הייתי בתפקיד אלוהים

יש לילות שזמיר כהן צועק מתוך שינה "חובש חובש" ומתעורר שטוף זיעה * 46 שנה שהמראות והקולות לא מרפים מהחובש הפלוגתי מגדוד 12 שטיפל בתל פאחר בעשרות פצועים והיה צריך לקבל החלטות מהירות מי יחיה ומי ימות * "אולי 30 איש חייבים לי את חייהם"  

זמיר כהן בביתו בבת-ים עם דגל סוריה (מודל 1963 בעת שלטון הבעת') שהוריד מהתורן של תל פאחר בסיומו של קרב הדמים

זמיר כהן בביתו בבת-ים עם דגל סוריה (מודל 1963 בעת שלטון הבעת') שהוריד מהתורן של תל פאחר בסיומו של קרב הדמים

"תל פאחר בשבילי זה סיוט לא נורמלי", מסכם זמיר כהן את קורות היום ההוא ב-1967 שנצרבו בו חזק והולמים בו מדי יום ולילה. אולי בשל כך חזר החובש הפלוגתי מגדוד 12 למוצב ההוא כשלושה שבועות שאחרי המלחמה, כדי לנבור בשטח ובעיקר לצלם ולתעד את שרידי הקרב. שנתיים אחר כך, בחופשת השחרור, כתב וערך לעצמו אלבום צילומים וטקסטים על הקרב ועל החברים שנפלו. בהמשך הוסיף לעצמו תמונת ענק של התל שצילם מיכה בר-עם, שאותו פיתח במיוחד, ואת הפוטוסטט הנדיר שמאחוריו החתים כ-20 לוחמים שהתכנסו למפגש מיוחד ב-1988.

ויש לו עוד תמונה ועוד מזכרת שהוא שולף משקית גדולה שהפכה לפינת הנצחה, ופתאום מאי-שם הוא נזכר במשהו נוסף ומוציא מתוך קופסה דגל סוריה. זה דגל תל פאחר, הוא אומר בגאווה. הדגל הזה היה על תורן נמוך ליד הש"ג וזמיר הספיק להוריד אותו לפני ששרידי הגדוד עזבו את המקום בערב ה-9 ביוני, וחזרו במסע רגלי עצוב לחורשת טל.

בזמיר פגשתי לראשונה בערב האזכרה לדב רוזנבלום. הוא עבר בין ששת חבריו מהגדוד שהגיעו וקרא לכמה מהם "אחי". "זה לא סתם מושג", הוא מסביר, "בגולני אחי זה אחי במלוא מובן המילה. בתל פאחר אנשים קפצו לזחל"מים בוערים בשביל החברים. אם זה להציל את דרימר, או לחלץ ג'ריקן מים לפצועים (אליהו ג'מיל) או שנשכבו על הגדרות. כל אחד היה מוכן למסור את נפשו למען חברו".

גולני עולה על תל פאחר, מתוך השחזור שנערך מספר שבועות אחרי המלחמה עבור הסרט "אחריי". צילום: זמיר כהן

גולני עולה על תל פאחר, מתוך השחזור שנערך מספר שבועות אחרי המלחמה עבור הסרט "אחריי". צילום: זמיר כהן

הוא יליד ת"א, התגייס ב-1965. "לא רציתי להגיע לגולני. מי בכלל רצה להגיע לגולני? אבל מי שהיה לו פרופיל 97 שלחו ישר לגולני, ומגולני יוצאים רק על אלונקה. אבל אחרי שהפכתי לחלק מהחבר'ה לא רציתי לעזוב". הוא יצא לקורס חובשים וחזר לגדוד 12. התעסוקה העיקרית היתה אימוני קיץ-חורף והמון פעילות בגבולות הצפון, בעיקר עם ירדן – תפיסת קו, מארבים, המון הליכות, והבית הקבוע – אוהלי סיירים. "היינו פלוגה מופרעת, אינדיאנים, עד שהגיע ורדי (המ"פ) ומיסד אותנו".

הוא זוכר איך ביום רביעי ה-7 ביוני הם החלו לנוע לכיבוש הרמה ואז קיבלו ביטול וחזרו כלעומת שבאו לצומת כ"ח. "היה לגולני חשבון של 20 שנה עם הסורים והנה מבטלים לנו ואנחנו לא כובשים", הוא נזכר בתסכול העצום של אותו יום. "פינקס (משה, נהרג יומיים אחר כך) אמר לי שבמקום תג העץ צריך לשים לנו את חפירה".

