כך חסמתי את הציר ואילצתי את חטיבה 37 לשתף אותנו בקרבות בשומרון * מג"ד 17, משה יוסף, והסמג"ד אורי ירון מספרים על חלקו של הגדוד בכיבוש שכם ולאחר מכן במוצבי ראוויה ועורפיה * מ"פ הנדסה מדבר על פתיחת הצירים מזרחית לגבעת האם * פאנל חטיבה 1 מה-19.6.1967, חלק ד'
מח"ט גולני יונה אפרת מול סגל פיקוד גדוד 17 בקונייטרה
לפניכם חלק ד' בתמלול דיון המסכם את פעולות חטיבת גולני במלחמת ששת הימים. הפאנל התקיים ב-19 ביוני 1967 בהשתתפות כל בכירי החטיבה ומספר מ"פים, לצורך תיעוד עבור ענף היסטוריה. המסמך הזה נמצא בארכיון צה"ל ותוכנו מתפרסם כאן לראשונה במסגרת "עדויות חטיבה 1", הכוללות תחקור של מספר קצינים בענף היסטוריה מספר חודשים לאחר המלחמה.
חלק א', ב' ו-ג' כבר התפרסמו, ובפוסט הנוכחי מובאים סיכומיהם של מג"ד וסמג"ד 17 בלחימה על כיבוש שכם ועל מוצבי הסורים מעל גונן, וכן סיכום של מ"פ הנדסה, שהכשיר את הדרך עבור גדודי 12 ו-51 בדרך הפטרולים הסורית.
המח"ט אל"מ יונה אפרת: "בקשר לבית ספר למ"כים אנחנו נציג פה שלושה דברים. אני ביקשתי מהמג"ד שיעשה את זה בקיצור לגמרי. לגבי חלק מהמפקדים, עסק שפחות ידוע. גדוד המ"כים אם כי תכננו את הקמתו אחרי יום העצמאות, היה כבר צריך לקום בחודש יוני כדי שביולי ישתתף איתנו באימון המרוכז בתרגיל העוצבתי. הגדוד למעשה לא הוקם עד לתחילת המלחמה, אלא בשלבים הראשונים של הדיונים. נדמה לי שמשה [סא"ל משה יוסף] קיבל את התפקיד על פיקוד ג'וערה ב-17.5 בלי לעסוק בג'וערה עצמה, אלא בפעילות חוסם, ולכן הוא יתאר לנו את הקמת הגדוד ויספר לנו על שני המבצעים שבהם השתתפו כולל טיהור שכם, כיבוש המוצבים עורפיה וראוויה".
סא"ל משה יוסף, מג"ד 17: "ובכן, בסביבות שבין ה-20-17 לחודש מאי התחלנו ללמוד את הבעיה של קורס מ"כים, ואז התחילו המהומות והתחילו לזרוק כוחות. פלוגות הנח"ל שהיו למעשה בחופשה לפני שהם הולכים לגדוד 50 הוזעקו מהבית. בשלב הראשון לא כולם הגיעו עם ציוד, כלומר לא היו להם ררנ"טים, מרנ"טים ותחמושת. הם הגיעו עם מה שהיה להם ועשו מאמץ עליון לדעתי להגיע ולהתארגן במקום, תוך הימים של ה-30-20 לחודש. עד אז הגיעו מרביתם של החיילים והפלוגות התארגנו.
"מיפקדת הגדוד לא היתה. היה מג"ד, סמג"ד וקמב"צ. מ"פ מיפקדה, קצין קשר, קצין רכב הגיעו אחד אחד עד סביבות ה-30 לחודש. כלומר עד סוף החודש הצלחנו לארגן מיפקדת גדוד. במקביל כבר נקראנו לקבוצת פקודות למיניהן ולתכנונים, וקיבלנו משימה. בתקופה שבין ה-20 ל-30 לחודש ועד תחילת יוני הפלוגות עברו אימון בבסיס של התמחות בנשק, מטווחים, יעד מבוצר, לש"ב ולאור המשימה שהוטלה עלינו ביצענו תרגיל גדודי עם נשק מסייע, כשהפלוגה מסייעת למעשה עוד לא היתה כולה. ביצענו תרגיל גדודי במתכונת של המבצע אותו היינו עתידים לבצע.
"אני רוצה לציין שעד שלא הגיע ישי [מ"פ המסייעת ישעיהו רייזמן] לא הצלחנו לארגן כוח 81, מכיוון שהיו לנו סך הכל שני קנים. אימנו מחלקת מא"ג ומק"כ, ולאט לאט קיבלנו תוספת מרגמות ומק"כים, וכך יצרנו פלוגה מסייעת בפיקודו של ישי, שמנתה מחלקת 81, מחלקת מק"כ ותול"ר. לאט לאט התארגנו ויצרנו ארבע פלוגות חי"ר, באופן כזה שהפלוגות א' ב' הם מתוך המ"כים, ג' ד', מיוחדת ומסייעת הם מתוך הנח"ל. פלוגת המיפקדה על בסיס המפקדים של ג'וערה. וכך הגדוד התקיים. רכב אורגני כמעט ולא היה. במשך הזמן קיבלנו תוספת מהיר"מ.
גדוד 17 בקבוצת פקודות לפני היציאה לג'נין. במרכז (עם כובע מצחייה) המג"ד משה יוסף
"לאחר פקודה מהחטיבה הגענו לאיזור חצור, שם עברנו אימונים נוספים בנושא זחל"ם, שת"פ טנקים והמשכנו ביעד מבוצר. כאשר החטיבה קיבלה פקודת תזוזה לעבר ג'נין, קיבלנו אנו יחד עם גדוד 12 פקודת תזוזה ונענו לעבר ג'נין. שם את כל הבעיות מכירים כולם. בבוקר בסביבות 05:30 נקראתי אל המח"ט בג'לקמוס [דרומית-מזרחית לג'נין], והוא אמר לי אנחנו עולים צפונה ואתה נשאר פה. הרגשתי היתה חמורה, כי ידעתי שברגע שאני הולך להיות בן חורג אז מצבי יהיה חמור. אבל מאחר וידעתי שאני לא מתוכנן במסגרת החטיבה, הבנתי את השיקולים של המח"ט ולא צייצתי בכלל.
