה מהרכבל למוצב. זאת אומרת הרכס הולך פה וממנו יש ירידה שהולכת למעשה עד ג'ובתה, ויש ירידה נוספת לכיוון רכבל תחתון. היה ברור שבאיזשהו שלב צריך יהיה להילחם על האיזור הזה, הרכס הגבוה. עכשיו, מפעם לפעם ברגע אחרי הפריצה היה קצת זמן, ישבנו על איך כדאי לעשות ומה כדאי לעשות, מה הן האפשרויות לכיבוש. התצ"א הזאת הגיעה יום לפני העלייה לחרמון, והתחילו להגיע, גם התצ"א הזאת לא בדיוק משהו…

מה לא הגיע?

יודקה: הידיעות מבחינת מודיעין, נאמר שיושב בחרמון הישראלי כגדוד ועוד פלוגה. בשלבים הראשונים לא היה ידוע איפה זה יושב ולא היה ידוע מה נשאר בחרמון הסורי. היה כבר ידוע פחות או יותר הסיפור שהם נהרגו מכאן, אני לא יודע איפה בדיוק. תפסו שבויים, אבל היה ידוע שאלה מהמסוקים זה היה כוח קטן, והכוח העיקרי זה היה אלה ברגל שבאו מהחרמון הסורי.

למעשה ידענו שגדוד 51 יצטרך לעלות על זה, או יהיה בכוחות שעולים על זה מהחטיבה… כי אחרי הפריצה [למובלעת] גדוד 13 יצא מהקו ונכנס לתל שמס. גדוד 12 ישב במזרעת בית ג'אן. גדוד 17 זה היה מין משהו מצומצם. המג"ד שלו נהרג בחרמון הזה, היה עוד כוח מאולתר של בא"ח בפיקוד דוד פז, צוות של בא"ח ועוד איזה פלוגה של גדוד 13, ולמעשה גדוד 51 כולו ועוד פלוגה מסייעת העבירו את זה ישר לפלוגות. הגדוד ישב ליד מיפקדת החטיבה באיזור חאדר, עשה סיורים, היה צריך לעשות מארבים, גם זה איכשהו ניהלנו בחרמון הסורי. זה היה הכוח שלא היה כבול למשימה.

מה היו ההכנות שלכם בגדוד?

יודקה: על זה דובר עם המ"פים. היו כל מיני דברים כלליים שהתלבטנו בהם, וזה איך ללכת למקום כזה כשאתה לא יודע בדיוק איפה. איך למשל לגבי עניין התנועה, איך לעשות אותה. זה היה עוד לפני זה, טרום נוהל קרב נקרא לזה, קודם כל כשהגענו לשלב הזה כבר כל הגדוד היה כבר מרוכז. בחרמון הראשון היינו רק שתי פלוגות, עוד שתי פלוגות עם הסמג"ד בלמו את הדיוויזיה באיזור מעלה הבטיחה [גמלא]. עד הפריצה [למובלעת] בעצם כל הגדוד התחבר. החלטנו שסדר התנועה למשל יהיה כזה שאפשר יהיה לעבוד לכל הכיוונים.

איזה מבנה? איזה כוח? זה מחלקה?

יודקה: לא, החלטנו שזה יהיה המבנה של איך שנבוא ללכת, אם זה יהיה צוות כיתתי. לא אנחנו ארגנו באמת את המחלקות למעשה במבנה של צוותים כשבכל צוות יש נהג ואר.פי.ג'י. זה כבר היה לנו, התאמנו וגם אימנו את החבר'ה. הפריצה היתה ב-11 בחודש, ב-12 לחודש המשך טיהור המוצבים וזה ומ-13 בחודש עד ה-19 למעשה שישה ימים, זה הרבה זמן. התאמנו ועשינו עוד ירי. כל צוות היה בפיקוד קצין כי היו לנו יותר קצינים, שכולם היו בוגרי הגדוד, מ"פים וסמ"פים. עוד דבר, אחרי זה הדגשנו את בעיית השטח. נוצר מצב שהקרב פה צריך להיות בנוי על חוליות. וכל זה צוות בתוכו נבנה במסגרת חוליות, גם ההתקדמות, אבל לא היה שום תרגול בעניין. דיברנו על זה שבקרב כזה בהחלט ייתכן שתהיה בעיה של היפגעות מפקדים, וצריך שכולם יידעו עד כמה שאפשר לדעת מה הולכים לעשות, איך האויב וכוחותינו.

תירגלתם אותה מהתנועה הזאת?

יודקה: לא בתנועה הזאת. אני אומר כל הגדוד היה מרוכז, זמן לא כל כך היה. א) המארב שהיינו צריכים לעשות שם ועשינו לקראתו נוהל קרב, כולל תצפית תרגולים, ואז הכל נדחה למחרת. עשינו עוד פעם נוהל קרב, שלחנו סיור לבית ג'אן, כל יום היה משהו והפלוגות ביום לא היו פנויות ובלילה אבטחות על סוללות.

זאת אומרת שבסופו של דבר רק דיברתם, הוא לא תורגל?

יודקה: לא תורגל. למעשה, למבנה הזה גם הגענו יותר מאוחר.

————————————————————————————–

יודקה פלד על תחקיר על קרב החרמון השני לחצו כאן