אחרי יומיים ניתנה לבסוף הפקודה, שהפעם לא בוטלה. "ביום שישי היינו מוקדם על הזחל"מים, נסענו לחורשת טל, עמדנו שם שעתיים או שלוש עד שחיל האוויר גמר להפציץ את הרמה. אני זוכר שהייתי בזחל"ם השני אחרי ורדי. לא זוכר אם זה היה בזחל"ם של מוראד (המ"מ). בדרך ירדתי פעמיים מהזחל כדי לנסות לעזור לפצועים שנפגעו בזחל"מים אחרים".

אחד מהם היה משה דרימר – "צעקו לו שיקפוץ החוצה, ואחר כך כבר לא היה מה להציל". זמיר זוכר שהחבר'ה הביאו שמיכות כדי לכבות את האש שאחזה בישראל הוברמן שהיה באותו זחל"ם קטלני. בשלב הזה, קרוב מאוד לתל פאחר, החובש וחבריו נתקלים בזוועות המלחמה. נפגעי הלם קרב היו כנראה כבר כאן עוד לפני שעלו לכבוש את התל. זמיר: "בנקודת ההתחלה בגבעת האם ראיתי שריונרים דבוקים לאדמה, שרופים. פעם ראשונה שראינו אנשים מתים, קטועים, מרוסקים, בוערים. אני זוכר שבתנועה לתל פאחר ירדו עלינו הפגזות מטורפות. האדמה רעדה".

זמיר בשירותו

החובש זמיר כהן 1967

מתחת לתל פאחר נפגע הזחל"ם שלו. איש לא נפגע, כולם קפצו החוצה. הקרב היה רק בראשיתו, החל טפטוף של פצועים שהלך וגבר. התאג"ד התארגן במסתור מאחורי גבעת טרשים על דרך ההטיה ממערב לתל. זמיר קורא למקום הזה "גיא ההריגה". היו שם הרופא ד"ר ישראל (ג'קי) הורנר והחובשים זמיר ודוד אברהם. בשטח היו גם החובשים דחוח ודני ברגר. זמיר נע ברגל לשטחים שונים, הגיע לפצועים, העניק להם טיפול ראשוני ואחר כך עשה להם סחיבות פצוע אל התאג"ד והמשיך הלאה. באותו יום, כידוע, עבודה לא היתה חסרה. פצועים קל מבחינתו היו לוחמים עם קטיעות רגליים וידיים.

הפצוע הקשה הראשון שהוא זוכר הוא הסמג"ד זוהר נויפלד. "הוא קיבל כדור באבי העורקים בצוואר. ברגע שהלב מתכווץ זה סילון דם שיוצא החוצה, ואתה לא יכול לעשות לו חוסם עורקים. לקחתי אבן, הצמדתי לו, קשרתי וככה הוא ניצל. אני זוכר שהוא תפס לי את היד ושאל אם כבשו את התל. יותר מאוחר היה לי אותו דבר גם עם מוראד (מ"מ שנפצע ביעד הדרומי). הפצוע הקשה השני היה מהשריון. קיבל כדור בלסת, ואז הלשון נופלת והוא לא יכול לנשום. חתכתי לו את הקנה, הרמתי לו את הלשון והצמדתי אותה עם סיכות ביטחון לשפה העליונה. זה לא עזר, הוא נפטר".

הוא מספר שאלה דברים שלומדים בקורס חובשים, אבל במציאות תחת אש הכל משתנה. "אני עליתי לתל פאחר עם ארבעה חוסמי עורקים לפלוגה שלמה. ככה היה אז התקן. זה צחוק מעבודה. עליתי עם סי.סי אחד של מורפיום, גם זה צחוק. היום עולים עם עשרה או 20 סי.סי. היה חסר לי במיוחד חוסמי עורקים. מה עשיתי? חתכתי שרוולים של הפצועים ועשיתי קשר רוסי עם מקל. עשיתי חבישות עם הבגדים. היית צריך לראות את החיילים בסוף היום, כולם עם שרוולים קצרים".