"נשארתי מיד עם מח"ט 37. הוא טען שאין לו זמן לדבר איתי. הוא כבר נחל מלחמות. ניגשתי למיפקדה העיקרית ושאלתי בשביל מה אנחנו נשארנו פה. הם שאלו אותי מי שלח אותי. גם קצין האג"מ והסמח"ט כמיפקדה העיקרית לא ידעו מה לענות לי. רצתי קדימה עם המ"פים וקבוצות הסיור ועשיתי שם תרגיל. עכשיו אני מגלה לכם אותו. חסמתי את הציר וכתוצאה מכך הגדוד זז קדימה והזחל"מים לא יכלו להתקדם. לא היתה להם ברירה, אלא לקדם אותי וכך התקדמנו. ואת זה למ"פים לא גיליתי, כך שאת הבלגן שעשיתי במיפקדה העיקרית המ"פים ראו, אך לא הבינו בדיוק את התרגיל. חסמתי עם כל האוטובוסים את הציר ואיש לא יכול היה להתקדם פרט לכוח הקדמי שהיה. כתוצאה מזה, היתה להם ברירה אחת, ואני התקדמתי לכיוון טובאס והחלטתי שמה שיהיה יהיה. זאת היתה עובדה.
"הגעתי לכיוון טובאס וגם כאן לא היתה עבודה. אבל מאחר ומצפוני לא נתן לי לעצור את היתר, ירדנו קצת למטה לצד ואמרתי למ"פ להכין ארוחת בוקר. התחלנו לאכול ואז אמרתי שאני מוכרח לראות את המח"ט [מח"ט 37]. לקחתי ג'יפ, עשי הצטרף אליי ונסענו למח"ט. אמרתי למח"ט שאני פה, הוא אמר לי שאין לו עבודה בשבילי. אמרתי לו שאני מוכן לעשות כל עבודה, אפילו את חצי שכם. אמר לי מה פתאום? הטנקים שלי כבר בשכם, שכם בידי. אמרתי לו בסדר, תן לי לטהר את שכם. אמר לי – בשביל מה? בשביל להיהרג? וכמובן שהוא סירב. יותר מאוחר הוא קיבל הודעה מה נעשה בשכם. הטעות היתה שכשהוא נכנס לשם היה נדמה לתושבים שאלו הם אנשים עיראקיים, והם נתקבלו בסבר פנים יפות. אך פתאום ראו שהג'יבלטים יורים עליהם. הם השיבו אש ואז הבעיה של טיהור העיר התעוררה.
"נקראתי למח"ט 37 והוא הטיל עלי משימה. תוך חמש דקות הצבתי תוכנית, אך הוא לא קיבל אותה. היה לי מזל שהקמ"ן החטיבתי היה לידי ואמר שהתוכנית טובה מאוד, והשטח שבו בחרתי הוא שטח בשביל להשתלט ומשם להמשיך את הטיהור. האמת היא שבסיוע הקמ"ן החטיבתי נתקבלה ההצעה. חזרנו למ"פים, תוך חמש דקות היתה קבוצת פקודות בעזרת מפה של 1:50,000, בלי תצ"א ובלי 1:20,000. סיכמנו את התוכנית, עלינו על הרכב והתחלנו לזוז בשטחי הכינוס.
"באנו מכיוון צפון דרך ג'לקמוס לעבר שכם. על שכם שולטים שני הרים. אחד מצפון הר עיבל והר גריזים מדרום. למעשה שכם נמצאת בבקעה. מספר צירים חוצים אותה מכיוון מערב למזרח, כאשר הפתח סגור מכיוון מזרח. משטרה סוגרת מכיוון מזרח. התוכנית שהצעתי אותה היא שניכנס בסך הכל בארבע פלוגות, כאשר המיוחדת והמסייעת תהיינה מאחור בעתודה. הגענו אל איזור המשטרה. שם ראינו באיזור ההסתעפות שהשריון התחיל לירות לכל הכיוונים. שני טנקים ושני זחל"מים עשו חראקה בתוך העיר וירו לכל הכיוונים. היה לי חשש שברגע שאנחנו נעלה יירו גם עלינו, ואז ביקשתי מהמח"ט לחלק את העיר לשניים, חלק לנו וחלק להם.
תצ"א של האיזור שמצפון לשכם
"המח"ט הסכים והתוכנית היתה כדלקמן: פלוגות ג' וד' ינועו אחת על השלוחה הזאת והשנייה על השלוחה הזאת, שלמעשה רציתי לחסום ולהבקיע את האגף הזה מפני דברים שעלולים להתעורר. פלוגה שנייה תשתלט על העסק הזה ותבטיח חיפוי בכניסה לבתים הכבושים למטה, כשפלוגות א' וב' מטהרות. המגמה של פלוגה ב' להגיע לאיזור הזה ולכבוש מכיוון מערב. במקביל הכנסנו את ארבעת הטנקים בארבעה טורים, התאג"ד היה פה. יתרת הרכב עם התד"לים היו פה. פלוגת בא"ח – אחרי שהחטיבה זזה ניגש אליי רס"ן גולדה ז"ל [צבי פז] ושאל אותי מה הוא עושה. שאלתי אותו אם הוא לא קיבל פקודה מהחטיבה. הוא טען שהוא לא קיבל שום פקודה. אמרתי לו לבוא איתי. הוא עלה על האוטובוסים ובא ביחד איתי. אמרתי לו להוריד את האנשים ולהיות מוכן. הוא התכוון ליותר ממה שאני התכוונתי, והתקדם ממש עד לאיזור התאג"ד. כשהתחלתי לזוז ראיתי אותו פתאום מאחוריי. אמרתי לו להישאר פה עד שאני אקרא לו.
"הפלוגות התחילו להילחם, פלוגות ג' ו-ד' החלו לנוע, ועוד לא משכו למעלה בגלל פני הקרקע. פלוגה א' כבר היתה למעלה ופלוגה ב' על הציר שקבעתי לה להתקדם. בינתיים קיבלתי דיווח מהנפגעים, אך זה לא היה נורא ויכולנו להמשיך לבצע המשימה, כי היו בודדים בכל פלוגה פרט לפלוגה ב' ששם נפגעו כעשרה. הלכתי לבדוק מה העניינים שם, התברר שהם נמצאים מתחת לבית הקברות במקום מסוכן. הם נתקעו שם עם כל הפלוגות והתחילו לטהר בית אחרי בית. הלכתי להביא להם תגבורת, לקחתי איתי את גולדה.
"בדרך הזה שני צלפים פתחו עלינו באש. אני ללא מתן שום פקודה פתחתי באש ואז כל הפלוגה אחריי התחילה לירות. התחילה מהומה ואז צעקתי 'חדל'. עד שהם הפסיקו כל אחד הספיק לגמור מחסנית או שניים. מאז שמרתי על משמעת אש, ופקדתי שללא פקודת אש לא יורים. באותו זמן שהייתי בבית הקברות קיבלתי דיווח מדובי [סגן דב דרור, מ"פ ב'] שהיה למעלה, שחמישייה מגיעה אלינו מלמטה. מיד שמנו חסימה וחיסלנו אותם. אפשר לומר שדובי גרם הרבה לעצם היותי חי.
"לא הספקתי להסתובב, חטפתי מצלף אחר, שהיה אני חושב מעל דובי, וייתכן שזה היה באשמתי שהסתובבתי יותר מדי חופשי. חטפתי את המנה התורנית שלי וכמובן שנתתי את הפקודות לגולדה מה לעשות. עליתי למעלה והודעתי לסמג"ד שהיה עם פלוגות ג' וד' לרדת למטה ולקבל את הפיקוד. לא היתה שם תגובה, אחר כך התברר שאחד הצלפים פלט שטות וצעק שהמג"ד נפצע, ואז נודע לאנשים שנפצעתי [המשפט הבא נמחק]. מכאן הסמג"ד קיבל את הפיקוד. לסיום, המצב היה כזה: התחלנו לעלות על שתי הגבעות האלה. פלוגה א' היתה בשני שליש הדרך ופלוגה ב' היתה באיזור בית הקברות, יתר הפלוגות היו בפיקודו של הסמג"ד".
שכם ובית הקברות. כל האיזור היה מטווח ומכוסה באש צלפים שהיה קשה מאוד לאתר אותם
הסמג"ד 17, סרן אורי ירון: "דבר ראשון אני הייתי עם פלוגה ד', זה היה באיזור הזה. אני ראיתי איך שאגמון [סרן יעקב אגמון, מ"פ א'] נלחם מלמעלה. ניסיתי להוביל את הפלוגה דרך כאן, התחילו לירות גם לכיוון הזה ומיד נפצע חייל על ידי. תפסנו מיד מחסה בתוך גדר של בית ומשם ביקשנו סיוע מפלוגה א' שהוא לא הבחין בה. בשלב זה המג"ד ביקש להפסיק את הסיוע מחשש זה יפגע בכוחותינו".
המג"ד משה יוסף: "אולי בנקודה הזאת נתבקשתי על ידי הסמג"ד שיהיה סיוע בין הפלוגות, מאחר והעיר הזו היא די סבוכה וכל פלוגה קיבלה ציר התקדמות לעבר המשימה מהר ככל האפשר להגיע. נתבקשתי אמנם על-ידי הסמג"ד שיהיה חיפוי הדדי בין הפלוגות, אמרתי שהחיפוי ההדדי עשוי לגרום בסך הכל לנפגעים לנו, ויש מספיק נשק ומספיק אמצעים בכל פלוגה. הקירבה בין הפלוגות היתה מספקת כדי שכל אחת תדאג לעצמה בהמשך ההתקדמות. לא ראיתי בעיה מיוחדת ולכן לא הסכמתי לחיפוי ההדדי, אלא בתנאי שאני אהיה נוכח בסביבה. לדוגמה אותו מקרה עם דובי, שהסכמתי לעשות מה שעשיתי כל זמן שזה היה בפיקוחי, ואני נגד זה שיהיו תיאומים בין הפלוגות, שזה למעשה לא כלום מכיוון שהם ראו אחת את השנייה וכל אחת נעה בציר נפרד".
הסמג"ד אורי ירון: "בשלב הזה ראיתי שהעיר פונתה מתושבים, או לא כל כך פונתה. היה בה מערך של צלפים, מערך לחימה טוב מאוד והצלפים יודעים את מלאכתם. אני אישית לא הצלחתי לאתר אף צלף בעיניי, פרט את אלו שעברו מבית לבית. חיילים שהיו לידי הצליחו לאתר את הצלפים בזמן שירו על פלוגה א'. היו שם חוליות בנות 5-4 איש, שהיו מדלגות מבית לבית ואז נתתי סיוע לפלוגה א'. קיבלתי הודעה לרדת מיד לתאג"ד אל המג"ד, ירדתי ולא מצאתי את המג"ד. בדרך קיבלתי פתק מרץ של פלוגה א', שאמר שהמצב קשה מבחינת פצועים והם דורשים זחל"ם לפינוי. אחריו הגיע רץ מפלוגה ב' וטען שהמצב אצלו חמור עוד יותר, ואין אפשרות לפנות עקב אש הצלפים החזקה.
"לפלוגה א' אמרתי לארגן את הפצועים בכוחות עצמו מחוסר אפשרות לשלוח לו זחל"ם. זחל"מים בכלל לא היו לי. מצאתי פה זחל"ם עם מרגמה 81 מ"מ, התלבשתי עליו, לקחתי איתי את הדוקטור, לקחתי גם אלונקות ונעתי איתו לעבר פלוגה ב'. הגעתי מתחת לבית הקברות, פה פגשתי את הפלוגה של בא"ח יושבת במקומה ועדיין לא עושה כלום. ניסיתי לאתר את דובי [מ"פ ב'], מצאתי אותו בקצה העליון של בית הקברות כשממש כל בית הקברות במרחק של איזה 100 מטר מכוסה באש. לאחר שהזחל"ם הגיע למצב שאינו יכול להתקדם לעבר ריכוז הפצועים, שלחתי את הד"ר עם האלונקות למעלה ונתתי לזחל"ם הוראה איכשהו להגיע למעלה.
מ"פ מסייעת 17, שי רייזמן, מדליק סיגריה למג"ד משה יוסף שנפצע בידו בקרב על שכם. מימין הסמג"ד אורי ירון
"רצתי עם הד"ר למעלה, הגעתי לדובי כשכל הצלפים צולפים עלינו והגעתי למעלה. בשלב זה ראיתי את דובי כאן והתחלתי לאתר את הפלוגות. פלוגה ב' בקצה העליון של בית הקברות חוטפת כל הזמן אש. פלוגת בא"ח בהסתר גם כן בבית הקברות. פלוגה א' מטהרת את החלק העליון של הבתים, זאת אומרת מצפון מזרח לדובי. פלוגה ג' ו-ד' נמצאות כאן, ופלוגה מסייעת ומיוחדת כאן. הפקודה שלי לדובי היתה בשלב ראשון להתארגן מחדש – לפנות פצועים. נתתי הוראה לסמ"פ שלו, והסמ"פ עם הזחל"ם עשה עבודה תחת אש, פינה את כל הפצועים מיד.