זמיר ממשיך בתיאור המראות שרודפים אותו עד היום. "הפצוע השלישי הרציני היה גד שירלין. המוח שלו נשפך ועזבו אותו. כשבאתי אליו אמרו לי 'עזוב אותו, הוא מת', אבל גיליתי לו דופק במפשעה וחבשתי אותו בראש. אחר כך לקחו אותו לתאג"ד בהגושרים ומשם לרמב"ם. אתה יודע איפה הכניסו אותו? לחדר מתים. באה חברה שלו, הפכה את העולם, רצתה לראות אותו. הכניסו אותה לחדר המתים, פתאום היא רואה שהוא זז, עשתה צעקות, באו והצילו אותו. הוא חי עד היום".

מסלול המוות - מתוך האלבום של זמיר כהן. שרטוט הקרב על התל הצפוני של "כוח קרינסקי" (לחצו להגדלה)

מסלול המוות – מתוך האלבום של זמיר כהן. שרטוט הקרב על התל הצפוני של "כוח קרינסקי" (לחצו להגדלה)

הוא טיפל בעזרא ברוש, מ"מ כוח הטנקים שנע בראש הכוח ונפצע קשה בחזית המוצב. "מצאתי אותו מתחת לטנק עם רגל כמעט קטועה, בהכרה מלאה. שמתי לו חוסם עורקים והורדתי אותו על הכתף לדוד החובש למטה". ברוש בתגובה מספר שמי שחבש אותו היה למעשה ראובן דנגור, נהג הטנק שלו. "היו הרבה שסיפרו שחבשו אותי", אומר ברוש, "הרוב זה סיפורים של כאלה ששמעו מאחרים, אם כי יכול להיות שזמיר הוא זה שהוריד אותי לתאג"ד".

זמיר זוכר את ד"ר הורנר כורת את מה שנותר מהרגל של ברוש, בעוד זה אוחז בצילום של ילדותיו. ברוש מאשר השבוע: "היתה איתי תמונה של שתי הבנות שלי וזה מה שהחזיק אותי בהכרה כל הזמן. החזקתי את התמונה חזק ביד כל הזמן. ברמב"ם ניסו להוציא ממני בכוח את הצילום הזה ולא הצליחו, עד שהרדימו אותי לפני הניתוח".

זמיר נזכר איך אחד השיריונרים שנפצעו קשה תופס אותו ביד ואומר לו: "תגיד לאשתי שמתתי כמו גיבור. אני זוכר את זה כמו היום. שתי הרגליים נקטעו לו, הוא מת אחרי זמן קצר". את שמו הוא אינו זוכר.

הסיפור נמשך: "עוד לפני התחלת הקרב גבריאל (יוסף) שהיה על ידי קיבל כדור בפה ונהרג. עוד לא הספיק לעלות. זוכר את יעקב חודירה שנפצע ביד וברגל משני כדורים. כל הזמן עשיתי רונדלים, לקחתי פצועים עוד ועוד וכל הזמן נשארו אנשים בשטח.  ואז מתחילה להיות הבעיה הכי גדולה שלך. אתה מקבל תפקיד של אלוהים, אתה מחליט מי יחיה ומי ימות. יש אחד מרוטש שהסיכוי שלו לחיות הוא אפס, ולידו אחד קטוע רגל או עם יד שהלכה כמעט כולה, שזה היה דוד תנעמי (נפטר לפני חודש, דצמבר 2013, לאחר מחלה). אתה אומר לזה יש סיכוי לחיות, אז את מי תפנה קודם? זו דילמה. ותבין את המצב מסביב: הכל מתפוצץ לפניך, הכל אש, חום אימים, הכל רותח ואתה צריך לסחוב על הגב ולפנות, כולך מיוזע ואתה רץ בלי הפסקה. שלוש שעות שאני מוריד ומטפל בפצועים. אני מעריך שסחבתי בין עשרה ל-12 פצועים, כל הדם נשפך עליי ואתה מקבל את שוק חייך".

כמה אנשים חייבים לך את חייהם? "אולי 30. הרופא ד"ר ג'ק רצה לתת לי אחר כך צל"ש. אמרתי לו עזוב אותי. מי שירה קיבל צל"ש. אני הייתי בתל פאחר מההתחלה ולא יריתי בכל הקרב הזה אפילו כדור אחד, והעוזי היה עליי כל הזמן. אז לא קיבלתי צל"ש, אבל לא משנה".