"הפקודות שנתתי מכאן היו כאלה: פלוגה א' תמשיך ותטהר את הקצה העליון של הבתים, השורה העליונה של הבתים, ותגיע עד חשיכה לבית עם מכונית שציינתי לו וזיהיתי לו, וידעתי שגם הוא זיהה אותו. אמרתי לו להמשיך. פלוגת בא"ח מכאן תנוע דרך הכביש הראשי, ותגיע מתחת לפלוגה א' ועל-ידי כך שתי הפלוגות האלו יעברו את החסימה הזאת ממערב. פלוגה ג' תעלה מעל פלוגה א' ותמשיך לעיבל לחלק הזה. פלוגה ד' תמשיך לחלק הזה.
"התחיל ללחוץ עלי המ"פ מסייעת. נתתי לו לטהר את כל הקטע שלא טוהר על-ידי שתי הפלוגות בפנים, והסברתי לו את המצב עד שיגיע לצומת, לפלוגה ב'. הפקודה שנתתי למיוחדת בשלב זה לגשת לאוטובוסים ולהגן, היות וכל האוטובוסים היו ממש בתוך הלחימה. אחר כך אספר לכם מה היה איתי. ראיתי את אגמון לוחם על שורת הבתים העליונה, הלחימה שם היתה קשה מאוד. דובי, אחרי שגמר להתארגן, השתלט על אותם הבתים ששם היו הצלפים. אני התנעתי כל הזמן את דובי פה, והספקתי לראות גם את רייזמן נע עם הכביש ומגיע לבתים שלו. התלבשתי על הבית המרכזי, מקום שאליו ירדו הכוחות, ראיתי את פלוגות ג' ו-ד' עולות למעלה, פלוגות ג' ו-ד' בדרך לכאן, בעיקר פלוגה ג'. המצב שלה היה שכל אותם צלפים שברחו מהפלוגה של אגמון, לא כולם אבל חלקם, הגיעו לכאן. שם נהרג גם קצין ושני פצועים על-ידי מארב מקומי שהצלפים שמו. ממש כוח שלו עלה על מארב מטר על מטר והלכו שם חילופי יריות. בשלב זה נהרג הקצין והשניים נפצעו והחוליה חוסלה.
"הגענו כל אחד למקום שלו וקיבלתי פקודה בשלב הזה להישאר במקומות, להתארגן שם ללילה, לא לזוז יותר קדימה. זה היה עם חשיכה. כשהגיעו כל הפלוגות למקומן תוך כדי טיהור, הפלוגה שעבדה בעיקר בטיהור זו היתה פלוגה א', כי כל הצלפים התלבשו על השורה העליונה ומשם שלטו על כל הכפר. הלכה כאן ממש לחימה לפי כל הכללים של בית לבית. הפלוגה שחטפה את כל האש בעיקר היתה הפלוגה של דובי. מאחר וכמו שאתם רואים פה את האיזור הזה, זה בית קברות מכוסה באש על-ידי כל הכפר.
"הפלוגה של בא"ח שהגיעה למקומה נתקלה בכמה צלפים בדרך. ברחו להם, התיישבה על המקום ושם קיבלתי איזה דיווח שנמצא אצלם סרן הרוג. קיבלתי גם מהמח"ט דיווח שאיזשהו סרן נמצא בבתים העליונים הרוג. מסתבר זה היה שילר [הערה: אין שם כזה בין הרוגי גדוד 17 בשכם], שנכנס לאיזה בית לקחת משהו ולא יצא משם, סגור בתוך הבית (ויכוח לא מובן).
"לגבי תוצאות: נפגעים שלנו בשכם זה שלושה הרוגים, שניים מהם קצינים, ו-23 פצועים שרובם שוכבים. סה"כ 26 נפגעים. נפגעי אויב בשכם: 58 הרוגים. בבוקר פלוגת הנח"ל הרגה אחת בתצפית. זה סיכום הנפגעים בעניין הזה. מה שיש לציין הוא שהאויב שהיה כאן זה ממש צלפים שאורגנו עם נשק ועם תחמושת. הם הכירו את כל המקומות והבתים שבכפר, ידעו מאין לשלוט ורובם שלטו, זו עובדה, ונגד כאלה שאתה לא מזהה אותם זה ממש מחייב אותך בשיטתיות לטהר בית אחר בית, ולכן היו לנו פה הרבה נפגעים יחסית, לא היתה אש כבדה, היתה אש קלה, אבל מדוייקת.
צילום למזכרת על רקע משטרת שכם, לפני שגדוד 17 עלה לרמה הסורית
"עם בוקר קיבלתי הוראה מהמח"ט לרדת אליו למטה למשטרה. הפלוגות היו ערוכות במקומן. תוך כדי הלילה כל פלוגה קיבלה את התחמושת שלה, אזלה שם הרבה תחמושת, ואת המזון ותגבורת של תחבושות אישיות. התד"ל שהיה פה קודם עד לכאן. מכאן כל פלוגה שלחה נציגות ופלוגת הנח"ל סחבה את זה ברגל, מכיוון שלא יכלו להגיע לשם. א' ו-ב' ומיוחדת צוידה ברכב. כשבא"ח ביקש ממני לא להביא לו את הדברים אלא רק בבוקר.
"ירדתי למח"ט [37] בבוקר, התחלתי לארגן את הכוח ולנוע צפונה. לאן בדיוק לא נאמר לי. כן הוא הפגיש אותי עם מח"ט 9, שלו נמסרה הגיזרה. ב-08:00 התבצעה ההחלפה כשחטיבה 9 מקבלת את המקומות שלנו וכו'. מכאן קידמנו את השורה ולפי פקודה נענו. היינו צריכים לנוע בהתחלה על הציר הזה, אבל הציר הזה היה חסום, אז מיד סובבנו את כל העסק והתארגנו על הציר הזה, ועם הציר הזה נענו. 37 נעה לפנינו, ויותר מאוחר הצטרפה חטיבה 45. נענו בטור של שתי חטיבות והגדוד שלנו.
"כשהגענו לאיזור עפולה היו כבר הרבה אוטובוסים שהתקלקלו בלילה בעלייה לג'נין, ועשיתי שם החלפה בין האוטובוסים כדי להתקדם הלאה. אני המשכתי קדימה, נתתי הוראה לשיירה להמשיך קדימה. ביציאה מעפולה עצר אותי שוטר, שאל אותי מאיפה אתה, עניתי לו והוא ענה לי – אוקיי, אתה נע דרך צומת גולני לפילון, לא דרך טבריה כי שם הציר חסום, תיסע דרך צומת גולני למרר, וממרר תעלה לפילון.
"בצומת גולני פגשתי את סמח"ט 37. גם הוא לא ידע לאן אני הולך. הוא לא קיבל שום הוראות. בפילון לא מצאתי אף אחד, אמרו לי שהחטיבה בקרית שמונה, נעתי לקרית שמונה ופגשתי את המח"ט [1] ונתנו לי הוראות להתמקם בתל חי. יצאתי עם הסמח"ט לסיור במקום. מצאתי את המקום, קבענו את המקום. בינתיים שלחתי שני רצי אופנוע לקדם את השיירה למיפקדה. השיירה הגיעה לחורשה ואז קיבלתי הוראה לחזור ולהתמקם בדישון. חזרנו להתמקם בדישון, הגענו לשם בחצות. כל פלוגה קיבלה מקום, אכלו מה שאכלו ואז אורגן שוב עניין התד"לים וריכזתי את כל המ"פים לשחזור הערב בשכם. גמרנו את כל העסק בין 03:30 ל-04:00 והלכנו לישון. אני שלחתי את הקמב"צ לחטיבה לשאול מה העניינים, הוא חוזר אליי בערך ב-07:00 בבוקר ואומר שכולם ישנים, הכל בסדר, אין רעש.
"אני לא מספיק לשים את הראש, מיד נכנס רס"ן יפרח וצועק לי – רמה רמה, עולים על הרמה, לבוא עם הגדוד מיד לקרית שמונה לחורשת טל. בדיוק הגיע מהחטיבה לדישון סגן אורי לוי שאמר לי לגשת מיד למח"ט 3. במקביל ארגנתי מיד את הגדוד ושלחתי אותו עד צומת נבי יושע למטה, על כביש קרית שמונה-פילון ואני עליתי לתצפית נבי יושע ואספתי את המ"פים. שם פגשתי את סמח"ט 3 והשגתי קשר עם מח"ט 3.
"מח"ט 3 אמר לי – תעשה תצפית ובוא עם עצמך לכניסה לחולתה ותפגוש אותי. נסעתי לכניסה לחולתה ועד הרגע הזה עוד לא ידעתי מה עושים. הוא אומר לי אתה מכיר את התוכנית? מכיר? אמרתי לו כן! אוקיי, עלה. טוב, אמרתי לו, אני נוסע. פתאום הוא אומר לי – רגע אחד, אי אפשר שאני אתן לך בדרך טנקים, מה שתמצא תיקח. טוב. עליתי למעלה, שם פגשתי את משה [המג"ד] שברח מבית חולים וסיכמנו את התוכנית. הכוונה שלנו היתה קצת לאגוף יותר מכיוון צפון על מנת לא לעבור תחת השטח המוכה שלהם, וניגשתי לסמח"ט 3 שהיה שם והראיתי לו את התוכנית, הוא שירטט אותה".
משה יוסף, נובמבר 2014
מג"ד 17, משה יוסף: "מרגע זה זזו המ"פים קדימה לעבר גונן כשהגדוד מאחורינו. אני לא יודע איזו חטיבה נכנסה לציר, הגיעה לאיזור גונן והסתובבה, חטיבת שריון, חטיבה 8, בכל אופן היא נכנסה לתוך גונן והסתובבה ואנחנו עם האוטובוסים עשינו עוד חסימה, אבל הפעם ללא כוונה. מיד שמנו את האוטובוסים הצידה כי לא היה ידוע לאן הם צריכים להגיע, ובשבילי עוד רבע שעה זו לא בעיה. אבל אני הבנתי שאם לא פה, הם צריכים להיות בצפון. והאוטובוסים עמדו קצת בצד והם הסתובבו כל השיירה ובאו צפונה, ואז סידרנו את הכוח. כמובן שבאלחוט קיבלנו פקודה שהמשאיות יגיעו בדרך ליד להבות הבשן, נחכה להם עשר דקות, רבע שעה. אני מודיע למח"ט – 'אין, אני נע'. אמר לי בסדר, נוע.
"התוכנית הבסיסית – שלושה יעדים, אחד מחלקתי ועוד תול"ר, ועוד איזה שלושה גוריאנובים, זה נקרא 8100 שמתחת לראוויה, מוצב עורפי, שגם הוא מחלקה ועוד שני גוריאנובים ועוד מוצב נעמוש, שבהתחלה הוא לא היה תפוס ותוך כדי מלחמה חטף ונתפס. פרט לזה כל היעדים לפי הנתונים שאני עבדתי עליהם היו שונים גם בתצ"אות וגם בתצפית. מסתבר שבלילה אחד הם עשו חפירות קשר נוספות כולל עמדות נוספות. זאת אומרת שהמחלקות עבדו עד כדי כך שהם הגיעו למצב היקפי ולא קווי. אלה היעדים כשבסך הכל יש פלוגה, מה שהיה בידינו זה היה ארבע פלוגות חי"ר מלאות, פלוגה מיוחדת בת 50 איש, פלוגה מסייעת המורכבת משתי מחלקות. אחת מק"כ, אחת 61 ועוד תול"ר אחד. התוכנית: לתקוף את היעדים במקביל שניים, את זה מכיוון צפון מזרח ואת זה מכיוון דרום. בשלב שני מכיוון דרום מערב את זה. כאשר הנשק המסייע נמצא פה. מחפה קודם כל לפה ואם את זה יוכל לקחת בלי סיוע – ייקח, כי כאן עבדה 81 אחת.