זמיר עלה למוצב תל פאחר רק בסיום הקרב. "עשיתי את הדרך שעשה שמיל (הסמ"פ, מדרך ההטיה). אני הולך וכל הדרך מלאה בנפגעים. אתה רואה את המוות ואתה מתחרפן. היו אנשים שהלכו כמו זומבי. לא היה אז בצה"ל את המושג הלום קרב, ההכרה בזה החלה רק מיום כיפור. למעלה אני מוצא את שמיל פצוע וחבוש. אני אומר לו שמיל תשכב, הוא לא רצה. הוא אמר – אותי לא יפנו באלונקה. הוא בקושי הסכים להתפנות בזחל"ם. את העוזי שלו הוא נתן לאליהו אליהו. היו הרבה פצועים, אבל כבר מסודרים, רובם חבושים. מי שחבש אותם זה או הם עצמם או החברים. כל שנה כשמגיע התאריך 9 ביוני אני לא ישן, המראות חוזרים".

מה התמונה העיקרית שנצרבה בך? "במיוחד זו כשהחל להחשיך, בערך בשעה שש. הקרב נגמר, כל הפצועים במגרש החניה של היום, הזחל"מים מפנים אותם, ואז אני נפגש עם ורדי שקיבל ריקושטים וירד לו דם מהיד. אני זוכר שהיה על בגדי עבודה א'. נפגשנו, התחבקנו שהוא חי. אני עולה לקצה התל, יש שם 21 אלונקות מסודרות, כולם היו מכוסים. זה הדבר שהכי חירפן אותי והעלה לי את הפיוזים. ואז התחלתי לבכות. שוכבים שם חבר'ה שלנו ואני רואה את היד של דב (רוזנבלום) בחוץ עם הטבעת נישואין. זה היה הלם. ואחרי זה אני רואה בפעם הראשונה את הישובים שלנו למטה".

זמיר משתתק למספר שניות ואחר כך אומר: "אני זוכר כמעט כל שנייה. יש לילות שאני צועק מתוך שינה 'חובש חובש".

מי אתה רוצה שיבוא לעזור לך? "אני שומע צעקות, זה החיילים שלנו, ואני מתעורר כולי מלא זיעה. אני שומע שצועקים לי 'חובש חובש' ואני צועק אליהם בחזרה".

באלבום תל פאחר שלו הנציח חלק מחבריו ההרוגים בצילומים ובטקסטים, חוויות שלו לצד תמונות של תעלות במוצב וזחל"מים שרופים. כך כתב באחד הקטעים: "אחיי, אם כך קרה לפלדה, מה קרה לבשר ודם? המראה היה איום. ראיתי חלקי גוף של חבריי עפים לנגד עיניי. בהתחלה לא האמנתי, אחר כך כן. היה מקרה של אחד החיילים שנקטעו לו שתי רגליים והוא זעק תרימו אותי. רצה לעמוד ואחרי כמה שניות נדם. המחזה היה נורא למראה. כך חברים, אז מתחילים לחשוב ולראות מה ערכו של אדם. כמוץ לפני הרוח – כך נפגעו הזחל"מים שלנו על הדרך עוד לפני התל".

מתוך האלבום של זמיר כהן. הסבר על התעלות (להגדלה - לחצו)

מתוך האלבום של זמיר כהן. הסבר על התעלות (להגדלה – לחצו)

"הייתי צריך את האלבום הזה מבחינה נפשית", הוא אומר, "תל פאחר היה סיוט, האלבום היה הטירוף. חזרתי לתל פאחר בערך שלושה שבועות אחרי המלחמה. היינו בבסיס החדש שלנו במסעדה, לקחתי נון-נון ונסעתי לשם עם מצלמה ועם פילם צבעוני. צילמתי את הזחל"מים, צילמתי איפה החבר'ה נפלו ועליתי לתל מאיפה שעלינו בקרב. בדרך מצאתי תצ"א בין השיחים בוואדי".

הוא חוזר לסיומו של יום הקרב. "היינו בתל עצמו שעה ארוכה ואז חזרנו רגלית לחורשת טל. כל הדרך היתה מלאה שריון ומילואימניקים שבאו מסיני. הייתי על הפנים. עוד לא עיכלתי. היינו 20 איש או 30, זה מה שנשאר בערך מהגדוד. כולם בלי שרוולים שחתכנו בשביל חוסמי עורקים. הייתי עייף פיזית, מלא בדם, מפוייח, מותש, הריצות האלה שאתה עובד כמו אוטומט תחת ירי ומפנה פצועים על הגב גמרו אותי, וגם התפקיד הזה של אלוהים. בשלב מסוים לא יכולתי ללכת יותר, התמוטטתי, שני חבר'ה תמכו בי מכל צד. היינו כמה שעות בחורשת טל ואחר כך התחלנו לנסוע לעבר הבניאס. בסוף המלחמה ישר תפסנו את הקו החדש, אפילו לא היה לנו זמן לבקר את החברים שלנו הפצועים".