"ידוע היה לאחר הכיבוש הזה נעשה מין דילוג. לא שלבים, אלא דילוג קטן. סיוע לא היה בכלל. לא טנקים ולא היה סיוע מוקצה, לא היה שום דבר. התחלנו לנוע, עליתי פה למעלה, פתאום אני רואה מ"פ במוצב גונן. נאמר שיש שם מחלקה. דני שאני מכיר אותו מחטיבה 3. שאלתי אותו מה יש לך פה במוצב ומה אתה יכול לעשות בשבילי. הוא אמר שיש לו תול"רים ומק"כים ו-81. אני לא מספיק לעלות עוד צעד, בא מולי ג'יפ בריצה אחריי ומוסרים שיש פה מחלקת טנקים בשבילי. שאלתי כמה, אמרו עוד מעט המ"פ יגיע. המ"פ בא ואמר שיש פלוגה שלמה, אבל לא כולם נכנסים לקרב. שאלתי אותו אם יש להם משהו אחר לעשות, הוא טען שלא, אז אמרתי לו – אם כן, כולם ישתתפו.
"כאן למעשה היה לי פלוגת טנקים, 81, מחלקת תול"ר ומק"כ. עשינו תוכנית במקום, זה לקח שתי דקות, המ"פים פעלו בתנועה. פלוגות ג' ו-ד' שכבר נעו להם, אמרתי לנוע עד מחסה ושיהיה מוכנים לפקודת תזוזה כשפלוגות א' ו-ב' יחד עם המיוחדת זזות דרך פה. באלחוט הודעתי לפלוגות ג' ו-ד' שחצי פלוגת טנקים מאחוריהם. למעשה הם בסביבות נוטרה יחכו ולאחר מכן אם יש בעיות גם יעלו על היעד. היו קצת בעיות של חבירה בין מ"פ ג' לבין מ"פ הטנקים, אבל זה הסתדר. הם נפגשו על הדרך. הטנקים הגיעו, נפגשו, מיקמו והחלו לעבוד.
גדוד 17 עם אחד מקומץ השבויים שנתפסו באיזור שמעל קיבוץ גונן. רוב המוצבים נתפסו ללא התנגדות
"מ"פ המוצב פה קיבל ממני כבר פקודה לטווח על המוצב, במחלקה שלנו כבר נתנו לעורף, כלומר חילקנו את הסיוע וכבר היה סיוע לשניהם כאשר חצי פלוגת טנקים עלתה להנה, כלומר שלושה טנקים היו כבר באגף ואיפשרו התקפת אגף בחיפוי. כשלושה טנקים יורים מפה ומכסים את כל החזית קדימה לעבר מוצב גונן. מחלקת המק"כ שהתכוונתי להניע אותה במקום הטנקים באותו מקום, שמתי אותה כבר במוצב גונן. השיקול היה שלא כדאי להביא אותם לשטח פתוח בזמן שיש טנק מקדימה. וכבר מסרתי במקום ליאיר, המ"מ של המק"כ, אמרתי לו להתמקם במוצב גונן ומשם לתת חיפוי.
"למרות כל השינויים האלה, כל אחד ביצע את משימתו על הצד הטוב ביותר. פתאום מודיעים לי שפותחים באש לעורפיה. המ"פ קיבל אישור, ירד לעורפיה וחיסל שם 11. פה למעשה כבר לא נמצא כלום. ומפה תוך כדי תנועה הודיע לי מח"ט 3 – 155 [מ"מ], אמרתי בבקשה 8100 מפני שהוא היה העיקרי ביניהם, השולט על כולם והיה קשה להגיע אליו. הכניס 155 ואמר לי זוג באוויר, אתה רוצה אותם? אמרתי תכניס תכניס כמה יעדים, שהפלוגות היו די קרובות. הכניס שם נפלמים וריקוד, כלומר צליפה. אחר כך הסתבר שחלק מהם ברחו רק מפני הנפלמים של המטוסים, זאת אומרת נדלק. אני גם מעריך שהופעת הטנקים באגף שם, שאני לא תכננתי מראש, ואז אמרתי למ"פ הטנקים שיכול לעלות והוא עלה, עשה מאמץ ועלה, ואז גם הטנקים ביחד עם המטוסים השפיעו לא מעט.
"במקביל לכל זה, ביקשתי ממח"ט 3 לתפוס את הכתף הזאת כיוון שבלי תפיסה, הכתף הזאת אני לא יכול לטהר, מכיוון שמי שיושב על הכתף הזאת מחסל לי את כל החבר'ה. קיבלתי את אישורו והוא אמר לי שעם גמר הלחימה הוריד אותם כי הוא חשש מהפגזה רצינית ואין שם חפירות. אמרתי לו אני מבקש להוריד אותם לפי שיקוליי, והוא אמר בסדר. המיוחדת עלתה למעלה והכל נגמר. אז קיבלנו ידיעה מהמיוחדת שנפתחת אש חזקה מכיוון ראוויה. באותו זמן פלוגה א', הסמג"ד שהיה פה, אמרתי לו קח את פלוגה א' ונוע קדימה, אני עם הטנקים אחריך. קיבלתי את כל הטנקים, פה תפסנו דחפור בדרך, אמרתי לו אני עולה, אבל אינני יכול להתקדם הלאה, תעשה לי דרך. עשה לי, פתח, והמשכנו לעלות אחרי הטנקים.
"הסתבר בסוף שהמשימה שלנו היתה צריכה להיות הטעיה לאוגדה שפעלה בצפון. בסוף הסתבר שאנחנו נתקענו לחטיבה 37 וחטיבה 10 בחלקה. זאת אומרת שהטרקטור שאני מצאתי למטה היה צריך לעשות ציר. אני לא ידעתי מזה. אבל בינתיים עשיתי את הציר, כדי שאוכל לקדם את הטנקים. בסוף הסתבר שאני הייתי צריך להבקיע לחטיבה 37. גם המ"פ של הטנקים בחטיבה 37 לא ידע שציר ההתקדמות של חטיבה 37 הוא בכיוון הזה, וואסט וקונייטרה. הוא אמר לי שהוא לא מתכוון לעשות חבירה עם המח"ט. אמרתי לו – רגע אחד, קודם כל נתקדם קדימה כדי שהם יראו שאנחנו לוחצים פה ונבצע את המשימה, ההטעיה צפונה.