זמיר השבוע

זמיר כהן. צועקים לי בלילה ואני צועק בחזרה

איך אתה רואה את סיפור תל פאחר באופן כללי? "קרב מפואר, נלחמנו על צדקת הדרך, זה היה לכבוש את התל ויהי מה. 20 שנה סבלנו מהסורים. אני רק חייל קטן, אבל עד היום לא מבין למה היינו צריכים לעלות מולם כמו ברווזים במטווח. היו לנו בגדוד חיות אדם, כאלה שסוחבים ארבע-חמש ארגזי פעולה על הגב כמו כלום. בשתי דקות הם היו עולים ברגל לדרך הנפט ובאים מאחורה במקום לעלות מולם. יש דברים שאני לא קולט. הזחל"ם זה קופסת מוות. ברגע שקיבל נותב בטנק (דלק) הוא נדלק. ואיזה חום אימים היה ומסביב דליקות, כולך נשרף מהחום, בלי שרוולים, אתה יודע כמה דם נזל ממני? והיה עליי פיח מהעשן של הזחל"מים הבוערים, בכלל לא ראו אותי. באופן כללי, לא ידענו מה אנחנו הולכים לעשות. קיבלנו פקודות? תירגלנו משהו? אולי הקצינים. חשבנו שאנחנו הולכים ככה לתל פאחר, לא ידענו למה אנחנו הולכים, לא אמרו לי לאיפה הולכים, לא אמרו כלום, ואני עם ארבעה חוסמי עורקים לפלוגה שלמה".

תל פאחר הפך לסיוט מתמשך עבור הלוחמים שהיו שם. זמיר זוכר שניים מהם כמה חודשים אחרי המלחמה. במקרה ראשון הוא שמע את אחד הלוחמים ממלמל שהוא רוצה להרוג את עצמו. "מיד הוצאתי לו את העוזי מהידיים, לקחו אותו והוא לא חזר יותר לגדוד". במקרה אחר, כשהיו בנופש בעכו, אחד החיילים התחיל להשתגע ולהתפרע, ושפך מים על המג"ד. זמיר: "מיד בא יום טוב הרס"ר, שם עליו אזיקים ושלחו אותו למוסד בעכו. אני חושב שהוא שם עד היום".

תל פאחר לא היה הסיוט היחיד שלו. 2001 היתה שנה בה ישב שבעה ארבע פעמים: על אשתו רבקה, על אביו, על אמו ועל אחיו. מות אשתו זיעזע אותו במיוחד. "היא התמוטטה בבית ביום שבת, אחר כך התברר שקיבלה מיפרצת עורקים בראש. הרופאים אמרו לי שאף אחד לא היה עוזר לה, אבל לקחתי את זה קשה. חצי שנה לא קמתי מהמיטה בגלל זה. בדיוק עשו אז את הסרט 'גבעה אדומה' על תל פאחר ולא הייתי מסוגל להגיע מבחינה נפשית. תבין, הייתי עם אשתי מבית הספר בגיל 11".

למה לקחת את זה כל כך קשה, הרי גם הרופאים לא היו מצליחים לעזור לה? "היו לי יסורי מצפון שלא יכולתי להציל אותה. בהלוויה שלה אמר לי שמיל שזה היה אירוע מעל לכוחותיי, אבל סירבתי לקבל. הרג אותי איך אני, זמיר הגדול, שהצלתי עשרות אנשים בתל פאחר תחת אש, עמדתי חסר אונים בבית ולא הצלחתי להציל את אשתי".

מתוך האלבום של זמיר כהן: 23 לוחמי גדוד 12 שנהרגו בקרב תל פאחר ב-9 ביוני 1967

מתוך האלבום של זמיר כהן: 23 לוחמי גדוד 12 שנהרגו בקרב תל פאחר ב-9 ביוני 1967

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “הייתי בתפקיד אלוהים

  1. החובשים הם עם מיוחד שחווה ממקור ראשון מראות קשים שספק אם מלמדים בקורס חובשים. חובש תחת קרב חווה את הדילמה במי לטפל קודם , תארו לכם את הצעקות שסביב , כמה לחץ על הכתפיים ושאלות מוסריות, אם פתאום הוא מגלה חבר שלו פצוע קל ומטפל בו על סמך היכרותם והיותם "אח שלי " ובו בזמן לא מטפל בפצוע קשה יותר, אחר כך נקיפות המצפון שמלוות אותם כל חייהם. חובשים תחת קרב הופכים על פי רוב לאחר השירות לאנשים עם ראש באדמה ששקועים בעצמם , מיוסרים ומתייסרים. הזמן לא רק שלא מרפא את הזכרונות ויסורי המצפון אלא רק מגביר אותם. כל הזמן פלשבקים והמראות של פציעות קשות ובשר חרוך לא משים מהם. לסרטי מלחמה בקולנוע לא ילכו יותר לעולם.
    תהיה חזק זמיר היקר.

  2. זמיר אחי ידידי,
    ראוי אתה כי אפשר יהיה לספר את רוב מעשיך גם בעת קרב וגם בעת שגרה.
    חזרתי לפלוגה אחרי קורס קצינים כמ"מ (משומן דק ועטוף בניילון – כדבריך לציון דברים חדשים), וראיתיך ימים וחודשים בתפקוד מלא. אני חייב לציין כי היית אדם מיוחד, משכמו ומעלה מהרבה אנשים אחרים. החזקת את מורל הפלוגה גבוה והפכת להיות מנהיג בזכות אישיותך המדהימה. הרבה מלקסיקון הפלוגה נוסח והוטבע על ידך. כשהפעילות והתנאים היו קשים מנשוא – שכן היתה זו תקופת מלחמת ההתשה – תמיד היית שם עם חיוך גדול על הפנים, מעודד, ממריץ, מאפס את הקשיים ומרים את מצב הרוח במילה טובה, בבדיחה חמודה, ובביטויים המיוחדים שלך.
    היית יחיד ומיוחד. אין ספק שהמלחמה גבתה גם ממך מחיר. מחיר אשר כולנו משלמים עד היום.
    במלחמה התגלתה כל שיעור קומתך. כשרצת הלוך וחזור ללא ליאות להציל חיים.
    לאחריה – היית אור ודוגמא, מורל לכולנו.
    וכשהשתחררת – נטלת כמשימה להנציח את אשר ארע.
    אין ספק כי אתה ראוי לכל ההערכה והתודה הקיימים.
    חזק ואמץ איש יקר.
    אוהב אותך
    איזי גרנות – חמווי.

  3. סיפור מרגש וגם מאיר את קרב תל פחר מזוית מקורית חדשה.
    אנשי הרפואה חשים שליחות אנושית ולעולם לא יעמדו מנגד מול סבלי הפצועים ומחרפים את נפשם על מנת להציל חיים. חובשים קרביים מייצגים ערכים של גבורה, מסירות נפש, חברות ומקצועיות. על כל אלה הם נדרשים לפעמים לשלם מחיר נפשי יקר שמלווה אותם כל חייהם. לזמיר אני אומר חזק ואמץ, עשית כמיטב יכולתך בתנאים קשים, בטוחני שהפצועים שנותרו בחיים ובני משפחותיהם לא ישכחו לך וליתר חבריך החובשים באותו הקרב.

  4. משהו קצת לא ברור בחלק מהסיפורים כאן, אולי מי שהיו בשטח יוכלו להבהיר: הקרב הסתיים בסביבות 18:00, החשיכה המוחלטת בשטח ירדה פחות משעה אחר כך. והשטח לא לגמרי נקי, לא מטוהר, חיילים סוריים עדיין חבויים בבונקרים, אחרים אולי בגבעות מסביב (אנחנו הרי יודעים איך נראה שדה קרב אחרי קרב), אבל בתל פאחר כבר הצליחו לרכז 21-22 אלונקות מסודרות ומכוסות בשמיכות עם החללים, ולהביא זחל"מים לפנות את כל הפצועים. מי עשה את כל זה מהר כל כך, בחשיכה כמעט מוחלטת, אם חלק ניכר מלוחמי "ברק" נפגעו במהלך הקרב, אם הגדוד הפסיד למעשה לתפקד כמסגרת לוחמת ומאורגנת, ואם כמעט כל הזחל"מים יצאו משימוש? יהונתן גפן, בטור המפורסם שלו על הקרב, מספר שפינוי החללים המשיך גם בבוקר, ושרק אז הם ראו את היקף האסון. יש מקורות אחרים, ותיקים יותר, שבהם מתארים את המח"ט מסתובב בבוקר שאחרי הקרב בשטח וגם אז מתגלים חללים של "גולני" בתעלות. האם גפן ואחרים שכתבו אחרי המלחמה "הוסיפו צבע" לסיפורים ולתיאורים שלהם? או שאכן פינוי הנפגעים בוצע ביעילות ובמהירות רבה כל כך, כך שבתוך שעה הסתיים? (ואנחנו בצה"ל של 67', דל אמצעים, דל רכבים ואנשים)