גדוד 17 במוצב 8100. המטוסים והארטילריה עשו כאן את רוב העבודה
"דובי [דרור, מ"פ ב'] מסר ששוחטים את החבר'ה למעלה על הכתף, התקדם עם ארבעת הטנקים קדימה ואני לא ידעתי איפה דובי, גם הסמג"ד לא ידע ולא היה לנו שום אפשרות קשר אליו. תוך כדי חיפושים התברר שדובי בדרך חזרה. מה הסתבר? שכנראה הטנקים התקדמו קדימה, הטנק הראשון חטף אש והתחיל לבעור וברשת הפנימית הודיעו שטנק אחד בוער. כתוצאה מזה קמה כל המהומה הזאת. אני חושב שהיוזמה הזאת של דובי ללא כל קשר היתה יוצאת מן הכלל, אבל כמובן שפה עם הטנקים החל גם הוא לחטוף את המנה, הנ"ט וכל מה שכרוך בזה. הפרישה של חוליות והמשמעת, סמל נוי שהיה אחראי על כיתת המא"ג ועוד בזוקה תחת הפגזה התקדם לעבר המוצב, תפס אבטחה מצד ימין ושיתק את הצד הימני של מוצבי הנ"ט כדי לאפשר לטנקים להתפרש ולחבר'ה שנפצעו להיחלץ. דובי באותו רגע קיבל פקודה ממני להתקפל לאחור. אמרתי לו שאין לו מה לעשות שם ומספיק קיבלתי על הראש שיצרתי מגע עם הקבוצה הזו.
"היום אני רואה, כלומר היום אני חכם, כשאני חושב שבזה כבר סיכמנו בינינו כולנו שהייתי צריך לתת את הדין אחר כך, אחרי שהייתי כובש את המוצב. כתוצאה מזה שלא כבשנו אותו נדפקנו שלושה טנקים, וברגע שהמ"פ הגיע הוא גם התפרש והלך. אבל עצם העצירה והצעקות שקיבלתי מקצין האג"מ שצעק על דובי ועלי, ואמר לנו איזה ברדק אתם עושים, למה אתם לא מבצעים את המשימות שהוטלו עליכם ומתקדמים קדימה? אבל עכשיו אני רואה ויודע שהייתי צריך לפרוץ ולהבקיע כי 37 לא עשו את זה. יצרתי מגע כבר, היו לו טנקים, ידעתי שאני צריך לעשות את זה, אבל כל זה אחרי המעשה.
מסלול חטיבה 37 שנלוותה לגדוד 17 ביום ה-9 ביוני 1967. כוח אחד מגונן לראוויה דרך מוצב 8100, וכוח אחר לעורפיה (ארכיון צה"ל)
"בתחקיר שהיה בחטיבה 3 נאמר על-ידי המח"ט, שהמשימה היתה רק עד לקצה, כש-37 היה צריך לעבור דרכנו עם הפלוגה שהיתה אצלי, לכבוש את זה ולהתקדם קדימה. אבל אני חושב שאנחנו היינו יכולים לסייע הרבה לפלוגת הטנקים. אבל בגלל חוסר הבהירות של המשימה, האם להבקיע או ליצור הטעיה, לפחות יצרנו מגע כדי להבטיח שהם אלינו לא יתקדמו. תוך כדי זה כולנו חטפנו צלפים מפה לתוך המוצב. פה הצלנו קצת נשק, כלי נשק קלים.
"ביקשתי ממוצב גונן להפעיל את מחלקת המק"כ שלה, ואם אפשר גם תול"ר לאיזור הצלפים, ואם הם לא מאתרים אותם אז להכניס כמה פגזים, תול"ר ואפשר גם 81. אחר כך היתה הפגזה באגף השמאלי. הכוונה היתה לכסות את השטח כי כל הכוחות היו חשופים, ומלמעלה יכלו לדפוק אותם לגמרי. ואז הודיעו לנו שזה אנחנו מכניסים. תוך כדי זה היו לנו כמה נפגעים וטנקים שנפגעו. היתה בעיה שיש לי 155, ואין לי קש"א ואין לי קשר. בקיצור, היה לי רשת פיקוד פנימית ורשת אל המח"ט. יצרנו מגע עם סוללת 155 והחלטנו על המערך הזה. אני חושב שרק הודות לקצין חי"ר מתודרך שבוצע על-ידי שי [מ"פ מסייעת], האיתור הזה שדרך רשת פיקוד פנימית, רשת פיקוד חטיבתית, הפעלנו את ה-155 לעבר זה. אני חושב שרק הודות לזה יכלה הפלוגה להתקדם קדימה ולתפוס ויחד עם זה לתת קצת נשימה לחבר'ה שהתקיפו לכיוון מזרח.
"תוך כדי זה אמרו לי שיש עוד זוג באוויר, ואז אמרתי קדימה להוריד. אז הוא לא הוריד על המוצב, אלא איזשהו הר שהיתה שם סוללה. אינני בדיוק יודע איך הוא הגיע לשם, אבל היו רגעים שהרגשנו שגם הטנקים וגם המטוסים נתנו רווח נשימה, עד כדי כך שהיה אפשר לפנות את הפצועים ופלוגת הטנקים יכלה להתפרש ולעלות גם על החלק הזה.
"בראוויה היו לנו שני הרוגים ו-16 פצועים. לאויב היו בסך הכל 25 הרוגים ועוד שני פצועים שתפסנו אחר כך למעלה, ואחר כך מתו. שבויים לא היו לנו".
גדוד 17 כובש את עורפיה
דברי סיכום של המח"ט: "אני רוצה לדבר ההערה של מפקד הגדוד, שאילו הוא היה יודע את המשימה מראש הוא היה הולך אילו גם לא היתה פקודה. אני מודיע בזאת, מפקדים לא יכולים לקחת אחריות כזאת. אלא אם כן אין שום קשר ואין אפשרות אחרת. יש תוכנית קרב. אם אנו לוקחים לדוגמה, אם מוכרח לפיקוד הגבוה יותר אפשרות לנהל את הקרב, ברגע שאתה עושה מה שאתה מחליט, אתה לא נותן אפשרות לנהל את הקרב כפי שצריך ואז קורה בדיוק מה שהעירו כאן כבר. אז אנחנו הפיקוד הופכים לחלשים וכל הגדוד עושה טוב מאוד. לכן עושים תוכנית, בשביל זה צריך לאלתר אותה תוך כדי הקרב, אך מה שחשוב שמאלתרים תוכנית, צריך שזה יהיה מאמץ משותף של הדרגים כולם, ויהיה דיווח כלפי מעלה, קבלת אישור, העברת אינפורמציה, אחרת הדבר מאבד את דרכו.
"העסק הזה של לקיחה על עצמך טוב כאשר אין קשר ואין שליטה, כמו שעשו כאן מפקדים שאיש לא יכול לבוא אליהם בטענות אף פעם. לא היה קשר, לא היה שום דבר, הוא חשב שהוא עושה את הדבר הטוב ביותר בעולם, כל מי שעשה כן ולא היו הוראות, היינו חושבים שאפשר היה לעשות זאת טוב יותר. עשה דבר טוב מאוד ומגיע לו צל"ש.
מ"פ הנדסה: פתחנו צירים מגבעת האם, זה הלך מהר והמשכנו לתוואי ההטיה
מ"פ הנדסה, יגאל: "לא אאריך בדבריי ולא אספר היסטוריה, אני אדבר על הביצוע. אנחנו באנו ישר מהמחנה בגדוד 51. מיד נוכחתי לראות שההפגזה בסביבות גבעת האם היא רצינית בעיקר לציר שלהם ממנה. החלטתי חלק מהכוח להשאיר מאחור ולהיכנס עם צוות קטן עם טרקטורים ולסמן את הצירים.
טרקטור, טנק-דחפור ודחפור פורצים צירים ברמת הסורית (מקור: ארכיון צה"ל)
"ברשותי היו שלושה כבדים [טרקטורים] והייתי צריך לפתוח שני מעברים במרחק של 50 מטר אחד מהשני. הציר המרכזי שתכננתי עליו מגבעת האם היה ציר שהתוואי שלו הגיע הנה, אחר כך נכנס פה וציר שני במקביל כאן. הכל התקדם בסדר. הסיור שלי נע בציר הצפוני ואמר לי שהדרך קלה והוא עובד עם הסכין למטה. התוכנית היתה שאנו מעלים את הטרקטורים בציר דרומי למרכז הדרך ומשם טרקטור אחד יעבוד כלפי מטה והשני יעבוד בכיוון הנגדי כלפי מעלה, כלומר מהירות כפולה.
"באותו זמן שעוד נמצאתי בהיערכות בגבעת האם, ראיתי שיש שם כלים כבדים נוספים. ראיתי שלביצוע המשימה יהיה יותר נוח לעבוד עם כלי נוסף. לקחתי עוד כלי והעבודה הלכה יותר טוב. בדרך אני יכול להגיד שחטפנו אש לא נעימה, בעיקר כשנענו רגלית. נוסף לזה קיבלנו עשן זרחן, שאני מעריך שזה היה משלנו. ברגע שהצלחתי להשיג קשר עם החטיבה ביקשתי שיפסיקו את זה. לשמחתי היא פסקה. הרבה אין לי מה להוסיף. לא היו התפתחויות מיוחדות, פרט לזה שבגור אל עסקר שהיינו, ראינו את הכי הרבה שלהם עם החפירות ולא היה ברור לי אם טיפלו בהם או לא, מכיוון שראיתי שהם זרמו קדימה מהר. שלחתי כוח עם התקפה לחיפוי מהצד ובדקו שהכל בסדר.
"עברנו מיד לכביש הפטרולים, לא התוכנית האורגינלית, אך היינו צריכים לחכות להוראת המח"ט. ראיתי שזה הלך מהר, המשכתי ישר עד לדרך התוואי [ההטיה]. דיווחתי, לצערי הדיווחים לא התקבלו, גם תחנה שעזרה לנו. פשוט הקשר היה עסוק מאוד. בכל אופן שעה ושלושת רבעי לקחה לנו המשימה מהיציאה מהיערכות. למעשה המסלול הדרומי היה מוכן ל-4×4, והיות וזרימה רצינית לא היתה השתדלתי להעביר את הזרימה של 4×4 יותר מאוחר לציר הצפוני.
"כשהגעתי לדרך התוואי קיבלתי הוראה לחלץ את הזחל שנתקע באיזור הזה, והטנק והנ"נ שעלו על מוקש. ליד תל פאחר הודיעו לי שיש שטחים חשודים במיקוש, ומבקשים שאני אפנה. הקושי שלי היה שהייתי צריך לנוע בכוחות רגליים וזה לקח זמן. לא היה לי שום רכב. את חילוץ הטנק לא יכולתי לבצע והודעתי מראש למיפקדת החטיבה, שאני לא יכול לבצע את החילוץ מאחר שאין לי שום דבר רציני לגרור אותם. לקחו ממני את הכלים הכבדים, לכן אני רק אוכל לפנות את הציר. ובאמת פינינו את הציר. במקום הזה התברר שאין שום דבר והכוח חזר לאחר שביצע את המשימה.
"אני באותו זמן נשלחתי לא דרך החטיבה, אלא על-ידי המג"ד שלי, לבדוק את הציר לראוויה, זה אותו ציר שעולה מכאן. זה היה עסק רציני מאוד לטפס לשם. המג"ד אמר לי שהוא לא בדק את הציר הזה. נכנסתי לציר והגעתי למקום הזה, עין א-דייסה. ירדתי דרומה על ציר הנפט, פנינו מזרחה והתברר שבכלל לא היינו צריכים לסלול ציר מכיוון שהוא אפילו לא היה עביר ל-2×4, מכיוון שיש שיפועים כאלו שאנו בעצמנו היינו צריכים לדחוף את הרכב. הודעתי לו שזה לא בא בחשבון וצריך לבנות על קבוצת הצירים האלה.
"לאחר שנכבש הבניאס הגענו לשם בסביבות הצהריים [למחרת, 10.6], שם היה עלינו לשפר אחד הגשרים ששם לא פיצצו אותו אשר מגיע לעיירת הבניאס. שאר הגשרים נבדקו ולא היתה אפשרות לתקן אותם. עבדנו במקביל, עשינו דרך מאחורי עיירת הבניאס דרך מוצב הבניאס וחוזר לכביש. למחרת השתלטנו על כל הבעיות. סידרנו מעבר לטנקים וזחל"מים ובזה גמרתי עם החטיבה".
______________________________________________________________________________
בפרק הבא לסיום פאנל חטיבה 1: עדויות מג"ד 51 ומג"ד 13.
"נעמוש" - הרמה הסורית / רמת הגולן 