    • לגיל, לגבי השאלה הראשונה שלך, דיברתי עם זמיר ונראה שהשעות קצת השתבשו אצלו, הוא לא הסתכל בדיוק מה השעה, הוא זרק את 6 כשעה משוערת, אבל ייתכן שזה כבר היה 7 או 8. מה שכן, הוא זוכר את 23:00 כשעת העזיבה את התל והחזרה לחורשת טל. בכל אופן, מראה אלונקות המתים המסודרות נצרבו בו לאחר שהגיע לתל עצמו.

    • השעה 18:00 היא השעה המשוערת ע"י זמיר שלא עמד שם עם שעון.
      הקרב הסתיים ב-18:22 כאשר הודיע על כך הסמח"ט בקשר.
      הערב ירד ב-18:45.
      בזמן הזה התחילו להגיע הרבה כוחות שכללו את המח"ט ופלוגה מגדוד -51 וכנראה גם מגדוד המרגמות.
      אין לי שום פיקפוק בסיפור של זמיר על שורת החללים כיוון ששמעתי את אותו תיאור משלושה אנשי הסיירת, מיאיר ישי, מורדי, ממנחם רובינשטיין ומרופא הגדוד.

  5. זמיר היקר,
    כמי שנולדה כמה שנים לאחר מלחמת ששת הימים ושמעה סיפורי גבורה גם במהלך השירות הצבאי כקצינה בצה"ל אני חייבת להודות שהסיפור שלך הוא סיפור הרואי במיוחד.

    אני חושבת לעצמי איך בכלל אפשר לשרוד אחרי זוועת עולם שכזו?
    בסיור המודרך שערכת לנו בתל פאחר, כחלק מאחד הטיולים המשפחתיים שעשינו באזור, ניכר היה כי אתה חי את אותם רגעי אימה עד היום ממש. ועדין עולים המון סימני שאלה…איך? ולמה? ולמה ככה? ומה היה אילו?
    היום המקום משמש אתר הנצחה.
    מקום פסטורלי, למרבה האירוניה, הציפורים מצייצות בין העצים הסבוכים…. לו רק יכלו הקירות הדוממים של הבונקרים התת-קרקעיים לספר את הזוועה שעברתם… זו וודאי היתה עדות מהימנה.

    גם היום אתה משקיע ימים רבים בשימור ובהסברה של מורשת הקרב הארור הזה בהרצאות לחיילי גולני – ולא בכדי נאמר כי הארץ שלנו נכבשה בדם. אותו דם, שכמו שאתה מיטב לתאר, כיסה אותך ואת חבריך הגיבורים. ולנו הילדים-הבוגרים שנולדו אחרי המלחמה ההיא אסור לשכוח את זה. אין לנו ארץ אחרת!

    לשמחתי, זכיתי להכיר אותך, לראות איך למרות ועל אף כל הזוועה שעברתם, אתה וחבריך, הצלחת להקים משפחה לתפארת, לשקם את עצמך ולהמשיך להיות אדם נדיב, נפלא אוהב ואהוב על כל הסובבים אותך.

    זמיר, גיבור ישראל, חזק ואמץ!
    שתרבה רק בריאות, כל טוב, צחוק ושמחת חיים!!
    והקב"ה ישמור על כל חיילי צה"ל שיחזרו הביתה בריאים ושלמים, אמן!

    גלית נסים

  6. זמיר, קראתי את סיפורך המרגש. כמובן שהכרתי את הקרב ההרואי על התל. אבל כשקוראים את הפרטים האנושיים, הסיפורים מתוך הקרב עצמו והיכרותך עם כל פרט ופרט, כאילו הקרב התרחש הרגע, עוברת בי צמרמורת מעוצמת התופת, הזוועות והאובדן. אך מנגד, עוצמת הנחישות, האמונה בצדקת הדרך, ההקרבה והרעות שהפגנתם אתה וחבריך, שחלקם אינם איתנו עוד, מהווים דוגמה ומופת…

    בהיכרותי איתך אתה אדם שהנתינה היא חלק מהווי חייך, אתה צנוע, ואולי בשל הקרב הטבוע בך, אתה יודע להסתכל על החיים בפרופורציה הנכונה… אני מאחל לך שתרבה בריאות, אושר ושתהייה לך את השלווה לקבל את הדברים שאינך יכול לשנות…

    שחר

  7. אני חושב שלכל אחד יש בחיים רגעים מעצבים. זה אותו הרגע בו מתקבלת החלטה, קלה או קשה ומאותו הרגע מתקבלות החלטות, קשות או קלות. אומרים שזה רגע מעצב בחיים. לאבא שלי (שלנו) זה היה ב1967.

    גדלנו בבית שהמונח "תל פאחר" לא היה זר לנו. גולני, גדוד ברק. הכרנו וידענו כמעט הכל. תמיד שמענו את הסיפורים, השמות של האנשים, ההוא שנהרג, ההוא שהציל. אני זוכר נסיעות כילד קטן בגיל 10,11 לאותם חברים קרובים של אבא. לשמיל, חמווי ורדי ועוד חברים שכבר לא איתנו. אני זוכר את הטפיחה והחיבוק (חיבוק מתמשך) וה"מה נשמע אחי" (ההבנה האמיתית ל"אחי" יכולים באמת רק אלו שהיו שם להבין). עם הזמן גדלנו ויכלנו להבין ולהכיל מה בדיוק קרה לאבא ולאותם החברים באותם גבעות. אומרים שגולני זה בנשמה…זה אכן כך. אבא תמיד סיפר, הסביר והראה את האלבום המפואר שלו. בגלל מה שקרה שם, גם אני וגם אחי, איכשהו לא "נדחפנו" על ידי אבא ללכת לקרבי, להיפך. תמיד הוא היה אומר "אל תעברו מה שאני עברתי".

    בשנים האחרונות התחיל להתנדב ולהרצות בפני חיילים. מספר את הסיפור מהזווית שלו ומנסה להנחיל לדור הצעיר את המורשת האמיתית של גולני, את מה שהוא קיבל.
    "תראה ערוץ 2, יש כתבה על גולני", נוהג הוא להתקשר, לעדכן , כדי שחלילה לא נפספס שום פיסת מידע.

    אבל יריעה זו קצרה על מנת לספר על אבא (וסבא) שלנו, אדם נפלא.
    אז רק נסיים באוהבים אותך מאוד, עד אין קץ.

    אורנית, דביר ולירון
    + הנכדים.

  8. זמיר היקר,

    לאחר שקראתי את הכתבה בה תיארת את נבכי ליבך באומץ וקושי רב אני מבינה כמה היה הקרב הזה עבורך רגע מכונן בחיים, רגע שממנו הפכת לאדם אחר.
    עם כל הקשיים שעברת מאז ועדיין עובר כי מטראומה כזו קשה להשתחרר אתה גדל ומתעצם כל יום מחדש, אם זה מהנתינה שלך – התרומה לחיילים שלנו בהרצאות, בשיתוף, בחוויות, במורשת הארץ ובכלל בציונות לשמה ואם זה מההתמודדות היומיומית וההסתכלות לחיים מראייה רחבה ונבונה.
    כשהגענו איתך לתל פאחר הבחנתי ברגש שעולה כל פעם מחדש, ברעד בזמן הסיפור, לא פשוט לראות את הזוועות הללו והאובדן שחווית ולהמשיך הלאה בטוב,בחיים החזקים יותר מכל דבר אחר.
    מאחלת לך עוד ימים רבים של שמחה, בריאות, נחת, שלווה ואושר עם האהובים עליך והנכדים שמסמנים לך את החיים החדשים.

    באהבה רבה: לילך.

  9. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא.
    אתה הצלת הרבה עולמות.
    ודאי ששכרך מן השמים הרבה מאוד.
    חזק ואמץ !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s